לוגו
בן־יהודה: חייו ומפעלו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לילדינו, כלותינו וחתנינו, שכל אחד מהם עזר לי כיכלתו בעבודתי הגדולה והאחראית הנני מקדישה ספר זה


תודתנו נתונה לגב' דולה בן־יהודה–ויטמן על שהעמידה לרשותנו את התמונות בספר זה.

1.png

 

הקדמות    🔗

הקדמה למהדורה השנייה    🔗

חמדה – שמה המקורי ביילה (פאולה) – היתה אשתו השנייה של בן־יהודה. היא באה מרוסיה לירושלים לאחר פטירת אשתו הראשונה, דבורה, וטיפלה בו.

היא היתה אשה מודרנית, שהתנגדה למסורת היהודית ולצורת החיים והמחשבה של יהודי ירושלים, ועודדה את בן־יהודה בדבקותו ברעיונות הקדמה האירופאיים, ובמיוחד היתה לעזר רב במאבקו על יצירת רקע “לאומי”, שתאם את המחשבה המודרנית, הן בצורת החיים הן באופי הלשון.

הספר שבידכם מתאר ומסביר את דרך פעולתו ויסודות מאבקו של אליעזר בן־יהודה, מפי אשה אינטליגנטית ומודרנית – לפי מושגי הזמנים ההם – שהיתה עדה ושותפה לפועלו.

חיים רבין

שבט תש"ן


דברי הקדמה    🔗

זכה אליעזר בן־יהודה לראות בחייו את שברו של חלומו, בהכרזה של הממוּנוּת הבריטית בארץ־ישראל בשנת 1920, כאשר העברית הוכרזה אחת משלוש השפות הרשמיות בארץ־ישראל.

אליעזר בן־יהודה הגיע לארץ בשנת 1881, והקים בה משפחה ראשונה מסוגה מאז חורבן הבית השני – משפחה שדיברה אך ורק עברית: דבורה אשתו הראשונה וחמדה (אחותה) אחריה, שהיו עזר כנגדו.

חמדה השתתפה בכל פעולותיו של בן־יהודה; בעריכת עיתונים ובחיבור סיפורים על חיי הארץ, ומעל הכול הביאה את מילונו הגדול לידי השלמתו בעזרת אהוד בנם, בלשנים, חוקרים ומדענים, ואת כרכיו האחרונים של המילון השלימה בסיועו ובעצתו של פרופ' נ' ה' טור סיני.

זכתה חמדה לחזות במו־עיניה בהקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. היא נפטרה ב־25 באוגוסט 1951.

כולנו קיבלנו את אשר היה מוטל עלינו מבלי להניד עפעף לאות התנגדות או אי־הסכמה. נהפוך הוא: הובאנו לעולם כדי להשתתף עם אבינו הגדול אליעזר בן־יהודה במשימתו הענקית להחייאת השפה העברית. קיבלנו את רשותו בהכרה גמורה ובמסירות־נפש כתורה מסיני.

יבואו על הברכה כל אלו שהשתתפו ביוזמה הברוכה להוצאתו של הספר במהדורתו המחודשת מתוך הכרת חשיבותו של הפרסום לרגל שנת המאה להחייאת הלשון העברית והבעת הוקרה למאבקו של מחייה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה: פרופ' חיים רבין, פרופ' זאב בן־חיים, ד"ר יונתן שונרי, מר יעקב אדלר, ואחרון־אחרון חביב – בן־ציון פישלר, מעריצו הגדול של אליעזר בן־יהודה וידיד גדול של המשפחה.

דולה בן־יהודה–ויטמן

שבט תש"ן

מ"א לישראל

לֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן־יְהוּדָה / הלל בבלי    🔗

יָדַעְתִּי חוֹזֶה אֶחָד גְּלוּי־עֵינַיִם

חֲזוֹן עֲנָקִים חָזָה בֵּין גַּמָּדִים;

בָּאֹפֶל גָּר – וְהוּא לַשֶּׁמֶשׁ קָרָא,

וְדֶגֶל חֹפֶשׁ הֵרִים לַעֲבָדִים.

בַּהֹוֶה חַי וּלְשׁוֹן עַם־קְדוּמִים דִבֵּר.

וְגַלְגַּל־תְּקוּפוֹת אֲחוֹרַנִּית לִדְחֹף אָמָר.

עָם לָעַג לוֹ, אַךְ הוּא בִּפְלָאוֹת הֶאֱמִין,

וַחֲזוֹן־הַמִּזְרָח בַּמַּעֲרָב נָשָׂא, שָׁמָר.

יָדַעְתִּי חוֹלֵם אֶחָד גְּלוּי־עֵינַיִם

דּוֹר שָׁלֵם חֲלוֹם־פְּלָאוֹת אָרַג, טָוָה;

דּוֹר שָׁלֵם יִחֵל – וַחֲלוֹמוֹ נִהְיָה,

חֲזוֹן־לִבּוֹ קָם – וְשִׁמְשׁוֹ טֶרֶם כָּבָה.

וְנִצָּב עוֹלַם־יָהּ כָּעֵת תְּפוּשׁ־פְּלִיאָה, – וְהוּא דוֹמֵם –

הֲלַחוֹלֵם אוֹ לַחֲלוֹמוֹ אוֹ לִשְּׁנֵיהֶם הוּא מִשְׁתּוֹמֵם?

ניו־יורק, אדר התרע"ח.


תְּפִלָּה אַחֲרוֹנָה לְבֶן־יְהוּדָה עוֹבֵד־הָאֵשׁ/ אביגדור המאירי    🔗

שְׁתֵּי עֵינַי הַכֵּהוֹת מֵאוֹר הָאוֹתִיּוֹת

וִימִינִי הַמְּהַדֶּקֶת עֵט־סוֹפֵר־פִּיפִיּוֹת

אֲבַטֵּל לְרֶגַע מֵעֲבוֹדַת־הָאֵשׁ:

אֲדֹנָי אֱלֹהִים, אִם זָכִיתִי וְאִם לֹא,

אַחַת הִיא לִי – אַךְ תְּפִלָּה לִי יֵשׁ:

תְּפִלָּה קְצָרָה לִי בֶּן־אֲמָתְךָ הַסּוֹרֵר

הַמֵּחִיש הַקִּצִּים הָעַז וְהַמְּעוֹרֵר –

יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי: אֲנִי מָלֵא פְּשָׁעִים –

אַךְ עַתָּה, אִם זָכִיתִי הַרְאֵה נָא אֵלִי

עַל גְּבוּלִי זֶה, עַל גְּבוּל הָאַרְבָּעִים,

אַרְבָּעִים שְׁנוֹת זֵעָה, אֵין רֵאָה, אֱלֹהַי,

בְּשַׁחֶפֶת קְדוֹשָׁה, אֲטַיֵּב בְּדָם חַי

אֶת רֶגֶב אַדְמָתֵנוּ זֹאת הַבָּלָה, –

אִם זָכִיתִי אֱלֹהִים, תְּנָה־לִי אוֹת אֱמֶת,

שֶׁדָּמִי הַיְּהוּדִי לֹא זָב לְבַטָּלָה.

תְּנָה־לִי אוֹת אֱמֶת, מוֹפֵת לָעֵינַיִם

שֶׁכִּכְלוֹת דָּמִי לְמָחָר מָחֳרָתַיִם:–

אַחֶרֶת תְּהִי פֹה, אַחֶרֶת, אַחֶרֶת:–

תְּנָה־לִי אֱלֹהִים לִרְאוֹתְךָ הַפַּעַם

בְּזֹהַר עֵין־עַמִּי הַפְּקוּחָה, הַמְּאֻשֶּׁרֶת.

תְּנָה־לִי אוֹת תִּקְוָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי

כָּל מַה שֶּׁנִּלְחַמְתִּי, כָּל מַה שֶׁקִּוִּיתִי,

לֹא תְּפִלָּה רֵיקָה הִיא, לֹא יֹפִי בִלְבָד:

תְּנָה־לִי לָדַעַת, כִּי דָמִי הַנִּשְׁפָּךְ

יִזַבֵּל אַדְמָתֵנוּ וְנַפְשֵׁנוּ לָעַד.

אַרְבָּעִים שְׁנוֹת חֹלִי, בִּדְמָמָה, בְּסַעַר

יָשַׁבְתִּי עַל אָבְנַיִם וָאֶבְנֶה אֶת הַשַּׁעַר:

לְמִפְעָלְךָ הַגָּדוֹל פְּתִיחָה, הַקְדָּמָה.–

אֲדֹנָי אֱלֹהִים – מְלַאכְתִּי אֲנִי כִלִּיתִי

וּמִמִּפְעָלְךָ אַתָּה – הַרְאֵנִי דְבַר־מָה.

הַרְאֵנִי־נָא הַיּוֹם שׁוּרָה אַחַת לְפָחוֹת

מִסִּפְרְךָ הֶחָתוּם, מִסֵפֶר־הַהַבְטָחוֹת,

הַמּוֹלִיכֵנִי שֶׁבִי מִנְּעוּרַי, מֵאָז.–

הַרְאֵנִי־נָא רֶגַע אֶחָד מֵעֲתִדֵנוּ הַבָּא:

אֶת בֶּן־גִּילִי הַרְאֵנִי מִתְּקוּפַת־הַפָּז.

הַרְאֵנִי כִי לֹא הָרַעַשׁ הוּא כָּל מִלְחַמְתֵּנוּ,

כִּי לֹא לַשָּׁוְא שָׁפַכְנוּ דָמֵנוּ וַחֲרוֹנֵנוּ,

לֹא אֲמָתְךָ הַמִּתְפַּלֶּלֶת וְלֹא בְנָהּ אֲנִי:–

אֲדֹנָי אֱלֹהִים, אִם זָכִיתִי וְאִם לֹא,

אַחַת הִיא לִי – עַם מְאֻשָּׁר לִי יְהִי!

ליובל הארבעים לעליתו ארצה.

אקדמה    🔗

עלי לבאר מדוע התחלתי ספור־חייו של בן־יהודה עם בואו לפני שערי ירושלים. סגולה בדוקה היא להתחיל מהאמצע אם רוצים להגיע להסוף. חוץ מזה לא פעם שמענו כלנו מפי בן־יהודה, כי חייו מתחילים רק עם בואו ארצה וכל מה שהיה קודם בטל ומבוטל בעיניו. וטעם שלישי: בהיות שספר זה מכוון ושייך בעיקר לדור התחיה החדש, טוב שדור זה יפגוש את חלוץ החלוצים בדרוך רגליו על אדמת־אבות. אבל אם יהיה מישהו שאינו מסכים לדעתי זו וירצה דוקה לדעת פרטי־פרטים על חיי בן־יהודה מיום הולדו, הנני נותנת בסוף הספר, בפרקים I–X את תקופתו בגולה, טרם עלותו ארצה.

למסגרת זו יכולתי להכניס רק הפרקים ההכרחיים לתולדותיו וגם זה בקצור נמרץ. ולו רציתי לספר כל מאורעות חייו, כלם מלאים ענין, יפי וקסם, היה עלי לחבר כרכים רבים, וזאת הנחתי לאחרים.

מפני הקצור יסלחו־נא לי החלוצים, המפעלים והמוסדות היקרים שלנו אם לא הזכרתים כלם למרות חשיבותם בתולדות ישובנו, אך מקומם נקוב בחבורים הבאים.

כדי לא להאריך לא נתתי תאריכים מפורטים וחלקתי את תחיתנו בארץ ל“עשרות” בשנים לפי תקופותיה.

חמדה בן־יהודה

 

אליעזר בן־יהודה בארצו ובלשונו    🔗

א. אריאל    🔗

הוי אריאל אריאל

קרית חנה דוד

((ישעיה)

עוד ימים מספר ובן־יהודה יראה בעיניו את ארץ חלומותיו. רוחו הומיה. אין הוא יכול להתרכז במשהו. גאוה, תקוה, קנאה לאומית, הכל מעורב יחד. איפה פריז? הסורבון, המורים הגדולים, המורשון וגמבטה? עוד מעט ויראה את הארץ, ושמי התכלת שלה. על צדו דבורה האדמונית השתקנית והדומה לבת הצפון, בעיני התכלת שלה רואה בן־יהודה את הרקיע שלו. היא מבינה אותו. ידידו טשַׁשְׁניקוב מתבונן אל שניהם ואינו מעיז להפריע את שירת־ההתהוות של החיים החדשים של עם, היציאה מחושך לאור, מעבדות לחרות.

הם הגיעו ליפו. הנם מתקרבים אל החוף בסירה, מושטה על־ידי ה“בחרייה” הערבים, חזקים, אמיצים ושזופי השמש. עיניהם השחורות הבריקו, בפיהם חזרו בלי חליפות על פסוקי ה“קוראן”, תפלה לאל, שיעזור להם לעבור בשלום בין הסלעים הנוראים, שעומדים כמו שער לפני החוף. הגלים מתרוממים ומכים בסלעים או מכסים אותם כליל, והסירה רוקדת למעלה. אלה הסלעים, שעל פי האגדה, נזרק עליהם יונה הנביא מבטן התנין ופרומתאוס היה מחובר אליהם בשרשרות־ברזל, כשהנשר ירד לשתות את דם לבבו.

ברחובות הצרים של יפו עבר בן־יהודה בדומיה בין המונים של ערבים צועקים ורועשים, דוחפים איש את רעהו, מוכרים וקונים ומדברים בלשון שלא יכול להבינה. הוא כמעט שרצה לברוח מזה, למקלטו הבטוח, לאריאל של כל שאיפותיו, שם נשמרה הנשמה היהודית בכל טהרתה. אך השמש הלוהט אומר: לאו, צריך לחכות עד בוא הלילה עם טלו הצונן, רק אז יעלו ירושלימה.

ב“תבה” גבוהה, בה ספסלים צרים ובלי גב, זו העגלה הרתומה לשלשה סוסים, התישבו הנוסעים. טששניקוב כבר דאג לתפוס את הספסל האחרון בשביל שלשתם, ועל כן יכלו להשען על כותל העגלה. תחת הרגלים, שלא הגיעו לרצפה והיו תלויות באויר, הניחו את חפציהם. ככה נסעו, כמעט "בכל הנוחיות“ של הזמן ההוא.

בשפלת יהודה סחבו הסוסים את העגלה כהוגן והנוסעים התנענעו מצד לצד ויכלו גם להרדם לולא השיחות הצעקניות של יתר הנוסעים. כולם היו יהודים, זקנים נשים וילדים, אך דברו איש איש בז’רגונו: ז’רגון ספרדי, ז’רגון אשכנזי, גם ז’רגון ערבי. ואלה היו תושבי הארץ הקדושה, שבן־יהודה בא להכריז להם: עם אחד, שפה אחת, ארץ אחת! טששניקוב היה די עדין ולא העיר כל הערה מצדו, ובן־יהודה לא רצה גם לדעת מה הוא חושב.

מעת לעת בקש העגלון מהנוסעים במחילה, ללכת מעט ברגל, ולפעמים גם לדחוף את העגלה, כי הדרך היתה רעה מאד. כך הגיעו, קרוב לחצות הלילה, עד שער־העמק (בב־אל־ואד). פה נחו, גם נרדמו על הספסלים הארוכים לצדי הכתלים בכַן, כלם יחד. שתו כוס קהוה שחור, ובינתים גם הסוסים נחו ואכלו, ויסעו הלאה. העליה לא פסקה, תמיד גדלה יותר ויותר. הנוסעים צוו לצאת, שוב ללכת קצת ושוב להכנס, העגלון הכה את סוסיו, אלה השליכו הר אחרי הר מאחורי גבם.

עם זריחת החמה, הגיעו העולים העיפים, לירושלים העטופה בתרדמה, ביום כ"ב תשרי 1881. הפלחים מהרו מכל צד עם חמוריהם הטעונים עץ וסיד ופחם, והפלחות נשאו על ראשיהן סלי ירקות ופירות. בתְאַבְדֵּעוּת גדולה התבוננו הכפריים לאלה הפרַנְג' (ארופיים) ויברכום בערבית: “סבח־אל־כיר” (בוקר טוב) ובן־יהודה ענה בעברית: “יישר כחכם!” ולא הבינו זה את זה.

שערי העיר היו סגורים, כמו בימים קדמונים. והנה נפתחה חודה־של־מחט זו הדלת הקטנה בצדו של השער, “בה לא יעבור הגמל לתוך העיר ולא הפרוש לממלכת השמים”, ולא בן־יהודה הוא שיכנס לעיר דוד בראש מורכן ובגב מעוגל! וכמו בפקודה מגבוה, הנה נפתחו שתי דלתות השער לרוחה, והעיר העתיקה נמסרה למי שבא להלחם לחירותה במשך ארבעים שנה.

טששניקוב נפרד מעל ידידיו ונשאר מחוץ לעיר, מקום מגורו של הקונסול הרוסי, והאזרחים צעדו קדימה.

– הנה זו “משוש תבל, קריה למלך רב”, שממה, תחת עול זרים. גם הגעגועים חלפו והקדושה אינה, ואיפה רוח הנביאים? – כל זה חשב בן־יהודה, אך לא הוציא גם הגה מפיו להאשה הצעירה שהלכה לצדו. יחדיו ירדו ברחובות הצרים, במדרגות המרוצפות אבנים קטנות, לכלוך וזוהמה קשטום מצדדיהם, ולמרות הכל היתה דבורה צריכה להשאר אחוזת קסם המולדת.

שני יהודים נגשו אליהם ושאלום: “בן־יהודה?” “כן” – ענה. אלה היו שליחיו של ישראל דוב פרומקין, שבאו לקבל את פני בן־יהודה ולהביאו אליו. עם דבורה לא דברו, גם לא הביטו אליה, כי מעודם לא דברו עם נשים. בן־יהודה שאלם בלשון־הקודש, פרטים על כל אשר פגשו בדרכם, ונדהם מחוסר כל תפארת במצודת־דוד.

סוף־סוף באו לביתו של עורך “החבצלת”, שבה הדפיס בן־יהודה את ה“מכתבים מפריז”. ר' דוב פרומקין, אשתו והילדים הרבים וקרוביהם, קבלו את העולים לארץ־הקודש, באחוה רבה, כמעט הכנסת־אורחים של אברהם אבינו. אלא ש“ברוך־הבא” זה למי שבא להחיות את העברית היה בז’רגון. רק בן־יהודה ופרומקין דברו בלשון, שהיתה עתידה להיות המדוברת בארץ ולא הבדילו בין קודש לחול.

בן־יהודה, תושב ירושלים, עבד בתור עוזר של עורך “החבצלת” בשכר מועט של נפוליון אחד (פחות מ־1 לא"י) לחודש. הוא עשה כמעט את כל העתון, אלא שהחלו חלוקי דעות בין העורך ועוזרו בנוגע לרוח העתון ומגמתו. על כן הציע בן־יהודה לעשות הוספה מיוחדת לעצמו, שתופיע פעם לחדש בשם “מבשרת ציון” ובה יהיה הוא האחראי לכל. פרומקין הסכים לכך.

בן־יהודה ודבורה נהיו בינתים לבעלי־בית, שכרו שני חדרים קטנים בחצר עזובה אצל משפחה ספרדית. כדי להגיע למעונם זה, היה עליהם לעבר שבע חרבות שממות ולטפס בסולם במקום מדרגות. הכל קבלו באהבה, אלא שהז’רגון הספרדי וגם האשכנזי בסביבתם מרר את חייהם. וכדי להכניעו ולהמירו בעברית, החליטו שניהם לעשות את הויתורים מצדם לשכניהם ולבוא בקרבה גמורה עם תושבי הארץ: לחיות לפי מנהגיהם, אף לשמור מצוות הדת לכל פרטיה ודקדוקיה. דבורה הסתירה מכל עין רואה את זהב שערותיה. ובן־יהודה גדל את זקנו. הידידות בינם ובין שכניהם גדלה מיום אל יום, כי מעתה לא היו עוד אפיקורסים, אלא יהודים כשרים.

לא הנחה זו בלבד עשה בן־יהודה ליקירי ירושלים, שביניהם רצה להשליט את הדבור העברי החי, שאותם רצה לחנך חנוך מדיני, שיהיו בעתיד לגרעין העם בארץ. בשביל זה אמר לרדת אליהם, להיות כאחד מהם. בלב שבור כסה המכללני הפריזי את בגדיו האירופיים בג’וביה ספרדית ועל ראשו חבש תרבוש אדום במפרחת שחורה. משני הלבושים המכוערים של האשכנזים והספרדים בחר את הספרדי, כי מצא בו יותר סגנון ומזרחיות.

חוץ מזה החליט בן־יהודה לקבל עליו למלא אחרי כל המצוות החיוביות של הדת, שלא יהיה מקום למי שהוא לרנן אחריו, והתחיל מניח תפילין, הולך לבית־הכנסת עטוף בטליתו היורדת מכתפו האחת ומשוכה ביפי מעל כתפו השניה. הנהיג בביתו מאכל כשר ושמירת השבת. זה היה הצעד האחרון למנזר פנימה – והכל בשביל הצלחת רעיונו. ודבורה ענתה על הכל אמן, אעפ"י שגם היא כמוהו היתה משוחררת מכל רגש דתי.

את החסר למחייתם המציאה דבורה ממכירת הדברים היותר יקרים לה, הן מבגדים והן מתכשיטים שהביאה אתה מבית אבותיה. משפחה אחת חשובה השיאה פה את שלש בנותיה בהשמלות והלבנים היפים, שקנתה ממנה בפרוטות. קשה היה לאשה הצעירה, להפרד מחפצים שיפו לפחות במועט את חייה היותר פנימיים, אך זה היה הקרבן היותר קטן, שהביאה בנדיבות רוח לאותו האיש, שהיה בשבילה בחזקת כהן־גדול. אבל בן־יהודה מצדו כבר קלע בשבילה את העטרה, שתצייננה מכל נשי ישראל ותעמידנה בראשן: היא תהיה האם העבריה הראשונה בתקופת התחיה! המעט קסם בדבר? היש גמול יותר גדול?

באחת השבתות, ובן־יהודה חזר מבית־הכנסת עטוף בטליתו, והילדים בהמוניהם רצו אחריו וקראו לו “שלום“, “שלום”, נגש אליו יהודי אשכנזי לבוש ארוכים ו”זנביה" על ראשו, ויזמינהו אל ביתו ל“קידוש”. כאשר יצאה בעלת הבית את החדר כדי להביא את היין ואת הקורצה, תחב חיש בעל הבית את ידו לתוך כיסו, ויוציא משם קופסת סיגריות, ויפתחנה ויציענה לבן־יהודה:

– בכבוד! – ויקח אחת גם לעצמו. בן־יהודה גחך ואמר:

– חן־חן אדוני, אינני מעשן אפילו בימות החול.

גם האיש צחק, וישם את ה“מוקצה” הצדה. זה היה אך נסיון בכדי להווכח, אם אין בן־יהודה זה שומר את השבת למראית עין בלבד ומתנהג אחרת בהזדמנות. בן־יהודה זכר תמיד מאורע תמוה זה בהתרגשות.

אך איש העָרמות דבר עם בן־יהודה עברית, זה היה העיקר. זהו מה שדרש בן־יהודה מכל יהודי, שבא אתו במגע ומשא. אף עלה בידו ליצור קבוצה המדברת עברית בעקָרון, הלא היא: בן־יהודה עצמו, מיכל פינס, מ. אדלמן, א. מ. לונץ, נסים בכר, רבי חיים הירשנזון; אף ד“ר הרצברג וד”ר ד’ארבלה הסכימו לעקרון, אף על פי שלא ידעו את הלשון.

לכל אלה, מחוץ לבן־יהודה, היה מעמד טוב ובטוח, כי רובם היו שליחים מחוץ־לארץ בשם חברות ואגודות לפעולות צבוריות וחנוכיות בארץ. הם קבלו משכורות שמנות וחיו בכל־טוּב. פינס היה מכהן בשם יהודי אנגליה, הרצברג ואדלמן נשלחו מטעם יהודי גרמניה, נסים בכר מאת חברת “כל־ישראל־חברים”, כדי לפתוח בירושלים בית־ספר. וד“ר ד’ארבלה מאת הברון רוטשילד ל”בית־החולים־רוטשילד“. יקירי ירושלים התנגדו לכלם יחד, כי בהחלט לא רצו בבתי־ספר, והחרימו מיד את המנהלים ומוסדותיהם, גם את המורים ואף את האבות שיעיזו לשלוח את ילדיהם לבתי־הספר. בכדי לתת יותר ממשות להדבר, שברו גם את השמשות בבית־ספר של חברת כי"ח. כמו כן התנגדו לדרישת בן־יהודה לעשות את לשון הקודש ללשון הדבור והלמוד בתלמודי־התורה. אסור היה לחלל את הקודש, אסורים היו כל שנוי וקדמה, הכל היה צריך להשאר כמו שהיה. רופא ובית־חולים חנם אין כסף קבלו ברצון.

נסים בכר הציע לבן־יהודה משׂרת מורה עברי בבית־הספר המוחרם שלו. אליעזר בן־יהודה, כמו ברוך שפינוזה בזמנו, לא נזדעזע מהחרם וילך להמקום, שבו זרקו אבנים, ללמד עברית בעברית. בעד עבודה זו קבל שכר מצומצם של חמשים פרנק (2 לירות בערך) לחודש, בעד שבע שעות הוראה ליום.

על הספסלים ישבו נערים קטנים וגם בחורי ישיבה אחדים, שהשתוקקו לשמוע את הפלא הזה: “עברית בעברית”. ביניהם היו יוסף מיוחס ודוד ילין, שאותם ציין לו בן־יהודה למורים שיבואו אחריו, כשלא יהיה ביכלתו ללמד מפני בריאותו הרפה. נערים בגיל הבינוני עמדו בחוץ ושמעו את שעורי בן־יהודה מבעד לחלונות. בין אלה היה אברהם־שלום יהודה, כיום הפרופסור והמלומד הידוע. הוא בעצמו ספר זה פעם למורו ומדריכו, כשנפגשו בברלין. זה היה בן־יהודה שאמץ את לבו של אברהם־שלום לנסוע לחוץ־לארץ וללמוד.

ההוראה שבעדה שלמו לבן־יהודה מחיר כל כך זול, עלתה לו ביוקר. הוא חזר שוב לגנח דם, והרופא צוה עליו במפגיע להניח את אומנות־ההוראה. אך בן־יהודה התעקש והמשיך ללמד, כי זה היה כל מקור מחייתו וגם האמצעי הטוב כדי להשליט את הלשון העברית בתור לשון הלמוד בבתי־הספר! אם יתן הדבר תוצאות טובות בבית־ספר אחד, יבוא השני ויעשה כמוהו.

ב. כבוש הארץ    🔗

"וקול פנימי אדיר קרא באזני:

תחית־ישראל על אדמת־אבות!"

(אליעזר בן־יהודה)

רוח צלחה נשאה את הניצוץ להעולם. הכרזתו של בן־יהודה ב“השחר” מצאה הד בלבות הנרדמים של היהודים: בנגב רוסיה, בליטא ובפולניה, גם ברומניה, בולגריה וגליציה התעוררו יהודים לעזוב את מקום מגורם ולהתישב בארץ־ישראל. הפרעות ביהודים עזרו לכך.

ששה חדשים אחרי בוא בן־יהודה לארץ, הגיעה ליפו קבוצה של אנשים צעירים, רובם תלמידי מכללות, אשר עשו כמעשה בן־יהודה, הפסיקו את למודיהם, ובאו להיות עובדי אדמה בארץ הקדושה, וביניהם היו שלש חלוצות. הלא אלה החלוצים הראשונים שנקראו “בני ביל"ו”, ואליהם נלוו עוד אחרים.

מיפו עלו ברגל ירושלימה ובאו ישר לביתו של בן־יהודה, באמרם: “מורנו ורבנו, הלכנו בעקבותיך”. הם היו כולם צעירים כמו בן־יהודה עצמו. אחדים מהם דברו עברית, ומי שלא ידע את הלשון, חשב לו לחובה לשתוק עד שילמד. כה חזקה היתה מצוות בן־יהודה עליהם.

דבורה קבלה את כלם בידידות ואחוה, ותסדר אחדים בביתה הקטן ולהשאָר מצאו מקום לישון אצל השכנים. זה היה ערב פסח. כולם הוזמנו להסדר אצל בן־יהודה, כאורחים משַׁלמים. הם שמחו וצהלו שהנם בארץ־אבות והחליטו, כי אסורים כל געגועים למה שהוא מעבר לים. כאלו נולדו פה מחדש. אחרי ספור יציאת מצרים, ספר כל אחד את ספורו הוא: איך עזב את משפחתו, התנגדות האבות לנסיעת בניהם, עצם תלאות הנסיעה, הסבל בים השחור ממחלת הים, הרוחות והסערות.

למחרתו סובבו ה“בילויים” יחדיו בעיר, ובן־יהודה היה מורה־הדרך שלהם. הוא באר להם את אשר ראו עיניהם: הכותל המערבי, עד־נצח לעברנו בארץ, מקום־המקדש, מערת־ירמיה, הר־הזיתים, יד־אבשלום, קבר־זכריה, גי־בן־הנום – שם הקריבו את הבנים למולך, חומת העיר, שער־הזהב הסתום, שבו צריך לעבור המשיח, והבור, שלתוכו השליך את עצמו הכהן הגדול, כשזרק השמימה את המפתח של בית־המקדש בעת לכידת ירושלים. הוא ספר גם האגדה על האפר, שזרק הנביא בעת חורבן ירושלים, בקללו את שדותיה מסביב, שלא יצמיחו דבר עד שיהודים יחזרו לארצם. הם חשו תחת רגליהם את אדמת ארצם ומעל לראשיהם את שמי התכלת, ומה נצרך להם עוד?

אבל אחרי ימי החג החלו הדאגות: איך להתקיים, במה לעסוק ואנה לפנות. ברצינות גדולה דברו והתחשבו על המצב והחליטו: צעיר אחד, דוד יודילוביץ מרומניה ילמד לעשות סכינים אצל הגרמני דוה, יעקב שרתוק היהודי ודובנוב (אחיו של הדוריון) ילמדו נגרות ופתוח בעץ. שולחני וסוחר נחשבו כמחוסרי מקצוע. מיד הלכו להתרגל בעבודת אדמה אצל האכרים הגרמנים. אחר יהיה מוכר בחנות אבל בתנאי, כי ידבר עברית עם הקונים.

והחלוצות? תנשאנה להחלוצים. זו היתה החלטת־חרש חשאית, אך בהסכמה הדדית. פניה בלקינד נשאה לישראל פינברג, ובנם אבשלום נפל חלל (במלחמת העולם) בעד שחרור ארצו, ועוד כיום כשאנו רואים את מדבר־סיני מתנענע כגלי הים, אנו זוכרים תמיד כי תחת אחד מגלי־החול האלה ינוח הגבור הרענן שנתן את חייו בנדבה בעד חרות עמו.

“לך”, הוא אמר לחברו בלב המדבר, “אותי לא תציל, אני מת פה, מהר ותגיע למחנה (מחנה האנגלים במצרים)…”

העליה השניה היתה כעבור חדשים אחדים. הפעם לא עלו בחורים ובחורות בלי כל אמצעים, אלא משפחות, צעירים אמידים עם נשיהם וטפם. הם התישבו ביפו בבתים מזרחיים בלי כל נוחיות, בסביבה מלוכלכת. המזרחיים, ככל אשר הם נקיים בבתיהם, מיד חוצה להם זוהמה: הזבל מושלך ברחוב, המים המלוכלכים נשפכים על יד הפתח; הרחובות לא מרוצפים, מלאים גומות, ומי הגשמים עומדים בהם; הזבובים והיתושים מסתובבים כענן מלמעלה, הכלבים והחתולים הפראים מפשפשים באשפה למטה.

ונוסף על כך היו המחלות מתדבקות והקדחת מוצצת את לשד העצמות. הנשים המסכנות לא ידעו על מה בא להם כל העונש הזה ולמה נעתקו מחייהן הטובים בערים המסודרות, כדי לראות את ילדיהן גוועים לעיניהן. אך הגברים היו חזקים מצור:

“פה נחיה ופה נמות” – היתה האמרה של כל אחד ואחד. הם נהנו מחום היום ומטל הבוקר, מלילות ירח שהם בהירים כהימים, מרבבות הכוכבים בשמים בלילות החשוכים. הם היו מלאים גאוה לרכוש להם אדמה שוממה כמדבר ולהפכה לגן־עדן, שמחו לחיות באהלים ולהיות מהבונים ובלבם גמרו להיות עובדי־אדמה, ויהי מה. רק היותר חלשים נכנעו לדרישות נשותיהם ועזבו את הארץ. מאלה חזרו אחדים אלינו שוב בשנים האחרונות, כשהחיים הסתדרו, הם באו למות בארץ שלא ידעו לחיות בה והביאו אתם את בניהם – וזו כפרתם.

בירושלים, בהבית הקטן שעל יד בית־המקדש, נולד הילד העברי הראשון. האם המאושרה מהרה להשמיע באזניו את הדבור העברי הראשון: ילדי!

בן־יהודה האב היה לא פחות מאושר, כי ראֹה ראה, שהחזיון שחזָהו לובש צורה: הנה חלוצים באים, הקבוצה הראשונה שהסכימה לרעיון תחיית הלשון, האם העבריה הראשונה מחזיקה בזרעותיה את הילד העברי. אין לו עוד ספק־ספקה בהצלחת רעיונו.

דבורה הרגישה ברגעים האלה כי הנה גלמודה, אך היא לא התאוננה, זה היה אסור בין החלוצים הראשונים! הגברת פינס השתדלה למלא את מקום האם על יד דבורה, אך בהיות שלא דברה עברית, לא יכלה להרבות בשיחה בנוכחות הרך הנולד. אשתו של רבי חיים הירשנזון, שדברה עברית, היתה אם ואחות לדבורה. היא הניחה את ביתה, את בעלה וילדיה ובאה להיות יום ולילה על יד היולדת ותטפל בהילד ותכנהו בכל שמות החבה – בעברית! היא גם בשלה בשביל האם והשגיחה על בן־יהודה. תמיד היתה ידידה נאמנה למשפחה ובן־אב"י, זה הילד העברי הראשון, היה לה יקר כבן.

עוד שלש ידידות היו לדבורה: חנה, אשכנזית מוכרת תה, שינה־מלכה שבקשה תמיד מצוות והיתה נכונה לשרת את מישהו, ושמחה, אלמנה חשוכת בנים, ספרדיה. שלשתן באו לברך את האם העבריה. חנה ושמחה ידעו לדבר עברית, אבל שינה־מלכה לא ידעה אף דבור אחד ולא היתה כל תקוה שתלמד, על כן קראו לה “הדודה האלמת”.

שמחה היתה ברקיע השביעי: הכל עבר בשלום, ולא סתם תינוק נולד, אלא בן, כי לבת אצל הספרדים בזמן ההוא, לא היה כל ערך. ותקחהו בחבה בזרועותיה ותכניסהו לתוך חובה ותוציאהו משרוולה, באמרה:

אינני ערירית יותר, יש לי בן. זה מנהג ספרדי, שהפליא את כל הנוכחים.

ותעשה גם חנה ככה ובזה יחסה את הילד גם אליה, “קדיש” על כל פנים. גם שינה־מלכה עשתה אותו דבר מבלי לאמר כלום, אך שׁרה דבר מה בשפתים עצומות. בכל רגע רצתה להגיד לילד איזה דבור של חבה בז’רגון, אך האם רמזה לה על האִסור באצבעה, וזו לא העיזה.

הגברים באו לברך את האם ואחד מהם שאל:

– באמת מדברים עם הילד לשון הקודש?

– בודאי! רק עברית – ענה בן־יהודה.

– בל ידבר דברי שטות – ענו, כי לא יכלו לשער, כי בן־יהודה חושב זאת ברצינות.

בן־יהודה קבל ידיעה מידידיו מיפו, בה בשרו לו כי בו ביום שנולד הילד העברי הראשון נתיסדה המושבה העברית הראשונה, במרחק שעה וחצי נגבה מיפו, 12 באב שנת 1882.

אף על פי שפתח־תקוה התיסדה מקודם, לא התחשבו אתה, מפני שהיא לא נוסדה לשם תחיה לאומית, אלא אנשים סתם, שעלה בדעתם להתישב על הקרקע, יסדוה. מלבד זה נחשב יסוד המושבה הזו כנסיון בלתי מוצלח, כי פתח־תקוה היתה מוסבת בצות, האויר בה היה רע מאד ורוב תושביה הוכרחו לעזבה.

אך ענין אחר – זו המושבה שנקנתה ע"י החלוצים הראשונים, לשם תחיית האומה בארץ. ההתפעלות היתה גדולה. היום נקבע ליום חג, בו שתו, רקדו ושרו, והשמחה עברה כל גבול.

התעוררו וכוחים גדולים: מה שם יקראו לילד העברי הראשון ולאחות־תאומים שלו – המושבה הראשונה? כבר באה דאגה בלב אחדים מה יהיה עתיד התאומים האלה: מה יהיה טיבו של זה הילד שידברו אליו מילדותו שׂפה מתה? ומה יהיא גורל אלה החלוצים הראשונים שמעודם לא עסקו בעבודת־אדמה; היצליחו להיות אכרים?

– בנוגע לבני, אני לוקח כל האחריות עלי, – אמר בן־יהודה, – ולאכרים תניחו להיות אחראים למעשיהם. הילד העברי הראשון יקרא איתמר. –"לא“, “חלילה”, – התקוממו יחדיו כל הנאספים, “הבן הראשון הנולד בציון, יקרא שמו בישראל בן־ציון. זו חזקה, ואדוני על אחת כמה וכמה שאינו צריך לזלזל במנהגי הארץ”.

זה היה נסיון לבן־יהודה, שהחליט מכבר לחיות חיי הארץ עם כל מנהגיהם וגוניהם, להיות אחד מרבים ולהתקרב לעם. הוא פנה לדבורה לשאול את דעתה, היא יעצה לו לבלי ללכת נגד המקובל, כי בכלל היה טבעה שקט וצנוע ולא אהבה מלחמות. הילד נקרא “בן־ציון” ואחות־התאומים שלו " ראשון־לציון". גם השם הזה אינו מוצלח הרבה יותר מבחינת החדוש, אך גם שם לא היה אפשר לשנות את הדבר, מפני שיד הרוח הישן היתה על העליונה, כמו שקרה גם במקרים רבים בזמן הרבה יותר מאוחר ועד ימינו אלה.

בן־יהודה הרגיש את עצמו אב לשני יצורים־תאומים, ונפשו השתוקקה לראות בעיניו את ראשון־לציון. בהסכמת דבורה, נשארה היא והילד תחת השגחת הנשים, והגברים נסעו ליפו.

על סוסים וחמורים רכבו הירושלמיים, בלוית אחדים מהאכרים החדשים, אל מקום מושבם החדש. הם עברו את הפרדסים, את מקוה ישראל, ואחרי־כן – מדבר שממה, חול, שמיר ושית.

מרחוק נראו אהלים, כמו של בדוויים. והנה פתאום קרא אחד:

עמדו, הגענו, זו אדמתנו! אדמה נכון, אך לא יותר, אף סימן של חיים. על גבעה קטנה אילן, מעל – שמי התכלת מלמטה צרב השמש הלוהט.

אחד הנוסעים היה צמא ושאל מים לשתות, ומישהו ענה בצחוק:

– טרם חפרנו בארות. אין טפת מים בכל הסביבה, הא לך יין! – ביין מתוק זה, שכל אחד הכין באהלו היתה ברכת ה“לחיים”, לחיי האומה בארץ.

– ואיך תחלקו ביניכם את האדמה? – שאל אחד האורחים, – כל אחד יחפוץ את החלקה עם העץ הירוק,

– גבעה זו? – ענה חלוץ – זה יהיה בית־העלמין שלנו ובטבע הדבר כי, כל אחד יתן זכות הקדימה לזולתו במקום הזה. כולם צחקו.

– החלטה מחוכמת מאד, – העיר אחר. – אך מה זה כי טרם כל חשבתם על “בית־עולם”, האם אין לכם צורך בקניני־צבור יותר מִיַדיים?

– אין מה לעשות, – ענה יושב אוהל צעיר, – במקום שיש חיים, מחויב להיות גם מות, על כן נְשַׁפְּרֶנו לבל יבהילנו כל־כך.

אחד בא־בימים הפסיקהו באמרו:

– מה תדברו על מות בעת שהחיים מתהווים. פה נשב עם משפחותינו ונחַיה את ארצנו. נהיה יושבי אהלים, בינתים, נחפור בארות ונזרע את שדותינו, נבנה את בתינו ונטע את כרמינו.

האורחים מירושלים התעודדו מאד מזו התרוממות הרוח וחזרו איש איש למקומו ולעבודתו ובשורת־התחיה בפיהם. החלוצים נשארו לבדם. אך עד מהרה הביאו לשם את נשותיהם וילדיהם, החלו לבנות בתי־עץ עראיים ולהכשיר את הקרקע. מים וכל צרכי החיים היו מוכרחים להביא מיפו.

הנשים שלא היו מרוצות בעיר והתאוננו על קשי החיים, לא ידעו מה לאמר פה. הן למדו להכין את לחמן היומי כמנהג הארץ: על אבנים ועלֶה של פח, כמו שאופים הפלחים. את האש הדליקו מהקוצים, שעקרו מהאדמה. רבות מהן שאלו את עצמן, למה זה גלו למדבר שממה?

אך הגברים, – לא היו מאושרים כמותם; הם המריצו את הנשים והבטיחו להן חיי אושר וכבוד, איש תחת גפנו ותאנתו. הבחורים והבחורות החליטו, כי לא טוב היות כל איש לבדו ויתחתנו ביניהם. החתונה הראשונה היתה תחת האילן. אמנם, זו אמונת הבל, כי חתונה בבית הקברות מגנה על התושבים מכל רע, ואיש לא האמין בזה, ואף על פי כן, אין הדבר הזה יכול להזיק. חתונה שניה הוחגה בעצם מקום זה ויתברך המדבר בחיים.

תחיה משולשת: האדמה השכולה שנות אלפים מעובדת שוב בידי צאצאיה, הרי יהודה מחזירים כמקודם את הד הדבור העברי בארץ, הבנים האבודים חוזרים לארץ אבותם.

ג. סגולה בדוקה    🔗

בן־יהודה הוסיף להורות עברית בעברית בבית־הספר של חברת כל־ישראל־חברים ובו בזמן הוציא מחברת חדשית בשם “מבשרת ציון” בתור הוספה ל“חבצלת”, יען לא היה יכול להשיג רשיון על שמו. לבסוף החליט לשכור מרבי יצחק הירשנזון את הרשיון שהיה בידו, להוציא לאור עתון שבועי בשם “הצבי”. השם הזה לא היה לפי רוח בן־יהודה.

– מה זה “הצבי”? זה אינו אומר כלום, לא ממגמת העתון ולא מתכונתו.

אבל החיים יותר חזקים אפילו מיוצריהם, והשם "הצבי* תחת עטו של בן־יהודה, קבל כח וקסם ונהיה לסמל החיים החדשים ומדריכם. אף את בן־יהודה קראו, בפרט הספרדים, על שם עתונו: “הצבי הולך“, “הצבי בא”, “הצבי אמר“. ואשתו נהיתה ל”אשת הצבי”.

גודל “הצבי” הזה היה 23 ס“מ, עתון לא גדול ביותר לפי מושגי הירושלמיים כיום, אבל אז היה זה העתון בה”א הידיעה. התחשבו בהכתוב בו, למדו ממנו, גם התנגדו לו. אפילו ליצירת עתון קטן זה, ולהופעתו פעם בשבוע לא היו לבן־יהודה האמצעים. הוא פנה לידידו וחברו, מורה לצרפתית בבית־הספר של נסים בכר, לה' חיים כלמי, ויבקש ממנו להלוות לו חצי נפוליון (מעט פחות מחצי לא"י), באמרו, כי בזה יתחיל להוציא עתון.

ה' כלמי נדהם מדמיונו של חברו בן־יהודה, כי בחצי נפוליון יוציא עתון שבועי, אך לא יכול להשיב את פניו ריקם ויתן לו את מטבע הזהב שבקש. כשקבל בן־יהודה חצי נפוליון זה, אמר:

– אם אצליח – אשיב לאדוני את המלוה, ואם אין – אפסיק, ויחשוב אדוני כי נתן זה על קרן־הצבי.

החדוד הזה מצא חן בעיני ה' כלמי, ויברך את חברו בהצלחה שבשום אופן לא האמין בה. אבל יש אמונה, שבמקום שחרדים מאד לילד, צריך להלבישו בגדים שאולים. וזו סגולה לאורך ימים.

הגליון הראשון של “הצבי” הופיע ביום ה' בחשון 1884. “הצבי” הקטן הזה צמח וגדל, אם לא משבוע לשבוע, אך מחודש לחודש ומשנה לשנה. מה לא היה בן־יהודה מכניס בו, בשורות הצפופות והאותיות הקטנות? נייר חלק לא נשאר בו הרבה. “הצבי” הזה קבל אחרי־כן את השם “האור” כהוספה ל“הצבי”, וחזר להיות “הצבי”, כשהממשלה הרגישה ב“ערמה” שבחלוף השם, כי בכל תוקף התנגדה לאור בחיינו.

מה תדיר לא היה בבית מטבע אחד לקנות קמח ללחם! (בזמן ההוא היה אופה כל אדם לחם בביתו) אך נייר לעתון היה תמיד, ואם לקח בן־יהודה בהקפה ליום או יומים ממוכר הנייר יצחק חגיז, איש חסיד, חכם, אוהב הלשון העברית וידיד נאמן לבן־יהודה, היה צריך לשלם מה שחייב, ושוב לא נשאר כסף לקמח. אבל את העתון היה צריך לברוא, כמו שאת האדמה היה צריך לרכוש וכמו שהילד העברי היה צריך להוולד.

בו בזמן חשב בן־יהודה על ספרי למוד שיהיו נצרכים להמורים העברים ועל חזיונות להצגות לילדים. התחיל גם בזה וישתף בעבודתו את דוד ילין, את ה' כלמי, אף את דבורה. זו היא שהכינה את שעורי התנ“ך ל”קצור דברי ימי ישראל".

בכל אשר עשה, הפיח בן־יהודה רוח חיים. והיה משוכנע ובטוח כי היצור יגדל ויפרח, כי האמין בזכות הקיום של יצירותיו. הוא קוה שיבואו אחרים אחריו ויעשו כמוהו וכך היה הדבר. כל המורים העברים חברו איש איש איזה ספר־למוד קטן במקצועו, גם תרגמו דברים, לפי הוראות בן־יהודה ועצותיו.

ככה הלכה השפה והתפתחה בדרך החיים, ובן־יהודה צהל לכל צעד של קדמה. בעקיבות של כל מעשיו היה איזה כח אדיר, וכל התחלה לא היתה קשה בשבילו, תמיד החל בקטן והגיע לגדול.

דבורה תמכה בו בכל כחה. מעולם לא התאוננה על חוסר אמצעים; להפך, תמיד הסתירה ממנו כל מחסור בכסף. את תקציב משק הבית הורידה לאפס כמעט, דאגה רק לכוס חלב או נתח בשר בשבילו ותתן זה לפניו על השולחן באמרה, שהיא הקדימה לאכול מפני שלא יכלה לחכות לו, בהיותה מיניקה את הילד. אך באמת לא אכלה כלום, והיתה מסתפקת בחתיכת לחם וצנון.

כמו כן בכל מה שנוגע למלחמותיו של בן־יהודה לא עצרה דבורה בעדו מעולם. לכל הקרבנות הסכימה, אף במקום שהיתה סכנה לחייו. כך למשל, בשביל הדפסת זה “הצבי” הקטן היה בן־יהודה יורד להעיר העתיקה (והוא גר אז בנחלת־שבעה) לבית הדפוס של רבי יצחק הירשנזון, שנמצא במרתף שתחת דירתו. שם, לאור המנורה הדלה היה בן־יהודה משתתף בסדור העתון ובפרט בעשיית העמודים. מסדרי־האותיות בזמן ההוא היו מהדור הישן ולא היה להם כל מושג מצורת עתון והיו מסדרים אות לאות סתם. אך בן־יהודה רצה בודאי, של“הצבי” של ארץ הצבי תהיה צורה של ה“פיגַרו” הפריזי. בעצמו הגיה, גם השתתף בתקון.

כשכלה את עבודתו וכבר זכה לראות את “הצבי”, עופר האיילות, יוצא מתחת מכבש הדפוס, היה לוקח אותו באהבה רבה תחת זרועו והלך אתו הביתה. זה היה תמיד קרוב לחצות הלילה או גם יותר מאוחר, ואף בחורף, בגשם שוטף ובלילות חשוכים, כשבידו פנס קטן ובתוכו דולק נר דל, המאיר לו את הדרך הגרועה, שכולה גומות ואבני נגף. הוא קרא לזה “ליל שמורים”. זה היה ליל ששי.

דבורה ידעה כי ביום החמישי לא יבוא בן־יהודה לארוחת הערב, ותחכה לו עד שעה מאוחרת, ובבואו היה נכנס לבית כשכולו רטוב, משתעל וגונח דם. מעולם לא העירה דבורה כל הערה, שאין הוא צריך לסכן ככה את בריאותו, כי ידוע ידעה, שכל זה עשה לא לשם צביון או מִלְעָב, והבינה כי זו היא דרך הענויים שלו, שהוא מחויב לעבור בה, כדי להגיע למטרתו.

היא תדיר נשארה אתו עד אור הבוקר, כדי לקפל את העתון ולכתוב את המענים, למען יצא ליפו ולמושבות בבוקר השכם, בדואר היחיד שהיה אז במשך כל היום, ויגיע לעת ערב למנויים. זה העתון הקטן כבר מנה את מנוייו לשלש מאות. לפי החוק אז היה הכרח להדביק על הגליון עצמו בול הכנסה ששויו חצי או רבע מיל בערך. ואם חלילה תפשה הממשלה השמטה ממין זה היתה מטילה קנס של חצי לירה תורקית בעד כל בול שחסר. ומובן מאליו, כי דבורה בחרה להשאר בלי לחם, אך את הבולים הדביקה בזהירות ובדייקנות רבה.

בני הדור הישן חכו בהתרגשות להופעת כל גליון של זה “הצבי” הקטן, בשאלם את עצמם:

“מה יאמר בו האפיקורוס? אילו שנויים עוד ידרוש בחיינו?”.

כבר החל בן־יהודה לבקר את מוסדותיהם וסדרי ה“חלוקה”. הוא דרש כי בכסף זה יקנו קרקעות ויושיבו את בחורי הישיבה על האדמה, כמו שהתישבו החלוצים שבאו מחוץ־לארץ. העתון החל להכניס שביבי אור לתוך ממלכת החושך, בספּרו על המעשים והמאורעות שהתהוו בעולם הגדול והנאור, ועל התגליות החדשות. וכבר השתמש במלים עבריות שלא ידעו ולא שמעו עד כה. הכל הרגישו כי זה הבחור שלא היה לא רב ולא ממונה, אף לא בא־כח מי שהוא, החל להתערב בחיי העדה, אף לשלוט בה.

השפעתו נהיתה להכרה: בחורי הישיבה החלו לדרוש שיושיבום על האדמה, ורק אז יוסיפו ללמוד תורה, – הם מאנו לבטל כל ימיהם בישיבה. הדור הישן ראה בזה ירידה של תלמידי־החכמים, אם יהיו לאכרים עמי־הארץ!

וזהו מה שרצה בן־יהודה.

כל חלומו של בן־יהודה היה להגדיל את העתון, להוציאו פעמים, גם שלש לשבוע, ואפילו יום־יום. הוא הרגיש מחנק בגרונו, כאשר לא יכול לדבר אל העם אלא פעם בשבוע. ב“הצבי” שבינתים גדל במדה כפלים, נתן בן־יהודה את כל נפשו וכל רוחו. הוא כתב בדם לבבו. יותר ויותר התחשבו עם העתון והשנויים לטובה בחיי הקהילה נראו במקצת, מה שנתן ספוק לנפשו הערה, לרוחו שלא ידע מעצור.

בו בזמן עבד בן־יהודה במלונו, יום־יום, עד חצות הלילה. באשמורת הבוקר היה מתחרה בשמש, לקום קודם לו. מעולם לא הפסיד את המחזה המפואר הנצחי של עליית השחר במזרח. יום יום הושפע מחדש ממראה נהדר זה, מהגונים המפליאים, ושאף מזה כח חדש לעבודתו הקשה.

משפחתם גדלה. נולד הילד העברי השני. הפעם לא שאל בן־יהודה בעצת מי שהוא, מה שם יתן לו ויקרא שמו בישראל – אבי־חיל. כבר אז חלם בן־יהודה על חייל עברי שיצטרך פעם להעם, ולבנו נבא עתיד מזהיר זה, להיות יוצר חיל זה או מפקדו. אך הדוריה החליטה אחרת: ז’בוטינסקי היה זה שנועד ליצור את הגדוד העברי ובן־יהודה הקדישו בגלל זה. לעומת זאת, הילד אביחיל נשאר רק ילד עברי, ובהיותו השני, לא עשו את הופעתו למאורע גדול. הוא היה בן־עוני, כי לבן־יהודה לא היה אז לחם לאכול, פשוטו כמשמעו. מיד בהוולד הילד, הלך אביו של שר הצבא העתיד אל ד“ר הרצברג וימסור לידיו שעון זהב, הדבר היחיד שדבורה לא הסכימה למכור, זו מתנתה לו להנשואים. הוא בקש מהרצברג, שילוה לו על חשבון זה חצי נפוליון בשביל מזון להיולדת. ד”ר הרצברג השיב את השעון בתרעומות ונתן לו הכסף שבקש, באמרו:

– תשיב לי כשיהיה לך.

אך את שכר הדירה קצרה ידו מלשלם. בעל הבית, שלום בְּלֶכֶר שמו, לא הציק לו והסכים לחכות. אבל, ביום ששי אחד הופיע “הצבי” ובו מאמרו של העורך נגד “בעלי הבתים האכזרים”, ששומרים בורות מלאים מים בעת בצורת, בתקוה, כי יאחרו הגשמים ויקבלו זהב רב בעד המים, ויתפלל בן־יהודה לאלהיו שישלח מטר־ברכות ולא יקום בצעם של הרשעים.

ושלום בלכר זה היה אחד מאלה. מאד חרה לו על חוצפת דיירו: גם אינו משלם שכר דירה וגם מטיף מוסר. ויגרשהו בערב שבת, יחד עם דבורה וילדיה, וישלך את כל רכושם הקטן לרחוב, כשהשמים מכוסים עננים, ועוד צעק:

– אתה רוצה גשם, עוכר ישראל, תחכה לו ברחוב!

הגשם המקלח הרטיב את המשפחה העבריה עד לעצמותיה. אז באו אנשים והחלו להטיף מוסר לשלום בלכר, כי זה חטא ועוון שלא יסלחו לו, הכריחוהו להחזיר את בן־יהודה לביתו ויבטיחו לו כי אחרי השבת ישלמו לו את שכר־הדירה. בן־יהודה שמח עם כל תושבי ירושלים על גשם־ברכה זה, שהספיק מים לכל הצמאים.

אחרי העני הולך העוני. אחרי מעשה זה החלו גם אחרים להציק לבן־יהודה בעד הפרוטות שהיה חייב להם, בחנות מכולת וכדומה. ראה בן־יהודה, גם דבורה, כי באו מים עד נפש, כי אין להם כל יכולת להתקיים. בהיות כי ללמד לא יכול יותר, מרוע בריאותו, אמר בן־יהודה לנסוע לרוסיה, ששם גדלה התנועה הלאומית והתפשטה. שם ודאי ימצא את התמיכה הנחוצה לעתונו וגם למִלונו. דבורה אמצה את לבו כמו תמיד, בכל, בקשה ממנו שלא יתחשב עם זה שהיא נשארת לבדה עם הילדים ובחוסר־כל, והפצירה בו שיסור קודם כל אל משפחתה במוסקבה, באמרה:

– הם ישלחו לי עזרתם.

לבן־יהודה היו דאגות אחרות: שילדיו העברים לא יבואו בינתים במגע ומשא עם ילדים אחרים, שלא ילמדו ז’רגון ספרדי ואשכנזי וישכחו לדבר עברית. הוא שאל את דבורה, אם היא מרגישה די כח בעצמה, כדי למנוע את זה. היא התפרצה בבכי, ואמרה:

– הידעת, חביבי, מה שפינס אמר לי? לרחם על אלה הפעוטים ולחדול לדבר אליהם עברית, אם אין אני רוצה דוקה, שיהיו הדיוטים.

– אין דבר, דבורה, אל תשימי לב לדברים אלה. זה הנסיון הגדול בהילדים שלנו, ואני נשבע לך, כי אם אראה שנסיון זה לא הצליח, לא אכחד ולא אבוש להגיד זאת בפני כל עם ועדה כי טעיתי וכי אי־אפשר להחיות לשון מתה. אבל אני מקוה שלא אבוא לידי כך. ילדינו יהיו לא פחות פקחים מאחרים.

הוא נסע לרוסיה, בקיץ שנת 1887. את עתונו מסר לעריכה לידידו פינס, כי זה היה האיש היחיד שהסכים לכך. בן־יהודה לא רצה בשום אופן להפסיק את “הצבי”, אפילו לזמן מה.

דבורה עם שני ילדיה עברו לדירה אחרת, בחצר שגרו בה ספרדים, בתקותה, שהם יהיו יותר סבִילִים בנוגע למנהגי־דת. גם את הז’רגון שלהם ואת הערבית חשבה לפחות מסוכנים לדבור העברי בביתה. ובאמת היא הרגישה את עצמה במצב יותר טוב בין הספרדיות, שהיו חביבות מאד אליה, בפרט כשהיא היתה חובשת את סרט הקטיפה על מצחה וה“יזמה” לראשה. כמוהן למדה דבורה לחיות בהוצאות מועטות כמנהג ילידי הארץ ולעשות את שמן הזית לעיקר המזון. לבן־יהודה היא שלחה מכתבים מעודדים ותספר לו תמיד על שני הילדים, הנבדלים מאחרים, משחקים בינם לבין עצמם, מדברים רק עברית ומתפתחים באופן רצוי מאד. היא בקשה ממנו לא לדאוג, לא לפקפק, להשאר נאמן לרעיונו על תחיית הלשון, שודאי יצליח.

ד. דבורה הגלמודה    🔗

הנשים הספרדיות לִמדו את דבורה, אחרי שבעלה נסע, איך להרויח ממלאכת הרקמה והזרידה, שהיא ידעה כל כך היטב. היא הקדישה למלאכה זו את מיטב זמנה, שנשאר פנוי לה מהנהגת משקה הדל ומהטפול בילדיה. שכנותיה עזרו לה למכור את עבודות היד שלה.

בהיותה רוקמת וזורדת, זכרה דבורה את המחנכת והמורה שלה, אשה פולנית, שלמדתה צרפתית ומלאכת הרקמה. זה היה כשאבותיה גרו בעירה הקטנה גלובּוקיה. שם לא היה בית־ספר, וכל אשר למדה, זה היה מאשה זו. שמה היה וורונצֶביץ, ממשפחה אצילה פולנית. את חנוכה קבלה מורתה בפריז, היא היתה ידידת הבית, ולכן נענתה לבקשת שנ"ה יונֵס, לחנך את בנותיה דבורה ואחותה.

היא זכרה גם את הפגישה עם בן־יהודה, איך למדה אותו רוסית וצרפתית ואת בקורו האחרון בבית אבותיה, כשגמר את המדרשה ולפני נסעו פריזה; איך חכתה לו שבע שנים וקבלה ממנו מכתבים לעתים רחוקות, אך מעולם לא אבדה תקותה לראותו שוב; את בחרותה הרכה שעברה בהמתנה זו, המתנה שנדמתה לה כבלי־סוף ואיך היא השיבה אחור כל הצעה להנשא; מה שהביא בלב הוריה דאגה רבה.

פתאום הגיע גם אליה כרוזו של בן־יהודה להיהודים בגולה, לחזור לארץ־ישראל ולדבר שוב בלשונם העתיקה, ולחיות חיי עם בארצו. בכל מקום התווכחו על זה, אף ספרו, כי הוא בעצמו נוסע לשם, והיא רק התפללה שיקרא לה ללכת אתו; ואיך דִמתה אז את אהובה מתייצב לעיניה לבוש שריון קשקשים מקדקדו עד כף רגלו, רומח בידו האחת ומגן בשניה וחרב על ירכו ומבטו שלוח אליה והוא שואל:

– התלכי אחרי למדבר ולארץ לא זרועה?

– הן – היא משיבה.

– לחיי מחסור ועֹני, סבל ויסורים, התסכימי?

– הן.

– ולא תתאונני ולא תעלי כל מלה של חרטה על שפתותיך?

– לא.

– ותלחמי בגבורה שכם אחד אתי לתחיית עמנו בארצנו?

– הן.

– ומוכנה הנך לכל הקרבנות שמלחמהזו תדרוש ממך?

– הן.

מה נדהמה לראות את מולדתה החדשה – מדבר שממה. אך בן־יהודה היה על צדה – וזה היה כל אשר בקשה בחיים.

כעת, גלמודה בירושלים בעָניה ומלחמתה בעד פרוסת לחם לילדיה, היא מוצאת, שיש לה די זמן לחשוב על אלה שסובלים יותר ממנה. בימות גשם וקור היא הולכת מבית לבית, מביאה לאחדים מעט פחם לחמם בו את בתיהם ולמי קמח, אורז, סוכר, להאכיל את הילדים הרעבים. בזה עזרו לה נסים בכר וד"ר הרצברג. בכל מקום שבאה דבורה, היה תמיד בפיה דבור של חִבה, של נחומים, של אמוץ־לב ותקוה ועוזבת אחריה בבתי העניים קרני אור וחום.

אך כל אהבתה ומסירות־נפשה היו נתונים לאיש אחד – לבן־יהודה. היא מעולם לא קראה לו בשמו, אלא “חביבי”, היא סבלה ענויים מכל הרדיפות נגדו, ובחשבה עליו כעת בבדידותה, הרגישה כי היא שונתה בחיצוניותה, ולא בטובתה. היא לא הסכימה לכך. כי הנה יחזור אליה חביבה והיא צריכה להופיע לפניו נחמדה כמו שהיתה. מהנשים הספרדיות למדה איך לשמור את השערות על ידי חפיפתן במים לאחר הרתחת שרשים ידועים לבל תלבננה, למדה גם לשים כוחל סביב העינים, שתראינה תמיד גדולות, וצִבּוּע הצפרנים וכדומה.

מלבד זה מצאה דבורה, כי היא לא היתה די משכילה, כדי להיות חברה בחיים לבעל שכזה. היא החליטה להשלים את החסר. מאז למדה בקביעות את דברי־ימי־ישראל, הספרות, דברי־ימי־העמים, כתיבת־הארץ, גם מושג בכימיה, טבע וחכמת־השעור. היא בלתה לילות בלי שינה בכל הלמודים האלה, ובאמת הרגישה, כי אפקה התרחב ועיניה נפקחו.

ה. היום קצר והמלאכה מרובה    🔗

בן־יהודה הגיע למוסקבה בקיץ, ונתקבל באהבה רבה במשפחה. היה לו קצת קושי בקבלת רשיון הכניסה לרוסיה, יען חזר בתור נתין עותומני. חותנו שאל אותו: – למה זה עלה על דעתך להיות “תורקי”? והוא השיב:

– החזרתי רשמית להצַר את נתינותי הרוסית ונהייתי לאזרח אותה הארץ שבה אני חי. זוהי חובתו של כל תושב לשאת בכל החובות של הארץ וליהנות מזכויותיה. בו בזמן נתן לי זה את ההזדמנות לרשום בתעודתי את שמי העברי באופן רשמי.

הדבר הראשון ששאל בן־יהודה את חותנתו, היה, אם יכול לקבל אצלם מזון כשר, כי ידע, שבבית זה לא שמרו על הכשרות.

– מה זה היה אתך? – שאל חותנו.

– כך הדבר, – השיב, – בבואנו ירושלימה קבלנו עלינו למלא אחרי כל מנהגי ישראל, כדי להיות קרובים לעם הארץ, ואינני רוצה להתנהג אחרת גם בהיותי בנכר.

– נעשה הכל כרצונך, – ענת האם.

בבית לבש את בגדיו הירושלמיים: ג’וביה ירוקה, מקושטת בשועל אדמדם; למתניו חגר אבנט, לראשו חבש תרבוש אדום עם מפרחת שחורה, וזקנו היה מגודל. היה לו מראה של שליח ירושלמי. והילדים, בתוכם גם אני, הביטו עליו כעל אדם קדמון.

למחרת בבוקר ראתה המשפחה את בן־יהודה לבוש טלית ותפלין,יושב וקורא באחד הספרים הרבים הפתוחים לפניו כפי שהיה עושה זאת יום־יום בירושלים.

– בן־יהודה, למה זה תתפלל בכל כך הרבה סדורים? – שאל בחיוך חותנו.

– אלה מלונים שונים, – ענה בן־יהודה – מזה, – והראה לחותנו את הספר שבידו, ספר תפלה, – אני מוציא את כל אותן המלים הקדושות שבדעתי לחללן בהדבור העברי של יום־יום. הכל נִדְבר ביניהם רק בעברית, בלתי מובנת כלשהו ליתר בני המשפחה; רק האם הבינה קצת.

הדבר הראשון שנעשה היתה שליחת מברק שלום וכסף לדבורה המסכנה. המשפחה תמהה מאד על אשר מעולם לא התאוננה ולא בקשה עזרה. דבורה נמנעה מזה מפני גאותה, לבלי יאמר או יחשוב אביה, כי הצדק היה אתו, ביעצו לה לבלי ללכת ארצה־ישראל.

בן־יהודה וחותנו התחילו לסדר תכנית עבודה: את מי לבקר, אנה ללכת ולמי לפנות. בן־יהודה מחק מהתכנית את יום השבת, באמרו כי אינו נוסע בשבת. חותנו הביט אליו ולא הבין מה קרה לו ויחשוב, כי זו השפעת ירושלים החרדה, שהורגת את הדעה החפשית אפילו בארי שבמין האנושי.

כנראה שהלאומיות היהודית לא תוכל להשתחרר מהדת, – חשב אבי, ועל כן איך יהיה הוא לאומי? והעובדה היתה ההפך הגמור מזה: החרדים הושפעו קצת מהדור החדש קמעה קמעה, בלי שירגישו זאת, ויכנעו מבלי יכולת להגן על עקרונותיהם. אבל כשהוסיף אבי לדבר עם בן־יהודה על החיים בא"י, הבין את המוסר הנעלה שהניע אותו לעשות הנחות להמסורת. איזה כח שליטה על עצמו היה נצרך לו לכך ומה טהור היה לבו של בן־יהודה, שאפילו בנכר, רחוק ממקום הקרבנות, לא יכול להתנהג אחרת, לא יכול להיות רמאי וצבוע בפני מי שהאמינו בו והלכו אחריו.

בן־יהודה מצא במוסקבה אגודה לאומית קטנה, שמיסדיה היו: חותנו שנ"ה יונס, יחיאל טשלנוב, תלמיד ברפואה, מנחם בן־משה אוסישקין תלמיד־מהנדס, יעקב מזא"ה – תלמיד בעריכת־דין, ראובן בריינין סופר עברי צעיר, וסביבם התקבצו צעירים וצעירות. שם האגודה היה “בני־ציון”.

טשלנוב, אוסישקין ומזא“ה, בתור באי־כח אגודה זו באו לברך את בן־יהודה. זה היה מחזה, שלעולם לא ימחה מזכרוני. שלשתם הובאו לחדר־הקבלה, ששם ישב בן־יהודה ועבד במלונו, מסובב ערֵמות ספרים וכולו שקוע בהם. הם עמדו על סף הדלת כשלשה אנשי־צבא במלוא־קומתם ולא העיזו להפריעו. אך הוא הרגיש בנוכחותם והרים את ראשו מהספרים. ואז, היותר תקיף שבהם, יעקב מזא”ה, בן־בית אצל הורי, התקרב צעד קדימה, ואמר ברוסית:

– זְדְרַבְסְטְווּיטִי! (שלום, ברוסית)

בן־יהודה קם, הושיט לו את ידו באמרו:

– שלום עליכם.

גם מזא"ה גם טשלנוב ואוסישקין, כמו בקסם התחילו לדבר עברית.

מאז השתתף בן־יהודה בכל האסיפות שסודרו בשבילו. בכל מקום דרש על הנחיצות למהר בישוב ארץ־ישראל, כי אם אין, עמים אחרים יקדימונו, וכשיחפצו היהודים לבוא, לא ישאר שעל אדמה בשבילם. כמן כן דבר להם על החשיבות של הפצת הלשון העברית והרמת קרן בתי הספר, על דבר בית־ספרים לבני־ישראל, שהיה משאת נפשו. גם על סיוע לעתונו ולמִלונו דבר להם והשתדל לעורר בהם את ההכרה האחת: “היום קצר והמלאכה מרובה” – זה עקרון שהיה נוצץ באותיות זהב תמיד לפני עיניו.

דרישת שלום זו, הביא בן־יהודה אתו מעיר לעיר. בכל מקום היתה התלהבות גדולה: לפגשו, לראותו, לדבר אתו ולשמוע ממנו. בכל מקום חִזק בקורו את הרגש הלאומי ועורר לפעולות. במקצת עזרו לו גם בעניניו הוא, באשר עשה מנויים מספר ל“הצבי” ולהמִלון. זה נדמה לבן־יהודה כמספיק, כדי לשוב מהר לארצו ולהמשיך שם בעבודתו.

בחזרו הביתה עבר דרך פריז. שם נתקבל על ידי נכבדי היהודים בכבוד וביתר הבנה. הוא לא היה בשבילם עוד חולם חלומות ואעפ"י שעדיין דעותיו היו רחוקות מדעותיהם, כבר התחילו להרגיש בחשיבות רעיונו, שלו הקדיש את כל חייו.

כאשר בקש עזרה בעבודתו הקשה, אמרו לו, כי יתחשבו בזה ויש לקוות כי יקבל תמיכה, אך בתנאי שלא יקומם יותר מדי את הדור הישן, לבלי יצעקו ויבלבלו את המוחות, כי יהודי צרפת אינם אוהבים את הפרעת מנוחתם. אז כתב לפינס, שערך את “הצבי”, בקש ממנו להיות מעט יותר זהיר, בפרט ביחס לנסים בכר, בא־כח חברת “כל־ישראל־חברים” והפציר בו כי מה שיוכל להאמר לשבחו של נסים בכר, יאמר, אך לא להפך, כי בפריז מתחשבים עם דעתו, והוא יכול להיות לו לעזר.

בן־יהודה חזר אחרי חדשים מספר לביתו בכחות חדשים, אל דבורה האמיצה ואל ילדיו העבריים. אך מה נפעם לראות כי פינס שנה לגמרי את רוח העתון וישתמש בו לפי דעותיו במלחמתו הוא עם הרבנים והממונים, ובו בזמן אמר לרצותם בזה, שתמך בדרישתם לשמור את השמיטה בשנה השביעית לישוב, לאמר: להחריב את כל מה שעשו. כי האכרים לא יכלו בשום אופן לסבול שנה בלי עבודה, זה היה מזיק להנטעים הצעירים, שדרשו טפול רב.

בן־יהודה שלא ידע מה זו התחלחלות לקח את העתון בידיו, ומאמרו הראשון היה – נגד השמיטה, למרות זעמו של פינס.

זו היתה הזדמנות ליקירי ירושלים לצעוק ככרוכיה, כי בן־יהודה חותר נגד הדת ולהכריח את הרבנים להכריז חרם על “הצבי”. בזה הגנו הממונים על החלוקה, כי סוף־סוף ידכאו את האיש, שהציק להם יותר מדי וישברו את כוחו בזה, שבעתונו לא יקרא איש.

ו. החרם ומות דבורה    🔗

Odium nunquam potest esse bonum,

(Spinoza*)

המכריז הודיע ברחובות ובשוקים כי “הצבי” בחרם ואסור להכניסו בבתי ישראל. שום יהודי אינו רשאי לקרוא בו, אף מחויב להתרחק ממנו ד' אמות. על הכתלים הודבקו בערב שבת מודעות, ולטופס החרם היתה הוספה של גדופים מעין זה:

"אתה חושב כי רִמית אותנו בהופעתך בינינו בכפתן ארוך, בגִּדול זקן ועטוף טלית – לא! הנך אפיקורס ונוסף לזה גם צבוע ואנו נדע להשמר מכזביך ולא תלכדנו ברשתך.

ה“צבי” הופיע בקוים שחורים מכל צדדיו לאות אבל על החרם, ובן־יהודה פרסם את “על־חטא” הידוע שבו חזר על כל הפשעים של הממונים ופרנסי ירושלים, ש“הצבי” חטא באשר גלם ופרסמם. אך בנוגע לעצמו חרה לו מאד על אשר קראו לו שקרן וצבוע, בעת שהוא עשה מה שעשה בלב תמים, כעולה לקרבן, גם חוקי הדת שמר, כיון שהחליט כך.

כעת הבין כי רק בתעמולה בלתי פוסקת ומתמדת יעלה בידו להביא את הירושלמיים ללאומיות, וטעות היתה מצדו בוותרו להם. וחזקה הכרתו, כי ברדתו להשקפותיהם, בכדי להיות אחד מהם, אפילו אם תהיה זו ירידה עד לתהום – לא יצליח. וישלך בן־יהודה מעליו את הבגדים המזרחיים וילבש כמקודם ארופית, ויגזוז את זקנו, כמו שהיה נוהג לשאתו, גם חדל לבקר בבית־הכנסת, אף לא התעטף בטלית. על זה הדבר האחרון הצטער באמת. כי בכל לבו רצה להשתמש בזה המעטה מימי קדם ללבוּש לאומי יום־יום. והנה הופיע בן־יהודה שוב, כמו בבואו מפריז, ויאמר ליקירי ירושלים:

– אתם תקבלוני כמו שהנני! – זה לקח אמנם זמן, אך הם קבלוהו.

הבית ששם נערך “הצבי” היה בחרם. רק אמיצי־לב ועזי־נפש הרהיבו לבוא לתוכו. אחרים התרחקו מבן־יהודה בגלל מריבותיו עם פינס. דבורה סבלה ביותר, כי ככה הפסידה את ידידותיה היותר טובות. רק הספרדים לא התחשבו ביותר עם חרם זה, ובפרט נסים בכר הגן על בן־יהודה בגלוי. הוא תמך בו בכל כוחו ועזר לו בהשגת התמיכה החדשית מהברון, או כמו שקראו לו, הנדיב הידוע, – כי לא רצה שיזכירו שמו המפורש –, תמיכה שהובטחה לבן־יהודה בעברו דרך פריז. ומעתה יכול בן־יהודה לעסוק גם ב“הצבי”, גם במִלון. דבורה קבלה משׂרת מורה לעברית־בעברית בבית הספר “אולינה די רוטשילד”, שהיה גם כן מוחרם כמו כל בתי הספר. אחותו של נסים בכר היתה המנהלת בו.

הישוב החדש היה כולו על צִדו של בן־יהודה, וזה אִמץ את לבו. שוב הֵרים ראשׁ ויחלט להמשיך במלחמתו עד שיכניע את הישוב הישן לחיים חדשים. מעל עמודי “הצבי” דרש חשבון מכספי החלוקה ומי ומי הם המקבלים אותם. אך את זאת לא רצו הממונים לפרסם, יען כי העשירים קבלו חלוקה שמנה, והעניים – פרוטות. בן־יהודה יִסר אותם גם על זה, שהם משתמשים במוסדותיהם ובמשרדיהם בכל הז’רגונים למיניהם, רק לא בלשוננו האחת – העברית. ועל הישיבות מתח בקורת ודרש תכנית וסדר בלמודים. בן־יהודה מֵרר את חייהם והם בקשו עצה להפטר ממנו.

הישוב החדש התפתח בינתים יפה יפה. הקדמה נראית לעין. יפו נהיתה יותר ויותר עבריה מיום ליום, המושבות סביבה התרבו ורובן תחת חסותו הנדיבה של הברון.

בן־יהודה ודבורה נמלטו תדיר מחשכת־ירושלים אל אלה נקודות־האור ושם היו מחליפים כח במסיבת ידידים נאורים כמוהם. הנדיב פתח בתי־ספר בכל המושבות. באלה הנהיגו על פי פקודה מפריז את הלמודים בצרפתית. מי יכול אז גם לשער למודים בלשון מתה? אבל העברית קבלה בבתי הספר האלה זכות אזרח, שוה בשוה עם לשון־הלמוד הצרפתית. אדמה נקנתה, ילדים נולדו. אִכּרה עבריה ואמיצת לב קראה לִבנה אבי־חיל. גם היא כבן־יהודה, כבר חלמה על חייל עברי, אך “שר־צבא” זה מת. לבנה השני קראה נתנאל, כדי לפייס את הבורא, אך עברית דברה גם אתו.

משפחתו של בן־יהודה גדלה. מלבד שני הבנים נוספו בה גם שלש בנות: ימימה, עטרה ושלומית. האבות מצאו קסם מיוחד באופן שבו היו הפעוטות מבטאות את המלים העבריות ובצלצול השפה המתוק שבפיהן. המשפחה התישבה בבית יותר מרווח עם גן יפה. משרתת ספרדיה עזרה לדבורה לטפל בילדים, גם סייעה לה בהנהגת הבית. ששה כסאות ושולחן עגול הופיעו בבית, וזה היה דבר יקר המציאות, כי לא היו נהוגים אז בירושלים רהיטים ארופיים. גם מראה במלבן מוזהב, נרכשה.

החיים החלו להסביר להם פנים ונדמה היה שהגיע הזמן להנאות מעט. אבל דוקה אז החלה דבורה להרגיש את התוצאות של חיי הדלות והסבל. כוחותיה עזבוה מיום ליום והרופאים מצאו, כי היתה נגועה שחפת. אבותיה בקשו ממנה לבוא לרוסיה עם הילדים לבלות אתם שם את ימי הקיץ במעון־השדה. אך דבורה ענתה: “זה מאוחר יותר מדי!”. היא גלתה להם את סוד מחלתה, שעד כה הסתירה מפניהם.

בן־יהודה כתב לאמו ובקשה לבוא בהקדם האפשרי, בהיות שדבורה לא ירדה יותר ממטתה, והילדים היו בלי כל השגחה. האם באה. אבל הממשלה העותומנית אסרה בזמן ההוא כל כניסה של יהודים לארץ. בן־יהודה התיצב לפני הפחה בירושלים ויבאר לו את המעמד ויבקש שיעשה מעשה יוצא־מן־הכלל עם האשה הזקנה בת־השבעים, באמרו לו:

– היא לא תלד בנים ולא תרבה את הישוב היהודי בארץ, אין לה מקום לאן לחזור ולא אוכל להשיבה.

אבל הפחה האכזר ענה:

“יוק!” לאמר: לא!, כי זה היה החוק.

וידידי בן־יהודה ביפו עשו מה שיכלו כדי להוריד את אמו, כמו שהיו מורידים הרבה יהודים כדרך מעבירי־גבול, בשוחד. בסירה, תחת שקים של תפוחי־אדמה, הסתירו את האשה הזקנה – גם היא בתוך שק, וישליכוה אל החוף. שם שחררוה, ויביאוה לבית בְּנה. כן נכנסה אמו של בן־יהודה לארץ־האבות, שאליה התפללה כל ימיה ותברך את ה' על חסדו זה אתה.

בבית מצאה את בנה היקר באפיסת כוחותיו מרוב הסבל והיאוש, את כלתה המהוללת על ערש־דוי נמסה כנר הדולק משני הקצוות ואת הילדים – יתומים חיים.

באומץ־לב רב לקחה הזקנה עליה מיד את כל הנהגת הבית. היא הסבה את החולה בכל המנוחה והשמירה המעולה, אך עם הילדים לא יכלה לדבר, בהיות שלא ידעה עברית חוץ מתפילות שלא הבינה פרושן. ז’רגון הלא היה אסור לדבר, כי בן־יהודה, בכל יגונו ויאושו, עמד כצור על העקרון, שהדור הצעיר בארץ־ישראל מחויב להתחנך אך ורק על הדבור העברי החי בלי כל שייכות לכל מה שקשור עם חיי היהודים בגולה. האם ידעה רוסית, אך זה היה בשבילה חלול השם לדבר עם נכדיה בארץ־הקדושה בלשון המוז’יק. אעפי"כ עשתה זאת כיון שכך היה רצון בנה, שחשב את הרוסית למסוכנת פחות לדבור העברי מהז’רגון.

היחס של אהב ורוך מצד חמותה העיר בדבורה געגועים עזים לאמה. היא הביעה לבן־יהודה את חפצה הרב לראותה באמרה, כי בזה תמצא קצת נחמה בהפרדה מהעולם. באופן זה כתבה גם למשפחתה, ובן־יהודה הוסיף את תחנוניו, כי ימלאו את רצונה. האם באה. גם היא הורדה על ידי מעבירי־גבול וקבלה כל זה באהבה. היא בקשה רק למצוא את בתה החולה בחיים.

היא לא מצאה את דבורה בבית, כי זמן מה לפני בואה בקשה החולה שיעבירוה ל“בקור־חולים”. שם הודיעו לה, כי האם הגיעה ושבעוד שעות מספר תמצא אתה. דבורה גזרה על כל החולים, על השומרת ועל הרוקח, לבלי יגיד איש לאמה איפה שוכבת בתה, כי רצתה לראות אם תכירנה. האם נכנסה לבית החולים בלוית בן־יהודה, אך גם עליו אסרה דבורה להגיד משהו. האם עברה על מטות החולים ולא הכירה את בתה. אז רמזה לה דבורה בצחוק על שפתותיה לגשת אליה. האם האומללה לחצה בזרועותיה את שלד־העצמות של בתה היפיפיה באמרה לה, כי לא הכירה אותה מיד מפני השנוי בסריקתה, כי שערותיה היו גזוזות על המצח.

– גם קולי נשתנה, – אמרה דבורה שדברה בקושי וקולה כמעט שלא נשמע, כי השחפת אכלה את גרונה.

האם השפיעה על דבורה לשוב הביתה ותסב אותה בכל המנוחות והנוחיות ובטפוּל יוצא מן הכלל. אבל כמו שכתבה דבורה: “מאוחר יותר מדי”. כעבור חודש ימים מתה דבורה, בכ"ב באלול 1891. האם נשארה עוד זמן מה כדי להשגיח על הילדים. היא ידעה מעט עברית ויכלה לדבר עמהם, השתדלה גם לנחם את בן־יהודה, אך אחרי שבועות מספר גמרה לחזור לרוסיה.

מות דבורה נתן למתנגדי בן־יהודה מקום להתאכזר בו, אף תקוה לדכאהו ואולי לשברו כליל. ה“חברה־קדישא” אמרה לקבור את דבורה מחוץ לגדר, אמנם לא היה חרם מפורש עליה, אך בעלה חל תחת החרם, מכיון שלא חדל מלהוציא את “הצבי” המוחרם. היא בתור “אשת הצבי”, היתה מוחרמת כפלי כפלים ולא רצו לקְרב אליה, כאילו נבלה היתה מונחת לפניהם.

בן־יהודה לא היה יכול לסלוח ל“יקירי ירושלים” את היחס הזה לזו האשה הצדקנית, להאם העבריה הראשונה בישראל השב לתחיה, שהחיתה את לשוננו בפי ילדיה. כלביא פצוע וזב־דם, נער את רעמתו וזעק בכל מאמצי־כחו:

– הניחו אותה! – הוא הודיע את הדבר לעדה הספרדית ובקש ממנה לקבור את אשתו בבית הקברות שלה. ה“חברה־קדישא” הספרדית באה, אך האשכנזים לא נתנו לה לגשת. בו ברגע הבינו, כי מתחו את החבל יותר מדי, ויש כאן מקום לשערוריה חדשה, ובחוץ לארץ ידונו אותם לחובה. עליהם היה לתקן את הטעות בעוד זמן. אבל בן־יהודה אמר, כי לא ישוב מדעתו ודבורה תמצא את מנוחתה בבית הקברות של הספרדים.

אחד מגבאי “חברה־קדישא” הקנאים פנה לבן־יהודה ברִשעות:

– כל זמן שאשתו היתה בחיים, היתה שייכת לו, אך כעת היא שלנו. אדוני אשכנזי, והיא תקבר בבית־החיים של האשכנזים.

בן־יהודה התיעץ עם הספרדים, יחדיו החליטו, כי זו מלחמה קשה ואין בטחון להצליח בה ועל כן נכנעו.

חדשים אחדים עברו ושלשת הילדים של בן יהודה, הבן אבי־חיל ושתי הבנות עטרה ושלומית, נפלו חללי מחלת האסכרה. הם הובלו לרגלי האם.

בין האגדות בעם, שמעתי זקנה אחת תלמודית, בת שבעים, מספרת:

– דבורה היתה צדקנית גדולה. אלהים נראה לה בחלומה ואמר לה, כי לעולם לא תדע את הצער של מות ילדיה. אחרי שהסתלקה מאתנו לקחה את שלשת מחמדיה הפעוטים אליה והשאירה לנו שנים: בן ובת.

אגדה אחרת מספרת:

ביום הששי אחרי הצהרים, באות אמותינו הקדושות מחברון: שרה, רבקה ולאה, להתפלל אצל הכותל המערבי. בדרך לוקחות הן את רחל אמנו אתן, גם דבורה יורדת מהר־הזיתים, וכלן יחד מבקשות רחמים בעד חטאינו.

ב“הצבי” שיצא לאור אחרי השבעה נדפס בין שני קוים שחורים, לזכר דבורה בן־יהודה, הקטע של ירמיהו: “זכרתי לך חסד נעוריך… לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. זה היה הכל, במה שהספיד בן־יהודה את אשת־נעוריו, שעלתה לקרבן בשבילו ובשביל רעיונו. עשה עשה זה רושם הרבה יותר עז מכל ההספדים הארוכים הנהוגים.

ז. סך הכל    🔗

ארץ זו שדבורה מצאתה שממה, היא עזבתה פורחת במושבות פוריות: ראשון־לציון, פתח־תקוה, גדרה, זכרון־יעקב, משמר־הירדן, ועוד. בכל מקום היו בתי־ספר, שלמדו בהם עברית בעברית. אף היו אמהות ששרו לילדיהן בעריסותיהם שירים עבריים.

ביתו של בן־יהודה נהיה לבית אבל. ימימה הקטנה שאלה:

– איפה אמי? איפה אחי ואחיותי?

בן־ציון היה יותר גדול והבין מה שקרה. אם בן־יהודה ראתה בכֹּל אצבע־אלהים ונקמתו במי שאינו הולך בדרכיו, ותתפלל יום ולילה, ותתחנן לפני הבורא להניח לפחות את בנה ושני היתומים בחיים, אף הציעה, כמו תמיד, את חייה תמורתם.

בן־יהודה חזר לעבודתו, לעריכת “הצבי” וחבור המִלון. בריאותו שבזמן האחרון הוטבה קצת, נזדעזעה שוב והיה תמיד גוגח דם. הרופא אמר, כי גם ימיו ספורים. יקירי ירושלים צהלו באמרם:

– הנה גמרנו עם בן־יהודה!

לידידו נסים בכר קרה אותו האסון: מתה עליו אשתו הצעירה, שנִשאה לו רק לפני שלש או ארבע שנים והניחה אחריה שני יתומים פעוטים. והיו שני הידידים גם אחים לצרה. מדי יום ביומו בא נסים בכר לביתו של בן־יהודה ולקחו אתו להליכה ברגל הרחק מחוץ לעיר. בדרכם דברו תמיד על כל מאורעות החיים בארץ ובחוץ. זה הסיח את דעתם מיגונם הפרטי. האויר הצח של הרי יהודה היטיב את בריאותם מאד, שניהם עבדו קשה ובעבודתם מצאו נחמתם.

המצב בארץ לא היה מבהיק ביותר. הממשלה הציקה מאד ליהודים על פי פקודות מקושטא. החלוצים הגאים שלנו, שבאו לארצם לחדש את רוחם כבימי קדם, נהפכו כולם לרמאים, למעבירי־גבול, לעוברים על החוק, כי כל מה שנעשה בארץ, נעשה בגנבת־דעת: היה אסור לקנות אדמה – נרכשו שטחים גדולים; היה אסור לבנות – וצצו כמו מתחת לקרקע כפרים שלמים. בנו “רפת”, “אורוה”, אך באמת היה זה בית לשבת בו. וכשבנו “בית־כנסת” היה זה באמת בית־ספר. הכניסה לארץ נעשתה תמיד בעזרת שׂקים של תפוחי־אדמה, אורז או סוכר.

הישוב הישן שמח על כל המכשולים האלה בהכריזו, כי הדבר מן השמים, היהודים ישובו לארץ הקדושה רק כשיבוא משיח. זה חזק אותם עוד יותר ברדיפתם את כל מה שנשא עליו חותם של התחדשות וחיים. המושבות היו בחרם מפני שלא שמרו את השמיטה, וכמו כן בתי־הספר עם מוריהם, תלמידיהם ואבות התלמידים.

בבן־יהודה ראו שורש כל רע, ובשנאתם אותו רדפו אפילו את אלה שבחרו את דרך הותורים, ושנסו ורצו להתהלך בפשרות. פינס הנרדף עזב את ירושלים, התישב ביפו וקבל יפוי־כח מחברת “חובבי־ציון” שנתאשרה באודסה בשם “חברה לתמיכת עובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובפלשתינה”, להנהיג את עניניהם פה. להירושלמים חרה מאד, שפינס נמלט מרדיפותיהם ועבר כליל אל הישוב החדש. הם רצו לנקום בו, אך ידם קצרה מלהשיגו ביפו. ובאחד הימים נראה בחוצות ירושלים כלב רץ הנה והנה ובזנבו קשור נייר עם שמו של מיכל פינס ורשימת חטאיו.

כעת היה ברור: מי שהתיחס באהדה לצד אחד, היה מתנגדו של השני, והמלחמה היתה גלויה. הספרדים נשארו מן הצד ולא קבעו את יחסם לא להדור הישן ולא להחדש, בהיותם עדה עניה ושרויה תמיד בצרות. בן־יהודה הכיר להם טובה בעד לעלנות זו והחליט לעזור להם ולחזקם נגד האשכנזים. הוא קוה, שיבוא יום והם יהיו לעזר להישוב החדש בכח הממשלתי שבידם, בהיות החכם־בשי, בא־כח הדת בארץ, נבחר תמיד מהספרדים. היו שחשבו, כי זו השפעת ידידו נסים בכר הספרדי, אך בן־יהודה הכחיש זאת באמרו, כי הוא תומך בהספרדים, מפני שעמהם אפשר להתהלך ויש יותר תקוות להשפיע עליהם במובן הלאומי. זה היה נכון בזמנו, אך בזמן יותר מאוחר ראה בן־יהודה, כי בכמה דברים הם יותר קשים מהאשכנזים, בפרט בנוגע לתחיית הלשון. אפילו בדור הצעיר אי אפשר היה לעקור את ההתקשרות והאהדה להז’רגון הספרדי, שנשארו דבקים בו עד היום הזה. גדול היה זעמו של בן־יהודה עליהם והיה אומר:

– במקום ששני ספרדים נפגשים דבֵקה בהם כצרעת לשונם הגלותית.

בהמושבות, זה הקן של החיים החדשים, גם כן החלו חלוקי דעות ביחס לבן־יהודה ועתונו. בני־החלוצים שהיו נערים בעלותם לארץ עם אבותיהם – גדלו. הם לא ידעו הרבה על סבל הוריהם ולא על הקרבנות שהביא בן־יהודה על מזבח התחיה הלאומית בארץ. בראותם את כל הרדיפות וחלוקי הדעות אמרו:

– מה לנו ולצרה הזאת, להיות דבקים בבן־יהודה ועתונו ובזה לקומם נגדנו חלק גדול מהישוב, את הדור הישן?

והיה גם להפך כי הבנים היו מתלמידיו, אך אבותיהם מתחסדים קצת ורוצים לחיות במנוחה וע"כ התנגדו לו ולמלחמותיו. היה, שבגלל התנגדות לבן־יהודה רדפו את כל תמימי הדעה אתו; או אם רצו להפטר ממורה, רופא, פקיד או ראש הועד, בגלל קנאתם היתרה לעברית או ללאומיות מופרזת, לפי דעתם, שבאה מבית מדרשו של בן־יהודה, רדפו את שניהם יחד, את התומך והנתמך.

אך הרדיפות לחוד והפעולות לחוד. בן־יהודה ונסים בכר זממו בינתים להביא מהפכה חדשה בחיי הישוב: מדוע זה יהיה תמיד חכם־בשי זקן? מדוע לא ימנו צעיר, יותר מתאים לדרישות הדור החדש? מדוע לא יביאו מחוץ־לארץ אחד מגדולי הרבנים שבגולה או אפילו רב־מטעם, היודע להתיצב לפני שרים ומלכים ולדרוש צדק ויושר לעמו? ועל אחת כמה וכמה חשוב היה פה חכם־בשי איש מלומד, ובעל תואר וחיצוניות נאה, שלממשלה יהיה כבוד בפניו. אבל מי יסכים ללכת לארץ־ישראל? וסוף סוף החכמים הספרדים לא יסבלו זה. ע"כ החליטו ביניהם לחנך אחד מהחכמים הצעירים פה למשרה זו. בחירתם חלה על החכם הצעיר יעקב מאיר. הם גלו לו את סודם ואמרו לו להכין את עצמו להשעה הגדולה.

– מה עלי לעשות בשביל זה? – שאל יעקב מאיר הנאור, שבלבו כבר היה נוטה לרעיון הלאומי.

בן־יהודה ונסים בכר בארו לו, כי הוא מחויב להתרגל לדבר צרפתית צחה, כי זו היתה אז הלשון הבין־לאומית בארץ. מלבד זה הוא צריך לדעת דברי־ימי־ישראל ושיהיה לו מושג מחיי אומות העולם, כדי שהאופק שלו יתרחב ומחשבתו תשתחרר מכל מה שהוא גלות והכרתו הלאומית תתגבר בו.

יעקב מאיר קבל עליו כל אלו ההכנות והוחלט בין שלשתם, כי לפי שעה לא היה לעשות דבר בפועל ממש, כי בימי החכם־בשי הזקן, חכם פניג’ל, וסביבתו, אי אפשר היה כל שנוי, אבל כשיעלה חכם יעקב־שאול אלישר על כסא הרבנות יהיה יעקב מאיר נושא כליו, יד ימינו ומלוהו בכל מקום בהופעתו הרשמית, ויתרגל בכהונה.

מבלעדי שלשתם לא ידע איש על כל הצרופים הנ"ל ולוּ נודע הדבר, היה זה מביא להתרגשות עצומה בכל החוגים, כי ככל היות משרת חכם־בשי קנינה של העדה הספרדית, התענינו בה גם האשכנזים וכל באי כח המוסדות הצבוריים, יען זו היתה באות־הכח האחת בפני הממשלה. כל צד וצד רצֹֹֹֹה רצה לתת בה משלו או לפחות מהשפעתו. היהודים הנתינים־הזרים היו מעָרבים בדבר את הקונסולים שלהם ודורשים את לחצם במקום שהיה חשש לקפוח זכויותיהם.

יעקב מאיר למד צרפתית בחדרי חדרים, ושום אדם לא היה רשאי לבוא אליו בשעת למודו זה, חוץ מבן־יהודה ונסים בכר פעם אמר למבקריו אלה:

– האם אין זה דבר הפכפך? אני לומד צרפתית בכסוי ראש ובן־יהודה קורא תלמוד בגלוי ראש.

ונסים בכר השיב:

– והכל לקדוש השם.

למרות כל הזהירות והסוד החלה תסיסה בעדה הספרדית והרגש הרגישו, כי מתרחש דבר מה ובפרט נבהלה משפחת אלישר שהביטה כבר על כסא החכם־בשי כעל רכושה, בהיות ואבי משפחה זו חכם יעקב־שאול אלישר היה בין כה וכה סגנו של חכם־בשי פניג’ל ומלווהו בכל הופעותיו ותדיר גם ממלא מקומו לבדו. אך בן־יהודה ונסים בכר חיש הרגיעו את בני משפחת אלישר והבטיחו להם את כל תמיכתם להעלות על כסא הרבנות את חכם יעקב־שאול אלישר. זה היה פרצוף יפה כל כך, ובן־יהודה היה אומר, כי זו דמות אברהם אבינו, גבוה, הליכתו אפרתית, פניו אצילות וזקנו הלבן רק הוסיף לו הדר.

אלא שבן־יהודה התנגד לדבר אחד שהרגיזהו מאד בחכם יעקב־שאול אלישר – אופן מחשבתו הגלותית, שהיתה מתבטאת במלה אחת: “ישראל בגלות”, וזה לא יכול לסלוח לו, אבל קוֹה קוה, כי יעקב מאיר, שיהיה תמיד על צדו, יעקר משורש גלות זו ויטע במקומה רגש גאוה לאומית שתרים את קרן ישראל בעיני עצמנו ובעיני אומות העולם.

הצלחת היהודים בעבודת האדמה פה כבר הסבה תשומת לב גדולה של תושבי המקום וגם של התיירים שבאו לארץ והחלו לדבר בכבוד על אודות החלוצים ולהעריצם. גם ניצני תחיית הלשון עשו רושם. “ישראל ידבר שוב בלשון הנביאים” – היה שגור בפי הגויים.

בעזרת יעקב מאיר עלה בידי בן־יהודה להכניס את הדבור העברי בתלמוד־תורה של הספרדים. מובן, כי שלמו בעד זה גם להחכמים־המורים וגם להתלמידים. ועד היום שמור בבית־נכאות בן־יהודה ספר־חשבונות ושם כתוב בעצם כתב־ידו כמה נתנו לכל חכם וכמה להתלמידים. אך בתלמודי־תורה של האשכנזים לא השיגה ידו התקיפה של עורך “הצבי”. ועד היום מוסיפים שם ללמד תרגום: מלה עברית ואחריה ז’רגונית וחוזר חלילה.

גם בבתי־הספר למיניהם הזהירו המנהלים והמורים את תלמידיהם ותלמידותיהם לדבר עברית, כשבן־יהודה היה רק נראה מרחוק ופשוטו כמשמעו: “עברית, בן־יהודה בא!”.

אף גן־ילדים ראשוני מאד, בצורת “מאיסטרה” (כנוי למורה בז’רגון הספרדי) נוסד בפנים העיר תחת הנהלתה של ה“מאיסטרה שמחה”, שחנכה ולמדה את בנות־ישראל לדבר בלשונן. זה היה חדוש גדול בחיי המשפחה היהודית, והאבות התנגדו, אך חזקה מזה היתה פקודתו של מחיה־השפה על הצבא הקטן שהתבצר סביבו.

חיפה היתה עיר ערבית לגמרה, היהודים הסוחרים הפעוטים שבה היו בטלים בששים – והכרמל בוכה. שדה־בור בשביל התחיה העברית.

בטבריה המשמרת, השחרחורת בחומר וברוח עם מרחצאותיה המרפאים לכל חולי היה “הצבי” בלבדו מבשר התחיה שטרם ידעו מה מהותה.

ולעומתה צפת בלבושה הלבן התנשאה כסמל שלטון הדת, ורוחו של רבי מאיר בעל הנס מרחף עליה. שם התבצרו היהודים החרדים של אוסטריה, אונגריה ורומניה כצור נגד כל חדוש בחייהם. מצבם החמרי היה הרבה יותר טוב, ואף על פי כן לא חסרו שם עניים.

ומצד זה חברון, עיר האבות, מושלמית בעיקרה עם ה“גיטו” היהודי בכל עניו ושפלותו, לשוא פרשה את זרועותיה לגואל. היא לא נענתה כלל, כי הכל היה מרוכז אך ורק ביפו וסביבותיה. בן־יהודה לא הניח הזדמנות אחת מבלי להזכיר להעסקנים הלאומיים והצבוריים, כי גם יהודי חברון – יהודים הם. “בימים הנוראים”, נהרו היהודים להשתטח על קבר רחל, והוסיפו דרכם על למערת המכפלה. חזרו מזה, ושוב נשכחה חברון לשנה תמימה.

ועיר התמרים, יריחו, זו המרגלית של ארצנו במזג אוירה בימי החורף, שאין דוגמתו בעולם כולו, שהרומאים ידעו להעריכה, ליהודים לא אמרה כלום, – יריחו זו היתה כולה ערבית. התיירים בלבדם בבואם לשם זכרו את גבורת היהודים בהכנסם לארצם המיועדה דרך שער זה, ואת מפֹּלת חומות יריחו בנצחונות יהושע וכח שופרו.

נצרת, בית־לחם שביהודה וקבר ישו הנוצרי, אלו שלש הנקודות הנוצריות בארץ־ישראל, – אמר בן־יהודה, – תהיינה לנצח לאבן־בוחנת לגודל־נפשו של עם ישראל, שיֵדע גם בהיותו עם בארץ, לשמרן בעתיקותן. כאשר ישמֹרו על כל מצבות העבר בעולם כולו. שתי הערים האלו אהב בן־יהודה בעד הדר הטבע שסביבן, שם אפשר לחזות בעין את יפי הארץ בעבר1 ואף את תפארתה לעתיד לבוא.

ח. העיר והכפר    🔗

רק עשר שנים הראשונות עברו מהעת שמבשר תקופת התחיה העברית ירד לחוף יפו – ומה נשתנתה העיר מאז! יפו הערבית נהיתה חצי עברית, או לפחות כנגד כל שלשה ארבעה ערבים היה אפשר לפגוש יהודי אחד. ולא פלא, הלא הנמל הזה היה לתחנה הראשונה של כל הבא לארץ; הכפרים העבריים נזרעו סביבה, ויפו היתה המרכז להם. זו העיר המזרחית הפראית, שבן־יהודה רצה רק לברוח ממנה – היתה ל“משוש תבל” ו“קריה למלך רב”, על כל פנים יותר עליזת־הפנים מירושלים החרבה. הפרדסים מסביבה היו מבַשׂמים את ריח הצחנה והלכלוך שברחובותיה, והשמש הלוהטת מטהרת כל זוהמה. להקנאות הירושלמית לא היה בה כל מקום, כי המוסדות מהמין הישן לא היו שם ועל כן גם לא ממונים וגבאים ולא מריבות וסכסוכים.

פינס ובן־טובים הירושלמיים היו יחד עם טיומקין מרוסיה באי־כח חברת “חובבי־ציון”. מובן מאליו, כי המסחר בקרקעות התפתח ביפו יותר ועל כן גם היכולת “לעשות חיים”. הרוח הצחה של הים היתה משיבה נפש להיורדים מהרי יהודה עם הרדיפה בגב והמחנק בלב. הירושלמיים היו שמחים על כל הזדמנות לסור ליפו, אם גם רק ליום או יומיים, כי גם האוירה הרוחנית היתה שם אחרת. בן־יהודה נהיה משומרי “ראש חודש”: כמעט בכל ארבעה שבועות היה נמלט ליום אחד ליפו. הדרך בהליכה־ובחזרה דרשה ארבע־ועשרים שעה נוספות וביחד היתה זו פגרה אמתית. לא תמיד היתה לו היכולת לעשות את ה“הוצאה הגדולה” הזאת. הנסיעה היתה עולה כחמשה פראנק הלוך ושוב, אבל היו לו ידידים מבין השולחנים שעמדו בשער־יפו לפרוט מטבעות, ואלה נתנו לו מפעם לפעם בהקפה שנים־שלשה פראנק להוצאות הנסיעה. ביפו היה בן־יהודה עושה איזה “עסק”: מנוי ל“הצבי”, מכירת כמה העתקות מספר “דברי הימים” שלו, או מודעה לעתונו. באופן זה היה לו במה לחזור וגם לשלם לשולחני את חובו.

אך גדול מהריוח החָמרי היה הריוח הרוחני. זה היה משיב את נפשו להמצא ליום או ליומים בחברת ידידים מהישוב הישן, לדבר עמהם על כל הנעשה בירושלים ולשמוע מפיהם על החיים החדשים המתהווים בהמושבות. הוא היה מתחנן לעסקנים היפואים החָפשים מכל לחץ ורדיפה והעומדים ברשות עצמם, כי יבואו לעזרתו בהשפעתם על הישוב הישן. בענין יסוד הנקודות החדשות רצה בן־יהודה, כי יתחשבו אך ורק בהמבט הלאומי: איה צריך לתפוס עמדה ומאין היה אפשר להשקיף יותר טוב על הסביבה לבטחון הישוב ולהגנת הארץ, ובפרט יש לגאול את כל המקומות החשובים מהשקפת דברי־הימים.

תדיר ענו לו, כי העיקר הוא בכל זאת לקנות אדמה טובה לזריעה או לנטיעה. מנוצח, הוא היה עובר לשאלת הלשון והשלטתה בבתי־הספר. בזה היה הוא ראש המדברים, וכל בקור ובקור שלו חִזק את העמדה העברית ביפו ובהמושבות, סוף סוף הצליח לשכנע את ידידיו בדבר הנחיצות הגמורה ליסד בית־ספר עברי טהור, שהכל ילַמדו בו בשטה “עברית בעברית” ואת הצרפתית ילמדו כלשון זרה. ישראל בלקינד יסד את בית־הספר העברי הראשון בארץ באחת הסמטות הצרות של יפו הערבית, המיושבות יהודים. זה היה צעד קדימה ונצחון גדול כאחד.

כל פעם שאליהו שייד, המנהל מטעם הנדיב להמושבות שתחת חסותו, היה בא ליפו, היה בן־יהודה נוסע להתראות אתו, בהיות שגם הוא היה תחת חסותו של הברון. בן־יהודה היה נותן לו דין־וחשבון מעבודתו בעתון גם במִלון, משמיע לו מהנעשה בארץ ומשפיע עליו בשאלות הלאומיות שעמדו על הפרק, כדי שיביאן באור נכון לפני הנדיב.

בכל הזדמנות ממין זה היה בן־יהודה עושה לו גם מלבוש חדש וזוכר תמיד את האמור, כי שלשה דברים מרחיבים את דעתו של האדם וביניהם – בגד נאה. גם לזה היו השולחנים הטובים מקדימים לו הכסף ובלי רבית. מבקורו ועד בקורו של שייד היה משלם בסרוגים, היתה לו שהות של ששה חדשים. כך היו לו בעל כרחו שני מלבושים לשנה, והיה תמיד לבוש נאה מאד, כמעט “דֶנדי”.

בשיחותיו עם השולחנים, אמר לו אחד מהם, שמואל רפאלוביץ, כי מפעם לפעם מביאים לו הפלחים מטבעות ישנות וכבר קנה אחדות מהן. נפקחו עיניו של בן־יהודה:

– מטבעות עתיקות – הלא זה מחיי עברנו בארץ. קנה כמה שתוכל! – אמר לידידו שמואל רפאלוביץ, גם למדהו לקרוא את הכתוב עליהן באותיות עבריות עתיקות, גם ביוונית וברומית. ככה אסף ידידו אוסף חשוב של מטבעות מזמן מלכות ישראל ושלטון היונים והרומאים בארץ וסדרן לפי התקופות, גם חבר ספר על פי הוראות בן־יהודה ובהדרכתו. והשכר היחיד שבקש ממנו בן־יהודה היה, כי ישנה את שמו הגלותי ויקרא רפאלי. את האוסף עצמו מסר רפאלי לבית־הנכֹאת הארץ־ישראל הממשלתי שנחשב לאחד החשובים שבאספי מטבעות עבריות בעולם.

היהודים בארץ־ישראל התעשרו לא רק במטבעות עתיקות, אלא גם בנקודות ישוביות חדשות: עקרון, ונס־ציונה ביהודה, עין־זיתים, בגליל, בת־שלמה ושפיה – בשומרון.

האדמה של נס־ציונה נקנתה עוד בראשית הישוב ע“י החלוץ הלפרין. הוא היה איש אמיד בעיר סמולנסק, שגמר אומר בלבו להנתק מכבלי העבדות ולהגר לארץ־אבותיו. אשתו מאנה ללכת אתו ומנעה ממנו גם את שלשת הילדים הקטנים: שתי בנות ובן. ויחלק את כספו חלק כחלק לאשתו ולהילדים ולעצמו – ויסע. בבואו לארץ קנה את אדמת “ודי־חנין” שנקראה נס־ציונה. את שאר הכסף שהיה לו חלק בין יתר החלוצים – “האחים של הספינה” לאלה שמצא על המקום. את נחלתו נתן במתנה ל”חובבי־ציון" ליָשְׁבה ולעבְּדה. הוא בעצמו נהיה לשכיר יום בעצם אחוזתו.

המושבה רחובות נוסדה ע"י חברת “מנוחה ונחלה” שרוב חבריה היו מוורשה. השליח למצוה היה ז. לוין אפשטיין. אהרן איזנברג ושלמה גולדין השתתפו אתו ביסוד המושבה. פתאום נבנו שבע “רפתות” ובהם התישבו שבעת תושבי רחובות הראשונים. מושבה זו היתה צריכה להקרא על שם החברה “מנוחה ונחלה”, אבל נתן לה השם רחובות, כיה היתה כעין הרגשה, שרווח לישראל על אדמת אבות.

המושבה אִמתה את כוונת מיסדיה. זו נהייתה אחת המושבות הגדולות ביהודה ותושביה חיים בה חיי הרוחה. הם מצאו באמת על אדמתה את המנוחה והנחלה ונהיו לבעלי כרמי־השקדים המפורסמים בארץ. אכריה לא הסתפקו בזה ויטעו גם פרדסים על שטחים רחבי ידים.

בדבר השלטת הלשון היה קצת קשי ברחובות. מובן לא בבתי־הספר, אלא בחיים. אלה ממיסדיה היו דבקים בז’רגון הגולה ואלה מתושביה אפיקורסים להכעיס. על כן הוקיר בן־יהודה את רגליו ממנה עד זמן מאוחר, עד שהלשון העברית רכשה לה זכות־אזרח בארץ והיתה אפילו ל“אזרח נכבד”. אז התחילו לדבר “רק עברית” גם ברחובות. ואולי גם לעלבון יחשב לה בכלל הדבר כיום שיזכירו ראשונות. ישכנו על תלם גם האפיקורסים בתחיית הלשון, והם כיום סופרים עברים מפורסמים – וזו כפרתם.

רשת של כפרים יהודים הקיפה את יפו המרכזית. כשהיו נוסעים ליפו או מיפו, נראו מרחוק הבתים הלבנים מכוסים גגות אדומים ומסביב עצים רעננים וכרמים משׂתרעים כים ירוק מסביבם. ועל צדם כפרים ערבים בני מאות בשנים. כזקנים בשֵׂיבתם לעומת ילדים צעירים נדמו הכפרים של השכנים בהשוואה למושבי החלוצים. אך מעט מעט לָמדו הערבים משכניהם החדשים לנטוע עץ על יד הבית, לפתוח חלון בכותל העשוי עפר וטיט ולשים גג אדום לבל ידלוף הגשם לתוך הבית. למדו גם לשאול ברופא היהודי שבמושבה לתרופה למחלותיהם. ויתיַפּו וישתפרו. ראֹה ראו הערבים כי כל טוב בא להם מה“יהוד” האלה וכי ביתר קלות יכלו להרויח בעבודתם בכרמי היהודים מאשר ה“חרמיה” ע“י גזל ושוד בחשכת הליל בארבם על פרשת דרכים. עת ריב ומחלוקת בין פלח לפלח באו תדיר להשפט אל היהודים. גם החלוצים הראשונים התיחסו באחוה לשכניהם השמיים, למדו את לשונם והתעניינו במנהגיהם, אבל הגנבות השוד והגזל היו בשרש נשמתם של פלחים רבים שבסביבה המדברית. הרבה סבלו החלוצים הראשונים מהתנפלויות בלילות. הכל היה די טוב בשביל ה”חרמיה" (גנבים): כמה פרוטות בכיס, זוג נעלים, מזון, סוס, חמור – הכל חמסו. גם על העדרים התנפלו וכבשה אחת תפשו וברחו, או שהיו אוכלים את תוכם של האבטיחים ואת הקלפה סוגרים ומניחים.

אך החלוצים האמיצים כבר טעמו את ההכרה של רכוש ומאד חרה להם על השוד והחמס, הם גמרו בלבם להגן על עצמם, בהיות שלא יכלו לקוות לעזרה או תמיכה מאת הממשלה התורקית הרקובה של אז. היה זה, כאילו ההשגחה העליונה נתנה לחלוצינו הצעירים הזדמנות להתעורר לגבורה. שנים מאלה יישארו לנצח בזכרון מושבות יהודה והלא הם: ברניצקי וישראל פיינברג. שם החבה של האחרון היה “לוליק”, והערבים קראו לו “חואג’ה לולו”, או “שיטן (שד) לולו”. שניהם מראשון לציון. פיינברג הראה לשודדים את ידו החזקה בגדרה וסביבותיה. הערבים היו מכירים אותו מרחוק על פי הצל של סוסתו, היו הופכים לו עורף והוא רודף אחריהם. הם לא העיזו לגשת אליו ועל כן לא עלה בידם להרגו. אך הוא השליט את הבטחון בדרכים, ואפשר לאכרינו הראשונים את הנסיעה ממושבה למושבה או העירה.

ובעצם יפו היה חושך בלילות, עוד יותר מאשר בירושלים. אם היה הצורך באיזו הליכה בלילה, הלך כל איש עם פנסו בידו או שהמשרת נשא הנר לפני אדוניו והאיר את צעדיו. רבעים שלמים של ערבים נהפכו לשכונות יהודיות. לרחוב בוסטרוס, עם מְלון־קמניץ במרכזו, היה כבר איזה קסם, – זה היה מרכז־מסחרי ומקום פגישה של האכרים. יד אחת רוחצת את השניה: יפו היתה השעשוע, אבן השואבת של כל המושבות, והן הן שנתנו לה את חשיבותה והתפתחותה הכלכלית.

חלוצינו מתמול שלשום היו לאכרים ממש: הם ידעו, שהגשם ישלח בעתו, שהתיש אינו נותן חלב, שלזבל יש מחיר, שלא כל אדמה עלולה לזריעה ושצריך לנסותה בנטיעה. הם ראו בעין, כי ילדים שמדברים עברית אינם הדיוטים, גם הם מאריכים ימים וגדלים בלי עין הרע. בחורים ובחורות הופיעו במושבות, גדלו וצמחו כמו פרי הצ’בר2 המתוק. האילנות שנטעו כבר נתנו את צלם. הם ראו עוד הרבה תוצאות חיוביות לשנים המעטות בארצם. אושר פנימי, שלא ידעו כמותו מימיהם מלא את לבם, אושר שלא יבין אותו אלא אזרח יהודי החי בארצו ועל אדמת האבות.

גם הלשון העברית התחילה להתחבב עליהם יותר ויותר, והיו מתגאים בדבור העברי. אלא שיחד עם זה גדלה הדרישה לעתון יותר גדול, יותר תדיר, ספרים לקריאה, יהיו אפילו תרגומים. להרצאות ולחזיון השתוקקו, ומאין יכלו להמציא כל אלה אם כל תמיכה לא היתה, כל סיוע לא נִתן משום צד.

ט. אבות ובנים    🔗

ואף על פי כן איזה שטן־מקטרג התערב בהחיים המאושרים האלה. מחשבה זרה התגנבה בלב החלוצים לשלוח את צאצאיהם לגולה. והתאמת בהם: מהגולה נלקחת ולהגולה תשוב. ומדוע? למה? זה הנחש הסיתם, לאכול מעץ הדעת, ללמוד.

ובן־יהודה התקומם נגד שליחת־יד זו באלה הילדים שהיו לו יקרים מפז, אלה העברים הקטנים, אשר גדלו ונתחנכו כאזרחים גאים בארצם ובלשונם ובתוך עמם. לקחת שוב את הנפשות השלמות האלו, לעשותן לבעלי־מום, לכופף את גבן הישר תחת שנאת־חנם ורדיפה־גזעית, חרפות וגדופים של אבירי לב, להשכיח מפיהן את שפת ישעיהו ולעקם את מבטאן בכל הז’רגונים למיניהם! – מה הסבה לכל האסון שהתקרב על הישוב, על אותו הנטע הרך, שטרם שלח את שרשיו די עמוק באדמה?

– זו הלשון הצרפתית, שהילדים למדו בבתי־הספר היא שהביאה לידי כך, – החליט בן־יהודה – לו לא ידעו אלא את לשונם העברית, לא היה גם עולה על דעתם של האבות לשלח את ילדיהם מן הארץ. על כן בזה שורש הרעה. בזה נלחם בן־יהודה: ילדי האכרים אינם צריכים ללמוד כל לשון זרה, לשונם העברית די טובה בשבילם; גם הספריות מלאות ספרים לועזיים, אין בהן צורך במושבות. אך לא כך היתה דעת האכרים והחלטתו החצופה של בן־יהודה רק הכעיסה אותם. מה לו להביע דעה בנוגע לילדיהם ולחייהם? מה כוונתו? להפכם ל“פלחים” עמי־הארץ, שאולי גם לא ידעו קרוא וכתוב? – התלוצצו.

הם יראו לו לבן־יהודה, שילדיהם יהיו דוקה משכילים וילמדו במכללות אשר בערי ארופה. על כן דרשו להרבות את שעות הצרפתית על חשבון העברית ותהי התועלת כפולה: הילדים יהיו בזמן יותר קצר מוכנים לנסוע לפריז, ובן־יהודה ירגיש את הפעולה הנגדית בהדחיפה אחורנית, שתקבל העברית “שלו”. זה עורר התנגשות בין המורים לעברית ובין המורים לצרפתית בבתי־הספר. אלה נלחמו באלה על כל רבע שעה של למוד. לספריתו זרמו ספרים צרפתיים, בעת שהיה חסר הכל בעברית – להכעיס. והילדים המסכנים היו בין הפטיש והסדן: מורה אחד מצַוה שידברו ביניהם צרפתית, והשני גוזר לדבר עברית וכדי ל“רצות” את שניהם, היו מקפצים באמצע הרחוב על רגל אחת ואין הגה בפיהם. בן־יהודה ראה כי הוא מנוצח הפעם, אך אמר:

– אני חושש, כי יבוא יום ויצטערו על נצחונם זה. מבחינה לאומית אני מצטער על מפלתי זו, אך במה שנוגע לי בפרט, בודאי יותר נעים לי משא ומתן עם אכרים משכילים מאשר עם עמי־הארץ.

ילדים רבים עזבו את הארץ, למדו והיו לרופאים, מהנדסים עורכי־דין וחקלאים, אבל הם התישבו באנגליה, אוסטרליה ואמריקה, ולא חזרו לארץ. אבותיהם היו גלמודים לעת זקנתם, וכרמיהם ושדותיהם נעבדו על ידי שׂכירי יום. היה גם שהפועלים התנחלו באדמות האלה. כמו מצבות להחיים שחלפו, עומדים בתיהם חרבים למחצה בלי סימן של חיים בתוכם. כמה יפי ורגשות נעלים ומסירת נפש לאומית קבורים תחת המצבות האלה של החלוצים הראשונים! הם היו בנים נאמנים לעמם ולארצם, אך לא ידעו להיות אבות לבניהם ולהדריכם ברוח הלאומיות. בנים אחרים באו למלא את מקומם של הנעדרים.

י. הישוב החדש נגד בן־יהודה    🔗

החלום ושִברו! כל החלוצים שבאו לישב את הארץ, מוכנים לכל הקרבנות, הנם יושבים איש תחת גפנו ותאנתו ואין ערוך לאשרם וגאותם. הלאה הגלות, חיי העלבונות והסבל בארץ נכריה! הנם אזרחים בארצם, עובדים את אדמתם ומדברים בלשונם, טווים ואורגים את חייהם המדיניים של קיום עם בארצו. השלטון העותומני – אחיזת עינים הוא וכבר אמר פעם ילד קטן, כי התורקים הם האנשים היותר טובים, וכששאלו מדוע הוא חושב ככה, ענה:

– מפני שפֹּה תחת שלטונם כל אחד עושה מה שהוא רוצה…

ומתוך אושר, בטבע האדם לבקש צללים, לבקש על מה להתלונן. מצאו האכרים את הנקודה: התקוממות נגד פקידות הנדיב! ככל אשר תמך בהם לבנות את בתיהם, לגדל את ילדיהם, לקנות אדמה, שלח להם רופאים ורפואות, פתח בתי ספר ובנה להם יקב עם כל המכונות המשוכללות לתעשיית יינם, – הוא, הנדיב… עשאם לעבדים.

הם עשו את חשבונם, כי לעולם לא יגיעו לידי יכולת להחזיר להנדיב על פי התנאים הקיימים את אשר הקדים להם ועל כן יהיו תמיד משועבדים לו ולבאי־כחו, פקידיו הרבים אשר באו כאדונים למשול בהם. ובאמת התרחקו הפקידים מלבוא בשום נגיעה עם האכרים בהחיים החברתיים. ואפילו כשהיו מטיילים במושבה, במלבושיהם הפריזיים והגברות בשמלות ארוכות, הסרח בידן והנוצות בכובעיהן, לא באו בדברים עם האכרים שפגשו על דרכן. נשי האכרים קנאו בהן ותתקשטנה גם הן בנוצות, אמנם לא של בנות היענה, כמו נשי הפקידים, אלא מזנב איזה תרנגול, יונה או צפור גן־עדן. וכשבאה אשתו של הנדיב פעם לבית־הכנסת וראתה את האכרות שלנו מקושטות בנוצות, חשבה, כי נטרפה דעתן עליהן, והביאה את הדבר לפני הנדיב, וגם הוא כעס מאד. בתוך המשרדים התנהגו הפקידים בשררה יתרה. לדרישות האכרים לא שמו לב, ותדיר גם לא מסרו על זה כל ידיעה לפריז. על זה חרה לאכרים ביותר, ויחליטו לשלח מלאכות מבאי־כוחם לדבר עם הנדיב פה־אל־פה.

בפריז דרשה משלחת האכרים מהנדיב: להוריד או להחליף בא־כח זה או אחר, להניח שהאכרים ולא הפקידות, יקבעו את מחיר הענבים ביקב, שבזה תלויה פרנסת כל אכר ואכר; כמו כן דרשו לשנות את כמות התשלומים מצדם על חשבון חובם, את התאריכים, בהם אלה חלים, וכדומה. ואם גם היה לטענותיהם סמך וצדק – נלאה הנדיב מהטרחנים והיה הדבר תלוי בחוט השערה שיניחם לנפשם ולא יוסיף להתענין בהם. בן־יהודה חשש מאד לתוצאה זו, ועל כן יצא בעתונו לייסר את האכרים בקראו להם:

– אנשי־צבא מחוייבים להשמע לשריהם.

הוא באר להם כי עליהם להראות להנדיב רק רצון טוב, לעבוד, להצליח ולגבור על כל המכשולים. אמנם לא צדד בן־יהודה בפקידות הברון, אבל גם לא תקף אותה ולא את אליהו שייד, שליחו המיוחד של הברון, שבו ראו החלוצים שורש כל רע. לשיטתו של בן־יהודה היה הטעם הפשוט: הרגש הרגיש, כי אין לאכרים ולא לו הכח להסיר מהדרך את מרות הפקידים, על כן החליט, כי לטובת הענין רצוי לבלי להתחיל במלחמה שלא תביא כל תועלת ואולי להפך, נזק רב. הוא התחנן לפני האכרים לעבוד במסירות־נפש לקדמת המפעל הגדול של ישוב הארץ, חרף כל הקרבנות שעליהם להביא על מזבח הנצחון המוחלט.

לא כן חשבו האכרים. הם היו נרגזים ונרעשים ומתוך זעמם לא יכלו לרדת למחשבתו הטהורה של בן־יהודה שנבעה מתוך לבו המִתְאוני. הם החליטו באחת, שהוא נגדם ועל צד התקיף, מפני שהוא בעצמו נתמך על ידי הנדיב ומפחד להפסיד תמיכה זו, אם יצדד לאכרים.

האשמה זו צרבה ממש את נפשו הדואבת לגורל הישוב. אך במה ואיך יצדיק את עצמו בפני מאשימיו? בן־יהודה החליט, כי מוטב לו להשאר נאשם ובלבד שיועיל מצדו ובכוחו הדל להרחיק את שעת הסכנה מעל הישוב היקר ללבו יותר מחייו הוא. יהיה מה שיהיה, אך אסור להרחיק את לב הנדיב מן האכרים, כי אם יעזבם לנפשם, יגוועו ברעב, ואין צורך לאמר, כי מושבות חדשות לא תתוספנה. ובעקבות חרבן זה תהיה כרוכה גם הפסקת המִלון ו“הצבי” ותחיית השפה ואולי התנועה הלאומית כולה, כי עיני אחינו היהודים בגולה צפו וארבו להצלחת הנסיון להחזיר את בני עמנו לעבודת האדמה, ואויה למי שלא הצליח.

קשה היה על בן־יהודה קרע זמני זה עם ילד שעשועיו – בני הישוב החדש, משענו האחד במלחמתו הבלתי פוסקת מהיום שדרכו רגליו בארץ מיועדה זו. את “הצבי” החזירו מהמושבות בכתובת: “בלתי רצוי”. את שם בן־יהודה נאצו באספותיהם. בינתים היה עליו לוותר על בקוריו במושבות, וזה היה ענשו הגדול: לא לראות עוד את הכרמים הרעננים, לא לפגוש את ידידיו המעטים, שלהם גִלה את כל רעיונותיו ותקוותיו. נשארה לו רק התקוה לנס, שיסיר אי־הבנה זו מביניהם.

בירושלים היו יחסיו עם המשכילים המעטים גם כן מתוחים. כל מי שהיה קצת לא־מרוצה בבן־יהודה, אמר בלבו, כי הוא נכשל ומפסיד את מבצרו האחרון והיה קרח מכאן ומכאן, ולמה לו להדבק בו. התקדמות השפה העברית – זו היתה נחמתו האחת. מאות תלמידים בבתי־הספר תרגלו בדבור העברי והשתמשו בו בדבורם בינם לחבריהם ולמוריהם, במשחקיהם ובויכוחיהם. גם מוסדות לאומיים אחדים ובפרט החנוכיים, קבעו את העברית ללשונם הרשמית וידברו בה בכל אספותיהם ובמשא ובמתן שבין מוסד למוסד. ואף על פי כן, כשהיה בן־יהודה עובר עם שני ילדיו ברחוב, ראֹה ראו בהם את התגשמות רעיון תחיית השפה: בירושלים עוד היתה משפחת בן־יהודה המשפחה העברית היחידה, ועל זה דוקה הצטער מאד.

ומה עשה בן־יהודה? – הוא הוסיף לכתוב ולנתח שאלה לוהטת זו בכל גליון וגליון של עתונו בתקוותו האחת שהדברים שיצאו מן הלב יפלו אל לבותיהם של האכרים הסובלים גם הם. איזה כח פנימי תמך בהכרתו הצודקת וחזקהו בבדידותו וביאושו הגדול. רק קצת מידידיו היותר נאמנים כדוד יודילוביץ, יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד נשבעו לעמוד לצדו עד הסוף, אבל אלה היו על פי רוב צעירים בלי מעמד בטוח ונרדפים גם הם בגללו. אך עוד נחמה היתה לו – עבודתו. הוא אזר את שארית כחו וכל מרצו ויקדישם לעבודת המִלון ו“הצבי”. הקִדמה היתה כבר נראית לעין: אלפי פתקאות אם מראי המקום, איפה נמצאות פניני לשוננו, נאספו באוצרו, שהיה עתיד להתפתח לחבור שיהיה לתפארת עמו.

האכרים דרשו שוב שישלחו להם את “הצבי”. בן־יהודה בא לראשון־לציון ונפגש עם כל מיודעיו, הויכוחים לא אחרו להתעורר ביניהם, ועל הפצע שטרם העלה קרום, נזרה מלח רב. היה מורגש, כי תהום, אם גם לא גדולה, נוצרה בינו ובין אלה, שבהם היו כל תקוותיו בהנחת אבן היסוד לבנין הארץ.

יא. מסחר ותעשיה    🔗

בערים נראתה התפתחות המסחר והתרכזותו בידי היהודים. נפתחו חנויות יפות. אפילו במסחר שבידי הנכרים השתשמו בפקידים יהודים, כדי שידברו את הקונים־אחיהם בעברית. ענף חדש התבלט במסחר וכולו בידי בני עמנו: ממכר היין ממושבותינו, תוצרת חלוצינו ופרי הצלחתם. היין הזה תפס את השוק המקומי אף נשלח לחוץ־לארץ. מדרך היסורים למסילת הנצחון! גאוה לאומית האירה בפעם הראשונה את העינים הבוכיות זה שנות אלפים.

הגיעה השעה גם לנסיון התעשיה בארץ, כי לא תקום מדינה שאין לה תעשיה משלה. כי למה יצא כל הכסף לחוץ? כיון שהחלו בעשיית היין היה הדבר הראשון – הצורך בבתי־חרושת לזכוכית, לבקבוקים משלנו, ואגב גם לכל כלי הזכוכית שמביאים הנה בעד אלפים ורבבות לירות; מעתה יעשה הכל בארץ. על זכוכית של מנורה, (אז אפילו לא חלמו על חשמל) יהיה החותם בעברית. בהצעה זו באו אנשי ארץ־ישראל החדשה לפני הנדיב, שהיה אז בחור, מתלהב ומתפעל מכל חפץ יהודי. אומר ועושה. דיזנגוף נשלח לבלגיה על חשבון הנדיב ללמוד מלאכת הזכוכית. אחרי ששה חדשים או שנה יחזור לארץ־ישראל לעשות בקבוקים ליינות ממרתפי הברון.

המקום לבית־חרושת של זכוכית נקבע בטנטורה, על חוף הים בין זכרון־יעקב וחדרה, המקום האהוב של הנדיב, ששם חזה את הנמל היהודי, שבו יהיה הוא הראשון, שישליך שם את עוגן ספינתו, כשיבוא לארץ־ישראל. מאיר דיזנגוף היה כבר אז מוח יהודי עובד יום ולילה. הוא לא הסתפק בתעשיית הבקבוקים בלבד. לא ארכו הימים ודיזנגוף הביא לבן־יהודה “מנחת כהן גדול” מהבכורים של בית־החרושת שלו: צנצנות זכוכית וחרס ועל גביהן אותיות עבריות בולטות: “ארץ זבת חלב ודבש”. אלה נועדו להרִבָּה המצוינת שיעשו בעתיד ולדבש מהכוורות שכבר העמידו על יד הכרמים. על זִבדה וחמאה עדיין לא חלמו; זה נדמה כל כך רחוק: נחל חלב זורם בחוצות ירושלים? אבל נחל יין כבר זרם בראשון־לציון, כשלא הספיקו החביות בעת הבציר, עת הריקו את הישן בפני החדש… הכורמים מתמול שלשום טרם ידעו, כי בהיין דוקה משובח הישן יותר מהחדש. שהכל צריך להתאים בכלל ל“הפסוק”, זה היה העיקר להאכרים התלמודיים, ועד כמה שאלה היו מעטים במספרם, דעתם היתה תמיד מכרעת.

אך מה נוראה היתה האכזבה, כשכל בקבוק יין שרק נפקק, נשבר צוארו העדין והבקבוק התגלגל. רצפת היקב היתה אדומה כדם והיין נשפך כמים. בבית־החרושת התגלגלו הפועלים בקדחת רעה אחרי שנכנסו לעבודה רק לפני שבועות מספר, כי כל הסביבה היתה מוסבת בצות, והאויר היה כרעל לכל נפש חיה. גם דיזנגוף בעצמו חלה, גם אשתו. הצנצנות העבריות הושלכו בשאט נפש. החול שעל חוף טנטורה הוכרז לבלתי מתאים לתעשיית הזכוכית. התעשיה נפסקה, כל התושבים ברחו מטנטורה כמו ממקום אחוז דֶבר. החלונות של בית־החרושת ומושב הפועלים נסגרו בלוחות עץ, גם הדלתות נחתמו לנצח. אף נוצרה אגָדה, כי אנשים בעברם על יד טנטורה שמעו קולות ויללות, אף ראו דמות בהלות וצללים מתהלכים ותועים בחוצותיה, אלה הנשמות של החללים שנפלו בדמי חייהם על תחיית המולדת.

החרבן הסופי של תעשיה זו לא הבהיל את הנדיב. להפך, הוא היה תְּאַבְדֵּעַ לנסות עוד דבר מה בטוח יותר. בחירתו חלה על תעשיית המשי, כי הלא היה ידוע לו, ששכנינו בסוריה ובלבנון עוסקים בזה מאות בשנים ובהצלחה רבה.

הרחק מטנטורה, בראש־פנה שבגליל העליון, התחיל הנדיב בסעיף תעשיה זה. עיקר מחשבתו היתה על העיר צפת, שתהי זו מרכז לתעשיית המשי. חיש נטעו עצי תות והוקמו צריפים שבהם עסקו ילדי ראש־פנה וצפת בגִדול תולעת המשי. את התולעים האלה האכילו לשובע בעלים של עצי התות. נעשו כל ההכנות לטוויה ואריגה. התולעת השבעה כבר הפליטה את רוקה, סבבה את עצמה עד התכסותה הגמורה ונהיתה לפקעת. רָמות של פקעות כבר היו מונחות על כל השולחנות ומחכים לידים חרוצות שתהפוכנה אותן לאריגים מרהיבי־עין. אך פה היתה נקודת־הכובד: מאין ידעו מהגרי רומניה, אוסטריה והונגריה לארוג משי? החוטים הדקים לא נשמעו לידיהם הבלתי מנוסות בעבודה זו וכל הריוח יצא בהפסד.

אין דבר. תעשיה חדשה כבר צמחה בשכנות, ביסוד־המעלה: הפרשת הבושׂם מהפרחים. לזה שלח הנדיב חימאים מלומדים, והאכרים מסרו לידיהם את כל הפרחים משדות השושנים, הכפתורים הצהובים של השִׁטה והג’רניום למיניהם. הכל לחצו וסחטו באמנות גדולה ומִלאו בקבוקים יפים בשמן ובתמצית הפרחים. הבשׂמים הארץ־ישראלים נשלחו לשוק. מובן מאליו, כי קודם כל קבל “הכהן הגדול” מנחה מכל המינים. לבן־יהודה לא היה לחם לשובע, אך הוא היה מאושר בבשׂמים ובודאי חשב, כי זה יותר חשוב מלחם, או על כל פנים הבין את דברי המשורר: “וריח אפיך לי מדבש יערב”. כעת היתה זכות הקיום לזו יסוד־המעלה, שעד כה לא ידעו למה בכלל היא נולדה על פרשת הדרכים, רחוקה מישוב, גלמודה ובודדה.

גם בתעשיית הבשמים התערבה מעגמה שחציה מהתלה. אשתו של אחד המנהלים בתעשיית הבשׂמים לא הסתפקה בזה שהטיפה לתוך האמבט מעט בשׂמים ואמרה לרחוץ בבשׂמי הג’רניום ממש. אחרי זמן מה נעשית אחוזת מרה שחורה וכשנרפאה, לא רצתה גם להביט בג’רניום ולא להריחו, ויצא שם רע להבשׂמים דוקה בקרב העוסקים בדבר. וכשאין האיש בעצמו מאמין ובטוח במעשה ידיו, – איך יעריכו זה אחרים? גם השוק לא קבלם בעין יפה. פאתום השתתקה כליל תעשית הבשׂמים. הג’רניום נעקר משורש, השושנים בשדות נהיו לחוחים והשׁטה שמשה לגדרים. רק אחרי זמן רב חזרו לתעשיה זו בהצלחה רבה, ובא הזמן לגדול פרחים לבשמים שהעסיק הרבה ידים חרוצות. סוחרים רבים באו מחוץ־לארץ וקנו את הפרחים על השיחים והשושנים בשדות, כמו שקונים את הפרי של תפוחי הזהב בפריחתם בפרדסים.

הנדיב לא ידע לאות בחסדו לתושבי ארץ־ישראל. כל נסיון שלא הצליח דחפהו לנסיון אחר, שאולי יביא פרי. הציעו לו את נטיעת התה והקהוה, ויתמוך גם בזה. שושני התה מפתח־תקוה יִפּוּ את שולחן עבודתו של בן־יהודה, והעלים היבשים נתנו את התמצית בקדרות התה. אבל אפילו בן־יהודה לא יכול לשתות תה זה עם כל אהבתו לתוצרת המולדת, ואולי בכלל קשה להתרגל לתה חדש – ושמו לא יצא לשבח. הוחלט, כי אחד מילידי פתח־תקוה יסע לציילון ושם ילמד את יבוש התה ואריזתו ואחר כך יסע לברזיליה וילמד את נטיעת הקהוה. בינתים התברר, כי תפוחי הזהב טובים מכל תה ובושם שבעולם ויפרנסו את בעליהם בריוח. למה לבקש את הצפור בשמים, אם כבר הנה ביד. עוד נדְבר מתוך התלהבות על נטיעת הטבק, צמר־הגפן, לפת־מתוקה וקנה־סוכר, אבל הכל נדחה בפני הגפן, השקד ותפוח הזהב: שלשה ענפים בטוחים ושוק מן המוכן החל ממצרים ועד ארופה ואמריקה.

הכל היה טוב ויפה, אך לחרפה לאומית נחשב הדבר, שחלב לא היה כמעט כלל בארץ, ועל פי רוב השתמשו בחלב משׁוּמר משוויציה ומהולנד. אלפים ורבבות תבות של חלב זה שלח הנדיב לכל מושבותיו לחלק אותן חנם אין כסף בפקודת רפואה לכל מי שרצה, אף לשכנים הערבים, שהיו סמוכים על שולחן המושבות העבריות. פעם בא מהנדיב משלוח מצוין במינו: פר גדול וחזק מהמין היותר משובח, בכדי להיטיב את מין הבקר בארץ. מקום מושבו של הפר היה בפתח־תקוה, אך עליו היה לבקר בכל המושבות עד שיגַדל דור.

בבוא הנדיב לראות את מושבותיו, זכר כי בפתח־תקוה יש לו “מכּר” חשוב ודרש להביאו לפניו. הברון ורעיתו חִכו בעגלתם באמצע הרחוב בפתח־תקוה. חיש הביאו את “הבחור”. הנדיב הסיר את הבלורית מעל מצח הפר והתבונן: סימן מיוחד היה לפר זה על מצחו. כאשר מצא הנדיב את הסימן הזה אמר:

– נכון, זהו הפר ששלחתי לכם.

הנדיב בקש לדעת, אם הפר הביא את התועלת הדרושה, אם הוטב הגזע בארץ. הביאו לפניו לדוגמה פרות ועגלים ופרים, הכל ממשפחת המיוחס, והנדיב שמח על אלה לא פחות מאשר על צנצנת הדבש ותבת תפוחי הזהב, שקבל לתשורה מהמושבות.

אחד מיוצאי חלציו של פר זה נקרא שמשון, כי הוא היה יוצא מן הכלל בכח ובגבורה. אבל העדר הוטב לגמרי רק כשהכניסו לארץ את הפרה מסוריה ויותר מאוחר, כשהביאו מין פרות יותר משובח מהולנד.

ארץ־ישראל תשוב להיות כבימי קדם, ארץ זבת חלב ודבש – זו היתה הכרתם של החלוצים הראשונים מזו תהיה תעודתם של הבאים אחריהם במרוצת הימים.

יב. משבר והחלמה    🔗

תחיית לשוננו בארץ היתה רק בת אחת עשרה שנה מהיום שהדבור העברי החי נתקל באבן ירושלים הקשה. חלשה, רפה היתה התחיה, נרדפת, וכל מי שרוצה מתלוצץ עליה כאשר יעלה על דעתו. האֵם העבריה הראשונה והיחידה – איננה עוד. מספר הילדים המדברים עברית כלשון אם בארץ טרם הגיע לחצי תריסר – ושלשה מהם מתו! נשארו רק שנים. אף עצם הבית העברי הראשון חדל להיות עברי טהור, כי הקרובים אשר באו לעזרת בן־יהודה חללוהו בלשונות נכריות. ולבסוף פשטה שמועה, כי בן־יהודה ישא לאשה את אחותה של דבורה, שלא ידעה שמץ דבר מהלשון העברית. האם אין זה שבר גמור? הקנאים המתנגדים אמרו בליצנות:

– הדבור העברי פשט את הרגל!

אף החסידים של תחיית השפה התחילו לרנן קצת אחרי אותו האיש שחשבוהו לצור חלמיש, שיעשה לאין כל התנגדות ושום דבר לא יזיז אותו. עכשו חשבוהו לבוגד בעצמו או מתחרט על מה שהתחיל. והרי בן־יהודה שוכב לארץ בלי אונים ומי ילך אחרי מנוצח?

לא כן בן־יהודה עצמו. הוא היה במצב רוח מרומם ומלא תקוות לחדש כנשר נעוריו, להלחם מעתה ביתר עוז והצלחה, הוא אמר זאת בפירוש לידידו נסים בכר.

והנה באה עליו צרה חדשה. רופא הבית, ד"ר שוורץ הכריז כי נשואי בן־יהודה עם אחותה הצעירה של דבורה זה עוון פלילי. ממנו נדבקה המחלה בדבורה, ואותו גורל צפוי לשניה, ואין הוא רשאי לעשות כדבר הזה, אדם משוחף אשר ימיו ספורים. הרופא הפציר בידידם המשותף, נסים בכר לאמר זה לבן־יהודה בשמו. נסים בכר התחלחל ואמר, כי אינו מוצא עוז בלבו להיות העורב המבשר רע, להגיד זאת לבן־יהודה ולהרוס את תקותו האחרונה.

– אם לא תעשה זאת אתה, – אמר ד"ר שוורץ – מוכרח אני לעשות זאת ובלי כל רחמים.

אז החליט נסים בכר לקחת על עצמו שליחות מכאיבה זו. בטיולם הרגיל יום־יום התחיל נסים בכר מכין את ידידו לשיחה “בלתי־נעימה אך הכרחית” ובקש למפרע, ששיחה זו לא תפגום כלשהו את ידידותם הנאמנה.

בן־יהודה נבהל קצת, חשב, כי איזו שואה חדשה מתכוננת לחול על ראשו: אולי הנדיב נמלך והתחרט על תמיכתו שקצב לו (מאתים פראנק לחודש) כדי לאפשר את הוצאת העתון והמִלון? או אולי יד הקנאים החשוכים פגעה בו ושׂמה מכשולים על דרכו? ואולי קם מישהו בישוב החדש לשבור את כוחו והשפעתו? כל המחשבות האלו עברו במרוץ הבזק במוחו, ויאמר לנסים בכר:

– דבר, דבר בלי כל חשש! מה יש?

נסים בכר התחיל חצי־מגמגם לספר על גזרת הד"ר שוורץ, כי אסור לו לבן־יהודה לשאת את אחותה הצעירה של דבורה ולשפטה באֵב ימיה לגורל אחותה הבכירה, למות בשחפת, וכי עליו לכתוב מיד להצעירה, שכל מה שנדבר ביניהם בטל ומבוטל, שלא תבוא אליו וכו'.

למשמע הדברים האלה התחלחל בן־יהודה עד למאד, כי ראה שוב, שכל מה שהוא בונה ומקים, נהרס, וכי האדמה מתמוטטת מתחת לרגליו וכחו כושל. בינתים הגיעו שני הידידים הביתה. כמו תמיד לווהו נסים בכר, וכשנפרדו, בקש בן־יהודה ממנו הפעם להכנס לחדר עבודתו “לשבת קצת”. הוא בעצמו נגש לשלחן, לקח עט בידו, פליגת נייר־מכתבים ומעטפה, ויכתוב מכתב לארוסתו, דבור בדבור ככל מה שאמר הרופא, והוסיף:

“אכן, את חפשיה, יקירתי, ואם בהחלטתך לקשור את חייך בחיי היה גם חנוך שני היתומים בחשבון, אין כל צורך להקריב את חייך בשבילם. הם יגדלו כשאר היתומים בעולם…”

המכתב היה כתוב רוסית, אך בזמן ההוא היו מתרגמים נאמנים בירושלים. בן־יהודה אפילו יעץ לנסים בכר לתרגם את המכתב בקונסוליה הרוסית או בה“מיסיה” הרוסית. וימסרהו לידו במעטפה פתוחה עם מען ארוסתו עליה ויאמר:

– תן זה להרופא, ישלחהו בעצמו וכשיקבל תשובה, יודיעני.

נסים בכר לקח את המכתב ואמר לבן־יהודה:

– חזק! זהו אשר אמרת לי לפני זמן קצר, כשחזרנו מלווית אשתי ושני היתומים הפעוטים היו בזרועותי.

הם נפרדו. כח עצור של לוחמים גדולים וזעם הגזרה האכזרית נראה בפני שניהם. למחרת היום עשו את טיולם הרגיל בלי לדבר על כל המאורע אף מלה. רק על עניני דיומא דברו, כמו מדי יום ביומו, על המתרחש בחוץ, במדיניות, בספרות, במדע. השתיקה של בן־יהודה לא הרגיעה את ידידו, שחשב בחדרי לבו:

– מי יודע, מה הן החלטותיו? הוא עצור יותר מדי. לוּ התמרמר, כעס, התאונן, הייתי מוצא מלים להוכיחו, להתפלסף אתו כמו ידידֵי איוב בשעתם, אך זה הפה הסגור והמבט הקשה מפחידים אותי.

כך ספר לי פעם נסים בכר בפני בן־יהודה מזכרונות העבר.

המכתב נשלח לתעודתו באחריות, ואחרי שבועים הגיע מברק לבן־יהודה: “הרגע, חכה למכתב”. עוד שבועים עברו ומכתב רשום הגיע אל בן־יהודה, בו נאמר:

– תאמר חן־חן להרופא שוורץ בעד התעניינותו בגורל חיי, זה נגע ללבי. אני באה אליך. ואם זה יהיה לשנים רבות, לשנה אחת, לחודש או ליום – אלה יהיו חיינו המשותפים.

בן־יהודה נתן את המכתב הזה לנסים בכר כדי לתרגמו ולהראותו לד“ר שוורץ. כששמע הד”ר שוורץ את תוכן התשובה, כעס וקרא: “אויה לה!”

ובן־יהודה עודנו נרעש מכל המאורע והוא אומר לנסים בכר:

– מצד אחד הקשר ביני ובינה כעת יותר אמיץ ונערץ. ואם ירדפני הגורל וגם היא תחלה ותמות, הנה לפחות עשיתי כל מה שהיה ביכלתי כדי להזהירה.

בבית בן־יהודה נעשו כל ההכנות לבואי: סיידוהו, סדרוהו במעט רהיטים חדשים אשר הכינו בבית המלאכה של חברת “כל ישראל חברים” שתחת ראשותו של נסים בכר. אף בגן עתיק־ימים נזמרו השיחים, ובן־יהודה נטע אילנות צעירים. שני הילדים הוסיפו לחכות בקוצר רוח לבואי, כי כל מבוקשם הובטח להם לכשאבוא. רק הלשון העברית תקבל בתחומיה הצרים נכריה עם צלצול שפתה הזרה. השפה הרוסית תשמע עוד מעט קט בזה הבית העברי המחולל על ידי הז’רגון של האשה הזקנה והבַּתָּחָה וכל מכריהן ומבקריהן. בן־יהודה העלוב… מי יבין לנפשו?

הוא נסע לקראתי לקושטא.

האם יפקפק בחֲבֶרתו החדשה בחיים?

הוא החזיק אותי בזרועותיו, כשהייתי בת שתים. בת חמש – הציע לי להיות “ארוסתו” ובלבד שלא אבכה. בת שלש־עשרה – ראה אותי רחוקה מהעם העברי ותרבותו, הולכת בדרך שאולי לא אחזור ממנה. בת עשרים – אני מוסרת לו את חיי במלואם, כטוב וכישר בעיניו יעשה בהם, ידים נאמנות. מחיצוניותי נשאר לו זכרון נעים ויותר אין הוא יודע דָבר גם עלי, לא על אפיי, ושאיפותי בחיים. הוא ידע רק שאני נוטה לתורת טולסטוי – המגמה החדשה ברוח שנות התשעים, במקום זו של שנות הששים.

יג. קושטא    🔗

פגישתנו היתה על גב הספינה הרוסית “קירילוב”, בה נסעתי עם הורַי מאודיסא לקושטא. הגענו אחר הצהרים. שבע שנים עברו מאז ראיתיו בפעם האחרונה במוסקבה ורגע שאלתי את עצמי:

– ומה יהיה, אם הוא נשתנה מאד?

וטרם הספקתי למצוא תשובה, אמרה אמי:

– הנה בן־יהודה!

הוא נגש אלינו יותר צעיר ממה שהיה לפני שבע שנים, לבוש באופן נחמד כאמן אנגלי, מעיל קטיפה קצר ומכנסים בעלי משבצות גדולות מרובעות. רק התַּרבוש האדום שעל ראשו הפריעני, אף בקשתי ממנו להחליפו בכובע אירופי. הוא הבטיח לעשות זאת בעיר, באמרו:

–הכל כמו שאת רוצה.

ויביאני למלון יפה, שם היו מוכנים חדרים בשבילנו, גם בשביל אבותי עם שני הילדים אשר אתם. הלשון המשותפת היחידה שהיתה לנו היתה הרוסית, אך עם אבי ואמי דבר בן־יהודה עברית. הוא, הגלמוד והנרדף מכל צד היה מאושר להמצא פתאום בקרבת משפחה אוהבת ומסורה לו בכל לב. אל אמי היה מקורב מאד, יען היא זה רק עתה שבה מארץ־ישראל והיתה תומכת בו בהרגעים היותר קשים בימי חייו, עד מות דבורה. הוא דבר אתה עלי וחשבה לשדכנית רוחנית בינינו.

בנוגע אלי – קשה היה לתאר בדברים את אשרו של בן־יהודה, כשראה פנים־אל־פנים את האוצר שנפל לו כמו מן השמים: בחרות והשכלה, יזמה, מרץ, כח חיוני ושמחת החיים, וכל זה בשבילו! – זרם חיים חדשים לתוך חייו הקשים. ויאמן אמונה שלמה בנצחון רעיונותיו והצלחת פעולותיו.

ומה חשבתי אני? אמנם האיש מלא קסם היה כמו שזכרתיו ושערתיו בדמיוני. אך הארץ? החיים? האעמוד בנסיון? מדוע אמרו כולם פה־אחד, כי לא אוכל לחיות את החיים ההם בארץ הפראית? על העוני, המחסור והרדיפות לא חשבתי כלל, מפני שאולי לא ידעתי טעמם.

עד שעה מאוחרת בלילה ישב בן־יהודה על שפת מטתי, הביט לתוך עיני ושאלנה שאלה אחת: אם באמת שלו הנני? ויאמר לי, כי אין הוא יכול להגות לי בשפה נכריה את האושר המוחלט ואת כל הכרת־הטוב שממלאים את לבו. אמי נגשה כמה פעמים ובקשה ממנו ללכת לנוח גם הוא, וסוף־סוף כשאמרה לו, כי אני עיפה מהדרך, התרצה בן־יהודה ללכת לחדרו.

בבוקר יצאנו מעט לראות את העיר, קנינו טבעת קדושין, וכובע בשביל בן־יהודה במקום התרבוש. גם ממני בקש בעלי בעתיד להחליף את הכומתה של מכללנית בכובע יפה של גברת נכבדה, גם הכריחני לקנות כפפות ושמשיה יפה.

בקורי בקושטא היה קצר מאד, ולא הספקתי לראות כלום. בזכרוני, נשארו רק הכלבים המפורסמים, שחיו משפחות משפחות ברחובות, והתושבים האכילום מתוך קדרות אוכל מבושל במיוחד בשבילם. גם אני השתתפתי במצוה: בזהירות התהלכתי בין הכלבים הרובצים וחִלקתי להם את מנותיהם. תענוג זה המציא לי בעל האכסניה שלנו. קבוצות קבוצות לגוָניהם ולמיניהם, למשפחותיהם וגבולותיהם, כולם שייכים לקהליה הכַּלבית, וחלילה אם יעֵז כלב אחד לעבור אל גבול רעהו, וקמה נביחה ויללה, מלחמה והתנפלות עם נשיכות וצריחות. כמן כן, אם ידרוך מישהו מבני האדם על זנבו או רגלו של הכלב, ומדָבָר זה כמעט שאי אפשר היה להמנע, כי הכלבים היו רובצים גם על המדרכות.

אחרי הצהרים בא החכם אליהו נבון, סגנו של החכם־בָּשי משה לוי ובחפזון קדשנו תחת טלית במקום חופה, כמנהג הספרדים.

קדושין וברית־מלה – אלה הן המצוות החיוביות, שבן־יהודה קבל עליו לקיימן, יען בלעדי זה לא היתה אז אפשרות לישיבה בקרב היהודים בארץ־ישראל.

עלינו היה למהר להספינה “ציסריביץ”, שתוליכנו ליפו. באנו ברגע האחרון. לִוו אותנו שני מכָּריו של בן־יהודה: הד“ר הולצמן ואברהם פרומקין, בנו של בעל “החבצלת”. הם ה”עדים" שלנו. לפורמקין היה קול יפה, והוא שׁר לפנינו את “שמש אביב”, השיר העברי היחיד, שהיה ידוע ליהודים ארץ־ישראליים. בחוץ־לארץ היה זה אז בחזקת המנון לאומי כי “התקוה” טרם נתחברה ע"י אימבר בראשון־לציון והלחן שלה עוד שמור היה לנו בהסימפוניה של סמֶטַנה, זכות צ’כית מיוחדת.

הצפירה המרעישה האחרונה נשמעה, והספינה הפליגה.

היציאה מהדרדנלים היתה לא פחות מקסימה מהכניסה דרך הבוספורוס. על גב הספינה הרוסית כבר היה ערב־רב של יהודים, ערבים, תורקים, יוונים ורוסים. דברו בכל הלשונות: בן־יהודה, אבי וד"ר הינדס, שנסע על מנת להתישב בארץ, דברו ביניהם עברית ושלשתם כאחד התפעלו מהדבר, ש“הנה לא יפקד עוד מקומה של לשוננו בין יתר השפות של אומות העולם. מתי היה כדבר הזה?” אף רב־החובלים הרוסי התפלא לשמוע שפת־הנביאים בשיחה רגילה בין איש לרעהו ושאל:

– איפה מדברים בעברית העתיקה?

ובן־יהודה ענה בגאוה: – בפלשתינה, זו ארץ־ישראל.

בגליפולי ובסולטני קליסי עמדה הספינה. נוסעים ירדו ועלו וחיש סבבונו תרבושים אדומים לבלי סוף של הרוכלים שעלו על הספינה, איש איש וסחורתו בידו: אריגים מזרחיים, רדידים טובים ומרבדים, כדים, חרוזים, רקמות כסף וזהב. ויפְרשו שטיחיהם לפנינו והכל יחד נדמה כהרמון תורקי, שלתוכו הושלכתי פתאום, או כסִפור מאלף לילה ולילה.

הספינה השמיעה צפירות מרעישות ותדירות וכל התגרנים אספו מהר סחורותיהם והחלו לרדת. יחד אתם הלכו גם השאון והרעש, וספינתנו יצאה למרחבים.

יד. על פני המים    🔗

בן־יהודה היה צוהל ומאושר לחזור לארצו יחד אתי ולהכניס עוד משפחה לארץ־ישראל. אני נסעתי לארץ נכריה, למזרח אשר משך אותי והפחידני כאחת.

נסענו בכתה שלישית, לאמר על גב הספינה או בתוך מחסני הסחורה. אבי, שהתנהג כל ימי חייו באצילות והרווחה, התעקש פתאום, באמרו, כי לארץ־ישראל הוא רוצה לבוא כחלוץ. מובן מאליו, כי גם אנו לא יכולנו לעשות אחרת. הרגשתי, שהדבר קלקל לבן־יהודה את עונג “נסיעת החתונה”, אבל הרגעתיו, באמרי לו, כי יש בזה שירה, אם נהפכים פתאום לחלוצים, כאילו אנו נוסעים לכבוש איזה אי בלתי נושב. הוא כמעט שנעלב מהשוואה זו.

כל היום ישבנו נשענים אל המעשנה הגדולה, שהפליטה עשן שחור, שם גם אכלנו מתוך צרורותינו כמהגרים ממש. רב־החובלים עבר פעם ושתים, נכנס אתנו בשיחה ורצה לדעת, מדוע זה בחרנו אופן נסיעה עמוני זה, כי על פי מלבושינו ומנהגינו ראה, שאין אנו עניים מרודים. הוא השתומם לשמוע את הרוסית המוסקבית שדברתי ושאל, אם אני נוסעת להשתטח על הקברים הקדושים.

– אני נוסעת להשתקע בארץ־ישראל – עניתיו.

שוב התבונן בי, חייך קצת והלך בלי לאמור דבר.

כעבור עשרים שנה נסע בן־יהודה מאודיסה ליפו בעצם ספינה זו בכתה שניה ורב־החובלים הזקן שאל אותו:

– בן־יהודה שמו? האם לא נסע אדוני לפני שנים רבות בספינה זו עם אשה צעירה?

– נכון הדבר, – השיב בן־יהודה.

– ודאי, – הוסיף רב־החובלים, – אני זוכר אתכם, כשישבתם על גב הספינה על יד המעשנה שחורים מהפִּיח כדגים מעושנים.

– אולי כמו לשון מעושנת, – תקן בן־יהודה, – למדתי אז את אשתי הצעירה את לשוננו.

– עברית עתיקה, – הפסיקו רב־החובלים, – אני זוכר. האם באמת הושלטה לשון זו במולדתכם העתיקה־החדשה?

– ודאי, – השיב בן־יהודה, – דור חדש קם בארץ והעברית לשון־אם היא לו. גם הושלטה בבתי־הספר ובכל ענפי החיים. מלחמה של עשרים שנה היתה דרושה לזה.

כשפניתי אל בן־יהודה ברוסית ובקשתי ממנו צרור מפתחות, הושיטם לי והראה על אחד מהם באמרו:

– זה מפתח.

זאת היתה המלה הראשונה שלמדתי בעברית, היא נשארה חקוקה בזכרוני. בעד מסירת ה“מפתח” שלמתי ביד נדיבה: נלחמתי להשלטת השפה שכם אחד עם בן־יהודה והקדשתי לה גם את שארית חיי.

ספינתנו עמדה באיזמיר. ויקחני בן־יהודה בסירה קטנה אל החוף לראות את העיר. שונה היתה עיר מזרחית זו מקושטא: מגרעות המזרח בלי יפיו והדרו. תושביה ברובם יוונים וארמנים וכולם חובשי התרבוש האדום, מדברים בקולי קולות בלשונות מתחלפות שלא הבינותי. חשתי, שאני נכנסת יותר ויותר ללב אסיה הפראית ודלתות התרבות הארופית הולכות ונסגרות מאחרי. זה לא היה רגש דהיש ביותר. אבי שמח לראותנו חזרה על הספינה, כי גם לו לא היה אמון גדול בבטחון המזרחי.

הגענו לאלכסנדריה – אפריקה! זה ענְין אותי מבחינת כתיבת הארץ, לראות בעיני את הקו של חלקי העולם בפועל ממש. בן־יהודה בקש ממני להתלבש נאה, כי יכול לקרות, שנפגש במכריו בחוצות אלכסנדריה.

אפריקה עשתה עלי רושם יותר טוב מאסיה. אלכסנדריה עיר חצי ארופית וחצי מזרחית ותושביה מעורבים: יהודים, ערבים, יוונים, איטלקים, גם אנגלים. ורובם מדברים צרפתית בהברות שונות. סעדנו את לבנו במסעדה טובה. בתפריט: Chateau־Briand, Macaroni, יין־Chianti וגלידה. ישבנו מעט בקהואה, קראנו את העתונים האחרונים וידענו כל מה שנעשה בעולם; בזמן ההוא לא היו עוד מברקי־רדיו בספינה. חזרנו להמעשנה שלנו ובן־יהודה ספר לי בקצרה, איך עברה מצרים מידי הצרפתים להאנגלים.

נמל־סעיד היתה התחנה האחרונה. לֶסֶפְּס קבל אותנו בזרועות פתוחות: פסל נאה למחולל התעלה. נדהמתי לראות עיר זו שונה מכל אלה שקדמוה בדרך, עיר כמו בנויה מקלפים, שנדמה שרק דחיפה אחת – ותהרס. אך הנמל יפה ובו ספינות מלחמה אנגליות וספינות נוסעים רבות, וברחובות – ארופיים לרוב: אלה שנוסעים להודו ואלה שחוזרים משם. חנויות עם כל שלל הצבעים של סחורות המזרח ועל ידם כל החפצים והמותרות הדרושים לנוסע ארופי. טיילנו מעט, קראנו עוד עתונים, נלחמנו בזבובים וחזרנו אל ספינתנו.

עוד שעות מספר ונפליג מזה, ואמרנו שלום גם להחופש האישי, כי תחת שלטון אנגליה קצרה יד עבד־אל־חמיד העריצה מלהרע. עוד מעט ונפול לתוך זרועות הפראוּת האסייתית לכל פרטיה ודקדוקיה. מחר בבוקר נעמוד בפני חוף ארצו של בן־יהודה.

כל הנוסעים היו נרגשים. כולם צררו את חפציהם והכינו את עצמם להשכים לקום. כולם שרו ושמחו כנהוג בשעה שמגיעים לחוף. בן־יהודה לחש באזני בקול רועד קצת:

– מחר נקום בשעה מוקדמת ונראה את חוף ארצנו.

תמהתי על הרגש המתאוני של בן־יהודה לארץ שלא נולד בה, על אהבתו העזה ללשונו ולעמו, בעת שלי לא היה כלום לא מעֵבר מזה ולא מעֵבר מזה. הים הכחול היה ארצי. גם לא רציתי במולדת, נעים היה לי להיות משוחררת כל גבולות וכבלי עבדות למשהו ולמישהו.

יה. חזרה למולדת    🔗

יפו! כנשר גדול הכנפים נראית מרחוק העיר הרובצת על שפת הים. הספינה עמדה. שאלתי את בן־יהודה, מדוע עמדנו באמצע הים? והוא באר לי, כי נצטרך לרדת בסירות ולשוט על פני הגלים עד החוף, יען הסלעים הגדולים אינם מאפשרים לספינה להתקרב יותר. ובאמת ראינו מרחוק הרבה סירות במחול פראי על פני המים. הגלים הגדולים הרקידון ככה והן חכו לרשיון לגשת אל הספינה. גם המדרגה הכבדה אשר הורידו מהספינה עלתה וירדה, ולא הבינותי, איך נצעד בה, אם לא שנרקוד גם אנו. הדגל הצהוב הורם, לאמור שהספינה טהורה מכל מחלה. השלטונות עלו וכעבור רגעים אחדים סובבו כל הסירות את הספינה וה“בחרייה” הערבים שזופי השמש ובעלי שרירים כברזל, זריזים ופראים כחיות היער, מלאו את הספינה והרעישוה בדבורם הצעקני ובתנועות ידיהם כבאור לדבריהם. הם משכו אחריהם את הנוסעים וחפציהם וזרקום לה“בחרייה” שעמדו למטה בתוך הסירות. המדרגה נהפכה כהרף עין למכונה חיה בעלת הרבה זרועות של בני אדם ומיד ליד מסרו את הנשים, הילדים והזקנים ויושיבום בסירה. אלה היו המאושרים, שהיה להם הרשיון לרדת. אחרים עמדו כאבלים וחכו עד ש“יסודר” להם רשיון.

את בן־יהודה, האזרח הנכבד של ירושלים, קבלו פקידי הממשלה בברכה, אלא שהביטו בתמהון להכובע הארופי שעל ראשו. כפי הנראה לא מצא הדבר חן רב בעיניהם, אך מצד אחר משכה האשה הצעירה שעל צדו את תשומת לבם. הבקורת על גב הספינה עברה עלינו בכבוד גדול ועוון הבגידה בתרבוש חל עלי. בינתים כבר התרגלתי לתרבושים האדומים ולא התנגדתי, שיחבשהו בן־יהודה לשעה קלה כשנגיע לחוף.

ידידיו של בן־יהודה באו לקראתנו בסירה מיוחדת, מקושטת בדגל הממשלה, דגל המָלון, דגל חברת “קוק” ועוד דגלים שלא ראיתים בימי חיי. והספסלים היו מכוסים שטיחים. חיש עלו למדרגה. בן־יהודה הציגם לפני: דוד יודילוביץ, יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד, ויהודה הורביץ – מורים עברים. הם ברכוני כמעט ברכה צבאית ודברו אלי עברית שלא הבינותי, בן־יהודה היה המתרגם ואמר לי ברוסית: הם מברכים אותך ברכת “ברוכה הבאה”.

– תאמר להם, כי אני מוקירה מאד את חביבותם ואומרת להם חן־חן רב – עניתי. בן־יהודה תרגם להם את דברי. כשנה אחרי מעשה זה נודע לי שהם ידעו לדבר רוסית, אלא כך היתה מצוַת בן־יהודה עליהם כדי לעשות עלי רושם, שבאתי לארץ עברית.

הם הפצירו בנו לרדת אתם, אך סרבתי לעזוב את אבותי עם ילדיהם, שלא היתה להם רשות כניסה לארץ, ורציתי להשאר ולחכות עד ש“יסדרום”. בעל המָלון באר לי, כי יותר קל יהיה להורידם, כשאנו לא נהיה על צדם ולא תהיה כל תשומת לב אליהם. הוא בעצמו יביאם אל המלון. בארו זה גם לאבי.

בכאב לב נכנעתי. הפלגנו בהסירה המקושטת בלווית הידידים.

יפו. עוד עיר מזרחית, שונה מאלה שראיתי עד כה, עוד יותר ראשונית: האנשים, החמורים, הגמלים נהרו יחד באמצע הרחוב, המשא – על גבי אנשים, והנוסעים בלא כלום – בעגלות. גם את חפצינו העמיסו על גבי סבּל ואותנו הושיבו בעגלה רתומה לשני סוסים. בקהל יכולתי להבדיל רק את המזרחיים בחלוקים ארוכים ומעילים קצרים, מכנסים רחבים ותרבוש חבוש לראשם, את הארופיים חבושי מגבעות המזרח כמנהג האנגלים למחסה מהשמש הלוהט, ויהודים, מהחדשים שבאו לארץ, לבושים כמוהם. כולם הכירו את בן־יהודה ודרשו בשלומו, מי בעברית, מי בערבית ומי בצרפתית, ערב־רב של כל מיני לשונות.

היתה שעת הצהרים, כשהגענו ל“מלון קמיניץ”, ומצאנו שולחן מקושט בפרחים מיוחד לנו ועשרה מקומות סביבו. עוד ידיד בא לברכנו. הכל קראו לו יהשוע איזנשטַט ובן־יהודה קרא לו: ברזִלָי. גם הוא דבר אלי עברית, שתורגמה לי מיד לרוסית. כך היה במשך כל הסעודה. גם ברזלי ידע רוסית.

והנה באו אבותי והילדים וזה השיב את רוחי. לפחות בינינו יכולנו לדבר בלי מתרגם והיינו משוכנעים, כי אין איש מבין אותנו. ומה שדבר בן־יהודה עם חבריו, אני משערת. בודאי התלוצצו על כל המהתלה הזו של התרגומים.

פני אבי היו חוורים. הוא התקומם נגד אופן הכניסה לארץ־אבות. הוא קוה, שפה ירגיש לפחות קרקע בטוח תחת רגליו ושלא יהיה כאן מי שיאמר לו: זה אסור וזה מותר, מזה שָׂבע ברוסיה.

נעשו כל ההכנות לעליה ירושלימה. שתי עגלות, שכל אחת רתומה לשלשה סוסים עמדו אצל מבוא המָלון כדי לצאת לדרך מיד בהתחלת הלילה, כשהאויר מתקרר. בן־יהודה לקחנו הצדה והוליכנו לגן שממול למלון, גן מרהיב עין: צמחים מזרחיים, דקלים גבוהים, הרדופים, עצי תפוח־זהב ולמונים, תאנה ורמון ומוז. פרחים לרוב מטפסים על גזע העץ, על הגדר ועל כל הבא בדרכם. ומלמעלה נכרכו להם ענפי העצים למחסה ירקרק מהשמש הלוהט. האויר היה מלא בושם, השקט הופרע ע"י צפצוף הצפרים ופטפוט התוכיים, שבן־יהודה למדם לאמר: “שלום אדוני”. הקופים שהיו קשורים אל גזעי העצים בקשו להתקרב אלינו וכשלא יכלו, השמיעו את כעסם על כך. פסלים, כתבות, עמודים עתיקים וכדים עמדו פה ושם.

בן־יהודה ספר לי, כי גן עדן קטן זה שייך לברון הרוסי, אוסטינוב, שנפרד מאשתו הרוסיה ונשא אשה חבשית, חצי כושית וחצי יהודיה. בעברנו על־יד ביתם שהיה בתוך הגן, הציג בן־יהודה לפני את הברון, את אשתו החומה ואת אביה היהודי. בפעם הראשונה בימי חיי ראיתי ילדים חומים בעריסותיהם, נחמדים, תערובת דם של שלשה עמים שונים.

חזרנו לעגלותינו והנה הידידים מתנגדים נגוד גמור לנסיעתנו בלילה, כי עוד בלילה הקודם התנפלו שודדים ערבים בדרך יפו־ירושלים על עגלת נוסעים וישדדו מהם כל מה שהיה להם והנוסעים הפצועים נמלטו בקשי מרוצחיהם. על כן הוחלט, שנבלה את הלילה ביפו, נצא לדרך עם זריחת השמש, ננוח מחום היום בשער־העמק וכשירפה החום נמשיך דרכנו הלאה ונגיע ירושלימה בשעה מאוחרת בערב. הודענו זאת ירושלימה במברק על שם בן־ציון בן־יהודה, ששמח מאד על זה, כי זו הפעם הראשונה, שבן־אב“י הקטן קבל מברק על שמו. כבר מילדותו רצה העתונאי שבעתיד בעצמאות, ב”מברקים מיוחדים" מבשרים על “מאורעות גדולים”.

הבוקר היה טרי ונחמד, הכל מסביב נשם ברעננות ונדמה היה לי, כי זה רק עתה נברא העולם ואני רק היום נולדתי וטרם נגלה לעיני כל מסתריו. הנני צועדת לקראת התקופה העיקרית: לראות את ירושלים. למרות כל כח דמיוני הגדול וכל חפצי האדיר לשער את מהותה של העיר הזו, לא עלה הדבר בידי, וכל כמה שהתקרבתי אליה, התרחקה ממני, לפחות הממשיות שבה. הלא ידעתי על דבר חורבנה פעמים וכבושה פעמים אחדות, ידעתי על בזת אוצרותיה, ואף על פי כן לא יכולתי לתארה לעצמי מחוסרת עשרה ותפארתה. אף להטבע השמם שמסביבה לא חפצתי להסכים ושערתיה מסובבת יערות. חשבתי, שאם לא אוכל לסבול את החום הנורא שהזהירוני מפניו, אקח ספר ואלך מעט היערה. טרם ידעתי אז את הפסוק: “ירושלים הרים סביב לה”.

הנסיעה עד שער־העמק היתה קלה ונעימה. התחלת ניסן, עצי תפוח הזהב והלמונים פרחו. אך לאט לאט נעלמו הפרדסים עם תפוחיהם הזהובים ופרחיהם הלבנים ועם בָּשׂמם המשכר, ולעינינו השתרעו שדות ירוקים של תבואה וגני ירק רחבי ידים. פה ושם כפר ערבי עם בתי הטיט והעפר ולעומתו ה“אואָזיס” היהודי: המושבות העבריות נראו מרחוק. לבי נמשך לשם, רציתי לראותן, אך בעצמי אסרתי עלי להופיע שם כל זמן שאינני מדברת עברית. לשוא בקשו עיני מקוה־מים, ברכה, אגם, נהר, – אין כלום, כמו בהערבה הרוסית. ואף־על־פי כן הכל גדל וצומח.

איך זה? – שאלתי את בן־יהודה.

והוא השיב:

– להפרדסים יש השקאה מבארות שחופרים בשבילם והשאר נזון כל הקיץ מטל השמים, ובחורף – גשמים לרוב.

חום השמש גבר וכולנו בקשנו להסתתר ממנו בצל התחנה היחידה, שהיתה בדרך מחוץ למנזר לטרון: חן באב־אל־ואד. הנוסעים עלו למעלה, העגלונים דאגו להכניס את הסוסים לאורוות. רק בשעה שלש אחר הצהרים, כשהחום ירד קצת, המשכנו דרכנו הלאה.

יו. העליה ירושלימה    🔗

העליה היתה קשה וכנהוג עזבנו מפעם לפעם את מושבנו וצעדנו קצת ברגל. העגלונים הכו את הסוסים בלי רחמים כדי להכריחם לעלות הר אחרי הר.

בדרך פגשנו עגלות יורדות מהרי יהודה ונוסעיהן החליפו ברכת שלום אתנו. זה נדמה מוזר בעיני, כאלו כל הארץ היתה מיושבת על ידי משפחה אחת. אחת העגלות עצרה בהליכתה. בה היו ילדיו של בן־יהודה בלווית המשרת הנאמן חיים מחַלֶבּ. הם ירדו לקראתנו.

קצת נדהמתי למראה שני הילדים בלבושם הירושלמי, צנומים, חלשים, בלי טפת דם בפניהם. מה שדברו אלי, לא הבינותי ומה שרציתי לאמר להם – לא יכולתי. שוב תרגומים אחדים על ידי אביהם. ביותר דבקו הילדים באם הזקנה שהכירוה מכבר. את דבורו של האב הזקן לא הבינו, כי דבר בהברה אשכנזית או שהפך גם את הסמ“ך לתי”ו והוי“ו לבי”ת בחפצו לדבר בהברה הספרדית.

הטבע נשתנה כליל. אין עוד שדות ולא פרדסים, רק פה ושם כרם־זית או גפנים וקטעים של שדות שטוחים על צלעי ההרים, עשויים מדרגות. עדרי עזים וכבשים, גמל, חמור או פרה רזה ודלה – אלה הן כל חיות הבית ומה שחסר כליל – זה הכלב והחתול.

– הערבים, כמו היהודים אינם אוהבים את החיות הטמאות – באר לי בן־יהודה. אפילו הרועה נהג את עדרו בלי לווית כלב ונגן בחלילו לבטח.

היה זה שעה־תשע בערב, כשראיתי את האורות הראשונים של ירושלים. סוסינו היו באפיסת כוחותיהם ובכל זאת משכו ומשכו. כשהגענו העירה, היה חושך בחוצותיה השממים מאדם. לא ראיתי את הבתים ולמה הם דומים עד שהגענו לשער קטן עמדנו ובן־יהודה אמר: הנה ביתנו.

ירדנו בחושך ובן־יהודה אחזני בזרועי ויוליכני לתוך הבית.

פה היתה בהלתי שלמה. זה דמה לכל מה שתרצו, אך לא לבית: מסדרון גדול מחולק למבוא וחדר אכילה, משם שלש מדרגות בחצי עגול הובילו לחדר השינה מימין ולחדר הילדים משמאל, ועל ראשנו כִּפה עצומה כמו בבית־תפלה של נוצרים.

אמו של בן־יהודה קבלה אותנו באהבה רבה. היא היתה יפה בלבושה המסורתי ועל צדה עמד אחיה ליב־בֶּר וולפסון כבן ששים, “קנטוניסט” שהגיע לארץ מסיביר עוד לפני בן־יהודה, והיה פקיד בקונסוליה הרוסית בירושלים בשם דוידוב. שם זה נִתן לו בשרותו בצבא ניקולאי במשך חמש ועשרים שנה. כשבא בן־יהודה להחזיר את דרכיתו הרוסית להקונסול הכירו דודו על פי השם אליאנוב. חיכו לנו גם: אשתו הצעירה של הדוד, כבת עשרים בלבושה האשכנזי ובַתָּחָה של בן־יהודה, בת־שבע, נערה אדמונית. הז’רגון שלט במלואו בבית העברי הראשון והיחיד בירושלים.

הורי היו אורחינו. בשבילם נתפנה חדר העבודה המרווח של בן־יהודה. עיפים ויגעים מעמל הדרך שכבנו לישון בשעה מוקדמת. עוד חלמתי בהקיץ על ירושלים שאראנה מחר: העיר של דוד ושלמה, בה משלו היונים וחשבו להפוך את היהודים לעובדי אלילים, בה הובא לקבורה מחולל הדת הנוצרית ותלמידיו כוננו את הברית החדשה. ואל עיר זו בא בן־יהודה להחיות את הלשון העברית המתה ולעורר את אחיו הספוגים גלות לחיי עם.

עיר…, עיר…, עיר…, ולא ידעתי בעצמי איזו עיר אראה מחר לאור השמש, כי קצר דמיוני מלשער עוד.

יז. העיר הנצחית    🔗

אין זה חלום: הקיצותי בעיר הנצחית. על הכסת שלי היה מונח צרור שושנים עם טפות טל הבוקר עליהן. בן־יהודה נכנס. שאלתיו, מדוע כה הקדים לקום ויאמר:

– כדי לראות את זריחת החמה, עבודתי היתה כה מבורכת הבוקר.

לפת־שחרית היינו רבים: בן־יהודה, שני הילדים, אמו והבתחה, אבותי, אחותי ואחי הקטנים ואני, וראיתי את עצמי בעלת־בית למשפחה גדולה בת עשר נפשות. להתחלת החיים זה מספיק, זה גם נתן לי מיד תוכן ומטרה לקיומי החדש.

בן־יהודה הוליכני אל הגן שעל יד ביתנו, בו עצי־זית זקנים, שקד, תאנה וגפן. על יד הגדר היו שושנים לרוב. זה היה ערב פסח והאביב שלט בכל הדרו. בן־יהודה הראה לי שני עצי־אֶקליפטוס צעירים שנטע לפני מבוא הבית, ביחוד בשבילי. קראתי לאחד מהם “אליעזר” והוא קרא להשני “חמדה”. – “עץ החיים” – הוסיף. – ויהיה שלך “עץ הדעת” – עניתי.

קטפתי בעצמי שושנים ונכנסנו הביתה לחדר עבודתו של בן־יהודה: חדר מרווח בעל כפה ושלושה חלונות גדולים מכוסים סבכות ברזל כמו בבית האסורים. פני כל החלונות היו להגָן, עֳבי הכתלים היה מֶטר לפחות ולכל האורך של אחד מהם השתרעה ספה רחבה, גם היא מאבן. באמצע עמד שלחן עגול וששה כסאות מרופדים מפוזרים פה ושם. בפנה על יד דלת המובילה להמבוא עמד שולחן עץ מכוסה צמר כחול – זה שולחן עבודתו של בן־יהודה.

על ספה מרופדת במזרנים וכסתות כמנהג המזרח בישיבה דהישה פתח לפני בן־יהודה את התנ"ך ואמר לי לקרוא.

– אבל אינני יודעת את הא", – עניתיו.

– אין דבר, זה ב‘, ר’, א‘, ש’, י‘, ת’, – ענה, – ואלו הן הנקודות. קוראים זה “בְּרֵאשִׁית”.

בעצמי קראתי את המלה “בָּרָא” ובן־יהודה אתי יחד: א’ ל’ ה’ י’ ם', "קוראים זה: “אֱלֹהִים”, וכן הלאה. בשעור הראשון למדתי לקרוא בלי להבין דבר, על כל פנים לא יותר מצפצוף הצפרים, שהגיע אלי משלשת החלונות, שהיו פתוחים לרווחה. כך קראתי פסוקים אחדים.

אחרי השעור המוצלח החלטנו לעשות טיול קטן ברחובות ירושלים במגמה להר־הזיתים. להתהלך בחוצות ירושלים היה בשבילי כחלום בהקיץ. עוד טרם יכולתי להתרגל להמחשבה, כי השטיח המעופף נשאני מרחק רב כל כך ממערב למזרח.

בפנים חדרי לבי נכזבתי קצת. שערתי את ירושלים כרומא או אתונה בעתיקותיהן, פאר העולם כולו. והנה – מפח נפש: לא “פוֹרוּם” אלא רחובות צרים כמו בהקטן שבכפרים, הזבל מושלך באמצע הרחוב וכלבים או ילדים מלוכלכים מפשפשים בתוכו. בתי אבן עם סבכות ברזל בחלונותיהם, מסביב לכל בית גדר אבנים בלתי בנויה ועם מגע בלתי זהיר נשפכות האבנים על העוברים והשבים. פה ושם נצבים ברושים גבוהים – סמל המות. ומעל לראשינו שמים כחולים יפיפים, טהורים מכל כתם, עמוקים לבלי־סוף.

אחרי עשרים רגע של הליכה נמצאנו מחוץ לעיר. לפני ומאחורי ראיתי את שבע הגבעות שעליהן השתרעה לפנים ירושלים: הר־ציון, מוריה, הר־הצופים, הר־הזיתים, רמה, עופל וגלגלתה. המראה היה אדיר ועז, אבל נדמה היה לי, שזה המקום הוא אחוז כשוף וקללה גדולה רובצת על שבעת ההרים, קללת שממה איומה.

לא אמרתי דבר לבן־יהודה מכל אשר עבר במוחי הנדהם ושמחתי על אשר לא שאלני, איך אני רואה את ירושלים. השתוקקתי לבדידות גמורה כדי לתת דין וחשבון לעצמי על אשר ראו עיני. חלק ירושלים הבנוי היה יפה מרחוק בלבוש האבן שלו ובכִּפות המוזהבות, הכחולות והאפורות של בתי התפלה למיניהם. עצמתי לרגע את עיני והתאבנתי בתוך מחשבתי.

והנה קולות וצעדים של בני־אדם. שני כמרים התקרבו אלינו בלבושם הלבן, ובן־יהודה קדמם בברכה ויציגם לפני: “האחים הדומיניקנים – המלומדים היחידים בארץ”. ולהם אמר: “אשתי”. כל השיחה היתה בצרפתית.

אחד מהם, האב לַגְרַנְש, פנה את בן־יהודה בתוכחה ליצנית:

– ולמה זה נשא אשה? האם לא יותר טוב היה להכנס למנזרנו ולחבר את מלונו? כולנו היינו עוזרים לו.

– אני נכון גם כעת לעשות זאת, – השיב בן־יהודה, – בשני תנאים: שתדברו עברית ושתקבלוני עם אשתי.

האב לגרנש השיב בחיוך:

– לדבר בלשון הקודש זה מתקבל על הלב, אבל לנשים אסורה הכניסה למנזרנו.

כולנו צחקנו, וכשנפרדנו, אמר לי בן־יהודה:

– מענין, בנוגע לדבור העברי כמה התנגדות אני פוגש מצד אחינו היהודים וכמה הבנה והסכמה אצל זולתם!

הגענו להר־הזיתים. קשה היתה העליה בדרך לא סלולה. הלכנו בין קבר לקבר והננו על יד מצבת דבורה. האם העבריה הראשונה לישראל־הקם־לתחיה, ולרגליה שלשת ילדיה.

לבי התכווץ בקרבי בזכרי את זו האחות האהובה, אלילת המשפחה, שברצונה הטוב עלתה למוקד ואת חייה הרעננים נתנה בנדבה לעמה. נרכנתי בדומיה אל המצבה הקרה.

בן־יהודה דמה בעיני ברגע זה למולך בגי־בן־הנום, שלו הקריבו האמהות את עולליהן בסערת רגשותיהן הדתיים. לבן־יהודה עולות לקרבן נשים צעירות. הושטתי לו את זרועותי. למן רגע זה נוכחתי, כי אינני שייכת עוד לעצמי, כטוב וכישר בעיניו יעשה בי ולמקום שיוליכני אלך. לשם מה? לא היה לי ברור.

קרני השמש היו יותר ויותר לוהטות ככל אשר התקרבו לזוית נצבת מעל לראשינו. העיר התרחצה בהן ונדמתה כמבהיקה מזוהר: מסגד עומַר על מקום המקדש, כִּפתו הכחולה וכתלי המשׂכית שלו בשלל צבעיהם; הכנסיות הנוצריות וזהב גגותיהן ושני בתי־הכנסת היהודים בראשי־השׂיבה שלהם, ה“מינָרֶטים” הדקים והגבוהים, שנבנו בכוונה תחלה כדי שתשמע היטב תפלת ה“מואזין” ועוד בתי־אבן לבלי סוף. לכל מקום שתפנה העין – אבן. אבנים וברושים – זה סמל ירושלים. בן־יהודה ציין לפני את ירושלים ופרווריה החדשים למיניהם.

חזרנו הביתה דרך העיר העתיקה ובאני לפני הכותל המערבי. שם עמדו יהודים חרדים, גם נשים וילדים, התפללו ובכו. בן־יהודה אמר לי:

– נלאיתי מהבכיות האלו, כי אין זו בכיית אומה אובדת, אלא השתפכות־הנפש בקנאתה הדתית, ביגונה הפרטי, בבקשות ותחנונים בפני הבורא על כפרת עוונות. בתפלה זו נשכח העיקר: הזעקה הלאומית לשוב להיות עם בארצו. ואם מעלים על שפתותיהם גם תפלה ממין זה, פג ריחה ונפסד טעמה.

עלי עשה הכותל רושם של מציאות. נגשתי קרוב ושמתי ידי על אחת מאבניו.

– נכון, אבנים באמת, קרות, ומה גדולות הן! – אמרתי. ובן־יהודה העיר:

– גדלן וצורתן מעידים על התקופה, בה נחצבו: תקופת שלטון עם־ישראל בארצו. הרומאים בשכרון נצחונם על עם־קשה־עורף לא חשבו על הרס עד היסוד, שיעקור משורש את העבר, והניחו לנו פִנה זו – עדה לכל עברנו.

קולו רעד, עיניו היו מלאות זעם, הוא בלע את דמעותיו, כי עזה היתה החלטתו: די לבכות!

עברנו את השוק, שלא היה בו חותם יהודי בלבד אלא מתחלף באָפְיו: מושלמי, נוצרי, יהודי, בסך הכל – מזרחי. כל צעד וצעד ענה ברפרוף בתוך לבי, שלא הבינותי את כל מהותו. בפעם הראשונה בימי חיי התהלכתי על קרקע שהוא ירושת אבות בפועל שכלי ובאופן חוקי שייך לי.

יח. התחדשות החיים    🔗

בחזרנו הביתה ישב בן־יהודה מיד אל שלחנו והמשיך בעבודתו. אני מסרתי לחמותי את הנהגת משק הבית ואת תשומת לבי נתתי לשני היתומים: בן־ציון – בן עשר, וימימה – בת חמש, כדי להחזיר להם את נועם הילדות, שנלקח מהם באכזריות כה רבה.

האב, ביאושו, הניחם כליל בידי אמו, והיא טפלה בהם באפן שלה: את בן־ציון הלבישה כאשכנזי קטן, בגדים ארוכים, כובע בעל שולים לראשו תמיד, גם בתוך הבית, ושער ראשו מגודל פאות ארוכות. ימימה היתה לבושה שמלות, ששלחנו בשבילה ממוסקבה. שמלות אלה היו גדולות ממדתה ודמתה לגמדה מארץ ה“ליליפוטים” הדמיונית. פני שניהם היו חוורים, הליכתם אטית, דבורם חלש, מתבודדים תמיד.

מחוסרת כל נסיון בחנוך ילדים החלטתי קודם כל לשנות את חיצוניותם. ליאושה הגדול של האם הזקנה קצצתי חיש את פאותיו ואת מכנסיו של הילד, תקנתי את השערות והשמלות של הילדה, קניתי להם שני כובעי־קש שמצאתי בחנות גרמנית, וכהרף עין קבלו הילדים הירושלמיים דמות ילדים ארופיים.

הבאתי אתי בובה גדולה ויפה בשביל ימימה, אך היא התביישה לנגוע בה. נתתי לה כדור ולא ידעה לשחק בו. לקחתים הגנה ובעצמי שחקתי אתם: השלכתי את הכדור אליהם והם תפסוהו והשליכוהו אלי. רצתי והם תפסוני ואחרי כן הם רצו ואני אחריהם. עבר ידידו של בן־יהודה, רבי חיים הירשנזון, על יד הגדר וראה זאת ויאמר לאשתו בשובו הביתה: “בן־יהודה נשא לאשה עֵז. היא רצה בכל הגן ומשחקת עם הילדים.” זאת ספר לי בעצמו בשיחתנו בהובּוקן שבארצות הברית.

ביתו של בן־יהודה אבד כליל את חותמו העברי. אני דברתי רוסית, והאם הזקנה ז’רגון, וכבר החלו לבקר את בן־יהודה על זה בכל החוגים; מדוע לא מנע את זה? מדוע לא נשא לאשה בת הארץ או חלוצה? זו היתה לומדת עברית ביתר קלות. אלא, שבן־יהודה בודאי בגד במשאת־נפשו. הדור הישן צהל למפלתו. רבי שמואל סַלַנט בא אל ביתנו לברכנו ושמח שגם אני כמוהו לא ידעתי עברית. להאם היה בקורו של הרב כצרי לנפשה, אף בקשה ממני לכסות את שערותי לכבוד מאורע זה. אבל בן־יהודה לא הניח כל ותורים, ולהרב סלנט אמר:

– לכבוד הרב אדבר אשכנזית. – כל המסובים הבינו את העוקץ, והרב עשה תנועה בידו לאות שלילה.

חבריו ותלמידיו של בן־יהודה הביטו עלי בחשד גדול בחשבם, כי ודאי אפריע בעד הידידות הנעלה שביניהם, מפני שלא אבין את הקדושה שבה ובאופן זה אחריב כל מה שנוצר בעמל רב כל כך.

ואולי היה גם לבן־יהודה איזה ספר בהבטחתי לו ללמוד עברית. על כן קודם־כל הכניס את הדפוס לתוך אחד מחדרי הבית ובזה יצר סביבה עברית של ארבעה־חמשה פועלים שנתקבלו לעבוד בתנאי זה. הם עבדו כל היום על העתון השבועי והיו שרים תמיד אותם השירים המעטים, שהיו ידועים אז בארץ: “שמש אביב”, “שושנת יעקב”, “ירושלים”. אבי חִבר מיד שיר חדש: “עברית שפתנו”, שהילדים שרוהו בלחן “Malbrough s’en vat’en guerre” וגם תרגם שירים רוסיים אחדים. כך התרחב האופק של השרים עברית. להמשרת חיים החלבי, שהיה מוכר את העתון ומחלקו למנויים, היה התפקיד העיקרי לתקן לכולנו את ההברה ולהיות כמה שאפשר יותר עם הילדים.

כל כובד המשא נפל עלי. זאת הרגשתי היטב: אם אלמד מהרה לדבר עברית – יהיה הבית עברי. אך איך אמהר, והמלים העבריות לא נכנסו למוחי, הדקדוק נדמה לי מוזר מאוד וחשבתי, כי לעולם לא אתגבר על זה ולעולם לא תנצח הרוח השמית את הלשון הסלַווית. היו רגעים שחשבתי, כי מוטב לי שאלך מזה ובלבד שלא אגרום אני לחורבן הבית העברי ויחד עם זה אחתור תחת הרעיון כולו.

בן־יהודה לא ידע על כל הספקות שלי והוא עצמו לא היה מיואש כלשהו. מדי יום ביומו נתן לי את שעורי, כבר קראנו יחדיו פרקים אחדים מספר בראשית, שאת תכנם ידעתי מ“כתבי הקודש” שלמדתי בילדותי ברוסיה מפי כומר בבית־הספר. מאד התפעלתי מהמקור. אוצר המלים שלי בדבור התעשר. עדיין לא הבחנתי היטב בין זכר לנקבה, עבר, הווה ועתיד, אבל השתמשתי בכל מלה שנקלטה במוחי.

אחרי שלשה חדשים אמרתי לבן־יהודה, כי יכול הוא לדבר אלי רק עברית, ואני אענה לו כפי יכלתי עברית או רוסית. כחדשים או שלשה נמשך דבור מעורב זה בשתי שפות עד שהתחלתי לדבר רק עברית.

נודע הדבר בירושלים, גם ביפו ובהמושבות, כי כבר הספיק בן־יהודה ללמד את אשתו השניה עברית. זה עשה רושם. אכן, עקיב הוא האיש ואפשר הדבר ומדוע לא יעשה כן כל אחד ואחד?

תְּאַבְדֵּעִים היו מתאספים סביב, מסתכלים בי ומאזינים לדבורי, כאילו הייתי דוב מרקד, כשאומרים לו: “הראה־נא דובי, וכו'”. זה היה נצחונו הראשון של בן־יהודה אחרי מפלותיו הרבות. הוא הרים את ראשו וחִדש את עבודתו בהשלטת הלשון. השפעתו שוב גדלה והרגש הרגישו הכל את ידו החזקה וכחו הנמרץ. הוא בעצמו תלה הרבה תקוות בהשתתפותי ועזרתי בעבודתו, היה משוכנע בנצחון המוחלט ואמר לי:

– בתי היקרה, חן־חן לך בעד החום והאור שהבאת בחיי. – בטויים דומים לזה זרויים במכתביו, בהקדשותיו ובכתביות בהספרים שהגיש לי למנחה מפעם לפעם.

דאגתי האחת היו מעתה – אבותי: למצוא עבודה מתאימה לאבי, לסדר את חייהם באופן שיפיקו רצון, כי לאבי קשה היה יותר מאשר לי להתרגל לחיים חדשים. הוא לא יכול לשאת את לחץ הקנאים והצבועים יחד וכמה פעמים הזהיר אותנו, שגם עלינו לוותר על חופש דעתנו ולהסתגל להסביבה ואם אין, נהיה בין שִני אריות. גם את הילדים יעץ אבי לחנך ברוח הדת, כדי שלא יסבלו יותר מדי, והוא בעצמו התחיל לקיים את המצוות.

אבל בן־יהודה כבר היה מלומד בכל הנסיונות וידע, כי בני הדור הישן לא יתרצו במלוי חלק מחוקי הדת ולא יעשו כל וִתורים והנחות ובזה כוחם ותפארתם, אך בטח בבניהם, שלהם יאיר הוא נתיבות לחופש ודרור ויקים דור שכולו זכאי.

בחול־המועד של סוכות נסענו ליפו ולהמושבות.

יט. איש תחת גפנו ותחת תאנתו    🔗

ה' אלהים, אם זכיתי ואם לא, אחת היא לי – עם מאושר לו יהי.

(אביגדור המאירי)

ביפו בקרנו את מיכל פינס ומשפחתו, את ישראל בלקינד ואת כל המחותנים שלו: יהושע חנקין, ישראל פיינברג, וצוקרמן מגדרה – עולם חדש לגמרי בשבילי, אף על פי שהלשון הרוסית היתה שגורה בפיהם. אולגה חנקין הכינה בשבילי דגים ממולאים בהרבה פלפל ואמרה: “הנה נגע זה על שפתיך”. לא הבינותי כלל את פשר הפסוק, בכלל לא עניינה אותי יפו, והפצרתי בבן־יהודה שנסע להמושבות.

בעגלה צבורית בעלת שני ספסלים ארוכים, רתומה לשלשה סוסים אומללים, זקנים ועצלים, עזבנו את יפו ביום הששי אחרי־הצהרים, ומגמתנו היתה לראשון־לציון. כל זמן שנסענו בדרך המלך, הלך הענין כשורה, אך כשרק נטינו ימינה נמצאנו בתוך שדה, ואופני עגלתנו שקעו עד מהרה בחול. ירידה, הליכה ברגל, הצלפת־סוסים, תלונות הנוסעים וחֵרופי העגלון – אלה היו תענוגות הנסיעה בזמן ההוא.

נוכחותו של בן־יהודה חייבה את כל הנוסעים לדבר עברית, מחוץ לעגלון פייבל, עם־הארץ וקשה־עורף – להכעיס. לשוא הזהירוהו הנוסעים: “פייבל, דבר עברית, בן־יהודה אתנו!” ופייבל באחת – ז’רגון. “פייבל, תפסיד את משׂרתך כשיגיע זמן חדוש החוזה.” פייבל נעלב ועונה בז’רגון: “אין דבר. עוד ימצאו בראשון־לציון אנשים שיגנו עלי”. – “על הז’רגון, אתה רוצה לומר” – מתלוצצים הנוסעים.

את בן־יהודה מעסיקה המחשבה להביאני אל גבול אדמת־ישראל, ואותי – לראות למה דומה כפר עברי. הכפר הערבי שראיתי, הדהימני עד למאוד: בתים עשויים מעפר וטיט, בלי חלונות, דירה לאדם ולבהמה יחד. ערמות הזבל בכל מקום והילדים ערומים למחצה, עיניהם כואבות והזבובים מוצצים את הלחה הנוזלת, שער־ראשם מגולח ורק קֶלֶק מלא לכלוך מקשט את המצח. על פתחי הבתים יושבות זקנות עוורות וצעירות מלוכלכות בעבודתן, טוחנות את החטה כמו לפני אלפים בשנים. אף עץ ולא שיח למחסה מהשמש הלוהט. ריח של זבל נשרף נודף מהכפר למרחוק, כי זבל זה הוא חומר־הסקה לאפיית הלחם. – חוסר מים – חשבתי, – אילו היה כאן פלג או אגם, כי אז לא היה מקום ללכלוך כזה.

מרחוק נראה גג אדום ואחריו בית לבן מוקף עצים. “בית־הכנסת של ראשון־לציון” – בארו לי. התקדמנו עוד מעט ובן־יהודה העיר את תשומת לבי:

– זו אדמתנו! כמו בקסם נהפך המדבר למקום־ישוּב: כרמים, עצי פרי ונוי, שדות, בתים לבנים, ורודים ותכולים, כפרחים זרועים, רחובות מסודרים.

רווח לי! כפר יפה כזה עוד לא ראיתי בחיי בכלל. נכנסנו לתוכו יחד עם השבת. קרני השמש האחרונות נעלמו. העבודה, המשא־ומתן, המסחר והקנין נפסקו. אנשים נשים וילדים מהרו מכל הכוונים, כולם לבושים בגדים נקיים, נושאים איש איש את חבילתו תחת זרועו: “חוזרים מבית המרחץ הכללי, שהקים הנדיב בשבילם”, – בארו לי. ילדים ששחקו ברחוב דברו כולם עברית ולבו של בן־יהודה נתמלא גיל. מהבתים הגיעו שירים, צחוק ונגינה בכנור, גם במכושית. “סמל התרבות הכפר הזה” – אמרתי לבן־יהודה, ונכנסנו לבית המורה דוד יודילוביץ.

– בית עברי! – אמר בן־יהודה בהציגו לפני את בעלת הבית הצעירה, צפורה שמה, ובעצמו עבר מחדר לחדר כמחפש דבר מה: ילדים עבריים עוד נעדרו במשפחה זו והמורה של המורה לא היה מרוצה ואמר אלי בלחש: “בית ריק, בלי ילד עברי”. צחקתי, וכהפציר בי בעל הבית ושאלני, מה אמר בן־יהודה, גליתי לו את הסוד והוא ענה: “הערב תראו כי ישנם ילדים עברים רבים”, ומהר לבית־הכנסת. בזמן ההוא היתה פקודת הנדיב, שכל תושב של ראשון־לציון חייב לבוא לבית הכנסת לפחות בשבת ועל אחת כמה וכמה – המורה.

אחרי סעודת הערב נתמלא הבית הקטן בחורים ובחורות בגיל הנעורים וכולם דברו עברית. הייתי מאושרת שגם אני יכול לשיח אתם. בדמיוני ראיתי במסבה זו זעירית של עם ישראל בארצו ומצאתי בה הרבה פיוט ויופי. הם שרו שירים עבריים: “בדממת הליל” של יל“ג בלחן של שוברט, ו”מדי ערב שם בעמק" בלחן הרוסי הידוע. אמרתי לבן־יהודה: – אכן טוב לבם עליהם כיון שמרבים לשיר, זה יקשרם למולדת החדשה.

לעולם לא אשכח שתי נערות בן המסובים, לאה ברניצקי היפה, אחותו של הגבור הידוע שנפל חלל באֵב ימיו ונחמה גיסין ממשפחת גיסין החלוצית, נערה חכמה ובעלת מרץ. שתיהן הוצגו לפנינו כלוחמות להשלטת הדבור העברי במושבה. יחד יצאנו לראות את חיי־הלילה של כפר עברי. עד שבאנו לפרדס, שנטע הנדיב באמצע המושבה. על ספסלים שמתחת לדקלים ישבו זוגות זוגות מתבודדים מעיני הרואים. שדרות ברושים ואלונים, עצי מחט והרדופים יצרו מעברות חשוכים. עצי תפוחי־הזהב והלִמונים ושיחי הג’רניום, מלאו את האויר בושם עז ומשכר. השמים היו תכולים ועמוקים וזרועים רבי רבבות כוכבים מזהירים. הירח בגד בנאהבים ופתאום האיר בהִלּוֹ את הדרך אליהם והחבורה גדלה. עליזות החיים ואושר לבלי גבול פעמו את כל הלבבות. הרי העמל של החלוץ והשכר בצדו – חשבתי. בן־יהודה שאלני בלחש:

– המצאה חן בעיניך ארץ העברים? – לבי היה מלא רגש, אך לא יכולתי לאמר כלום.

למחרת אחרי־הצהרים ראינו בית בנוי שתי עליות, – זה בית הפקידות, עוד בית כזה – בית הרופא ד"ר מזיא ועוד בית אחד יחיד במינו, ארוך ומלא חלונות. “מה זה?” – שאלתי, ובטוחה הייתי שזה ודאי איזה בית־נכאת או תערוכה של תמונות. זו אורוות הסוסים." – בארו לי. להפקידים הרבים היו גם עגלות וסוסים לנסיעותיהם.

הלכנו לבקר בבתי האכרים ושוב עניינה אותי השאלה: למה זה דומה? איזה צביון הוא זה? איזה אופי? פעם בחיי ראיתי סגנון ממין זה, אצל אבותי הזקנים בליטא. את הקשוט בפנים הבית הזניחו חלוצינו הראשונים ולא יצרו בטוי חדש לסדור בתיהם פנימה. כפי הנראה קשה לעשות הכל ביחד.

באתי בשיחה עם הגברים, אך עם הנשים לא יכולתי לדבר, כי מחוץ לשתים או שלש מהן, לא ידעו לדבר עברית. והוכרחתי לדבר ע"י “מתרגמים” כמו ביום בואי לארץ. עליהן ודאי עשה הדבר רושם שבזמן כל כך קצר למדתי את הלשון, בעת שהן נמצאות בארץ זה עשר שנים ועוד לא הצליחו בזה. “הדאגות, קשי החיים, המחלות, מנעו אותן מזה” – הצטדקו.

מ“ברוך הבא” עד “ברוך היוצא” נסבה השיחה על המדיניות הפנימית, שכבר נוצרה בארץ: הפקידות, הברון. הוכיחו את בן־יהודה בפניו על חטאיו, על אשר לא עמד לצד האכרים בריבם עם הפקידות. בהזדמנות זו לא נמנעו מלבקר קצת את “הצבי”, אשר מלבד מה שלא עמד לצדם בריבם, הוא מרבה לספר על חיי ירושלים ואינו נותן חדשות מהמושבות במדה מספקת. טענו, למה הוא מכניס מלים מחודשות, איש אינו מבין אותן ואין חפץ בהן, ומאין מקורן? בקרו אפילו את הנייר הגרוע, האותיות המשומשות, שבושי הדפוס והעדר סופרים עוזרים.

בן־יהודה לא השתדל להצטדק. להפך, הוא הודה, שהצדק אתם בכל והבטיח לעשות כל מה שביכלתו כדי להיטיב את “הצבי” ולהביאו לדרגת עתון אמתי.

שאלו גם על המִלון, איך הוא מתקדם ומתי יוציאו לאור. בן־יהודה הראה באצבע עלי ואמר: “זה תלוי בה”. – כיצד? – שאלו בתמהון – האם זאת היא שתחבר את המלו?, – אך בן־יהודה הרגיעם באמרו:

ככל אשר תעזור היא לי בשאר עבודותי, אהיה אני חפשי להקדיש זמני להמלון.

גם אני באתי במבוכה מהשאלות והתשובות ורכזתי את מבטי על רצפת הבית, שעליה שחק התינוק עם החתול. כמה רחוקה הייתי מעריכת עתון ומחבור מלון כאחת!

ברור היה שבקורנו זה יגדיל את מספר המנויים בראשון־לציון וזהו כל מה שרצה בן־יהודה.

בערב הוכנה לנו קבלת פנים אצל ראש הועד דוב חביב (לובמן), לאמר, שבהיות ובין כך וכך באים אנשי המושבה אליו לברכו בשמחת החג, יפגשו אגב בקורם את בן־יהודה ואשתו הצעירה. אך מקרה קרה ובן־יהודה הצטנן ולא יכול לבוא ואני לבדי הוכרחתי להיות ל“מסמר” הנשף. כל המסובים ישבו בעגול, שתו יין ואכלו ממתקים, שקדים וענבים. באמת לא היתה לי כל שייכות למסבה זו אלא: “nobless eoblige”. מה שענין אותי ביותר, היו השירים הקנטים בפי הבחורים והבחורות. מהעליה הגיעה אלינו נגינת כנור וזמרה של איש מתבודד, שלא יכול לבוא בחברה. הוא שר ברוסית “ריגוליטו” ו“פאוסט”, מה שהשיב את נפשי. אכן: אינני מנותקת לגמרי מהעולם התרבותי.

מראשון־לציון נסענו להמושבות הסמוכות: נס־ציונה או ודי־חנין רחובות, גדרה, עקרון, באר טוביה או קסטינה. כל אחת שונה מאחותה באפיה ובתושביה.

נס־ציונה – זה היה מושב קטן ובצדו בדווים. מושב זה נחשב כְּעני ביותר ותושביו היו הולכים ברגל לרחובות כדי להרויח “בשליק” (כשלשה גרוש) כשכירי־יום אצל הרחובותיים. אך עליהם נאמר: “האחרונים יהיו ראשונים”. אדמתם היתה היותר מוכשרת לנטיעת פרדסים וכשהתפתח ענף זה נהיו העניים האלה לעשירים גדולים, שלא ידעו מה לעשות בהכנסותיהם הגדולות. מה יעשה פרדסן באלפים, שלשת אלפים לירה הכנסות מהקטיף? – יקנה שתי מכוניות, יסע לקרלסבד, יתן נדוניה גדולה לבנותיו וישיאן לאנשים נכבדים. אינני יודעת עד כמה נכונות כל ההשערות האלו, אך כך דובר עליהם בחברה.

רחובות היתה מושבה דומה פחות או יתור לראשון־לציון בהוסדה.

גדרה קצת משמרת. עקרון אדוקה ותושביה באים בשנים.

קסטיניה היתה מושבה בעלת פרצוף חדש, שלא הצליח. תושביה כולם צעירים, מעוטם מבני האכרים ורובם פועלים. בשבילם לא בנה הנדיב בתים כמו בשאר המושבות, אלא הביא צריפי־עץ מוכנים מחוץ־לארץ, והם העמידום וסדרום ברחוב, כולם אפורים או בלי כל גון. זה טבע חותם של עצבות למושב. בכלל נדמו אלה האכרים כבנים חורגים לנדיב. לא היה במושב כל דבר של מותרות או מחשבה ליפות את הדברים ואפילו הרבה דברים נחוצים נעדרו.

הנדיב כבר נלאה מהבקורת ומהתלונות של אכריו, מרוחם המהפכני ומהתקוממותם נגד פקידיו, ועל כן נסה התישבות ממין אחר בנקודה היותר רחוקה מישוב יהודי, וסביבת כפרים ערביים, שבקשו כל מיני תואנות כדי להשיג פצויים מ“מלך ישראל”, כפי שקראו הערבים להנדיב. עיקר הסכסוכים היו בעניני תחומים באדמה שנקנתה מהם. כדי למנוע מריבות נטעו היהודים אילנות בגבול אדמתם. לא התעצלו השכנים הערבים ובאו בלילות לעקור את הנטיעות הרכות. תושבי קסטיניה הצעירים עמדו על נפש אילנותים, הצעירים גם הם. ערבי נהרג על אדמתם. זו היתה בזמן ההוא מעגמה גדולה, כי מיד התעוררה השאלה של גאולת הדם ולא היה סוף לסכסוך זה. החשד נפל על החקלאי ברֵגין. קודם כל בקשו ממנו להעלם מזה. אחר כך התחיל משא ומתן עם השכנים – והכסף ענה את הכל: הנדיב שלם למשפחת ההרוג, והסכנה שהיתה מרחפת על קסטיניה חלפה.

הערבים ותרו מעתה גם על עקירת עצים. קסטיניה נחשבה לפנה נדחת גם אחרי שקראו לה בשם העברי "באר טוביה” ובשנת 1929 סבלה מהתקפה קשה מאוד. עד כמה שאזכור הוצתו ונשרפו בתי העץ שלא היו מתאימים בכלל להחום השורר שם במישור, ובתים אחרים נבנו במקומם. ככה לפעמים נהפכת הקללה לברכה. גם תושבי באר־טוביה לא יצאו בלי קרבנות אדם, כמו שאר מושבותינו הישנות והחדשות.

החשוב בכל זה הוא שהעִקָּרון יצליח. הנקודות החדשות שלנו נבנו פחות או יותר בפרצופה של באר־טוביה: רחוק מהישוב, צריפי־עץ, בלי הנהלות, בלי מותרות, תושבים צעירים, נטינות בן לילה על הגבול, עבודה מתמידה ואמונה בנצחון.

עצם העובדה של קיום כפר עברי על אדמת־ישראל עשה עלי רושם עז. ראיתי את הרעיון בהתגשמותו. אך המשטר התורקי העיק עלי מאד ולא רציתי לחשוב על זה. זה היה גרוע פי־אלף מהמשטר הרוסי ונוסף לכך יותר פראי ואכזרי. ולו ידעתי להתפלל, הייתי מתחננת רק, שיתן לי ה' כח ועוז לשאת את זה כל ימי חיי, כדי שלא אהיה צריכה לברוח מכאן ולעזוב את בן־יהודה גלמוד.

כ. מאור לחושך    🔗

למחרת חג הסוכות חזרנו מביקורנו המעניין, תחת הרושם של הכנסת האורחים הנובעת מלב כל המושבות למיניהן, כמו בזמן אברהם אבינו.

הננו נוסעים באותה העגלה הצבורית עם אותו העגלון פייבל ושיחתו הז’רגונית, עד בואנו ליפו אל תחנת מסלת הברזל, שזה רק נשלמה והפעולה בה התחילה.

הרכבת היתה בעלת שלש קרוניות קטנות וקטר אחד ודמתה למשחק ילדים בעיני היהודים, לפלא שלמעלה מן הטבע בעיני התושבים הערבים. אלה פחדו מפני מין בריה משונה זו. גם גמליהם, חמוריהם ופרדותיהם נרעשו מקול צפירתה, מתנועתה המהירה ו“מנשימתה” הכבדה. תדיר עמדו ערבים באמצע המסלה כדי לעצור בעד “שד” זה שיכול רק להרע. גם באבנים כבדות חסמו את הדרך, והרכבת הוכרחה להעצר באמצע דרכה, כדי לסלקן.

היה, שגם כח הקטר לא הספיק כדי לעלות בהרי יהודה הגבוהים והיו מחברים אליו קטן שני בדרך, ושניהם ביחד הביאונו אל פסגת שבעת ההרים, שעליהם התכוננה ירושלים הבנויה זעיר פה זעיר שם.

היו, אמנם, זמנים קבועים ליציאת הרכבת ובואה, אך לא תמיד נשמרו בדייקנות גמורה ואם היה צורך, חכתה לנוסע נכבד ופעם נעצרה בדרך כשלגברת אחת נפלה השמשיה מהחלון. מובן מאליו, כי ביום ההוא הגיעה הרכבת ירושלימה באחור זמן והסבה נחשבה למספקת. אף על־פי־כן כולנו בחרנו לנסוע ברכבת זו במקום העגלות הצבוריות הנוראות ולקמץ זמן של שעות רבות. הרגשנו בפועל את צעדי הקדמה המהירים שצעדה ארצנו לעינינו.

מה עצוב היה לשוב ירושלימה, לסביבה, שבה הכל אסור, שבַּכֹּל מלחמה ויד החשוכים על העליונה, לסביבה מחוסרת כל חברה וכל שמץ של תרבות. שיבה זו היא גם חזרה לדאגות היום־יומיות: איך להספיק לעתון את מזונו, נייר ובולים, סדורו בדפוס והדפסתו? העתון אינו רכבת ירושלמית, הוא חייב לצאת בזמנו, בכל יום ששי ולוּ גם זמן קצר לפני הדלקת הנרות.

בדרך מדבר אלי בן־יהודה על השאלה הבוערת שלו: מה לעשות לעותוננו? הוא מבקש ממני לכתוב מכתבים לכל מכרי החדשים במושבות ולבקש שישלמו בהקדם בעד מנוייהם על העתון, שיודיעונו על כל הנעשה במושבות, שיכתבו שלא על מנת לקבל פרס וגם ימציאו לנו מודעות. קשה היה לדרוש כל זה בפעם אחת. ומה יכולנו להבטיח להם תמורת השתתפותם זו? שיהיה העתון לפי רצונם? כאן קבור הכלב! בן־יהודה נכון לכל הוותורים, אך במקום שזה נוגע בעקרון, ברעיון, בתועלת הישוב כולו וכדומה, – אין הוא מתחשב במעמד ובתוצאות, הוא הולך בדרכו המיוחדת לו וכמו בפטיש הוא הולם בעתונו לשם מגמתו ומטרתו הוא, ויהיה מה. לבסוף – תרעומות והתנגדות לו ולעתונו ומשום זה גם ל“שפתו” ולתחיית הלשון בכלל, שעדיין אינה יכולה להבדל ולהשתחרר משייכותה להשם “בן־יהודה”, כמו שקראו לה בפירוש “לשון בן־יהודה”.

מלבד זה הוא מפציר בי, שגם אני אתחיל לכתוב בעתון. אני מתקוממת נגד זה ומבארת לו, כי מעולם לא הרגשתי כל נטיה לספרות או עתונות ומה גם שידיעותי בלשון העברית היו כל כך עלובות ודלות. בכלל איני שואפת לשום דבר מחוץ למקצועי שבו התחלתי וזו הכמיהה – הדבר היחיד המעניין אותו והתופס את כל לבי. ועל זה עונה בן־יהודה:

– אין דבר, תכתבי רק כמו שאת כותבת מכתבים. מכתביך כל כך יפים אפילו יותר ממכתבי Mme de Sévigné. ובנוגע ללשון – אני אתקן מה שנצרך.

לא עניתי על זה כּלום. משתיקתי הבין בן־יהודה, כי טרם הצליח לשכנע אותי והוסיף:

– דרישת השעה היא, שהאשה תחדור לתוך הספרות העברית ורק היא תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים ומחליפים לתוך הלשון העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטות ודייקנות במקום מליצה נפרזת.

החלה העבודה. התחלתי להשתתף בעתון ובמִלון, בעתון לקחתי עלי את הצד המעשי, הכספי, ערבתי את החשבונות, שלא היו עד עתה, תרגמתי דברים קטנים ובנוגע למִלון באתי בדברים עליו עם אנשי חוץ־לארץ. מכתבי הרוסיים המלאים אש לאומית בנוגע לתחיית הלשון עשו רושם חזק על הכל. התשובות היו מלאות מחמאות לי. מכאן חשבתי שאמצא עזרה רבה, כי טרם ידעתי, כמה רחוקה ההתפעלות מן המעשה. מהרה התחלתי לעזור גם בסדור החומר וגם התחלתי להעבירו מפנקסים לקלפים. בן־יהודה עבר אז על כל התלמוד לצורך המִלון ובכל מקום מעניין שִׁתף אותי ויתנהו לפני. קראתי והתעניינתי בקריאה זו. “תלמוד” – עד אז שמעתי רק רעות עליו מפי יהודים ורוסים, חשבתי שזו “חרפה לאומית” ומה השתוממתי לראות כי זה אוצר מלא חכמה ודעת, יפי ועושר השפה וכו'. כמה מאושר היה בן־יהודה מהבנתי זו, למרות מה שלא חדל מלהאשים את התלמוד, שעקר מלב האומה את הרגש הלאומי.

בן־יהודה היה מרבה לדבר לי על ארץ־ישראל, ואני הייתי מספרת לו על העולם הגדול. יחד קראנו את כל העתונים והספרים החדשים. היינו ביחס תמידי עם כל הנעשה בעולם, אצל העמים, ואת הכל השווינו עם חיינו וארצנו עד כמה שאפשר. בן־יהודה היה מאושר, שהיה לו חבר שיוכל לדבר עמו, שמבין אותו אפילו אם אינו חושב כמוהו, שאתו יוכל להתווכח, להסכים לו או להתנגד. חיים חדשים נפתחו לפניו. רעיונותיו נבעו כמו ממעיין מתגבר והיה לו למי להציע את מחשבותיו, להתיעץ, אף לבקש תמיכה ואפילו להכנע לפעמים. גם את זה הדבר האחרון היה עושה בעונג, בשמחה ובהשתפכות נובעת מלבו הטהור.

הדאגות החומריות תפסו אצלנו מקום יותר קטן מכל דבר אחר, כאילו היינו מלאכים מהשמים. לא חשבנו, מאין נמצא כסף; כפי הנראה היו לנו דאגות ומחשבות אחרות יותר מדי. מצד אחר היה בן־יהודה כל כך שָׁפִיר: רצה להיות לבוש בצורה נאה, ושאני אלבש את הדברים היותר יפים, כמובן מאליו להאשה היחידה המדברת עברית. במקרה היו לי דברים יפים, שאבותי שמו בתוך עוֹבי ובן־יהודה צהל לראותי לבושה נאה. הוא דאג לדברים הקטנים: נעלים יפיפים, כפפות של עור מהודרות, הבשמים היותר טובים. איך השיג זה? לוה והיה משלם כל פעם שנזדמנה פרוטה לכיסו. יום־יום התרחצתי במים קרים, זה היה זול וטוב; אמבטיות לא היו אז. שנינו היינו תמיד נקיים וטהורים. והאוכל? – שאלה זו לא היתה חשובה, כי הירקות והפרות היו בזול וזה מספיק בשביל הבריאות. הצלחתי להבריא מעט את שני הילדים ולטהרם. הם היו עזובים ומלוכלכים, חוורים ורזים, וחולי קדחת. כשהתחילו להבריא וראיתי, כי אפשריים ילדים בלי עינים כואבות, בא גם לי הרצון בילד. בן־יהודה ודאי שמח על זה. ילד ממני! עוד ילד עברי!

כל הרעיונות הגדולים והעבודה הכבירה, הכל נדחה הצדה בפני תורת שופנהויאר והתוצאה – ילדה נחמדה. קראנו לה בשם דבורה לזכר האם העבריה הראשונה. לבן־יהודה היתה זו הילדה הששית בחייו ולי הראשונה ושנינו אהבנו אותה אהבה עזה ותלינו בה תקוות לבלי קץ.

החיים נעשו קצת יותר קשים. הוכרחתי לקחת אומנת מיודחת בשביל הילדה, רוסיה, שהיתה בעיני משרתת למופת ובפרט בשביל ילדים, כי לפחות נשמעה לפקודות ועשתה כל אשר רציתי. בלי אומנת זו לא שערתי אפשרות של גדול תינוקת. באופן זה לא גזלה הילדה ממני זמן רב יותר מדי, וכך הוספתי לעבוד שכם אחד עם בן־יהודה בכל עבודותיו ולהלחם את כל מלחמותיו.

בזמן ההוא יצא בן־יהודה למלחמה בפינס על שהתנגד לבתי־הספר העברים. זה היה קשור ב“חובבי־ציון” וב“בני־משה” ומכאן יצאה מריבה עם בית ילין ומיוחס ונהיינו עוד יותר גלמודים מקודם. כל קרוב וגואל לא היה לנו ואת כל סבל החיים נשאנו על אחריותנו ועל חשבוננו אנו. היתה לנו מלחמה מפנים ומאחור: החסידים אף קצת מהמשכילים.

כא. המערכה המכרעת    🔗

– והנה שואה גדולה באה על בן־יהודה והיא המלשינות עליו ובית האסורים. ביום הרביעי אחרי שנולדה דבורתנו הקטנה, נלקח בן־יהודה לבית־הסוהר בעד מאמרו של חותנו שנ“ה יונס על חנוכה בשם “מצוות צריכות כוונה”, שנדפס ב”הצבי" בגליון חנוכה, 1893. בעל המאמר לא נאסר מפני שהיה נתין רוסי. גדולה היתה הבהלה שלי. קמתי חולה ממטתי והכינותי את הבית לבדיקה. עזר על ידי יהושע ברזלי ומישהו עוד, לא אזכור. נתתי את כל חליפת המכתבים לשמירה למרדכי אדלמן ומעולם לא קבלתים בחזרה. מה עשה בהם, לא ידענו. הלכתי לבית־האסורים לראות את בן־יהודה. דוד ילין הלך אתי ותמך בזרועי. גם יוסף מיוחס הראה השתתפות בצרה והיה לשרותנו, אף מיכל פינס בכה וגדול היה זעמו על המלשינים. ברגע מסוכן זה להישוב נשכחה כהרף עין כל התנגדות אישית ואפילו מלחמת דעות. הכל היה מרוכז בדבר אחד: לשחרר את בן־יהודה! שוב נפגשנו עם שלש המשפחות החשובות האלו, ובמדה ידועה חודשה הידידות הנושנה שהיתה מיוסדת על פעולה משותפת לתחיית הלשון ולפתוח הרגש הלאומי בקרב היהודים תושבי הארץ.

אחרי זה רפתה מלחמתו של פינס בבית־הספר העברי. באמם היה זעם פינס לא על המפעל, אלא על נושאי דגלו: על יהודה גרזובסקי וקצת מורים עברים אחרים שהיו שייכים לאגודת “בני־משה”. מאודיסה, מרכז “בני־משה” יצא החרם על פינס, ואחד העם – הוציאו מ“בני־משה”. על זה חרה לפינס מאד, כי חשב את עצמו לבעל מוסר לא פחות מאחד־העם. לעולם לא אשכח את הפגישה בענין זה במָלון־קמיניץ בחסותו של אפרים כהן ובנוכחותם של פינס עם ילין ומיוחס – שני חתניו, ובן־יהודה. החל ברור דברים, פינס טען, שהעליבוהו והכלימוהו בלא כל צדק, והוא לא בלבד, שלא יסלח ל“בני־משה”, אלא ילחם בהם עד נשימתו האחרונה. וכשאמר לו בן־יהודה, כי מלחמה זו מסוכנת היא ויכולה להחריב את בית־הספר העברי, לא עצר פינס בזעמו וקרא: “יחרב”! בן־יהודה ענה לו אז, גם הוא מתוך זעם: “ואני אחריב אותך!”

בשובו הביתה התחיל בן־יהודה גונח דם מרוב התרגשותו, שמפיו יצאו דברים כאלה. וכלפי מי? כלפי ידידו ותומכו מרגע בואו לארץ. האיש אשר למרות דבקותו במסורת כבדו אף העריצו בעד ידיעותיו בלשוננו ודעותיו החפשיות. הוא סבל מזה ממש, אבל במלחמה חייב החייל הנאמן לירות במתנגדו גם אם זה אולי אחיו שמעבר לגבול.

על כן גדולה היתה שמחתו של בן־יהודה כשהגיעו הידידים, אם לא לשלום, הרי לפחות לשביתת נשק, ואפילו אם הדבר עלה במחיר הגדול של ישיבתו בכלא.

בקרתיו יום יום בבית האסורים ובקשתי ממנו להתאזר בסבלנות ולבטוח בשחרורו הקרוב. סדרתי לו חדר יפה, מטה ולבנים, כסא, שולחן, מנורה, דיו, נייר, ספרים ומחצלת על הארץ. כל זה נעשה בשלמון רב. היה צורך לשחד בכסף את כל הפקידים, למן השומר על האסיר ועד לראש בית־הסוהר והרופא. הדבר עלה לאלף פרנק זהב (כארבעים לא"י) מדי יום ביומו, ומאד שמחנו על שהסכימו לקחת את השלמון. את הכסף המציא בינתים נסים בכר ואחרי יום־יומים נשלחה עזרה מהמושבות.

התיעצנו על הכל. המשפט התקיים בסוף שבוע ימים. מחוץ לבית־המשפט עמד עם רב, כמה מאות אנשים ממתנגדיו ושונאיו של בן־יהודה וממעריציו, שנלחמו ביניהם על תוצאות המשפט, מי לשבח ומי לגנאי, מי לזכות ומי לחובה. בן־יהודה נדון למאסר של שנה והעתון – לסגירה עולמית. אך הנאשם הוצא בערבות של יהודי ספרדי־מערבי שלמה עמיאל, שראה, כי כל ערבות מוצעת נפסלה. הוא נתן את ערבותו בסכום של שלש מאות לירה תורקית והביא את בן־יהודה הביתה.

בן־יהודה היה מאושר להיות שוב חפשי בביתו, אך ענין המשפט העיק עליו. צריך היה לעשות קובלנה. והעיקר, שלא יוכל להדפיס את עתונו ולפרסם את המלים, שהכניס בשמוש מדי יום ביומו. ילדתנו הקטנה סבלה, כמובן, מכל התרגשות זו, אבל התפתחה יפה. החורף היה קשה. היתה עצירת גשמים והעם החל לרנן, שזה עונש על מה שעשו לבן־יהודה. בבואו הביתה ירדו הטפות הראשונות ואחרי כן התחיל מבול אמתי. בתוך מבול זה היינו הולכים ערב ערב לראות את אבותי ואת נסים בכר. עיקר עבודתנו היה בקשר עם המשפט, שצריך להתקיים בבירות. כתבו על זה להברון לילות שלמים וסוף־סוף הגיעה תשובה ממנו: “לזכות את בן־יהודה, יעלה הדבר כמה שיעלה!” ובהיות שבזמן ההוא היה אפשר בעזרת הכסף לעשות הכל, הוקל מעט לבן־יהודה ויקוה לבטול המשפט ולאפשרות להוציא את עתונו מחדש.

החלטת הנדיב והעובדה, שהוא עומד לצדו של בן־יהודה, אחרי כל מה שכתבו לו המתנגדים ובא־כחו המנהל בלוך, כי סכנה מרחפת על הישוב כולו, אם יצדדו בבן־יהודה, – היתה מכרעת. כתשובה לדברי הרבנים ענה בקצרה: “עסקו בתפלותיכם”. קמה התעוררות בכל העולם להגן על בן־יהודה ולאיים על המלשינים שיחזרו בהם ואם אין, יפסק כל יחס עמהם, לאמר, שלא ישלחו להם כספים. זה הביא במבוכה את אנשי ירושלים ויבקשו עצה, כיצד לבטל את המלשינות ואיך להסיר את החרם שהוכרז על בן־יהודה במברק מהחכם־בשי משה לוי מקושטא, שנשלח משם בתור תשובה על דברי הרבנים: “יש צורך להכריז חרם על “המורד במלכות” בן־יהודה ואם אין, זאת אומרת שגם החכם־בשי הוא בעד המרד.” על כן שלח משה הלוי חרם חמור ויחרימו את בן־יהודה בבית־הכנסת של רבן יוחנן־בן־זכאי, ב“חורבה” וגם בחוצות ירושלים.

הדבר הזה הגדיל את הרעש בחוץ־לארץ אפילו בחוגי החרדים וכל ה“חלוקה” היתה בסכנה. קודם כל היה צורך לבטל את החרם, ויהיה מה. ידידינו נסים בכר, שלו היה חלק גדול בשחרורו של בן־יהודה, בא לעזרת הרבנים משום שבן־יהודה סרב בכל מגע ומשא אתם ואמר, כי מוטב לו להיות מוחרם. יום אחד קבלנו הזמנה מנסים בכר לבוא לשתות אצלו כוס תה ולהפגש באדם חשוב. באנו ומצאנו בחדר האורחים הרבה מכרים, כולם גברים, ומהחדר הסמוך יצא החכם־בשי יעקב־שאול אלישר בכל הדרו וטרם הספיק בן־יהודה לחשוב או לעשות דבר מה, קרא אליו הרב: “אחינו אתה!” כשהמוחרם תפוס בזרועותיו, ובזה הוסר החרם.

בן־יהודה כעס מאד על נסים בכר, אך זה האחרון אמר: “הדבר נעשה, בן־יהודה, זה לטובת הישוב”. בפעם אחרת באר נסים בכר לבן־יהודה: “זה גם לטובת המשפט”. אמנם, הנדיב נתן פקודה לבא־כחו פרנק בבירות, לזַכות את בן־יהודה ויעלה הדבר כמה שיעלה, אך גם אנו מצדנו חייבים להקל על השופטים. הסרת החרם פירושה, שהמלשינים חזרו בהם ובזה הודו, שזו מלשינות ולא יותר.

בכל העולם נכתבה בזמן ההוא ספרות על בן־יהודה: מאמרים, תולדותיו, שירים, בפרט שיר גרמני יפה “דמעותיך, בן־יהודה”. מאת הנשים העבריות בגליציה נשלחה תשורה: טבעת זהב עם יהלום גדול וכלי־כתיבה של כסף עם כתובת: “להמפיץ אור בארץ הצבי” (רמז לשני עתוניו “האור” ו“הצבי”). כלי כתיבה זה נמצא אצל בן־אב"י, כי הוא אמר וחזר תמיד, שבבוא המתנה הזו, בקש את עט־הכסף ואביו אמר לו: “אם תהיה סופר, תקבלהו”. ולכן הסכמנו לתת לו את כל הטקס כשהופיע פרי עטו הראשון, הספר “ברקים”.

ההכנות להמשפט בבירות הלכו ונעשו. הענינים נמשכו שמונה חדשים וסוף־סוף נסע בן־יהודה למשפט לבדו. לא היו לי האמצעים לנסוע אתו וגם נסים בכר אמר, שאין כל צורך בזה, כי ברור הדבר, שהוא יצא זכאי. ההוצאות עלו, כפי שספר לי נסים בכר, לעשרת אלפים פרנק. מזה קבל עורך־הדין שלשת אלפים, התובע הכללי חמשה אלפים והשאר – להוצאות קטנות. מבירות בא מברק: “זכאי”, ואחרי ימים אחדים שב בן־יהודה המנַצח.

איברהים פחה מושל ירושלים – אמר: “יהיה לו בן־יהודה זכאי, כרצונו, אך את עתונו לא יוציא לאור.” בן־יהודה הצטער מאד על זה, עיניו חשכו ממש. אבל נסים בכר אמר לו: “סבלנות, הפחה ישַנה את דעתו, הלא תבין, הכל בממתקים”. ובאמת אחרי זמן מה הגיע לארץ אליהו שייד בא־כח הנדיב ובבקורו אצל איברהים־פחה הביא לו למתנה ספר תמונות ומתחת לכל תמונה היה שטר של אלף פרנק. בחזרו מבקורו זה בשר אליהו שייד לבן־יהודה, כי רשאי הוא להוציא את עתונו.

בן־יהודה היה מאושר וגם הקהל הארצישראלי שמח על זה למרות הבקורת הקשה והמתמדת. ידוע ידע הקהל, כי אביון הוא העתון, והוא מתקיים רק על כחו של בן־יהודה בלבד, למשתתפים כיוסף קלוזנר, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, נחום סלושץ ושאול טשרניחובסקי לא היה עוד כל ערך בימים ההם, כמתחילים וכאפרוחים נחשבו ומי יכול לנחש, שאלה יהיו בעתיד סופרים ומשוררים בחסד עליון. רק בן־יהודה הבין את ערכם ועתידם, קבלם בעתונו בסבר פנים יפות ואמצם להוסיף לכתוב.

שוב זרם כסף החלוקה להרבנים. הרדיפות נגד בן־יהודה חדלו. אף־על־פי־כן רעד בן־יהודה על כל שורה שכתב, פן יתפס שוב.

כב. העתון – נשמת בן־יהודה    🔗

כבר היתה הלשון העברית שגורה בפי, אבל חוץ מהתנ“ך, שקראתיו כולו, וחוץ מקטעים “מעניינים” מהתלמוד לא ידעתי כלום מהספרות העברית הגדולה בת אלפי השנים. ואיך יכנס עם־הארץ כזה בתחום הסופרים שכל אחד מהם הוא אוצר בלום של ידיעות בספרות זו? השכלתי הלועזית היתה לי למדריך, ובן־יהודה הסכים לשיטתי. בקשתי ממנו לבחור בשבילי שנים־שלשה משוררים מתקופות שונות, שנים־שלשה מסַפרים טובים ואיזה מבקר. הוא ציין לי: את יהודה הלוי, אברהם אבן־עזרא, אלחריזי ועמנואל הרומי – מימי הבינים, את יל”ג, משורר תקופת ההשכלה, את מאפו וסמולנסקין – המספרים ואת ראובן בריינין, שהופיע אז בתור מבקר חדיש. בחריצות גדולה התחלתי לקרוא בכל אלה, ובן־יהודה באר לי כל מלה שלא הבינותי. ורבות היו מלים כאלו! הוא חשש במקצת שמחמת השכלתי הלועזית אמצא את אלה משעממים ולא מעניינים, והנה ההפך מזה: עולם חדש, שונה בתכלית מכל אשר ידעתי עד כה, נגלה לפני. אפיו של כל סופר וסופר עניין אותי כל כך, עד שהתחלתי להשוותם ביניהם, ולעומתם סופרים ומשוררים לועזיים, ובן־יהודה משתומם ומאושר.

מכל אלה ביחד עם באוריו של בן־יהודה קבלתי מושג מהתקופות החשובות של ספרותנו, אוצר המלים שלי התעשר, ובצעדים בטוחים נגשתי לכתוב בעצמי, כיון שבן־יהודה לא הרפה ממני בדרישתו זו. אך מה אכתוב? זכרתי את הרושם שעשו עלי פעם מכתבי Louis Blanc, מכתבים מדיניים שפרסם בעתונים ואחרי כן יצא גם כספר, החלטתי להתחיל ב“מכתבים מירושלים” ולנגוע בהם בכל שאלות החיים של העיר הנצחית. זו היתה כניסתי להעתון, חוץ מתרגומים קטנים שעשיתי. אחרי כן “חברתי” מכתבים, כמו אלה מכל בירות העולם: פריז, לונדון, רומא ברלין וכו'. הלא כבר השתתפו בעתוננו – עתון שהיה בשביל כל הגולה כאבוקה בהכרזתו הלאומית, בשאיפתו לחופש ודרור ובחופש הדעות והמחשבות – הסופרים: נחום סלושץ, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי. כל מאמר מהם הביא אור במחננו, מלה חדשה, סגנון חדש, דברים מעניינים מהעולם היהודי. אני הרביתי לכתוב להם מכתבי הערצה בשמי ובשם בן־יהודה, לאמץ את לבותיהם לחדד את עטיהם. נבאתי להם, כי יהיו: סופרים, מלומדים, גאונים, משוררי התחיה, – כדי שיוסיפו לכתוב. זה הרים את העתון, גם הקל עלינו, שלא נצטרך לסחוט הכל ממוחנו אנו ולכתוב הכל בעצם עטנו. בן־יהודה שלט על דעת הקהל, ואם הוא בעצמו הכריז על הסופרים החדשים האלה כעל בעלי כשרונות, הכל התפעלו בעל כרחם, חוץ מ“מבקרים” חריפים.

יצירותיו של ברדיצ’בסקי לא יכלו למצוא מקום לפרסום, כי אמרו עליו, שדבריו הם “מחוסרי טעם ובלתי מובנים, והוא חפשי בדעותיו ביותר”. וישלח גם לנו מפרי עטו. בן־יהודה קרא, ובעת הקריאה ראיתי על פניו תמהון והתעמקות יתרה, שלא היתה רגילה בעבודתו העתונאית. כך היה מתעמק רק בעבודת המלון. אחר שגמר לקרוא, חזר וקרא שנית ואמר לי:

– קראי, בתי, זה ציור של ברדיצ’בסקי, אינני מבין מה הוא רוצה בזה, אך יש בו איזה דבר.

קראתי גם אני ולא הבינותי יותר מבן־יהודה, אך אמרתי:

– איני מבינה כוונתו, אבל זה יפה, נפרסם!

אחרי שבועות מספר הגיע אלינו ציור שני ממנו, זה היה “המקל”, פרסמנוהו. אז יצא “הצבי” או “האור” פעם בשבוע. יחד עם הגליון, שבו נמצא הציור של ברדיצ’בסקי, באנו גם אנחנו – בן־יהודה ואני – ליפו ומשם לראשון־לציון. ביפו מתח גרזובסקי בקורת קשה על דברי ברדיצ’בסקי וקרא להם “הבלים”. אך בראשון־לציון נערכה התנפלות אמתית עלינו. גדול היה אז החפץ לבקר את העתון, ששלט והכריע בכל, ויאמרו לנו דוד יודילוביץ וחביב (לובמן):

– מה זה אתם ממלאים את העתון תבן? התחשבו אותנו לחמורים, שנאכל ולא נבחין? מה זה “המקל”? מה חפץ ברדיצ’בסקי? אדרבא, בארו!

ראיתי קצת מבוכה על פני בן־יהודה והבינותי, שביושר לב יודה על האמת, שגם הוא אינו מבין ועל כל הקדמתי ואמרתי: “האם מפני שאינכם מבינים, זה תבן? אם אינכם מבינים בקריאה אחת, עליכם לקרוא שתים־שלש פעמים ותבינו.” נסתתמו כל טענותיהם. “אולי צדקת”, – ענו. בן־יהודה צחק ולא ענה כלום. מאז הלכתי גם אני בכתיבתי בדרכי ברדיצ’בסקי וכתבתי דברים ברמזים בלתי מובנים וכל מה שהבינו פחות, יותר התעלו והשתדלו להבין. והסוף – הלא ידוע הוא: ברדיצ’בסקי היה להסופר המופתי והאהוב על הכל, מפני שהקריאה בו לא היתה כמים על עור האווז, אלא נתנה חומר למוח לחשוב, וללב להרגיש ו“יגעת ולא מצאת, אל תאמין”. סוף־סוף מצאו הקוראים בדברי ברדיצ’בסקי טעם ויפי ועמקות ופילוסופיה משלו.

הסופרים הצעירים היו דבוקים בבן־יהודה ובעתונו, מפני שזה היה המקום היחיד להבעת מחשבה חפשית. טשרניחובסקי התפלל אז ל“אפולו”, וכל אחד הלא יבין, כמה היה זה רחוק ממהלך המחשבה של המשכילים היהודים, שהיו בעצמם גם הסופרים. לעומת זה, כמה שמחנו אנו לראות שיר על נושא כללי בעברית צחה ורעננה.

לא ארכו הימים והמאורעות הביאו לכך, שקצתם נהפכו לנו לשונאים והחלו לבזות את שמו של בן־יהודה ולדבר בבטול על עתונו הכתוב בדם לבבו. החליטו וכתבו שצריך להמית את בן־יהודה “מיתה רוחנית”.

ההתנגשות הראשונה בין בן־יהודה ובין “חסידי אחד־העם” היתה בגלל בקורו של אחד־העם בארץ ובקרתו הקשה על האכרים. בן־יהודה יצא נגדו בעתוניו “האור” ו“הצבי” והתחיל להחליש את השפעתו שנוצרה על ידי תלמידיו שמסביבו. פעם אחת נתפרסם בעתון שיר של בר־נש, אכר מזכרון־יעקב ובו בטוי בלתי זהיר. “המשורר הגדול”, בר־נש, מחפש את בת־שירתו וכשהוא מוצאה, שואל אותה, איפה היתה? והיא עונה “במטת אחד־העם שכבתי” (ממש כAlfred de Mussel בשעתו). חסידי אחד־העם נאחזו ב“lèse־majesté” זה, עשו מהענין עלבון ספרותי ולאומי כאחד וגם “חוסר־טעם” ויצאו להלחם בבן־יהודה, לחרפו ולגדפו. אז נחרץ המשפט: “להמית את בן־יהודה מיתה רוחנית!” אך אם המות יכול ביום מהימים להשתלט על גופו של בן־יהודה, לא יכול דבר לנצח את רוחו.

השנים עברו ובן־יהודה פעל את שלו, אף על־פי שהיה מוסב אויבים מבית ומחוץ: כאן החרדים ושם המשכילים. עבודתו התקדמה בהשלטת הלשון, בחִבּור המִלון, בעריכת עתוניו ובהשפעתו על הצבור פה בארץ ועל השדרות הרחבות של חובבי־ציון בחוץ־לארץ. בכל המקומות היתה התלהבות מרעיון תחיית־הלשון, בכל עיר ועיר נוסדו אגודות “שפה־ברורה” או “דוברי־עברית” וההערצה לרבם שבארץ־ישראל היתה גדולה.

אך “אין נביא בעירו”. בארץ, בקרב הישוב החדש, גברו אז הנגודים בין האכרים והנדיב. בן־יהודה, אם כי אהד את טענות האכרים, אף־על־פי־כן דרש מהם לחדול מלהטריד ומלהכעיס את מטיבם, פן יעזבם זה לנפשם, ואז יהיה כל המפעל בסכנה ועמו תחיית־הלשון.

הישוב ידע על הקצבה קטנה, שנתן הנדיב לערירת העתון והמלון ולכן איך לא יחשדו את בן־יהודה, כי “משוחד” הנהו ומפני זה אינו יוצא לקרב.

כמו כן חשדוהו, שהוא מפחד מפני בית־הסוהר ומשום כך אינו תוקף בעתונו את הממשלה על תעלותיה. אויה למי שהיה מוציא דבור מפיו לבקר את עבד־אל־חמיד השולטן!

אך מה עזים ואיתנים היו רוחו של בן־יהודה ורגש הכבוד שלו לעצמו, שלא התפעל ולא נזדעזע מהאשמות הכבדות הללו, ובחיוך על שפתותיו המשיך דרכו הלאה, בלי להוציא אף דבור של בוז או גנאי כלפי אלה, שקשי־יומם הביאם למחשבה זרה ולא הניח להם להעיף מבט הרחק מדאגותיהם החמריות.

העתון – נשמתו של בן־יהודה, ומה פלא בזה? על ידי העתון הוא נלחם לרעיונותיו, בו הוא מפיץ את המלים החדשות, שהוא רוצה להכניס לשמוש וככה הוא חושב להוציא לאור את מִלונו. בשולי הגליון היה מדפיס ערך או שנים מהמִלון, כדי שכל קורא יוכל לגזור אותם משם ולאסוף את הקטעים לספר, והמִלון יצא לאור. אך עד מהרה חזר בן־יהודה מדרך זו והחליט, שלעתון אשר לעתון ולמִלון אשר למִלון.

הזלזול ללא־רחמים לעתונו האפיל על נשמתו של בן־יהודה בעיני עם הארץ, שאינו יודע לחקור ולשפוט בעצמו, אלא מקבל מן המוכן, והרי ידוע הפתגם הצרפתי: “Calomniez, calomniez, il en restera toujours quelque chose”.

רק מפעל חייו של בן־יהודה יפקח את עיני העם לראות בבהירות ולשפוט מישרים: אנשי “דור המדבר” נעלמים זה אחר זה, וכן אלה שהיה להם דין־וחשבון פרטי עם אליעזר בן־יהודה או עם עתונו. יקום דור שכולו זכאי, אשר יחקור וידע, ילמד ויבין את פעלו של בן־יהודה בכל זהרו, את אישיותו הגדולה, הזכה, ואת חשיבות עתוניו, אותם שהאריכו ימים או שפסקו מחוסר אמצעים, ואלה שמותיהם: “מבשרת ציון”, “הצבי”, “האור”, “השקפה”, “האכר היהודי”, “בית הספר”, “עולם קטן”, “העברי הקטן”, והוספותיהם בערבית, גרמנית וצרפתית.

כג. “תקופת פז”    🔗

שנת 1897. למרות כל העכובים וההפעות, אשר נתקל בהן הישוב בדרך התפתחותו מצד הממשלה המשוחדת והרשלנית, הולך הכל וצועד קדימה לשביעות רצוננו כמעט. ביפו גדל מספר היהודים והעיר נעשתה למרכז לכל המושבות סביבה, וזה נותן פרנסה וריוח לתושביה היהודים וגם הערבים, קרקעות נקנים, מושבות חדשות נוסדות, הדבור העברי כובש עמדה אחר עמדה: בבתי־הספר, במוסדות ובחיים הפרטיים, בעיר, בכפר ובמשפחה.

תרבותנו עדיין קצת צולעת: מלומדים חשובים, מרצים ואמנים למיניהם הם על פי רוב מבין הזרים – גרמנים או צרפתים.

בחיי הערבים קפאון גדול, אבל להם יש לפחות תפקידים בממשלה. היחסים בינם וביננו טובים מאד, כי רק בין כתלי ביתנו מרגישים הם את עצמם חפשים עד כדי לחוות דעה ולגנות את שעבודם ואת המשטר העריץ של קושטא. בן־יהודה מבין אותם ומאמץ את לבם בתקוה שגם זה יעבור וישתנה, וגם הם וגם היהודים ינשמו פה אויר צח של חופש ודרור. הם נכנסים לביתו של בן־יהודה עצובים, מיואשים ומדוכאים, ויוצאים מלאי מרץ ותקוה. הם מוקירים בו את המלומד והעתונאי, ביחוד כשהוא מדבר אתם על הלשון הערבית כאחות ללשון העברית ועל ספרותה, משורריה, פילוסופיה ומוסרה בהשוואה להמוסר שבתנ"כנו המאיר לעולם כולו. אין ספק, שקיים יחס של הבנה הדדית, ובן־יהודה נותן לה ערך רב. המתקדמים ונושאי־המשרות הממשלתיות החשובות הם לא רק ידידיו של בן־יהודה, אלא תלמידיו. זה נראה לעין בזמן מאסרו: למרות הפחד, פן יֵחשבו גם הם כמורדים, כולם מתעניינים בגורלו ועוזרים לו איש איש כפי יכלתו בעצות לשחרורו.

הרבנים נעשו קצת יותר סבילים וידם של הממונים למיניהם קצרה מלהסיתם נגד תחיית־לשוננו ואם כי אמנם, לא הוסר החרם על בתי־הספר, אבל גם לא חודש, כמו שהיו עושים זה מדי פעם בפעם בעת התחלת הלמודים. התלמידים והתלמידות התרבו בהם, אבל הרע שבזה היה, שמשפחה אחת היתה שולחת את בניה לבית־ספר אחד ואת בנותיה – לאחר, והאחים והאחיות היו חוזרים הביתה ולשונות זרות ושונות בפיהם, לפי הדגל שנפנף בו על גג בית־ספרם: גרמנית, צרפתית, אנגלית. ילדים רבים היו מתקוטטים ומתווכחים ביניהם, לשונו של מי משובחת. מלבד זה בבית דברו ההורים ערבית, ז’רגון ספרדי או ז’רגון אשכנזי.

מילדי הערבים קבלו מעט חנוך, גם הם היו תחת השפעות זרות. העירונים למדו בבית־הספר של ה“מיסיון” של הצרפתים, האיטלקים, האנגלים או בבתי־ספר של חברת "כל ישראל

חברים", והכפריים – בבתי־הספר הרוסיים, שמספרם גדל מיום ליום ולבסוף הגיע לרשת של 100 בתי־ספר ובית־מדרש־למורים בנצרת. לאלה האחרונים היתה השפעה גדולה וכבר ראינו, שהילדים שלמדו בהם דרשו ממשפחותיהם בכפרים לדבר עמם רק רוסית. באופן זה הכינה רוסיה את ארץ־ישראל לעצמה ליום מן הימים, שבו תבוא חלוקת תורקיה.

מובן מאליו, שבלבול לשונות זה לא נעלם מעיני בן־יהודה. הוא דורש בקביעות בעתונו: עברית, עברית ורק עברית. מנהלי בתי־הספר השונים, עם היותם משועבדים לארצות שונות ונתמכים מהן, האזינו לא בלי תשומת לב לדרישתו הצודקת של בן־יהודה, ובאפנים שונים, אם בהתר ואם בגנבה הרחיבו את גבולות שפתנו בתוך כתלי בתי־הספר. הם פקדו על התלמידים והתלמידות לדבר עברית לפחות בשעות החופש והמשחקים או בלכתם ברחוב. בן־יהודה ראה בזה שביב אור ותקוה לתחייתנו בארץ.

ובינתיים התבשרנו מחוץ לארץ על חדושים גדולים. העתונאי הידוע בעל הכשון, הכתב של “Neue Freie Presse” ד“ר תיאודור הרצל, שפרסם את המחברת “מדינת היהודים”, נוטה לישוב ארץ־ישראל, וכבר התחברו אליו גם ד”ר מכס נורדאו, ד"ר אלכסנדר מרמורק, העומד להציל את האנושיות מקללת השחפת, ישראל זנגביל, הרברט בנטביטש, ועוד, ועוד. וכל אלה נותנים ידם “לחובבי־ציון” וקוראים לכנסיה בבזל, ומעל במתה הם עומדים להכריז על שאיפת כל היהודים לחזור לארצם ולחיות בה חיי עם.

בן־יהודה קורא ומפרסם את כל הדברים האלה בזהירות, שהיא הכרחית תחת המשטר העותומני, והוא נרגש ומתלהב ושמח לבלי קץ, ובמוחו כבר מנקרת דאגה, לא מה תאמר תורקיה, – הלא היא משועבדת לרוסיה, לגרמניה, לצרפת ולאנגליה, – אלא איך תתיחסנה להשאלה המעצמות האדירות האלו, שהן “כל יכול” וכטוב וכישר בעיניהן תעשינה בעבד־אל־חמיד ה“חולה”? ומה יאמר האפיפיור על הרעיון לנתק את האזיקים, אשר שמה רומא בשעתה על ידיה של יהודה המשועבדת, ולשחררה משעבודה?

הערבים הנאורים והמשכילים מתלמידיו3 של בן־יהודה לחצו את ידינו בשמחה ובחדוה באמרם: “הלואי והיתה זאת אמת! על ידיכם נשתחרר גם אנו מעולו של השולטן העריץ ונצא מחשך לאור!” כבר הספיקו ידידינו אלה להווכח, כי הצלחנו להפוך מדבר שממה לגן־עדן והבאנו ברכה והבראה לסביבות מושבותינו בארץ. את צלצול לשוננו אהבו והרגישו בקרבתה ללשונם הם. “הלא בני אב אחד הננו” – היו אומרים לנו תדיר.

שאלת דרייפוס שהעסיקה עד כה והטרידה מאד את מוחו של בן־יהודה, יורדת כליל מעל הפרק. איזה ערך יש למאורע זה לעומת שחרור עם־ישראל כולו, עם יעלה בידי הרצל לעורר את כל האומות לצדנו וכל המושלים ירימו קולם בעדנו?

חוץ מההתרגשות הארצית ששלטה בנו אז, עוקב בן־יהודה בקדחתנות מיוחדת אחרי מאורעות היום, פשוטו כמשמעו: מה ילד יום?

הכנסיה הגדולה נקראה, וכל מי שיש לו ערך פחות או יותר במחננו, נוהר אליה. הידיעות באות: “רוב פאר והדר”, “הרצל, נורדאו ואחרים לבושים שחורים”; הרי זה דבר “רשמי”, “חשוב”, “ככל העמים”. לבו של בן־יהודה מלא גיל. סוף־סוף! זה אשר רצה, לזה קוה, לצאת מתוך ארבע אמות של “חבת־ציון” של היהדות הרוסית והגליצאית. בן־יהודה רצה את כל היהודים בתנועה הלאומית ולכן הבדיל בין קודש לחול והכריז, שאין להדת בלבדה להכריע בדבר וברוך יהיה כל יהודי הבא, גם אלה שהתבוללו, אף אלה שהתנצרו; ואלה שנשא להם נשים נכריות, – הם וילדיהם לנו הם, וגם האשה הנכרית תהיה גיורת כרות בשעתה.

ובזמן שכל זה הולך ומתהווה שם בבזל, יושב בן־יהודה על שפת הים־התיכון, או יותר נכון, הוא קשור לירושלים וסלעיה תלויים מעל לראשו, כטנטלוס בשעתו. הוא כעותומני, “חשוב במרידה במלכות”, עם חותם בית־הסוהר על מצחו – אי אפשר לו לנסוע לבזל, גם אילו היה לו הכסף הדרוש להוצאות הנסיעה, ומה גם כשזה לא היה.

בדין וחשבון מהכנסיה נודע לו על הדגל העברי, על האוצר הכספי שיווסד, וה“קרן הקיימת” בעתיד, על ועד־פועל של בחירי האומה, שבן־יהודה נבחר פה־אחד כחבר בו, והרצל הנשיא מבשר לו על זה בעצם חתימת ידו ובעברית.

כמו יקיצה מחלום נהדר נדמים הימים שאחרי הכנסיה. כאחרי החתונה, כמו אחרי שכרון והוללות חוזר בן־יהודה לשולחן עבודתו. עד כה התהלך הלוך ושוב בחדרו, בגנו, ברחובות העיר לחכות לבוא הדואר. באותם ימים לא היה הדואר מובא הביתה, אלא הכל היו צרים על בתי־הדואר למיניהם – אוסטרי, רוסי, צרפתי, תורקי – ומושיטים ידם לפקיד: לפעמים מקבלים מכתב ולעתים חוזרים ריקם.

יש לעבוד ביתר מרץ והאמרה התלויה לעיני בן־יהודה “היום קצר והמלאכה מרובה” נוצצת כאילו היתה חטובה באותיות זהב על אבן שיש. בודאי, כעת נדרשת לשון לעם יותר מאשר קודם, ולהלשון נצרך מִלון, להגרעין העממי בארץ נצרך עתון טוב, שבו יעשו החנוך הלאומי והתרבות, ובן יטיפו לקנאות ומסירות נפש בעד הרעיון.

בן־יהודה מתכונן לפגישה עם הרצל ועם נורדאו. זנגביל הוא ידידו מאז והוא מסכים אתו בכל. במוחו מסדר הוא את הדברים שידבר אתם ואת הבטויים שבהם ישכנע אותם לכל צרכי השעה בארץ. וכבר רואה בן־יהודה את תשומת לבם לירושלים שלו, שהרי המדינאים האלה יבינו היטב, כי לא יפו ולא מושבה זו או אחרת תוכל להיות המרכז, אלא דוקה ירושלים, שבה מתעניינים כל הלאומים ועל אחת כמה וכמה אנו היהודים. הלא אין אנו עוד צאן בלי רועה, לאום הננו, אמנם נודד, אבל חוזר לארצו.

התרוממות רוח זו פעלה לא רק על נפשו הדואבת אלא גם על גופו החלש. אף מחלתו כאילו נעצרה, חלפה, והוא עובד שמונה־עשרה שעה ביום ללא לאות ורואה ברכה בעמלה: העתון הוטב, נורדאו וזנגביל כותבים בו! מה יאמרו על זה כל ה“מבקרים” שלנו? הכת החשוכה בארצנו הורידה המקצת את כנפיה: נשר במרומים! הרי ההכרזה השניה נשמעה ליהודים הפזורים בגולה: חזרה לארצכם, ללשונכם, לחיי עם!, מה שכבר אמר בן־יהודה לפני שש עשרה שנה, ונוסף על זה “מקלט בטוח לעם ישראל בארץ־ישראל” מבטיח הרצל מעל במת הכנסיה הציונית הראשונה בבזל. בזה תומך מכס נורדאו, הסופר המפורסם והוגה הדעות המקובל בעולם כולו, מחבר “השקרים המוסכמים”, – ויהודינו, צירים נאמנים מכל פנות העולם, בלי הבדל כיוון, מסורתיים ומתבוללים, כלם עונים: אמן.

התקופה דמתה אז בעינינו כתקופת־פז. בזמן הרבה יותר מאוחר שם המשורר בחסד־עליון, אביגדור המאירי, בפי “בן־יהודה עובד האש” את המלים: “אם זכיתי ואם לא, אחת היא לי: אם מאושר לי יהי.”

כן, כבר אז האמין בן־יהודה וכמעט ראה בעיני רוחו את עמו מאושר בארצו.

כד. מה נעשה בגליל?    🔗

אין עוד דרך, שעגלה רתומה לסוסים תוכל להמשיך בה את נסיעתה, לכל היותר אפשר לנסוע ברכיבה על גבי סוסים, פרדות, חמורים או גמלים. אבני־נגף על כל צעד ושעל, אין אף כפר ואפילו מהעניים והראשוניים ביותר.

בן־יהודה ואני נוסעים השומרונה והגלילה לראות מה נעשה שם, מהי הרוח ומה החומר, אם יש שם אכרים יותר מרוצים ואיך התאזרחה שם לשוננו, אגב־אורח גם להחליף אויר, כי אני סבלתי מאוד מקדחת.

היה זה חול־המועד של סוכות, שנת 1897. עברנו את פתח־תקוה הז’רגונית ומצאנו בה קן עברי קטן, פרי עמלם של המורים הנאמנים. בני פתח־תקוה דמו לאכרים יותר מאנשי מושבות יהודה, גם בחומר וגם ברוח, היו שמחים בחלקם: פחות דרישות וגם פחות רוחניות.

חדרה היתה ירודה והרוסה. מכל תושביה נשארו רק שנים וגם אלה כבר חולי קדחת צהובה. לבית־קברות דמתה מושבה יפה ורחבת ידים זו, שאדמתה משתרעת עד לשפת־הים. הרופא הזהירנו, שלא נלון שם מפני חשש של עקיצות היתושים, שלא נשתה ממימי המושבה, וכדומה.

בלב שבור התרחקנו משם כמו ממקום אחוז־דֶבֶר. הגענו לזכרון־יעקב, זו שקראו לה “פריז הקטנה”. תמהנו מאוד על השוואה זו בין פריז ובין כפר־שבכפרים זה, שבתיו מכוסים טיח, מוקפים עצים וגדרות־אבן בנויות ורחובותיו – רחובות־כפר, בלי מדרכות, ומדוע פריז? אולי מפני הלשון הצרפתית, שנשמעה שם שלא במקומה בפיותיהם של פקידי הנדיב, של אכרים אחדים יוצאי רומניה ושל הילדים בבתי־הספר, שלפי פקודת הנדיב הוכרחו ללמוד את כל למודיהם בצרפתית.

האכרים היו שמחים בחלקם: בבתיהם הנוחים, בצאנם ובקרם ועופותיהם, בשמן ובדבש. המושבה היתה מלאה ערבים־פועלים. בהלצה היו אומרים, שאין אכר בזכרון־יעקב יודע איפה כרמו, מפני שהערבי היה מעבדהו ומביא לו את פריו. אך בני האכרים היו מלאים התמרמרות: אין להם חלקה מספיקה בנחלת הוריהם, הם שואפים לצאת מכאן למרחב, לעצמאות, על אדמת הנדיב, שנקנתה פה ושם. הלא הם “בניו” ולהם זכות הקדימה. אבל כשרק היו מגיעים למקומות הרחוקים מהישוב, היו מתחרטים מיד על שעזבו את הנוה השאנן של הוריהם ודמו לבדויים שבמדבר.

בן־יהודה הצטער למראה הדור החדש רפה הרצון וחסר כח־יצירה במלחמה לקיומו ובבנין עתידו. באמת דמו ל“בני ברון”. ביניהם היו כאלה, שנסו לנסוע לצרפת, מי ללמוד ומי להשתעשע וברוח זו חייבו את אליהו שייד, בא־כח הנדיב, אשר לקח אחדים מבניה ובנותיה של המושבה פריזה להכינם להיות המורים והמדריכים העתידים בישוב. נסיון זה היה בלתי מוצלח בלי כל ספק, כי אלה שחזרו, אבדו את הקרקע תחת רגליהם, לא רצו להיות עובדי אדמה ולא רכשו להם השכלה מספיקה לחנוך במושבה. הפרצוף שנוצר מזה היה קרח מכאן ומכאן. רק לפטפט צרפתית ידעו בזו זכרון ה“פריזית” במקום לדבר עברית כפי שדרשנו מהם. ואף על פי כן מצאנו שם בקרב הדור הצעיר עובדים חרוצים ומסורים לאדמה, לתחיה הלאומית וגם לעברית, בחורים גבורי רוח, אף צעירות שידעו להשתמש ברובה ולשמור על הרכמים בלילות. כל אלה היו יחידי סגולה. אהרן אהרנסון כבר חלם אז את חלומו המדעי על התגליות שיעשה ועל העשביה שיאסוף ואולי רקם גם את החלום המדיני לעתידנו. זה היה גוף בריא ונפש בריאה, גדול, חזק, מורם ומתגאה במוצאו האכרי ובסביבתו הכפרית, שממנה ישאב וישאב.

פגישה זו בחוג המשפחה הלאומית והעברית שִׂמחה את בן־יהודה. יחד עם אהרנסון בקרנו בבנות המושבה, הלא הן שפיה ובת־שלמה, עוד יותר כפריות מהמושבה־האם. ואם לא דמתה זכרון־יעקב במשהו לפריז, לא יכלנו לקבוע לשתי אלה כל השוואה עם נַנְסִי, מוֹנפֶּלְיֶה. ברוך השם, גם צרפתית לא דברו שם והעברית התחרתה שם עם הז’רגון והרומנית בלבד.

עזבנו את זכרון ובנותיה ונסענו לעטלית, שנועדה להיות בעתיד הרחוק במת החזיון להשתתפותנו בשחרור הארץ על ידי אנגליה ובעלות־בריתה, באופן צנוע כל כך, בתתה את סימניה להצי האנגלי ע"י הכִּבּוּס התלוי על החבל: אם כולו לבן סימן, שאפשר להתקרב, לשיח ולקבל ידיעות; אם מגוון – סימן, שיש לחכות, ואם רובו אדום – להתרחק כליל. בן־יהודה לא שער כלל את תפקידה של עטלית בעתיד, בשעה שצעד על אדמתה, בין צריפיה הרעועים. הוא רצה רק לראותה מעובדת ומיושבת על ידי אכרים מאושרים.

נסענו הלאה והגענו לחיפה. כפר ערבי! באמת, זכרון־יעקב לעומתה “פריז קטנה”.

לא היה מלון בחיפה להתאכסן בו לילה אחד. ישננו בבית־הספר של “כל־ישראל־חברים”. כדי לעלות על הכרמל היה צורך לשכור עגלה מיוחדת רתומה לשני סוסים. הנקודה המרכזית היתה המושבה הגרמנית. שם שותים בירה ומביטים על הכרמל הנראה כלשון בים.

לעכו אין נוסעים, פחד ובהלה! זהו מקום לעבודת־פרך ושערות הראש תסמרנה למשמע המסופר מבית־הסוהר. מדי יום ביומו נפתחות שם שוחות ב"כ, כדי לענות את האסירים על ידי מה שנוזל מהן.

מצב אחר היה, כשבמבצר עכו ישבו ז’בוטינסקי וחבריו בשנת 1921. אז נהרו שורות בלתי נפסקות של מכוניות הלוך וחזור והביאו כל טוב בשביל האסירים, ובפנים היה אף מקום למשחק כדור־רגל. כשאסרו פעם על האסירים את העשון, ערכו שביתה ולא הופיעו למשחק. על ידי כך גרמו מבוכה גדולה בקרב הפקידים, מה יאמרו הבריות? האסירים המסכנים אינם משחקים בכדור־רגל!

נצרת היפיפיה פראית לגמרי. שם ראינו ערביות הולכות לשאוב מים מהמעין וכשבקשנו לשתות השליכו בנו אבנים. לא לנו מים ולא לסוסינו. הסביבה נפלאה ומזכירה בהרבה את יהודה ההררית. ממראה זה הושפע ישו הקטן ומשם הובא לבית־המקדש להתווכח עם הפרושים. קרוב לשם, בצפורי, היה קן המרד שלנו בקיסרות רומא. קשה להפרד מהמקום הזה, אבל עלינו לנסוע הלאה. בן־יהודה עובר בשקט על נצרת הנוצרית־הקנאית ואינו רוצה להתעכב בה.

הירידה לים־כנרת ולטבריה – זה חלום אמתי. הוזהרנו מפני הנחשים בעיר, שמטפסים לפעמים לגגות השטוחים, שהתושבים מבקשים עליהם מחסה־ליל, מפני החום הגדול השורר למטה בעונה זו. גם על חוף ים־כנרת בין הסלעים יש להזהר: שם מתגוררים הנחשים משפחות משפחות, ואם נאמר, שמעולם לא הזיק נחש ארסי בירושלים, הרי בטבריה זוהי קללת הקיץ. עוד אנו מאזינים לספורים ואזהרות אלו, והנה העגלה מתחילה להסתובב. מה הסבה? נחש גדול, כשני מטר ארכו גדר בעדנו את הדרך, כשחציו שוכב וחציו זקוף ולשונו שלוחה מפיו מלא־הארס כלפי סוסינו. ערבי שעבר הרגיש בזה וצעק אל העגלון: “הסתובב!” באופן כזה מאבד הנחש את מטרתו והקרבן נצול ממות. למדנו דבר מה.

כערמת גחלים כבויות שכבה טבריה על שפת ים־כנרת. הים באמת אינו אלא אגם, אך מה יפה הוא ומה נהדרה הסביבה מעבר לאגם, כולה קסם וסוד.

מחר נשוט על פני ים־כנרת לעבר השני. נהיה גם בגן־טבחא מרהיב העין בשלל צבעיו, וקרוב לשם כפר־נחום וחפירות בית־הכנסת העתיק מזמן בית שני. חלום אינו יכול להיות יותר מקסים ויפה ממציאות זו!

לא בלי גאוה מציג לפני בן־יהודה את הגליל שלו ומספר לי אגדה אחרי אגדה מדברי הימים שעברו. בדמיוני אני רואה את הדייגים ישו ותלמידיו ומבקשת את ההר שמעליו האכיל אלפי אנשים משלשה ככרות לחם ועוד נשארו שלשה סלים מלאים. באמת, זה צריך להיות הר יוצא מן הכלל, אך מראהו אינו מוסיף כלום להאגדה.

בטבריה היה החום גדול ולא יכולנו לעצום עין. כל מה שהוגש לנו לשתיה היה מלא זבובים קטנים, וכשדחה בן־יהודה את זה, כי שנאת־מות שנא את הזבוב וקרא לו “יצור מזוהם”, אמרו לו, שאי אפשר להנצל מהם; הזבובים נכנסים כהרף־עין לכל אוכל וכל משקה. אמרתי לבן־יהודה שאברהם אבן־עזרא בכתבו את שיר ה“זבובים” חשב אולי על טבריה זו.

ומה עניה היתה טבריה! רחובותיה צרים, באמת אלה רק שבילים ומושב היהודים שם דומה לגיטו, אבל גם בה כבר דברו עברית ומה שמח בן־יהודה על כך. שוב המורים הצעירים הם שהדליקו אור זה!

אך יחד עם העוני היו שקט ושלוה בחיי היהודים יושבי טבריה. הסתפקו במועט ולכן היו מאושרים. על כל הנעשה והמתרחש בעולם הגדול ובעולמנו אנו ידעו רק מעתונו של בן־יהודה. אך לא את הכל הבינו לעומקו ודוקה דברים קטנים ובלתי חשובים עניינו אותם ביותר. שאלו שאלות שונות ומתמיהות, כשראו את “הצבי” מתהלך ברחובותיהם. הספרדים דמו בהרבה לערבים, אותו הלבוש כמעט.

בסירה הקטנה נסענו על פני המים. הנה הכפר “מג’דל” הערבי, זו מגדל הקדמונית ואני נזכרת במרים ממגדלה, זו האשה החוטאת, שישו הגן עליה ברמזו, שכולנו מלים חטאים. זה נשאר חקוק בזכרוני מהקריאה בה“ברית החדשה”. הרבה ספרים והרבה תמונות מציירים מפורסמים חוברו וצוירו על מאורע זה. אך את בן־יהודה זה מענין כקליפת השום. הוא מספר לי על קברו של רבן יוחנן בן־זכאי שנמצא בטבריה ועל אגדת קברו של הרמב"ם. אך לי אין הדבר אומר כלום ואני חושבת על שני העולמות השונים המתהלכים זה על יד זה: הוא ואני!

בסירתנו התישבה אשה עבה ומכוערת ובן־יהודה טען, כי היא קלקלה לו את כל הקסם שבמעבר. אך מדוע לא אמר לה בתחלה לצאת מכאן? לא, הוא רָזִיף (genteman) ולא יעשה זאת ביחס לאשה. אבל לא פעם הזכיר לי בצער מאורע זה.

עגלתנו עשתה בינתים את דרכה ביבשה כדי לפגוש אותנו אחרי טבחא. ואויה! באמצע הדרך נשבר באבני הנגף: גלגל אחד הלך לשמאל והשני ימינה. בעצמנו סחבנו את העובים4 ושלחנו שליח ערבי לראש־פנה להביא לנו סוסים לרכיבה. מרחוק ראינו חרבה הדומה לבית, וחשבנו להכנס שמה להסתר מהשמש הלוהטת.

־ חלילה! – קרא העגלון – זה “חן־יוסף”, מקלט לגנבים ורוצחים. ראיתי את פני בן־יהודה במבוכה ובקשתי מיודילוביץ בן־לוויתנו שיבדח אותנו. ליודילוביץ היתה חנית, אשר לקח מיוסף פיינברג, חנית יקרה בעלת ידית משן־פיל ובחנית זו אמר להגן עלינו, אם יקרבו השודדים.

־ דוקה מחנית זו אני מפחד, – אמר בן־יהודה, – כי יגזלוה ממך.

עוד צחוק, עוד בדיחה, סעדנו את לבנו במה שנתנו לנו בהמלון הגרמני בעיר, והנה הצלה! מראש־פנה הגיעו רוכבים נהדרים עם סוסים בשבילנו. כל אחד מאתנו התישב על סוסו ואת העובים העמסנו על סוס מיוחד, – ולדרך! האכר פרידמן מראש־פנה נהג את שיירתנו.

ראש־פנה היפיפיה! כולה טובעת בירק, הרחובות כפריים אבל נקיים, הבתים נחמדים. נתקבלנו בכבוד גדול בבית־הפקידות של יהושע אוסובצקי, בא־כח הנדיב, שגורש מראשון־לציון בעת מרד האכרים המכוון נגדו. בן־יהודה הכירו מאז והפגישה היתה ידידותית מאד. כאן היה באמת אפשר לחשוב שנמצאים בפריז; בית מסודר יפה, שולחן הדור, בעלת־בית נחמדה. אתה דברנו צרפתית ועם בעלה – עברית. הילדים היו לבושים בגנדרנות, בבית – כל־המותרות, שאין גם לשערם כאן בעצם המדבר.

המראה נהדר: מי־מרום וים־כנרת מרחוק, הירדן ביניהם והעמק על שתי גדותיו. נחנו יפה. בן־יהודה שוחח באריכות עם אוסובצקי על כל אשר ארע כעת בעבודתנו הלאומית, על הרצל ועל הכנסיה בבזל, שאל וחקר את בא־כח הנדיב על הנעשה בגליל, ואוסובצקי מסר לו דין וחשבון על מצב האכרים:

– להם, ברוך השם, גם שדות־בר וכרמים ועצי־פרי למיניהם. הארץ זבת חלב ודבש, כל איש חי תחת גפנו ותחת תאנתו ו שמח בחלקו. הנדיב דאג לעזרה רפואית ולהבראת המקום. הקדחת מתמעטת מיום ליום. נקנה קרקע רב ונוסדות מושבות חדשות.

אוסובצקי שמח שבאנו ונהיה נוכחים בשעת יסוד המושבה היותר צפונית, מתולה.

לבו של בן־יהודה רחב למשמע כל אלה וישאל: – “והעברית”?

– פחות צרפתית אצלנו מאשר בכל שאר המושבות, – השיב אוסובצקי, והוסיף:

– בגנבה, שלא בידיעת הנדיב. הלא ידעת, כי אינו רוצה לשמוע על לאומיות, הוא רוצה ישוב, אכרים פשוטים עובדי אדמה. לטורח עליו כל מהפכה ומרד.

– זה רק למראית עין, – אמר בן־יהודה – מחשש, מה יאמרו בצרפת, אך לבו ער לעמו והוא עוד יעשה גדולות.

– הלואי, ענה אוסובצקי, – אבל אינני חושב כך. וראיה לדבר ישמש לנו יחסו להתנועה הציונית, ודאי יהיה שלילי.

דברים רבים דוברו בין מחיה הלשון ומחיה המדבר. תכניות גדולות לעתיד נרקמו למרות כל הקשיים והמכשולים.

סרנו לצפת לשעות מספר. שם נפגשנו עם יצחק אפשטיין, המורה העברי הנערץ בגלל קנאתו ללשון, הברתו הגלילית היפה, השירים, השעשועים והטיולים היפים שהכניס לחיי בית־הספר. חבריו המורים הותיקים התלוצצו עליו באמרם שאין הוא יודע דברי־ימי־ישראל אלא עד השופטים. אך בן־יהודה אמר:

– לא איכפת, ובלבד שידבר עברית.

הוא היה אחד המורים הראשונים, שנסעו להשתלם בחוץ־לארץ, קבל תואר דוקטור בשוויץ ורכש לו ידיעות מדעיות חשובות.

נסענו למתולה, כדי להיות נוכחים ביסוד המושבה החדשה.

כה. מתולה    🔗

אחרי כל ההוקרה, הבקורת וההגנה על מושבות יהודה היו ברורים לנו גם חסרונותיהן: השפלה כולה היתה מלאה קדחת והשכנות עם הערבים הסבה מחלות עינים ומחלות עור. החום היה נורא והאכרים סוף־סוף לא היו אכרים מטבעם; בגולה עסק חלק מהם במסחר וחלק בקר במכללות.

והנה מתייסדת מתולה על מרום ההרים, מול החרמון הלבן, במזג אויר קריר, ולמרות מה שיש בצות בקרבתה, אין בה קדחת, והאכרים הם בני אכרים, – כל מה שרצינו, – דור שני להתישבות.

מראש־פנה נסענו לחוג את יסוד מתולה כמו שנוסעים לחתונה. שתים־שלש עגלות רתומות לסוסים חזקים ובהן מנהל המושבה ומיסד מתולה, אוסובצקי, אנו האורחים ואחדים מבני ראש־פנה. אנו מובילים אתנו כל־טוב ואפילו כלי־זמר, וחיילים תורקיים מזוינים מלווים אותנו. כל הנסיעה עונג: שיחה, שירה, תכניות לכבוש כל הצפון בסבלנות וע"י יצירת יחסים טובים עם השכנים הערביים לשם חיי אושר. אנו מחליטים למפרע, שזו תהיה שוויץ של ארץ־ישראל, – כל זה על חשבון שלג החרמון שבמרחקים.

מרחוק נראו פרשים בדויים דוהרים על סוסיהם, כשהם יורדים מעל ההר ובאים מולנו. ראשיהם עטופים כפיות הפורחות באויר לנשיבת הרוח ורוביהם מכוונים לעומתנו.

בן־יהודה בא במבוכה במקצת ואמר לי בלחש: “אולי לא היינו צריכים להשתתף”. הוא עשה כהרף עין את כל חשבונותיו עם החיים: הוא יהרג וגם אני, ובגלל מה? לו עמדנו בשורות הגנה, היה טעם למותנו, אבל למות סתם בגלל תענוג של נסיעה קטנה…?!

גם אוסובצקי התבלבל, אך בחורינו מראש־פנה אומרים: “אין דבר, נלחם; אם יפול מישהו מבינינו, יפלו הם כולם, ומתולה תווסד!” עבר רבע־שעה של אי־נעימות והנה הם כמעט על ידינו: ה“בדווי” האחד הוא אהרן אהרנסון, השני – פרידמן, ורק השלישי הוא בדווי אמתי המלוה אותם.

לחיצת־ידים, ברכות, עדוד, שתיית כוס יין – ואנו נוסעים הלאה, הם באו להביאנו אל הנחלה.

אנו במתולה. בית אבנים אחד – זה בית הפקידות של הנדיב, זו הפעם הראשונה בלי קשוטים פריזיים, החדרים ריקים כמו בקסרקטין אמתי, ואנו החילים שבתוכו; נישן על הארץ, כרים וכסתות, סמיכות ולבנים הבאנו אתנו. ושאר המושבה מה היא? לא שדה ריק כמו שהיה ביהודה, שמיר ושית, אלא “בנינים” של טיט ורפש כמו בכפרים הערביים בשרון, – אלה בתי הדרוזים, שמהם נקנתה האדמה ביחד עם בתיהם, צאנם, בקרם וכו', בכסף מלא.

נכנסנו לתוך בית: מין אורוה לסוסים ושם כבר גרים התושבים, בניהם של אכרי יהודה המסולאים בפז או כמו שקוראים להם “בני הברון”. בעצם “בית” זה עומדים פרה וחמור, ובפנה – מַדְגֵּרַת תרנגולים. בכתלים יש חורים עגולים סתומים וכשאחד האכרים מוציא את הסמרטוט הסותם את הפתחה, נשפך משם בר שהושם מעל הגג לתוך החלל שבכותל הכפול.

בן־יהודה נהנה מהמראה המוזר הזה ואומר:

– אולי באמת כך צריך להיות בהתחלה, יש לעבוד ולהגיע למצב של יכולת לבנות בתים אחרים, אורוות, רפתות ולולים.

אכרים זקנים מבין האורחים מתנפלים עליו:

– לא תזכו לכך, שבנינו יחיו באופן כזה. תכף ומיד נדרוש מהברון שיבנה בתים, זה קודם לכל!

ואחד מהם הוסיף:

– הלילה ירד נחש מהגג ונשך את שכני ואין אפילו רופא במקום ולא רפואות. מי שמע על הפקר שכזה?!

מובן שכל הדברים האלה מכוונים בעיקר נגד פקידי הנדיב, הלא הם אוסובצקי ואהרנסון, ובמקצת גם נגד בן־יהודה החצוף, שמוכן להקריב הכל ובלבד שיהיה ישוב המדבר עברית. אבל את זה אומרים מאחורי גבו.

בקרנו בבית אחד, שני ושלישי, עד שבאנו לחצר גדולה, שמעונותיה עמדו בעגול ומבחוץ נראו ככותל אחד. זה היה “בית הפקידות” של הדרוזים. על כל צרה שלא תבוא יכלו להתבצר שם. בכותל היו נקבים נקבים לירות מתוכם אל האויב המתנפל, אל הגזלנים והרוצחים, אם יבואו ל“בקר” בחשכת הליל.

ועוד דין ודברים היו בין המתישבים והפקידות עד בלי סוף, ומשני הצדדים פנו אלינו להיות השופטים והמכריעים. בלבנו נתַנּו את הצדק לאכרים, שלא רצו להתחיל את חייהם בבתים שאינם ראויים לישוב ואמרנו את זה בפירוש לאוסובצקי ולאהרנסון, והם באחת: “סבלנות, אי אפשר להרגיז את הנדיב. לאט לאט, יבנו בתים, יקום ישוב במקום הזה, נעשה, יהיה!” לכן יש לסדר עוד הערב חגיגה בחצר מרווחת זו לכל האכרים המתישבים ולהדרוזים האחדים, שמהם נקנה המקום, לקיים את הקנין במאכל ומשתה, בשירה ורקודים, כמנהג המזרח.

זו בעיה: לצוות להאכרים הבלתי מרוצים האלה, הנרגזים בצדק, שילכו וירקדו. מתחילה השפעתנו. אנו שומעים לטענותיהם ומדברים על לב הפקידים, שיעזרו מצדם, ישלחו מברק להנדיב עם כל פרטי החגיגה ובמכתב שני יבקשו הקצבה לבנין בתים אחדים במקום אלה שאינם ראויים לישוב בני־אדם ואף לא לבקר. בן־יהודה מבטיח להרים על נס בעתונו דוקא את מתולה הצעירה שבמושבותינו ולהסב את כל תשומת הלב אליה.

הכל מסודר ומוכן לחגיגה, שתתחיל בערב מיד עם שקיעת החמה ותארך כל הלילה. אשה דרוזית אחת התישבה לה על הזבל, באחת החצרות יחד עם ילדיה ואמרה, שלא תזוז מכאן ויהי מה, זה ביתה וחצרה ואין היא רוצה למכרם. היא מיללת ותולשת שערותיה, ילדיה בוכים ואף לקולם של הדרוזים אינה שומעת. במשטר העותמני היה אסור לגבר לנגוע באשה ולהוציאה בכוח, כי היא קדושה ממש.

נגשתי אליה, הבאתי לה עוגות וממתקים, גם לילדיה. ותארתי לפניה את הבית היפה, שתבנה בכסף שקבלה ותחיה בו חיי אושר, אדמה תהיה לה כפלי כפלים, גם פרות יותר טובות וכו'. מעט מעט התחילה להאזין לדברי, ואני הסכמתי לה בכל, עד שהלכה אתי לחגיגה וישבה על צדי.

הסעודה היתה טובה. ברכות משני הצדדים ואחרי כל ברכה – יריות באויר לשם חשיבות הרגע. זה ארך עד לאשמורת הבוקר ואז עזבו הדרוזים וגם האשה וילדיה את המקום ובזה מסרוהו להמתישבים החדשים.

מתולה נוסדה. למחרתו הוזמנו להמושבה החדשה כל השכנים שבסביבה. הפעם סודרה החגיגה בהאולמות הריקים של בית־הפקידות שלנו. כבשים ותרנגולות נשחטו לרוב, אבטיחים הובאו מחדרה, חבושים מפתח־תקוה, ענבים מראש־פנה, כל פירות מתולה היו התאנים. “בקלוה” ו“מעמול” הובאו מהרובע הערבי בצפת עם “תמר־הינדי” קר לשתיה, זיתים ושמן מעין־זיתים. בדודים עצומים נתבשל אורז ב“סמנה”, נצלו תפוחי־אדמה, תרנגולות ו“קובב”. בחיי לא ראיתי כמויות כאלו, ואהרנסון פקד ודרש: “עוד ועוד”.

והנה החלו לבוא האורחים, “שיכים” מהסביבה עם בניהם, כולם דוהרים על סוסים ומשרתיהם רוכבים על חמורים. בית הפקידות על כל אולמיו המרווחים נתמלא מפה לפה, הנכבדים התישבו על הארץ, המשרתים טפלו בסוסים, שגם להם הובא מספוא רב.

– ואיפה יאכלו? – שאלתי, – איפה השולחנות? מי יסדרם לאנשים רבים כל כך, והאם יש קערות ומזלגים ומפות במדה מספיקה?

אוסובצקי ואהרנסון התלוצצו ביחד עם בן־יהודה עלי, לא הבינותי מדוע. בינתים שותים קהוה שחור, מעשנים סיגריות ו“נרגילה” ומחליפים ברכות בהנחת היד על המצח ועל הלב בסרוגים – כמנהג המזרח, וגם בלחיצת ידים. כבר נמצאו בבית כששים אורח, ואנו כולנו והמתיישבים הצעירים. פתאום הוכנסו לחדרים מגשים גדולים ועליהם בשר צלוי, אורז ותפוחי־אדמה, וישימו הכל לפי המסובים על הרצפה והסעודה התחילה. כולם פשטו את ידיהם להאכילה ובמהירות הבזק מלאו את פיהם ולא עברו עשרה רגעים, או רבע־שעה והכל נאכל. מה שנשאר הוגש לנשים והשאר – להמשרתים. גם הפירות נאכלו ומים הוגשו לנטילת ידים. מים אחרונים חובה הם אצל הערבים. שוב שתיית קהוה ושוב ברכות, והאורחים הולכים עם אוסובצקי, אהרנסון ובן־יהודה לבקר בהמושבה החדשה. בכל בית קבלום המתישבים החדשם בברכה, והם הבטיחו להיות שכנים טובים ולהגן על “ילדינו” מכל רע.

אוסובצקי ואהרנסון נשמו נשימה עמוקה על שנגמר כל הטקס הזה, ואהרנסון צוה לשחוט גם בשבילנו כבש ולצלותו מיד, גם להכין תפוחי־אדמה ותרנגולות.

– מי יאכל כל זה? שאל בן־יהודה.

– מי? – אמר אהרנסון, – אני בעצמי אוכל חצי כבש.

הכל צחקו. לנו הביאו קערות ומזלגים, אך אהרנסון אכל דוקה בידיו וכמונו עשו גם התושבים הצעירים, כי הוא היה להם סמל ודוגמה. המסובים שרו את כל השירים שהיו ידועים אז, כל שיר פעמים ושלש.

בבואנו להמושבה היו הכל נרגזים ולא מרוצים וכשעזבנו היה מצב־רוח מרומם. גם אני וגם המתיישבים קווינו, שזו מתולה וסביבותיה מרהיבת העין עם הר החרמון הלבן לעומתה תהיה פאר מושבותינו. הודות לאוירה הטוב לבריאות יותר מבכל הארץ, ינהרו אליה מכל הקצוות לראות באָשרה ותפארתה, וכמוה – תרבינה בצפון, על הרריה – חשבנו – ימצאו מרפא כל הסובלים מקדחת בשפלה, תושבי יסוד־המעלה ומשמר־הירדן, אף תושבי השרון ישאבו ממנה כח במלחמת חייהם הנתונים בתנאים פחות טובים, אם כך היה גורלם. הלא הטוב והרע בארץ שלנו הוא.

אך לא תמיד מתגשמות כל התקוות. כל ברכה במתולה נהפכה לקללה. אלה מתושביה עזבוה ואלה נשארו, אבל לא האמינו בעתידה ולא בכחות עצמם. במי האשם? מהן הן הסבות?

ולא זא בלבד, שלא גדלה ולא התרחבה, אלא נתדלדלה, ועשרות בשנים היו צריכות לעבור עד שיבואו חלוצים חדשים להתישב בצפון ובתנאים הרבה יותר קשים מאז, אך באמונה יותר עזה בלב וברצון מוחלט להשאר ולהצליח ולמלא את החובה להעם.

כו. בדרך לפריז    🔗


בחזרתנו הביתה מסיורנו בצפון חשבנו לגשת לעבודה נמרצת ולטפול מיוחד בהגליל ובפרט בטבריה ובצפת המוזנחות. אבל לדאבוננו לא הועילה הנסיעה בארץ במדה מספקת כדי להפסיק את הקדחת, שזה שנה תמימה אכלתני בכל פה. מצב בריאותי הורע יותר ויותר וכל ברכה לא היתה בעבודתנו במשך חדשי החורף. בבוא האביב החליט בן־יהודה על נסיעת שנינו לארופה לשם הבראה ועבודה כאחת.

הוא רצה מזמן להפגש עם חכמי הלשונות השמיות והעברית בפרט, כדי להוועץ עמהם על אפן עשייתו של המלון הנועד למטרה שמושית בלשון העברית ושיהיה בו בזמן מלון מדעי לחוקרים בלשון זו וביתר הלשונות־האחיות. באותו זמן, רצה בן־יהודה, להתחיל מיד בחקירותיו המדעיות הנצרכות לתכליתו ולקרוא בספרי־המדע ובכתבי־יד ידועים שלא היו בידיו ולא יכול היה להשיגם בארץ־ישראל.

אך מחוץ למטרות המדעיות היו לו לבן־יהודה בעיות אחרות, שלא היו פחות חשובות בעיניו. רצונו לראות את הנדיב, כדי לדעת, מהו הרושם, שעשתה עליו המגמה החדשה של “חבת־ציון” – הכנסיה בבָזֶל, גם את ביגר ואת נרסיס לוין, יושב־ראש חברת “כל־ישראל־חברים” ויק"א, את מכס נורדאו ואת הרצל. מבין חסידו אומות העולם רצה לראות את אמיל זולה, ברנרד לזר וג’ורג' קלימנסו, ועוד, אשר הרימו את קולם בעד הצדק והיושר במשפט דרייפוס.

כשרק עלינו על האניה, שכח בן־יהודה את כל דאגותיו והרפתקאותיו, שמח וצהל, כי עלה בידו להוציאני מזה, והיה משוכנע, כי כעת לא ישיגני עוד מלאך המות. בספינתנו נמצאים עוד ארצישראלים: בן־שמעול, מנהל המושבה זכרון־יעקב, עם אשתו היפיפיה, דוד ורון, מנהל מקוה־ישראל עם אשתו – בת נסים בכר, יוסף נייגו עם אשתו ואליהו שייד בא־כח הנדיב בעצמו ובכבודו – הרי חברה משלנו. במשך כל הדרך מדובר רק על הישוב והמושבות, קניית קרקעות, יסוד נקודות חדשות, על יחסו של הנדיב לכל זה ועל המכשולים מצד הרשות. מדובר גם אם לא תזיק הציוניות עם כל הרעש שלה מעל במת בזל ליחסים עם הרשות ועם הנדיב, וכאן מופיע בן־יהודה כפרקליט ממדרגה ראשונה להציונות, מוכיח ומבאר שהיא באה בזמנה, שהישוב יפיק ממנה רק תועלת ושכל מי שמוכיח אחרת עוכר ישראל הנהו – והיו כאלה.

אליהו שייד אומר:

– אדוני בן־יהודה, אתה תהיה הראשון שתחזור לבית־הכלא ותזעק לעזרה.

– ומה בכך – עונה בן־יהודה – אחבר שם את מלוני ואם הארץ תשוחרר, נצא שנינו לאור עולם.

הכל צוחקים. כל השיחות מתנהלות בצרפתית ואפשר לחשוב, שכבר הננו בצרפת. הים יפה, אנו נוסעים בכתה שניה, אבל כל הזמן אנו נמצאים בראשונה עם הארצישרליים. בכתה השלישית נוסעים עוד אחדים מבני ארצנו, – מי לווינה ומי לפריז לשם רפוי, מי לנתח מעי־עוור ומי להסיר כליה מטרידה – לכל דבר קטן היה צורך לנסוע לחוץ־לארץ. ומי היה בדרכו לאוסטרליה לבקש שם עושר ועל מנת לחזור, ומי להנפש זמן מה מחום ושרב ומחוסר מים וירק בארץ.

שבעת ימים על פני המים ובהם נכלל יום אחד של עמידה בנמל־סעיד ויומים באלכסנדריה. בעברנו על קורסיקה וסרדיניה נדמה לי, כי אני חולמת. את שני השמות הידועים האלה זכרתי היטב עוד מימי היותה תלמידה בבית־הספר, אבל לראות כל זה בעיני – לא פללתי. בן־יהודה צוחק להתפעלותי, כי בעצמו עבר כמה פעמים במקום זה.

הננו במרסיליה. חבל, מהרה נגמרה הנסיעה היפה, הכל שולם והוכן למפרע. וכעת מתחיל שוב קמוץ ודיוק על כל פרוטה שיש להוציאה מהכיס.

בינתים הננו כאן אורחיו של אליהו שייד. הוא שכר עגלה מרווחה, גדולה, מפוארה, כולנו התישבנו בה ונסענו לאורך הקָנֶבְיֶר וה“צרפתים” שלנו התחילו לבאר לי את תכונתה של עיר זו, טבעם של תושביה, אהבתם המיוחדת לשום, ההגזמה הטבועה בהם ואת הפתגם הידוע: “לו לפריז היתה קָנֶבְיֶר, היתה זו מרסיליה קטנה”.

בן־יהודה אינו משיג את אשרי לראות שוב ירק ומים. הוא לא הרגיש מעולם חסרון כל דבר בארץ־ישראל, היא בשבילו nec plus ultra של העולם, ואין מקום יותר טוב ממנה, יותר חביב עליו. השרב, היובש והאבק בכל הדרכים, המחלות למיניהן – לכל אלה אין משקל מכריע בכף־המאזנים של אהבת ארצו.

הנסיעה לפריז ברכבת גם היא מעניינת. נוסעים כמובן בלא מטה, על ספסלים קשים שבכתה השלישית, אבל מתוך החלון רואים מחזות מענינים – עוברים על טָרַסקון, שדודֶה הנציחה ב“טַרטָרֵן” שלו וכל הספורים לובשים צורה, הכל נעשה חי. בן־יהודה המתאוני בחסד עליון חושב במשך כל הדרך בסרוגים על ירושלים ופריז וזוכר לזו האחרונה את חסד־נעוריה. הוא מספר לי על בואו פריזה בפעם הראשונה, על למודיו, על ידידו טשַשניקוב, על כל האישים שפגש שם, על אשה אחת, האלופה טרובֶצקיה בפרט, ועל אפי האשה הצרפתית בספרות ובחיים. הוא מתאר, איך חי כאן במחסור והסתפק בפת־לחם וכוס תה ובלבד שיהיה לו מעט פחם להסיק בו את התנור כדי שיוכל לקרוא וללמוד בחדרו. הוא מדבר על החיים העליזים ברחוב, על הגנים המפוארים, על בתי החזיון למיניהם, על ה“Sorbonne” וה“Collège de France” על המורשון5 ועל בתי־הנכאת. זה מזכיר לי את נעורי במוסקבה ונדמה לי, ששנינו מכללנים, שהולכים לבקש חכמה בארץ נכריה.

שוב אנו חוזרים לשמות האנשים הגדולים שנפגוש בפריז, יהודים וצרפתים. בן־יהודה אומר לי בפירוש, שי לבו מלא אהבה והערצה לארץ זו שהכריזה על העקרון של החופש האזרחי, השוויון והאחוה לכל אדם, אלו שלש המלים הנוצצות בכל סמליה כבאותיות זהב. הוא מודה, שהושפע מרוחה של צרפת ומספרותה ושבזו פריז בשל כל צרכו גם הרגש הלאומי שלו, בה נרקמה תעודתו בעתיד לעצמו ולעמו ובה מצא דוקה בין הצרפתים את ההבנה לרגשותיו ואת הסעד. רק האמנות בכללה אינה מעניינת אותו, או שאין לו פנאי להקדיש לה מזמנו.

– אכן – אני אומרת לו – אם אתה קורא לי תדיר “רוסיה” בגלל נטיה זו או אחרת, אוכל בצדק לקרוא לך “צרפתי”.

– אמנם, אמנם, – הוא עונה לי – אבל בזה שאת מדברת אלי כל זה בעברית, עברים אנו שנינו.

כמדומה לי, מאז לא קרא לי עוד “רוסיה”, אבל את “חצר־הרוסים” שבירושלים קרא “חצרך”, ואני עוד תדיר קראתי לו “צרפתי”, בפרט, כשדרש ממני שַׁפִּירות יתרה בתלבשתי ובטפולי ובחיצוניותי. הוא היה מצטדק ואומר, כי השמוש בתמרוקים, בשמן המור, בבשמים ובפוך ידוע דוקה מחיי העברים הקדמונים והיה מבאר, שזה נחוץ מאד בחיינו העבריים גם כעת כדי ליפותם, לפארם ולשפרם; עיני כל להעברי החדש בארץ, ולכן הוא צריך להיות בכל לדוגמה ולמופת, בגוף ובנפש, בחומר וברוח.

כעת אני מבינה מדוע הכניס לעתונו כל כך הרבה תרגומים מצרפתית, ואנו מחליטים להכניס יותר ויותר מהספרות הצרפתית לספרותנו, למרות זעקתם של סופרינו הצעירים שבן־יהודה מקלקל את הדור הצעיר ברוח צרפת ולמרות טענת המשכילים מהדור הישן: “למה, בכלל, יפיפותו של יפת באהלי שם”? הולך לו בן־יהודה בדרכו שלו ולקהל הקוראים של “הצבי” ויקטור הוגו ומולייר הם כבני משפחה, תדיר אפשר לשמוע את יקירי ירושלים מתווכחים ומעירים, כי פלוני אלמוני הוא “הרפגון” ממש, כאילו עליו נכתב “הכילי”. ומי אינו מכיר את “קזימודו”? ומי מקוראי “הצבי” אינו יודע את החכם בַּרטלו, את פַּסטֶר והנסיובים שלו נגד המחלות האכזריות?

“עוד צעד אחד והאדם יהיה לאלהים” – מתחת לכותרת זו מודיע בן־יהודה בנצחון על כל תגלית מדעית בכל ארץ וארץ של כל עם ועם, שאיפתו האחת – שגם ארצו תתן משלה. לשם זה דרוש, שתהיה מכללה בארץ שבה יתרכזו חכמים ותלמידים מבקשי חכמה ודעת, אך מי יודע גם לחלום על כל אלה? בינתים מסתפק בן־יהודה באכרים, עובדי אדמה – זו ההתחלה והיסוד לכל עם ועם.

בן־יהודה ועמו – שניהם הזדווגו יחד, זוג בלתי נפרד. כל העולם וצרפת בתוכו על כף מאזנים אחת וארץ־ישראל ועם ישראל על הכף השניה, וזו מכרעת. את הכל מודד בן־יהודה בקנה־מדה אחד: מהו הטוב והמועיל לעמו העברי ולארצו עתיקת־הימים?

כז. בבל החדשה    🔗

והנה פריז. כולנו חוץ מאליהו שייד יורדים למלון “קולוניה” ברחוב טרֶוויז, רחוב הנוטה לItaliens” boulevard des" כל הארצישראליים מתאכסנים בו וכבר קוראים לו “המלון הארצישראלי”.

לבן־יהודה אין סבלנות. אין הוא עייף מנסיעת הלילה. הוא מפציר בי לצאת מיד החוצה, שוכר עגלה קטנה, רתומה לסוס אחד ואנו נוסעים דרך רחובות פריז, boulevard אחרי boulevard ואין אני יודעת, לאן בן־יהודה מוביל אותי. הוא מאושר, מנשק אותי וכשאני מעירה מתוך התנגדות: “באמצע הרחוב?”, הוא עונה: “כך עושים בפריז!”.

העגלון מעמידנו על יד מסעדה קטנה, ואנו נכנסים לסעוד צהרים, צלי של טלה קטן עם כל מיני ירקות הוגש לפנינו וריחו הטוב עורר את תאבון האכילה. אך הנה נכנס עגלון, מתישב על ידנו בבטחון ומעמיד את השוט לעומתנו. נכנס עגלון שני, מחליף אתו דבורים חפשיים כלשון עגלוני פריז, שניהם קורצים עין זה לזה וכל זה ביחס אלי.

בן־יהודה מבאר לי, שזוהי מסעדת העגלונים, שבה אוכלים את הדברים היותר טובים, ורק עגלון יכול להרשות לעצמו לנסוע למקום רחוק כל כך. אמרתי לו שאני בוחרת באוכל פחות טוב ובלבד שהסביבה תהיה אחרת. הוא עונה לי בצחוק, כי למסעדות הקטנות האלו באים לפעמים גם סופרים גדולים ועתונאים על אחת כמה וכמה.

והנה נכנסה עגלונה וכל הצחוק והחדוד התרכז בה. בידה היה שוט, שבו הצליפה במתלוצצים כראוי.

בחזרנו שאלני בן־יהודה, אם פריז מוצאת חן בעיני. משכתי בכתפי ואמרתי, שרחובות ממין זה ראיתי גם במוסקבה.

– עוד תראי רחובות יותר יפים והרבה דברים מעניינים – אומר בן־יהודה. הוא חכה להתפעלות יותר גדולה מצדי.

במלון מדדתני השוערת מכף רגלי עד קדקדי ולא אמרה די להתפלאותה על לבושי המוזר. אמנם הבאתי אתי את תלבשתי היותר יפה מירושלים ושני כובעים היו אתי, אך בזה לא יכולתי ללכת אפילו למסעדה נאה, ואולי משום כך לקחני בן־יהודה אל העגלונים.

בו ביום הלכנו לקנות בגדים בחנות “לובר”. על פי השם הבינותי שזהו המקום הטוב ביותר לקניית תלבושת. כשחזרתי להמלון בכובע חדש, בנעלים יפים, בשמלה נאה, קבלה השוערת את פני במלים:

– כעת – גברת אחרת.

בן־יהודה היה לבוש בהדור: כובע־“מעשנה” גבוה וכפפות של עור; זה היה הכרחי בבקורים רשמיים.

את ארוחת הערב אכלנו בDuval, מסעדה מפוארת לדלת העם, ואני חשבתי, כי רק לורדים אוכלים בה. בן־יהודה כמובן התלוצץ עלי באמרו:

– שם אצל העגלונים היתה האכילה יותר טובה.

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני בפריז. פת־שחרית הפריזית הידועה הובאה לנו לתוך החדר: כוס שוקולד ו“סהר” קטן. זה היה באמת פריזי וטוב ולא טעמתי כאלה במשך שש השנים לשבתי בירושלים, בארץ־ישראל לא היו לנו לא חלב ולא שוקולד, ואת ה“סהר” ראינו… רק בשמים.

כן קניתי גם פירות של העונה, שארץ־ישראל לא נשתבחה בהם בזמן ההוא: תות־השדה ודובדבנים, גם עוגות טובות ובפרט ה“בריוש” המפורסמת, שעליה אמרה מרי אַנְטוּאַנֶט “אם אין לעם לחם – יאכל בריוש”. התביישתי בפני בן־יהודה בכל הקניות האלו ואכלתי את הכל כמעט בסתר, כמו נוֹרָה את הסוכריות בהמחזה של איבסן.

בשארית כספי קניתי פתקאות־כניסה לכל בתי החזיון למיניהם: האופירה, בית־החזיון “שרה ברנרד”, בית־חזיון־המהתלות הצרפתי המפורסם. חששתי שאם לא אעשה זאת בפעם אחת ובאופן קיצוני, לא יהיה לנו כסף אחרי כן ולא נראה כלום.

התחילה פרשת הבקורים וההזמנות. בכל ערב, שבו אני צריכים ללכת לאיזה חזיון, והפתקאות בידינו, באה גם הזמנה, שאי אפשר לדחותה, כי סוף־סוף עלינו ליצור יחסים ידועים, להשפיע, לפעול והפתקאות הולכות לאבוד.

את הבקור העקרי רצה בן־יהודה לעשות אצל מקס נורדאו, אך אין אני רוצה להלוות אליו בבקור זה, כי שמעתי שמקס נורדאו אינו נשוי, ושהוא שונא נשים. בן־יהודה צחק באמרו:

– הלא את הולכת אתי, בואי־נא, את צריכה להכיר את נורדאו, אותך הוא לא ישנא.

כיון שבן־יהודה היה עושה כל מה שאני רציתי, הלכתי אתו אל נורדאו, מפני שזה היה רצונו, ואני חייבת להודות, שלא התחרטתי על זה. נורדאו הקסים אותי מהרגע הראשון שראיתיו. איזה ראש יפה, ופיו מפיק כסף וזהב! בן־יהודה ונורדאו היו בהתפעלות מפגישתם הפתאומית: ירושלים ופריז התנשקו.

עוד אנו יושבים ומדברים בחדר קבלת האורחים הצנוע של האישיות הגדולה, והנה דפיקה בדלת. ותשובה:

– יבוא!

נכנסה אשה צעירה, גבוהה, נחמדה, ותינוקת קטנה בידיה, אדמונית ועיניה ירקרקות: גון העינים משל האם וצורתן משל האב. נורדאו מציג לפנינו:

אשתי, ובתנו מקסה.

בן־יהודה מתאפק מצחוק בהביטו אלי ועוד שנים רבות אחר כך היה קורא לזה “הוודאות של הגב' בן־יהודה: נורדאו אינו נשוי והוא שונא נשים”.

הגברת נורדאו היתה חביבה מאד, רכה יותר מכפי שמשערים את בנות הארצות הסקנדינביות. היא דנית, אך חיתה בפריז ונשאה את חותם השפירות של האשה הצרפתית. היא מזמינה אותנו לסעוד בעוד יומים בדירתה שבה היא גרה עם ילדיה מבעלה הראשון.

בן־יהודה מאושר: הרי נהיה ערב שלם יחד, נדבר על הכל, נדע פרטי פרטים על מהלך התנועה הציונית ועל נשיאה הרצל. נשמע על התקוות הגדולות ונספר לנורדאו על חיינו בארץ, על צרכינו המיידיים, על כל השאלות הבוערות, שאינן סובלות דחוי, והוא ודאי יבין לכל אלה ויושיט לנו את עזרתו והשפעתו במקום הדרוש. מרוב התלהבות אומר לי בן־יהודה בצרפתית:

־ a quelque chose malheur est bon, טוב שחלית והוכרחנו לנסוע.

הגברת נורדאו נפרדה מאתנו והלכה עם התינוקת מקסה לביתה, ואנו עוד נשארנו עם נורדאו. הוא ספר לנו, שהוא גר בבית זה עם אמו ואחותו, ששתיהן מתנגדות לנשואיו עם נוצריה וגם הוא עצמו, אולי באמת אינו רשאי לכך דוקה בשעה שהוא משתתף בעבודת התנועה הציונית, אבל הדבר נהיה ואין להחזירו.

בן־יהודה ענה לו:

– אולי בת עם זר תבין יותר את שאיפותיו הלאומיות מהרבה נשים יהודיות. וכבר ראינו, כי האשה היהודית הפריעה לבעלה גם בהתישבות בארץ וגם בתחיית הלשון במין עקשנות בלתי מובנת.

־ אמי לא תבין זאת לעולם, – ענה נורדאו.

בבקור השני בבית נורדאו, קבלה האם את בן־יהודה, כי בנה עוד טרם חזר מעבודתו ותספר את כל תרעומותיה על בנה האהוב והנערץ על מאד. בן־יהודה ספר לה על אמו הוא, כמה היא סבלה מאפני חיינו המתנגדים לגמרי לאפני חייה, כי אדוקה היא מאד. דברי בן־יהודה השפיעו על אם נורדאו ונדמה לי, שאחרי זה השתפרו קצת היחסים בין היהודיה הזקנה הכבודה ובין כלתה הנוצריה הנחמדה.

כח. הסעודה    🔗

בלב שבור על שהפתקאות לפתיחת האופירה “הנביא” למאיר־בר הולכות לאבוד, נוסעים אנו בכל זאת בשמחה רבה לסעודת הערב לבית האדון והגברת נורדאו. בן־יהודה לבוש שחורים ואני בשמלת “חצי־ערב”, כי כך היה אז נהוג בפריז ואסור היה לעבור על החוק המקובל.

דירת הגברת נורדאו גם היא צנועה, חדרים קטנים, אך כמו אצלו כך גם אצלה מורגשת תרבותם של היושבים בדירות הצנועות האלה. אין אנו האורחים היחידים. בא גם הצייר לוֹבּ מאמריקה, הציירה סטיוארט, אנגליה יפיפיה ואתה – וזו ההפתעה – ישראל זנגביל, שחזר מאיטליה דרך פריז, בא להתראות עם נורדאו, וכששמע שאנו בפריז, רצה מאד לראותנו, כי היינו ידידים מכבר, עוד מבקורו של זנגביל בירושלים. זנגביל בקש מנורדאו שלא יאמר לנו כלום, כדי שפגישתנו תהיה הפתעה. באמת הופתענו ושמחנו מאד.

אל השולחן הלכנו שלובי זרוע: מקס נורדאו אתי, הגברת נורדאו עם בן־יהודה ולוב, הגברת סטיוארט עם זנגביל. כולנו ישבנו מסביב לשולחן עגול ערך ביפי ומקושט בפרחים. כמו בביתנו בירושלים כך גם פה הקפדנו על הפתגם העברי העתיק: “שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים” ועל אחת כמה וכמה כשהיינו שבעה. נורדאו היה מבין ומבחין באכילה ושולחנו היה מן המובחר. אני נתכבדתי ראשונה, מה שהביא אותי במבוכה, אבל נורדאו בא לעזרתי. הוגשה קדרה אפויה מבצק ובתוכה מכל טוב: כבד עוף, מוח, אֶבְיוֹנוֹת ורוטב לבן. נורדאו בעצמו הסיר את המכסה מעל הקדרה, שם בתוכה כף, אף היא אפויה מבצק והעמיד לפני קערה. לקחתי מקצת מכל מה שהיה בקדרה אל קערתי. כששאלני, אם אני רוצה גם חתיכה מן המכסה ובעצמו שבר אותו לעיני, עניתי: “חן־חן, לא”, כי לא ידעתי, במה אוכלים זה. אך מה הופתעתי כשראיתי כי אחרי שאכלו כל מה שהיה בקדרה אכלוה אף אותה, גם המכסה עם הכף, ואני לא ידעתי טעמו של דבר. נורדאו למדני בערב זה דברים רבים.

דובר על הציוניות, על הרצל ומי עוד ילוה לתנועתנו. בן־יהודה שאל על גיאורג ברנדס, המבקר המפורסם של הספרות היפה בזמן ההוא. נורדאו נתמלא זעם ושפך על זה ברנדס קיתון של שופכים ממש: “הריק”, “השטחי”, “הפטפטן”, וכדומה. אני דוקה הייתי מתפעלת מאד מאופן כתיבתו של ברנדס ומובן ששתקתי.

הדברים התגלגלו על הנריק איבסן ולב טולסטוי, גם אלה השנים אלילים שלי, נורדאו בקר קשה את איבסן של “שיצר רק פרצופים חולי־רוח, והשפיע לרעה על הדור הצעיר” וכו'. ובן־יהודה אמר, שמבחינה זו טולסטוי גרוע ממנו. במקום שהוא מתימר להיות פילוסוף, הוא עלול לשגע את העולם כולו. הוא הרגיש זה במקצת בגופו, כי אני באתי אליו חדורת תורת טולסטוי, שבאותו זמן היתה אצלי הרבה יותר נעלה וחשובה מתורת משה רבנו, שלא הכרתיה.

בויכוחים סוערים אכלנו וממש בלענו את האוכל הטעים וכשכבר הגענו לסוף הסעודה, הסבה בעלת־הבית הנעלה את השיחה לאמנות ונגינה, כדי להביא קצת שקט בסערת הויכוח. בן־יהודה רצה לעשות לה מחמאה ויאמר, כי מאד יקרה בעיניו מסבה זו, שאפילו ותרנו על פתיחת האופירה הערב, כדי להמצא בה.

– כיצד?! – קרא נורדאו – יש לכם פתקאות ולא הלכתם? אבל זה יש דוקה לראות.

גם זנגביל, הגב' נורדאו, הגב' סטיוארט ולוב הפצירו בנו לנסוע מיד להאופירה ובהביטם בשעון אמרו, שנספיק לבוא טרם תמה המערכה השניה, ונראה את עולמה הגדול של פריז בכל תפארתו בהצגה הנהדרה של “הנביא”, וביציאה מהאופירה. הלבישונו ושלחונו בעגלה מיוחדת בחפזון, כמו יציאת היהודים ממצרים.

באנו, התישבו על מקומנו ולעומתנו על הבימה ישב “הנביא” בסעודה, מסובב ע"י תלמידיו ועל הכותל לפניו הופיעו המלים: “מנא מנא תקל ופרסין”. אני הכרתי היטב את כל יצירותיו של מאיר־בר ואהבתיו, אך בשביל בן־יהודה היה זה היהודי, ששלט בעולם הנגינה והתחרה ביצירותיו עם כל המחברים הצרפתים, האיטלקים והגרמנים. זה היה די בשבילו.

בן־יהודה שאל ממני, איך בכלל נראות בעיני האופירה וההצגה.

– הבנין נהדר, – עניתיו, – אבל התזמורת חלשה.

– כיצד? – שואל בן־יהודה, – תזמורת עצומה!

חקרתי ודרשתי ונתברר לי, שהצדק היה אתי: מספר המשתתפים בתזמורת היה מאה וחמשים, ואני כבר שמעתי את “הנביא” במוסקבה בתזמורת של שלש מאות מנגנים בנצוחו של המנצח האיטלקי אלטני, ומה יכול להדמות לזה?

שוב בן־יהודה מנוצח. איזה מין “תכשיט” הביא לו מעיר הבירה של רוסיה, שפריז לא תפליאנה ואף לא האופירה שלה המפורסמת בעולם כולו. אבל אחר כך התברר לי, שבהאופירה של פריז העיקר הוא לא התזמורת ולא ההצגה או המזמורים, אלא… המדרגות. ובאמת, מדרגות כאלו לא ראיתי בחיי; אולי רק בהיכלי המלכים נמצאות מדרגות דומות. כל זוג שירד בהן היה כמלך ומלכה, בפרט האשה שעל ראשה כתר ממש מאבנים יקרות מזהירות. לא, זה לא ראיתי במוסקבה לפנים ולא בשום מקום בעולם אחרי כן. כל הפאר הזה הוא רק ביום פתיחת העונה, אבל בכל ימות השנה המדרגות אמנם נהדרות, אך אנשים רגילים עולים ויורדים בהם.

ועוד להרבה סעודות הוזמננו, אבל שם החברה אמנם היתה מעניינת, אך אפיין היה אחר: דובר יותר על שאלות היום. עיקר כל העיקרים היו ה“מַקַרוני” שבאו לבסוף. הסעודה הצרפתית הגדולה היתה רבת מאכלים ומי זה יחפוץ עוד “מקרוני”? אך זה היה מסמר הסעודה: גלידה בצורת “מקרוני” בקדרת נחושת אדומה שהיתה באמת כסף טהור. במקום אחר נתנו בסוף הסעודה ביצים בתוך קליפותיהן, שעל ידי שאיבת האויר הוציאו מהן את החלמון והחלבון יחד ומלאון קרום מתוק. במקום שלישי נתנו חצרי תפוחי־זהב הפוכים בתוך קערות. התפלאתי על הצמצום הזה, אך כשהפכנום – הנה קפיאה של פירות בפנים במקום התוכן הרגיל. ראיתי גם חביתה דולקת כהר־הויזוב ושטה בתוך הקוניאק. בשבילי היו כל הרבותות האלה חדשות ומפליאות כי בעת הזאת היה לנו בירושלים רק קנוח־סעודה אחד, שיצרנו, והוא “שלג־הלבנון”, חלבון טרוף כשלג בתוך המקוה של תערובת חלמון עם חלב וסוכר.

חודש ימים השתעשענו כילדים ממש ויכולנו לשרוח את כל דאגותינו וטרדותינו, אבל בינתים עשינו צעדים רציניים. הנדיב שמח לראות את בן־הודה באמרו לו:

– הצלנוך פעם אחת, הזהר, שלא תרגיז את התורקים על ידי הציוניות.

ביגר, המזכיר של חברת “כל־ישראל־חברים”, אמר לבן־יהודה בחצי־צחוק וחצי־רצינות:

– האם אדוני רוצה לחנך בהעברית שלו את בנות ירושלים לרבניות, האם לא די לך ברבנים?

את הרצל לא יכול בן־יהודה לראות, כי כבר אז נקרא מפריז לעבוד במערכת של

Neue Freie Presse”" בווינה, ונורדאו לא ידע אם בכלל יבוא, ומתי, ואם לא יהיה זה אלא לשעה או ליום אחד.

גם את אמיל זולה לא יכולנו לראות, מפני שהוא היה בחוץ־לארץ. ברנרד לזר קבל את בן־יהודה בידידות, אך היה עסוק וטרוד בענין דרייפוס, וכמו כן לבורי.

ג’ורג' קלימנסו שמע לדברי בן־יהודה בהקשבה רבה, אך לא הבין למה הוא מתעניין בתנועה נסוגת־אחור כ“הציוניות” ובארץ שממנה יצאו שלש הדתות השנואות עליו כאחת, ולבסוף אמר:

־ Mr. Ben־Yehuda! Vous voulez la Palestine? Prenez־la, cela ne nous intéresse pas!

נרסיס לוין מתעניין מאד בכל מה שמספר לו בן־יהודה על ארץ־ישראל, והוא מבטיח יותר זכויות־אזרח לעברית בבתי־הספר של הכי“ח. חברת **יק”א** כולה בעד ישוב ארגנטיניה. זה מצער את בן־הודה כל כך, ואין הוא יכול להשפיע שיעשו דבר מה בארץ־ישראל. הם מפחדים מהרבנים שמפריעים בהרבה כמו בשאלת השמיטה, היקב וכדומה.

– בכל דבר הם תוחבים את אפם, – אומר מאירסון.

נקודת הכובד בכל מה שבן־יהודה רוצה להשיג הוא עכשיו – מקס נורדאו. לו יבאר הכל, והוא ישפיע על הרצל ועל הכנסיה הציונית.

– אם רק יחפוץ, – אומר בן־יהודה.

– אם רק יוכל, – אומרת אני – מי יודע, מה הם היחסים ביניהם, ומי הוא המשפיע.

– לא, – חוזר בן־יהודה – אם רק יחפוץ, ודאי הוא יכול. נורדאו הוא היום האישיות היותר גדולה בעולם הספרותי, הוגה דעות, דברו נשמע והולם, והרצל הוא רק עתונאי. משום זה, העיקר הוא לבאר לנורדאו, שיבין וירגיש מה השעה דורשת ממנו.

נורדאו עוזב בינתים את פריז ונוסע לשפת־הים ואנו נוסעים לונדונה. בשובנו נתראה גם עם המלומדים ונסדר את העבודה בספריה הלאומית בפריז.

כט. לונדון    🔗

עוד בהיותנו בפריז הזמין אותנו זנגביל, לסעוד בביתו ביום א' הראשון שלנו בלונדון. כפי שהיה מדובר היינו צריכים להגיע לונדונה בסוף השבוע, אבל התאחרנו שבוע שלם ולא מצאנו לנחוץ להודיע זאת לזנגביל, כי חשבנו שהזמיננו סתם ל“יום ראשון ראשון” – אימתי שיהיה. בבואנו לונדונה הודענו לו, והוא בא אלינו בשאלה:

– מה עשיתם לי?!

– מה עשינו? – שואל בן־יהודה בבהלה.

־ חכיתי לכם ביום הראשון. הזמנתי ששים איש, סופרים, עתונאים, אמנים ואנשי מדע, שהתעניינו בפגישה אתכם. חכינו לשוא, אף מברק מכם לא קבלנו.

רק אז הבינונו את טעותנו, בארנו את הסבה ובקשנו סליחה.

– לסלוח, לא די, – אמר זנגביל, – לענוש צריך והעונש כבר מוכן לכם. ביום הראשון תסעדו אתי במשפחתי בלבד, בלי אורחים ובלי מוזמנים.

– אין זה עונש, להיפך – אמר בן־יהודה.

באנו לסעודה ומצאנו את זנגביל בביתו עם אמו ושתי אחיותיו, אחיו הצעיר והגברת סטיוארט. זו היתה שם בת־בית והכל היו בטוחים, כי זנגביל ישאנה לאשה; כך היה אפשר לדון מתוך היחסים ביניהם. למשל, כשהתבוננה הגב' סטיוארט בתמונת אמו, הוציא זנגביל את התמונה מידיה ואמר:

– הביטי־נא עלי ולא על אמי.

הגברת סטיוארט היתה יפה כמו וֶנוס, וזנגביל מכוער כשֵׁד, אבל יפיו הרוחני האיר את פניו וכל הנשים התאהבו בו. כעבור זמן מה שמענו, שנשא לאשה נוצריה אחרת, מלומדת בחכמת השעור, בעלת אפי עדין, קצת צולעת, אשה מהחברה הגבוהה, שידעה את ערכו הרב, וגם אחרי מותו נהלה את הדפסת ספריו ואת התנועה הארצית (טֶרִיטוֹרִיאָלִית בלעז) שהוא עמד בראשה. בן אחד היה להם. גדולה היתה תרעומת היהודים האנגלים על זנגביל, כי בנות מיוחסות רבות קוו שבחלקן יפול האושר הרב להנשא להסופר המפורסם, הנודע ומכובד גם בחוגי הספרות הכללית.

העונש שהוטל עלינו לא היה עונש כלל. זנגביל היה במצב־רוח של הִתוּל, העולה אפילו על כל מיני ה“גיטו” ועל “מלך הקבצנים” שלו והצחיק אותנו כל־כך, עד שכשרק הספקנו להגיש לגימה לפינו, היינו פורצים בצחוק כולנו, בעת שהוא עצמו אכל בלי הפרעה. אחת מאחיותיו היתה דומה לאח הצעיר, מלאת חן ומנגנת טובה, והשניה דמתה לאמה ולזנגביל עצמו והצטיינה ביצירת תלבשות נפלאות לנשים. בכל קבלת־פנים גדולה חכו הנשים בתאבדעות רבה לראות איך הלבישה את אמה ואחותה. האח הצעיר התעניין בעתיקות, וראינו בבית כלים ורהיטים מימי לואי ה־14 וה־16. חפצים יקרי־ערך. לזנגביל עצמו היתה ספריה גדולה וכשנכנסנו לתוכה לשתות כוס קהוה, עלה זנגביל על סולם והוציא ספר קטן והראהו לי. זה היה אלחריזי, שנתתי לו לזכרון בהיותו בירושלים. הוא נתן לנו אז את תמונתו בחתימת ידו.

ברכנו אותו על שהתחבר להתנועה הציונית, והוא ענה, שהדבר מובן מאליו, שיש לתמוך בהרצל, והסכים לבן־יהודה, כי לאחר שהתנועה התחילה, יש לפתחה בכמות ובאיכות. כל גדולי היהודים חייבים לתת לה את ידם וגם להשיג את תמיכתם של חסידי אומות העולם. בן־יהודה ספר על שיחתו עם ג’ורג' קלימנסו ועל יחסו המעליב לעם ישראל, כאילו אין זה ראוי אפילו לתשומת לב. זנגביל ענה, שקל יותר להשיג את אהדת הגויים מאשר אפילו סבילות מבני עמנו, שלא רק שאינם מתעניינים בשום אופן בתנועה הלאומית שלנו, אלא אף מתנגדים בפירוש להציונות, באמרם שהיא תביא עליהם רק צרה במעמדם המזהיר בקרב הגויים ולא מן הנמנע הוא שהיא תקים את הזעקה: “לכו לארצכם!” ומה יהיה אז?

בדאגה דברו שני היהודים הגדולים על האמצעים לשכנע את היהודים, שהתנועה תביא להם רק כבוד ולכלל ישראל – ישועה. שניהם החליטו, כי הרצל הוא אולי האיש, שידע להשפיע בחיצוניותו הנאה והדרת־פניו ובעיקר על ידי עמדתו החשובה כבא־כח עתון גדול ולכן אפשר לתלות בו תקוות גדולות.

זנגביל מצטער, שבן־יהודה לא נוכח בכנסיה הראשונה והוא מקוה, כי הפעם בהיותו חבר נבחר של הועד הפועל ודאי יבוא לכנסיה השניה, שצריכה להתקיים בבזל בעוד זמן מה ובפרט שהוא נמצא כעת בארופה. בן־יהודה מבאר, שדבר זה כמעט שאינו אפשרי לו בהיותו נתין עותומני ונוסף לזה ישב בבית־הסוהר כמורד במלכות. אמנם פעם אחת נצל, אבל לא בכל פורים קורה נס ומוטב שיעמוד מרחוק. ידידיו הערבים כבר רמזו לו שיהיה זהיר בעתונו בדברו על הציונות.

בלונדון עושה בן יהודה את הצעדים הראשונים למלונו. החכמים אלחנן אדלר, פרופ' אברהמס, פרופ' שכטר, הרב הכולל לבריתניה ד"ר אדלר, מזכיר ה“Anglo Jewish Association” אלברט לוי, הרב ד“ר זינגר – כולם עומדים לימינו, ובהשפעתם נותן לו לורד רוטשילד את האמצעים כדי לעבוד בBritish Museum. ידידיו מאמצים את לבו לפתח ולהרחיב את חבורו לכלי מדעי חשוב. לעומת זה אין הם מתענינים כלל בעתונו. בשבילם מספיקים ה”Jewish Chronicle" וה“Jewish World” ומלבד אלה יש עתונים בז’רגון, ולמי נצרך עתון עברי? גם להישוב בארץ־ישראל, לישן ולחדש גם יחד אינם נותנים כל חשיבות. הם שלחו לארץ־ישראל את בא־כוחם, פתחו בית־ספר ללמד את בנות ישראל אנגלית, בונים בתים לעניים מ“קרן מונטיפיורי”, וזה מספיק להם.

בסעודה שנערכה לכבודנו בבית האלמנה הרברט שָׂמואל אנו עושים הכרה עם שני בחורים מבני המשפחה: סטיוארט והרברט. האחרון זהו מי שהיה עתיד להיות הנציב הראשון ליהודה, אך באותו זמן עדיין לא חשבנו על זה לא הוא בעצמו ולא אנו, אבל התעניינו בהם כדי להכיר את הלך רוחו של הדור הצעיר היהודי באנגליה. הכרנו גם הרבה אנגלים ותמהנו לראות מה שונה טבעם בארצם מטבעם של אלה שנפגשנו אתם בארצנו בתור תיירים. כששאלנו על פשר הבדל גדול כזה, בארו לנו, כי לא נקל להכנס לחברה האנגלית, זה נעשה רק אחרי המלצה ידועה, ואז מסיר האנגלי את מכסה הקרח והזהירות מעליו, והוא נעשה חביב ונוח לבריות.

אהבתי את לונדון, כי זה היה בשבילי דבר חדש לגמרי. לונדון אינה דומה לא לפריז לא למוסקבה ולא לפטרבורג ולא לאודיסה, זה עולם אחר בפני עצמו, מושך, מעניין ומשפיע ונותן בטחון ואמון להיושב בתוכו. לא כן חשב בן־יהודה. הוא כמעט שנעלב: איך אני יכולה לחשוב כל זה לעומת פריז בירת־העולם העליזה, הנוחה לחיים?

– ומה היית עושה פה בלונדון זו, אילו לא היו לנו כל המכרים הגדולים? – שואל בן־יהודה – הלא האדם פה יאבד, ימות משעמום, אין כאן אפילו בית־קהוה, ואם ישנו אחד, הריהו נמצא באיזו פנה נדחת, אין בו עתונים ואין פוגשים בו אדם. הלא אין לאנגלים כל צורך לבקר בבתי־קהוה, והאדם שאינו מדבר אנגלית אינו אדם בעיניהם כלל.

בן־יהודה ידע היטב את הלשון אנגלית, אך לא יכול לדבר בה וזהו, כפי הנראה, מה שהפריע בעדו. כל השיחות היו בגרמנית או בצרפתית, שתושבי לונדון לא דברו בהן באופן מצוין, אלא פשוט גמגמו.

והנה הוזמנו בן־יהודה ופרופסור יסטרוב, שבא לבקור מאמריקה, לבוא למועדון ה“מכבים הקדמונים”. המועדונים האנגליים סגורים ונעולים וזכות מיוחדת נצרכת כדי לחדור לתוכם, ולבסוף – גם שם שעמום. בן־יהודה ודאי אינו מבין היטב את המחמאות שמפזרים לו שם, כי הדבור האנגלי אינו שגור בפיו ואין שם מקום לתרגומים.

במשך שני חדשים נשארנו בלונדון בעבודה ובענין רב וחזרנו פריזה. רק אז הבינותי את ההבדל בין שתי ערים אלה: החיים ברחוב, השפה המצלצלת והמובנת לנו כל צרכה, בתי־הקהוה ומבקריהם, הפגישות עם כל אדם, העתונים המלאים חיים, הפשטות של הסופרים, המלומדים והמדינאים, שאינם מתביישים לקנות ברחוב “סהר” קטן, קרן של ערמונים צלויים, או תפוחי־אדמה מטוגנים, ולאכלם בעמידה או בשעת קפיצה מצבורית אחת לשניה. הנשים הצרפתיות הנחמדות, כל כובעית או תופרת שרצה עם סחורתה אל הלקוחות, היא יפה, שפירה, גנדרנית. העוברים והשבים ברחוב כאילו משתתפים בחיים. אני מודה בזה לבן־יהודה והוא אומר בצחוק:

– כדאי היה לנסוע ללונדון כדי לדעת להעריך אחר כך את פריז. אגב, חכיתי לזה, כי מי כמוך יכול להוקיר את כל הקסם של בירת־עולם זו?

– אבל, – אני מתוודה, – אני אוהבת גם את לונדון, אהבה בלתי נשכחת… את גדלה, את אפיה הרציני והמוצק.

נדמה לי כי האמת התאזרחה בלונדון לעולמים ויש לי אמון בה. זאת הרגשתי כל זמן שהייתי שם. ביחס אלינו, כמה פשטות וחביבות היו בדבר, וסוף־סוף היתה זו פגישה ראשונה. ואיזה הבעה של הכנסת אורחים! מרוב המשפחות שאליהן הוזמננו, קבלנו ספרי שקספיר לזכרון וחזרנו עם אוסף הוצאות מובחרות, ממש ההפך מדעתי על האנגלים שפגשתי בארצנו. אלה עוברי־אורח הנעצרים כאן כאילו שומרים את עצמם בשביל מישהו אחר ולנו, בני הארץ שאותנו באו לבקר, אינם נותנים כלום. אחרים הם בארצם, הקרבה בינינו היא יוצאת מן הכלל.

כעת כשהתרחקתי ממנה וכשאני נהנית שוב מפריז הנפלאה יש לי געגועים… ללונדון, כמו אשה שאוהבת שני גברים, האחד חכם, מלומד, רצין, חוקר הנפש לכל מעמקיה, והשני אמן, קל דעת, מבדח ומלמד לאהוב את החיים יותר מכל ולא לעשותם למעגמה כלשהי.

כחותמת של לונדון נשארו בזכרוני שלשה דברים שדמותם לא תמחה מזכרון אדם אם ראם אך פעם אחת: בית־הנכאת הבריטי British Museum, המורשון Parliament וכנסית וסטמינסטר Westminster Abbey וכשדה להם – לונדון המשתרעת ברחבה ובארכה לפרווריה היפים והנוחים לבריאות, צפופה ודחוקה במרכזיה ההומים מתנועה, לונדון המעורפלת, עם ביתניה מרהיבי־העין בימים היפים, האופירה של הCovent־garden בשוק הירקות – כמעט מצחיקה. החזיונות היו סתומים לפני, כי לא ידעתי אז אנגלית. שעשועיה מוזרים במינם, ואף על־פי־כן היא מושכת אותי אליה. לראותה עוד, ללמוד את אפיה, להבינה.

עוד חודש אנו נשארים בבבל החדשה. בן־יהודה מתראה עם קלירמון גנו, פרופ' ישראל לוי, הרב צדוק כהן, עם אנשי ארץ־ישראל הלומדים בפריז: אשר אוסבצקי ובנו של א"מ לונץ, ועם הסופר העברי שכבר חציו צרפתי – אברהם לודוויפול.

אנו עובדים בספריה הלאומית, מאספים חומר להמלון ומגדילים את הרכוש המדעי שהבאנו מהBritish Museum עלה בידנו גם לסדר את הלמודים של אחותי פנינה ובננו בן־ציון על חשבון הכי"ח, שיהיו אחרי־כן למורים בבתי־הספר שלה בארץ־ישראל ועל ידם תושג הדחיפה ללמוד הלשון העברית, אם בדרך ישרה ואם בתחבולות.

אני מבלה את רוב זמני בבתי־נכאת, בבקורי חזיונות ומנגינות. נורדאו בתור כתב של “Vossische Zeitung” ממציא לנו פתקאות כניסה לכל מקום.

והנה הפגישה האחרונה עם מקס נורדאו. בן־יהודה מבאר לו בהתרגשות את החשיבות של תחיית הלשון בשביל עתידנו המדיני בארץ, מדבר על העתון המחנך את הצבור, ונורדאו מסכים ואומר:

– אמנם כן, העתון זהו בית־הספר למבוגרים.

בן־יהודה מדבר על ההכרח ברכישת קרקעות נוספים ועל פתוח וטפוח של יחסים עם הערבים. נורדאו מסכים לכל. בן־יהודה מפציר בו שישפיע על הרצל והכנסיה שיבואו לעזרתנו ויפה שעה אחת קודם. נורדאו עונה:

– להשפיע? אני? אני חייב רק להשמע ולעשות מה שמטילים עלי.

– כן, כן, – מפסיקו בן־יהודה, – אני מטיל עליך את החובה להשתמש בכחך הגדול…

הפעם נורדאו מפסיקו:

– אני חייל פשוט, אך נראה מה שיש לעשות. ומדוע לא יסע אדוני לבזל? הנה הכנסיה קרובה, אדוני הוא חבר בועד הפועל, שם יהיה זנגביל וידידיך מבין חובבי־ציון.

בן־יהודה מבאר שוב לנורדאו כמו שבאר לזנגביל עד כמה אין הדבר אפשרי לו בתור נתין עותומני וחשוד במרידה במלכות להשתתף עתה בכנסיה ציונית. נורדאו מבקש ממנו לפחות לעבור דרך בזל, לפגוש את הרצל ולאמר לו פה אל פה כל אשר אמר לו. ובן־יהודה אומר לנורדאו:

– גם אני חייל. אם אדוני מצוה עלי, אסע. אבל אני מבקש מאדוני לעשות גם מצדו מה שיוכל.

בזה נפרדו. ידידים רבים באו לתחנת הרכבת ללוותנו. לודוויפול הגיש לי צרור שושנים. אני עוצרת את דמעותי. צר לי לעזוב את פריז, אהבתיה מאד.

ל. ברור דברים    🔗

החלו חיים חדשים במחננו, האופק התרחב, והכל מעונין יותר בגולה. לזמן מה פסקו הרדיפות נגד בן־יהודה. לא היה פנאי לזה, כי כל אחד ואחד היה עסוק בתפיסת עמדה בהמסדרה החדשה שנקראה ציונית. האוירה נעשית קצת יותר בהירה, אך הנה בא אחד־העם ומתחיל מבקר ומבטל את הציונות המדינית, שוב קם בן־יהודה מצדד לכנסיה הציונית, מגנה את ההרס וקורא לבנין בכל מחיר. מתהווים נגודים, האיבה מתחדשת, אך הרעיון הבריא צועד דרכו. אחד־העם מבטיח לתלמידיו להופיע בכנסיה ביציע, כאורח סתם.

בבואנו לבזל לא מצאנו בה את הרצל. זה היה ימים אחדים לפני הכנסיה. הרצל היה כאן. נסע וישוב לעת הפתיחה. אנשיו בבזל בקשו אותנו שאם אי אפשר לנו להשאר עד הכנסיה, נעבור דרך וינה לראות אותו דוקה. הם קוו, שהפגישה בין בן־יהודה והרצל תאיר באור חדש את כל מהלך הענינים, ומבלי לשאול אותנו שלחו מברק להרצל והודיעו שאנו באים לווינה.

אי אפשר היה לסרב עוד. נסענו בכתה השלישית. באוסטריה נתמלאה הרכבת אנשי־צבא שכורים שהתעללו בהנוסעים. אני הייתי אשה צעירה ועוד אשה אחת צעירה היתה שם, ואנשי־הצבא הציקו לנו מאד. אך אחד מביניהם הגן עלינו בזה, שהושיב את שתינו על ספסל בפנה, והוא ובן־יהודה ישבו לפנינו באופן שהשכורים לא יוכלו לשבת על ידנו, ולהשען עלינו. בן־יהודה נסה להתלונן בפני הקצינים שבכתה השניה, אך אלה לא שמו לב לנוסעים פחותי־ערך שנוסעים בכתה השלישית, ולא גערו באנשי־הצבא.

כך סבלנו כל הלילה ובבואנו לווינה היינו עייפים מאד. נחנו מעט, התלבשנו ונסענו אל הרצל. איזו הדרת קדש הרגשנו כשקרבנו להפתח! נכנסנו לגן קטן וצלצלנו. הדלת נפתחה והננו בביתו של הרצל, של זה האדם שצריך להביא גאולה לישראל, להשיג את ה“טשַׁרטר” מתורקיה. אשה ירדה מהמדרגות ותצג את עצמה – אשתו. אמרה לנו, כי הרצל הצטער מאד, אך מחויב היה לנסוע לאישל לראיון חשוב עם הקיסר פרנץ־יוסף, אף הניח את בנו החולה מסוכן. אם נוכל לנסע לאישל, ישמח מאד לראותנו.

לנסע או לא לנסע? בן־יהודה חשב שלא, אך אני הפצרתי בו – דוקה כן. ונסענו. באנו למלון “שלשה המלכים” שבו התאכסן הרצל, ולא מצאנוהו, הלך. חפשנו את אביו, יעקב הרצל ולא מצאנוהו, כששבנו להמלון, הוגד לנו שהרצל הלך לקראתנו וחכה לנו בתחנת הרכבת ובהיות שלא פגשנו, חזר לוינה ומשם לבזל. אחרי כל הנסיעות והעמל וההוצאות שעלו לנו בפרוטותינו האחרונות לא ראינו את הרצל. אך ראינו את הקיסר פרנץ־יוסף, את אישל היפה, ואכלנו את ה“גולש” היותר חריפים שבעולם כלו.

נסענו לקושטא להשתדל להשיג רשיון, “פירמן” בלעז, להעתון על שמנו. שם התאכסננו בבית ר' חיים הירשנזון. נתקבלנו בידידות רבה כמו בני־משפחה, והשתתפנו בהוצאות־הבית על ידי תשלום קטן. הישיבה בבית זה לא היתה נוחה לנו מפני הרעש של הילדים. הבית היה צר. אך הכל נעשה כדי לעזור לנו בעבודתנו, והדבור העברי בבית נחם אותנו על חיי הגלות.

התחלנו בהשתדלות על ידי כל הידידים וביניהם אליאס פחה, רופא השולטן, וראינו שזה דבר בלי סוף. בן־יהודה קרא בהספריות של הירשנזון ושל רבנים ספרדים ורשם פתקאות להמלון. מרוב צער על אי־הצלחתנו בענין ה“פירמן” התחיל גונח דם מגרונו. הגברת הירשנזון מהרה והביאה לֶקֶן של כבוס, והוא ירק את דמו עד שכל קרקע הלקן היה אדום. אני בכיתי, אך בן־יהודה נחם אותי, כי אין זו הפעם הראשונה ואין כל סכנה בדבר, זה יעבור, ובאמת, שכב יום אחד וקם על רגליו. כשהוטב לו לגמרי, החלטתי לנסוע לבדי ירושלימה ולהשתדל שם בבית הממשלה, סָרָאיָה בלעז, בעזרת כל הידידים הספרדים והערבים, בעלי ההשפעה. ובינתים הוא ישאר כאן ויזרז את מהלך הדבר. נסעתי, ומיד בבואי ארצה, עשיתי את הצעדים הראשונים להשגת הרשיון על שמי. כך יעצו לנו הידידים בקושטא, כדי שלא יתעורר עוד פעם ענין בית־האסורים וה“מרידה במלכות”. כבר היה תקדים, שאשה תורקית קבלה “פירמן” להוציא עתון על שמה ומדוע לא יתנו גם לי?

הכל עבר כאן בשלום, אלא שהוכרחתי להוסיף שנים אחדות על גילי. רק בגיל שלשים שנה ומעלה היתה אשה רשאית לבקש “פירמן” ואני הייתי רק בת שש ועשרים. הידידים הערבים סדרו לי את הענין. בשרתי בצחוק לבן־יהודה במכתבי אליו: “היום מלאו לי שלשים שנה” והוא השיב: “האמנם את כבר בת שלשים, ואני חשבתיך הרבה יותר צעירה”.

הדבר היה בחדש רמדאן והיה עלי לראות את ראש המשטרה, שיתן את חתימתו האחרונה על הניירות שהיו צריכים להשלח לקושטא ולא יכולתי להשיגו אלא בביתו. הלך אתי שלמה עמיאל. כשההגענו להבית, ראינו שהוא מלא אורחים אוכלים ושותים כמנהג לילות הרמדאן אחרי הצום. עלי ביי, ראש המשטרה, יצא וחתם לי על הניירות ולמחרת שלחתים לתעודתם.

בן־יהודה גמר את עבודתו בקושטא. הישיבה בעיר זו נמאסה עליו והחליט לחזור הביתה, אך לא ישר, אלא דרך וינה. הפעם הוא מחויב לראות את הרצל, כי במשך שמונת החדשים לשבתו בעיר הבירה של תורקיה נודעו לו דברים ברורים על המצב, שנחוץ שידעם המנהיג.

מחליפת המכתבים ביניהם, שהיתה בחצאי רמזים לא התברר כלום. בן־יהודה כתב להרצל, כי אחרי כל החקירות שעשה, ברור לו, שה“טשרטר” אינו אלא חלום־שוא, ולא נקבלהו. הרצל ענה על זה:

– נראה לסדר את הדבר.

וכשהודיע לו בן־יהודה כי הגזרות על הכניסה לארץ וקניית הקרקעות הולכות ומחמירות, השיב הרצל:

– נעשה כל מה שנצרך כדי לשנות את הדבר.

בן־יהודה מעיר לו, כי רוסיה וצרפת מזיקות לנו בהיכל יֵילְדִיז והמנהיג משיב:

– אין דבר.

בן־יהודה אומלל. הוא דן מכך, שהרצל אינו די רציני, או שהוא יהיר יותר מדי ואינו רוצה להודות, או שהוא עקשן ואינו מרשה כל פקפוק במחשבותיו ובמעשיו.

ברכבת “אוריינט אקספרס” נסע לווינה. בתור עתונאי קבל הנחה גדולה. תקוותו היתה, שעל־ידי העובדות שיגולל לפני הרצל תתברר לו המציאות המרה ותפנה אותו לדרכים אחרות לבקש רוח והצלה ממקום אחר.

בפגישות אחדות עם הרצל, בשיחות ממושכות חוקר ולומד בן־יהודה את מהותו של המנהיג. הרצל, בחנוכו הגרמני של מרכז ארופה הוא קר־מזג, אינו מתלהב ואינו מתרגש. ובן־יהודה – כהר־געש: פולט ופולט דבורים על סכנות, ידיעות על צרכי השעה והצעות על האמצעים הדרושים והכל על פי עקרונו: “היום קצר והמלאכה מרובה”. הרצל רושם ביומנו: “בא אלי איש צעיר מתלהב מאד, בן־יהודה”.

הרצל שלא היה בקי בדברי־ימי־ישראל בדורות שעברו, לא ידע כפי הנראה כלום גם על תקופת התחיה, שבן־יהודה היה מחוללה עוד בהיותו בגולה, ומוציאה־לפועל בארץ, וגם לא על כל ההרפתקאות והמלחמות בארצנו. כנראה לא נתן כל ערך גם לתחיית־השפה ולכן היה בן־יהודה בעיניו “איש צעיר מתלהב”.

מווינה נסע בן־יהודה לפריז, שוב למקס נורדאו. לפני עזבו את וינה כתב אלי מכתב לא מעודד כלל ומלא יאוש.

נקל לשער את צערי. נדמה לי שדברתי על זה קצת עם המורה מרדכי אזרחי (קרישבסקי) בסודי סודות. לא רציתי שיווָּדע משהו מתכנו של המכתב. את עצם המכתב שלחתי לקריאה לדוד יודילוביץ, בתנאי שלא יגלה דבר מכל אלה לשום אדם.

בפריז שוחח שוב בן־יהודה ארוכות עם נורדאו על היחס אל הערבים. בן־יהודה אמר שיש צורך לעזור להם בחומר וברוח על ידי הוצאת עתון ערבי ויסוד בתי־ספר שבהם ילמדו עברית וערבית, אך כמו הרצל גם נורדאו לא הבין את חשיבות השאלה הזו. שניהם דחו את ההצעה בשתי ידים. אף את חשיבותה של השלטת לשוננו בחיים לא הבינו כלשהו ואמרו: “קודם יהיו יהודים בארץ־ישראל ואז יחליטו באיזו לשון ידברו”. וכשדבר בן־יהודה על חשיבותו של חנוך לאומי מדיני להיהודים הנמצאים בארץ־ישראל – גם זאת בטלו גם הרצל גם נורדאו, או יותר נכון: הרצל היה המבטל, ונורדאו לא נסה לחלוק עליו בשאלות אלו מפני העקרון האחד, שהוא “רק חייל”.

גדול היה יאושו של בן־יהודה אחרי שהתראה עם שני האנשים היותר גדולים האלה, וחזר בלא כלום. בנוגע להמלון הסתפק הרצל בהתמיכה הזעומה שנתן הועד הפועל בוינה ובעתון לא התענין כלל. נורדאו, שדוקה הבין את חשיבות שני אלה, לא פעל דבר. אולי לא היתה לו די השפעה על הרצל? או לא רצה להשפיע? זו נשארה לנו חידה סתומה.

כמסקנה מראיונותיו עם הרצל ונורדאו כתב אלי בן־יהודה מפריז, כי עכשו התברר לו, שבעניני הלשון והעתון אין לנו משען וסעד משום מקום, ועלינו להוסיף לעבוד ולפעול בכוחנו אנו ועל אחריותנו. אין לתנועתנו הלאומית להשלות את עמנו בתקוות שוא של “טשרטרים”, שלעולם לא נקבלם מהרשות העותומנית. נדרשת עבודה נמרצת ביתר כוח ועוז והתמדה עקשנית עד שתגיע השעה המיועדה שתפגשנו כצבור בעל משקל וחשיבות עממית בארץ, בעל לשון אחת, חנוך מדיני ורצון לאומי חזק.

בידים ריקות, בלב מלא יאוש חזר בן־יהודה הביתה, גם בלי “פירמן”, אך בתקוה שנקבלנו. ובינתים חדשנו את הוצאת “הצבי”.

באותו זמן נמצאו בירושלים דְיוּק־קֶרְסִי ואשתו, סופרים צרפתיים, שהתידדו אתי מאד ועד מהרה התחילו לאהוב גם את בן־יהודה, שהרביתי לספר להם עליו, התפעלו ממנו והתקשרו אליו, אף השתתפו בעבודתנו. בזמן ההוא היתה מלחמת אנגליה והבורים ומלחמת רוסיה ויפַּן. צרפנו הוספה לעתוננו בערבית, בגרמנית וגם בצרפתית. עריכת זו האחרונה לקחו הם בטובם על עצמם כדי לעזור לנו בעבודה.

כאן נתקלנו בקשי אחר: שונות היו דעותינו מדעותיהם של הצרפתים האלה. הם התנגדו לאנגליה ואנו היינו מצדדיה. ואף על פי שלבנו היה לעם הבורי הלוחם לשחרורו, בכל זאת רצינו בנצחון אנגליה. אותו הדבר ביחס לרוסיה: אנו כותבים מתוך נטיה ליפן והם – לרוסיה. הדיוקים היו שותפנים ובעיניהם היתה חשובה בעיקר התקוה שמרוסיה תבוא הישועה לרעיון השותפנות. למרות ידידותנו היה הרעיון הלאומי שלנו בעיניהם נסיגה לאחור והיהודים, לדעתם, חייבים להשאר באשר הם, יען שהם מהווים את החומר היותר טוב למלחמה לקדמת האנושיות.

צעקות, מלים קשות ותגרות היו בינינו ובינם בגלל זה. ואחרי הוויכוחים שוב ידידות, שיחות, אכילה ושתיה על שולחן אחד והבעת ידידות לצרפת. למחרת מתחילים שוב הענינים של אתמול: בן־יהודה מאשים את דיוק־קרסי ש“זייף” את מובנו של מברק ונתנו בהוספה הצרפתית להפך מזה שהוא נמצא בעברית. אז מתנפל דיוק־קרסי על הציונות וכל תנועתנו הלאומית ואומר, כי זוהי סתירה במהלך הקדמה העולמית, וחוזר על פתגמו הידוע: “יש לשרוף בעמק יהושפט את התנ”ך, הברית החדשה והקוראן ביחד".

הידים היו מלאות עבודה! החיים – חיי עני וצער, אך מלאים אושר וענין והתלהבות. ביתנו היה בית־ועד לחכמים. אחרי העבודה הקשה ישבנו בערבים תדיר עם ידידינו דיוק־קרסי ועוד אחרים ודברנו על הכל: על מדע, ספרות ואמנות, על פריז, לונדון וברלין. מוסקבה ופטרוגרד, רומא ופירנצה, על תרבות זמננו ותרבות העמים העתיקים, ומובן שגם עמנו בכללם, על העמים: האנגלי, הצרפתי, הגרמני והרוסי. לפעמים היו נוכחים המורים קרישבסקי וכלמי. זו היתה אוירה שהחכימה רבים מהדור הצעיר סביבנו, שבאו לשתות כממעין מתגבר ויצאו מביתנו מלאי מחשבות ורעיונות ורגשות מפעמים בלב. איזו תקופה של זהב נוצצה כאן בתוך הלכלוך החמרי והרוחני מסביבנו!

לא. הלשון, והספרות והמלון    🔗

"…והוא דומם

הלחולם או לחלומו או לשניהם הוא משתומם

(הלל בבלי)


שתי עשרות שנים חלפו מעת בוא בן־יהודה ארצה.

שפתנו מדוברת ברחובות ובשוקים, במושבות ובערים. יש ילדים הקנאים לה והורים המתפארים בכך. יש עתונות זעירה, יש ספרות, אמנם על הרוב תרגומים. המקור יבוא בלי אחור, – הוא משוכנע בכך. יש חזיון של חובבים, דבור מעל הבמה, והוא רואה בדמיונו את בית־החזיון העברי צועד ובא אלינו. יש נואמים בעברית, אינם רעים, עושים רושם, והקהל רוצה לשמוע אותם.

אלא שצלצול שפתו של בן־יהודה אינו משביע רצון אותו בעצמו, ההברה בלתי משוכללת ואוצר המלים עני יותר מדי.

והספרות? מה זקנה עודנה, הסגנון קשה, חסר גמישות, העושר מדומה, לאמר, משתמשים בהרבה מלים שאינן במקומן, ואין איש יודע פרושן הנכון, או שמבינים אותן בערך ולפעמים להפך.

מה לעשות, איך להעזר? זה מיַגע את בן־יהודה העיף, הטרוד, המעונה בדאגות וחששות.

התשובה היחידה לזה – המלון. הרי חכמים רבים אמרו לו שזהו עקר העקרים לשפתנו, ומי כמוהו, שהתחנך על ספרויות ולשונות־נכר יודע זה? בעזרת המלון יציצו כוחות ספרותיים חדשים, והישנים יחליפו סגנונם.

ועל כן מקדיש הוא מהיום והלאה כל עתותיו הפנויות מעריכת עתוניו ומעבודתו הצבורית הלאומית – להמלון ורק להמלון. הלאה שעה יתרה של שנה, הלאה מנוחה! שבע־עשרה שעה ביום כפוף בן־יהודה על שלחן עבודתו, בישיבה ובעמידה, בסרוגים.

השולחן הגדול, שלשה מטר ארכו ומטר וחצי רחבו, כורע ונאנח תחת משא הספרים הפתוחים עליו ובן־יהודה מעיין בכולם, רושם ורושם, והכל יכנס במקומו עם באורו הנכון ויהיה לרכושו של כל עברי שמדבר, קורא וכותב בלשונו. כבר עלה מספר הרשימות בפתקאותיהן המסודרות לעשרות אלפים.

אבל אין זה כלום – מחליט בן־יהודה. עליו לחפש עוד, בכל הספריות ובכל הארצות, ללמוד מלוני הלשונות השמיות, לצבור ולצבור הכל – ללשוננו. מה ששייך לנו – נאסוף, ומה שאבד במשך הגלות הארוכה ונשאר בלשונות אחרות – נחזיר, ומה שאין לנו, מה שחסר – נקח בהשאלה מהלשונות האחיות הערבית והארמית או מאמן – האשורית. ובנוגע להמונחים ולהמושגים המאוחרים בחיי האנושיות – ניצור!

והוא אומר ועושה, מאסף וצובר, שואל ויוצר יום־יום ושעה־שעה, באמצע הלילה, מתוך חלום ובהקיץ.

על ידי עתונו זורק בן־יהודה לקהל מרגליות שהיו קבורות ונסתרות הרבה מאוד בשנים, גם מלים אבודות ושאולות בקצת שנוי צורתן, ומלים חדשות.

בטבע האדם להבהל מרוב עושר, והדבר מפסיד תדיר בערכו, מתחילים לפקפק בשוויו, ובפרט שאין לדעת מה מבשל שם בן־יהודה בבית היצירה שלו? מה ישן ומה חדש?

אך העתונים למקצועותיהם: מדיני, ספרותי־אמנותי, חקלאי, חנוכי, ספורי־ילדים – מדהימים את העינים, הולמים את האזנים, עוברים מפה לפה, נעשים נושא לויכוחים סוערים והתנגדות מוחלטת להמהפכנות שב“תעשיה” של בן־יהודה; והסוף – רוב המלים מתקבלות ונכנסות בדבור פה ובספרות.

מזה שתי עשרות בשנים כבר קיים “ועד הלשון”, שיצר בן־יהודה יחד עם חבריו לדעה, כדי שיהיה בית־משפט עליון לשפה, שלא יכניס כל אחד מלים בלי יסוד ובחירה ככל העולה על דעתו. “ועד הלשון” הקטן, עני, מסכן, חבר אחד חצי עִוֵר והשני עור באמת, השלישי קשה הבנה, הרביעי אינו מסכים לחוקי המדע ורוצה לעשות הכל כאשר עולה על דעתו. גם יודעי ערבית היו בתוכו ועזרו הרבה. זהו “ועד־הלשון”, אליו פונים, והוא צריך לתת, למלא ולהספיק את מה שחסר. מאין? המן הגורן או מן היקב? מפשפש כל אחד בזכרונו מה שלמד וקרא, מחפש ויגע ואם מצא דבר מה, מביא אתו. לבסוף מביא בן־יהודה מאוצרו הוא, מכתב־יד המלון, מן המוכן, ועל חומר זה ידונו החברים, יתנגדו וסוף־סוף יתנו הסכמתם. חברי “ועד־הלשון” קצת מפגרים, אינם ממהרים כל כך לישיבות, פעם יום חם, מחניק, ופעם גשם ושלג, ואין יכתתו את רגליהם בלילות ברחובות חשוכים, וישבו באולם לא־מוסק, עטופי מעיליהם? אך בן־יהודה מפציר בהם, ואינו נותן להם למשוך ידיהם מעבודת־קודש זו, מבטיח כוס תה אשר יכין השמש התימני, אף להחזירם איש איש לביתו בלווית השמש ופנסו בידו להאיר באפלה לפניהם.

שוב התנגדות מיפו ומהמושבות. מדוע ועד־הלשון רק מחכמי ירושלים, כאילו אין כמוהם גם במקום אחר? וכבר חושבים לעשות ועד־לשון לעצמם. אך לא קלים הסדור וההוצאה לפועל, והם מחליטים להתחבר לירושלים ושמפעם לפעם תהיינה ישיבות ביפו. ומדוע לא בראשון־לציון? בגדרה? בפתח־תקוה? אך יש לירושלים זהרה, בה נקבע “ועד־הלשון” ובה ישאר.

תדיר מתיעץ בן־יהודה עם חבריו גם בשאלות חמורות שעליו לפתור בשביל מלונו ובפרט מועילים לו חבריו יודעי־ערבית, ה“ה דוד ילין ויוסף מיוחס. בן־יהודה חולם על תקופת הפז כשתהיה מכללה עברית (אוניברסיטה – בלעז) בירושלים ומלומדים גדולים יורו בה וכולם ישתתפו ב”ועד־הלשון“, שיהיה ל”אקדמיה" עברית (טרם נוצר מונח עברי גם לזה, כי בן־יהודה נהג ליצור המלה הדרושה בו ביום בשעת הצורך, והשתמש בה מיד).

ובארץ־ישראל בכלל רווח קצת. מושבות חדשות נוסדו. הנדיב נהנה ממעשה ידיו בעת בקוריו בארץ ומלא יד פקידיו להקים מפעלים גדולים וחשובים. ודוקה זה לא עלה בידם מסבות שאינן תלויות בהם, אלא בגלל התנגדותו של הדור הישן. הנדיב נרגז וכעס ולרגעים היה אומר, שאם אין הם יודעים להוציא לפועל את מחשבותיו למרות כל הממון שהוא נכון לתת, ימשוך ידיו מהישוב הזה. הוא לא עשה זאת, לא יכול, הישוב היה ילד שעשועיו. הוא אהבו אהבת אב לבנים ונשאר אב רחמן עד יומו האחרון.

יום אחד הביע בן־יהודה להנדיב, הכרת־טובה מקרב לבו גם על תמיכתו בו, שהודות לזה עלה בידו להתמסר לעבודתו.

הנדיב המפוזר ענה כמו תמיד:

– האם תמכתי?

– כן, אדוני הנדיב, כבר נתן למפעלי זה כחמשים אלף פרנק זהב! – השיב בן־יהודה.

– באמת? לא ידעתי מזה – ענה הנדיב בענוה, כאיש החושב כי כל הוקרה זו, אין הוא ראוי לה כלל.

ארון העץ בו שומרבן־יהודה את ערמת פתקאותיו להמלון מתבקע, אינו יכול להכיל עוד. תדיר שם בן־יהודה על ארון זה מנורת שמן־אדמה בוערת כדי להאיר לעצמו את חפושיו בתוכו, ראה זאת פעם ידידו יעקב שרתוק וזעק:

– האם כך אתה מתנהג עם אוצר לשוננו? הלא זו סכנה אמתית!

הלך וצוה להכין תבות ברזל ובעצמו עזר לבן־יהודה להעביר את החומר היקר לתוכו ושניהם ברכו “שהחינו”.

פעם הזדמן בביתנו ז. ד. ליבונתין, שולחני בחסד עליון אשר כונן את “בנק אנגלו־פלשתינה” בארצנו, ובן־יהודה בקש ממנו אשראי.

– למה ועל סמך מה? – שואל השולחני הגאה.

– להדפיס את המלון הסגור וטמון בתבות ברזל אלה.

ליבונתין לא ענה דבר, ובצאתו מהבית יחד עם ד"ר יצחק לוי, מנהל סניף הבנק בירושלים, אמר בקצת צחוק:

– אשראי על סמך תבות ברזל אלו, ומי יודע מה בתוכן?

בן־יהודה חשב כי בחמשת אלפים פרנק ידפיס את מלונו. וכיצד? ידפיס כרך אחד, ימכרהו, ובזה ידפיס את השני, ובסך הכל יהיו ארבעה כרכים. ליבונתין נתן אשראי של אלף פרנק. בן־יהודה הדפיס ארבע מחברות, כשליש הכרך, ובזה נגמר הדבר, כי הכסף אזל.

אז בקשתי אני מליבונתין להגדיל את האשראי כדי שנוכל להמשיך ולהדפיס ואמרתי לו בבטחון גמור, כי עוד יבוא יום ובן־יהודה יהיה מהלקוחות החשובים של הבנק, כי כל כספנו שיכניס המלון נשמור שם.

צחק ליבונתין, ואת האשראי לא נתן, כי סוף־סוף חשב שמחובתו לשמור על אוצר העם בלירות שטרלינג ולא בפתקאות כתובות עברית על נייר גרוע.

הישוב בארץ פרח, התנועה הלאומית גם היא, העברית כמעט שפה חיה, אבל אין איש רוצה לשמוע על מלון, אין איש מרגיש את הצורך בו. אין ארצנו זקוקה למדע, המורים יכולים ללמד בלי עיון במלון, הסופרים שלנו יודעים עברית למדי גם הם בלי מלון. אף המשוררים אינם זקוקים לעוד מלים ומונחים, גם מה שיש להם זה יותר מדי והתלמידים לא יביישו את מוריהם במלים שישאבו להם מהמלון שאין המורים יודעים אותן. אין בכלל צורך במלון, ואין גם המדע בעולם הגדול זקוק לאיזה “בן־יהודה יושב ירושלים”.

פניו של בן־יהודה נפלו, בריאותו הורעה, רוחו נשברה. על כל זה נוסף גם אסון משפחתי: מתה עלינו בתנו דבורה, ילדה עבריה נחמדה, נביאה קטנה, כשרונית, שכל התקוות תלה בה אביה. מקס נורדאו ידידנו כותב לנו לנחמנו: “בצער עמוק קבלנו, אשתי ואני, את הידיעה על מות בתכם היקרה. הן זו הארץ שהילדים לא יפרחו ולא יגדלו בה ושאליה אנו שואפים אף על פי כן”.

דברים אלה הכאיבו את לב בן־יהודה עוד יותר.

– מה חייבת ארצנו?! – כמעט זעק בן־יהודה – האם בארצות אחרות אין ילדים מתים?

ידידנו הצרפתי דיוק־קרסי קרא את מכתבי נורדוי שהיה כתוב צרפתית, כי זו היתה הלשון המדוברת בינינו ובינו, כי הוא לא ידע עברית, והעיר:

– ויקטור הוגו אמר על מות נכדו:

Je le sais, O! mon Dieu, Il fault que l’herbe pousse et que les enfants meurents.

וידיד אחד, יהושע ברזילי אמר למתנגדי בן־יהודה:

– הרפו ממנו, האינכם רואים כי הוא מוטל לארץ? זכרו את הפתגם: “אין להכות את השוכב”.

אני חליתי במחלה אנושה, גם הפעוטים. בן־יהודה החל גונח דם ונדמה כי את נשמתו הטהורה ימסור בלי אחור לצרור חיי הנצח.

לב. אוגנדה    🔗

פתאם – קרן אורה! אנגליה הציעה ליהודים את אוגנדה. הרצל גם נורדאו צוהלים – מקלט, בית. בן־יהודה רואה בזה התחלת המדינה היהודית, אם גם במרחקים, בה יתקבצו היהודים מארבע פנות הגולה ויחונכו חנוך מדיני, ויהיו מוכנים לשעה המיועדה שנוכל לקבל את ירושתנו מימי קדם, את ארץ־ישראל שאליה התפללנו זה שנות אלפַּים.

זרם חיים כאלו הוזה בעורקי בן־יהודה המעונים והחלשים ורוח גבורה פעמתהו. הוא התחיל לכתוב את מאמריו הנלהבים למדינת היהודים באוגנדה; הלא את זה לא יכלו השלטונות המקומיים לאסור עליו; להפך, אולי זה גם יטה את חששה ופחדה של תורקיה, כי עם ישראל בא לחמוס חלק מממלכתה האדירה.

בזמן ההוא היה עוד עתונו של בן־יהודה בשמותיו המתחלפים העתון היחיד. בקוצר־רוח חכו להופעתו, ברעדה קראו את דבריו הנלהבים גם חסידיו גם מתנגדיו. להישוב הישן זה התאים; הנה תחדל שאיפת ה“אפיקורסים” ולא ידחקו את הקץ, לא יחללו את לשון־הקודש ויחכו למשיח – ולהם ירווח ויוסיפו לחיות מה“חלוקה” כמקודם ואיש לא יתערב בעניניהם.

הדור הצעיר בגולה נזדעזע: אוגנדה? לאמר לוותר על השאיפה הנעלה לחזור לארץ־אבות? להתחיל לחיות מחדש שם, באפריקה, בין כושים פראים? ובמה יעוררו, במה ילהיבו, במה ישפיעו על ההמונים היהודים להסכים לכך?

בן־יהודה מבאר הכל, עד כמה שמובנים הרמזים, כי זה אינו אומר לוותר על משהו. להפך, זה בינתים האמצעי היחידי לכונן עם, להניח היסוד לעתיד המזהיר, יכולת לזוז, להשכיל, לפתח ולהשריש את הרעיון הלאומי בבני עמנו הגלותיים, להכין וכו' וכו'.

מעט מעט מתחילים בני־ישובנו הצעירים להבין ולהחליט כי זו הצלה. בן־יהודה בעד אוגנדה וכל הישוב בארץ אתו. התעמולה הולכת וצועדת בצעדי ענק לכל שדרות העם עד לתינוקות על ספסלי בית־הספר.

בן־יהודה אינו חולה עוד, אינו חלש, אינו גונח דם, עיניו דולקות באש הלאום, דבריו הולמים. המונים מבחירי ישובנו הולכים אחריו, המורים ברובם, עסקני הישוב. המושבות כולן מסכימות לו. הלאה החשש, הלאה רפיון ידים, אמונה בעתידנו בלב כל!

אלא שוב מתחדשת המלחמה בבן־יהודה בגולה. בן־יהודה הוכרז כבוגד ברעיון ציוני, שהוא היה הראשון להכריז על תנועה לאומית בארץ שאליה הלך בעצמו וקרא לאחרים לבוא אחריו, ואולי גם בתחיית הלשון בגד, כי למה באוגנדה עברית?

חרם חדש עליו! אך הפעם הוא בחברה טובה, גם הרצל ונורדאו מוחרמים. שלשתם יחד “עוכרי ישראל” הם המתעים את העם ואינם ראויים להיות מנהיגיו. בן־יהודה לא נדהם מזה. במדה מן המדות הוא גם מצדיק את מחרימיו, כי אין הם מבינים, ידם הימנית אינה יודעת מה שעושה השמאלית. לקצתם קשה להנתק אף לזמן מה מהקדושה והאהבה להארץ האחת, ארצם מימים ימימה, והשאר דבוק בהכתוב, בנבואה בתפילות.

התנגדות זו נותנת לו הפעם יתר כח ויתר עוז ללחם כארי בעד “מקלט הליל” כפי שקרא לזה נורדאו, ההצלה היחידה ברגעים קשים אלה, תקות האומה – אם רק תחפץ. בהתנגדות זו מתנגש בן־יהודה עם חבריו בתנועה זה עשרות בשנים: אוסישקין, טשלינוב, יצחק גולדברג ועוד ועוד, כמעט כל “חובבי־ציון” הותיקים. אין דבר, הוא מאמין בכחם של הרצל ונורדאו, שהם יכניעו את המפקפקים ויאירו לתועים.

הוא מתקשר במכתבים עמהם, מבאר ומוכיח צדקת ההצעה הנפלאה של אנגליה והתועלת הגדולה שזה יבא לתנועתנו הלאומית, הוא דורש משמעת, תמיכה במנהיג.

אוסישקין בא לארץ. לאוגנדה אין הוא מסכים, “אך הגיע הזמן”, הוא אומר, “לסדור כל הכחות העובדים בארץ”. מובן מאליו, שבן־יהודה עוזר לו, כי בסדור הכחות יש תמיד יתרון. האספה בזכרון־יעקב יוצרת את ה“הסתדרות הארצישראלית” ובעד זה מרימים את אוסישקין על נס, רחוב נקרא על שמו שם, הוא נוטע עצים לזכר המעשה הגדול הזה, ונפרד מישובנו באהבה ובהערצה.

אך מה נדהם ישובנו, כאשר שמע, כי באספת חרקוב אמר אוסישקין בשם “ההסתדרות הארצישראלית”, כי היא מתנגדת לאוגנדה, כפי הנראה אין הבדל בין מלך ודומה למלך. לוּאִי הארבעה־עשר אמר: L’etat c’est moi ואוסישקין חשב שההסתדרות שיצר – זה הוא. כל האהבה וההערצה ליוצרה חלפו בין לילה. השם אוסישקין הוסר מהרחוב, האילנות שנטע – נעקרו. אוסישקין כשלעצמו רשאי להתנגד לאוגנדה, אבל ארץ־ישראל תומכת במנהיג – בהרצל!

והשאר ידוע: אומרי “הן” ואומרי “לאו”, “הבוכים” וה“מתפעלים”. הצעת אוגנדה נדחתה בכנסיה הששית בבזל. המנהיג מיואש, לבו נשבר, הוא מת.

גם לבו של בן־יהודה נשבר, הוא מסרב לקחת אוכל לפיו, הולך קודר, עטו אינו נשמע לו עוד. כאחוז כלֶבת הוא מורידו לתוך קסת הדיו אך מחנק בא לגרונו. הנוזל השחור מטפטף על הנייר, אינו יכול לכתוב. אף לא את מלונו.

כל תמימי־הדעה עם בן־יהודה נבוכים, מיואשים גם הם, כמו סביב איוב בשעתו אינם מוצאים נחומים. והוא טוען: למה לו החיים, אם לא יועילו לעמו? לשם מה לשון, אם גורלה למות טרם תראה שוב חיים מלאים? למה מלון ולמי יהיה צורך בו? להמדע בלבד אין בכחו לעבוד, עַמו ראשית הכל ותכלית הכל בשבילו, ואם לעמו אין הצלה, אחת היא לו אם אש עזה בוערת ומחריבה הכל מסביב, וכמטורף הוא שואף לדבר אחד: לצקת שמן על המדורה; הוא נכון לשרוף את הכתב־יד. אחרי התיעצות עם הידידים היותר קרובים אני מחליטה לשלחו לחוץ־לארץ, לשאול ברופאים, להחליף את הסביבה, אולי ישקוט וירווח לו ועוד ישוב למפעל חייו.

וכך היה.

הרופאים המומחים בחוץ־לארץ הסירו כליל החשש של רופאי המקום כי בן־יהודה נגוע במחלת הסרטן בקיבתו.

הוא הבריא, אף מצא תומכים אשר אפשרו לו לפנות לחקירותיו הבלשניות. כמו שקרה כבר פעם – הרופא שדן אותו למות – מת בעצמו. ובן־יהודה חדש כנשר נעוריו ובמשך שנים ושנים עבד בחריצות למטרתו האחת – שכלול הלשון העברית והכשרתה לחיים.

לג. אכזבה – וישועה בצדה    🔗

מלחמת הישוב הישן בבן־יהודה נדמה, כי נחלשה, או נשכחה, וכמו כן התנגדות החדשים, מהדור הצעיר לפנים בגלל התנקשותו באחד־העם, ב“אמת מארץ ישראל” שלו, שענה לו ב“אמת שניה”, בה הוכיח בן־יהודה את התקדמות הישוב, תחיית הלאום ומסירות נפשם של החלוצים לארץ, ללשון ולתחיה בכללה למרות כל המכשולים וכל התנגדות של הדור הישן.

אז נתנו תלמידי אחד־העם ארשת שפתים בכל העתונים לרגשותיהם הפגומים: “נגע בן־יהודה ברבם, מורם ומדריכם – אחד העם”. כעת בגלל אשר תמך בהצעת אוגנדה, גזרו: “מות ימות לפחות מיתה רוחנית” וזה למרות שהם עוד היו קשורים בבן־יהודה מחיה הלשון, מפיץ האור, מגן ומפאר את הישוב החדש, מעורר לתחיה לאומית שלמה. המורים החדשים: ד“ר מוסינזון וד”ר בוגרשוב, למרות כל הערצתם למחיה הלשון, מתנגדים לו בעד “עוון אוגנדה”. נוצרה אוירה מרעלת עד למאד מסביבו שהשפיעה על רכי־לב ומחוסרי־דעה־קבועה לבלי להתקרב יותר מדי אל בן־יהודה המוחרם־בלי־חרם הפעם, פן ירדפו גם אותם. ובאמת אפילו הטובים והמקורבים שבידידיו חששו להֵראות על מפתן ביתו והיו באים בין הערבים או בלילות החשוכים.

מצד אחר עורר זה קנאה גדולה בין תלמידיו הצעירים של בן־יהודה ויסובבוהו וישבעו לו אמונים ואמרו, כי הנם נכונים להלחם מלחמתו־מלחמתם לחיי אור חופש ודרור, לחיים עברים לאומיים וקנאיים על אדמת־קודש זו. והיו ביניהם בחורים מיוחסים, יוצאי חלציהם של רבנים וממונים, השואפים להשכלה, גם מבני הדור החדש, בעלי כשרונות, ומכל אלה קוה בן־יהודה, כי יהיו בעתיד נושאי דגל התחיה לעמנו.

והנה מבצרו האחרון והבטוח, העדה הספרדית, שבה תמך בן־יהודה והיא תמכה בו מיום בואו לארץ, שהשתדל תמיד להרימה למדרגת עדה נאה לשמה, – גם מצודה זו נלכדה, וכמעט נהרסה. עדה זו הסתבכה בהתנגדות לבן־יהודה בגלל שאלת ה“בחירות”, בחירת חכם־בַּשי. הדור הצעיר והמתקדם שבעדה תמך בדרישות בן־יהודה, אך הזקנים והמחזיקים בקרנות המזבח, התקיפים מכבר, הרגילים לעשות כטוב וכישר בעיניהם, התקוממו לפרוק מעליהם את עול ה“אשכנזי” בן־יהודה המתערב בעניני עדתם. הקרע נעשה. אינם עוד על צדו, אף מתנגדים לו בכל, וכתוצאה מזה גם לתחיית הלשון, ומוסיפים ללמד בתלמודי־תורה שלהם בז’רגון הספרדי. בן־יהודה נותן לעצמו דין־וחשבון מהנעשה סביבו: העדה האשכנזית ופרנסיה – נגדו. המשכילים מצדדי אחד־העם גם הם בועטים בו אחרי שקשר מלחמה על רבם. גם במושבות המעטות חלוקי דעות: נסוגי־אחור והמתחסדים נגד החפשים ומבקשי האור, אף רודפים את חסידיו של בן־יהודה ומתנגדים לתחיית הלשון מי ב“אל תעשה” ומי ב“עשה” והנה נפסדו כל מעמדיו, חייליו נרדפים גם הם, והוא כמצביא שהפסיד מערכה אחרי מערכה.

והציונים הרשמיים? גם הם קרים כקרח, אינם נענים, אינם עוזרים במלחמה הקשה, אף בהוצאה־לאור של מלונו אינם מתעניינים.

והנדיב? קרוב שישלול את תמיכתו, מפני שבן־יהודה חשוד בציונות.

בתי־הספר שלנו הנתמכים בידי יהודי ארצות שונות מנסים לדחוק את הלשון העברית לקרן זוית ונותנים זכות הקדימה ללשונות הנכר למיניהן. והממשלה המקומית דוחקת: טרם יצאה הגזרה נגד השמוש בלשוננו, שלזה חשש בן־יהודה כל ימיו, אבל אסור לדבר על עם ישראל, ארץ ישראל ולאומיות. “אין עם ישראל ואין לו ארץ” – גוזר המפקח על העתונות ואוסר על בן־יהודה להזכיר כל אלה בעתונו. – אם אַין, – אמר לו, – שוב בית־הסוהר, שוב משפט והפעם לא יעָזר.

ענין ה“טשרטר” של הרצל – דמיון שוא הוא, ארץ־ישראל סגורה ומסוגרת בפני היהודים. רק בדרכיה אדומה, כתיירים יכנסו, או בגנבה וע"י שוחד.

בן־יהודה ראה כי היאוש פרש את כנפיו על כל מחוללי התנועה הלאומית בבית ובחוץ, כי שעות קשות עברו על חלוצינו הראשונים, מחלות ומצוקה וחוסר פרנסה אפילו לקיום בענוה רבה. החלשים נפלו, ומר היה לו הדבר ולא מצא אלא להטיף לסבל ולמלחמה. המנהיגים “אי שם בגולה” לא הבינו לצורך השעה, נתנו להעניינים פה להתפתח באטיות והתרכזו בעקר במלחמות בינם לבין עצמם בנוגע לסדורים, תעמולה והנהגה, ולא הבין האחד לעקרונות רעהו.

זה הציק לבן־יהודה מאד. “מה יהיה הסוף מכל זה?” – שאל את עצמו ומענה לא מצא. ובנסים – לא האמין.

אכזבה רבה תקפה את בן־יהודה בפעם השניה בימי חייו וראֹה ראה, כי הפסיד את ימיו ועמל בדבר אין חפץ בו, הישוב בארץ אינו מתרבה, אלא במדה זעומה, לשונו החיה אינה ראויה לשם זה בלי מלון. התבייש בפני עצמו וגמר אומר לרדת תהומה כאדם בלתי מוצלח יחד עם מלונו, אף לי הציע להתחבר אל השנים. ואולי תאיר ההצלחה פנים להבָּאים אחרינו. רגעים מספר של מחשבה, ואמרתי לבן־יהודה:

– אני מסכימה אתך בחיים ובמות, אלא ילדינו…

והוא:

– יגדלו ככל היתומים בעולם ואולי אחרי מותנו ישימו לב אליהם יותר.

הוכחתיו:

– אנו בעלי חובות גדולים, ולמה נוליך שולל אנשים שהאמינו בנו ועזרו לנו. אני אסע לארופה, אמכור את כתב־יד המלון לבית־הנכאות הבריטי בלונדון, או לאיזה מכון אחר, נשלם חובותינו – ולעולם הבא נלך יחד, חלילה לך – בלעדי!

האמין לי בן־יהודה, ואני נסעתי עם חלק מחומר המלון במחשבה נסתרת למצוא מוציא־לאור דוקה גדול, מפורסם, עולמי, – ומצאתי את לַנגֶנשייד בעזרת ידידנו הצייר אפרים משה לִיליֶן. אחרי שלשים שנות הכנה (1879 עד 1909) יֵצֵא בכל פארו הכרך הראשון של “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה לאליעזר בן־יהודה ירושלמי” Thesaurus totius hebraitatis et veteris et recentioris בכנויו הלועזי, עם שלשה תרגומים, בדפוס משובח ועל נייר טוב, בכריכה נהדרת. חיצוניותו כמו תכנו יפליאו ממש את בני עמנו והעובדה כשהיא לעצמה, כי שם לנגנשייד יתנשא על השער, ימשך תשומת לב העולם המדעי. העתונות בכל הארצות לא מצאה די מלים לשבח את המפעל המדעי של “בן־יהודה ירושלמי” שעתיד לצאת לאור.

כמו שאי־אפשר לעצור את האמת ולהסתירה והיא תעשה דרכה, כך היה גם המלון. עברו עוד עשר שנים בצרות וסבל, ברדיפות, יאוש ואכזבה ואף־על־פי־כן הספיק בן־יהודה לבקר ברוב הספריות הגדולות בבירות העולם ולקרא את כתבי־היד היקרים שעוד ישמרו בלשוננו, גם דברי דפוס הנמצאים אחד בעיר ושנים במדינה, להעתיק, לרשום ולהביא הביתה, לארץ. עוד יגיעה, עוד “זעה קדושה”, עוד עבודה בלילות והמלון כולו היה מוכן בחצי מיליון פתקאותיו. העושר והגאוה הלאומית בתבות־הברזל יצאו לאור עולם.

לד. מעבר    🔗

הרוחות שקטו, על שדה הקטל נשמע שיר המחול. בראש הציונות עומד סוחר נכבד, דוד וולפסון, קרובו של בן־יהודה מצד אמו, אך משני הצדדים אין הבעה של שמחה על יחוס זה, אין עוד רעש בתנועה. הלאה הצעדים המדיניים. אף אחד־העם מרוצה ב“מי השלוח ההולכים לאט”. מתנגדי הרצל נשארו בלי זכות הקיום. חיים וייצמן, אפרים לילין, ברתולד פיבל, דוד טריטש, ועוד, במי ילחמו, למי יתנגדו? מה ידרשו? אוסישקין, טשלינוב, גולדברג, ועוד היו שכורי־נצחון. עוד נצחון כזה – ואבדנו.

בארצנו מהרה השלימו המנצחים עם המנוצחים. הישוב עבר על המשבר הרוחני והכלכלי שנוצר בזמן האחרון והחיים חזרו למסלולם הרגיל: יהודי אחרי יהודי נכנס בגנבה או בשוחד לארץ, נקודה מושבתית נוסדה פה ושם, התפשט יותר ויותר הדבור העברי והלשון נלחמה לזכות אזרח בכל מוסד חנוכי, חברותי או תרבותי. השלטון של ה“תורקים הצעירים” – אחרי המהפכה בתורקיה – היה יותר קל לשאת, חלפו לחץ העריצות ואי הבטחון.

בן־יהודה שהה חדשים מספר בחוץ־לארץ, התראה עם חכמים מלוניים גדולים ועם בחירי המלומדים שלנו, וכולם המריצוהו למהר בהשלמת מלונו שהמדע כל כך זקוק לו. חזר ארצה בריא, שקט, נכנע למאורעות הזמן וחלופי הגברא במהלך תנועתנו הלאומית.

הרצל איננו, אך הכנסיה הציונית מתמידה להתאסף, וכמו קודם גם כעת לא תהיה לה הבעה עברית לאומית אלא לאומיות בן־לאומית וכל השפות למיניהן תשמענה ותשלטנה בה, ובן־יהודה לא ישתתף בה כל זמן שלא יתקבל העקרון: עברית לעברים! הם לא קבלו עקרון זה, והוא לא השתתף.

הצעת אוגנדה חלפה וכאילו לא היתה, ליגונו הגדול של בן־יהודה ולתמהונו של ראש הוַזרה האנגלית ג’וזף טשמברלין ואולי של העם הבריטי בכללו. המשלחת היהודית שסיירה באפריקה חזרה והכריזה כי אוגנדה אינה טובה להתיישבות היהודים.

בן־יהודה אזר שארית כחו וחכה להזדמנות אחרת. אך רק פלא או נס יתנוה בידינו שוב, ומי יודע אם נהיה מוכנים גם אז?

בינתים הגיע הרשיון לעתוננו, גם אחרים השיגו רשיונות להוציא עתונים, וספרותנו התעשרה. אין הקוראים תלויים עוד בעתונו של בן־יהודה ה“בן־יחיד”. לכל דעותינו יש מתנגדים בפרהסיה, שחור על גבי לבן, באותן האותיות המרובעות. מכל קרן זוית צצים “בני־יהודה” – עורכי עתונים וסופרים למיניהם, והקהל הרחב אבד במקצת את הקרקע מתחת רגליו, אינו יודע למי להשמע, למי להאמין, איזו דעה לדחות ואיזו לקבל, ונדמה שכל חדש יצליח. לא כן היה הדבר. אמנם נבדלו אלו ואלו לקהיליות קטנות מתנגדות, אך נוצרה גם הבקורת, והחלו להבדיל בין ענבים ובאושים. זה היה כעין כור שבו הכל נמס והזדכה. אנשי־רוח־כבירה מעטים התחברו ונשבעו להלחם להתפתחות החיים הלאומיים בארץ, ויהי מה, לחיים עבריים שלמים. כל אלה התאספו כקיר ברזל מסביב לבן־יהודה. ביניהם היו מהוָתיקים, אך רובם צעירים ומבטיחים הרבה. אלה תלמידי בן־יהודה עבדו ושקדו ורכשו להם ידיעות והכל לשם הרעיון והמלחמה בעדו. כל אחד מהם היה פרצוף בפני עצמו, מענין, אהוד, ונדמה לנו כי מחנה אנשים חשובים יתהוה מהם בעתיד. צר נהיה להם המקום וחסר היה כל מה שנצרך ללמוד ולהתפתחות, ויסעו לבקש חכמה בחוץ־לארץ, מי לגרמניה, מי לצרפת ולאנגליה, ומי לאמריקה, בהתחייבות לחזור ולעבוד.

בן־יהודה לא יכול להתנגד לשאיפתם זו, ולו התנגד – לא היה מצליח. הבחרות פקחה את עיניה והשתוקקה למלה חיה, לחיים מלאים ויפים לכל גוניהם, בלי מעצור ולחץ תמידי מצד ההורים האדוקים, היא רצתה לראות חזיון ותערוכת תמונות, לשמוע נגינה, לקרוא ספרים לרוב, לראות פני אנשים גדולים בחייהם ממש, והכל חסר פה.

ומי יכול לדרוש מהם חיי־התנזרות־מכל, הקרבת היש לגמרה? והם הלא רק בקשו עמידה ברשות עצמם ואפשרות לחיות מיגיע כפיהם בכבוד, אומניות חפשיות ושדה לכשרונותיהם.

בן־יהודה לא היה מרוצה כלשהו ואמר לי:

– בוחר אני את העגלון שנשאר בארץ מכל גדולתם בנכר.

אך התנחם קצת בראותו דור צעיר חדש ממהר ותופס עמדות הנעדרים וחשב: אולי יעלה בידנו לגלות בשבילם כאן בארץ מעין של חכמה ודעת וחיים חדשים ויפים ולא יצטרכו לנוד לנכר.

רובם לא חזרו, אם כי נשארו נאמנים לרעיון ועובדים לו, איש איש במקומו. בן־יהודה בנדודיו בעולם לא בקש לראותם ולא נהנה מהצלחתם שם. “לא לנו הם” – אמר בתנופת יד, כלדבר שאיננו עוד.

אבל עוד הרבה לפני כך, כשבנו בכורו בן־ציון אמר לו, כי אינו רוצה לנסוע לחוץ־לארץ ללמוד ובוחר הנהו להיות סנדלר או נפח במולדתו, ענה לו האב, כי לצערו הגדול אינו יכול להסכים לזה, כי עיני כל נשואות אל זה שדבר לראשונה עברית בתור לשון־אם, כדי לדעת אם נכונים דברי האזהרה של משכילים ידועים, שאי אפשר להחיות שפה מתה ולחנך בה דור מבלי שיהיה כולו הדיוט ובור.

– עליך עשיתי את הנסיון, בני, ותן לי להשלימו עד הסוף.

בהיותנו בפריז אמר נורדאו לבן־יהודה:

– הנה המעגמה של עמנו: צעיר בעל כשרונות יוצאים מן הכלל, עתונאי par excellence כבנך מחויב לחזור לארצו במקום שאין לא עתון ולא קהל קוראים.

עם העתונים הקטנים והדלים לא התחשב נורדאו ולא עם קהל קוראיהם הקטן.

ובן־יהודה השיב לנורדאו:

– מקוה הנני כי יבוא יום ובנינו לא יעזבו עוד את מולדתם, וכל ספוקם ימצאו בה וכי מספר העברים ירבה מהר.

נורדאו לא חדל מלדרוש, כי חצי מיליון יהודים ירדו בין לילה בחופי ארץ־ישראל על אפם וחמתם של התורקים. ואף אם אלה ילחמו בם, יהרגו מהם, אך את הארץ יכבשו. חצי מליון תושבים – זה כבר עם קטן.

בן־יהודה אינו רוצה לנגוע בשאלת הלשון, כי הוא מכיר דעתו של נורדאו בשאלה זו: “אחרי כן יראו באיזו לשון ידברו”, ועל כן הוא עונה לו רק זה:

־ בינתים יבוא־נא אדוני, מורנו ורבנו, להתיישב בארץ.

נורדאו, בקצת מבוכה, מבאר עד כמה אי אפשרי הדבר בשבילו, אף לבקור אינו יכול לבוא, “מפני שאין לו כסף לחלק לכל פושטי־יד בארץ”.

בן־יהודה נעלב ומבטיחו כי איש לא יבקש ממנו דבר, ולהפך, יחלקו לו כבוד כמו למלך.

על זה אין נורדאו עונה דבר. שתיקה כהודאה. בן־יהודה משוכנע, כי נגע הפעם בלבו ואולי יצא מזה דבר מה.

אך נורדאו לעולם לא בא ארצה, אם כי את עצמותיו העלו למנוחת עולם בה.

לה. נצחון    🔗

אדיר הוא כח הנצחון והרבה יכול לפעול בו האדם אם ידע להחזיק בכנפיו. חזרתי מנסיעתי והבאתי את הכרך הראשון למִלון בכריכתו המפוארת, בהוצאת לנגנשייד. אמנם רק נייר חלק היה בכרך־לדוגמה זה, אבל הבשורה שבית לנגנשייד בברלין יהיה המו“ל של המלון פשטה מפה אל פה והדבר נחשב כעין פלא ונס שקרה ללשוננו, כאילו עברה את ה”רוביקון" של לשון נשכחת ונכנסה לשורת הלשונות המוכרות והחשובות בעולם. גם השם הלטיני של המלון עשה את הרושם שלו.

חיש חדלה כל ההתנגדות למחבר המלון הגדול הזה. מכל צד נחפזו המברכים, המניות של תחיית לשוננו עלו והתיקרו, לוחמיה הרגישו כאילו דם חדש נזרק בעורקיהם. מרץ חדש, כח אדיר, תעמולה מוגברת – הצלחה נראית לעין, והמצביא שלנו, בן־יהודה, על הסוס!

כמעט שאי אפשר היה להכירו. בקדחת, ובגניחת דם מגרונו נלחם, ידו נטויה, דברו הולם ועל יד שולחן עבודתו נרשמים עמודים אחרי עמודים שהולכים לדפוס. הכרך הראשון של המלון הולך ונסדר בירושלים, ואך יֵצֵא לאור אצל לנגנשייד בברלין.

מהיום גדלה האחריות על בן־יהודה. הוא מחויב על פי חוזה לתת את כרכי המלון זה אחר זה, אין מקום להפסקות, לדחיה מפני משהו.

והעתון? היזניחנו? האם זה חשוב פחות? הלא העתון הוא האמצעי להפצת כל מלה חדשה, חוץ מתפקידו החנוכי והתרבותי. בן־יהודה מחלק את יומו, מחלק גם שעות העבודה בלילות בין המלון והעתון והכל הולך כמו על גלגלים, במצב רוח מרומם, בבטחון גמור בהנצחון הסופי: עם ישראל יחיה על אדמתו ובלשונו.

מהבית העברי הראשון יוצאת האמרה לחיים עבריים שלמים מופתיים וגדולה ההשפעה בכל עבר ופנה. אף בת קול נשמעת בחוץ לארץ.

אך על פני בן־יהודה המאושר אני רואה צל של דאגה.

– מה יש? – אני שואלת.

חסרים לו ספרים, הכרחי הוא לו הדבר להפגש עם אנשי מדע גדולים במקצועו, להחליף עמם דברים, להאזין לדעותיהם ביחס לעבודתו, לבקר שוב בבתי־ספרים גדולים ולמצוא עוד כתבי־יד, להעתיק מה שנצרך, להעשיר ולהשלים את המלון כדי שיהיה ראוי לשמו ולתפקידו.

אני מבטיחה לבן־יהודה, כי אחרי השלמת הכרך הראשון נסע שנינו לחוץ־לארץ לשם חקירה ועבודה לחדשים מספר, גם נרכוש את הספרים החסרים לו. הבטחתי זו מרגיעה אותו, אף על פי שאינו רואה מאין היכולת והאמצעים הדרושים לכך? אבל אינו מעז להגות ספקות אלה בפני.

בחוש הוא מבין שאם ירַפה גם את ידי – הכל נפסד. ובכלל מדוע לא יאמין לדברי, אם מה שאמרתי לו עד כה מלאתי ועוד יותר מזה.

מלאו חמש ועשרים שנה לעבודתו בספרות ובתחיה העברית בארץ. המורים העברים באו לברכו בדברים חמים ונלהבים ונשבעו לתמוך במפעלו־מפעלם. הגישו לו אגרת מלאה דברי שבח והערצה. אני הגשתי לו אז את ברכתי בכתב בנוכחות ח"א זוטא, מרדכי קרישבסקי, ד"ר ישראל שפירא, אברהם צבי, ועוד, התחייבות כתובה על קלף, כי אוציא לאור את מלונו עד תומו, ולחזק את הדבר, פתחתי בסכין את עורק ידי וחתמתי בדמי.

היתה מבוכה גדולה בין המסובים. בן־יהודה חייך! זה היה נשקו כשלא מצא את המלה הנכונה לבטא את רגשותיו. בעיניו נוצצו דמעות גיל.

המאורע הקטן הזה נשכח מכבר, אך כעת קבל את כח ההגשמה: המלון יוצא לאור.

אכן לשוננו תהיה לא בלבד לשון חיה מדוברת בפי עמנו בארצנו, אלא לשון יפה, עשירה, מסוגלת לתת ספרות יפה ושירה אדירה, מכובדת בעולם כולו. רגש היש מפעם מעתה בלבות כל העובדים לתחייתה, מרצנו כפול, משולש ומרובע וכבר רואים ברכה בעמלנו והנצנים מלבלבים.

אין מה לאכול, אין בגד ללבוש, אין עץ לחמם את החדרים הקרים שאינם כלל מסוגלים לחיי בני־אדם, אין נעלים להפעוטים, אין דבר. אני מרגישה כ “אגזול” את העולם כולו, ובלבד שאמציא לבן־יהודה את כל הנצרך לקיומו! הלא כמעט שאינו דורש כלום. בהאח שלו בחדרו יהיה אש; אך בימי השרב של הקיץ איני יודעת מה אעשה כדי להקל מעליו את המחנק של החמסין, כדי להשמיד את היתושים האוכלים אותו בכל פה בעת שהוא נרכן על ספריו ומחפש בלילות מלים מזהירות ככוכבים. אני חולמת על מחמם בחורף ומקרר בקיץ, מין הסקה מרכזית העושה את פעולותיה ההפוכות לפי שנוי העונה. בן־יהודה צוחק לזה, רוצה לשים מעצור לדמיוני פן יוליכני שֹלל. ובינתים מוצצים היתושים את דמו של בן־יהודה. ובשביל מה? כדי להוליד יתושים חדשים, למרר את חיינו ולמלא את ארצנו בחידקי הקדחת. אין דבר, יבוא יום, גם ביתושים נלחם וננצח אותם.

מה עז ומתוק כח הנצחון! על כל הפגעים יגבר, אף מכשולים כסלעים ענקיים יסיר מהדרך. בנצחון השלים בן־יהודה את הכרך הראשון של מלונו. עיף אך רענן, חזק, בריא, נכון להתחיל בעריכת הכרך השני. אך הכסף לעבודה מאין ימצא?

מסדרי האותיות בדפוסנו הביאו לתשורה העמוד הראשון יצוק עופרת.

ואני אומרת לבן־יהודה:

– העמוד האחרון אתן לך יצוק זהב.

הוא מאושר חייך מבלי לאמר כלום. האם העיז לפקפק בעמוד האחרון, בי או בזהב?

לא, כיון שאמרתי לו, הוא האמין ויפן לעבודתו בכחות מחודשים.

נסענו לחוץ־לארץ, אל המו"ל שלנו. אינני מתביישת כלל להכניס את מחבר המלון להבית הנהדר והמפואר – בית לנגנשייד. שם יראה בן־יהודה את כל המלונים הגדולים בלשונות לעז מתחלפות, ואשר כבר הוציא־לאור לנגנשייד, ומלונו העברי בצדם בכל הדרת הכבוד, ולבו יתמלא גיל וגאוה על קדמת לשוננו עד כדי כך. כל יהודי גרמניה, אף המתבוללים שבהם מתגאים בכך, אינם מבינים מה הנס שקרה פה. מעולם לא קבל בית זה שום חבור יהודי ואפילו בגרמנית.

– “אכן זו זכות לשוננו” – יאמר להם בן־יהודה בנצחון – וכיון שלשון לנו, עם הננו.

ודוקה זאת הם לא יבינו. מים רבים יזרמו בהשפּרֶה עד שחותם הגלות וההתבוללות ישבר מעל לבותיהם, והדופק היהודי יפעם לעמו הוא. אין דבר, סוף הכבוד לבוא.

מברלין המשכנו את הנסיעה פריזה. ושם נפגש עם ילדינו שיבואו מארץ ישראל, וכולנו מוזמנים אל אחי העשיר דוד יונס. זהו שמשלם את כל הוצאות נסיעתנו, אבל להמִלון אינו רצה לתת כלום. “יתן העם”, – הוא אומר – “זו חובתו”.

לו. פגרה ועבודה    🔗

הנסיעה היתה נחמדה. בן־יהודה התהלך הלוך ושוב לאורך הספינה והתענג על מרחב הים, על הפגרה, רחוק ממתנגדיו ואוהביו כאחת, הלאה ממאורעות ומהתרגשויות יומיומיות. מעט שנוי – זה מרפא לנפש.

בברלין נתקבל בכבוד רב על ידי המו“ל שלנו, ע”י כל הידידים, המכרים והמלומדים. כולם ברכוהו שיזכה לראות בהשלמת מלונו בדפוס.

ועד המלון בברלין בראשותו של פרופ' מרתין פילפזון ובהשתתפותם הפעילה של פרופ' אוטו ורבורג, ד“ר פאול נתן וד”ר אברהם שלום יהודה, עזר לי בהשגת הסכומים הדרושים לכרך השני.

בן־יהודה עבד בינתים בספריה המלכותית של ברלין, וממינכן שלחו לו את כל כתבי־היד שדרש.

נסענו לפריז. שם עבד בן־יהודה בהספריה הלאומית, התראה עם מלומדים, בלשנים יהודים ומאומות העולם, התראינו עם מכס נורדאו, עם דיוק־קרסי. ילדינו הגיעו בלוית אחותם הנשואה ימימה ובעלה, וגם אחי הצעיר יוסף נמצא אתנו, והיינו משפחה גדולה, אורחיו של אחי הבכור דוד.

הייתי חפשיה מכל דאגות בית, השתחררתי גם מעבודת המלון לזמן מה ויכולתי להקדיש כל עתותי לילדי ולהראות להם כל מה שהיה אפשר לבני גילם לראות בפריז: בתי־נכאת, גני־שעשועים, טיולים ונסיעות קטנות על נהר הסֵין. הלבשתים יפה בנדיבות אחי ונסענו לפינלנד ולהשאר באחוזת ה“דוד” הנהדרת בתוך יער עצי־מחט ולהיטיב את בריאותנו מכל הקדחת והסבל שבמולדתנו.

אך ימים טובים בלי דאגה חולפים מהר. שני חדשים עברו חיש והנה קבלנו מכתב מלנגנשייד, בו הוא שואל, מתי נגש לעריכת הכרך השני כדי שיגיע ברלינה במועדו. הפצרתי בבן־יהודה לחזור לעבודתו ארצה, ועלי היה עוד לנסוע למוסקבה בעניני המלון. על כן השארתי את הילדים אצל אחי ואחרי שובי נסע כולנו, משפחת אחי ומשפחתי לג’יניבה השוויצית. שם קנה אחי אחוזה ובקש ממני להניח את ילדי אצלו עד גמר הכרך השני, אז נבוא שנית אליו לשוויציה לנוח, נקח את ילדינו אתנו ונחזור ארצה. לדעתו הרבה יותר טוב לנו בכלל לחיות אצלו בשוויציה, לעבוד במלון ודבר לא יחסר לנו.

ככל אשר הוקיר בן־יהודה את נדיבות לבו של אחי ואת אשר עשה בשבילנו, לא יכול לסלוח לו הצעה נועזה זו שהציע לנו: לעזוב את ארץ־ישראל, ואת התנכרותו בכלל לארצנו ולתחית ישראל בה – יחס שלילי של כל היהודים המתבוללים בגולה. לבו של בן־יהודה היה מפעם לפעם מתמלא זעם ובוז על היהודים האלה. אף על פי שמהגולה קבל את התמיכה לעריכת מלונו וגם לעתוניו ולולא תמיכה זו אולי לא היתה תחית הלשון בארץ יוצאת לפועל.

בן־יהודה לא התחשב כלל עם הדבור העברי בגולה, שהחל פה ושם מיד בהוָסד אגודות “שפה ברורה”, כמו בארץ־ישראל. זה לא בא אצלו בחשבון־התחיה, לא ענין אותו. בעת נסיעותינו בחוץ־לארץ היו מבקשים מפעם לפעם ממחיה הלשון וממני הרצאות על הדבור העברי. בן־יהודה היה מרצה על תחית הלשון בארץ, ואני רק על הדבור העברי בגולה. לפי דעתי היה לזה ערך רב כהכנה.

קשה ועגום היה לבן־יהודה לחזור בגפו ארצה בלי שאהיה על ידו ואעזור לו בעבודתו, ובלי משפחתו העבריה אשר בן־יהודה בעצמו היה זקוק לה, לשמוע את צלילי פטפוט העברים הקטנים במשחקיהם, במריבותיהם, באדיבותם היוצאת מן הכלל, כמו בהתפרצות כעסם, כשהיו מקללים בסתר איש את רעהו בקללות עבריות חדישות, יחידות במינן: במקום “חזיר” היו אומרים “ח.ז.” במקום “חמור” – “נועֵר”, במקום “מנוול” – “מְנוּ”, וכן: “מלכה אכזריה”, “שפחת מצרים” וכדומה.

אחי חשש מאד מהפרידה הקשה ובקש ממני להשאר עם הילדים בפינלנד, ובעצמו לווה את גיסו לפטרסבורג לרכבת ודאג שכל נסיעתו ארצה תהיה נוחה: כתב שניה במסלת הברזל ובספינה.

יום לפני עזבו אותנו ישבנו בגן היפה שבאחוזה והנה עבר עורב שחור והשמיע את קריאתו המרגיזה “קרה, קרה,קרה”. בן־יהודה ידע כי זו אמונת־הבל האחת שאני שמתי לבי אליה ואמר בחיוך:

– מה רוצה עורב־הפרוד, הלא יש לנו עוד יום אחד להיות יחד.

– אל אכזבה. רק תוחלת, והעורב אינו “תכלת” – עניתי. החוקר אהרוני גלה עוף פלא זה בארצנו.

בעת הפרדנו, אם הוא היה נוסע בלעדי, או אני בלעדיו, היה בן־יהודה סופר ברעדה את הימים והשעות שעוד נשארו לנו להיות יחד. זה היה מכאיב את לבי, כי הרגשתי את מכאובי לבו הוא וכמה זה קשה לו. אבל בשביל המלון – לא היה משא ומתן, ההכרח הכריע.

אך מה מתוקה היתה אז החזרה איש אל רעהו, כמו בפגישתנו בפעם הראשונה: חיים חדשים היו מתחילים בכל יפים וקסמם. גם הילדים כבר למדו לשמוח בשובנו כמו שידעו גם להתעצב כאשר עזבנום לנפשם. בן־יהודה ידע זאת וידע גם להוקיר את אומץ לבי להבליג על רגשות־אם ולהיות תמיד מוכנה לעשות את חובתי קודם כל לעמי, לארצי וללשוני, ולעבודה, כשנדרשתי לכך.

כה היתה תמיד הפגרה שלנו – מנוחה מעורבת בעבודה, ואף־על־פי כן זה חִדש תמיד את כחנו וחזרנו במרץ חדש לעבוד, להלחם, לסבול. זוה היתה הפליאה בעיני־כל, עד שאמן אחד השוה אותי בקצת־לעג להיונה האגדית אשר במעופה לעולם אחר תמיד חדשה את כח פלאותיה.

לז. הרפתקאות למיניהן    🔗

ארצנו נמצאה בפריחתה, ואיך שהוא רוח לנו תחת שלטון התורקים הצעירים. המשיכו לבוא מתישבים, קנו עוד קרקעות, ויסדו מושבות חדשות. החלו לבנות את העיר העברית הראשונה על חולות ים־יפו. המצב החמרי במושבות הישנות הוטב, כי היין מצא מהלכים בעולם. בתי־ספר התפתחו ומורים מוסמכים טובים באו; החנוך התחיל לקבל צורה, הילדים העברים הגיעו במספרם לאלפים רבים. נסינו לסדר תהלוכה של כל בתי־הספר בירושלים בנים ובנות, וכל הדרך נתמלאה, ממחנה־יהודה עד מוצא, הכפר העברי שבדרך ליפו: “שבעה קילומטר ילדים עברים”.

עיני בן־יהודה רואות כל זה ולבו מתמלא גיל. הוא חש שהצבור העברי חי, הכל בדרך הטבע: המשפחה, הצבור, הכפר והעיר. האין זה גרעין למדינה? רק תשומת הלב הראויה לתחית הלשון ולמחייה, להמלון ולהעתון טרם התעוררה, מדוע? אולי הדורות הבאים יפתרו חידה זו.

ובשביל הצבור העברי, בשביל הכפרים והערים, בשביל המדינה העברית בעתיד הוא מוסיף להכין את הלשון בכל עשרה, בכל תפארתה, אשר תסַפק מלים בשפע להמדבר ולהכותב, להקורא ולהחושב־עברית לכל הצרכים. הוא עורך את הכרך השני של המלון. כבר נשלמה האות “ב” והנה “ג” התחילה. אחריה תרדוף האות “ד”. כך מתקדמת אומה! כך אולי הילד לומד א"ב מטפל בכל אות, ורבּו אתו. בהשכלתו הרחבה, בתרבותו הגבוהה, בעשר הלשונות אשר שלט בהן, בחנוכו הבינלאומי, בהערצתו לכל מה שהוא מדע, חקירה, סִכּוּם, ובדרישתו הגדולה ללאומיות שלמה, גמורה וקיצונית רואה בן־יהודה בכל פסיעה קִדְמָה לאומית פה בארץ. הנה הר גבוה שכבר פסענו עליו ולפניו הר שני שעוד עלינו לטפס עליו במרוץ, בקוצר נשימה, גם אם סכנה צפויה בזה.

איך נגיע במהרה למטרה? במה שנוגע לעצמו, הוא עושה לילות כימים, אינו מרשה לעצמו כל מנוחה, לא שבתות וימים־טובים, לא שנת־צהרים, לא שיחות בטלות בחברת לצים, בן־יהודה באחת:

– אין אני רשאי לבטל את זמני.

רואים זאת עסקנינו הצבוריים והלאומיים ואומרים:

– מה טוב, ללשון אין לדאוג, הלא זה מפעלו של בן־יהודה, הוא עושה בה כטוב וכישר בעיניו. ישאנה הוא על כתפיו, לנו יש דאגות אחרות.

אבל כאילו ההשגחה העליונה מגינה עליו. כשהוא עיף מאד וכחו מזדעזע, קורה תמיד איזה דבר שיפריעהו מעבודתו, הפעם היתה זו – האות “ד”.

כספי המלון נשארו בברלין ופרופ' פיליפזון היה הגזבר שלנו. התשלום בעד העבודה בא כסדר חודש חודש, ופתאום – הפסקה: אין כסף. אין יכולת להמשיך. כותבים לברלין, – אין תשובה; שולחים מברקים, – אין מענה. בן־יהודה, הנוח להתיאש אומר:

– בודאי אויבינו השפיעו על הועד לבלי יתמכנו עוד.

– מי הם ה“אויבים” האלה? בודאי אוהבים וידידים, שתמיד מתגרה בהם בן־יהודה ומציק להם בדרישותיו הקנאיות, בבקרתו על מעשיהם, והפעם בודאי אמרו די, ולהם יד בברלין והשפעה על האנשים ההם. ואם אין הדברים כך, מה פשר הדבר שאפילו תשובה אינם נותנים? – כך מדבר בן־יהודה על לבי עד שגם אני מתחילה לפקפק ולהאמין בכל רע.

הדפסת הכרך השני נפסקה באמצע. העתון שמצבו היה רעוע אינו מכסה את הוצאותיו. קהל הקוראים קטן ומספר הקונים מועט. עשינו חשבון, כי קרוב לארבעים איש קוראים בגליון אחד שמחירו היה “עשריה” אחת (פחות מחצי גרוש של היום).

בן־יהודה ומשפחתו נשארים בחוסר כל, עמוסים חובות קטנים המצטרפים לסכומים מסוימים. והאות “ד” לא תזכה לראות אור־עולם עם עשרת אלפי מלותיה. אפילו אות כנראה נולדת במזל. ושאר האותיות, תשע־עשרה במספרן… כעל יתומות גלמודות מביט בן־יהודה עליהן. והן יקרות לו כולן, לכל אחת חשיבותה ותפקידה, אוצרותיה.

כשהיה בן־יהודה עיף מעבודה, היה מוכרח לפעמים להניח את העט מבין אצבעותיו הנרגזות מלחיצתו עליהן, ולעצום את העינים. תדיר אמר לי: האותיות מסתובבות ורוקדות לפני, אינני שולט בהן.

הפעם זו אות “ד” שרקדה את מחולה היחיד. כמו מתוך לבו הכואב של יוצרה היא נעקרה, נעלמה. מדוע? הוא רוצה לאחוז בה ואינו יכול, לנצח אותה – לשוא. הם נפרדים. אך מי יבין כאב זה ומי ירפאנו. גם אני מיואשת, אבל… אנסה.

האסע לברלין? קצת אני חוששת. אולי מתנגדינו באמת הרעו לנו ובמקום תמיכה אמצא התנגדות גם שם? השפעתי על בן־יהודה לנסע אתי לפריז, שם נשיג מחברת “כל־ישראל־חברים” תמיכה קטנה, כדי שיוכל לשבת במנוחה ולעבוד בספריה הלאומית ואני אסע ברלינה.

לא היתה לנו דרך אחרת ובן־יהודה התרצה. להוצאות הדרך בענוה גדולה, בכתה שלישית, השגנו הלואת חן־וחסד ממקום שלא פללנו. ביפו השארתי את בן־יהודה רגע קט ב“מלון קמיניץ” ואני הולכת ו“אחזור מיד”.

– אנה את הולכת? – שואל בן־יהודה, ומוסיף:

– אל תלכי לראותם, איש לא יבוא לעזרתנו.

הננו ברחוב בוסטרוס, מביטה על ימין ועל שמאל כמבקשת “מאין יבוא עזרי”, ואין גם לי רצון רב לנסוע הפעם מפני החשש שלא אצליח בכלום ולא יהיה אפילו במה ולמה לחזור. מבטי נפל על חלונות עליה שניה באחד הבתים, שם נמצא “המשרד הארצישראלי” מיסודו של פרופ' אוטו ורבורג ובהנהלתו של ד"ר רופין. “בוסטרוס” נהיה ל“דאונינג”. אני עולה בחפזון במדרגות ישר ל“הציר שלנו” (כך קרא פר' ורבורג לד"ר ארטור רופין). גודל המשרד היה ד' אמות על ד' ובו שולחן עגול וכסאות אחדים. הצגתי את ה“S.O.S” שלי בפני ד“ר רופין ודרשתי ממנו לקרוא לאספה דחופה להצלת המלון. ד”ר רופין טען, כי אין לו מה להגיד בנוגע להמלון או להלשון, וכי אין הוא בעצמו יודע לדבר עברית. ואין לו עדיין כל יחס וקרבה עם העסקנים, ובודאי לא יענו להזמנתו.

ואני אמרתי לד"ר רופין: דוקה מפני שאין לאדוני כל יחס עמהם, הם יבואו, כך הוא טבעם של בני־אדם.

הפצרתי בו עוד, ונענה לבקשתי. הוא קרא לאספה ביום הששי אחרי־הצהרים את ה“ה: ז”ד ליבונטין – מנהל בנק אפ“ק, מרדכי־בן־הלל־הכהן, ד”ר שמריה לוין – שנמצא אז בארץ, ואם אין זכרוני בוגד בי היו גם יהודה גרזובסקי ועוד איזה מורה בתור מומחים להלשון, ד"ר מאיר ברלין עסקן צבורי חשוב ואישיות בעלת משקל, אמיד, בעל מטבע ודעה. באדיבות רבה התנהגו. כולם באו.

ד"ר רופין בקש ממני להציע את הענין. כדי שלא להאריך בספור אומר רק, כי הרגשתי בדברי שלשוני נדבקת אל חכי. הדברים שיצאו מלבי נכנסו בכל זאת ללבות הנאספים.

תשובותיהם היו קצרות, כי הנושא חייבם לדבר עברית והיושב־ראש ד"ר רופין לא שמע את לשוננו הלאומית. הביטו זה בזה, עשו סימנים ורמזים איש לרעהו והתוצאה – נייר לבן ועליו מספר אחרי מספר, חתימה אחרי חתימה, התקציב שהגשתי להם לגמר הכרך השני נרשם במלואו.

לחיצת־יד לכל אחד מהנאספים, חן־חן של נצחון לד“ר רופין, ומהרתי לבן־יהודה עם הבשורה בפי: לחזור ירושלימה ולהמשיך בעבודה! ובן־יהודה גם לא ראה את פניהם. ד”ר מ. ברלין נתמנה לגזבר ושלם בדייקנות מדי חודש בחודשו בעד כמות העבודה שהתחייבתי בה.

אבל כעת אין עוד לקוות לנסים. כיון שבן־יהודה יכול לעבוד בלי כל דאגה, אני נוסעת לברלין לראות מה קרה שם.

מיד בבואי ברלינה התראיתי עם חברי הועד וראיתי, כי ההפסקה במשלוח הכספים היתה פשוטה כל כך: פרופ' פיליפזון נסע לכפר, לחדשים מספר, ושכח להניח הוראות. בד“ר פאול נתן הרגשתי, כי “חתול שחור” עבר בינינו, ומד”ר א. ש. יהודה נודע לי כי גם הריצו מכתבים נגדי.

תקותי להשיג את שאר הכסף לכרך השלישי עלתה בתוהו, ועל כן נסעתי חיש לשוויציה לראות את ילדי, וקויתי כי אחי יעזור לי בהוצאות הדרך, ואסע ללונדון.

אך אחי היה מלא זעם – על עם ישראל. מדוע זה אני צריכה לכתת את רגלי, לעזוב את בן־יהודה והילדים ולחזור על הפתחים בשביל המלון? והוא טען:

– אחת משתים: יש עם? יש הנהלה לאומית? נחוץ מלון? נחוצה שפה? – ידאגו לכך! ואם אין, עזבו חיי־ההקרבה שלכם ובואו לגור בשוויציה; דבר לא יחסר לכם.

מה יכולתי להשיב לו על כל זה? עיני זלגו דמעות. לב אחי התרכך ויתן לי הוצאות הנסיעה עד פריז. קויתי לראות את הנדיב ולבקש ממנו להשלים את המפעל שנוצר בחסדו. הילדים התעצבו על שאני עוזבת אותם שוב בנכר, אך בקשתי מהם להיות גבורים ולחכות לשובי.

בפריז היה לי שוב מפח נפש. הנדיב לא היה. ידידי הטובים והגדולים סרבו להלוות לי להוצאות הדרך ללונדון ואולי בצדק, כי ראו שבסכום קטן שבקשתי מהם אני רוצה להשליך עצמי לים גדול כלונדון ועל סמך מה?

מירושלים הגיעו אלי חדשות רעות. בן־אב“י השיג הסכמת אביו להתחבר עם המשומד פינגולד שהסכים להוציא את העתון שלנו בבית דפוסו ועל חשבונו, בלבד שלא יפסק מחוסר אמצעים. העריכה נשארה כולה בידי בן־אב”י.

זו היתה סערה בכוס מים. פה מצאו המתנגדים, בפרט מהישוב החדש, מקום להתנפל על בן־יהודה, להחרים את עתונו, לרדפהו. אף נסו להבאיש ריחו בחוץ־לארץ, ששם הלכה ההערצה למחבר המלון וגדלה.

שערתי את מצב הרוח של שניהם, האב והבן, ואמרתי לחזור מיד בלא כלום עם ארבעת ילדי. את הוצאות הדרך נתן לי אחי בקשי רב באמרו לי:

– אם מישהו ישאל ממך מאין את באה, אל תאמרי “משוויציה”, כי יחשבוך למטורפת. לעזוב את שוויציה בימי שרב כאלה (היו אז ימי תמוז) ולנסוע ל“פלשתינה”!

חזרתי הביתה עם הילדים שבינתים גדלו ויפו והתקדמו בלמודיהם. הם הפיחו רוח־חיים בבית הגלמוד של האב והבן. לא רצינו לחשוב על שום דבר. הכרך השני נגמר. זה היה העיקר. בברלין נשאר עוד מעט כסף. נראה – “אללה כרים”. בינתים שמחה וששון, הילדים מאושרים. מעולם לא ידעו כלום מכל דאגותינו, כי למה למרר את ילדותם.

לח. נסים ונפלאות    🔗

בירושלים היה חורף קשה. שלג כבד ירד בעונת החנוכה. בעל־הבית הערבי שלנו איים שיסיר לנו את הדלתות והחלונות אם לא נשלם שכר הדירה מיד ובעד כל השנה במוקדם. העיר היתה מלאה תיירים וביניהם “הנדיב” החדש יעקב מוזר, זה שבנה את המדרשה (או כמו שקוראים לה בלעז: גימנסיה) “הרצליה” בתל־אביב.

מדוע לא יתן גם הוצאות לכרך של המלון? – חשבתי. אחת משתים: אם הוא מבין נחיצות של מדרשה עברית, מובן מאליו שיבין גם הנחיצות במלון עברי. דברתי על אפשרות זו עם פרופיסור ריכרד גוטהייל שכהן אז כמנהל “המכון האמריקני לחקירת עתיקות ארץ־ישראל”, ידידו של מוזר. צחק פרופ' גוטהייל ואמר:

“גברת בן־יהודה מצאה בדיוק את האיש! אמנם הוא נדיב־לב, אבל אין הוא מתענין בשום דבר תרבותי ועל אחת כמה וכמה בתרבות ישראל שאין הוא יודע עליה כלום”.

כל ההפצרות לא הועילו, פרופ' גוטהייל באחת, גם לא ידבר אתו על זה. ובן־יהודה מסכים לגוטהייל, אין יעקב מוזר האיש המתאים. גם בן־אב"י בדעה זו.

בלי להתוכח עוד, החלטתי חרש ללכת אל מוזר בעצמי ולא מצאתיו. דברתי עם אשתו, אשה משכילה ותרבותית מאד ובעלת נפש עדינה. בקשתי ממנה לסדר לי ראיון עם בעלה והבטיחה לי. בארתי לה מה בדעתי לדבר אתו, וכבר אני מסדרת במוחי את כל הטענות וההוכחות שאבוא בהן לפניו, ללמדו כל התורה כולה על רגל אחת, עד שיחוש את נחיצות המלון ויתמוך בהוצאת הכרך השלישי.

עוד אני מיַגעת את מוחי מה לאמר ומה לא לאמר, כי סוף־סוף איש זקן הוא ותפקע סבלנותו. והנה בא לביתנו ז"ד ליבונתין בעגלה, בחפזון עלה על המדרגות ואמר:

– איש בשורה אנכי.

לא ידעתי למה כוונתו, אולי הגיעה שארית כספי הכרך השני מברלין, וליבונתין מוסיף:

– מוזר הניח בבנק חמש מאות לי"ש לכרך השלישי של המלון.

אני הופתעתי רק מעט, אך ליבונתין כולו התפעלות. שוב נצחון כזה. בן־יהודה מיחס מיד הכל להשפעת פרופ' גוטהייל ורץ לאמר לו חן־חן ולברכו על הצלחתו. המכון היה מול ביתנו. יותר מכולנו הופתע אולי גוטהייל בעצמו, כששמע את ספור המעשה.

חגגנו את המאורע ברוב פאר והדר בסעודה יפה בביתנו. ראש־העיר בּרַדְפוֹרְד יעקב מוזר ואשתו היו אורחי הכבוד, כמובן נוכח גם פרופ' גוטהייל, דר' יצחק לוי מנהל בנק אפ“ק והגברת, בן־אב”י וארוסתו לאה אבושדיד. גזר שהוכן ביחוד בשביל ה' מוזר קראנו “גזר מוזר” ושם זה נשאר למאכל זה, ובהתחלת כל כרך היינו אוכלים “גזר מוזר”, אף על־פי שבן־יהודה אהב גזר דוקה על פי השטה הישנה, כפי שהכינתהו אמו, אלא… noblesse oblige. זה היה כמעט למאכל הכרחי, וקרבן זה הביא בן־יהודה ברצון לכל כרכי המלון הבאים.

עוד בן־יהודה משבח את אומץ־רוחי לעשות דברים שאינם עולם על הדעת, ואני אומרת לו:

– זה נס ולא יותר.

– יותר מדי נסים בחיינו… – העיר בן־יהודה במנוד ראש. אולי כבר חשב על הכרך הרביעי, ושמא לא יקרה נס.

התחלנו בעריכת הכרך השלישי מתוך התרוממות רוח, בבטחון להשלימו בלי כל הרפתקאות, בהיות שהכסף מונח פה בירושלים.

ילדינו נכנסו להמדרשה העברית אשר יסדנו בכוחות משותפים וביזמת האדון והגברת ד"ר אפרים ווייץ, שלא יהיו עוד ילדי עירנו משוללים למודים תיכוניים והכנה לבתי־ספר גבוהים, שהרי ירושלים אינה נופלת מתל־אביב. זו היתה עוד פסיעה קדימה בתרבותנו בארץ, ואיך לא יגיל לבו של בן־יהודה?!

גם את העתון הוצאנו מידי פינגולד, טהרנו את המקדש בפך השמן האחד שהיה לנו – המלון.

חדלו כל התנגדות ורדיפה. השונאים היו לידידים, ההשפעה גדלה, מחנה התלמידים שמסביב לבןיהודה הולך וגדל בכמות ובאיכות, צעירים מוכשרים, קנאים לרעיוננו, לוחמים להשלטת לשוננו, איש איש בתפקידו מכין לו את עתידו ובן־יהודה המדריך, המיעץ והמסייע לכולם. זה גוזל קצת מזמנו, אך אין הוא יכול להמנע מכך ואולי גם אינו רשאי, כי הדור הצעיר בארץ היה אז כצאן בלי רועה.

ברבים מהתלמידים האלה רואה בן־יהודה ברכה. אי־אלו היו למורים לעברית קנאים, אחרים לסופרים בעלי־כשרון, יש גם מבטיחים להיות מלומדים בעתיד, חוקרים במקצועות שונים. היכול בן־יהודה לבקש יותר מזה.

אברהם צבי (אידלסון) כבר חוקר את הנגינה העברית העתיקה כדי לבנות עליה את הנגינה העברית בימינו, בארצנו, ברוח העם והארץ, להקנות לה שם בעולם. ישראל אהרני יהיה חוקר בידיעת־הטבע. הוא כבר מומחה בכל הנוגע לחיות הארץ.

אפרים הראובני מתענין בעולם הצומח בעבר ובהוה, כבר מצא דבר מה, ועל כל פנים מתחילים שמות הצומח שבתנ"ך להיות מבוארים מחדש, מובנים. יש להראות באצבע ממש על הצמחים המודבקים אל נייר והסגורים תחת זכוכית במלבנים, ומלטמה נקובים שמותיהם.

אהרן אהרנסון מכין עשביה מדעית על פי יזמתו הוא, גם מצא את חטת־הבר בארץ וזכה להוקרת אנשי המדע בעולם. באו פרופ' שַׁץ וליליֶן ליסד את “בצלאל”, כמרכז לאמנות בארץ, שגם היא תבקש בעקר את שרידי העבר ותבנה את העתיד. בין התלמידים יש בעלי־כשרונות, באחדים שאיפה לסגנון עברי לאחרים מטרה – יצירות גדולות עולמיות. לשפור החיים בכל מקצועותיהם אנו מקוים גם ממוסד זה.

אחד התלמידים, יוסף חברוני, חניך בית היתומים דיסקין, הראה חיש אותות גאוניות. החומר שבידיו נתן יצירות מפליאות, אחת מהן זה יִשְׂרְאֵלוֹ של בן־יהודה אשר בראש ספר זה. עבודה זו עשתה לו פרסום רב ובעזרת ד“ר אברהם שלום יהודה השגתי בשבילו תמיכה מיהודי גרמניה ללמודיו ב”אקדמיה הממלכתית" בברלין, בהיות שיהודי צרפת התנגדו בעקרון ל“בעלי כשרונות” מארץ־ישראל.

הדור הישן עומד נדהם לכל הנעשה בארץ. כל מה שהיה אסור באסור חמור – הרי זה מותר ומשובח. מה יהיה סופו של דבר? אין פלא שהם זוכרים לבן־יהודה שהוא היה הראשון פורץ הגדר, הם התנגדו לו ונלחמו בו, אך לא יכלו לו – והנה התוצאות.

עולם חדש מתהוה בתוך הגוף הישן ואי־אפשר לכחד, כי יפה העולם הזה. יהודים אדוקים בעלי פאות מסולסלות באים ל“בצלאל” לראות את הנעשה שם. רואים תלמידים יושבים, מציירים, מכיירים בחומר, מחטטים באבן ובעץ. הם רואים פסלים, תמונות, הכל יפה. הם חוזרים ומספרים את רשמיהם בתוך העיר העתיקה לאנשים ונשים שאולי מעולם לא יצאו מתוך חומותיה. כמו כן הם מספרים על הגנים והפרדסים שבמושבות, על היין ה“זורם ברחוב” – והכל נראה כאגדה יפה.

אך מה כל זה לעומת העתיד המזהיר? היהודים יהיו לעם ויחיו פה חיי אושר באין מפריע להם ומנאץ את שמם, וכל הסגולות היקרות תתפתחנה בעמנו היושב על אדמתו. ודברים גדולים יעשו כאן לתועלת העם ולתועלת העולם כולו. יבוא יום ויתחשבו עם כחו וחשיבותו של העם העברי, וכשתגיע השעה המיועדה למשפט־צדק בעמים, יהיה חלקנו עמהם.

ובינתיים יש לעבוד עוד יותר מקודם, ביתר מרץ ועקשנות, ובלי הפוגות, בלי ותורים, להמטרה הסופית האחת, היא מטרת בן־יהודה. מי שלא פגשהו ולא ראהו מעולם, חושב, כי זה ענק המתהלך בארץ, לפחות שש או שמונה רגל גבהו ושתים־שלש רחבו, כתפיו איתנות, שמן, מגודל זקן שחור ששיבה זרקה בו, הולם ומצוה.

אבל מה נדהמו לראות את היצור, הקטן אולי מבינוני, רזה ודל, עור ועצמות כמעט, ריאה אחת, אך שתי עיניו דולקות כאש, שער ראשו מסופר כמברשת, וזקנו הנפוליוני הקטן ושפמו כמו של בחור שרק עתה החל לגדל – אדמוני בלי שערה לבנה אחת, הליכתו מהירה, כל תנועותיו זריזות, דבורו שקול וקולו יורד לחדרי־לב פנימה. רק למלחמת הלאום ירים לפעמים את קולו כשדרושה הכרעה ועל פי רוב הוא מצליח להכריע את מתנגדיו, כי גדולה היתה השפעת האישיות שבו.

קדוש היה בעיניו רגש הידידות והחבֵרות והכרת־הטובה, והיה ביחסו לכל אלה הרבה רוך ואצילות, אבל אם נגע הדבר בעקרונות־חייו, לא ידע רחמים והיה שופט ודן לחובה את היותר יקר לו, אף את עצמו, בכאב לב, אך ברצון של ברזל. זה היה אליעזר בן־יהודה בחייו היומיומיים, בעבודתו ומסירות נפשו למטרה הסופית האחת: תחית ישראל על אדמתו כבימי קדם.

הוא אהב את המדע ואת הקִדמה האנושית אך את עמו – יותר, ועל כן בחבור מלונו, מפעל חיייו, היה מאושר כשעלה בידו לעשות איזו חקירה לשונית חשובה שתפיץ אור על המקומות הסתומים שבתנ"ך ועשה בזה שרות לעמו ולמדע כאחת.

לכל הסבל והענויים שבחייו לא היתה כל חשיבות בעיניו ומעולם לא דבר על זה, רק את בית־האסורים לא יכול לשכוח ובטיולינו היה מבקש ממני להמנע מלעבור ברחוב “שם סגורים האנשים כמו חיות־טרף מבעד לסבכות ברזל”. שלילת החופש האישי היתה חמורה מאד בעיניו כמו שעבוד עם אחד למשנהו. אולי מרגש זה נבעה לאומיותו הגדולה שצריכה להביא בסופה את העולם כלו לחיי שוויון, אושר ודרור.

עיפים מעבודת היום הארוך והקשה היינו מדברים על כל אלה בטיולינו מחוץ־לעיר, בשבתנו לנוח על הסלע או תחת אילן עתיק ימים.

בעריכת הכרך השלישי שלטה בבן־יהודה מנוחת־נפש יוצאת מן הכלל, נדמה כי הכל הלך כשורה הן בחיי־הפרט והן בחיי־הכלל, בקרב עמנו וגם מחוצה לו. גם הדאגה להשלמת המלון כאילו חלפה מעליו כי היה משוכנע שאחרי הכרך הזה תהיה ההוקרה במלואה ושההכנסה מהמכירה תספיק כדי להדפיס את השאר. ואם יהיה מלון, תהיה גם לשוננו ראויה לשמה, ולא “חֲרָדוֹת – בלאים, בגדים קרועים שלבש אדם בשעת צערו ואבלו”, שבמלים אלו חתם בן־יהודה את הכרך השלישי של מלונו.

שמחתי לראות בטחון ומנוחה אלה בנפשו של בן־יהודה, אך במוחי כבר התחילה לנקר המחשבה: מה יהיה להבא? איפה נשיג את האמצעים לכרך הרביעי? אמנם ידעתי כי נשאר מעט כסף בברלין, אך מאין אקח את החסר? אך לבן־יהודה לא גליתי אף שמץ דבר מדאגותי.

לט. “אוֹדִיסֵאָה”    🔗

בן־יהודה היה אומר, כי בהביטו אל רקותי היה רואה את המחשבות המתרוצצות במוחי, מבלי לדעת מה הן, ותדיר היה שואל:

– על מה את חושבת?

ילדינו גדלו והתחילו להבין לחיינו וכשראו אותי שקועה במחשבות קראו לי “אַמָּא דְּאָגָה” ובן־יהודה מצא כנוי זה למוצלח מאד. כולם

לפת־שחרית בחדר־האכילה הגדול והמרווח, יושבים בן־יהודה ובניו, בן־אב“י ואהוד הקטן בין ה”יווניות" שלהם – בנותי ואני, שהיינו נוהגות ללבוש בבית מעטפות מגוונות בצבעים מתחלפים: לבן, ורוד, צהוב ותכלת כמנהג היוניות הקדמוניות, גם סנדלים לרגלינו, כשמַלֵּינוּ אסורים ברְהָטים מתאימים לגון המעטפה, אמרתי ליקירי כולם, כי עלינו לנסוע ברלינה ושם נראה מה יש לעשות. הילדים אולי התעצבו קצת לבשורה זו. שבחתי אותם על התנהגותם הטובה והבנתם לעבודתנו הקשה, והם ברכונו לדרכנו, אך בקשונו שלא נאחר לחזור.

אצל לנגנשייד בברלין כבר הופיע הכרך. חברי הועד קבלו אותנו בכבוד גדול והתפעלו על הופעת כרך אחרי כרך מבלי שאטריד אותם בזה. את הכסף שעוד נשאר אצלם מהכרך השני העמידו לרשותנו לחקירה נוספת בבתי־הספרים, לפי ראות עינינו. כשדובר על נסיעה לאוקספורד, אמר ד"ר פאול נתן: “אינני מוצא זה לנחוץ, אבל לא אני אמנע זאת מבן־יהודה, פן יאמרו אחר כך, שהמלון לא טוב, יען פאול נתן לא נתן לעשות את החקירות הנצרכות”.

עבדנו בחריצות בבית־הנכאת הבריטי ובאוכספורד, ואוצרו של בן־יהודה התעשר בחומר חשוב. התראינו עם מוזר, וראינו כי אין עוד לקוות ממנו כלום וחזרנו ברלינה. הפעם הייתי אני המיואשת ובן־יהודה נזף בי ואמר שדוקה כעת אין יסוד ליאוש, שנוכל לקחת מעט כסף על חשבון העבודה מלנגנשייד, ואולי יתן גם להוצאות הכרך הרביעי. ומדוע לא? נסע לפריז, שם נעבוד בבית־הספרים הלאומי, נתראה עם הנדיב, גם עם מקס נורדאו, אולי יש איזה שינוי לטובה בעולמנו־הציוני, אולי נֵעָזר משם. לנגנשייד אומנם נתן לנו אלף מרק, אבל סרב להוציא את הכרך הרביעי על חשבונו, באמרו שטרם הגיע הזמן לכך, ואולי מכירה מוגברת מאד למוסדות הלאומיים העבריים תאפשר זה.

בינתים רכשנו בברלין ידידים חדשים ואחד מהם, פרופ' קלישר אמר כי לא ישקט ולא ינוח עד שימצא את הנצרך להדפסת הכרך הרביעי. הוא ענין במלון את הרמן טיטס ואחרים. יחסו של פרופ' קלישר לבן־יהודה היה לבבי מאד, וכְאָב לִבְנו – דאג לו. חג־המולד ה“ירוק” הפך פתאום בשנת 1912 בברלין – לבן, ירד שלג, ערוגות העשב והפרחים גם הן הלבינו, בא כפור, ופרופ' קלישר צוה עלינו במפגיע לעזוב את ברלין ולנסוע לאיטליה, לעבוד בספרית הוָתיקן, גם בפירנצי, ושמה יודיענו מתי נוכל לחזור ארצה ולהתחיל בהדפסת הכרך הרביעי. באמון גמור בהבטחתו עזבנו בתחלת ינואר 1913 את ברלין ונסענו לפריז, שאליה הובילו תמיד כל הדרכים. שוב עבדנו בהספריה הלאומית. בן־יהודה התראה עם בלשנים צרפתיים, ובקרנו את מקס נורדאו. את הנדיב לא יכולנו לראות, כי גם אליו הריצו טענות נגדנו, טענות מנהלי בתי־הספר של כי“ח, שבן־יהודה מפריע בדרישותיו ה”ציוניות" ורוצה לדחוק רגלי הלשון הצרפתית ולהמליך תחתיה את לשון־הקודש, לאמר לעשות מילדינו “רבנים ורבניות”. הנדיב כעס על זה מאד.

במחצית ינואר, שהיה קר ביותר בשנה ההיא, חזרנו לאיטליה – להתחמם, ליהנות שוב משמי־התכלת ושדות־שושנים.

נסענו בכתה שלישית ברכבת ונדהמנו לראות כי רכבות אלו באיטליה הן כמו להובלת בקר, בלי זכוכיות בחלונות, רק מקלות עץ חוצצות בפני העינים. היום נטה לערוב ובלילה הרגשנו קור איום שחדר לתוך הקרון מכל הסדקים, וברדתנו בבקר בפַּרְמָה היתה האכזבה במלואה: במקום רקיע תכלת – שמים אפורים וכבדים והערפל אוכל את העינים, במקום שדות־שושנים – קרח וכפור. הזוהי איטליה המהוללת? הלא ארצנו טובה ממנה בהרבה.

אבל ספרית פַּרמה מה עשירה היא! בן־יהודה רועד מקור וקורא, ושנינו מעתיקים כדי למהר ולגמור ולנסוע הלאה, כי קור זה בלתי רגיל הוא, וברומא ודאי נמצא אויר יותר טוב. אך אני איני יכולה להנתק על נקלה מהאמנות המופתית שבאוצרות עיר זו. את קורֶג’יו אני רואה בפעם הראשונה במקורו, אבל סוף־סוף לא בשביל זה באנו. בגמר העבודה נסענו הלאה.

אחרי שעשינו את ההכרות הראשונות עם המוני האומה האיטלקית ברחובותיה וראינום רועדים מקור, שרים ומתרוננים, לא הרגשנו שום יופי מיוחד לא בגבר ולא באשה. אולי זו רק אגדה? תרבותם בעבר גדולה, אך האדיבות האנושית הרגילה כאילו חסרה להם.

רגש של קדושה והערצה, כאב ושנאה ממלא את לבותינו בדרוך רגלינו על אדמת רומא. זו שהחריבה את ארצנו, הגלתנו ממנה ועשתנו לעם אומלל ונצחי. זה היה הרגש בערב הראשון לבואנו, עיפים מהנסיעה בלי כל נוחיות למלון יפה שהכל מתפקע בו מעושר. אך למחרת היום כשיצאנו לראות את העיר כמעט שלא יכולנו להתקדם בה, נעצרנו על כל צעד ושעל: איזה יופי, איזה קסם, איזו גדלות נצחית! חרבותיה של רומא מנחמות אותנו על חרבננו. אותנו החריבה רומא, אך גם היא נחרבה, אבן על אבן לא נשארה ממנה. הכל נחפר כעת מתחת להאדמה, זכרונות בלבד לגדלותה שחלפה. בטבעה וסביבותיה היא דומה לירושלים, גם היא משתרעת על שבע גבעות. שקועים במחשבות, נדמה לנו לרגעים שאנו בארצנו.

ברומא קבלנו מהציונים שוב הזמנה להכנסיה בווינה (הזמנה ראשונה קבלנו עוד בהיותנו בלונדון מאת ד"ר שמריהו לוין). הבטיחו להחזיר לנו את כל ההוצאות. בן־יהודה סרב. הוא אמר לא פעם כי לא יהיה ממבקרי ה“קונגרסים” עד שלא תהיה הלשון העברית לשונן הרשמית של הכנסיות הציוניות, שערכן היה יקר בעיניו עד מאד.

בזמן פנוי מעבודה בותיקן היינו מודדים את רומא לארכה ולרחבה לכל פנותיה: הפורום הרומאי עם שער־טיטוס בצדו והקולוסאום בסופו, אילו זכרונות איומים: שארית ה“גיטו” היהודי, מה נורא; ראש־העיר היהודי נָתָן מולך בהקפיטול, שתי הזאבות עודן מתרוצצות בכלוב, חמשים בתי־נכאת פתוחים לפנינו באוצרותיהם יקרי־הערך, וכל מה שהוא מופתי ומפורסם והאמנות החדישה בצדו; הבנינים, המצבות, הפסלים ברחובות, הגנים מרהיבי־עין. בכל מקום: זכרונות, זכרונות, זכרונות.

על קברות העם הרומאי העתיק הכו האיטלקים שרשים, ועל חורבות עמנו בארצנו אנו בעצמנו חוזרים לתחיה. השלמנו עם הרומאים!

יפה רומא, יפה פירנצי, יפה נפולי, יפה ויניציה – אין מה לאמר, ארך מבורכת, שפע ברכה של יפי ואמנות ירדו עליה, אבל בלתי מעובדת, עניה, מחלות בה לרוב, מלריה, ויתוש־האנופיליס שם אזרח נכבד. התושבים הכחושים עצלים וחסרי מרץ, עוזבים את ארצם ומהגרים לכל קצוי העולם, אבל הזרים אוהבים את איטליה למרות היתושים והפרעושים. אומרים כי התיירים בבואם לאיטליה ילבשו לבן, כדי שכל אחד יראה את הפרעושים הדבקים ברעהו ויאספום זה מזה.

היהודים אינם רבים שם. הם תופסים מקום חשוב בכל מקצועות החיים. הם איטלקים גאים וביניהם גם יהודים אדוקים. אין הם מתענינים כלשהו בתחית עמנו בארצו. הלשון העברית מענינת יותר את המלומדים הנוצרים. אף־על־פי־כן עלה בידנו להשפיע על הרב ד"ר מרגליות בפירנצי שיטה אזן לציונות; ומה השתוממנו אחרי כן לראות כי היה נוכח בכנסיה ציונית, אף דבר על תחית־ישראל עם המלך ויקטור עמנואל.

שלום לך רומא, שלום פירנצי. קבלנו ידיעה מפרופ' קלישר, כי הכסף הנצרך להדפסת הכרך הרביעי נאסף במלואו. אנו חוזרים הביתה בכוחות חדשים ורעננים.

בקרב בני עמנו בארצנו התעוררה פתאום התענינות ברומא. כה הקסמנו אותם בתיאורינו, והכל משתוקקים לראותה.

נסגרו דלתות הותיקן בעד בן־יהודה, עוד מבט אחד לרומא והרכבת ממהרת לליוורנו. שם עלינו על הספינה שתוליכנו לשפת ארצנו. רוח צלחה דוחפת אותנו לעבודה, ליצירה, לחיים החדשים שלנו, חיים עבריים ועצמיים.

– יפה רומא ויפה שבעתים ירושלים – אומר בן־יהודה כשזכינו שוב לראותה בגבעותיה ובניניה, סלעיה וברושיה, ובהגיע צלצול הדבור העברי לאזנינו.

נגמרה ה“אודיסאה”. אנו בבית, בעבודה, ביצירה המתמדת של חיים עבריים בארצנו למרות הכל ועל אף הכל, תאבדעים לדעת מה נתחדש פה בינתים, כי בנסיעותינו בחוץ־לארץ היה מנהגנו לא לקרא בעתונות העברית, כדי לנוח מכל השאלות המטרידות.

וכך קרה לנו, כי בעברנו פעם דרך פריז סרנו לראות את מכס נורדאו. לא הכרנו את הבית בפנים, כל כך רבים היו החפצים היתרים והבלתי משפחתיים: יִשְׂרְאֵלוֹ מאת הפַּסל ברנשטיין, מפת ארץ־ישראל עם אבנים יקרות המסמנות את מושבותינו ועוד דברים שונים שקודם לזה לא היו בחדר האורחים שלו.

כשראה נורדאו את השתוממותנו, השתומם גם הוא ושאל:

– מאין אתם באים? תמהתי שלא קבלתי מכם כל ברכה.

– ברכה למה?

– לחג השבעים שלי, שהתעקשו לחגגו דוקה.

– לא קראנו עתונים ולא ידענו.

מ. מלחמת הלשונות    🔗

ריקים נסענו ומלאים חזרנו: מלים וסעדים יקרי־ערך מכתבי־יד הנמצאים גם לא אחד בעיר כי אם אחד במדינה, העתקה בשיש של וֶנוס ממילו, ישראל של מיכאל־אנג’ילו, העתקה בארד של מנורת בית־המקדש אשר בשער־טיטוס, “המהתלה האלהית” של דנתה ותמונתו. גם של ביאטריצ’ה. פעמים רבות אכלנו צהרים דלים וכחושים כדי לרכוש כל אלה; ועוד, ועוד, ועוד, והעקר – בטחון בלב להמשכת העבודה.

אבל אנו מצאנו את ישובנו קצת נרגז, עצבני, בכל עבר ופנה כאילו התחדדו סכסורים וחלוקי דעות, התנגדות איש לרעהו: האכר נגד הנדיב, או לפחות התמרמרות נגד פקידיו, קנתרנות הרבנים נגד החפשים, נגודים בין בתי־הספר השונים בלשונותיהם הזרות, בין מנהליהם, מוריהם אף תלמידיהם, גם בין ההורים וילדיהם בגלל הלשון בדבור־פה. ובין אחים ואחיות אשר למדו אלה בגרמנית בבתי־ספר של “עזרה” ואלה בצרפתית בבתי־ספר של כי"ח.

חזרו גם הצירים הארצישראליים מהכנסיה הציונית בווינה וכולם כאחד הוכיחו את בן־יהודה על שלא היה בכנסיה.

– הלא אמרתי שלא אשתתף בכנסיה ציונית שאינה עברית.

– הנה כי לשם העברית היה צריך להיות שם, חותרים תחתינו, רוצים לעקור את העברית משורש מבתי־הספר שלנו, מוכרים אותנו!

– מי? מה? – זעק בן־יהודה – רק זה עוד חסר לנו.

ויבארו לו כי אין להאמין במנהל בית־הספר של “עזרה”, הוא יד אחת עם ההנהלה בברלין לגרש את העברית וללמד רק בגרמנית בכל הכתות, אף בטכניון.

– לא נניח! – קרא בן־יהודה בכח ועז שהיו מתעוררים בו ברגעי סכנה לנפש האומה.

– קל לאמר “לא נניח”, והאסון מתקרב אלינו בצעדי ענק, זה נודע לנו עוד בהיותינו בחוץ־לארץ וע"כ קראו לך לבוא להכנסיה. דוקה משם רצינו להרים קול זעקה גדולה נגד עוכרי עמנו בכל מקום שהם – ענו לו.

אז הבין בן־יהודה פשר ההזמנה להכנסיה. ואף־על־פי־כן אמר במרץ:

– ואני לכנסיה ציונית לא־עברית לא אלך. את ההתקפה נעשה דוקה מפה, מתוך מבצריהם הם נקלע למטרה.

מיד קרא אליו את מנהל כל בתי־הספר של “עזרה”. הוא השתמט מלבוא. בן־יהודה הלך אליו ולא מצאו בביתו, או שהוא נחבא והסתתר מפניו. סוף־סוף מצאנוהו על פרשת דרכים, ובן־יהודה אמר לו:

– אדוני אפרים כהן, יסע תכף ומיד ברלינה וישיב את הגזרה, כי לא נניח לעשות פרץ בעצמותניו ודם ישפך על מדרגות המכון שעיני כל היהודים בעולם כולו נשואות אליו, כי הם בנוהו.

אפרים כהן מניע את ראשו ימינה ושמאלה, כמנהגו, ובחיוך הוא מנסה לבטל את איומיו של בן־יהודה. וכשזה אינו מועיל, הוא אומר שאין לו כל השפעה בברלין, ומי ישמע לו? ובכלל אין השד שחור כל כך כמו שמתארים אותו.

– וסוף־סוף – אומר בלחש – זו פקודה מגבוה, מווילהם קיסר לג’מס סימון, מי שהיה מיסד ה“עזרה” ונשיאה.

בן־יהודה אינו מוסיף לשמוע דבריו והוא זועק:

– על גופי נכונים אתם לעבור כדי להכנס לטכניון הגרמני?! הנני מוכן למרמס רגליכם! אם אינך מסכים לנסוע – נאסור המלחמה מיד. הן או לאו?!

זה היה הדבור האחרון לאפרים כהן וכל אחד המשיך את דרכו.

את תוכן משא ומתן זה מוסר בן־יהודה מלה במלה לחבריו: דוד ילין, ח"א זוטא, יוסף מיוחס, דר' יוסף לוריא ועוד. וטרם הספיק בא־כח “עזרה” לתת את תשובתו, חיובית או שלילית, נִתן האות: הלשון העברית במלחמה עם הלשון הגרמנית ואליעזר בן־יהודה בראש הלוחמים.

בבתי־הספר מהפכה. המורים עם התלמידים עוזבים את כתות ההוראה, המנהל נשאר עם קירות האבן שגם הם צועקים חמס. במעונו של אליעזר בן־יהודה “ברחוב החבשים” נקבעה המפקדה הראשית, שם מתאספים לישיבות דחופות ביום ובלילה כל ראשי החנוך: דוד ילין, יוסף מיוחס, דר' מוסינזון, דר' בוגרשוב, דר' יצחק אפשטין, דר' לוריא, מרדכי אזרחי (קרישבסקי), עזריהו, ח"א זוטא, אברהם צבי, הגברת אמתי־פינטשבר, אבות ובניהם, גם מורים צעירים מיהודה ומהגליל. מתקבלות החלטות נמרצות. אפרים כהן קורא בחפזון את דר' פאול נתן שנמצא מאחורי הפרגוד במצרים וזה מופיע מיד.

בן־יהודה הלך אליו לדרוש לבטל את הגזרה, גם מלאכות של מורים, – דבר לא הועיל.

בקשתי מהועדה הלוחמת לתת לי לדבר עם פאול נתן והסכימו. הראיון היה ארוך והרבה דברים נאמרו, אך כל שנוי לטובה לא הובטח לי. פאול נתן סיים בדברים אלה:

– האם שכחה הגברת בן־יהודה כי המִלון בסכנה? האין לה עוד הרצון להשלימו?

– אמנם, אני חרדה מאד לזה, אך מה יש בידי לעשות?

– ימשוך בן־יהודה את ידיו ממלחמה זו בנו, רק זה!

– בן יהודה שלא ילחם בעד הלשון העברית יסָקל באבנים, ובצדק, – עניתי.

– אויה לעם אשר יסקול את בן יהודה שלו, – ענה במרירות והוסיף ברוגז:

– ומכל עבודתכם ומכל מושבותיכם אבן על אבן לא תשאר.

בזה נפרדנו.

המוני תלמידים ותלמידות מתהלכים ברחובות בלי ללמוד ומשתעשעים בהדלקת מדורות קטנות מול בית הקונסול הגרמני. הישיש דר' שמידט המכובד והאהוד עד כה על הבריות יוצא ושואל:

– ילדים, מה אתם עושים פה? והם עונים:

– ספרים גרמנים ופנקסינו הגרמנים אנו שורפים. אין אנו זקוקים לגרמנית!

ולזה הם שרים: Deutschland, Deutschland unter alles, unter alles in der Welt!

דר' שמידט, ידידו הפרטי של בן־יהודה בא לה“מפקדה הראשית”, מתאונן בדמעות בעיניו על חוצפת הילדים, ואומר כי ידוע לו שהגזוזטרה שעליה אנו עומדים, שנוטה לרחוב נקראת “עמדת הצופים”.

– נכון הדבר – עונה לו בן יהודה ומבאר לו, כי הפעם נגעו בחיינו, ולא נניח ולא נוותר, הטכניון או שיהיה עברי או שלא יפתח כלל וישאר בכל תפארת בניָנו אלם וריק מהוראה. זו בשבילנו שאלה של חיים ומות ולא נכנע. דר' שמידט עוזב אותנו בלחיצת־יד חרישית, בלי אומר ודברים.

על מלחמת הלשונות ראוי לכתוב חבור מיוחד ולתת דין־וחשבון בפרטי פרטים מדי יום ביומו, כמו במלחמה גדולה. התוצאות ידועות לכל: נצחנו במלחמה, הטכניון נשאר עברי, בתי־ספר עברים נפתחו במקום אלה של “עזרה” שבסוף גם הם נפתחו, כעברים. החכוכים היו גדולים – מלחמת אחים קטנה וצנועה. שאר בתי־הספר, אלה של כי“ח ושל “אגודת אחים” מאנגליה לא התערבו כלשהו במהומה ושמחו שאין “העברים” נוגעים בהם ל”רעה".

הנרי מורגנטוי, אז ציר אמריקה בקושטא בא לתור את ארצנו ועשה מאמצים להשלים בין המתגוששים. נאספנו כלנו למשתה גדול, נשמעו נאומים רבים ודברי האורח החשוב, ויש להודות שזה הועיל במדה ידועה. הרוחות שקטו קצת, החיים התחילו ללכת במסלולם הרגיל. בן־יהודה לאחר שמלא את תפקידו התמסר לעבודתו בפנים כתלי חדר־עבודתו בעריכת הכרך הרביעי של המלון. באמת היתה זו רק שביתת נשק.

מא. תקופות    🔗

בהשלמת הכרך הרביעי של המלון נשלמה גם תקופה בחיי בן־יהודה. ההתנגדות לו רפתה עד למאד. במלחמתו בעד לשוננו נצח הודות לשריו הנאמנים ולחילו הגבור. האותיות החדשות שראו אור בכרך זה הפליאו את הכל, הערך “ישב” תופס שבע־עשרה עמודות, איזה עושר, איזה טיול נהדר דרך דורות, אילו הגדרות נפלאות ותרגומים מדויקים. ההוקרה מלאה מבית ומחוץ. אליעזר בן־יהודה הוא המלומד בה"א הידיעה, וישובנו, גם יהודינו בחוץ־לארץ, מתחילים להתגאות בו. הכנסיה הציונית עושה בפעם הראשונה גלוי־דעת ומקציבה לו פרס כהוקרה על עבודתו אלף מרק לשנה. פרופ' אוטו ורבורג דרש זאת ואמר לאחד באולם הכנסיה, בצד: “אני אלחץ אותם אל הקיר ויתביישו”, המורים העברים מביטים על בן־יהודה כעל מי שמספק להם כל צרכיהם היומיומיים ומביעים לו זאת בהערצה.

התוצאה מכל זה הוא שבן־יהודה נעשה יותר עניו ממה שהיה. והוא אומר לי, כי דוקה כעת כשההוקרה המדעית שלמה, הוא מרגיש את האחריות הרובצת עליו ביחס לשאר הכרכים. עליו עוד לחקור ולאסוף את החומר החסר, ספרים רבים נצרכים לו והם יקרים כל כך. לכרך החמישי הוא מחויב לגמור את חקירותיו בבית־הנכאת הבריטי ובאוקספורד, כי בפעם האחרונה שהיה שם הפסיק באמצע, ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

– אל תדאג כל כך, הלא עדיין אין לנו כסף במה להדפיסו, – אמרתי לו כדי להרגיעו.

– לזה תדאגי את, – ענה בחיוך, – אך רואה אני כי גם הדרישה למונחים חדשים גדלה. עלי לישון פחות ולעבוד יותר.

נסתם הגולל על ברלין. אחרי מלחמת הלשונות לא נוכל לבוא שמה, דאגתי אפילו ליחס עם לנגנשייד, אבל לשוא, – זה נשאר מה שהיה. הכרך מוקדש להועד של ברלין, על פי הצדק והיושר: “להקיסר אשר לקיסר ולאלהים אשר לאלהים”. תקופה של שבע שנים עברה עלינו בהדפסת המלון מיום חתימת החוזה עם לנגנשייד. אם אפשר להתחשב עם זה כעם שבע שנים “שמנות”, אז אויה לנו, שכעת תבואנה שבע השנים ה“רזות”.

גם מפריש אין לקוות כלום. הנדיב קצץ לנו את תמיכתו לחצי בגלל “הציונות” שלנו. הופעתנו שוב רק תרגיזהו יותר.

אנו נוסעים ללונדון ומתעכבים במצרים. פעמינו נועדות לקהיר. בן־יהודה אומר, כי ודאי ימצא שם כתבי־יד שעליו לקראם, ואני בסתר לבי מקוה להשיג מיהודי מצרים הוצאת כרך אחד וגם שמחה לראות את מצרים האמתית, ההֲרָמִים, הספינקס, העתיקות.

חודש ימים עובד בן־יהודה בקהיר. ויהודי מצרים מתיחסים אליו בכבוד והערצה, כל המשפחות הגדולות כקטאוי־פחה, מוצרי, גרין, הררי־פחה וגם ברון פֶלִיקְס דֶה־מנשה מאלכסנדריה אינם מוציאים את עצמם מכלל־ישראל והם נכונים לתת את חלקם, מי יותר ומי פחות למפעל המלון.

נורמן בן־טוב־איש הנמצא שם במשרה גבוהה בממשלה עוזר בהשפעתו, יעקב מוצרי הוא הרוח החיה בדבר. מראים לנו את קהיר בכל קסמיה, העתונות הלועזית מתיחסת יפה. גם גרעין עברי מצאנו בבתי־הספר של כי"ח. אותות הזמן.

מספֶּרו, מנהל בית־הנכאת העשיר והמענין, מבאר לנו בעצמו את אוצרותיו ומראה לבן־יהודה אבן, בה חרות, בכתב־יתדות, שבן־יהודה אינו יודע לקראו: “את עם ישראל נצחנו, הושמד ואינו עוד במציאות”. מספרו מוסיף:

– בטחון־שוא! הנכם חוזרים לתחיה בלשונכם ובארצכם, אשריכם!

אותם הדברים נדברו בעברנו על יד החנוטה של רעמסס השני, השוכב כנרדם בשער ראשו האדמוני. היה לי רצון לקחת לי תלתל אחד למזכרת, אך לא העזותי לאמר זאת למספרו.

וכך בכל פסיעה בקהיר היתה לנו הפתעה נעימה, ענין ועונג רב. קבלתי למזכרת חפושית ושלחופית קטנה מזכוכית, שנשארו באדמת מצרים שלשת אלפי שנה – ונוסף על כך המחאה על סך חמשת אלפים פרנק. נסענו ללונדון, את הכסף מסרנו לועד המלון שם.

בבוא בן־יהודה ביום הראשון מעבודתו בבית־הנכאת הבריטי היה קצת עצוב, וכששאלתיו לסבת מצב־רוח בלתי־רגיל זה, אמר:

– תחשבי: אין המלון בבית־הנכאת הבריטי.

– זה בלתי־אפשרי – עניתיו.

– אבל זה כך, חפשתי ברשימת הספרים ואיננו.

– תחפש שוב ותמצאהו.

לפנות ערב בא ופיו מלא צחוק:

– מלוני רשום על שם ד"ר אברהם שלום יהודה.

– מסכן ד"ר יהודה – עניתי – יהיה עליו לגמרו, או לפחות להמציא האמצעים לכרך החמישי.

תקופות עוברות במרוצת הבזק לא רק עלינו. מצאנו את ישראל זנגביל – איש זקן ורצוץ ושער ראשו הפך לבן, ומרץ הוא מחפש אצלנו, אפילו להציגני ליעקב שיף הנמצא בלונדון הוא מפקפק, מדוע? צריך לבקש הצלה ממקום אחר. הרב הראשי ד"ר הרץ התיחס יפה, השיג לנו תרומה בעלום־שם מדרום־אפריקה ועד היום לא ידעתי ממי, אבל איך אשיג את השאר? העבודה מתיקרת והכרכים עולים במחיר יקר יותר ויותר.

בן־יהודה כבר העתיק כמעט כל מה שנצרך לו. גם קנה את ספרי המחקר החדשים. והנה עשיתי הכרות עם רב העדה הספרדית מוריס ג’וזף. רמזו לי כי ממנו יש לקוות הרבה. כששאלתי מי זה האיש, ענו לי בקיצור:

– מוריס ג’וזף זה מוריס ג’וזף!

ובאמת במהרה ראיתי כי איש יקר וגדול־לב הזדמן לנו, ואחרי פגישה אחת ושניה בביתו עם בן־יהודה, נכנס מוריס ג’וסף בעבי הקורה ויציגני לפני טובי העדה הספרדית שבה היתה השפעתו רבה והסכום שעוד היה חסר נתאסף חיש מהר. אנו ממהרים הביתה וההצלחה מאירה את דרכנו, אנו נוסעים בכתה הראשונה בספינה נהדרת מליברפול לנמל־סעיד בהנחה מיוחדת שהשיגו לנו. רק בן־יהודה אינו מרוצה מזה שערב ערב הוא צריך ללבוש שחורים להשולחן, ואני להפך – בהיסוד שלי. מאחורי גבם של כל ארבעה אנשים עמד דַּיָּל מיוחד, לבן־יהודה כל זה מפריע, יותר מדי מותרות. אבל את ה“עולם הזה” דוקה הוא העריך למדי. היה עונג רב להתהלך בכל הגשרים הרחבים, להתוכח עם רב החובלים, לקרוא, ולשמוע נגינה בהאולמים המפוארים, ליהנות מאמבטיות־ים ומחדר־השנה היפה. זו היתה ספינה הממשיכה דרכה להודו ובה נסעו פקידי־ממשלה גבוהים עם משפחותיהם וכל נוחיות לא חסרה בה.

ואנו זוכרים את התקופה שנסענו בכתה שלישית או על גב הספינה, בתאים צרים, סגורים ונבדלים מהנוסעים “הנכבדים”, וגם התקופה ההיא עברה. ואיזו תקופה עוד תבוא עלינו? מי יודע? מי יגיד עתידות?

ארץ־ישראל כולה־תמהון על מהלך המלון, קדמתו, ערכו המדעי, חיצוניותו הנהדרת וזהרו העוטה הָלָה לראשו של בן־יהודה; כך רואים לפעמים את הירח בליל חום וחנק, כשהוא מעוטר עגול אור סביבו, ואומרים שזה סימן לגשם. לא, לא, רק לא גשם ולא עננים, אנו זקוקים לשמש ואור בחיינו, כה קשה הדרך.

הבאתי מתנות לילדינו. הלבשתים כאנגלים־קטנים ממש. הכל מ“אוקספורד־סטריט” שבלונדון, גם ספרים אנגליים, ולקחתי להם מחנכת אמריקאית כדי שתלמדם אנגלית. אבל בן־יהודה לא הרשה להם לדבר אנגלית בשעת סעודה על־יד השולחן, ולא בטיוליהם אתה ברחוב, ולא בפרהסיה בכלל. באופן זה היא למדה עברית, אבל לא הם אנגלית. התקופה האנגלית עוד היתה כל כך רחוקה מארצנו ואף על פי שכמעט נשמעו פעמיה.

אנגליה, רואה ואינה נראית. הלא בן־יהוד חכה לה כל ימיו והכין לפניה את הקרקע ליום המיועד. אפילו את בית לורד גריי על הר־הצופים חבב בן־יהודה ביותר. לא ידע בדיוק מדוע, אך חש איזה קסם במקום הזה.

התיירות בארץ גברה והתפתחה, ובן־יהודה קוה כי גם יהודים חשובים יבואו, יאהבו את ארצנו ויתענינו בעתידה. זה יביא לארצנו זרם חיים חדשים ותקופת הפז לא תאחר לבוא. מתוך חלומותיו אלה עובד בן־יהודה שמונה־עשרה שעה ביום והכרך החמישי הולך ונשלם “כמו על גלגלים”, בלי כל הפרעה, בלי כל דאגה. בן־יהודה אומר בחיוך:

– אני מתחיל להיות דומה לאותם המאושרים שאין להם דאגת יום המחר. יומי ארוך ומפעלי ברוך.

ובאמת היתה ברכה בעמלו, נתן חדושים יקרי ערך והעשיר את לשוננו מדי יום ביומו. גם בריאותו הוטבה מאד. מהתפתחות הישוב היה לו ספוק, גם מהילדים שבע נחת: הגדולים התחתנו, הקטנים גדלו ויפו ולמדו, וכלם נאמנים לעבריותם המורשת. אף בספרות נראו הנִצנים הראשונים של הכשרונות הצעירים מבני־הארץ. הדור הצעיר התחיל ללבוש צורה ולדמות להבחרות של עמים אחרים, באהבתם לחיי־מִלְעָב, לחופש, להתפתחות הגוף.

התקופה היתה כה יפה שלא רצה בן־יהודה ליגע את מוחו ב“פן” ו“איך”. ה“תורקים הצעירים” הרימו במקצת את רמת החיים בארצנו בזה שאמרו להעתיק את המרחז הצבאי מדמשק לירושלים. בעיר תהיה הרווחה חמרית, וגם ברוח נהיינו קצת יותר חשובים. כבר נראו הרבה קצינים וחיילים במדים יפים, ככל העמים. מִיכַל חלם בן־יהודה על קצינים וחיילים של צבא יהודי בארצנו ביום מהימים.

בהשתדלות אהרן אהרנסון בא ארצה המליונר היהודי יוליוס רוזנוולד שנמצא בבקורו במצרים. זה רוזנוולד שאִפשר לאהרן אהרונסון עת עבודתו המדעית, את יסוד התחנה לנסיונות בעתלית ואת הכנת אוסף הצמחים המפורסם והספריה הגדולה המקצועית לחקלאות. הוא העריץ את כל משפחת אהרונסון בעד סדור הרגול בזמן המלחמה הקודמת ועזרתה החשובה לצבא האנגלי. ומה נדהם אחרי כן לשמע על היחס השלילי של ארץ־ישראל למשפחה שהביאה קרבנות כל כך גדולים לטובת המולדת ומאז לא רצה עוד להשתתף בשום דבר ואף את הכסף ל“מכבים” לא נתן. כל הווכוח הזה היה בינו ובין דר' שמריה לוין. גם בן־יהודה העריץ את אהרונסון־המשפחה בעד אשר פעלו.

ההתרגשות גדולה. הוא נתקבל בכבוד גדול בבית־העם על ידי ה“מכבים” שלנו. העוני של “בית־העם” המסכן שבדיוטה התחתותה שבבית אבושדיד וה“מכבים” העלובים גם הם עוררו קצת את הרגש היהודי שברוזנוולד והבטיח לתת חמשה ועשרים אלף פרנק לבנין בית־עם בירושלים ולהתענין ב“מכבים”.

אך להמלון נתן חמש מאות לירה – השתתפותו בהדפסת הכרך הששי. אילו ימים באו לנו? קרן הברכה על ראשינו. לא לנסוע ולא לנוד ולא לפשוט יד. האין זו תקופה מזהירה?

אנו מחליטים כי בגמר הכרך החמשי, בהיות שאין לנו לנוד למרחקים, נעשה לנו פגרה משלנו, נסע ללבנון. בן־יהודה נוסע לא לשם עבודה ונפתולים, אלא פשוט, ככל אדם, לנוח פעם מעמלו הרב בלי כל דאגה חמרית או רוחנית ליום המחר. האין זה סימן לתקופה חדשה בחיינו, יותר יפה מכל אלו שעברו? הזמן יראה.

מב. מלחמת העולם הראשונה    🔗

בחודש תמוז א' תתמ"ד לחרבן גמרנו את הכרך החמשי. בלבלתי לבן־יהודה את הספרים בהדפופות, כדי שלא יעלה בדעתו לעבוד עוד, צררנו את חפצינו, לקחנו מכתב אשראי לחמש מאות פרנק ונסענו לחופש. את הילדים שלחתי אל ידידי בפתח־תקוה להבציר. בינתים התעכבנו קצת במושבות החדשות שלא הכרנו.

בבואנו לחיפה כדי להפליג בספינה לבירות, ראינו התרגשות גדולה: מה יש? – מלחמה! – איזו מלחמה? – גרמניה דורשת מבֶּלגיה מעבר לצבאותיה לצרפת, אנגליה מכריזה מלחמה, גרמניה ואוסטריה – מרקחה!

ואם כך, נלך בכל זאת לנוח, נכין כוחות לסבל רב. נכנסנו לה“אנגלו־פלשתינה” לבקש סכום קטן מהאשראי שלנו, – אך אין נותנים: “מורטוריום”! אז הבינונו את המצב ואמרנו לחזור הביתה בספינה האחרונה שעגנה בחיפה, חזרה ליפו.

ומה נבהלנו לראות את המוני הערבים בתהלוכות ביפו עם חרבות שלופים וצועקים: “זה החרב צמאה לדם, אלהים ינצור את השולטן”. ראינו חיילים ופקידי־צבא מביטים אל תהלוכות אלו, ומחייכים. מדיהם כה יפים, התרבושים אדומים כדם ופניהם בריאים, מזהירים. רק אחרי זמן מה נודע לנו, כי אלה לא היו תורקים אלא גרמנים לבושי מדי־צבא תורקי.

אז הבינונו עוד הרבה דברים, כי כל העברת המרכז מדמשק לירושלים לא היתה אלא בדותה. קצינים גרמנים היו בצבא התורקי, לא לחנם בא הזרזיר אל האבוס. כל המַהֲתַלָּה התגלגלה לעיניו התחלנו לדאוג לסופה.

בירושלים היתה אותה המרקחה, אותה ההתרגשות, הנתינים הזרים חששו לעתידם, אף על פי שתורקיה עוד לא היתה במלחמה. מפקד ירושלים זכי־ביי יעץ לבן־יהודה לעורר להתעתמנות לבלי יֵחשבו היהודים לזרים ויהיו צפויים לגרוש מן הארץ “ותשאר ארץ־ישראל בלי ישראל”. בן־יהודה תמיד הטיף לכך וכעת שמח שיש לו סעד בדבר מהרשות. יש נחיצות, הכרח, אך יהודינו באחת, אינם רוצים להיות עותומנים, מוטב להם לגלות מן הארץ לכל מקום שיהיה.

גם הערבים היו בהתרגשות גדולה מהמאורעות המתרחשים: מה יהיה גורלה של תורקיה? התשאר מחוץ לתסבוכת? ואם תכנס, על צד מי? יש מצדדים לצרפת, ויש מתנגדים לה ולאנגליה יחד, ונוטים לגרמניה. וכששואל בן־יהודה את ידידיו הערבים התרבותיים, איך זה שכחו כל כך מהר את עזרת צרפת ואנגליה להם בחומר וברוח, עונים על זה, כי אמנם עזרו להם, אבל תמיד החזיקום בחזקת “עבדים נכנעים”, וכעת, מעצמה גדולה ואדירה כגרמניה מסבירה להם פנים ומושיטה להם יד כלבני־חורין ושוים. מה אפשר היה לענות על זה? יפה היתה השתיקה…

אנו רואים את ההכנות למלחמה, אנו מרגישים ביד הגרמנית המנהיגה בסתר, משערים מה צפוי לנו לתחייתנו בארץ, ללשוננו, לכל אשר יצרנו ועשינו. כעת אנו זוכרים את דברי פאול נתן אשר דרש במפגיע בעת “מלחמת־הלשונות”: “להניח את הנשק מידכם, ואם אין, – אבן על אבן לא תשאר מכל מושבותיכם בארץ”.

ימים ולילות שחורים באו עלינו, החדשות מבלגיה, משדה הקטל, מבצרים נופלים כמו בנינים של קלפים.

אנו מנותקים מהעולם, אין ספינה באה ולא הולכת, אין כסף וכבר חסרים כל הדברים הבאים ממצרים: צוקר, אורז, שמן־אדמה, ועוד. המחירים עלו, היוקר גדל.

בן־יהודה בהתרגשות גדולה. הוא רואה את רעיון תחייתנו בארץ מתמוטט וההרס מאחורי גבנו – אם גרמניה תנצח. אך במוחו הוא מחליט כי אנגליה וצרפת תנצחנה, ולכן הישוב והיהודים בכל מקום שהם ובאמריקה בפרט, צריכים באיזה אופן שהוא להביע אמונם זה לארצות ההסכמה. ואנו פה נתונים כמו בכבלי־ברזל של השלטון התורקי והגרמני יחד. התיעצות תמידים בין פרנסי צבורנו, ומובן שיש בעד ונגד. יש מרחיקי־ראות ויש קצרי־ראות, יש מבקשים תכלית ועתיד ויש הדורשים לפי צורך השעה.

אנו דנים ושוקלים מה יותר טוב: אם תכנס תורקיה למלחמה לצד גרמניה ונאמר שאנגליה וצרפת תנצחנה, יהיה גורלה להקרע לגזרים, ואנו אולי נזכה אז למולדתנו, אך בינתים תעבורנה על ישובנו שעות רעות. ואם לא תכנס לצד גרמניה, או אפילו אם תשאר לַעֲלָנִית או תתחבר לבעלות ההסכמה – אוי לנו. אנגליה וצרפת תהיינה חייבות לה הכרת־טובה, והיא תשאר בשלמותה אם לא שאף תגדל.

מוטב לנו לשאת את המלחמה של תורקיה בבריטניה ובלבד שנבוא על שכרנו, – זו דעת בן־יהודה וחבריו כאחת. אך יש שמקוים להפך, מאמינים בנצחון גרמניה, ואלה הם עוכרינו ומחריבינו, ומובן שבימים אלה הם החזקים וגורלנו בידיהם. יש גם המתנגדים להסכמה מפני שרוסיה אתה, זו רוסיה השנואה על כל יהודי. את כל הרגשות האלה צריך לעקור, צריך לבאר באמריקה מי לנו ומי לצרינו ועם מי אנו הולכים. כל יום יקר. תפקיד זה אני נותנות לבן־יהודה, ולשם כך הוא צריך לנסוע לאמריקה.

מה שיגורנו בא לנו, – תורקיה נכנסה למלחמה כבעלת־ברית לגרמניה. חיש ראינו הכרח להפסיק הופעת עתוננו כי לטובת ההסכמה לא נוכל לכתוב, ולכתוב נגדה לא יכריחונו. “אין נייר, אין כסף, אין עתון”, התשובה הפשוטה.

אחרי ימים מספר הודיע זכּי־בי בגן־העיר בפני עם ועדה, כי מהיום והלאה תבטלנה “הזכויות המיוחדות” של הזרים – “capitulations” ואף־על־פי שאנו מעולם לא נהנינו מהן, הרגשנו, כי חסרה כל חסות: כטוב וכישר בעיניהם יעשו בנו כעת ואין מי שירים קול.

אף־על־פי־כן קורא בן־יהודה ליהודים הנתינים הזרים להשמע לעצת המפקד זכי־בי, כי הוא אדם נעלה וידיד ליהודים ואומרים עליו כי מוצאו מה“דונמי”. יש שנשמעים לו ויש שבוחרים ללכת מכאן כפליטים למצרים. היהודים נתיני גרמניה ואוסטריה ידם על העליונה, הם “כל־יכול” ויש כבר שנוקמים בנו בעד “מלחמת הלשונות” וחרבן בתי־הספר שלהם.

ג’מל־פחה מולך בהיכל “אוגוסטה ויקטוריה” שעל הר־הצופים ובק־פחה הגרמני בירושלים של מטה. האימתנות גדולה, הלחץ הולך וחזק, וכל יום מביא גזרות חדשות: מבקשים את הדגל העברי, ואויה למי שימצא זה בביתו. בעד בול של “הקרן הקיימת” – מות יומת האיש, וכדומה. היהודים העותומנים מתנדבים לצבא ובזה מביעים את נאמנותם למולדת. אין דרך אחרת.

אני חוששת לבדיקות וחפושים בבית וע"כ אנו מוסרים את כתב־יד המלון בידי הקונסול האמריקני והוא אומר שזה בטוח כמו באמריקה. גם את הספריה שלנו יקח תחת חסותו אם ידרש הדבר, אם מישהו ירצה לשים ידו עליה.

אך כל זה אינו מביא מנוחה בלבו הנרעש של בן־יהודה. הוא מקוה לגדולות ונצורות בסוף המלחמה, אבל הוא כורע תחת כובד הסבל הכרוך בזה. אם כורתים את יערות פתח־תקוה וחדרה, הוא בוכה. שולחים יד במניעי הספקת־המים לפרדסים, הוא מורט שערות ראשו. הרי הכל יחרב! הוא אינו עובד כלל, מתהלך כמו אריה בכלוב. אינו יכול לטבול את עטו.

גם ארבה הופיע בשמי ארצנו.

– אם כך הדבר, – אמרתי לו, – נסע לאמריקה עד עבור המלחמה.

– לא, בשום אופן לא!

מתחיל וכוח בינינו, מה חשוב יותר: ישיבתו פה או השלמת המלון? במה יועיל פה ומה יוכל לפעול שם? בן־יהודה מוכיח לי, כי בכלל אין לדבר על זה, כי אין ספינות, אין חבור, הוא היה משוכנע כי מכבר שרף את אניותיו שתקחנה אותו מכאן.

סדרתי אספה בסתר בלי שבן־יהודה ידע מזה כלום: דוד ילין, יוסף מיוחס, ד“ר לוריא, ח”א זוטא, ד“ר יצחק לוי, ד”ר מזיא, ד“ר יעקב סגל, ד”ר וויץ. אמרתי להם, כי בן־יהודה אינו כותב שורה אחת, אינו פותח את ספריו, מבוהל ומיואש ולבסוף דעתו תטרף עליו. זה ברור לי כשמש בצהרים, ועל כן החלטתי להעתיקו לאמריקה. אולי ימצא מנוחה לנפשו בתעמולה גדולה למען ארץ־ישראל ובצדה של עבודה זו יגש לאט־לאט להשלמת המלון. בקשתי מהנאספים שיגזרו עליו לנסוע לשם זה, כי לפקודתם יכנע בלי אומר ודברים.

– הלא אין ספינות, ואיך יסע?

אמרתי להם שאת זה אסדר עם הקונסול האמריקאי, ד"ר גלזברוק, ומהם רק בקשתי, שלא יוודע לבן־יהודה שמץ דבר על מה שדובר בינינו, כאילו כל זה בא רק מצדם. הם הבטיחו וקיימו את הבטחתם.

ד"ר גלזברוק צוה לי לעשות את כל ההכנות, וכשיסעו מכאן הנתינים האמריקנים, נסע גם אנו.

מג. גלות    🔗

דר' גלזברוק נותן לנו פעמַים את האפשרות לנסוע עם הפליטים האנגלים והאמריקאים ופעמַים מחזירים אותנו ירושלימה ועל הדרכיה שלנו רשום בדיו אדומה בתורקית: “עורך עתון חשוד. לא להניחו לצאת משום חוף”. יעקב שלוש קרא זה ותרגם לנו. בן־יהודה שואל:

– אצבע אלהים זו, או אצבע אחר?

בפנים, בתוך חדרי לבו, הוא שמח שלא יעזוב את הארץ, אך מצד אחר הוא אחוז־בהלה מפני גלות לאנתוליה שאחרים כבר נשלחו אליה. והוא דואג גם להשליחות שהוטלה עליו: מי ימלאנה? ידוע ידע כמה אחראית שליחות זו.

לא קל להפוך את לבות היהודים האמריקאים ולבאר להם כי לא זמן כעת לעשות חשבונות עם רוסיה וכי חובתם האחת היא לארץ־ישראל, החשב גם על המלון שלא יגמר? איני יודעת, כי לא רציתי לנגוע בלב שהיה כולו פצע.

אחרי חדשַים בערך עלה בידי בפעם השלישית, לסדר את נסיעתנו, הפעם ברשיון ג’מל־פחה בהשתדלות זכי־בי, אבל באזננו לחשו לנו: “שלא ידעו על זה הגרמנים”.

בעגלה רתומה לשני סוסים התישבנו, בן־יהודה ואני ושלשת הילדות שלנו, עדה, דבורה־דולה וזזה ונסענו “לעזור באסוף הארבה במושבות”. בננו אהוד למד אז חקלאות בגרמניה. בבית צוינו שהכל ילך במהלכו הרגיל: הארה רגילה בכל החדרים, גם בחדר עבודתו של בן־יהודה הנעדר, תבשיל, כבוס, נקיון, וכו'. חפצים לא היו אתנו מחוץ לחליפות לבנים. למזכירנו הנאמן והיקר משה נסים מסרנו את המפתחות של שלשה־עשר החדרים, כטוב וכישר בעיניו יעשה בהם עד שנחזור, “להתראות”.

הפעם היה בן־יהודה יותר שקט. אולי היה משוכנע שיחזירונו. הסוסים דוהרים והארץ נגולה לפנינו בכל יפיה: הריה, עמקיה, הטל והשמש המעורבים, שדות־בר ירוקים, והכרמים למיניהם. בן־יהודה מביט ועיניו כלות, שפתותיו עצומות, הילדות מסתירות את שמחתן לבלי הכאיב לנו.

כך הגענו עד יפו. שם סדרו את עלייתנו על ספינה יונית שטענה את תפוחי־הזהב האחרונים. רב־החובלים אומר לנו כדי להרגיענו, כי מרגע עלותנו על ספון האניה אנו כמו ביוָן, ואיש לא יגע בנו, ואף־על־פי־כן וליתר בטחון לקחו ידידינו הערבים, מוסטקים ואבו־ג’בן, את מפקד־חוף־יפו חסן־ביק הרחק מהעיר לסעודה שסדרו בשבילו, ורק אחרי הפלגת הספינה החזירוהו העירה.

אנו במרחב ים סוער. באנו לאלכסנדריה. הודות לאליעזר הופיין, מנהל “בנק אנגלו־פלשתינה” יש בידינו המחאה למצרים על חמשת אלפים פרנק זהב מכספנו שהניח לנו רוזנוולד בשביל המלון. הבין המנהל הפקח, כי קודם כל צריך להציל את המחבר ואחר כך ידאגו לחבורו.

גם ז“ד ליבונתין שנמצא אז במצרים התיחס לענין באותה ההבנה ובמשך שבוע ימים אסף בשבילנו את הסכום הדרוש בזהב והפלגנו לפיריאוס ומשם למדינות המאוחדות של אמריקה. בננו בן־אב”י ואשתו הצליחו להלוות אלינו גם כן בחסדו של אותו המפקד זכי־בי, למרות מה שבק־פחה הגרמני, המפקח על מעשי התורקים בארצנו אמר בנקבו את בן־אב"י בעברו לפניו: “Diesen werden wir am besten hängen!”.

פתאם בא ספק בלבו של בן־יהודה אם הוא השליח הנכון והוא אומר לי:

– אינני האיש בעד אמריקה.

ובאמת אפילו אנגלית לא דבר כהוגן ובז’רגון – ודאי לא יפתח פיו. עברית, – אין הם מבינים. ובכלל, הוא הקטן, הצנום, מה יעשה שם בין הענקים?

אלו הן המחשבות המתרוצצות במוחו. לאמריקה בכלל לא היתה לו כל נטיה מעולם, אף לא היה מעונין לראות את העולם החדש. כולו היה ספוג תרבות ארופית, צרפתית בעיקר, גרמנית מבחינת המדע ואנגלית מצדה המדיני. ומה לו באמריקה?

שני שבועות של נסיעה קשה, גם מענינת, פגישה עם הרי־קרח, פגרה ומנוחה הכרחית לפני הסתערות.

הגענו. כבר רואים אנו את פסל החירות: “Statue of liberty” על פסל זה דבר בן־יהודה בהזדמנויות שונות, זו מתנת צרפת למדינות המאוחדות. הוא קוה שגם לנו בארצנו יתנו מתנות כאלה כשעמנו ישיג את חירותו. כעת איני רואה כל סימן של שמחה והתלהבות בעמדו פנים אל פנים עם פסל זה ואין דבור בפיו. לי מובנים רגשותיו. אין עוד ערך לכל זה, כיון שהוא הוגלה מארצו וכמוהו גם אחרים. עד מתי?

במוחי העיף אני משערת כי אילו הייתי פסלה או ציירה, כי אז יצרתי פסל או תמונה, “בן־יהודה בגלות”, דבר שיזעזע את הלבבות לדורות. בידי אך עט ודיו והסמל כל כך קרוב לי, צריך להתרחק, הזמן יעשה את שלו.

אחיו של בן־יהודה גֶ’קוֹב (חיים־מאיר) זַיידֶל שלא ראהו ארבעים שנה בא לקראתנו עם משפחתנו הגדולה במכוניות אחדות שהוליכו אותנו דרך הרחובות היותר מפוארים, דרך ה“גן המרכזי” הידוע, עם אגמיו וגשריו. אותי זה מענין, ילדותינו אחוזות־קסם. בן־יהודה יושב בראש נרכן, נראה כי ניו־יורק בבניניה מגרדי־השחקים מדכאת אותו. אני הוכרחתי לענות במקומו לבאי־כח העתונים שבאו לראותו על גב הספינה.

בבית אחיו החלו להופיע משלחות ב“ברוך־הבא” מהציונים, פרחים בשם “חמש מאות צעירות עבריות”, בשם “אלף ילדים מדברים עברית”. שום דבר לא רק שאינו משמח את בן־יהודה, אלא שאף הדבור העברי בגולה אינו מענין אותו ואין הוא נותן לו כל ערך, אף לא תשומת־לב. אני מצטדקת באמרי שהוא עיף מהנסיעה.

כעבור ימים מספר באים בהצעה של “קבלת־פנים גדולה במזרח העיר על ידי המונים גדולים”. בן־יהודה מסרב בהחלט באמרו, כי כשארצו במצור אין הוא רוצה בקבלות־פנים, מזמינים אותו לבוסטון לכנסיה (convention) ציונית וגם לזה הוא מסרב, מפני העקרון הידוע שלו שהוא לא ישתתף באספה לאומית שאין מדברים בה עברית. הוא מסרב לבוא ואז אומרים לו, כי הנשיא לואיס. ד. ברנדייס צוה זאת עליו במפגיע, וזה נחוץ כדי להגביר את הפעולה לטובת ארץ־ישראל. בן־יהודה איש המשמעת מתרצה, אך הוא מבקש ראיון עם ברנדייס, נשיא הציונים באמריקה, לפני זה.

מפני קדושת הדברים שצריכים להאמר בין שני מנהיגי העם איני רוצה להיות נוכחת, גם ידעתי היטב מה שבן־יהודה יגיד, ולתשובתו של ברנדייס קצת חששתי. בשוב בן־יהודה מהראיון, שאלתי:

– אם כן, מה אמר ברנדאייס?

– זה ספינקס – אמר בן־יהודה – שמע והקשיב לכל הגה מפי, שתק, נפרדנו, והוא אמר:

– להתראות בן־יהודה.

לא לקבל גם תשובה, – זה נדמה לבן־יהודה יותר מדי, אבל הלא הוא אמר בפרוש שאין הוא האיש המתאים בשביל אמריקה. הוא חושב כי שליחותו נפסדה. אבל הלא יש בניו־יורק גם בעלי לב ורגש כלוין־אפשטיין שלנו, שמריהו לוי, אפילו ריכרד גוטהייל. עמהם עוד ידבר, אבל עד שיתקשר עמהם וישיגם, העיר עצומה, כולם טרודים. אחרי יומים, טרם הספיק להתכתב עם כל אלה, – כי לא היה רגיל לעשות דברים על ידי צלצול בשח־רחוק, – והנה הגיעה לשנינו הזמנה ל“ישיבת הועד הפועל של המסדרה הציונית באמריקה”.

הפעם הלך בן־יהודה בשמחה, במחשבות רבות, מה שיאמר להם, יספר, יבאר לבם, הדברים שיצאו מלבו, – יכנסו ללבם, הוא משוכנע.

באנו. הביאונו לאולם האספה, חדר לא גדול, אף כסא מיותר לא היה שם, ממש כמספר הנאספים, תשעה: זאב לוין־אפשטיין, ד“ר שמריה לוין, ד”ר סטיפן וייז, פרופ' פרידנוולד, ליפסקי, די האז, ול. ד. ברנדייס, העומד בראשם, מקבל אותנו בפתח הכניסה ונותן לנו את מקומותינו. שתיקה היתה בחדר, לחיצת־יד, וברנדייס קורא:

– בן־יהודה, יחזור־נא על אותם הדברים שאמר לי בשעת ראיוננו לפני יומיים.

הכל התישבו. בן־יהודה האחד כאלו עומד בפני משפט צבאי ומשמיע את דבורו האחרון להגנתו. קולו היה נרעש, עיניו דלקו ממש באש־קדושה, הוא דבר לא בלבד מה שמסרו לו לאמר, בקצור: “ארץ־ישראל דורשת מהציונים באמריקה ומהמוני־היהודים לעמוד כאיש אחד לצד ההסכמה במלחמה זו, לבלי להתחשב עם שום רגשות אחרים”, אלא, הוסיף עוד את חששותיו, מה יהיה צפוי לארצנו אם חלילה וחס תנצח גרמניה, להיפך – את בטחונו הגמור בהצלחת ההסכמה ובהצלה שתבוא לעמנו ולארצנו מזה, מובן, אם נעשה את המוטל עלינו ונהיה ראויים לכך.

גמר בן־יהודה, וברנדאייס נגש ללחוץ את ידו ולאמר לו חן־חן. ששת ה“וזירים” שלנו היו נדהמים ממש, איש לא פתח פיו. פקעה סבלנותו של בן־יהודה ואמר לברנדאייס:

– כעת אני רוצה לשמוע דבור מכם, מה דעתכם ומה החלטתכם.

– בן־יהודה, – השיב ברנדאייס, – הזמנו אותך הנה כדי לשמוע דבריך ולא כדי שתשמע אותנו.

חיוך נעים על פניו, מחייכים גם אחרים, כי היו רגילים לדרכי נשיאם.

שוב לחיצת־יד. האולם התרוקן, לוו אותנו להעִילִית שתשאנו למעוננו, בלווית בחור מורה־דרך. גם בן־יהודה התאלם, אין דבור בפיו. בבית אמר לי:

– את רואה, אינני האיש המתאים בעד אמריקה. פה צריך אדם בעל כח, בעל אגרוף דופק על השולחן, לצעוק צריך עד שיחר הגרון ולא כמו שאני דברתי.

לא ידעתי מה להשיב על דבריו. וקצת נזדעזע בי בטחוני בהשפעתי ובהצלחתי.

אחרי יומים־שלשה, שמענו, כי המסדרה הציונית באמריקה הכריזה שהיא בעד מעצמות ההסכמה, וקצת אחר כך עשתה זאת כל היהדות האמריקאית, ד"ר שמריהו לוין אמר לבן־יהודה במרירות:

– נצחתני בן־יהודה. הלואי שלא תהיה נביא־שקר.

ימי הגלות היו ארוכים, שבוע רדף שבוע, חודש רדף חודש ושנה – שנה, וגדולות היו האכזבות. איומה היתה התרגשותנו עד שזכינו להכרעה והצהרת בלפור, כבוש ארצנו, הנצחון הסופי והתקוה לחזור ארצה.

בהפגשם, ביום הכרזת בלפור לחץ שמריהו לוין את יד בן־יהודה שנית ופיו מלא צחוק:

– נצחתני בן־יהודה, ואני הראשון שמח וצוהל. וכעת לעבודה, נחזור ארצה ותגמור את המלון.

– אינך עוד בודד במערכה. כולנו אתך, נתמוך ידיך, ולא תדע עוד כל דאגה! – כה אמר דוד בן־גוריון כשנגש לברך את בן־יהודה בפני כל עם ועדה, והדגל הלאומי מתנפנף מעל לראשו המעוטר נצחון. אך לבו מלא חששות, בפעם הראשונה בחייו הוא מפחד מהגורל: פן יקרה מה ולא יזכה להגיע ארצה. הוא אומר לי:

– לפחות לראותה, ממש, בעיני־בשר־ודם…

מד. חרות    🔗

כבר נכבשה ירושלים ע“י צבאות בריטניה וגדוד־עברי בתוכם, הונחה אבן הפנה למכללה (אוניברסיטה – בלעז) העברית, ובן־יהודה עומד בנפתוליו בעד חזרתו ארצה. הספינה הראשונה מפליגה מניו־יורק ואינה לוקחת אותו, כי נועדה רק לנסיעת מדינאים בפועל, וכל פעולותיו בעבר, ארבעים שנות עבודתו בחנוך מדיני של עמו בארצו ובהכנת הקרקע לכבושה אינן עוזרות הפעם. אבל בנו בכורו בן־אב”י נוסע בה, הציונות האמריקאית שולחת אותו בשמה להיות נוכח בוורסיי, – חצי נחמה לבן־יהודה. בספינה השניה עלינו אנו, הודות להשפעתם של מוריס ורטהיים, הנרי מורגנטאו וג’וליוס רוזנוולד.

המון מלַווים. הציונים מוסרים לבן־יהודה דגל משלו, שאותו יניף על ביתו שיבָּנה בשבילו בארץ כתשורת־העם. בשם שנים־עשר אלף בני בחרות מובחרת מגישים לו גביע־כסף כבד עשוי מלאכת־מחשבת, ועליו חרותה כתובת:

“לאליעזר בן־יהודה מאת יהודה הצעיר”.

צפירה אחרונה. האניה הפליגה לצלילי שירת “התקוה” ובן־יהודה מאושר לחזור עם כל רכושו: אני, בנותיו הצעירות, גם בתו הנשואה ונכדתנו. אף נפש אחת אינה בוחרת להשאר, אפילו לא לשם למודים ועתיד, – וזו גאותו. אחיו הנדהם שרואה את בן־יהודה, אשר כמו בקסם נפל בזרועותיו ובקסם נלקח ממנו, מתרחק וקורא בעצרו דמעותיו:

– יברך ה' דרכך.

גם אני מברכת את בן־יהודה בדרך צלחה ואומרת לו:

– העם מסר לך דגל ובונה לך בית, אף גביע־גבורים קבלת, מה לך עוד?

והוא עונה בקול רועד:

– אל ארצי חזרתי, לפחות לראותה קצת בחירותה.

הנסיעה נחמדה, הים שקט, החברה מוזרה: אנו היהודים היחידים, משפחות אנגליות חוזרות, פקידי־צבא, הארכיבישוף ממונטריאל נוסע לרומא ועוד מי לא אזכור.

כעבור ימים אחדים היינו כולנו כמשפחה אחת יחד עם רב־החובלים ופקידי הספינה. איש איש מספר מקורות המלחמה. הילדים שרים יחדיו את שירי המלחמה האמריקאיים והאנגליים, והארכיבישוף ממונטריאל מלמדנו שירי קנדה בצרפתית. בנותינו שרות שירים עבריים לשמח את אביהם ולהראותם לזרים, כי גם אנו עם וגם לנו שירים בלשוננו.

השמחה גדולה עד חוף נַפּוֹלִי. אין ספינות לארץ־ישראל ולא למצרים. עד אימתי? לא ידוע. שוב רואה בן־יהודה כי דבר מה מתנגד לאשרו להגיע ארצה. נוסע אחר שפגשנו במשרד הנסיעות של “קוק” כמבקש נסיעה לארץ־ישראל היה בן־אב"י, שכבר הספיק לשוב מפריז טרם ראה את ורסיי. הציונים הרוסיים דחו בשתי ידים את נציגות האמריקאים “החצופה”, היו להם די נציגים בלעדיה: אוסישקין וסוקולוב.

ובן־אב"י נמנה על אותם האנשים העלולים לחולל רעיונות, אך לא להלחם להם בחרוף־נפש. במקום שנלחמים בו לא פנים־אל־פנים אלא מאחורי הגב, הוא סר הצדה. ואולי כמו אביו בחר גם הוא לחזור ליהודה המשוחררת, ורצון זה הכריע. ויש להבין את האב וגם את הבן: הלכו מן “Judaea capta” וחוזרים אל “Judaea liberata”. זה מוכרח להיות רגש מתוק מאד לבן־יהודה־האב המחולל רעיון שחרור עמו, כמו לבנו הנולד בארצו.

ההשגחה העליונה אתנו! ספינה צבאית אנגלית שעגנה בנפולי לשם תקונים מוכנת להפליג למצרים. ורב־החובלים שמתגורר בהמָלון שלנו ונהיה לידיד משפחתנו מבטיח לקחתנו אתו מצרימה, ובזכותנו גם משפחה איטלקית קטנה. שמחה וששון, נוסעים.

באמצע הדרך נתקלקל המניע של הספינה. האניה כבר נוטה קצת לצדה האחד. אנו חוששים כי בא קצנו, הפעם בלב הים התיכון – ימנו. “אם להטבע – מוטב בים־תיכוננו” – מתלוצץ בן־אב"י. ילדינו קצת עצובים, כפי הנראה רצו לחיות. בן־יהודה מקנא במשה על הר־נבו: לפחות ראה את הארץ המיועדה מרחוק.

אחר יום של תקונים בלב־ים, שוב זזה הספינה. הגענו מצרימה! ושוב ענין חדש, הרכבת אינה רוצה להסיענו הלאה, טרם הוכשרה לנוסעים אזרחיים. בקשות, המלצות, והצלחנו. עזבנו את קהיר, את בנהה, את קנטרה, המעבר בסואץ, – ואנו כמעט בארץ־ישראל.

פקידי־צבא אנגלים ועברים מברכים אותנו. קולונל סטורס אומר בעברית “שלום עליכם” ועוזר לנו לשאת את חבילותינו לתוך הרכבת האומרת לעזוב. אנו פוגשים בה את בננו הצעיר אהוד, החייל המשוחרר שבא בשבעת־מדורי גיהנום. אליעזר בן־יהודה ומשפחתו במלואה ממהרים ירושלימה.

אצלי כל הרגשות קצת מעורבבים. הלא אינני יכולה להדמות בלאומיותי לאליעזר בן־יהודה, או לילדינו שנולדו בארץ. בעיני עוד מבצבצים רשמי העולם החדש אשר אהבתי ולמדתי להוקיר. ומצד אחר זכר ארץ־ישראל המשועבדת לעותומני, חזיון תחיתה ועתידה, מעוררים בי דמיון בלתי רגיל. אני משערת דברים בלתי אפשריים. האנגלים נכנסו לארץ בחנוכה 1917, ואנו חוזרים אליה בפסח שנת 1919. אני מחליטה למצא ירושלים אחרת: רחובות יפים, בנינים מפוארים נוספים, אור, סדר ונקיון, והתושבים מתהלכים בראש מורם ובגאוה, הכל שמחים ומאושרים.

והנה הדרך מתחנת־הרכבת בירושלים, אותה שהיתה. שתי הבריכות, הגדולה והקטנה טרם נמלאו מים ועל גדותיהן אין צריף למטיילים, חסרים ספסלים, ועצים. הכניסה לעיר העתיקה כמו שהיתה. המלון Grand New Hotel שנדמה לי לפנים פאר־ירושלים נראה לי כעת איום בעניו ועזובתו.

איש לא בא לקראתנו. כך מקבלים את בן־יהודה השב מגלותו. בחוץ צלצול חרבות, תופים ומצלתים, ואני רואה מהגזוזטרא המוני ערביים כפריים רוקדים, שרים ונושאים דגלים ל“נבי מוסה”. – אם כן, הכל כמו שהיה? גם בעיני בנותי הצעירות אני רואה קצת רגש אכזבה. בית אין לנו, כל רהיטינו מפוזרים בבתים שונים, כל אחד לקח מה שרצה. המזכיר שלנו משה נסים מתוַדה, כי מכר חפצים שונים כדי להאכיל את בני ביתו, והוא מבטיח לנו להחזיר זה במשך הזמן. אנו מרגיעים אותו ואומרים לו, כי יפה עשה. אנו מסתדרים בחדר אחד אצל בן־אב"י. משפחת אבושדיד שמרה לנו חפצים אחדים.

יש לבנות את החיים מחדש. ראש “ועד הצירים” ד"ר אידֶר מפציר בנו לעשות זאת מהר, כדי שיהיה בית נאה שיהיה אפשר להזמין אליו את המושלים החדשים בעין יפה, בידידות ואחוה שהם ראויים לה, אחרי שהביאו לנו את שחרורנו.

בן־יהודה מצדו אומר, כי כל זה טוב ונכון והכל נעשה מצדנו, אלא שבכל חיינו מעתה מחוייב להחתם האפי העברי בכל תפארתו ובלי חת, בלא ויתורים, וד"ר אידר בעצמו אינו יודע דבור עברי, וכן גם היהודים האמריקאיים שבאו עם “הדסה”, ויוצא, כי המושל סטורס הוא העברי היחיד וגם הוא למד רק לחתום שמו בעברית ולאמר “שלום עליכם”. רוב חיילי “הגדוד העברי” שלנו המורכב ברֻבו מכל השכבות שבאנגליה ואמריקה גם הוא אינו מדבר עברית, מחוץ למעט החיילים מבני הארץ ורוב קציניו נכרים, אף היהודים כנכרים הם כי אינם יודעים עברית והלא כל אלה הם פארנו. מה יהיה?

לאט לאט מופיעים חשובי ירושלים, מכרינו ומיודעינו ובאים לברך את בן־יהודה לחזרתו ארצה. ואנו משתוממים לראותם קצת חמוצים ונבוכים. עוד סבל ימי המצור מכביד עליהם ואבדותיהם חמורות ברכוש ובנפש, כוחותיהם רפו, עצביהם נרגזים וכבר יש מתאוננים על המושלים החדשים. הכל מובן לבן־יהודה, רק לא תלונות אלו. אין לו כלל רשות לאמר משהו, הלא הוא “לא סבל”, הוא קרא להתעתמנות, ואותם הגלו ועִנו, אף המיתו, והוא בעצמו “ברח” לאמריקה.

נשכח מלבם כל ענין ה“שליחות” שאמנם אני המצאתיה ויצרתיה, אך בן־יהודה מלאה בהצלחה כל כך רבה. האם זו שכחה או כוונה להטיל צל על אישיותו הבהירה של בן־יהודה כדי לחדש את ההתנגדות והמלחמה בו כמקודם? נשמעו עוד טענות כאלו וכאלו. ובן־יהודה אינו מתוכח, אינו מתנצל, מניח להם להאשימו כאוות נפשם, רק ביחס להאנגלים הוא דורש אמון וסבלנות, וביחס להעברית – קנאות ופעולה מוגברת.

ראינו כי בסתר התגעגעו לבן־יהודה וחיש משַׁתפים אותו בכל שאלות החיים המדיניים, הצבוריים, המדעיים. בכל מקום היה הוא חסר, עד כה, בכל ענין צריך הוא לתת את ידו. והוא עושה זאת בעונג, אלא שלעבודתו במלון לא נשאר לו כל פנאי… אני מתחילה להתרעם עליו על כך. הוא נותן לי הצדק ומבטיח להִפָּנות במהרה לעבודתו.

את דירתנו קבלנו ע"י משפט בחזרה, אספנו קצת מרהיטינו, סדרנו בית נאה שאליו נוהרים, כמו אל הנציב העליון בשעת חגיגות גדולות. לאט־לאט נהיה זה מרכז לאנשי המדע העברים וגם מהעדות הנכריות השונות שבירושלים, פקידים ממשלתיים, גם צרפתים, איטלקים, אמריקאים, רוסים, כולם בני־בריתנו, – הלא יחד נלחמנו ונצחנו.

בנותינו היו כעת קצת יותר מרוצות ואולי מאושרות לגמרה: חברה טובה, מענינת, הכל סביבן, חיים עליזים, קבלות־פנים, רקודים, הרצאות ומעת לעת מנגינה, חזיון. כמעט ששכחו על חפצן לנסוע ללמוד, להשתלם; התחילו לעבוד, להרויח, לחיות ברשות עצמן כמו באמריקה, ועוד יותר מזה.

סרנו לתל־אביב ולהכפרים שלנו וראינו שהתמונה התחלפה כליל: ירושלים, לפנים הנדחת, נעשתה מרכז ועיקר, הכל נוהר אליה, ומחוץ לירושלים – המחוז. איזה נצחון אחרי מלחמה של ארבעים שנה! מחוץ לקצת התמרמרות – אוירה של חופש ודרור מורגשת בכל מקום. הננו ביהודה המשוחררת. מה יהיה גורלה בעתיד? – הכל תלוי בנו בעצמנו, בתשובה שיתנו לבלפור היהודים בגולה לכל תפוצותיה.

תקוות בן־יהודה גדולות. בשבילו כבר בא המשיח! ממצב רוחו זה הוא מאציל על כל סביביו והכל מתחילים להאמין ולקוות לתקופת פז וזוהר תחת שלטון בריטניה הגדולה. מדוע רק האנגלים אינם אומרים כלום? – זה מין עם כזה, שאינו מדבר הרבה, אינו עלול להתלהב, לפעמים מחייכים קצת. איזה נגוד לאפיינו החם!

– בן־יהודה, – אומר ד"ר יעקב סגל, רופא הבית וידידנו – אני אומר לך כי הרבה יותר טוב יהיה אם תנתן הממונות לצרפת…

– חלילה! – מפסיקו בן־יהודה.

– מה חלילה? – מוסיף סגל בהתרגשות – הכבר שכחת את החופש והדרור של צרפת, את אהבת האדם ואת אפיים הדומה לאפיינו? נניח אפילו שזו פזיזות, אך הם מדברים בידים כמונו. אני אומר לכם, “הנציב העליון הצרפתי” (כך היה כתוב על הקונסוליה הצרפתית)…

– אין מקום פה לשני נציבים עליונים, יש רק מקום לאחד, הבריטי, – עונה בן־יהודה.

ד"ר סגל כועס, מתרגז ועוזב את הבית בזעם, אך אין זה מונע אותו מלחזור אחרי שעתיים, בצחוק וידידות: מדיניות היא מדיניות, וידידות היא ידידות. הקצינים הצרפתים והאיטלקים המבקרים בבית, שומעים נטיה עזה אחת, ולצד אחד – לאנגליה. הם מבינים זאת: אנגליה הכריזה את חירותנו!

מה. “אתחלתא דגאולה”    🔗

הנה בא הנציב הבריטי הראשון ליהודה המשוחררת, היהודי הרברט סמואל ושמו העברי אליעזר, בשביל בן־יהודה הוא “מלך ישראל”, עד שהאנגלים מתרעמים עליו ואומרים: “בכל זאת הוא גם נציבנו”.

הלשון העברית הוכרזה לשפה רשמית בצדן של האנגלית והערבית ואם “מלך ישראל” אינו מדבר בשפתו, לפחות הוא שומר את דתו, הולך לבית־הכנסת ועולה לתורה. ארבעים שנה בארץ עשה בן־יהודה כל מה שביכלתו כדי להפריד בין “דת” ו“לאום”, למען יוכלו היהודים שומרי דת וחופשים להיות לאומיים, ושתהיה הלאומיות, בכלל לרגש עז וחזק שיכה שרשים באדמת ארצנו זו מבלי להיות תלוי בשום דבר אחר. כעת שש ושמח בן־יהודה על זה שהנציב הראשון ליהודה שומר־דת, והוא אומר, שבשעה שהרברט סמואל הולך לבית־הכנסת צריכים כל פני העדה להיות נוכחים. גם בן־יהודה עצמו, שסרב להופיע בבית־הכנסת אפילו לשם הסרת החרם מעליו, – מהיום הוא אחד המבקרים הקבועים בבית־הכנסת בכל חג ובמעמד הנציב העליון. פעם סיפר לי בשובו מ“החורבה”:

– הנציב עלה לתורה וכשהתחיל לקרוא “נחמו נחמו עמי”, זלגו דמעות מעיני ולא יכולתי לעצור ברוחי.

וראֹֹֹֹה ראה בזה בן־יהודה נחמה אמתית לעמו. הוא בקש מהנציב שילמד עברית וקבל הבטחה על כך, ובינתים התחילה לִיַדִי בֵּיאַתְרִיס סמואל ללמוד, ובן־יהודה היה המורה שלה. היא אמרה לי פעם: “The best is good enough for me” – בטוי אנגלי ידוע.

ובאמת היא התחילתה לדבר עברית וגם הנציב כבר ידע דברים אחדים, אף ילדיהם דברו בלשוננו, והרי – “מדברים עברית”, ובכל קבלות־הפנים שם בהיכל שבבנין המפואר שעל שם ה“קיסרות הגרמנית”, כשנפגשו כל פני צבורנו העברי, נדמה באמת כי אנו נמצאים ב“ממלכה” עברית.

יש בטוי המוני: “כמו שבעל הבית נוהג בכלבה, כך נוהגת בה כל המשפחה”. הדבור העברי היה פתאום ל“אפנה אחרונה”, לסמל האצילות, לשפת החברה הגבוהה. היהודים האמריקאיים, האנגלים, המתאנגלים ואחרים – כולם לומדים עברית, אף פקידים אנגלים גבוהים אינם רוצים עוד להמצא בחברה כאלמים וחרשים, הם לומדים את לשוננו: למה ישאף בן־יהודה עוד?

אמנם עדיין אסור להניף את הדגל העברי, אם אין, – גם הערבים ידרשו דגל. אין דבר, בן־יהודה שמר את דגלו הוא בחדרי חדרים. לפעמים צריך לדעת גם לוותר באופן זמני למען השלום. הקולונלים מרגולין ופטרסון מהגדוד העברי עם קציניהם ומפקדיהם, הם בני־בית אצלו, והוא מאושר לבקרם מפעם לפעם במחנה. הלא למעשה גם הוא “קצין”, עוד שמור האגד ששם על זרועו בעת שלִוה את הגדוד העברי בחוצות ניו־יורק אל החוף בשעה שהחיילים הפליגו ארצה.

אלא שמתוך אושר זה מרגיש בן־יהודה את המצוקה: מלים נדרשות ממנו יומם ולילה, מונחים למיניהם, ברפואה, בצבא, במשטרה, בדואר ובמברקה, ברחוב, במשרדי הממשלה, במועדונים. תדיר עוברים עליו לילות בלי שנה כשהוא דוחה את “ההזמנות”. למחרת באים ומקבלים אותן; מאשמורת הבוקר מוכנות המלים, עודן “חמות”, “טריות”.

והתלונות הבאות לפני בן־יהודה: “הזאב” בראש המתאוננים, אין מגדילים את הגדוד, אין נותנים לו פעולה, כאילו מושכים אותו בכוח חזרה, וכו', וראשי הצבור גם הם קובלים: אין נותנים די משרות ליהודים בממשלה, הפקידים אינם מתקדמים. ראשי עדתנו ופרנסיה אומרים שתחת עולה האכזרי של תורקיה זכו לכבוד יותר גדול. אמנם את הדרך סללו בשלמות ב“בקשיש”, אבל לכבוד זכו, וכעת הם באים כאזרחים רגילים. אפילו דיזנגוף בא בתלונה זו. גם האנגלים מתמרמרים בפני בן־יהודה, כי בהיכל מורגשת יותר מדי ענוה, בין במשקאות ובין בהלבשה, וזה לא נכון, כי הלא הנציב מיַצג כאן את הוד מלכותו והגברת שמואל – את הוד מלכותה המלכה.

בן־יהודה מתרץ הכל ודן את הכל לכף זכות, אלא שבקבלת־הפנים הבאה הכל מפואר יותר ומספק את כל הדעות. ושוב באים אל בן־יהודה ומראים על זה באצבע כעל נצחון. העיקר שהכל יהיו מרוצים.

אבל זה דבר בלתי אפשרי: תכף מתחילים החכוכים בין הערבים והנציב: בבית־שאן פוגשים אותו עם גמל ועליו רוכבת אשה עטופת שחורים – העדה הערבית באבלה. הנציב הולך לבקרם, עושה להם אילו הנחות, ואז מתקוממים היהודים ואומרים שזה על חשבונם ולרעתם.

זה מזכיר לבן־יהודה את החלוצים הראשונים והנדיב, וכמו אז כן גם כעת מוכן בן־יהודה לוותר בהרבה ובלבד שהעקרון ישָּׁמר. נציב־יהודה זה ולא אחר, זו “אתחלתא דגאולה”, השאר יבוא אחר כך. ז’בוטינסקי אומר כי הכל נקח במלחמה ובן־יהודה אומר: “באורך רוח”. לפעמים בא ספק בלבו:

– אולי בכל זאת הדור הצעיר צודק?

כן, בנו בכורו אומר לו זאת לא פעם, כשהאב דורש ממנו ותורים, סבילות:

– אבא, כשאתה היתה צעיר, נלחמת, היית המהפכן לכל המסורת המקובלת. כעת אנו צעירים, ואנו רוצים ורשאים לצעוד צעדים נועזים.

חכוכים בין הפועלים ונותני העבודה, בין החלוץ של העליה השניה ובין זה של העליה הראשונה. אל בן־יהודה באים להשפט, והוא דורש ותורים משני הצדדים ובלבד שהישוב לא יסבול, שהחקלאות לא תפגם. לבסוף שני הצדדים אינם מרוצים בו, כל אחד היה משוכנע שבן־יהודה יטה את כף המאזנים לצדו הוא.

והארץ פורחת! שעריה פתוחים, המונים באים, קרקעות נקנים, מושבים חקלאים צצים כמו עשב אחרי הגשם. התעשיה, המסחר, הבנין והחנוך – כולם צועדים בצעדי ענק. העברית מתקדמת בדבור־פה ובכתב, עתונות, ספרות, גרעין של חזיון עברי, חזיונות בנגינה וזמרה ואף “אופירה”, מתהוים. הטעם מתפתח, החיצוניות שפירה.

התאזרחותם של המהגרים נראית לעין, גם השמות הנכרים הגלותיים נעשים עברים לאט לאט, כמו בת־קול היוצאת מתחת לאדמה מתחדשים החיים כבימי קדם. אין מה לדבר, ולמה יכול עוד בן־יהודה לשאף? החוטר מלבלב…

לנציב־יהודה הראשון, סיר הרברט כל אהדתו של בן־יהודה, כל הערצתו ואהבתו, כל הכבוד והתפארה, למרות כל ונגד כל. יהיו חסרונות מה שיהיו, ומי יכול לאמר על עצמו, כי הוא בלי חטא? תהיינה שגיאותיו אשר תהיינה, ובלבד שזה יהיה תקדים: נציבים יהודים למספריהם, אחרי הראשון יבוא שני, שלישי, וכן הלאה. בן־יהודה מוכן להיות תינוק בן־שנה, כלומר, לספור מעתה שנותיו לפי תאריך חדש זה, שנה ראשונה לבואו של הנציב הראשון ליהודה, – כה חשוב בעיניו מאורע זה בחיי עמנו, כמו שהוא הנהיג בזמנו: תאריך “לחרבן” ואח"כ תאריך “להכרזת בלפור”.

הוא מבקש להתפשר עם הערבים, אחינו, בנים לאב אחד, לבנות יחדיו וליצור ולהשליט שלום ושלוה בארץ, ומי כמוהו מכיר את טבעם של אחינו אלה? בצדם פעל ועשה עשרות בשנים, את לשונם למד וחקר, אף גלה את חלקנו בה במאות ואולי באלפים של שרשים עברים.

אליו באו הערבים בעת היותם משועבדים לעריצות משטרו של עבד־אלחמיד, לגלות זו את לבם ולשמוע מפיו דברי תנחומים לעתיד טוב יותר – גם לנו גם להם. בזמן שבארץ שלטו הרגול והמלשינות, חוסר משפט וצדק, היו הערבים אומרים לבן־יהודה: “רק בביתך אין אזנים לכותל ונוכל לדבר את אשר בלבנו, אף בבתינו אין אנו בטוחים”. קשר של ימי סבל וצער, שעבוד ויסורים, האם על נקלה ינתק? הוא בטוח בידידיו, הערבים הנכבדים, מאמין לאלה שהיו תלמידיו, אוהב את ילדיהם, מתענין בקדמתם.

גם את האנגלים הוא מעריץ זה עשרות בשנים. מהיום שהתחיל לחלום על שחרור עמו, התבונן ולמד את העם הבריטי לכל חלקיו ואת שלטונו בחלק גדול של כדור־הארץ. הוא התפעל מהדרור והחופש שנותן העם הבריטי להעמים שתחת חסותו, ללשונותיהם ולתרבותם. העריץ את מדיניותה של אנגליה ואהב את גדולי המדינאים שלה בעבר ובהווה, את גלדסטון ודישראלי, ג’וזף צ’מברלין וארתור בלפור, לויד ג’ורג' וצ’רצ’יל.

זו היתה אהבה עוורת, כי לא רצה לדעת את החסרונות או להתחשב עם הסגולות המיוחדות כשהן אינן נוחות, גם לא כשהאנגלים עצמם דברו אתו על זה והאירו את עיניו לראות נכונות. הוא הביט על האנגלים כעל מורינו ומחנכינו המדיניים ואמר בפרוש, כי עלינו לקבל השפעתם בקצת אורך־רוח ומנוחת־נפש לרוחנו הסוערת.

בקוריו באנגליה עשו עליו רושם גדול ותתחזק אמונתו בגדולת עם זה, כשראה בעין את אוצרותיו התרבותיים, והחמריים. כל מה ששער וחשב, – ראה עשרת מונים. בפרט גדלה גאותו על שהעם הבריטי מוקיר את התנ"ך – זה הבטוי שלנו לתרבותנו, בראש כל. הרי אנו חברים נאים ושוים.

שירה של אהבה ואושר היו שנות־חייו האחרונות של בן־יהודה בחסות בריטניה הגדולה על ארצו, ועמו ולשונו, ויעודד את בני עמו בכל תפוצות גלותם למהר לבוא לארץ, לבנותה לפארה ולחיות בה חיי שלוה והכרת־היש של עם היושב על אדמתו. הוא חכה לעליה בהמונים וכבר דאג להלשון. איך לקדם את פני הרעה? איך להגן על העברית, שלא תפול חלל ללחץ זרם לשונות הנכר למיניהן, שיביאו אותן המתישבים החדשים?

מו. מגדל־אור    🔗

החלטת סן־רמו היתה אולי המאורע היותר חשוב בעיני בן־יהודה. כל ימיו חלם על זה: להביא את משפט־ישראל לפני כס העמים. קוֹה קוה זה מחבר־הלאומים, אך עדיין לא נכנסו בו כל המעצמות שבן־יהודה ציין לפניו. על כל פנים בחבר־הלאומים נִתנה בעקרון הממונות על ארץ־ישראל לבריטניה עם התפקיד לסייע להקמת בית־לאומי בשביל עם ישראל. והנה הזדמן הדבר, כי בישיבת העמים בסן־רמו הובאה ממונות זו להסכמת שאר המעצמות הגדולות.

הרי זהו מה שבן־יהודה רצה ואחל, בקש והתפלל, ועל כן חרדה נפשו: היתנו הסכמתם? היתמכו או יתנגדו?

ימים בלי אוכל, לילות חסרי שינה, הליכה הלוך־ושוב מחדר לחדר ובדַקָּה הארוכה שלביתו, בכל הגזוזטראות, ולו רק יכול, היה עולה גם על הגג, על כל הגגות של כל הבתים מסביב. מפעם לפעם נשמעה צעקה מלבו:

– מה יהיה?!

לכל מבקריו בימים האלה מבין ידידיו, מעריציו, גם מתנגדיו המציקים לו, מבין הלאומים השונים: אנגלים אמריקאים, צרפתים, איטלקים ואפילו גרמנים המתאבלים על תבוסתם, – לכולם אמר:

– הרי ישראל עמד לפני כס העמים והם חרצו משפטו לשבח!

כולם כאחד היו מרגיעים אותו באמרם שהכל יעבור בשלום, כיון שאנגליה רוצה בכך, אך זה לא הרגיעו, הוא היה משוכנע ובטוח רק באותם דברים שהיו בכח רצונו הוא לעשות. בנגוד לטבעו חשד את העמים השונים בקנאה, בעוות־משפט, בשנאת־חנם, אדישות והתרשלות עד כדי להרע.

בכל אהבתי והערצתי להעברי הגדול הזה התחלתי לחשוב בעמקי לבי, כי התרגשות זו אינה של איש בריא וכי הכח הזה, האיתן עד כה, הולך ונהפך ליוצא־מרכז, ומי יודע עד אנה. כי למה זה הוא התרגש יותר מכל הישוב כולו? כולם כמוהו רצו בתוצאה המוחלטת והמכרעת, ואף על פי כן החיים הלכו במסלולם הרגיל, אף ענף אחד לא הופרע, לא היה כל מקום ליאוש מוגזם. גם הילדים הביטו אל אביהם בעינים מבוהלות, והבן הבכור, איתמר בן־אב"י, היה היחיד שהיתה לו השפעה על אביו ובמלים נועזות השתדל לבאר ולהסביר לו שרק תשובה חיובית תוכל לבוא מסן־רמו, כי זה לתועלתם של כל העמים דוקה להסכים, מפני שבזה תפתר אחת ולתמיד “שאלת היהודים” המטרידה את העולם זה כמה.

אך עזב בן אב"י את הבית ופנה לעניניו – ובן־יהודה שוב מתרגש, דואג, בוכה ומתיאש, שמא תהיה תשובת סן־רמו שלילית ומה יהיה עוד לקוות, ואימתי? המתונים שבנו, המאמינים בתעודת ישראל וברצון הבורא, במשיח שחכו לו שנות אלפים ועודם מחכים לו, – אלה אמרו בחיוך ובתנועת יד: “יהיה בסן־רמו מה שיהיה, עם ישראל יותר חזק ואיתן מכל העמים יחד”.

שמע זאת בן־יהודה והזדעזע עוד יותר:

– עוורים, ילדים ממש, סתם דבורים, זהו אשר עשה אותנו לבעלי־מום ושלל מבני עמנו כל מחשבה והתאמצות לעשות משהו כדי להתקומם נגד הרדיפות, לעזוב את הגלות ולשוב לארצנו שגלינו ממנה בכח־הזרוע. התקוה לגלגול מחילות – זהו כל מה שנשאר לנו, מה שקווינו לו ושאפנו, התחיה הקצרה עדיין לא פעמה את לבותינו ולא הביאה רוח־חיים בעצמותינו.

כשהבשורה באה, היה זה בן־אב"י שהביאה לחיק אביו.

– שנים־וחמשים עמים נתנו הסכמתם לביתנו הלאומי היש עוד מקום לדאגה? – שאל הבן את האב בנצחון.

טרם הספקנו לשתות כוס לחייו של עמנו, ובן־יהודה ממהר, הולך, ישוב כרגע. הוא רוצה לבשר הדבר למישהו. בימים ההם עוד לא קשר השח־רחוק את הבתים, ונושאי המכתבים טרם ידעו למצוא את המענים, אף שמות הרחובות התחלפו. עוד אמש ישב בן־יהודה ב“ועדת השמות לרחובות ירושלים” יחד עם המושל סטורס, דוד ילין, האב וֶנְסָן מהדומיניקנים וכמדומני גם ראג’ב ביי נשאשיבי כדי לקבוע שמות חדשים לרחובות ירושלים עתיקת־הימים. בין בן־יהודה וילין הוסכם מזמן, כי אין לקרוא בשם “רחוב־היהודים” בעיר העתיקה, כי כל הרחובות הם של היהודים בבית הלאומי. כששמעו זאת הנוצרים אמרו גם הם שאינם רוצים לקרוא “רחוב הנוצרים” לרחוב שבו נמצא “הקבר הקדוש”, – לא נתנו טעם לדבר.

בן־יהודה בהליכתו המהירה כבר עזב את רחובו, רחוב־החבשים, ובשר את הבשורה לכהנים השחורים האתיופיים, לאשכנזים אדוקים בעלי פאות ארוכות שאולי מהרו מבית המדרש במאה־שערים אל הכותל המערבי, אף להילדים שיצאו לטיולם בהפגרה שבין הלמודים, לנשים מהדור הישן והחדש, לכל העומדים ע"י בית־החולים “הדסה”, וצוה למהר ולהודיע זה להרופאים ולחולים. משם הלך דרך רחוב־הנביאים עד בואו לרחוב־יפו וחזר הביתה. לכל מי שפגש בו בדרכו בשר את הבשורה הגדולה והיה משוכנע, כי כבר פשטה בכל העיר. המלים שבפיו היו: “מזל טוב, חתמו, הסכימו!” ולמי שלא הבין, הוסיף: “בסן־רמו!”

שני אבות דומיניקנים מידידיו וממקורביו של בן־יהודה אמרו לו:

– הרי זכיתם. אנו מקוים כי תתנהגו אתנו יותר טוב ממה שנהגו בכם.

והוא ענה להם:

– היו בטוחים בזה. חוקה אחת ומשפט אחד יהיה לנו ולגר ולנכרי היושבים בתוכנו. על המקומות הקדושים שלכם נשמור כמו על המקומות הקדושים שלנו.

דברים מעין אלה נאמרו בינו ובין האחים הפרנציסקנים האיטלקים, הערבים הנוצרים והמושלמים, והיהודים למיניהם: לאומיים, אדוקים, מתבוללים.

בן־יהודה מצא שהיהודים אינם מתלהבים דיים. אינם מבינים את חשיבות המאורע הלאומי, – חסר להם החוש המדיני!

סוף־סוף מצא את מנוחתו, וחזר לעבודת המלון, הסתלק כמעט מכל הועדים חוץ מ“ועד־הלשון”, ומה“ועד למען ירושלים” ומהחברות לחקירת העתיקות, העברית והכללית.

הוא שמח על כל הזדמנות לבקר בארמון הממשלה, להתראות עם נציבנו העליון סיר הרברט סמואל, אף להתעטף, בטלית שאולה, בבית־הכנסת, אם הנציב בא להתפלל. גם אני הייתי מחויבת ללכת לבית־הכנסת במקרה שלֵידִי סמואל נמצאה בעזרת־נשים. הוכרחתי להשתתף במועדון של גברות, משום שלידי סמואל היתה מיסדתו ונשיאתו, אף־על־פי שזה לא היה בתכנית חיי.

בן־יהודה מחשב מחשבות לבנות את ביתו שנתן לו העם לתשורה, מבקר במקומות שונים בעיר ובכל שכונה עברית מציעים לו מגרש מובחר לבנינו. התכנית כבר נרשמה ואנו מעבדים אותה יום־יום כדי לשכללה שכלול גמור לחיי־עבודה. אנו מכינים תכנית מפורטת לנסיעותינו אשר עלינו לעשותן עוד.

השלמת החבורים שהתחיל, וגם חבורים חדשים וביניהם תרגום יוסף בן־מתתיהו מהמקור – זה חלומו של בן־יהודה שהוא נותן לו זה ערך רב. וכמובן, יש לכתוב זכרונות. אני אומרת שהוא יכתוב, והוא מתעקש ואומר, כי אני אכתבם. עושה לי מחמאות, שאני איטיב לכתוב ממנו, כי לי כשרון מיוחד לכך וכו'.

החיים – כולם עונג, הכל זוהר ויופי, רגש גאוה לאומית מרחף על כל ישותנו ומחשבותינו. הגאוה בעבר, אמונה בהוה ובעתיד, אם רק נדע לבנות את ארצנו מחרבנה.

ודאי, תל־אביב אינה מה שהיא צריכה להיות. אמנם בתחלה חשבנו שזה מקום לנטיעת כרמים ועשיית יין, אבל אם נבנית עיר, מדוע לא תהיה כוֶנֶציה, ועוד יותר יפה? ואל ירושלים מה לא חלמנו? “משוש־תבל, קריה למלך רב”. דאגה אחת היתה לנו: לשמור את עתיקותה, צביונה של עיר־אבן, עיר־סלע, עיר־שיש והכל כפי השרידים שעוד הצילו ושמרו.

וכל המעוף הזה, אמנם, היה מלבלב תחת נשימתו החמה בעוד נשא את זכר עיר דוד בחובו, הצהרת בלפור נתנה נצנים להחוטר המלבלב וחתימת סן־רמו הצמיחה לרעיון התחיה הלאומית כנפים אדירות. לא נשאר אלא להתרומם, לעוף ולטוס מעל לתוהו־ובוהו ולהיות עד חי להבריאה. סן־רמו – מגדל־אור של בן־יהודה.

מז. חזיז ורעם    🔗

כמהלומה של איל בוקע־חומות פעלו על בן־יהודה המאורעות של שנות 1921־1920, הריגות והרס ביהודים, בארץ זו, תחת הדגל הבריטי! הוא שפשף את עיניו בחשבו כי אינו רואה ברור, אבל חללים ראה לפניו, ובאזניו שמע את הד קול ההרס.

כל קיומו הזדעזע: זה לא היה בחשבון. עיני כל מביטות אליו בתוכחה על אהבתו “המופרזת” גם לערבים גם לאנגלים. והיו גם כאלה שלא רחמו עליו ואמרו לו ברורות: “ואנו דברנו אליך ולא הקשבת”.

בנוגע להערבים היה בן־יהודה משוכנע, כי זו רק תוצאה של הסתה ונקמה נבזה של אלה שדרישותיהם לא נתמלאו. ובנוגע להאנגלים שלא דכאו מיד ובאופן מוחלט את כל הנסיון של מאורעות, את מי יאשים? האם קודם כל את נציבנו היהודי? לא! הלא זה ברור לו כשמש בצהרים, שהוא לא רצה מהומות ביהודים. בן־יהודה מאשים את הסביבה הנגד־שמית שלנציב; האשים גם את מי שאולי לא היה אשם, סיר רונלד סטורס מושל ירושלים. על סמך מה? על שזה עשה כל פעולה נמרצת להפסיק את המהומות, עוד בזמן המצביא בולס, כמו שהיו עושים זאת אפילו תחת השלטון התורקי, ומדוע לא עשה זאת, אם לא משנאה ליהודים?

– פה הטעות שלך, – באר לבן־יהודה אנגלי גדול ורב ההשפעה בירושלים, – אינך מכיר את האנגלים. אל תאמין להם יותר מדי, כדי שלא תהיינה לך אכזבות יתרות. יש להאנגלים שיטה שלהם ואופן שלהם – חוק ידוע, ומזה לא יזוזו. יש להם אורך־רוח, מה שאין לכם, היהודים, ומי משנינו הצליח יותר: אתם או אנו?

בן־יהודה הזדעזע עד למאד. עיניו נפקחו. – אין אנו מכירים זה את זה, לא הם את ערכנו, ולא אנו את שיטותיהם. מה יהיה סוף־דבר? בן־יהודה שם לו למטרה נוספת את העבודה לקרב את היחסים בינינו כדי שזה יביאנו להבנה נכונה. וכהרף־עין החליט והבין בן־יהודה כי לא יקום עם מהצהרות בלבד, בלי קרבנות, כמו שתינוק לא יוולד בלי חבלי־לידה, ואיך רצה הוא שעמו יוולד מחדש על אדמתו בחיוך על שפתותיו? ובכל זאת כואב לבו של בן־יהודה על כל זקן ונער שנופלים חלל, כאילו אבריו הוא נקרעים ונפשו עֻנתה, התרגשותו גדולה. קשה להחזיר לו את מנוחת־הנפש, אינו ממשיך לעבוד, מתהלך הלוך ושוב בחדריו ומחזיק בשתי ידיו את ראשו, שנדמה לו כי יתפוצץ.

ראו זה פינחס רוטנברג, גם ז’בוטינסקי, והם אומרים להרגיעו: “מלחמה היא מלחמה, ואנו ננצח”.

משפט ז’בוטינסקי מקצר את ימיו של בן־יהודה. עוד הוא מחשב איך ומה לעשות, שיצא זכאי, והנה מצהיר ז’בוטינסקי בפרוש

– דוקה משפט מות, זה מה שאני רוצה, ואז יבינו ויפקחו עיניהם!

וכשנשפט ז’בוטינסקי לעבודת־פרך, נדהם בן־יהודה מאד. הוא רוצה ללכת לראותו ואומרים לו, כי ז’בוטינסקי אינו רוצה לראות שום אדם. נדהם הגבור שלנו כאשר גלחו את חצי ראשו, וכשהלבישוהו בגדיו המשורטטים. וטרם הספקנו לעשות משהו, והנה הרכבת הולכת “מחר בבוקר השכם”. ז’בוטינסקי נשלח למצרים ואסור ללוותו.

מצב רוחו של בן־יהודה ביום זה היה איום ונורא. הוא הפציר בי לנסוע לאנגליה יחד עם הגברת ז’בוטינסקי ולהפוך את העולם עד שיחזירו לנו את אסירנו, יהיה אפילו בעכו, אבל בארץ. הלכתי מיד לבקר את הגברת ז’בוטינסקי. בחזרי ספרתי לבן־יהודה כי מצאתיה יפה כמו תמיד, סרוקה, לבושה, אף לא בכתה. היא אמרה לי חן־חן רב בעד הצעתי, אך יש דוקה די ידידים שיעשו הכל בלעדינו. שבה רוחו של בן־יהודה. ובאמת קודם שהגיעה הרכבת למצרים, הגיע מברק־פקודה מאנגליה: להחזיר את ז’בוטינסקי לעכו. שמחה וששון. ז’בוטינסקי שוב בארץ.

מאז תנועה בלתי פוסקת של מכוניות בדרך תל־אביב־ירושלים־עכו, הולכות וחוזרות אל ז’בוטינסקי וממנו: פרחים, ממתקים, כל־טוב, ספרים, סיגריות – מתנות נשלחות לו ולתשעה־עשר בחוריו האסורים אתו. ההערצה הולכת וגדולה מיום ליום, “הגדוד העברי” אבֵל על ה“ליוטננט” שאיננו עוד אתו. חרבו, כובעו, אקדחו, חגורתו – הכל קדוש.

ז’בוטינסקי דורש שחרור ויהי מה. הוא מאיים בשביתת־רעב. בן־יהודה כותב לו מכתב גלוי בעתונו בשם “אינך רשאי”, ומוסיף שאם עשה יעשה זאת, תשתתף כל ארץ־ישראל בדבר. המבשלות אשר שמרו את תמונת ז’בוטינסקי בחֻבן אמרו בפירוש כי לא תבשלנה ולא נאכל. בטל ז’בוטינסקי את רצונו בפני רצון בן־יהודה, אך לעומת זה דרש, כי יבוא “הגדוד העברי” וישחררו בכח.

דרישה זו נתקבלה ע"י רץ מיוחד מעכו אל קציני הגדוד שנמצאו אז בירושלים מוזמנים לאכילת הצהרים בביתנו. כבר התישבו בחדרינו היפים, הסירו חגורותיהם ושתו לחיים עם בן־יהודה ופתאם – קדרו פניהם. בן־יהודה שואל מה קרה, הם מפקפקים, אך סוף־סוף מגלים לו את הדבר. והוא אמר להם:

– מהרו למחנה, שאף חייל אל יזוז לפעולה מטורפת זו.

הקצינים נסעו, כאשר חזרו, אחרו את הצהרים וסדרנו בשבילם רק ארוחת־ערב. הענין לא עבר על בן־יהודה בלי התרגשות עצומה.

מהומות 1920 לא נשתתקו וב 1921 שוב התחדשו. הפעם זה המפקד מרגולין שמשלם בעד הקדרה השבורה. הערבים מאיימים להחריב את תל־אביב, ומרגולין ממהר שמה, אולי רגעים אחדים קודם שבאה הפקודה להגן עליה. הוא מחויב להתפטר.

הרברט סמואל שולח את המברק הידוע: “הפסיקו את העליה”. זה יותר מדי. בן־יהודה אינו יכול לסבול זה והוא שואל את נציבנו, למה עשה זאת. הביאור שקבל בן־יהודה לא הניח את דעתו.

המהומות פסקו. מחכים לד“ר חיים ווייצמן לדעת פשר דבר, מתכוננים לקבלו הפעם ב”ברוך הבא" שהוא ראוי לו: “וייצמן חייב בכל, הוא היה צריך לדעת מה מתרחש ולקדם פני הרעה”. בינתים פִּנה אוסישקין את כסא ראש־הנהלה־הציונית, אחרי שמלא את תפקידו בלוית הקרבנות לפי נוסח הפרעות ברוסיה. במקומו בא המפקד פ. ה. קיש, יהודי אנגלי, אהוד ומקסים את כל רואיו. בן־יהודה מלא התפעלות ממנו:

– זהו איש המתאים להיות המתווך בינינו ובין הרשות האנגלית, הוא מכיר ומבין אותם, והם יבינו אותו, ובו בזמן רגש לאומי עז וחם ממלא את לבו. לא חסר אלא שילמד עברית.

ואת זה מבטיח המפקד קיש.

בשנת 1921 שלח רוטנברג שמירה מעולה לבית בן־יהודה ובעצמו בא ללון על ידו כדי להרגיעו. שיחות ארוכות בלילות במקום שינה, והתוצאה – התרגשות עוד יותר גדולה. רוטנברג באחת: צריך להיות מוכן לכל פורענות. ד“ר הרברט דֶנבִּי, והקצין לאו משתדלים להשפיע על בן־יהודה שימצא את מנוחת נפשו ויאמין בהנצחון הסופי, למרות הכל. גם סיר רונלד סטורס מוסר דבריו ע”י בן־אב"י ורוצה להתראות עם בן־יהודה. הנציב בעצמו מבאר לבן־יהודה את כוונתו, שרק בטוב ולא בעריצות ינוצח כל עוול ועוון. בן־יהודה מחליט: ואחרי הכל נחוץ להביא יותר יהודים, מהר, ויפה שעה אחת קודם מכל הבחינות.

על זה עונים לו ממקום מוסמך: אין במֶּה, אין כסף, הקופה הציונית ריקה, והמוני בחורים מחכים בכל החופים ואין ספינות להביאם. בן־יהודה מציע אז את מסקנתו הנועזה: לסגור את בתי הספר, וברבע מיליון לירה שהם עולים לציונות מדי שנה בשנה להביא חלוצים.

אמר זאת – ורעם של קללות נשפך על ראשו העייף והיגע. “בוגד!”, שולח־יד בילד השעשועים שלו, בהלשון אשר טפח ורבה. “רוצח” הילדים העברים, שולח אותם לרחוב ללא תורה וללא דרך־ארץ.

לא שמו לב להצעת בן־יהודה הנוספת: לפתוח בתי־ספר שלא על מנת לקבל פרס, הוראה בהתנדבות, והוא הראשון יהיה שוב מורה, גם אם ישלם בעד זה בבריאותו הרעועה.

גם למסור את בתי־הספר שלנו להממשלה דרש בן־יהודה שתשא היא בכל העול הזה, כי ידע היטב את יחס בריטניה להלשונות המדוברות בין הלאומים שתחת חסותה. גם לזה לא הסכימו לו המורים העברים אשר חנכם לקנאות ואשר כעת לא ידעו לשלוט ברוחם ולהבין צורך השעה ונהיו יתר קנאים מהקנאי.

שלמה שילר כנה אותו בפני עם ועדה “העורב המקרקר חרבן והרס”, בנאומו מעל הבמה ב“ציון”. בן־יהודה שומע זאת בשבתו בשורה הראשונה, מורים עברים קנאים אינם דורשים יותר בשלומו ברחוב.

הוא שוב בחרם, הפעם המחרימים הם העברים שלו. בלי נרות שחורים, בלי שופר, אך חרם עוד יותר חמור, – מאנשיו הוא ומחוג פעולתו.

כל זה מספיק כדי לשבר איש גם לו יהיה יצוק מברזל. אך בן־יהודה מוצא נחומיו בחדר עבודתו, שאיש מאנשי שלומו אינו מבקרו עוד, רק מלומדים מחכמי אומות העולם מוצאים את בן־יהודה נרכן על מלונו. הוא כותב וכותב וממלא עמוד אחרי עמוד.

– מדוע אינך דואגת עוד לאמצעים להדפסת הכרך הששי? – שואל ממני בן־יהודה.

– עמוד אחד כתוב להשלמתו יקר בעיני מכרך נדפס, – עניתיו.

בן־יהודה מבין את הרמז המביא חיוך על פניו העגומים, והוא עונה:

– המלון נגמר וה“ת” יותר עשיר מה“א”.

הוא כותב וכותב בלי הרף, בלי הפוגה, מחמש בבוקר עד חצות הלילה. מפעם לפעם מתאונן כי ידו עיפה, אצבעותיו עצבניות. אז אנו יוצאים לטיול קטן מחוץ לעיר.

מעל הר־הצופים שולח בן־יהודה מבטו אל ירושלים שלו ורואה מרחוק את “תלפיות”, שם יתרומם עוד מעט ביתו, “מתן־עם”, ההולך ונבנה.

ה“אופירה העברית” נוסדה אחרי מות בן יהודה. החזיון העברי עבר מצורתו החובבית למקצועית. היחסים עם המושלים הורעו והוטבו – ושוב הורעו ושוב הוטבו. כן היחסים עם הערבים נתקלקלו, והתחילו להשתנות לטובה, ושוב הורעו יותר ויותר. אפשר לשער, כי בן־יהודה חשב על אלה ושקל בפלס מה שהיה ויהיה, אך לא דבר מעולם על זה.

– “אחרי מותי” אמר לי פעם בחיוך, כשדברנו על נסיעות גדולות שטרם עשינו – לספרד, לסין, ליפן, לאוסטרליה, לאפריקה הדרומית, לברזיליה ולארגנטינה – אלה הנסיעות תעשי בלעדי, אחרי מותי. דבריו אלה, לא אדע עד היום, אם נאמרו סתם מפני שהוא לא האמין בהיכולת, או מפני ההבדל שבגילנו, או ששער באמת כי נדודַי למען המלון לחלקי העולם שטרם בקרנו אוציא לפועל אחרי מותו.

אם הוא לא נהג לדבר מה שיהיה אחרי מותו, אני על־אחת־כמה־וכמה שלא הרשיתי כל וכוח בענין זה. בבדיחה בלבד השיבותי לדבריו אלה.

מח. “לא יהיו לך כרוזים אחרים”    🔗

ויצמן הגיע. הוא פועל כקוסם. כל ההכנות להתנפל עליו, להאשים אותו בכל, מתנדפות ברגע שרואים את דמותו: גבה־הקֹמה, דק, עם החיוך ה“מבטל” שלו – והכל נכנע לו. בביתו של מרדכי־בן־הלל־הכהן קצת הציקו לו והוא בלי אומר ודברים השטתח על הספה ובכה, ומיד הרפו ממנו. טוב שהאנגלים לא ידעו מזה. כי אין זה מטבעם של המדינאים שלהם לבכות. העולם יתהפך והאנגלי יעשן לו את המקטרת שלו, ימשיך את השיחה הקטנה, ישמיע את הבדיחה הקרה, – משוכנע, כי הסדר יקום מחדש על תלו.

ירושלים כמרקחה. איך העיז ויצמן להמליך איזה “קיש” שלא ידענוהו מתמול־שלשום במקום אדם יקר, יהודי טוב, חובב־ציון ותיק כאוסישקין? אך קיש זה צודד נפשות בכל מקום שהופיע, הן בין אנשינו, הן בין האנגלים. הוקל גם לנו, גם לנציבנו. בכל מקרה קורא סיר הרברט להמפקד קיש, או שאנו שולחים אותו אליו. הם מבינים איש שפת רעהו והענינים מסתדרים בכי־טוב או בכי־רע, אך אין מקום לוכוחים. ההתמרמרות על שניהם הולכת וגדלה והאשמות שבהן מאשימים אותם כבדות: על המפקד קיש אומרים שהוא יותר מדי אנגלי ואינו יכול להרים קולו בעד היהודים במקום שצריך. והרברט סמואל, פשוטו כמשמעו נוטה לערבים ועושה להם ותורים על חשבוננו.

בשיחה אחת נסה בן־יהודה לבאר להרברט סמואל דרך אגב, כי הערבים הסכינו במשך דורות ליד־חזקה וכל ותור נדמה להם כאילו מפחדים מהם ולכן הם מרימים ראש. השיב הנציב בכל הענוה שבתכונתו ואמר: “כך אני, שיטתי, רק בטוב. גם אם אכהן במקום אחר, אתנהג רק כך. אם אינכם מרוצים בי, הרי בסוף חמש השנים אסתלק.”

הזדעזע מאד בן־יהודה לשמע הדבורים האלה. הרברט סמואל היה בשבילו סמל תחיתנו בתור עם, גאותנו ותקותנו. מלבד מה שאהב את עצם אישיותו, תכונתו, חיצוניותו, השקט, ההשכלה והתרבות שבו. איפה ובמי נמצא כל אלה? ועל הכל היה נציבנו זה יהודי בעל מסורת.

תמיד התווכח בן־יהודה עם כל אנשי שלומנו ודחה את כל תביעותיהם והאשמותיהם הנוגעות באיש הזה, בחיר־האומה. הרברט סמואל היה בשבילו קדוש ממש ובכל היתה חובתנו להגדיל את כבודו, ועל כל פנים לא לגרוע ממנו. דעתו של בן־יהודה היתה מעניינת ביותר בזה שלא היתה כל פניה באהבתו הטהורה הזו לאיש שלא עשה בשבילו כלום, אף שמץ הנאה או תועלת לא היו לו ממנו. גדולה היתה זכות הרברט סמואל בעיניו בזה שזכה להיות הנציב הראשון ליהודה המשוחררת ולהכריז את לשוננו כלשון רשמית בארץ.

בן־יהודה מעונה מכל התוכחות שנשפכות על ראשו של איש נעלה זה: “הוא מבכר את הערבים על היהודים”, “אינו תובע את זכותנו בפני האנגלים”, “מכר את ארצנו בזה שהפריש את עבר־הירדן מעליה ונתן את אדמת בית־שאן לערבים”, “הפסיק את העליה”, “עוכר ישראל”, “בטל את הגדוד”, הכל הוא!

האם כל הענינים האלה אינם חשובים לבן־יהודה כמו לכל אחד מהמתאוננים? אלא שבן־יהודה מאמין בהרברט סמואל שעשה את מה שהיה מוכרח לעשות, כך הוא הדבר במדיניות: פעם אתה מרויח ופעם מפסיד על מנת להרויח שוב, ואמון גמור היה לו בהמדיניות האנגלית, ברגשי העם הבריטי אל עמנו, ואל התנ"ך שלנו.

ובו בזמן אוכל אותו הספק: אולי קרה דבר שהביא שנוי ביחס זה אלינו? ואם אין, – למה מאורעות הדמים? הוא מחכה בקוצר רוח להרגע לכשיראה את ויצמן, ילחצהו אל הקיר, יבקש, יתחנן, ידרוש ממנו להגיד לו האמת. סודרה סעודה עם ויצמן בביתנו, אך הוא לא יכול או לא רצה לבוא. סעודה שניה לכבוד הפרופ' ויצמן והמפקד קיש סודרה בבית בן־אב"י, מי שהיה עתיד להיות המזכיר המדיני שלו לעניני־המזרח והמתווך בין הציונים והערבים. גם אנו מוזמנים.

בן־יהודה היה בהתרגשות גדולה. כל היום לא יכול לעבוד והנה הגיעה השעה. לבושים בגדי־ערב הופענו בזמן, והנה באו גם ויצמן וקיש. הפגישה היתה ידידותית מאד. ויצמן הראה פנים צוחקות בלי כל קדרות, בלי תוכחה בעינים. בן־יהודה ישב לימינו ואני לשמאלו. מה שיגורתי בא לי: בן־יהודה פותח מיד במנה הראשונה בשיחתנו המדינית, כמו שהיה רגיל בכל ההזדמנויות בסעודות גדולות בחוץ־לארץ ובביתנו פה, עם אנשים גדולים ומפורסמים. ראיתי קצת מבוכה על פני ויצמן ואמרתי להם:

– אולי תרשו לנו לאכול במנוחה ובהסח־הדעת. המועד לשיחה הרצינית הוא על כוס הקהוה השחור.

ויצמן נשם מלא חזהו והתחיל לספר בדיחות מהסעודות שנזדמנו בהן יחד באמריקה וכולנו צחקנו, בפרט המפקד קיש, כי שכנתו בשולחן, הגברת בן־אב"י היפה, עוד הוסיפה פלפל לספורים ממה שקרה לה בעצמה.

בצאתנו אחרי הסעודה היפה והטעימה אל חדר־האורחים המזרחי של בן־אב"י, ישבו ויצמן ובן־יהודה בפנה נוחה ועל כוס הקהוה השחור דברו וספרו. לא צחקו ולא בדחו איש את רעהו. פניהם היו רצינים יותר ויותר, עצובים וקצת מעונים. כדי שהם יוכלו לשיח בבדידות, העסקתי אני את שאר הנוכחים. ויצמן וקיש לוו אותנו הביתה אחרי חצות.

בן־יהודה ספר לי בקצרה את תוכן שיחתם. ויצמן אמר, כי במה שנוגע לאנגליה, היא תמלא את אשר לקחה על עצמה, אך יש לה התמרמרות עליו ועל התחייבויותיו בשם עם שלם העומד מאחורי גבו שמהן התאכזבה, אבל למרות זאת אין מקום לשנויים בהכרזתה. העם היהודי הוא הוא שאינו רוצה להשליך אחרי גוו את חיי הגלות ולחזור להיות עם בארצו. זו היתה אמת מרה מאד, ובפרט שאחרי המאורעות אמרו: מי מהיהודים ילך וישליך את רכושו ואת חייו לארץ שאין בה אפילו בטחון החיים?

בסוף שיחתו אמר ויצמן לבן־יהודה:

– אזור חלציך, כתוב כרוז לעם בכל חום לבך וקסם עטך. בכרוזך הראשון הצלחת, אלי תצליח גם כעת.

על זה השיב בן־יהודה, שלדעתו הכרזת בלפור זה הכרוז האחרון ואם הוא לא פעל על פזורי היהודים – אבודים אנו. ויצמן המריץ אותו מאד לפרסם כרוז חם, נלהב והולם, בתקוה שדבריו היוצאים מן הלב יפלו בלבות אחינו היהודים. בן־יהודה השיב לו בשברון לב:

– אתה המנהיג, ואם אתה גוזר, אלי לעשות זאת. אכתוב.

לבוש בגדיו השחורים הלך בן־יהודה לא לחדר השנה אלא אל חדר עבודתו. תפס את העט בידו, לפניו גליון חלק וביד רועדת נסה למסור את המהפכה והמעגמה אשר בלבו. לא העזתי להפריעו וחכיתי לו נרגזת למדי גם אני מכל אשר שמעתי. השעה היתה קרוב לשתים אחר חצות, כשבן־יהודה הניח את העט מידו ובגליון הנייר שלפניו היו רק חמש שורות…

– אין לי רוח הקודש, – אמר לי, – אולי מחר אצליח למצוא את המלים והמבטאים כדי להביע לבני עמנו את האחריות הרובצת עליהם.

זה היה אור ליום ששי, כ"כ בכסלו שנה ו' להצהרת בלפור.

למחרת בבקר השכם ראיתי את בן־יהודה עומד על יד המכתבה, שם היה נוהג לעבוד בעמידה, העט בידו האחת, ובשניה הוא מחזיק את מצחו היגע. על הנייר נוספו עוד חמש שורות. הוא נסה להוסיף דבר מה בישיבה על יד שולחנו העמוס ספרים מתוך עבודתו במלון. לא יצא דבר, והוא היה עייף יותר ויותר. בקשתי ממנו שינוח מעט, יישן קצת אחרי הצהרים. הוא סרב.

בערב, נר שני של חנוכה, ערב יום שחרורו מבית־הסוהר לפני ארבעים שנה, היתה בביתנו הסעודה המסורתית לבני המשפחה ולמוזמנים אחדים. בן־יהודה ישב בראש השולחן בתלבשתו השחורה הרשמית, מימינו ומשמאלו ישבו שתי גברות יהודיות, הגברת חודסמיט – הולנדית וד"ר ולט־שטראוס – אמריקאית. בצרפת הוא הוכיח אותן על שטרם למדו עברית ואיים עליהן, שזו הפעם האחרונה שהוא מדבר אליהן לועזית. שתיהן הבטיחו ללמוד עברית במהרה.

אחרי הסעודה העליזה והיפה עלה בן־יהודה לחדר עבודתו, כמנהגו תמיד, ואני ובנותי קבלנו את האורחים של “יום ששי הקבוע”: אנשי המקום, אורחים אנגלים ואמריקאים ופקידי ממשלה, אמנים, סופרים, מלומדים.

בשעה אחת־עשרה בקשתי ממנו על ידי אחת מבנותיו לסור אלינו לאולם־האורחים לשתות אתנו כוס־תה, כמנהגו, אך הוא התנצל ובקש לסלוח לו, כי אינו עלול הפעם. שערתי שזה מפני כתיבת הכרוז שאינו מתקדם ואולי הוא בעצם מהלכו. שלחתי לו כוס־תה לחדר עבודתו.

אף המלומד האנגלי וחוקר העתיקות פיליפ־גאי, אשר היה נוהג להכנס לחדר עבודתו ולספר לו מכל המתרחש במקצוע זה, נמנע הפעם מלעשות זאת באמרו:

– אין שום דבר חדש, ולמה אפריעהו.

אחרי מותו של בן־יהודה נשא ה' גאי את הבת הבכורה ימימה ונמנה בין חתנינו.

בחצות הלכו כל האורחים. באתי לחדר העבודה ומצאתי את בן־יהודה עם העט בידו ועל הנייר שלפניו אותן עשר השורות… לקחתי את העט מידו באמרי:

– השעה מאוחרת ואתה עיף, מחר תכתוב. והלא תמיד אמרת, כי בבוקר השכם המוח צלול והעבודה ברוכה.

– איני יכול לכתוב כרוז זה! – ענה.

* * *

אחרי שעה קלה היה ביתנו מלא רופאים: ד“ר וויץ, ד”ר ניימן, ד“ר כגן, ד”ר דוסטרובסקי, ד“ר מזיא, בן־אב”י ושאר הילדים, חוץ מאהוד ועדה שלמדו אז בחוץ־לארץ, היו גם כן נוכחים. שום עמל שבעולם לא יכול להחזיר לבן־יהודה את נשימתו האחרונה שעזבתהו מרגע לרגע לחלוטין.

המלה האחרונה שלו אלי היתה, בתשובה על שאלתי, אם הוא מרגיש יותר טוב:

– כן, יותר טוב.

כך הוא נפרד מאתנו בלי דבור של שלום או פקודה אחרונה, בלי סבל, בלי שמץ של יאוש, במבט שקט ועייף, חד ונוטה למרחק.

כמעט שאי אפשר היה להאמין, כי מאלו שתי העינים הפתוחות, הנפלאות, הסתלקו החיים.

מט. “אחרי מותי”    🔗

הרצל בצוואתו בקש להעביר את עצמותיו לארץ־ישראל לכשיגיע הזמן, מקס נורדאו בקש לכסותו בדגל הציוני, קלימנסו צוה שיקברוהו בעמידה. בן־יהודה לא אמר דבר לא בחייו ולא בצוואתו על מה שיהיה אחרי מותו.

אני בעצם ידי כסיתי את גופו הקר בדגלו המפואר שנתן לו עמו. מהד“ר מזיא, רופאו וידידו, בקשתי שיסגור את עיניו הטהורות. ידעתי כי לא פעם דבר בשאט־נפש על המנהגים הקדומים של קבורת המתים והיה בעד שרפתם. בדקתי בכיסי ומצאתי שיש לי די כסף כדי לעשות זאת במצרים, באין מוסד כזה בארצנו. שאלתי את עצמי, אם בנו בכורו, בן־אב”י, הנוטה למסורת, לא יתנגד לכך. וקודם שעשיתי משהו, באה אלי מלאכות לבקש רשיון לסדור הלויה בשם העם.

אז מהרתי להבין כי לשוא אסרב. רצון העם כרצון אלהים! מלאתי ידי המלאכות לעשות כטוב וכישר בעיניה, בשם ה“חברה קדישא” שאלו ממני איזה מקום אבחר בהר הזיתים בעד המת הגדול, ואמרתי להם:

־ המקום הריק בפנת הדרך שמשם רואים את מקום המקדש עם שער הזהב והעיר כולה, – מקום שבו ישבנו שנינו פעמים רבות לנוח מטיולינו ודברנו על עברה ועתידה של ירושלים.

ועד מיוחד שנוסד לסדור הלויה ועשה כל מה שאפשר כדי להודיע הדבר בכל הארץ. בעצם חג החנוכה, ו' להצהרת בלפור, הוכרז אבל לאומי של שלשה ימים. במשך כל יום השבת נהרו המונים לבית בן־יהודה ונשארו על יד הפתח, כל ראש מורכן. רק היותר מקורבים נכנסו.

הלויה נועדה ליום ראשון לשעה שתים־עשרה בצהרים. מן הבוקר התחילו באים מתל־אביב ומיתר הערים והכפרים לנחם את ירושלים האבלה. המונים נהרו בחוצות, מחכים לבוא הלויה. “רחוב החבשים” בו חי ומת בן־יהודה, היה כולו תפוס על ידי באי־כח מוסדות, תלמידי בתי־הספר עם מוריהם ודגליהם, ואף על פי שהדגלים היו מורדים ועטופים שחורים, היה לזה מראה של חגיגה מפוארת, דומה להאגדה על רכב וסוסי־האש שירדו לקחת את אליהו.

טובי ראשי הישוב נשאו בידיהם את הגוף שמסר להם את הנשמה. המטה היתה מכוסה בדגלו של בן־יהודה, שמיום זה רכש לו את זכותו להתנופף בארץ־ישראל, כיון שעשרים אלף איש מכל העדות, הדתות והלאומים ופקידי הממשלה עברו בעקבותיו בכל העיר, ורק מהר־הזיתים, הוחזר את ביתנו. תחת הדגל פרשו על גופו את טליתו של בן־אב"י.

דלתות מעוננו היו פתוחות בששת המבואות והיציאות ועשרות אלפים נכנסו ויצאו במשך ימי ה“שבעה”. הכל מלאנו על פי המסורת, כיון שהעם רצה בכך. המשפחה לא הלכה אחרי מטתו.

העתונות פרסמה את הבעות התנחומים למיניהם: העברים ב“המשכת העבודה לטובת הלאום”, הנוצרים “בזכותנו לעולם־הבא הטוב מאלה חיי ההווה”, הערבים נחמונו, כי “הבן יהיה גדול מאביו”. מברקים באו מכל קצוי עולם.

לבסוף כשקמנו, אני וילדי, נסענו עם הידידים היותר מקורבים אל הר־הזיתים וראינו ערמת עפר על הקבר הרענן “מול מקום המקדש, שער הזהב והעיר כולה”. בחזרנו העירה הרגשנו ריקנות גדולה כתהום, כאילו בן־יהודה מלא כל זה בחייו. הרחובות והאנשים עוד היו אבלים ובדברי נחומים אמרו:

־ בן־יהודה איננו; החובה הקדושה מוטלת כעת על כל אחד ואחד להיות קנאי לעקרונות חייו.

וכך היה: העברית נשמעה אפילו במקומות שהיתה נעדרת לפנים. קמו לנו אמהות עבריות רבות משיחות עברית עם הפעוטים שלהן, וילדים מבוגרים קנאים הדורשים מהוריהם להכניס את העברית כשפת־הדבור במשפחה כאיום, שאם אין, יתנכרו לבתיהם.

המורים בבתי־הספר בהספדיהם החמים הפיחו רוח לאומית קנאית בתלמידיהם, ונדמה כי תקופה חדשה החלה בחיינו, יותר אחראית.

“גדוד מגיני השפה” הוקם בארץ ודרש במפגיע מכל יהודי שימלא את חובתו הלאומית ללשון. שלטים לועזיים ברחובות מסחריים הוסרו, ובמקומם באו עבריים. האמרות של בן־יהודה: “יהודי, דבר עברית”, “דבר עברית והבראת” שרפרפו באויר נהיו כצוואת בן־יהודה ונראו בדפוס, שחור על גבי לבן, מודבקים בכל עבר ופנה. דופק של עם חי החל להחיות את העצמות היבשות של ישובנו. התאמתו דברי בן־יהודה שאמר לי זמן מה לפני מותו, ביאושו על רוב הלועזית והז’רגונית שנשמעו מהעולים החדשים:

– כדי שלשוננו תחיה, צריך אני למות.

נציבנו, הרברט סמואל, אמר בהספד ביום השלשים, בעברית:

– בן־יהודה החיה את לשוננו, נחיה את זכרו בזה שנשמור על עזבונו הקדוש.

דובר ונכתב הרבה על “היתום האומלל” – מלונו של בן־יהודה, ש“חוט חייו נפסק באמצע”. מיד נוסדה “קרן אמונים לזכר אליעזר בן־יהודה” בחסותו של הנציב העליון, בנשיאותו של נשיא המסדרה הציונית חיים וייצמן ובראשותו של המפקד קיש.

חבר מלומדים מארֹפה ומאמריקה וגם מלומדים מקומיים נקראו לפקח על המשכת העבודה במלון והשלמתו. הלא הם: פרופ' ל. גינזבורג, פרופ' יום־טוב מרגליות, פרופ' זוברנהיים ואלקן אדלר. ממלומדי המקום השתתפו ד“ר מזיא, פרופ' י. נ. אפשטיין ופרופ' מ. צ. סגל ומזכירני המומחה משה בר־נסים, אשר מת מות־פתאום אחרי גמר הכרך השביעי. מיואשים חנכנו לעבודה מזכירים חדשים מתלמידי המכללה. אחד מהם יעקב כנעני תפס עד מהרה את שיטת העבודה ומלא עד כמה שאפשר מקום משה בר־נסים בפקוחו של הרב מ. צ. סגל. השתתפו גם פרופ' אולברייט, ד”ר הרברט דנבי, האבות דורם ואבל מהדומיניקנים. והכהן הגרמני ד"ר הרצברג. את הנהלת הקרן לקחו על עצמם השולחנאים א. ל. איסטרמן ועמנואל מול, ר. ד. קסלמן, העורך־דין הורס ב. סמואל, מזכיר ההנהלה הציונית ג’יקובס, העורך־דין ברנדר ג’וזף ולבסוף גם פרופ' רות. לידיהם מסרתי את כל הכספים שהגישו המתנדבים להוצאת הכרכים: הששי, השביעי והשמיני.

מלאו עשר שנים לקיום הקרן ולא עלה בידי לחדשה להבא, ותתפרק. הכרך התשיעי הוכן בהשגחת הועד האמריקאי בראשותו של ד"ר דוד די־סולה־פול בהשתתפות ד"ר י. וייז ודוד בראון שברשותם נמסרה נדבת לורד מלצ’ט (שאז, בבקורו באמריקה היה עדיין סיר אלפרד מונד) בשנת 1929 נשלחו ה“אמהות” כנהוג, לבית המו“ל לנגנשייד, להדפסת הכרך התשיעי, אלא שכבר אז כפי הנראה הכינה גרמניה את עצמה למלחמה, ולנגנשייד הודיע שאינו יכול מפני ה”מצב" בארצו להקדים לי כספים להדפסת הכרך התשיעי, כמו שעשה לשמונת הכרכים הקודמים, וכי עלי להמציא לו ארבע מאות לירות הדרושות לכך.

פניתי על ימין ועל שמאל ואת הכסף הנצרך לא השגתי. הכל היה שקוע אז בהמאורעות של 1929, ואחרי כן כשנשפך שפע הברכה על ארצנו והפריחה היתה גדולה, ־ עוד פחות שמו לב ל“דרישות חמדה בן־יהודה” ולצרכי המלון. אלה היו שקועים בעבודה להעשיר את המוסדות הקיימים ולגדלם ואלה דאגו למוסדות חדשים. אני זוכרת שאמרו לי: "תל־אביב לבדה תוכל להדפיס את המלון, ואם אין, ־ למה היא נקראת “עיר עבריה”? אלא שדיזנגוף חשב אחרת, כל שכלול קטן של העיר העבריה היה לו חשוב יותר. אחרים אמרו: “רחובות ואפילו נס־ציונה יכולות להשלים את המלון”. פניתי גם אליהם, אבל עשירי שני הכפרים האלה קנו עוד קרקעות ונטעו עוד פרדסים ואת הישנים הפכו למגרשים, אך את השלמת המלון הניחו כמקודם, ליהודי הגולה, אף ללא־ציונים.

אמנם רוב אלה שנדבו להמלון התקרבו בהשפעתנו לציונות, אבל מאז – חסל, ולהמלון לא נתנו יותר. אפשר היה לסכם ככה: “מפני שאני ציוני הפסדתי”. מה שנוגע לבן־יהודה בחייו, וגם על זה לא הצטער, ובלבד שנוסף עוד ציוני בעל רכוש בשביל ארצו.

כשעלה היטלר לשלטון והתחיל לרדוף את יהודיו הצעתי לרבים מהם, שבמקום להפסיד את ממונם יצילו את המלון מגרמניה וגם ישלימוהו6. משא־ומתן של חדשים ושנים, – לשוא! אף יהודי גרמני אחד לא התרצה לשים את ממונו על “קרן הצבי”, על מלון בן־יהודה.

עיני רואות וכלות. הנני רואה כי משום מקום לא תבוא עזרתי. בלונדון רמזו לי, כי ארץ־ישראל תוכל כעת לדאוג לצרכיה, והמלון בכללם.

פניתי להמכללה שלנו – תוחלת נכזבה. וכך עברו עשר שנים עד שמלומדים אחדים ואוהבי־תרבותנו נענו לבקשותי וייסדו “אגודה לסיום מלון הלשון העברית לאליעזר בן־יהודה” והלא הם: פרופ' נ. ה. טורטשינר – יושב־ראש, יצחק פוירינג – גזבר, פרופ' ג. וייל ופרופ' יוסף קלוזנר – יועצים מדעיים וד“ר משה דוכן – מזכיר הכבוד, – ויו”ר הסוכנות היהודית לא"י דוד בן־גוריון כחבר־ועד.

כמו י"ב הועדים הקודמים, הבטיחו לי חברי ועד זה את כל עזרתם בתנאי שאני אמציא להם הכסף. כמו לפנים, גם הפעם, התחייבתי ושלחתי את בני אהוד לדרום־אפריקה לבקש את השתתפות יהודיה. יצחק פוירינג, אדם נעלה ובעל רגש הקדים את הוצאות הדרך.

אהוד עשה את שליחותו בהצלחה. ביזמתו נוסד “ועד לזכר אליעזר בן־יהודה בדרום אפריקה” בחסותו של וזיר ההשכלה י. ה. הופמייר, שלו מוקדש “המבוא הגדול”. בועד זה השתתפו כל המוסדות הצבוריים היהודים, הרב הראשי ונשיא ההסתדרות הציונית בדרום־אפריקה הפרופיסור לנדאו, וה' נ. קירשנר, מיכעל השכל, וסיר ארנסט אופנהיימר – מראשי התורמים, ופרופסורים של המכללות הגדולות: ב. ג’מזר, די־טוי האב והבן, ואחרים.

לאחר שנת נדודים בדרום־אפריקה, שתי הרודזיות וקונגו הבלגית, חזר עם סכום שבעזרתו הצלנו את המלון מגרמניה ב“שעה האחת־עשרה”, ואת “האמהות” לכרך התשיעי שעוד היו שם.

בקבלת הפנים אשר ערכתי להופעת הכרך התשיעי, הביעו לי כל חובבי המפעל פה אחד הערצה גדולה בעד מרצי ואומץ־לבי בהעלאת מפעל המלון מגלותו בברלין ארצה והוצאתו לאור של כרך חדש – התשיעי.

פעם הוכיח ז’בוטינסקי את בן־יהודה על אשר לא החליף לנו את האלף־בית האשורי – בלטיני, ו“לו עשה זאת, היה הדבר נעשה”. בן־יהודה ענה בחיוך על שפתותיו: “אחרי מותי”. ועד היום לא נדע פשר המלים הללו, אם כוונתן היה לאמר: “אל תעיזו בחיי” או שבאמת חשב בן־יהודה אז כי טרם הגיע הזמן לפעולה זו.

אחרי מותך, בן־יהודה, יפתה, התקדמה והשתפרה ארץ־ישראל, גם התחזקה. אף שבר עמנו האיום בגולה יהיה לתועלת בנינה וגִדולה של ארצנו והיא תהיה לנחומים, לקרן אורה והצלה, להמונים הנענים, אף שלא דברת לנו על זה, ראינו מחשבותיך בעיניך שהביטו למרחקים. שמענו זאת בדבריך הנלהבים בעת יאושך וברגעי נצחונותיך.

אחרי מותך של לך עמך על קברך:

כַּבְלֵי־עַבְדוּת הִשְׁלַכְתָּ,

מָאַסְתָּ בַּגָּלוּת;

לְאַרְצְךָ הָלַכְתָּ –

בִּקַּשְׁתָּ הַחֵרוּת.

עֱזוּז וְאוֹר אָגַרְתָּ,

אַבִּיר בַּמַּעֲרָכָה;

וְלַתּוֹעִים הֵאַרְתָּ –

עַד אֹפֶל־קִבְרְךָ.

חֲזוֹן־מִקְסָם חָזִיתָ,

קֵץ־פֶּלֶא לְעַמְּךָ;

לִרְאוֹת יוֹם־יוֹם קִוִּיתָ –

הֲיָקוּם זֶה חֲלוֹמְךָ? –––

דֻּגְמָה לְעַם הָיִיתָ,

 דֻּגְמָה לְעַם שָׁלֵם;

שָׂפָה מֵתָה הֶחֱיִיתָ –

דּוֹבַבְתָּ עַם אִלֵּם.

הנעימה לשיר זה להלן:

א1.png

כמו שהדגלים מתנופפים במרום ולפעמים מורדים עד לחצי־התורן ועטופים שחורים, כמוהם גאוותנו: שפתנו אתנו, כרמינו נותנים סמדר, בני עמנו שופכים את דמם ביחד עם צבאות בריטניה הגדולה להכנעת העבדות והסרת כבלי־הברזל מעל החרות הנרמסת תחת עריצות איומה, במלחמתנו לשחרור האנושיות כלה ועם־ישראל כאחד.

ל“עם העם העברי נחיה ועם העם העברי נמות” – אמר לנו בלפור. “עם אנגליה נחיה ועם אנגליה נמות” – אמר בן־יהודה. הוא היה תמיד בעד נצחון בריטניה בכל מלחמותיה, אף אלה שאחרי מותו.

נ. התמצא נשמתו את תקונה?    🔗

מלחמת־עולם שניה הוכרזה. בן־יהודה הבטיח את עצמו מפני כל הסבל שבעקבותיה: מיכל הסתלק מאתנו. אשריהו גם שלא היה עד ראיה למצוקת עמו בכל תפוצותיו, אך גם לא זכה לראות את חייליו העברים לאלפיהם, הלוחמים על צדה של אנגליה, בארץ ומעבר־לימים.

מהו גדלו של רעיון? – לא בלבד כחו וקדמתו בעוד הוגהו עומד, מגן ונלחם עליו בחרוף־נפש, אלא קיומו והמשכתו מדור לדור כשהדגל המסמל אותו נמסר מיד הנופל ליד הנכנס לשורת הלוחמים. כך יהיה גורלן של הכרזת בלפור והכרזת בן־יהודה: העם העברי לוחם לזכותו לחיים על אדמתו, ושופך את דמו בעד שחרורו מגלות שנות אלפים.

ומה הוא הדגל שמסר לנו בן־יהודה בהסתלקו מאתנו? – הלשון! בהוקרה ללשונו מביע כל עם ועם את אהבתו לארצו, את רצונו בקיום, את הערצתו לשחרור, לחופש, לדרור. כך נבנה העם האיטלקי, גם היוני, הבולגרי האירלנדי. בדגל לשונם צעדו כולם, ואלינו העברים כבר פנו מפה ומשם בשאלה: איך אשיתם פלא זה?!

ואם תחית־הלשון היתה סוד־החיים למשל לעם היוני שנשאר לאחר חרבנו על אדמתו, לא־כל־שכן לעמנו המפוזר בכל קצוי־תבל והמדבר בשבעים לשון מחוץ ללשונו הוא. צדק בן־יהודה בקנאתו הקדושה לתחית־לשוננו כתנאי ראשון לתחיתנו הלאומית בארצנו.

אחד מחסידי אומות־העולם, Compton Mackenzie, אמר (בשדור ה B.B.C. מלונדון ודבריו הובאו גם ב“רדיו ירושלים” גל.lll/45) בנוגע לתחית עם ולשון, בדברו על תחית העם היוני שבאה ע“י מחיה־הלשון היונית אַדַמַנטיוֹס קוֹראיס, הוא ה”בן־יהודה" של יון:

“The first step towards the recovery of a nation’s independence is uaually the revival of its language, and that is why the conqueror usually tries to extirpate the language of the country he has overwhelmed. The Prussians tried to do this in Poland, the Russians in Poland and Finland, and once upon a time the English in Scotland, Ireland and Wales. No nation is dead until its language is dead, and one patriot who deserves the eternal gratitude of his country is Adamantios Korais, who succeeded in rebuilding the Greek language out of the almost complete ruin into which it hadcollapsed through centuries. And it was Adamantios Korais who gave back with the language the glory that was Greece, and who, in the spirit of the heroic past, inspired an unquenchable desire for an heroic present".

השני, המלומד הדרום־אפריקאי, הפרופ' ב. גֶ’מזֶר, אמר בין יתר דבריו ביחס לתחית־לשוננו, בנאומו המזהיר במכללת Witwatersrand, ביוהניסבורג:

“Whether you look at this marvellous work from the personal, or from the national or from the international point of view, it is equally uncommon and importanat.

“There is something legendary, something mysthical about the person of Eliezer Ben־Yehudah as author of this srandard work. One of its reviewers has spoken of the enterprise as of “an awe־inspiring task," and really, one cannot but have the deepest reverence for the courageof undertake a work of the extend of a “Thesaurus Totius Hebraitatis" of large Dictionary of the language of a people with a literary history of thirty centuries.

“One can scarcely believe that such a man has lived in our own times. It calls back to memory those long foregone centuries in which it was possible for one scholar to posses all the knowledge of that special field of science or learning which he could proudly call his own. Eliezer Ben־Yehudah seems to belong to those times of which it has written: “These were giants on the earth in those days, mighty men which were of old, men of renowen"; and it looks as if the words include among these giants and their days the personality of these man, bodily so weak and frail, but mentaly of such an almost superhuman strengh and endurance.

“But there are other reasons than these personal ones. For his “Thesaurus" is not the result of personal intellectual inclination and individual capacity only. Its background is true and genuine nationalism; nationalism not in its narrower political sence, but in the sence of an understanding of the deepest needs of a nation.

“The almost superhuman work at the “Thesaurus" was only made possible, sustained by the national idealism of him, who rightly is calld the Father of the Modern Hebrew Revival, who half a generation before the rise of Zionism inspired his vision.

“It was the definite wish and intention of Ben־Yehudah that his stupendous lexicological work should serve to make Hebrew the vernacular of the Jewish nation. And it was his undestroyable belief in the rights and future of the Jewish people that enabled him to undertake this tremendous task. We, who belong to the Afrikaner section of the population of this country, know something of what it means to fight for ones own language, convinced as we are that a nation without a national language is like a human being without speech, like a living organism without means of expressing its inner being, like a plant without flowers and leaves.

“It has been said: “In a sence the Dictionary of Ben־Yehudah is the history of the Jewish people… for there can be no history more comprehensive than a history of all the words in a language. The triumphs and disasters, the hope and the dispair, the war and peace in Jewish life are thus lined exhaustively and authoritatively".

“Ben־Yehudah did not confine his study to the Hebrew Language alone, nor even to the Semitic Languages as such in compiling his “Thesaurus" and explaining its words and phrases. Even Egyptian and Coptic were within the scope of his interest and investigation. English, French and German authorities are equily consulted. No wonder that this nationalist with international outlook and knowledge has attracted the attention and won the appreciation of the scholars of so many different nationalities.

“And whena national genius like Eliezer Ben־Yehudah collects for his beloved people the spiritual treasures of his past and present, his treasury tends to become the delight of all men and women of all nations, who take an intellectual and spiritual interest in this people Ben־Yehudah. Ample evidence of this has been given already in so many eulogies of scholars of all the civilised nations in praise of the work of Ben־Yehudah.

“The completion of the publication of Ben־Yehudah’s life work will furnish the world’s intellect with the result of most eminent scholarship, will give to the Jewish nation its National Dictionary as a crown on its national achievements, and will fulfil a duty of honour to the memory of a man who dedicated his life to a tiresome task in the service of an ideal.

“It must be an honour to all of us to do our share in the completion of the life work of this wonderful personality".

בן־יהודה החיה את לשוננו ובמותו הניח כל ירושתו להלשון ולקיומה מדור לדור: אוצר עשיר אשר העמיד אותה בגאוה בשורת הלשונות החיות התרבותיות הגדולות. מלונו של בן־יהודה בשלשה־עשר כרכיו יתפוס את מקומו הראוי לו על יד כל המלונים הגדולים לכל הלשונות החשובות, ולב האומה הישראלית יתמלא אושר וגיל והכרה, כי עם ישראל חי, כיון שהוא מדבר בלשונו.

מלחמת־עולם זו אשר הדליקה שמי ארצות רבות, זעזעה עמים שלוים וקוצרת חיי אזרחים בלי להבחין במין וגיל, מלחמה זו – מלחמתנו היא! וכל נכסינו בחזקת סכנה ובתוכם גם לשוננו!

בני עמנו בעצמם מכניסים חצים בבשרה החי בהשמיעם כל מיני לעז, חותרים מתחת לשרשיה החלשים של לשוננו אשר שלחה באדמת ארצנו, חוץ מזה שאוצרותיה, שטרם היו לרכוש העם, נתונים לכליה אם תגע בהם יד האויב.

ברגעים הקשים האלה בדקתי את כל האפשרי והבלתי־אפשרי, והחלטתי, באמצעים הדלים שעוד נשארו בקופת “ועד המלון”, להוציא לאור־עולם מהרה את "המבוא הגדול” המהוה את נשמת המלון ומחברו כאחת.

יבואו פעם מלומדים וחוקרים גדולים בלשוננו ויתבוננו בתאור הזה ויבינו לנפש לשוננו, לנפש מחייה, בן־יהודה, וגם לנפש האומה בכללה.

ופה עלי להודות לחברי הועד כולם על אשר לא בלבד שלא מנעו אותי מלעשות זאת, אלא תמכו בי. ובפרט חייב עם ישראל תודה רבה על פרסום חבור זה להפרופ' יוסף קלוזנר, שלא נתן מקום לכל התרשלות ודחוי בהדפסתו הודות להמלצתו בלי הרף: “בו מדבר אלינו אליעזר בן־יהודה בפעם האחרונה, כאילו צוואתו הוא חבור זה”.

בן־יהודה, הלשון העברית וארץ־ישראל התמזגו יחד ושום כוח שבעולם לא יפריד עוד ביניהם. עוד לפני הכרזת מלחמה זו רמזו לי בחוץ־לארץ שעל ארצנו מוטלת החובה לסיים את מפעל בן־יהודה. הגיע תורה של ארץ־ישראל להטביע את חותמה על שש האותיות הנשארות שטרם זכו לגאולה, ויפה שעה אחת קודם!

במסבה האחרונה ב“בית אליעזר בן־יהודה” לרגלי הופעת הכרך העשירי הוא “המבוא הגדול” בארתי בפני עם ועדה לבאי־כח המוסדות הלאומיים שהיו נוכחים, כי אין בכוחי עוד לשאת על כתפי משא האחריות הגדולה הזאת: השלמת המפעל בימי מלחמה אלה. הגיע הזמן לעשות עמי ועם לשוננו את החסד האחרון ולתת לי את היכולת למסור לעם את שש האותיות האחרונות, והושלם המפעל, והושם כתר של זהב, פנינים ויהלומים על ראשה של לשוננו.

דמו של בן־יהודה צועק מן האדמה ותובע את זכותו מדור־התחיה שבשבילו חי, סבל וטווה את חוט חייו לעולמים. יותר ממה שתתנו ללשוננו היא תחזיר לכם: רוח־גבורה, גאוה־לאומית, רגש־כבוד־עצמי, זכות־קיום על אדמה זו, ואת הירושה הגדולה שקבלנו מאבותינו נניח לבנינו אחרינו.

בינתים זוהי מצבת הזכרון האחת אשר יקים העם למחיה־לשונו. הוא האמין בעמו ועל כן נתן לו בנדבה את חייו עם כל סבלם וענוייהם. דבר לא היה קשה בשבילו, מפני כל מכשול לא נרתע לאחוריו, שום איום לא הפחידהו וילך לעומת מטרתו היחידה, כצור ברזל וחלמיש, והגיע אליה: ישראל בארצו ובלשונו.

אשרי רב־החובלים שמביא את ספינתו לחוף! ובנמל תנועה רבה: הדגלים מתנופפים, הנגינה הולמת, הזמרה ממלאת את כל חלל האויר, חלוצינו בונים, חיילנו צועדים “שמאל, ימין, שמאל, ימין”, שרי־הצבא מפקדים, מוסדותינו הלאומיים התעוררו: מתיעצים, מחליטים, מחוקקים: עם אחד, ארץ אחת ולשון אחת!

ישנו כח יותר חזק מהדעת, הצלולה, מההכרה הפנימית, מהברור וידוע, – זהו כח הדמיון והשירה. משורר התחיה יראה לנו עוד בלי ספק את אליעזר בן־יהודה קם מקברו וצועד מלא קומתו ברחובות ירושלים, מעודד ומפעם לגבורה, מלהיב כל לב באש אהבת־המולדת, חלף כל סבל – ויום הנצחון יגיע.

ובינתים, מדי שנה בשנה באים העברים והעבריות הצעירים באגודותיהם ובדגליהם אל מקום־מנוחתו של מחיה־לשוננו בהר־הזיתים, בירושלים, מניחים פרחים על קברו, שרים לו שירי־עם על חיי אושר ודרור, ונשבעים אמונים ללשון. זאת הבטחתי לו פעם בעצם המקום ששם נמצא כעת קברו, באחד מטיולינו היומיומיים, בשבתנו לנוח על האבן אשר שמשה אולי אחר כך למצבה.

מצבה נאה, גדר ושער מפוארים עשויים מלאכת־מחשבת, הוקמו מסביב לקבר על ידי “האגודה לזכר בן־יהודה באמריקה”, ובאותיות עבריות עתיקות מתנשא בראש השער:

“למחיה לשוננו אליעזר בן־יהודה”.

פעם אחרת אמר בן־יהודה:

– מה שיהיה אחרי מותי, אינו מענין אותי, אני רוצה לראות את עמנו חי בארצנו ובלשוננו, בעיני ממש.

והוא ראה את החיים היפים האלה: את ארצו בבנינה, את לשונו חיה בפי־כל – כמעט, את הנציב היהודי הראשון ליהודה המשוחררת, כשבניה חוזרים ברבבותיהם אליה. כל תקותו קמה, כל שאיפותיו היו, כל החלומות נתגשמו, – והוא סגר את עיניו לנצח.

נחתמה התקופה.

רעיון התחיה אשר הביא בן־יהודה בכנפיו, שהיה בלתי־מובן, ומסופק לפני שש עשרות בשנים, גדול הנהו כיום מיוצרו וממפיצו. על כן חי הוא הרעיון ורענן ויצעד קדימה עדי־עד. רבים החללים אשר נפלו על מזבח רעיון זה ורבים עוד יפלו, בלי רתיעה, בלי רפיון, בנדבה.

בזה גדולתו של אליעזר בן־יהודה ונצחיותו. ואם עוד לזאת יושלם אבן־היסוד מפעל חייו “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה” והוכתרה לשוננו למלוך, – תמצא נשמתו את תקונה.

תוים לשיר “לקנאי”

א2.png

 

אליעזר בן־יהודה בגולה לפני עלותו ארצה    🔗

I. רוסיה בשנת 1858    🔗

בעריסה קשורה בחבלים אל הספון בבית־עץ נמוך בעיירה הקטנה לושקי שכב הרך הנולד, שהיה עתיד לעורר בפועל את רעיון שיבת־ציון ולהחיות את לשוננו. עיירה מסכנה, הורים עניים, אוירה גלותית, – הנה מה שהיה מסביב לעריסתו. ומה היה בשאר הערים הקטנות והגדולות ובפלכי התחום כולו ברוסיה אז? היהודים חיו ב“גיטו־רחב־ידים” ללא שערים סגורים, עסקו במסחר ובמלאכת־יד, מתפרנסים זה מזה ומעם־הארץ, בפרט מהכפריים, והיחסים ביניהם ובין הנכרים היו ידידותיים מאד. הרוסים חיו ברחובות מיוחדים להם, בתיהם מוקפים ירק ופרחים וזה מציינם ומבדילם מבתי־היהודים.

בחיי היהודים כבר נראו נצנים מבשרים רוח השכלה עברית, שהדור הישן נלחם בה בכל עוז. אך הבחרות אמרה לגשור גשר בין המסורת המוגבלת ובין השאיפה לאויר יותר צח. המעבר היה מסוכן, כי הצעירים הרחיקו־לכת, התחילו להקל בכל מה שהוא יהודי ולהתקשר בהנכסים הזרים: הלשון הרוסית, העם הרוסי והארץ הנכרית שאינם שלהם. התקופה הרוסית בזמן ההוא היתה חדורת שאיפות של בחירי האומה לכל עליון ונשגב והתעוררות של חובה להלחם בכל אונם, נגד עושק ועריצות, ולא פלא הוא, אם הצעירים שבבני עמנו נמשכו גם הם לתוך זרם זה לדאבונם וליאושים של ההורים.

רק דבר אחד היה, שגדר את הדרך בעד ההתבוללות הגמורה – זו היתה עבודת־הצבא. לא היהודים הזקנים בלבד התחלחלו מפניה, אולי מפני שהדבר היה קשור בהזנחת הדת, אלא גם הצעירים עצמם לא אהדו משטר זה, שהיה בעיניהם כאויב לתנועה לחופש ודרור. ומה לא עשו האבות וגם הבנים, כדי להנצל ממנה? ההורים רשמו את בניהם כבנים יחידים או מפרנסים למשפחות שלא היה בהן חשש החובה לעבודת־הצבא, אלה שאחרו את המועד נתפסו ונלקחו, בקשו את כל הדרכים הכשרות והבלתי כשרות להמלט מכך, עד כדי ענוי הגוף במזון בלתי מספיק ובסמים מזיקים, כדי להיות כחושים וחלשים ובלתי מוכשרים לעבודת־הצבא. יש, שהיו מסתתרים ונעלמים למקומות לא ידועים, בבתי־יהודה, שלא ימסרום לרשות. היו כאלה שהשתחרוו מעבודת־הצבא בזכות למודיהם בבתי־ספר של הממשלה, אם לצורך או ללא־צורך, ומזה באה השכלה כללית וזרה ברוח רוסי־לאומי ובנטיה לחופש הדעה. דבר זה היה דוקה למורת רוח להדור הישן, אך לקשת־ברית בשמי החיים החדשים לאותם, שקוו לעבור את מחיצת תחום המושב ולחדור לחיים הרחבים של הערים הגדולות, ליהנות מזוהר הקדמה האנושית ולהיות לחוליה בשרשרת העובדים המקדישים את חייהם לקדמה זו.

דרגת השכלה ידועה, גם דרגת מסחר מובחר נתנו ליהודי את הזכות לכך – והיו כאלה, אשר הלכו בדרך זו ולא חזרו, והיו ששמו להם למטרה לחזור דוקה לחיי תחום־המושב ולהכניס לחיי היהודים שם אורה וקדמה כדוגמת הערים הגדולות. בערי התחום היו בקרב היהודים מריבות תדירות והתקיפים הצליחו בעיקר בכח־ממונם להיות הפרנסים והמנהיגים של העדות. הם שלטו שלטון בלתי־מוגבל בקרב עדתם ולכן לא שאפו להמלט לחיים אחרים, כי היה להם ספוק בזה וגם הרווחה בחייהם החמריים המלאים כל־טוב. והבינונים והעניים היו משוכנעים, שזהו גורלם בעולם הזה ומה יכול בכלל לדרוש יותר יהודי בגלות? מחכה ליום שבו יהיו כל בני האדם שוים, כמו שכבר הבטיחו נושאי רעיון שחרור האנושיות כולה.

ומחוץ לתחום־המושב התערבו היהודים במדה ידועה בהחיים הכלליים והודות לכשרונותיהם וסגולותיהם תפסו מקום בחברה, תדיר הלכו גם בראש והיו רצויים ומכובדים בין הרוסים הנאורים, אשר ראו בהם כח חשוב במלחמתם לחרות, כי קשה מנשוא היה אז הסבל, תחת הצארים העריצים וממשלתם הרשעה והמושחתת בזו רוסיה רחבת־הידים, המבורכת מהטבע ביפי־הנוף ואוצרות יקרי־ערך בבטן האדמה, ואפשרויות רבות להצלחה. היהודים התקשרו לארץ זו וחשבוה לביתם הבטוח, כאשר תגיע השעה ליהנות מחרות, נלחמו שכם־אחד עם טובי הרוסים בנפתוליהם בעד החופש, גם הלכו בגאוה לסיבריה, שהיתה ארץ־גזירה להפושעים בשלטון, ונשאו יחדיו עם הרוסים בכל הענויים אשר ענום שם בעבודת־פרך כעבדים מכורים תחת היד העריצה של הקוזק הרוסי.

ובארץ כולה, רחבת־הידים צצו פה ושם אישים גדולים נושאי דגל החופש, סופרים, הוגי־דעות ומנהיגי־עם, רוסים גם יהודים, שהיו כולם כאחד נרדפים וחנוקים ומסתתרים במרתפים חשוכים ובלתי־נראים לעין הבלשת.

“חוץ־לארץ” שמעבר לגבול היתה נראית כגן־עדן, שאליו טרם חדרו, והיו כאלה שחלמו לעבור קו זה לזמן־קצר או ארוך בשאיפתם לנשום אויר צח וחפשי מחיה־נפש. במחשבה, באפי החיים, במדע, במדיניות, באמנות וכו', היתה ארופה המערבית אז בחזקת עולם יותר מפותח וצועד קדימה, מלא אור וברק. רוסיה לעומתה נחשבה לנסוגה אחור, חשוכה ומפגרת. ביתרונות החמריים שלה לא התחשבו אז ביותר, כי רוסיה היתה בכללה, במרחביה ובתושביה חומר גלמי. בחירי האומה הרוחניים חשבו להם, אם לא לבושה וחרפה, על־כל־פנים לדבר העומד במדרגה שניה בחיים, לבקש תכלית ותועלת־פרטית. לא כן היהודים, בפרט קצתם הבינו והעריכו בחוש טבעי מה שהחומר יכול לתת לרוח והיו משוכנעים שדוקה הצלחתם בשטח זה תרים את קרנם ותשפר את חייהם, וכך היה הדבר באמת. אותם שהצליחו לצבור הון בהוציאם לפועל מפעלים חשובים בארץ, כבנין מסילות־ברזל, נצול מכרות ופתוח המסחר, נהיו לאזרחים נכבדים אף לדור שאחריהם, נמנו בין השרים הגדולים, קבלו אותות כבוד מצוינים והיו בעלי השפעה בחיים המדיניים. אבל קצרה ידם להושיע לבני־עמם בכללם ברוסיה, חוץ מבנדבות כאשר יתן העשיר לעני, מי ביד רחבה ומי בצמצום וצרות־עין.

באוירה זו נולד וגדל אליעזר בן־יהודה עד שנות העשרים לימי חייו. הוא בז בהחלט לשאיפות החמריות בכל הנוגע לעצמו, אבל לעם העברי אחל כבר אז חיים רוחניים וחמריים קשורים ביחד קשר אמיץ על הקרקע בארץ־אבות, בהטעימו, שהשאיפות החמריות מכריעות: המעדר הוא העיקר ולא הספר. בן־יהודה הביע זה דוקה ובפירוש לעמו הנודד והמפורד בתפוצות הגולה בהכרזתו אליו לשוב לארץ ולהיות גוי ככל הגויים: ישראל לארצו וללשונו, לעבדה ולפתחה – זו סיסמתו שלהתגשמותה נלחם כל חייו.

II. “לֵיבָּלֶ’ה וּפֵיגָלֶ’ה”    🔗

אביו יהודה ליב פרלמן, עלם אדמוני ויפה־עינים, יליד לושקי, ליטא, לא ידע בעצמו איך קרה הדבר, שנזדווג להילדה הצעירה פיגה וולפסון מגולדינגן, בקורלנד, בודאי רצו האבות בדבר, אך בשבילו לא היה כל הבדל בעיקרו. אותו “דף הגמרא” העסיקו בהיותו נער קטן בחדר, אחרי כן בישיבה ולבסוף גם אחרי נשואיו. זו היתה כל אומנותו ומלאכתו: ללמוד, ללמוד, יום ולילה.

פיגה וולפסון, בת יחידה לאמה, בעלת צמות שחורות ועינים עגולות, חומות וחכמות, לא למדה קרא וכתוב, ידעה לשיר שירי־אהבה בגרמנית, גם לרקוד. ופתאום מחיק־אמה ומגולדינגן הנחמדה התגלגלה ללושקי הז’רגונית והקנאית. שם גזזו את שערה ועטפו את ראשה המגולח במטפחת יורדת עד לגבות עיניה. אך בת־ישראל כשרה בזמן ההוא לא שאלה ולא חקרה, ואם בעלה היה אדוק, היתה גם היא אדוקה. כמו־כן לא ידעו שניהם על מקור למחיתם. אבותיו או אבותיה יחדיו ספקו לסירוגין מזון במשך שנה, שנתים, שלש, והזוג חי באהבה כצפרים בקן. הגוזלים נולדו: הבת אסתר והבנים שלום־דוד וחיים־מאיר ועוד פעוט נוסף – אליעזר־יצחק (הוא בן־יהודה). לא שאלו למה ומה תעודתם, הכל נעשה כמו שצוה הקב"ה.

האב היה איש טוב וישר, בעל מדות יקרות, אף לזבוב לא הזיק בחייו. בשעת ריב או מחלוקת בין גרי־עיירתו הקטנה היו באים להשפט אל ר' “ליבל’ה” התלמיד־חכם, והוא לא נשא פנים לעשיר כלעני, ופסק־דינו היה לחוק.

האם, אשה פקחת ובעלת מרץ רב, פתחה חנות מכולת ומזה פרנסה את בעלה וילדיה, כשנשארו פתאום סמוכים אל שלחנם הם. גם נתנה צדקה וגמילות־חסד. בנועם־דבריה היו דבקים לא גרי העירה בלבד, אלא גם הקונים מעם־הארץ שבסביבה. שכנותיה לא פנו ימינה או שמאלה בלי לשאל בעצותיה, אהבוה והעריצוה וקראו לה “פיגל’ה”.

האב מת בגיל הארבעים, והאם נשארה אלמנה צעירה עם ארבעה ילדים. ואחרי חדשים מספר גדלה המשפחה בנפש נוספת: נולד עוד ילד וקראו שמו יהודה־ליב, על שם אביו המנוח.

הבן שלום־דוד והבת נִשאו בהיותם צעירים. אך את הבן השני חיים־מאיר שלחה האם לקורלנד, שיהיה ל“בן־אדם” וילמד לסחור ולהרויח את לחמו. רק על אליעזר־יצחק החלש והענוג החליטה שילמד תורה ויהי רב בישראל. כך חלקה האם החכמה תפקידים לילדיה ודרשה למלאתם בכל תוקף; ובעצמה נשאה לאיש, אך נתגרשה ממנו, שוב התחתנה ועוד פעם קבלה את חרותה, “מותרת לכל אדם”, אך מאז דברה בשאט־נפש על כל אלמנה שהתחתנה.

בקדושה נשאה הזקנה על שפתותיה את שם בעלה הראשון “ליבל’ה” ובגאוה ועונג זכרה את חייה אתו בהיותה היא המפרנסת והוא הלמדן. כל טוב שבחייה יחסה “פיגל’ה” לצדקתו של “ליבל’ה”, על זכותה הגדולה להיות אמו של “בן־יהודה” ולחזות בזיו פניו, הודתה לאלהים בתפילותיה. היא נתנה צדקה והתחננה להקב"ה, שיאריך את ימיו של “בן־יהודה” שלה, על חשבון חייה. כל מבוקשה היה לעלות לארץ הקדושה ולהשתטח על קברי־אבות.

פני בן־יהודה היו העתקה מפני אמו, גם את חכמתה ומרצה ואת גבורת המלחמה ירש ממנה, אלא שאמו נלחמה לפת־לחם לבעלה ולילדיהם, ובן־יהודה – לחרות עמו. מאביו קבל את טוב מזגו וסגולת נפשו האצילה ואת אהבת התורה לשמה.

עוד בגולה שמעה האם תהלתו של בנה זה הגדול, אבל כשזכתה לעלות לארץ־הקודש, נדהמה לראות את הרדיפות והחרמות נגדו.

הן, אמנם, ראתה האם, שבנה אינו מקיים את מצוות הדת, אך חשה בשכלה הבריא, שהוא שומר על איזה דבר ולא ידעה מה שם הדבר, שהוא שומרו יומם ולילה, נושא אותו בעומק לבו הכואב ועל שפתותיו החוורות ובעיניו הדולקות. ויתרומם הבן בעיני האם עד לכסא הכבוד במרומים. ותכרע היהודיה הכשרה לפני בנה, לפני צדקתו, תורתו וגדולתו, ככרוע היהודי המאמין לפני אלהיו ביום הכפורים. ותאמן אמונה שלמה, שזה היה רצונו של השוכן במרומים, אשר מנע את בנה מלהיות רב בישראל אך נתן על שכמו תעודה יותר גדולה, יותר קשה, יותר אחראית ויותר נצחית, אך גם לא ידעה את מהותה.

מעולם לא הזכירה האם את השם הגלותי של בנה ולא את שייכותו למשפחתה, לא השוותה אותו לשאר אחיו ולא חכתה ולא קוותה ממנו ליחס של בן לאמו, ולא שיחלוק לה כבוד, אלא להפך, היא התאבקה בעפר רגליו. ואם פנה אליה בדבור, בדקה את מעשיה במשך יום זה ושאלה בלבה: “במה זכיתי”? מדי יום ביומו היה הבן מקדיש לאמו רגעים מספר מתוך עבודתו הגדולה ומשיח אתה בלשונה בחדרי־חדרים או באחת מפנות הגן המרווח.

III. בלא־ילדות    🔗

עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה,

בהן יעשן במסחר נרנו הישן.

ח. נ. ביאליק

אין איש יודע באיזה יום ובאיזה חודש נולד אליעזר בן־יהודה. אמו ספרו לו פעם, כי זה היה בין פורים לפסח, יותר קרוב לפורים ואולי בעצם פורים. על פי כל החשבונות של מאורעות חייו, היתה זו שנת 1858.

האם עבדה הרבה כדי לפרנס ולגדל את הפעוטים, אבל את עיקר עמלה ודאגתה רכזה באליעזר־יצחק. היא הכניסתהו לחדר, אל הטוב שבמלמדים. המלמד הזה היה ידוע בקשי־ידו על התלמידים. אף על אחיו של אליעזר הניף לא פעם את מצלפתו, אך בזה הקטן לא התאכזר. ולהפך, אמץ את לב האם לתת כל לבה לחנוכו, בהבטיחו לה שיהיה גדול בישראל. אך דוקה זה הביא דאגה בלבה ותחשוב, שקצרה ידה מלגדל ילד זה ולהדריכו ותמסרהו לדודה, דוד וולפסון, איש אמיד וירא־שמים שהיה חוכר אחוזה בסביבות העיר. בו בזמן דאגה פן יפול ילדה זה קרבן לעבודת־הצבא, כי עוד זכרה, איך נחטף אחיה ליב־בר, ילד בן שבע, לעבודת־הצבא של ניקולאי ונעלם מהמשפחה. לכן רשמה את אליעזר־יצחק מיד אחרי הוולדו למשפחת אֶלִיאָנוֹב, חסרת הבנים, שיחשב בה כבן יחיד ועל ידי זה יפטר מעבודת־הצבא. ככה קרה ששם משפחתו היה אליאנוב ולא פרלמן, כשם שאחיו חיים־מאיר נקרא על שם משפחת זיידל, ורק הבכור שלום־דוד, והצעיר בבנים יהודה־ליב נשארו פרלמן, יען היה יהודה־ליב חולה ריאות מהוולדו – כפי הנראה בירושה מאביו – ועל ידי כך פטור גם הוא מחובת עבודת־הצבא.

מילדותו הרכה של בן־יהודה זכרה האם היטב מאורע אחד: הוא חלה באצבע של ידו הימנית ונחלש ממחלה זו שארכה חדשים מספר וגרמה לו יסורים גדולים. כל עמלה לרפאהו היה לשוא. רופאים לא היו בעיר, הרפואות של החובש לא הועילו, ולא עזרו גם התרופות של הנשים הזקנות, אשר נסו על אצבע הילד את כל עשבי־השדה ואת שאר סגולותיהן ולחשיהן. ובהיות האם אובדת עצות, נתבשרה פתאום, שרופא גדול בא לעיר כעובר־אורח, ותקח את ילדה בזרועותיה ותשאהו אליו.

וינד הרופא הזקן בראשו, – כך ספרה האם, – ויאמר בקול מצוה: “לכרות את האצבע תכף ומיד, ואם אין – ימות הילד!” האם התחלחלה, אבל מצאה את לבה ותסכים לנתוח, והילד נצל. שם האיש, שהציל לעמנו את מחיה־לשוננו ומחולל התנועה הלאומית, נשכח מזכרון האם, וכמדומה לה, היה רופא זה לא־יהודי.

בן־יהודה זכר מכל זה את שמחתו בתחלה כשפסקו מכאוביו ואת צערו אחר כך, כשראה את ידו קטועת־אצבע. רק כשגדל יותר והבין, שעל ידי נתוח זה חטפתהו האם מזרועות המות, נשאר אסיר־תודה לה בעד אומץ לבה.

ועוד שני מאורעות מילדותו ספר לי פעם בן־יהודה ושוב שמעתי על אודותם, כשנפגש עם אחיו זיידל באמריקה, אחרי ארבעים שנה שלא ראו זה את זה, וישבו לזכור את חייהם אצל אמם:

בערב־פסח, שלחה האם את שני בניה חיים־מאיר, בן עשר, ואליעזר־יצחק, בן שמונה, לטהר בנהר צרור דגים־מלוחים ולעשותם “כשר לפסח”. שני הנערים מהרו חיש אל הפלג הקרוב ועשו את עבודתם בקנאה ובהתלהבות גדולה. אחרי שמצאו את הדגים לטהורים דיים, אמרו לחזור הביתה. ואויה, דוקה ברגע זה נשמט צרור הדגים מידו של חיים־מאיר ויתפזרו במי הנהר ושטף הנהר נשאם הלאה חזרה למולדתם. חיים־מאיר פחד לשוב הביתה ונשאר אצל מכריו לא רחוק מבית אמו, ואליעזר הקטן חזר לאמו ולקח את כל האשמה על עצמו. האם בחולשתה לבן־יקיר זה אמרה: “כפרת עוונות, זה מן השמים. שלא לאכול דגים מלוחים בפסח”. אליעזר רץ בשמחה להודיע זאת לאחיו, ויחזרו שניהם הביתה.

המאורע השני היה יותר חמור:

ערב־שבועות, ושני האחים נדברו יחד לעשות הפתעה להאם ולהביא הרבה ירק לקשוט הבית לכבוד החג. שוב רצו הנערים אל הנהר, שם צמחו על גדותיו אילנות ירוקים ורעננים, והתחילו בעבודתם: חיים־מאיר עלה על העץ ושבר את ענפיו, ואליעזר הקטן אספם באגד להביאם הביתה. טרם כילו את מלאכתם, וענף אחד נשבר מעצמו וחיים־מאיר שנשען עליו נפל והתגלגל בשפוע לתוך הנהר. אליעזר צעק וקרא לעזרה, אך איש לא נמצא בסביבה. אבל האח חיים מאיר היה נער חזק ובריא ויצלול מתוך המים ויגיע בשלום ליבשה. אך איך ישוב אל אמו וכלו רטוב? הלא היא תבין את אשר קרה! וישב לו בשמש להתיבש ואת אליעזר שלח הביתה להביא לו חליפת־בגדים יבשים, והילד הפקח הצליח לקחתם מן הבית, מבלי שאמו תרגיש בזה. בחג זה היה ביתם מקושט כל כך יפה, שכל השכנים התפעלו ויהללו את הנערים החרוצים. האם התגאתה בהם ולא ידעה, שזה היה חג כפול בשבילה: חג מתן־תורה והצלת בנה מתוך הנהר. וכשבקשתי את האחים שיספרו לי עוד מחיי־ילדותם, אמר בן־יהודה: “זה הכל, לא היתה לנו ילדות”. ואחיו הוסיף: “בעד מעשי ילדות קבלנו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמדים”.

IV. דרך היסורים    🔗

אצל הדוד נהנה אליעזר מכל־טוב: חדר יפה, אויר צח, אכילה מספיקה ומבריאה, בגדים נאים ומלמדים מן המובחר, והכל בתנאי מפורש: הוא צריך לשקוד על למודיו יומם ולילה. אחרי היותו לבר־מצוה שלחו הדוד להישיבה הגדולה בפולוצק ולא נתן לו כל אמצעים לקיומו שם באמרו, כי התורה אינה נתנת אלא ביסורים. ויאכל “ימים” כיתר בחורי־הישיבה העניים. אליעזר קבל גם זה באהבה, בחשבו, שכך דרכו של עולם. אחרי הנדודים מעיר לעיר הגיע לפולוצק. מה שאירע שם, מספר בן־יהודה בעצמו, בחלק מזכרונותיו שנתפרסם ב“התורן” הניו־יורקי, שנת 1918 בשם “החלום ושִברו”. אחרי הצהרת בלפור נחה דעתו של בן־יהודה ובשעת־רצון עלה בידי להשפיע עליו, כי בינתים, עד שנוכל לחזור הביתה, ירשום בעצמו את הקורות אותו לפני בואי אליו. זאת עשה. אבל בן־יהודה הפסיק את כתיבת זכרונות אלה מיד כשהגיעה הידיעה על שחרור ארצנו ע"י צבאות בריטניה. מאז לא יכול היה לרכז את מחשבותיו בשום דבר והיה תפוס כולו רק בחלום אחד: לחזור לארצו.

יותר לא הוסיף לכתוב.

במקום שבן־יהודה גמר, אני התחלתי ומה שהוא החסיר אני אמלא. והנני נותנת קטע מהם פה בלשונם ממש, ואלה עצם דבריו:

"ובכל פעם שאני שואל את נפשי, למי אני חייב הכרת טובה ביותר, שבכל זאת אני גם ארץ־ישראלי וגם עברי, מי הביאני לידי כך, שעזבתי את ארץ־מולדתי הנכריה ולשון־דבורי הנכריה, והלכתי עוד לפני ארבעים שנה והשתקעתי בארץ אבותי והתחלתי לדבר לשון האבות, – בכל פעם שאני שואל את נפשי שאלה זו, מאירות לפני עיני פניו של אחד מרבותי בימי נעורי, הוא ר' יוסי בלויקר, ראש הישיבה בעיר פולוצק ברוסיה.

“כשבאתי לעיר זו ללמוד תורה בהישיבה הגדולה, כדי להיות רב בישראל, נזדמנתי שם במקרה עם אחד ה”בחורים“, וידבר ה”בחור הזה על לבי לא ללכת להישיבה הגדולה, שמספר התלמידים בה רב מאד, אלא להישיבה החדשה הקטנה, שיש בה פחות תלמידים וראש הישיבה שלה ר' יוסי בלויקר, אף־על־פי שהוא עוד צעיר לימים הוא גדול בתורה וחריף יותר מראש הישיבה הישנה והגדולה. נפתיתי לדברי הבחור, ובמוצאי־שבת מיד לאחר תפלת ערבית הוליכני הבחור אל ביתו של ראש הישיבה. המראה שנגלה בעיני, כשנכנסתי בבית, והפעולה שפעל מראה זה עלי – לא אשכח לעולם. בחדר מרווח, ולפי הזמן ומעמד הרבנים ותלמידי החכמים ברוסיה אז גם די נאה, התהלך הנה והנה איש כבן חמש ושלשים, גבה־קומה, דק־הגוף, אדמוני ויפה עינים, עטוף בגד אטלס יקר, השכינה שרויה על פניו והוא מזמר בקול ערב ונעים:

"אליהו הנביא, אליהו הנביא, אליהו הנביא,

אליהו התשבי, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי,

במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד".

“עמדתי אצל ה”בחור" כמעט בלי נשימה ולא גרעתי עיני מראש הישיבה, שנדמה לי באמת כמלאך ה' צבאות, ומראהו הנחמד וקול זמרתו הערב לקחו את נפשי שבי.

"אחרי כרבע שעה, כשכלה ראש הישיבה את הזמירות למוצאי שבת, נגש אליו הבחור ויגד לו, מי אני ומה חפצי. ויפן אלי ראש הישיבה במבט של רצון ובלשון רכה וישאלני ראשי פרקים על מה שלמדתי עד כה, ויאמר לי כי הוא רוצה להכניסני אל ישיבתו, ויצו לי לבוא למחרתו להבחן לפניו.

“והמבחן עלה יפה, ויבחר בי ר' יוסי בלויקר להיות חבר עוזר לאחד מתלמידיו, בן אחד העשירים מאנשי ה”ישובים" שלמד אצלו, ומלבד למידתי לפניו בהישיבה ובביתו עם חברי התלמיד העשיר, הטה ראש הישיבה חסד מיוחד לי ויזמיננו לבוא את ביתו בכל ליל שבת קודם אור היום ללמוד יחד אתו טור הלכות שבת עם כל נושאי כליו, הבית־יוסף והב"ח.

"ודבר טבעי הוא, כי הזמנה זו מלאה את נפשי רגש של גאוה על הכבוד הגדול הזה, שעשה לי ראש הישיבה. אך מלבד זה, חוש חשתי תשוקה עזה באמת ללמוד בפני רב שכזה ספר כל כך נשגב, שאפילו תלמידי חכמים גדולים אינם בקיאים בו ביותר. ולכן לא חסרתי אפילו לילה אחד מלילות השבת במשך כל “הזמן” ההוא. זה היה “זמן” של חורף, אבל אפילו בלילות של סופות־שלג וקרה עזה התגברתי באמת כארי וקמתי והלכתי לביתו של ר' יוסי בלויקר. בתחלה היה קצת קשה לי לקום בשעה מוקדמת כל כך, אך שמש בית־הכנסת היה עובר מדי לילה בלילה בלילות השבת והיה מקיץ נרדמים בקריאה חציה בלשון־הקודש וחציה (המלים הסגורת בחצאי הלבנה) באשכנזית בקול זמרה עגומה:

” – ישראל עם קדושים (זכרו את) בורא כל, (קומו) לעבודת הבורא.

"קול קורא זה, שהיה מתגבר גם על יללת הרוח של לילות החורף, היה מנתק חבלי השינה מעל עיני והיה מחזק בלבי הרצון והכח לעזוב את משכבי החם וללכת ללמוד תורה לפני ראש הישיבה האהוב.

"כך נעשיתי יותר ויותר תלמידו החביב של ראש הישיבה ויותר ויותר מקורב לו. ופעם, כשבאתי אליו בליל השבת ללמוד טור הלכות שבת, מצאתי על השלחן במקום הספר הגדול והעבה ספר קטן דק פתוח, וראש הישיבה התחיל לדבר לי על לשון־הקודש ועל “דקדוק”, ויאמר לי, כי הספר הקטן הפתוח לפני הוא ספר דקדוק ושמו “צוהר התיבה”, והוא רוצה ללמדני מלבד חכמת התורה, גם חכמת דקדוק לשון־הקודש, שהיא נצרכת מאד גם לחכמת התורה. ובהדרגה, ובזריזות התחיל לגלות לי מעט מעט, כי ספרים כתובים במליצה יפה בלשון־הקודש, ופעם אחת בשבתי לפניו ללמוד “דף גמרה”, ואיש לא היה בבית, הוציא מתחת כסת מושבו ספר קטן ויפתחנו ויתננו לי ויאמר לי לקרוא בו לפניו.

"זה היה ספר “כור עוני”, תרגום בעברית של ספור המעשה ברובינזון קרוזאה.

"לא הספקתי לקרוא שתים דלתות וקול דופק בדלת: ויחטוף ראש הישיבה את הספר מידי ויסתירנו שוב מתחת לכסתו, ויחד שבנו להשקלה־וטריה בהסוגיה בגמרה אשר לפנינו.

“זו היתה תחלת “השכלתי”. אינני יודע אם לא הייתי נלכד סוף סוף ברוח ה”השכלה" גם לולא סחבני אל תוכו זה ראש הישיבה ר' יוסי בלויקר. אך המקרה רצה, שאת ראשית “השכלתי” אשתה ממקור כל־כך נפלא, מתורני כל־כך גדול וכל־כך נחמד יחד. למן אז נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי־כן לא יכלו לכבותה. וזו האהבה ללשון העברית היא שהצילתנו מהסכנה, שארבה לי על דרכי בחיי החדשים."

V. מחושך לאור    🔗

כעבור שנה החליט דודו של אליעזר להחזירו להישיבה בעיר גלובּוקיה, כדי שיהיה נתון יותר להשגחתו. מיד אחרי חזרתו לבית הדוד, מעט מעט התחילו ידידיו של דודו לדבר סרה באליעזר, כי אינו מסור כל כך ללמוד התורה וכי קורא הנהו בספרים חיצונים. על זה חרה מאד להדוד ויאמר: “תפסוהו ביד והוכיחו הדבר, ואני אעניש אותו בכל חומר הדין”.

ויהי פעם אחת אחרי גמר התפלה, ויעזבו כולם את בית־הכנסת, ואליעזר לבדו עוד נשאר על יד עמודו והוסיף לקרוא לאור הנר שלפניו. הוא העמיק כל כך בקריאתו, עד שלא הרגיש, כי השעה מאוחרת. פתאום כבה נרו, ובחושך ראה דמות בני אדם עטופים תכריכים צועדים לקראתו ושמע רעש העמודים הנופלים. מה זאת? מלאכי החבלה, שבאו אליו לכלותו ולאספו אליהם? ויברח חיש מכתלי בית־הכנסת. זה היה הדוד ושכניו, עטופים בסדינים לבנים, שבאו בכוונה להבהילו ולהדהימו ולתפסו בעוונו, כשהוא קורא בספרי מינות במקום לשקוד על התורה. פתאום האירו פנסיהם, שהיו עטופים שחורים ויאירו את בית־הכנסת – והילד איננו.

– איפה הוא? – שואל הדוד. אולי בקצת נצחון על ידידיו.

– הוא נעלם בחושך, – ענו אלה – אך הנה הספר הפתוח, זה אינו ספר קודש.

אף אחד מהם לא רצה לנגוע בספר זה ויפילוהו ארצה יחד עם העמוד וברגליהם דחפוהו חוצה לבית־הכנסת, אחד מהם האירו בפנסו וקרא: – “ספר טמא על שם המפורש, מה נורא הדבר!”

זה היה ספר של תלמיד־חכם וירא שמים מארופה המערבית, שהגן על קדושתו של אלהים.

הדוד היה עם־הארץ גדול ולא חקר ולא דרש על מהותו של הספר בחזרתו הביתה הלך ישר לחדרו של אליעזר. הנער ויתר על אכילתו בערב זה, שכב לישון והוסיף לקרוא טרם ירדם כמנהגו תמיד. אך בשמעו צעדים, כבה את נרו.

הדוד נכנס בזעם, הדליק את הנר ויפקוד על אליעזר לצאת ממטתו. בעת שהנער התלבש, הפך הדוד את המזרן במטתו ומצא תחתיו ספר. זה היה יותר מדי. אכן, אמת כל מה שספרו עליו, ויאמר:

– לך לך מביתי, – ויראה לו את הדלת – קח התפלין ולך. – הדוד היה בטוח שהנער יחזור אל אמו.

אליעזר לא השיב דבר. ויקח את התפלין, שם אותם בכיס מעילו ויצא את בית דודו בלילה קר ואפל. הוא היה בן ארבע־עשרה. פעמיו היו נועדים לעיר הקרובה גלובוקיה, כי פחד לשוב אל אמו ללושקי. הוא ידע שלבית־הכנסת יוכל לסור אף באמצע הלילה והשמש יכניסהו, כמנהג ישראל. “מוז’יק” שעבר עם עגלתו רחם על הילד ויקחהו אתו עד העיר. הוא מצא את מקלטו: רעב, רועד מקור, עיף ונדהם, שכב וירדם על ספסל העץ שעל יד הכותל בבית־הכנסת.

בעלות השחר התחילו גרי העיר באים לתפלת שחרית, השמש נגש אל הישן והעירהו: זמן להתפלל, בחור!

אליעזר קפץ על רגליו וירטב את אצבעותיו בטל הזכוכית שבחלון, הניח את התפלין ויעמוד להתפלל. בין המתפללים הרגיש באיש אחד, שהיה שונה מאחרים: ישר־קומה, לבוש קצרים, פניו צעירות ושער ראשו לבן. האיש הזה התבונן מצדו אל הנער, אל פניו העדינות ועיניו הגדולות והמבריקות.

מי הוא?

אחרי התפלה נגש האיש את הנער בעת שחלץ את התפלין וישאלהו, מיהו ומה הוא עושה בעיר זו. אליעזר ספר לו את ספורו, והאיש הזדעזע למשמע אזניו, הנער מצא חן בעיניו.

שם האיש היה שלמה נפתלי הירץ יונס, אבי, וגר בגלובוקיה. הוא אמר להנער:

– אל תהי נרעש כל־כך, בוא אל ביתי, ואני אדאג לך! – ויצאו מבית־הכנסת יחדיו.

שנ"ה יונס היה מבשל שכר. בית החרושת שלו היה בחצר רחבת־ידים אשר חכר מפולני, והוא עם משפחתו גרו בבית קטן בתוך הגנה הסמוכה. הוא הביא את אליעזר ישר לחדר עבודתו וספר את הדבר לאשתו רבקה־לאה היא אמי, בעלת לב טוב ורחמן.

אליעזר התבונן אל הסביבה החדשה, שכמותה עוד לא ראה בבית דודו ואפילו לא אצל רבו יוסי בלויקר: ספרים מסודרים בארונות, תמונות על הכתלים, עציצי פרחים בחלונות, שטיח על הארץ, שלחן־כתיבה, כסאות נוחים וספה עם כסתות רקומות. גן עדן אינו יכול להיות יותר מקסים, חשב. עיניו נמשכו אל הספרים ויגש ויפתח אחד מהם ונתר אחורנית: הספר היה לועזי, גם השני, השלישי, והנער לא ידע לקרוא בהם.

אבי באר לו, כי אלה חבורים של תלמידי חכמים גדולים יהודים: מנדלסון, שפינוזה, ועוד, שהגו מחשבות גדולות. בראותו את העצבות, שכסתה את פני הנער, הוסיף:

– בל תתיאש, יש בחיים תעודות אחרות מחוץ לרבנות, תלמד ותשכיל ותקרא את כל הספרים.

בשעה זו נכנסה אמי, ותאמר:

– האם לא חשוב יותר שתגשו לשלחן לאכול דבר מה? הספרים לא יברחו. – והראתה באצבעה על האורח.

המשפחה התאספה בחדר האכילה הצנוע: אבי ואמי, אחותי האדמונית דבורה, בת שמונה־עשרה, האורח ואני תינוקת שחרחורת בת־שתים. ארבעת הילדים הנותרים, שני בנים ושתי בנות, כבר פנו כל אחד לעניניו ולעבודתו.

כולם ישבו סביב השלחן ועליו המיחם הרותח ופת־שחרית טעימה. אליעזר שאל רשות לטול את ידיו וכאשר חזר, ברך על פרוסת לחם. אבי ואחותי הביטו זה בפני זה וחיוך קל עבר על פניהם. האם העירה בנחת:

– מה בכך? העלם רגיל לברך.

שיחתו של אליעזר היתה מלאת חן ומשכה אליו את לבות הנוכחים, אף את לבי הקטן מבלי שהבנתי דבר. בחדר זה אפשר היה לראות מדי יום ביומו את העלם בעל העינים השחורות יושב אל שלחן קטן, עשוי עץ לבן, ולמולו דבורה בעלת עיני־התכלת, והיא מלמדת אותו רוסית. שניהם דמו יותר לחלום מאשר למציאות: שניהם בהירים, קווצותיו קצת אדמוניות, מוארות בשמש השוקע, שערותיה ערמוניות בהירות עם ברק הזהב וכאילו אפר קל זרוע עליהן. עור פניהם לבן ודק, ידי שניהם תרבותיות, אצבעות ארכות ודקות.

במשך כל החורף שקד אליעזר על שפת המדינה. הוא התחנך לדבר יהודית־אשכנזית ולקרוא עברית, וכעת היה עליו להתרגל גם בדבור הרוסי, גם ללמוד קרוא וכתוב ויסודות הלשון, גם צרפתית היה עליו ללמוד כדי שיוכל להכנס לבית־ספר ולא להכתות הנמוכות. מפעם לפעם היה סר להישיבה, כי לא יכול בבת־אחת להנתק מלשון־הקודש, שהכתה שרשיה עמוק בלבו. אבי, שהיה כולו ספוג לשון עברית, נתן חשיבות גדולה ללמוד לשון עם זר.

בגלובוקיה התגורר אליעזר קרוב לשנתים.

היה אביב בגן. שנ"ה יונס השתמש בזה אגב כדי להורות לאליעזר קצת מחוקי הטבע, מחיי הפרחים והצמחים. באופן כה שונה מהמדע המופשט שבספרים. בלבו של העלם החלו לפעם כאחת השאיפה לדעת והאהבה להמורה הנחמדה ויאמר למיטיבו־מדריכו, כי אולי יותר טוב לו כעת ללכת מזה, כמו שהוחלט ביניהם, ולנוע לדינבורג ולהכנס שם לבית־הספר.

־ מחשבה נכונה, – ענה לו אבי, – ולא אעכב בעדך.

בעוד ימים מספר עמד בחדר האכילה על הארץ עוב קטן פתוח ובפנה אחרת ישבו שניהם: דבורה נתנה לאליעזר את השעור האחרון. הפעם בצרפתית.

אבי מלא את העוב ספרים, אמי באה עם צרור לבנים וגרבים, כיס תפלין, כסת ושמיכה ותוציא ספרים אחדים כדי להכניס “דברים יותר נחוצים”.

דבורה כרכה סביב צוארו של העלם רדיד צמר שזרדה בעצמה כדי שיחם לו בנסיעה.

– אני לא אשכחך, האם תזכרני אתה? – שאלה.

– זכור אזכרך, – ענה אליעזר, – גם אכתוב לך, התבטיחי לי לחכות עד שובי?

אבי, בלי מזיד, הפסיק את מהלך המאהב הקטן בהביאו עוד ספרים. ליאושו הגדול ראה, שהעוב מלא על גדותיו ואף־על־פי־כן עוד הצליח להכניס אחדים מתחת לחפצים.

אליעזר נסע בעגלה כפרית רתומה לסוס עצל, ו“מוזיק”־עגלון נוהג בה. מגמתו היתה ללושקי: לראות את אמו, לנחמה על אשר קרה אתו בבית הדוד ולנשקה לפני הפרדו ממנה, מי יודע לכמה זמן? ואם יראנה עוד בחייו…

הוא הגיע לבית אמו ביום הששי לפני שקיעת החמה. ביתם הקטן היה נקי וטהור, השלחן מכוסה מפה לבנה לכבוד השבת והנרות מוכנים בשני הפמוטים של כסף – ירושת אבות. החלות לקדוש היו מכוסות מפה רקומה, האם היתה לבושה בבגדי “תפארה” שלה והילדים והנכדים סביבה.

זו היתה הפתעה שלא פללו לה וכולם שמחו לראות את אליעזר, וגם הוא שמח להיות שוב במשפחה. מזרועות אמו עבר לאחותו ולאחיו, לקטנים ונשקם באהבה.

האם ברכה על הנרות בכוונה מיוחדת. אליעזר דבר להם על נסיעתו ללמוד ותקוותיו בעתיד והבטיח לאמו לדאוג לה בזקנתה. היא, מצדה, בקשה ממנו שישאר יהודי טוב, ותאמר:

– בני, לשמור את הדת זוהי זכותנו האחת, השאר יתקיים כשיבוא המשיח. הוא בלבדו ישחרר את עם ישראל מגלותו ויביאנו לארץ הקדושה.

פחות מכל חשב אז אליעזר על ארץ־ישראל או שיבת־ציון.

היא לא העירתהו על השנוי בבגדיו, שאינו עוד לבוש ארוכות ועל פאותיו הקצוצות. היא חשה, שעליה להציל מה שעוד לא נפסד כליל. אליעזר קדש, והשבת בכל קדושתה חדרה לתוך הבית היהודי המסורתי לכל פרטיו.

ויהי בגמר הסעודה, הברכות והזמירות, ואליעזר חשב בחשאי על האחד שנעדר: בדמיונו ראה את דמות אביו הנרכן על התלמוד הפתוח. בבית היה שקט. אולי גם יתר בני המשפחה היו שקועים באותם הזכרונות, אך החולם הצעיר כבר התרחק מהם ובחן את חזון יחזקאל:

“התחיינה העצמות האלה?… וַיחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד…”

למי ולמה ובשביל מה החיל הזה?…

VI. מפנה חדש    🔗

שבועים נשאר אליעזר בבית אמו ואחרי־כן נסע לדרכו, לדינבורג (דווינסק). אמו שמה לו בכיסו עשרה רובלים וזה אינו סכום גדול ביותר בכדי לגמור בית־ספר תיכון וגם מכללה.

בכל עיר ועיירה התמהמה זמן מה. בעברו דרך דיסנה, התאהבה בו נערה, גדולה בהרבה מגילו, ושמה ברכה. היא היתה לא יפה, מגושמת ועיניה חולות ואף־על־פי־כן שוחח אתה אליעזר העדין מחמלה פעם או פעמים בחנות המכולת שלה. כל העיר דברה על “החוצפה” של בתולה־זקנה זו, “חנונית ובת עגלון”, שהעיזה אף לחשוב על נער “עלוי” זה. היא לא יכלה לשכוח אותו וגמרה אומר לבלי להנשא לאחר.

גר וגלמוד היה אליאנוב בבואו לדינבורג. אך בבית שנכנס לגור בו, התידד עם בחור טוב ועל ידו הכיר צעיר אחר ושמו ווֹיטיסנקי, תלמיד באותו בית־ספר שעליו היה להכנס לתוכו, צעיר משכיל ונאור.

וויטינסקי הכין את אליאנוב למבחן ומנהל המדרשה התפעל מאד מהתלמיד החדש וישחררהו משכר־למוד, אף קצב לו תמיכה חדשית למחייתו, עשרים רובל לחודש, עד שישלים את למודיו.

התלמידים היהודים התאספו כולם מסביב לאליאנוב ועד מהרה היו לו לחברים טובים. אלה מהם שהיו מתושבי המקום הזמינוהו לבתיהם ויציגוהו לפי משפחותיהם. פרטי חייו בהיותו תלמיד המדרשה ספר לי בן־יהודה. בספור יש הרבה מאפיים של החיים ההם, אך אינני יכולה להאריך בזה כאן.

הוא הצטיין בלמודיו בכל, כמו שמעידה תעודתו, שנתתי לשמירה בבית־הנכאת “בצלאל”, חתומה בעצם כתב ידו להעיד שהוא־הוא אליאנוב לפנים. לדבר אחד לא היו לו כשרונות כלל – לציור. פעם נדהם מורה־הציור, כשנגש אליו, בעת שהעתיק באברון־הפחם את ראשו של “ציאוס” מגבס ותחב את שתי עיניו של האליל במצחו. המורה הזה דרש להפילו במבחנו האחרון, אך ההנהלה הגנה על התלמיד המצוין.

בשנת 1878 גמר אליאנוב את בית־הספר התיכון. זה היה בעת מלחמת רוסיה בתורקיה בעד שחרור בולגריה. רגש לאומי חזק הקיף את הדור הצעיר. היהודים, כמנהגם, היו יותר רוסיים מהרוסים עצמם והתלהבו מאד לשם הצדק והיושר ושחרור העם המשועבד. התחדש והתחזק גם הרוח של שנות הששים, רוח שחרור רוסיה מידי מושליה העריצים. מי לא היה מוכן להקדיש גם כחו גם חייו לשם מצוה זו, ומי חשב על הסכנה הכרוכה בזה? ללכת בדרכי המורים הגדולים אפילו עד לגלות סיביריה – היתה החלטתו של כל צעיר שכבד את עצמו. גם אליאנב נלכד בהרגשות והמחשבות האלה, בפרט תחת השפעת חברו וויטנסקי. זה האחרון דבר על לבו לנסוע אתו יחד לפטרבורג, להכנס שם להמכללה, לקנות חכמה ודעת, להגיע למדרגת “פרופסורים” ולתפוס עמדה בחברה, להעמיד תלמידים רבים, להשפיע על החוגים הרחבים, לעורר לשחרור וכו'.

ופעם בדברם על ענין זה, אמר וויטינסקי לאליאנוב, כי צריך להגיע, ויהי מה, אפילו אם יצטרכו להמיר את דתם. מה בכך? הלא הם משכילים ונאורים ויביאו “קרבן קטן” זה, הלא אין הדבר מעלה ולא מוריד אצלם, החפשים בדעות, שבין כך וכך אין הדת אומרת להם כלום. ופעם אחרת אמר לו וויטינסקי, כי בכלל אינו מבין, מדוע זה הוא עודנו דבק כל־כך ב“לשון־הקודש” והמסורת היהודית ש“עבר זמנה”.

כל הדברים האלה העירו פעולה נגדית בנפשו של אליאנוב וזעזעו כליל את הכרתו, שגם הוא מחויב להיות רוסי לאומי. ויחלט להתקשר עוד יותר לכל מה ששייך לעם ישראל ולשפתו בפרט. על דברי חברו הוא סבר, כי אלה הם דברים שבלב ואין כל תועלת בווכוחים. לעולם לא יבינו איש את רעהו ועל־כן לא נסה להוכיח לו את ההפך.

לבדו בחדרו הוסיף אליאנוב לקרוא עברית, אך הרוסית דחתה אותה, כי את כל לבו לקחו עניני המדינה, המלחמה ותוצאותיה: “בולגריה תהיה חופשית”. ומדוע לא עמו? – חשב. – האם הוא גרוע מהעם הבולגרי? האם אין זכות לכל עם ועם לחיות ולשאוף לחרות? איפה? איך? – “על אדמת אבות ישוב לחיות גם עם ישראל” – החליט אליאנוב ולא ידע כי הוא היה הסמל של דור התחיה שבא בעקבותיו.

בעצם כתב־ידו שתכנו מובא להלן, הוא עמוד א' מההקדמה להמלון, מספר בן־יהודה על הרגע שהתעורר בו הרעיון הלאומי היהודי. אינני מעיזה לבקש מלים או מבטאים כדי לספר זאת, יותר מדי גדול וקדוש הרגע ההוא. מאושרה הנני להשתמש בהמקור:

"בשנת אלף ושמנה מאות ועשר לגלותנו ואני אז תלמיד המדרשה הרוסית בעיר דינבורג, והרוסים נלחמים בתוגרמים לחרות הבולגרים וכל העתונים הרוסים מכריזים קול אחד בדברים נלהבים על מלחמת מצוה שנלחמה רוסיה למען שחרר את עם הבולגרים מתחת עֻלה של תורקיה ולהשיבו לגדֻלתו כמו בימים מקדם, בימים ההם פתאֹם כמו נפתחו השמים ואור מבהיק, אור צח ומצֻחצח הבריק לפני עיני וקול פנימי אדיר קרא באזני:

"תחית ישראל על אדמת אבות!

"ומפני זה הקול, שלא פסק למן הרגע ההוא מקרא באזני יום ולילה, נזדעזעו כל מחשבותי וכל זממי אשר זממתי לעתידי אז בחיים. כמו חזיונות לילה מפני אור בקר כן נדפו חלומותי להקדיש חיי למלחמה בעד חרות העם הרוסי ולקדמת כל האדם כלו, כמו רֹב חברי בבתי הספר התיכונים העליונים ברוסיה בזמן ההוא, ואחרי מלחמה פנימית בנפשי גברה ידו של הרעיון החדש ושתי מלים לכדו את כל מחשבותי: ישראל בארצו.

“ולא עברו ימים מֻעטים ודרכי בחיים נתוה בהחלטה גמורה וחזקה ששום רוח לא יכול יותר להזיזו כמלוא השערה. ואעזב את רוסיה ואלך פריזה, שהיתה עוד בזמן הוא מרכז החיים המדיניים של ארפה, ואתחיל ללמוד חכמת הרפואה שהיה בדעתי לעשותה קרדֹם לחפר בה לפרנסתי בארץ ישראל. וכל השעות הפנויות מלמודי הקצבתי להמדיניות. קראתי ספרי חכמי המדינות, התבוננתי להחיים המדיניים של העמים..”

מאז היה אליאנוב לאיש אחר, כאילו נולד מחדש. חלפו ונעלמו כל הספקות מלבו ונשארה אך ורק ההכרה האחת: חייו נתונים ומוקדשים מעתה לרעיון שחרור עם ישראל מעבדות ולתחייתו על נחלת אבות. בהחלטה זו עזב את רוסיה ונסע צרפתה, לפריז הבירה. שם ילמד ויחכם ויבקש דרכים להפצת הרעיון שנשא עמוק בלבו, שלא נתן לו מרגוע לא ביום ולא בלילה, לא בעת העבודה ולא בעת הנפשו ממנה.

VII. הכרזת בן יהודה    🔗

אם רק נחפץ…

א. בן־יהודה ב“שאלה נכבדה”

הוא הגיע לפריז בלי אמצעים ולא היה לו שם מכר וגואל. הדבר הראשון שהדהימהו היה זה, שכל עגלון ושומר בפתח דבר צרפתית יותר טוב ממנו, אחרי כל הצטיינותו בבית־הספר, ושכל עמלו בלמוד הלשון הרוסית היתה לשוא וללא צורך.

אכן, הוא נמצא במרכז החכמה, ההשכלה וחופש־הדעה של מערב־ארופה. עליו לרכוש די ידיעות, מה שנחוץ לו להשלמת למודיו. מלבד זה הוא מחויב להגיע למדרגה, שתאפשר לו לסלול דרכו אל גדולי ישראל וגם אל גדולי אומות העולם.

בית המדרש לרפואה – זו נקודת הכובד הראשונה. יהיה רופא ויהיה לו קרדום לחפור בו. מלבד זה ילמד דברי ימי ישראל מפי ארנסט רנן. בהסורבון ישאב מדי יום ביומו כל אשר הצמא למדע יחפוץ. על מה יחיה ואיך יתקיים? – על זה לא חשב כלל. מה היה נצרך לו? – חדר קטן, פת לחם, נקניק של דם – זה די והותר.

מדי יום ביומו קרא עתונים, גם שמע מזמן לזמן את נאומיו של גמבטה במורשון על אודות המצב המדיני בעולם כולו. מזה למד מה שנצרך לו להתגשמות רעיונו הוא במולדתו החדשה־העתיקה ולעמו שיחיה בה חיי אושר.

רצונו היה כעת להפגש עם אישים גדולים מבין היהודים והנכרים, כדי לנגוע בשאלה שהיתה מנקרת במוחו ולראות, איך יתיחסו אליה. היטו אוזן? או יצחקו וילעגו לו? ואולי הטובים שבהם ידחוהו בקש וייעצו לו לרכז את כל מחשבותיו בלמודיו ובעתידו הוא.

בחדר הקריאה הרוסי נפגש אליאנוב עם עתונאי רוסי, הוא הפולני טשַׁשניקוב, אדם משכיל מהעולם הגדול ואזרח בחברה הצרפתית. הוא התענין בהיהודי הצעיר ולקחו לעוזר לו בתרגומים מרוסית לצרפתית ולהפך. תדיר, ליד השלחן הקטן בה־“Café de la source” ישבו שניהם ושוחחו על שאלות ספרותיות ומדיניות. פעם גלה אליאנוב לידידו זה את רעיון תחיית ישראל. הפולני התפעל מאד וביחוד הפליא אותו הדבר, שהיהודי הנכלם יותר חי ורענן ממנו, הפולני האציל המשועבד, ועודנו שואף לחרות.

ויאמצהו טששניקוב לפתח ולשכלל רעיון זה ויכניסהו להבתים החשובים בפריז, שהיו אז מרכז הפגישה לאבירי הספרות ואנשי המדינה, אנשי מדע ואמנים: גמבטה, וויקטור הוגו, אמיל די ג’ירַרדֶן, ג’ול קלרסי, שרה ברנרד, דירוסני (קרי: דירוני); ומהיהודים: קרימיה, יוסף הלוי, ד"ר נטר, ארלנגר ואחרים. שם שמע שיחות מעניני דיומא של פריז ו“לשון הרע” של תלמידי חכמים. שיחה קטנה ממין זה נשארה בזכרונו: דירוסני ספר, כי היתה חתונה גדולה ב“הפנתיאון” וכל גדולי עולם היו שם. ג’ול קלרסי עם וויקטור הוגו, במקום להיות נוכחים בכל טקסי הנשואים, טיילו סביב בית־“הפנתאון” ודברו בקלות בהכלה. זו הפעם הראשונה שראה אליאנוב סופרים גאונים במִסְאָנִים, ולא נפלו בעיניו מחשיבותם.

ראה ראה “בעל החלומות”, כי הנהו עומד על מפתן כל האפשרויות להצלחתו. כעת הכל תלוי בו, אם ידע להציע את רעיונו באופן שיכנס ללב שומעיו, שיתקבל. איזו אחריות כבדה ומכרעת הרגיש על שכמו! על כן החליט לבלי היות פזיז, להכין ולסדר את צעדיו בזהירות גדולה. וככה חלפו שלש שנים של למודים רצינים והתלמיד החרוץ רכש לו ידיעות רבות בכל המקצועות שהיו נחוצים לו.

אבל העבודה הרבה וחייו שלא ברווחה יתרה פעלו לרעה על בריאותו. הוא החל לגנוח דם והרופאים גזרו עליו להפסיק לזמן מה את למודיו ולנסוע למקום יותר חם. ד"ר נטר יעץ לו לנסוע לאלג’יר.

מי יודע, אם זה ל“זמן מה”, – חשב אליאנוב, – ואם בכלל עוד יחזור פריזה? אם יחיה בכלל? דאגה גדולה באה בלבו, פן ימות לפני הכריזו לעמו את רעיון תחיית ישראל. כמו הנדון למות רצה גם הוא להגיד את המלה האחרונה. בלי לשים לב למצבו הקשה, עבד עוד יותר ויסדר הכל על גבי הנייר: הסבות, הראיות והנמוקים, שעל פיהם מחויב עם ישראל לחיות ככל העמים את חייו המדיניים בארצו ובלשונו. אך מיהו הנאמן לשליחות לאומית זו? מי יעשנה באמונה? לא ראה לפניו אלא אמצעי אחד: פרסום בדפוס. וישלח את הכרזתו זו ל“המגיד” ויקבלנה חזרה עם הערה “אינה ראויה לדפוס”. סרוב זה יחד עם התפתחות המחלה דכאוהו עד מאד, כי ראֹה ראה את רעיונו הגדול נעלם ואובד יחד עם יוצרו והחליט, שהחיים הם נגד שניהם.

שוב בא טששניקוב ושואל את אליאנוב, אם אין ליהודים שבועון או ירחון אחר מחוץ ל“מגיד” מוגבל זה. והמיואש ענה:

– ישנו, אלא…

– מה אלא? – שאל טששניקוב.

– לא יפרסם, – ענה אליאנוב, – זה ירחון חשוב ורציני ואני איש בלי שם.

– שלח אליו! – פקד ידידו.

ההכרזה בשם “שאלה לֹהטת” ובחתימת שם נסתר “א. בן־יהודה” נשלחה ל“השחר”. מלבד ההקדמה המפורטת אולי יותר מדי (רק ברנרד שאו בימינו עושה הקדמות ממין אלו לספריו) אמר בן־יהודה:

"… אם באמת הצדקה לכל עם ולאֹֹֹם להגן על לאֻמותו ולסוכך עליה לבל ימח שמה מתחת השמים, הלא גם לנו העברים (כה ישפוט שכל ישר של כל בן־תמותה) הצדקה הזאת; כי מדוע יגרע חלקנו מחלק כל העמים?…

"… יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפץ

"… ומדוע איפוא נעשֹֹׁק התקוה לשוב ולחיות חיי לאֹֹם בארצנו השוממה, האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם אנחנו ככל העמים, למקטן ועד גדול, ומדוע לא נעשה גם אנו דבר להגן על לאֻמותנו לבל תאבד ותכחד מן הארץ?…

“… ואם רק נחפץ, כי שם ישראל לא ימחה מעל פני האדמה, כי אז עלינו לעשות דבר אשר יהיה כמרכז לכל עמנו כלו, כלב בגוִיה, אשר ממנו יזרם הדם בעורקי גוִית הלאֹם ויתן חיים לו. והדבר הזה הוא ישוב ארץ ישראל…”

כעבור שבועיים, ביום הפורים, קרה הנס הזה, באה תשובה מ“השחר”, קלף, ובו נאמר, כי המאמר ידפס, אמנם לא כ“שאלה לוהטת”, אלא “שאלה נכבדה”. כך היה טעמו של פרץ בן־משה (סמולנסקין), שהוסיף: “עטך אתך וברכה בעטך”. מה צהל בן־יהודה! מן היום ההוא היה זה שמו וכל מה שהיה עד אז נמחק ונשכח.

שאלתי פעם את בן־יהודה:

– אולי היה כתוב “עתך אתך וברכה בעתך”, זה מתאים לגמרה!

וענה: – לא, דוקה ב“ט” ולא ב“ת”.

לידידו טששניקוב בשר בן־יהודה את הבשורה הגדולה ולמכירו אדלמן (הוא מ. אדלמן הירושלמי) הראה את הקלף. זה אדלמן, שהכיר את פרץ בן־משה פנים אל פנים, העיר, כי כך דרכו של עורך “השחר”: לאמץ ולעודד כל סופר מתחיל, אם הוא רואה בו גם ניצוץ של כשרון.

כעת, מעודד ובלב שמח, מלא בן־יהודה אחרי עצת ד“ר נטר ונסע לאלג’יר. שם בלה את שארית ימי החורף שהיו קשים ביותר בשנה ההיא בפריז, בינתים שלח ל”השחר" מאמר שני בשם “עוד מוסר לא לקחנו”.

באלג’יר נפגש עם היהודים המערביים ושמע מפיהם את ההברה הספרדית בדברם לשון־הקודש. עברית זו לקחה שבי את לבו ויחליט, כי זו תהיה ההברה של העברית המדוברת, שתקום לתחיה בארץ־אבות, אחרי שהשתתקה למשך אלפים שנה מזמן גלות העם מהארץ.

גם בזה היתה לבן־יהודה הסכמה גמורה של טששניקוב, שבא לבקרו באלג’יר. בתור נכרי הוא העיד, כי יפה הברה זו מהאשכנזית ולא יכול בן־יהודה לחשדו בנגיעה בדבר.

בחזרו פריזה החליט בן־יהודה לבלי התמהמה עוד בחוץ־לארץ, להפסיק את למודיו ולנסוע לארץ־ישראל, במשך כל הזמן שיעלה בגורלו לחיות על פני האדמה, השתוקק לחיות בארצו ולפעול שם את פעולתו. הנכרים מיודעיו הבינו את היהודי העקיב והשלם הזה. אך היהודים באו לידי יאוש גמור: “הרי זה הצעיר הוא, אמנם, בעל כשרונות טובים, יוצא מן הכלל, אך עתיד אין לו. תמיד הוא מדבר על תחיית ישראל ושיבת העם להארץ. אף בעצמו הוא חושב ללכת שמה ולהחיות את השפה המתה זה שנות אלפים ולעשותה ללשון מדוברת בפי כל היהודים. זהו “חולם חלומות” או יותר מזה, ודעתו אולי קצת מבובלת מהרעיון המשיחי…”, וינודו לו בראשם.

ידידו טששניקוב התעצב אל לבו מהמחשבה, שבן־יהודה יפסיק את למודיו ויסע לאסיה הפראית, אך הבין כי מבחינת בריאותו זו אולי הצלתו, ולחזוק רעיונו על אחת כמה וכמה: נאה דורש ונאה מקיים.

ורעיון שיבת־ציון החל תוסס, בכל “מכתבי העתים” המעטים שהיו אז ליהודים מדברים בו, והבחרות הנאורה מתעוררת ושואלת בתמהון: מה זה?

VIII. כבשה לעולה    🔗

לפני צאתו מפריז לנסוע ארצה קבל אליעזר בן־יהודה מכתב משנ"ה יונס, בו כותב לו מדריכו לפנים, כי ראה בעתונים, שהוא מתעתד להפסיק את למודיו ולנסוע לארץ־ישראל. ויזכירהו דרך אגב, כי בתו דבורה מחכה לו זה כמה ושהיה עליו לפחות לברר הדבר עם ההורים או עם הנערה לפני יצאיתו לדרך.

בן־יהודה ענה על זה לשנ"ה יונס: “לא שכחתי את דבורה, אלא שאני חולה־שחפת, עני ואביון ונוסע להתישב בארץ־ישראל החרבה ולא העזתי לקשר את גורלה בכל אלה. אבל אם תסכים דבורה להלוות אלי אהיה מאושר למאד, אחכה לה בווינה, כי שם אתעכב כדי להתראות עם פרץ בן־משה, אשאנה לאשה ונסע יחדיו לארץ־ישראל”.

האב חשב, כי גם זה לטובה. תראה דבורה את המכתב, תצטער, מובן, אך תבין שעליה לבנות את חייה מחדש. היא היתה נערה בעלת־חן, עדינה, תרבותית, טובת־לב וחביבה על הבריות. בחורים רבים בקשו את ידה, אך היא הרהרה רק באליאנוב ועל־כן השיבה פני כולם ריקם, וההורים דאגו לעתידה. האב שם את המכתב לפניה ותרגמו לה, כי היא ידעה לקרוא עברית בלי להבין פירוש המלים, וקוה שתבין את הגורל המר המחכה לה מנשואים אלה ותחזור־בה, אך לתמהונו הגדול אמרה הנערה: “הן”. אזהרות האב על חיים בארץ ציה ובכיות האם לא הועילו ובחפזון התחילו ההכנות לדרך. אפילו דרכיה כהוגן לא הספיקו להכין לה, והיא באחת “אני אעבור את הגבול ויהי מה”.

הערב האחרון של דבורה במשפחה היה נהדר. התאספו כל המכרים והידידים והביאו לה מתנות החתונה, כלי כסף וזהב ופרחים לרוב. היא היתה לבושה שמלה שהכינה לחופתה עם אליעזר אשר אהבה בכל נימי נפשה. דמותה היתה אצילה עד למאד. לאביה אמרה:

– אבא, נשחק נא את משחק־הפרידה (ב“שחמט”). תדיר היו משחקים והוא נתן לה את טקס ה“שחמט” שלו לזכרון, כולו יצוק נחושת. האב והבת היו משחקים טובים ואחרי נפתולים גדולים הכריז האב לבתו: “מט”.

היא חייכה באמרה:

־ מובן, כיון שאני המנצחת באהבה.

עד אור הבוקר רקדו והמשפחה והאורחים לווה לרכבת. הספסל שבחרו בשבילה, היה עמוס פרחים. גם הנזירה מוצאת במנזרה את מטתה מכוסה פרחים בלילה הראשון להכנסה.

הדוד, אחי־אבי, לוה אותה עד הגבול, אשר עברה בגנבה כשהיא צפויה למות, אם ירגישו בה. הכסת שנתה לה אמה לשימה תמיד תחת לראשה נפלה מידה מעבר לגבול הרוסי והדוד הביאה חזרה. האם שפכה עליה דמעות שליש ואמרה:

– זהו כל מה שנשאר לי מהבת הבכורה האהובה.

ואם הרהר אולי בן־יהודה במסתרים, מי תהיה האם העבריה הראשונה בתקופת התחיה ומה שם יתן לה, וחשב שימצא בארץ־ישראל בת לאיזו משפחה ספרדיה מיוחסת המתימרת, שאבות אבותיה היו מיוצאי חלציו של דוד המלך, יהיה יחוסה גדול כמה שיהיה, ולא יפקפק להביאה לקרבן, – שער מראש, שלא על נקלה תֵעשה מהפכה זו ללשוננו – המָרתה מקודש לחול וממות לחיים – והיה מוכן לכל הפורענויות. והנה נעצרה זרועו: כבשה לעולה, כורעת לרגליו: דבורה, זו, בעלת עיני התכלת. מי יעד אותה לו ומי ציינה בשבילו, אם לא הוא בעצמו, אז, בגלובוקיה, באֵב בחרותו הרכה?…

IX. שתי פגישות    🔗

בחודש אוגוסט 1881 נסע בן־יהודה לוינה בדרכו ארצה־ישראל. שם התראה עם בעל “השחר”. פרץ בן־משה שמח להכיר את “בן־יהודה” פנים אל פנים ויבשר לו, שכבר פרסם גם את מאמרו השלישי “מכתב לבן־יהודה”, ויאמר לו שגם הספיק לשנות את דעתו: בכלל הוא מסכים אתו ובעצמו עונה בחיוב לדברי הכרזה. בזה נתן “השחר” את תמיכתו לרעיון תחיית־ישראל בארץ־אבות.

בן־יהודה היה מאושר. עוד פעמים אחדות נפגשו שני הסופרים הגאונים: האחד, שכבר היה ידוע כמורה הגדול בגולה, והשני שהיה עתיד להיות המנהיג הראשון של תקופת התחיה.

פרץ בן־משה ואליעזר בן־יהודה! מה קצרה היתה תקופתכם־יחד, מה מעטים עדי הראיה לפגישתכם ולהשיחה העברית ביניכם. מבן־יהודה לא יכולתי להציל יותר מזה, שבאחת הסעודות אצל פרץ בן־משה אכלו חָלָב־נקרש. זה נשאר חקוק בזכרונו ודברי בעל “השחר” בשעת הפרידה היו: “אשריך, שהנך נאה דורש ונאה מקיים, הלואי ויכולתי לעשות כמוך”.

דבורה באה לוינה עטופת צעיף חלומותיה. מברקה לא הגיע לבן־יהודה בזמנו ולכן לא בא לקראתה, ותבוא ישר למלונו שבו התאכסן, מלון קטן ושמו “Zum Goldenen Lamm” ותדפוק על דלת חדרו. והנה מה שספר לי בן־יהודה על פגישה זו:

– נכנסה צעירה עייפה מהדרך, בקשי הכרתיה, נפלה על צוארי ותשאר בזרועותי רגעים אחדים. “אליעזר!” “דבורה!”, – זה היה כל אשר נאמר ושפתותיה להטו על שפתי. אחרי כן הביטה מסביב ושאלה:

– האוכל לרחוץ מעט?

– בודאי, – עניתיה, – הלא בשבילך הוכן פה הכל. הם דברו לסירוגים רוסית וצרפתית, כי בזכרונם נשאר הדבור הרוסי, אך בצרפת התרגל בן־יהודה לדבר ולחשוב בלשון הארץ, וגם דבורה שידעה את שתי הלשונות בחרה לדבר צרפתית, מפני ששערה, שלשון זו שגורה כעת בפיו של בן־יהודה. גם המכתבים המעטים שביניהם היו בחציים צרפתית ובחציים רוסית.

בן־יהודה לא ספר דבר לפרץ בן־משה ולא לשאר המכרים על בואה של דבורה. הסופר הזקן זילברבוש שהיה המגיה בדפוס של “השחר” ספר לי, שפעם פגש את בן־יהודה הולך בגן־העיר שלוב זרוע עם נערה ושאלו בקריצת עין: “מי זו?” ובן־יהודה השיב: “קרובתי”.

בוינה אי אפשר היה לסדר את הקדושין, מפני שחסרו תעודות הלידה ואולי עוד מסמכים אחרים, שהיו דרושים לכך ועל־כן החליטו להשאר כאן רק ימים אחדים ולהמשיך דרכם הלאה בתקוה, שבאחת מערי תורקיה, לא יקפידו כל־כך ויהיה אפשר להנשא.

לפני עזבם את וינה קבל בן־יהודה מכתב מטששניקוב בו כתב לו, כי נכון הוא להלוות אליהם לארץ־ישראל ובקש שלשֵׁם זה יחכו לו בקושטא. בן־יהודה שמח מאד על זה.

– אכן הננו נוסעים לארצנו! – אמר בן־יהודה לדבורה, כשזזה הרכבת שבה התישבו. עיני דבורה כוסו ענן קל ונדמה היה, כי תפרוץ בבכי, אך היא עצרה בעד הדמעות וחיוך קל רחף על שפתיה לאות הסכמה.

X. שבועה והתגלות    🔗

על נהר הדונאו בספינה לא גדולה התקדמו אליעזר ודבורה בן־יהודה לקראת המטרה הסופית. בשבועה חרישית, כולה רמז וסתר נשבעו שניהם נאמנות ומסירות נצח להגשמת הרעיון הלאומי במולדת הישנה־החדשה.

שניהם הביטו על המראה היפה של שתי גדות הנהר, ובן־יהודה אמר לדבורה בעברית:

– מה יפה המקום הזה. – ודבורה חזרה כמו אחוזת קסם:

– המקום הזה יפה. – זו היתה ה“שיחה” הראשונה בעברית בין אליעזר ודבורה בן־יהודה וכלולותיהם.

כנהוג ברגעים האלה נותן האיש להאשה הבטחות בנוגע לחייהם העתידים ובן־יהודה אמר לדבורה שוב בעברית שלא הבינה:

– שם בארץ אבות על גדות הירדן… ואת תהיי האם העברית הראשונה

שקשוק מי הנהר היה כמו לווי נגינה לדברי בן־יהודה והעננים הרצים מלמעלה – כתפאורה חיה. דבורה כחולמת בהקיץ דמתה את עצמה למלכה בהיכלה הפלאי, שכוכבים מזהירם סביבו. הלאה כל הספקות והחששות בפני הבלתי־ידוע וכל השאיפות הארציות…

הערים, הכפרים, היערות, האנשים למיניהם, – כולם עוברים במרוץ על פניהם. הם מגיעים לקושטא.

שם חכה להם טששניקוב. בן־יהודה שמח לראותו אך דבורה אינה מאהדת אותו ביותר מהפגישה הראשונה. מה הסבה? הוא כעין הפרעה בעיני דבורה בשירת חייה שרק עתה התחילו, או שהיא חושדת בו, כי אינו מאמין בה להפקיד בידיה את חיי ידידו הנערץ ואולי הוא חושב אותה לבלתי־ראויה לבן־יהודה? או קנאה סתם? על כל פנים היחסים מתוחים וכך נשארו גם בעתיד.

שלשתם נוסעים למצרים. בקהיר סודרו קדושין לאליעזר ולדבורה ע"י הרב בן־שמעון. הרבנית הופתעה מאד להכיר את בן־יהודה את אליאנוב, ידיד נעוריה מדינבורג. באה חליפת חדודים צנועים.

לרגלי ההֲרָמים הנצחיים הם מזכירים בקצור את דברי הימים שלו עם ישראל בעברו, ורוקמים את עתידו.

בן־יהודה מזכיר תקופות גדולות אף דברי נפוליון לצבאו: “חיילים! ארבעים דורות מביטים עליכם מפסגת גבהם של הרמים אלה”.

– ארבעת אלפים שנה, – חזר טששניקוב שקוע במחשבותיו.

– כהרף עין אצל הקב"ה – הוסיף בן יהודה בחיוך, והחוט המשולש נסע הלאה, לארצו של בן־יהודה, העתיקה גם יותר ממצרים.

 

ספראות 7    🔗

רשימה חלקית

1. פעולתו העתונאית    🔗

עוד בתקופתו בגולה התחיל בן־יהודה את עבודתו כעתונאי. בימי ישיבתו בפריז ובאלג’יר פרסם מאמרים בשאלות יהודיות לאומיות ומדיניות־כלליות ובענינים ספרותיים בעתונות העברית שבאותו זמן: ב“השחר”, ב“המגיד” וב“החבצלת” הירושלמית, בשנים תרל“ט־תרמ”א.

הד גדול עורר בעיקר מאמרו הראשון “שאלה נכבדה” (“השחר” שנה ט‘, חוברת ז’) שמעורר את ישראל לתקומה לאומית־מדינית בכל המובנים כט"ו שנה לפני הרצל ושלש שנים לפני פינסקר, פתח בוכוח בשעתו, ונדפס עוד שתי פעמים אחרי מות בן־יהודה.

בין מאמריו המדיניים־הכלליים יש לציין באותה תקופה בעיקר את “המכתבים מצרפת” שנדפסו ב“החבצלת”.

המאמרים בשאלות יהודיות־לאומיות שנכתבו באותה תקופה נדפסו שנית ב“כל כתבי אליעזר בן־יהודה”, כרך ראשון, “ישראל לארצו וללשונו”.

התקופה הפוריה ביותר בעבודתו העתונאית היא תקופתו הארצישראלית, מיום עלותו ארצה ועד פרוץ המלחמה העולמית. בראשית תקופה זו, בשנים א’תתי“ג־י”ד (תרמ“ב־תרמ”ג) פרסם מאמרים ב“החבצלת”. המאמרים דנים בשאלות השעה וגם בעניני ספרות ומדע.

בא’תתט"ו (תרמ"ד) מתחיל בן־יהודה בעתוניו:

א)“מבשרת ציון”, תוספת חדשית ל“החבצלת”, 4 חוברות בשנת א’תתט"ו לחרבן8 (תרמ"ד).

ב)“הצבי”, שבועון, התחיל בא’תתט"ז (תרמ"ה).

ג) “השקפה”, שבועון, התחיל בא’תתל"ד (תרס"ג).

ד) “האור”, העתון העברי היומי הראשון בא"י התחיל בא’תתמ"א (תר"ע).

בעתוניו אלה דן בן־יהודה העורך בכל השאלות היומיומיות היהודיות והכלליות, עד כמה שהתנאים במשטר העותומני הרשו זאת, ובעניני מדע ובעיקר בשאלות הלשון והדקדוק העברי בהשואה לשאר לשונות־שם ובפרט הערבית. מפרי־עטו של בן־יהודה נמצאים בעתוניו הנ"ל תרגומים מצרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית של מאמרים, וספורים. גם הוספות בערבית, צרפתית וגרמנית פרסם.

באותה תקופה ערך בן־יהודה עוד כמה עתונים והוספות, כמו “עולם קטן” ו“העברי הקטן” – לילדים, “בית־הספר” – לשאלת חנוך, בהשתתפות המורים, “האכר היהודי” – בעניני חקלאות בעזרת מ. מאירוביץ, החל מא’תתכ"ח (תרנ"ז).

באותו זמן פרסם גם כמה מאמרים בעתונים שערכום אחרים: ב“השלוח”, “העולם”, “החנוך”, “המליץ”, “הצפירה”, ב“זכרונות ועד־הלשון”, ב“Die Welt” ובקבצים כמו “ספר היובל לכבוד נחום סוקולוב” (תרס"ד) ו“אוצר הספרות”.

בימי שהייתו באמריקה בשנים א’תתמ“ו – ב' להצהרת בלפור (תרע“ה־תרע”ט) פרסם מאמרים ב”התורן" (בירחון ובשבועון) ב“לוח אחיעבר” (שנה א) וב“העברי”.

המאמרים דנים שוב בשאלות לאומיות, בשאלות מדיניות־כלליות ובעניני הלשון. חשובים בעיקר הם: זכרונות חייו של בן־יהודה שנדפסו בשם “החלום ושִברו” בשלשה עשר המשכים ב“התורן” השבועי בשנות תרע“ח־תרע”ט. הזכרונות כוללים את ימי ילדותו ועלומיו עד עלותו ארצה־ישראל.

כששב בן־יהודה ארצה בסוף המלחמה העולמית ואחרי הצהרת בלפור המשיך בעבודתו העתונאית והשתתף כסופר קבוע למאמרים ראשיים ב“דאר היום”; בכל השאלות הציוניות והישוביות חוה את דעתו9.

באותו זמן פרסם מאמרים מדעיים ב“זכרונות ועד־הלשון” ובירחון האנגלי “Journal of the Palestine Oriental Society”.

אחרי מותו נדפסו כמה ממאמריו וממכתביו ב“דאר היום” ב“על המשמר” (ירושלים תרפ"ג), ועוד. גם בקובץ “כתבים לתולדות חבת־ציון והציונות” של א. דרויאנוב וב“העולם” נדפסו כמה ממכתבי בן־יהודה.

מאמרים והרצאות חשובות בשאלות הלשון פרסם בן־יהודה בחוברות של “זכרונות ועד־הלשון” שיצאו לפני המלחמה ואחריה.

2. ספריו    🔗

א. חבוריו

א) ספר ארץ ישראל, חלק א‘, ירושלים א’תתי“ד (תרמ"ג). הספר בן צ”ו עמודים, מכיל שבעה פרקים המדברים על מצבה הטבעי של ארץ־ישראל, גבולותיה, שטחה, חלקיה, אדמתה ואוצרותיה וכו’. פרק מיוחד מדבר על החוקרים והתיירים.

ב) לוח לשנת א' תתט"ז (תרמ"ה), לוח יומי עם הערות מדברי־ימי־ישראל.

ג) קצור דברי הימים לבני ישראל בשבתם על אדמתם, מהדורה א' ירושלים א’תתכ“ב (תרנ"א), קצ”ו עמודים. מספר זה יצאו שמונה מהדורות בארץ ובחוץ־לארץ.

ד) מחברת לדוגמה של המלון, מהדורא א' ירושלים א’תתכ“ו (תרנ"ה), מהדורה ב' ירושלים א’תתל”ב (תרס"א).

ה) מלון עברי, מתורגם אשכנזית־מדוברת ורוסית מהדורה א', ורשה תרס"א. יצאו ארבע מהדורות. מלון זה מכיל 1680 עמודות ויותר מ 15 אלף ערכים.

ו) קבץ מאמרים לקריאה, בצרפתית ובעברית בהשתתפות ח. כלמי, ירושלים א’תתל"ה (תרס"ד).

ז) המדינה היהודית, קובץ־מאמרים בשאלת אוגנדה, ורשה תרס“ה, מ”ב עמודים.

ח) מלון הלשון העברית הישנה והחדשה כולל כל מלות הלשון העברית וכו‘, גדר כל מלה לכל משמעותיה ותרגומה בגרמנית, צרפתית ואנגלית, עדיות ומשלים מכל הספרות לכל פרטי משמעות המלה ולכל גוניה ולכל דרכי השמוש בה, מדרש מלים וכו’ השמות הנרדפים וכו‘, המלות השיכות עפ"י דמיון ושתוף הרעיון וכו’.

עד היום יצאו ממלון זה עשרה כרכים שמהם שמונה בשנים א’תת“ס לחרבן – י”ב להצהרת בלפור בהוצאת לנגנשייד בברלין. התשיעי10 והעשירי “הוא המבוא הגדול”, יצאו לאור בירושלים, בזה אחר זה, ע“י “בן־יהודה הוצאה לאור” בשנות כ”ב־כ"ג להצהרת בלפור.

כל כרך מכיל כ 500 עמודים גדולים. בכרך התשיעי הגיע המלון לאות “ע” עמוד 4798.

“המבוא הגדול” (כד+280 עמ'), מכיל הקדמה ארוכה המספרת את תולדות התהוותו של המלון, מהותו, אפיו, תכנו והקפו, שער על הלשונות השמיות, תולדותיהן ויחסן לעברית, ושער גדול – מחקר על תולדות הלשון העברית בשמוש ובדבור־פה מראשיתה עד ש“מתה בדבור־פה” ורשימת הספרים שבהם השתמש בן־יהודה למלונו.

ט) מלון רוסי־עברי־אשכנזי, ורשה תרע"ב (1912), הוצ' “תושיה”, 2266 עמודות, מכיל כ 30 אלף ערכים רוסיים.

י) עברית ולעזים, ניו־יורק תרע“ח, הוצאת “ההסתדרות העברית באמריקה”, כ”ט עמודים. הספר מוקדש לתולדות לשונות הדבור של היהודים בארץ ובגולה ובתחייתם בארץ.

יא) עד אימתי דברו עברית?, ניו־יורק תרע“ט, הוצאת “קדימה”, קל”ב עמודים. זהו שער אחד מקוצר מ“המבוא הגדול”, מעובד לעם בלי רוב חומר המדעי והמחקרי.

יב) תחית ישראל, – תקנון של חברה בשם זה נדפס ב“ספר הזכרון” ירושלים תרמ“ב, שנית – ב”כתבים לתולדות חבת־ציון וישוב א“י”, אודיסה תרע“ט, שלישית – ב”על המשמר“, ירושלים תרפ”ג, רביעית – ב“כל כתבי אליעזר בן־יהודה” ח“א, ירושלים תרפ”ט.

יג) החשמונאים, חזיון, בהשתתפותו של דוד ילין.

יד) מקרא לילדי בני ישראל, ראשית למודים, ספורי התלמוד והמדרשים ומשלי שועלים, הוצאת “חכי”ח" – ירושלים, אתתי"ט (תרמ"ז).

יה) כל כתבי אליעזר בן־יהודה חלק א': “ישראל לארצו וללשונו” ערוך ע“י איתמר בן־אב"י, ירושלים תרפ”ט עמ. 234.

הספר מכיל את מאמרי בן־יהודה בשאלות התחיה הלאומית שנכתבו “בכתבי־עת” שונים בחוץ־לארץ ובארץ, בתקופות עבודתו הראשונות עד הופעת “הצבי”.

ב. תרגומיו

א) סביב הארץ בשמנים יום, מאת ג’ול וֶרן (מצרפתית), הוצאת שי“ש, ירושלים א’תת”כ (תרמ"ט).

ב) איתמר (מגרמנית), הוצ' שי“ש א’תתל”ג (תרס"ב).

ג) מימון המשגע ונתן החכם מאת ישראל זנגביל (מאנגלית), הוצ' שי“ש, ירושלים, א’תתל”ג (תרס"ב).

ד) בסערת המלחמה (מגרמנית), הוצ' שי“ש, ירושלים, א’תתל”ה (תרס"ד).

ה) הנדחים מאת ש. ברנר דירון (מצרפתית) הוצ' שי“ש, ירושלים, א’תתל”ו (תרס"ה).

ו) ימי פומפיה האחרונים מאת א. ל. בּוֹלְוֶר (מאנגלית), הוצ' שי“ש ירושלים א’תתל”ו (תרס"ה).

ז) הגנובה (Les misérables) מאת ויקטור הוגו (מצרפתית), הוצ' שי“ש, ירושלים א’תתלו”ו (תרס"ה).

ח) אחד מרבים (מזכרונות פַּסל) מאת ברוך שץ, חוברת א' (מרוסית), הוצ' שי“ש, ירושלים א’תתל”ז (תרס"ו).

ט) גדליה מאת קרולין דיטש (מגרמנית), הוצ' שי“ש, ירושלים א’תתל”ח (תרס"ז).

י) נפשות אויבות זו לזו מאת פול היאסינט לואזון (מצרפתית), הוצ' שי“ש,ירושלים א’תתל”ח (תרס"ז).

מחוץ לתרגומים הנ"ל תרגם בן־יהודה עוד ספורים ומאמרים לועזים שונים, שנדפסו בעתוניו ולא יצאו כספרים מיוחדים.

3. כתבי־יד    🔗

א. חבוריו

א) פ‘, צ’, ק‘, ר’, ש‘, ת’, שש האותיות האחרונות למלונו, שתכללנה בערך ב4־3 כרכים.

ב) כרך מלואים למלון.

ג) כרך “מלים זרות בלשוננו” – כרך אחרון למלון.

ד) אבות הלשון העברית מחולק ל 140 “ספר”, שיהוו ספרי־מופת (classics) מתקופת התנאים והאמוראים, כ8 כרכים, כ300 עמ' כל כרך.

ה) חומר לדקדוק הלשון העברית.

ו) חומר רב לחקירות לשוניות שונות.

ז) תרגום הספר “Der Sinn der Geschichte”, ספרו האחרון של מקס נורדוי.

ח) באורים לתנ"ך.

ט) מכתביו.

ב. על בן־יהודה

א) “אמרותיו ועקרונות חייו” – חמדה בן־יהודה.

ב) “אליעזר יהודאי”, מאהב – איתמר בן־אב"י.

ג) Gaston Zananiri ­־ “La vie de Ben Yehuda”.

ד) “בן־יהודה”, חזיון – אביגדור המאירי.

ה) “תולדות אליעזר בן־יהודה”, בשני כרכים – א.ר. מלאכי.

4. מאמרים וספרים על בן־יהודה    🔗

במשך ששים שנה נכתבו על בן־יהודה מאמרים למאות בכל ארץ ולשון, בעתונים, במחזורים, ופרקים שלמים בתוך ספרים המדברים על תולדות הציונות או תולדות הספרות העברית ותחיית הלשון והארץ.

כאן נזכיר רק אחדים מכותביהם והם: ראובן בריינין, יוסף קלוזנר, מ. י. בן־גוריון (ברדיצ’בסקי), י. ד. אייזנשטיין, דוד יודילוביץ, נחום סוקולוב, י. צינבורג, א. חרמוני, א. ר. מלאכי, א. מ. לונץ, נ. סלושץ, י. שפירא, אב. גולדברג, מ. ליפסון, א. בן־אב“י, מ. שיינקין, י. בלקינד, צ. ה. מסליאנסקי, נסים בכר, דניאל פרסקי, דוד פרישמן, י. יערי־פולסקין, א. אלמאליח, י. קרניאל, א. המאירי, ש. צורי, פ. דגן, ש. רפאלי, ז. קוטלר, י. עבאדי, צ. הר־זהב, אסף הלוי, מ. מאירוביץ, Canon Herbert Danby, ש. טשרנוביץ, מ. סמילנסקי, ר' בנימין, בר־דרורא, י. בלובשטיין, Horace B. Samuel, ד. קמחי, ש. פרלמן, ק. י. סילמן, Prof. F. W. Allbright, ד. ילין, אלכסנדר אהרנסון, Fernand Corcos, א. ש. יהודה, ח. הררי, R. P. Dhorme, יצחק אפשטיין, ד”ר א. מזיא, ב“צ ידידיה, מ. מבש”ן, Miriam Harry, ו. פון־ויזל, Sophie Irene Loeb, ז. ז’בוטינסקי, יהודה אריה בלוי, י. ל. אפל, י. כנעני, מ. ד. גאון, י. עזריהו, Gaston Zananari, Frères Tharaud, P. Lamazière, ואחרים.

מבין הספרים על בן־יהודה יש להזכיר:

א) ספר הזכרון לאליעזר בן־יהודה, בעריכת ר. בריינין, הוצ' ה“הסתדרות העברית באמרקה”, ניו־יורק תרע"ח.

ב) תולדות אליעזר בן־יהודה מאת מרדכי בן־הלל־הכהן, ירושלים תרפ"ג.

ג) בן־יהודה, קובץ בעריכת פרופ' ד"ר י. קלוזנר, ירושלים ז' להצהרת בלפור (תרפ"ד).

ד) AVI (באותיות לטיניות) – Ittamar Ben־Avi, ירושלים י"א להצהרת בלפור.

ה) אליעזר בן־יהודה מאת פרופ' י. קלוזנר, הוצ' “לנֹער” של “הקרן הקיימת לישראל”, ירושלים ת"ש.


2.png
3.png
4.png
5.png
6.png
7.png
8.png
9.png
10.png
11.png
12.png
13.png
14.png
15.png
16.png
17.png

  1. “בעבד” במקור, צריך להיות “בעבר” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “מתלמידי” במקור – צ“ל מתלמידיו – הערת פב”י.  ↩

  4. קורת עץ ארוכה וורחבה – הערת פב"י.  ↩

  5. הצעה של איתמר בן־אב“י למלה עברית ל”פרלמנט“ הלועזי – הערת פב”י.  ↩

  6. “ישלימהו” במקור, צריך להיות ישלימוהו – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  7. הרבה כתב בן־הודה והרבה נכתב עליו. רשימה ספראית מפורטת הכוללת כל מה שנדפס מפרי עטו של אב“י ושנכתב עליו טרם הוצאה לאור. ע”י יעקב כנעני נאסף חומר ב“מזרח ומערב” כרך ג‘ חוברות ז־יב ויצא כחוברת מיוחדת, ירושלים תרפ“ט, נ”ו עמ’. הספראי הראשון והעקרי של בן־יהודה הוא א. ר. מלאכי יליד ארצנו, כעת בארצות הברית.  ↩

  8. בן־יהודה לא השתמש בתאריך “ליצירה” המקובל אלא מנה את השנים “לחרבן” או “לגלותנו” ומתרע“ח והלאה מנאן ”להצהרת בלפור" שבה ראה את ראשית הגאולה.  ↩

  9. ברשימתו של כנעני מנויים 80 מאמר ב“דאר היום” מתקופה זו.  ↩

  10. כרך זה שסדורו התחיל בי“ג, יצא לאור למעשה בכ”ב להצ"ב.  ↩