לבּרתּה באהבה

 

א. אצלנו ואצלם…    🔗

(במקום הקדמה)

לא כדרכם של תיאטראות באומות העולם היתה דרכו של התיאטרון העברי, לא כחיי שחקנים שבגויים היו חיי שחקנים בישראל בכלל, ובארץ־ישראל בפרט…

כשנעיין בספרות התיאטרון של צרפת, למשל, תתגלה אלינו פרשת חייהן השאננים של הלהקות הנודדות באותה מדינה במאה השבע־עשרה וביחוד – חייהם ומעלליהם של השחקנים, גיבורי הרומאנים הקומיים של הימים ההם. כמה שמחה תוך בטלה וכמה גיל תוך חוסר־דאגה עולים מכל דף שבספרים הללו! כמה הוּמור קל, הומור צרפתי אמתי שופע מתיאורי המאורעות, הפגישות והמקרים המבדחים, שזוּמנו לשׂחקני הזמן ההוא!… והוא הדין בספרוּת / התיאטרון של רוסיה, החל מתקופתו הקדומה של תיאטרון זה, מתקופת “המשועבדים” וגמור בתיאטראות הפרטיים והממלכתיים: חדוות־החיים, חוסר הדאגה והרחבות הרוסית – כל אלה השתקפו ביחוּד בשחקנים, וכמובן גם במישחקים. ולמותר להוסיף, שבסגולות אלה נתברך גם התיאטרון האיטלקי, כשכתבו גוֹלדוֹני וקרלוֹ גוֹצצי את מחזותיהם מתוך חדוות היצירה, על שום שהשחקנים בתקופתם הפיחו בהם מעליצות חייהם ומאהבתם הרבה אל החיים לכל גילוייהם.

אולם די להעיף עין אל תחילתו של התיאטרון אצלנו, במאה התשע־עשרה, כדי לראות את המחסור והסבל, מחסור חמרי וסבל נפשי, שהיו מנת־חלקם של שחקנינו. אף לאחר שנגלה את החיוּת המופלאה עם כוח־ההסתגלות של השחקנים היהודים בימים ההם, כפי שנמצאנו למדים מפי שלום־עליכם ב“הכוכבים התועים” ‏ או מפי זקני הדור, הזוכרים את הלהקות ההן – עמוד נעמוד עוד בפני התיאטראות שהיו לנו בתפוצות הגולה עם תחילתה של מלחמת־העולם הראשונה כמו בפני חידה סתומה. אין להתפלא לתיאטראות של שאר אומות, שהגיעו לשיעור קומה מכל הבחינות, וכן אין להתפלא לגדולי השחקנים שקמו בתיאטרותיהם; דרכם היתה סלולה לפניהם, היה דורש לפעלם והיה אף מי שידאג לפיתוח בעלי־הכשרונות שבהם; – אפשרויות רחבות ניתנו להם, החל בבית־הורים ובבתי־אולפנא, וגמור במצנאַטים תומכי האמנות, חובבים ושאר נדבנים; ואילו אצלנו – מי שמע כגון זה בימים ההם?

זקני העיירות של רוסיה־פולין וגליציה, אם עודם בחיים, יודעים לספר בזכרונותיהם על הלהקות הנודדות שלנו: דיר ישן, אוסם רעוע, גורן שרופה למחצה – ה“תיאטרון” שלהם; כסאות, ספסלים, דרגשים ושרפרפים, שאוספו מכל אשר הסכימו להשאילם – מקומות לצופים; זקן ושפם של קנבוס, סיד ושׂרק אדום, סחבות מרוטות ורטובות – תילבשות וכלים לעבודתם של השחקנים.

האינטליגנציה היהודית והמעמד האמיד הביטו מגבוה ומתוך ביטול אל ה“מוקיונים”. ההצגות שהוצגו באקראי נועדו רק להמון, ל“אספסוף”… הרפרטוּאַר היה פרימיטיבי מאוד. הבחירה היתה בין מילוֹדראמה, העשויה ל“העלות דמעה” בעיני הצופים ובין אוֹפּראָטה היסטורית כביכול, על נושאים תנ“כיים שונים. האוֹפּראָטה היהודית שאבה מתחילתה ממקורות היצירה העממית: מ”מישחקי פורים“, מפתגמי “בדחנים”, הלצות מוקיונים וחרוזי־חרזנים. ‏אכן, אין זאת אמנות עדיין – אף לא טכניקה ולא ידיעת המקצוע, יש רק הרגשה תיאטרונית, נטיה להסוואה, המאפשרת לשען או לסנדלר (על הרוב היו השחקנים החובבים הללו מבין בעלי־המלאכה) לשכוח את מקצועו לשעה ולהחליף את ה”אני" היום־יומי שלו במסכה ססגונית של גיבור מגיבורי מישחק־הפורים. ואולם אמנוּת־התיאטרון היתה מהם והלאה. שחקנינו העלובים רק שאפו אליה בלי הכרה ברורה ובלי להרגיש כלל בקשיי הדרך הארוכה, אבל הנכונה, שנטייתם הטבעית העלתה אותם אליה, בהכרח.

והנטיה לשינוי צורה, הרצון להחליף את ה“אני” היום־יומי הביאה את התיאטרון היהודי לידי גלגולים שונים, עד אשר באה הדחיפה גם לנסיונות של יצירת תיאטרון עברי בכל ערי תחום־המושב שברוסיה. הריאקציה הצארית שלפני המלחמה הקודמת עמדה בעצם תקפה. הרחוב היהודי בערי רוסיה ובערי שאר תפוצות־הגולה לקה בריקניוּת ובשממון אידיאולוגי. היהדוּת עדיין שתתה דם אחרי הפוגרומים, וכל מפעל – הן עברי והן יהודי – היה נתון לחשדות ולסכנות. התיאטראות לא הגיעו לשיעור־קומה אמנותי מחמת המכשולים שהונחו בדרכם, ואיסור השפה גרם לשחקנים להגריס שיניהם בלשון גרמנית רצוצה; המישחק קיבל צורה עלובה ומגוחכה, והילכך לא הודיע לו הקהל יחס הוגן, כראוי למוסד תרבותי הזקוק לתמיכה רוחנית וחמרית. צעירי ישראל – כרבות הרדיפות והנגישות מצד השלטונות, כן גברה עליהם השפעת הספרות הרוסית הליבראלית והמדע הרוסי, בהם הגו יומם ולילה במחתרת, לאחר שהיכלי־המדע היו נעולים בפניהם; וכן גברה עליהם השפעת התיאטראות הרוסיים שעמדו תמיד על הגובה מבחינה אמנותית וגם מצד ההתפתחות, וממילא היה להם גם חלק הגון וניכר בשבירת עול העריצות הצארית.

אורות־מאופל ‏ אלה זרחו לצעירינו, שהיה לבם ער לכל דבר חידוש והתקדמות, וביחוד בתיאטרון, שכל הצגה מהצגותיו עוררה למחאה וקראה להתפרצות, לשחרור משעבוד ולהגנת זכויותיו האנושיות של העם ושל היחיד; הם ראו בחוש, כי אין התיאטרון בא לשמש פינת מרגוע ותענוגות, אלא במה המעוררת לפעולה ולמחאה, ללימוד וחיפוש הדרכים, חוץ מההתעמקות והחדירה לנפש האדם. הכרה זו הקסימה מקצת צעירינו בימים ההם ותעוררם לקנאת שחקנים, שהם בכלל נביאי העם וחוזיו; וקנאתם גברה עוד, בראותם רבים מטובי צעירי ישראל, שעזבו את עמם והלכו לבמות זרות לכהן בהן פאר. כל אלה הביאו לידי יצירתה של במה עברית, שנתנסתה בנסיונות רבים וקשים, עד שמצאה את תיקונה – בארץ־ישראל.

 

ב. תחילתו של תיאטרון בארץ־ישראל    🔗

התעוררות ראשונה    🔗

שונים מאלה בצורתם ובגישתם לבעיה, היו הנסיונות התיאטרוניים בארץ־ישראל. אמנם גם כאן לא חסרו הטעמים דלעיל ליצירת מעין במה עברית, כהמשכם של הנסיונות שנעשו בגולה, אלא שכאן נשא הדבר אופי ממשי יותר. בעוד הנסיונות שנעשו על־ידי קבוצה קטנה שבגולה היו טבועים בחותם של חובבות וארעיוּת, הרי בארץ־ישראל ראו בהקמת תיאטרון גם מן הצורך להפצת השפה, שהתפתחותה היתה עוד בחיתוליה. היה בה מן הצורך הנפשי גם לקבוצה קטנה של חובבי אמנות, שבאה לא מכבר מחו"ל, תוך חיפוש ביטוי לעצמם תחת שמי המולדת. אכן ראשיתו של אותו נסיון לא הצטיינה בתנופה יתירה, והאנשים שעסקו בהתחלה פרימיטיבית זו לא חזו את עתידה ואת גידל ערכה הן מבחינה לאומית והן מבחינה תיאטרונית; לא פיללו, שפעלם יגדל ויפרח ויגיע לאותו גובה אמנותי, שזכה לו כיום הזה. מתוך חובבוּת למישחק ולשפה ניגשה אותה חבורה, בראשית העליה השניה, להקמת תיאטרון, בתנאים פרימיטיביים, אגב בילוי שעותיהם הפנויות בערבים. מתוך שלא מצאו בתי־קפה וקלוּבּים, ובתי־קולנוע טרם נבנו בארץ ונשפי ריקוד וזימרה טרם נודעו בישוב הקטן – החלו למלא את החסר בהצגת מחזות. לא ראו אותם המתחילים אף בחלומם פתרון פרובלימות תיאטרוניות, או העלאת סופר פלוני ומשורר אלמוני

על הבמה; לא עלה אפילו על דעתם, שהקהל ידון בשאלה זו או אחרת; סתם הצגה לשם הצגה, ממה שיעלה המזלג… ומכאן נבעה המקריות ברפרטוּאַר, שחסר כל כיוון וכל מטרה. מצאת ברפרטוּאַר זה את זוּדרמן וגוֹרדין, את איבּסן וגוֹגוֹל, את צ’יריקוב והירשבּיין ועוד, אך כולם במקרה נזדמנו לכאן, ואם היה מעשה והועלה על הבמה איזה מחזה היסטורי ראוי לשמו, ומן הדין היה שגם השחקנים יתרוממו מעל לשיגרתם היום־יומית וגם את הקהל יוציאו מחיי החולין, הרי נתקלו בקשיים הן מצד המישחק והן מצד הקהל. מצד המישחק – מפני שהשחקנים לא קיבלו כל הכשרה במתית, מאין מדריך להם; ומצד הקהל, מפני שחסרה לו הסברה – כי עתונים יומיים טרם היו אז בארצנו ומרצים יודעי־דבר טרם נמצאו בתוכה. וכך עבר אותו מחזה בלי לעורר הד כלשהו, וצלל לתהום־הנשיה והיה כלא היה.

אולם הנסיונות הללו, בין שזכו להצלחת־מה ובין שנכשלו לחלוטין, הגבירו את הרגשת הצורך בתיאטרון אצל הקומץ הקטן ההוא בארץ־ישראל. אף כי היתה ה“להקה'” להקת־חובבים, גברה דרישת הקהל להצגות, והדרישה לוותה תרעומות על,אדישות' הלהקה שאיננה מציגה לפעמים תכופות יותר. תביעה זו נתבטאה פעמים אחדות על דפי ה“השקפה”, – ה“עתון” היחיד אז בארץ, שהופיע ג' פעמים בשבוע בעריכת אליעזר בן־יהודה, ושראה בתיאטרון אחד הגורמים החשובים להחיאת השפה ולהשלמתה בחיי הישוב, חוץ מנחיצותו להשכלת העם ולתרבותו בכלל.

כאמור לעיל, היתה תחילתו של התיאטרון בארץ בלי פּריטאֶנסיוֹת ולא נתכוון לפתור פרובלימות כל־שהן. השחקנים – חובבים מחובבים שונים. והמחזות? – מכל הבא ביד. הלה שבא ממדינה פלונית, שם ראה ונתפעל מאחד המחזות בתיאטרון עירוני, השתדל שה“להקה” תקבל אותו מחזה ותעלהו על הבמה כאן בארץ. והוא, שזכה לראות במחזה שם, קיבל על עצמו את אירגונו (בימינו קוראים לעבודה זו בשם “בימוי”), לימד והדריך את שאר חברי הלהקה במלאכת המישחק, הראה להם מקום עמידתם או ישיבתם (בימינו קוראים לאלה בשם “מִיז־אַן־סצאַן”). ועצם המישחק הס מלהזכיר; כל אחד שיחק כפי יכולתו וכפי הבנתו, והקהל הטוב הוציא משפטו לשבט או לחסד. – על־פי־רוב, לחסד – שכן חידוש גדול ראו בעצם ההצגה, וגם בילו ערב בנעימים.

בינתיים לא עמדו החיים בארץ־ישראל על מקום אחד. העליה היתה בעצם תקפה, לאחר הפרעות ביהודי רוסיה בשנת 1905/6, וממילא הלך והתקדם גם התיאטרון, הלך והתפתח במהירות. יפו ומבואותיה המלוכלכים נמאסו על העולים החדשים, ובוקר אחד החלה המנוסה משם, – רובע חדש צמח בסביבות יפו, לתמהונם של זקני־העיר, שלא חלמו מעודם על חידוש מעין זה. הרובע החדש הפתיע את כולנו. בכל יום כמעט, אך עלה השחר, צץ לעינינו גג חדש מצופה רעפים אדמדמים בראש בית נאה ומרוּוח. יום רדף יום וחודש – חודש עד שפרחה עיר שלימה כלילת־יופי על חולות הישימון, שעוד לפני זמן קצר היתה ההליכה בהם כרוכה בסכנת־נפשות. עם פריחת העיר הזאת, שמייסדיה קראו לה בשם תל־אביב, פרח גם התיאטרון, נתרבה מספר שחקניו וגדלו הישגיו. עם העולים החדשים עלו גם בעלי־מקצוע תיאטרוניים שהפיחו רוח־חיים בבמה הצעירה, בדאגם לכיוון המישחק ולבחירת הרפּרטוּאַר הראוי, והעלוה מדרגת חובבוּת לדרגת אומנוּת (פּרוֹפסיונליוּת). ומכיון שראו האנשים בעבודתם זו מקצוע העתיד לפרנסם, השתדלו, ככל בעל־מלאכה, לשפר את טיבה וכן התאמצו להתאים את מפעלם, ככל האפשר, לקצב החיים הזורמים ברחוב היהודי בארץ ובגולה כאחת.

ומפני שאותם הצעירים שעסקו בתיאטרון בארץ־ישראל, לא היו סתם בעלי־מקצוע שבאו לכאן לעשות “בּיזנאָס”, אלא כוח אחר, גדול מזה הביאם לארץ הזאת, שכל דבר נקנה בה בעמל רב ולפעמים גם בחיי אדם, נשאו את אִשם אש־הקודש גם אל המקצוע הזה. באותה מידה של מסירות והתלהבות שהראו חלוצינו הצעירים בנטשם רוב טובה במולדת הישנה, על היכלי המדע והאמנוּת שלה ועל יפי חייה, ובפשטם על שדות־ציון השוממים לעבדם ולהפרותם בזיעת אפם ובדמי עלומיהם. – התמסרו גם אנשי מקצוע זה, מקצוע התיאטרון בא"י, כדי להעמידו על רמה חדשה, שונה מזו של התיאטרון היהודי בגולה. גברה שאיפת היהודי החדש בארצו החדשה־הישנה להסיר את המעטה הגלותי הדל והזול מעל התיאטרון היהודי ולשנות את יחס הקהל אל התיאטרון ויוצריו. יראה הקהל שלנו ויווכח, כי גם אצלנו אפשר ליצור תיאטרון בלי בדחנוּת גסה וריקודים זולים.

אכן ידענו, שאין אנו יכולים להתפאר עדיין בתיאטרון שהיה לנו עד כה ואין לנו להדמוֹת אל שאר העמים עם היכלותיהם בעלי המסורות התיאטרוניות מדור דור. ידענו, שאין אנו יכולים עדיין להתגאוֹת בשחקנים מפורסמים שקמו לנו, להעלות על הבמה את יצירות משוררינו, להחיותן ולהשפיע מרוחן על הדור הצעיר שיוסיף להגות בהן ולהתעמק בהן. כשם שראינו אצל אומות העולם. ועל־כן אולי אין לנו עדיין, לדאבוננו הגדול, יצירות תיאטרוניות בספרותנו שנוכל להבנות מהן כעמים אחרים. הירושה התיאטרונית חסרה לנו מלכתחילה.

לצערנו, היה לנו עבר תיאטרוני אחר – שבתנאים אחרים אולי יכולים היינו להתגאות בו והוא: אנחנו עזרנו לכל האומות להקים את המסורות התיאטרוניות שלהן בידי השחקנים המעולים שסיפּקנו להן בכל דור ודור; שחקנים מישראל עזרו להפיץ ולהחיות את יצירותיהם של משוררי עמים אחרים מעל במותיהם. השחקנים שלנו־שלהם עמדו על במות הגויים וקראו ממיטב יצירות משורריהם והשפיעו על שומעיהם בבקיאותם המפליאה בשפת העם שבתוכו ישבו ובחידושי ביטויים וניבים שלימדו לאותם הגויים בלשונם… לשחקנים משלנו היה חלק לא־קטן בהפצת רעיונות גאולתן ושחרורן של אומות, מעל הבמה – כבעלי ההלכה, האומרים ש“התיאטרון הוא המקום היפה ביותר לזריעת רעיונות”. ובצדק הורו הלכה זו. שכן אותם הרעיונות הנשמעים מעל הקתדראות מפי נואמים ומרצים, אינם יכולים להלהיב את השומעים כשם שמלהיבים אותם בשעה שהם נזרקים בצורה אמנותית מעל הבמה, מפי שחקן רב־כשרון. אולם בנחמה הזאת כביכול, הרגשנו את העניוּת הגדולה אצלנו. כל כמה ששחקנינו הגדילו עשוֹת למען התיאטראות והספרות של הגויים, כן גבר רגש העוני במחננו, גברה הרגשת המחסור בהם, באותם “שליחי הציבור” אצלנו; ורגש־הקנאה גאה עוד בלב צעירינו בראותם את יחס הקהל שלנו אל הנסיונות של חלוצי התיאטרון היהודי, שהשקיעו בו מרץ ועמל רב. קהל זה עמד מן הצד וביטל את כל העבודה הזאת של “בטלנים ורועי־רוח” שאנשים רמי־מעלה מתרחקים מהם… ועלינו להודות, לדאבוננו, שיחס זה היה בעוכרי התיאטרון, והוא אשר עיכב את גאולתו לשנים רבות. כי אַל לנו להכחיש, שעד היום מצויות בתוכנו משפחות לרוב, הרואות עצמן נפגעות ונפגמות באשר אחד מבניהן יצא ל“תרבות רעה” ונתפס לתיאטרון!

ואולם עם ההתפתחות המהירה בעשרות השנים האחרונות, עם התחדשות העם שקם לתחיה בארצו, שזקף פתאום את ראשו הכפוף ונטה שכם לבנות את הריסותיו בקצב לא־ישוער, נתעורר גם התיאטרון העברי ללכת כתף אל כתף עם החיים החדשים ולשים קץ לעלבונות ולבזיונות ששׂבע משך דורות.

השפעות מעבר־לים    🔗

אל־נא נשכח, שאם קראנו, בפרקים הקודמים, לנסיון שעשינו בארץ־ישראל בשם “תיאטרון”, לא היה זה אלא שם שאול סתם, מתוך שיגרא דלישנא, כי רחוק רחק אותו נסיון מאוד מלהיות תיאטרון במלוא משמעותה של מלה זאת. הוא הלם רק את המושג המקובל של השם הזה. גם הקהל וגם השחקנים החובבים בימים ההם ידעו שהתחלה זו אינה אלא רמז למה שצריך להיות. אולם גם זאת ידעו האנשים שעסקו בו, שאם אמנם כל התחלות קשות, הרי בלי התחלה זו לא ישיגו את מבוקשם; לפיכך התמידו בעבודה, על אף כל ההפרעות והמכשולים, ואמנם השיגו אחד הדברים החשובים, שלא בנקל ניתן לתיאטראות היהודיים בגולה והוא: יחסו של הקהל אל “התיאטרוֹן” הצנוע הזה. כאילו התחיל פתאום הקהל הארצישראלי מרגיש בנחיצותו. קימעה־קימעה התחיל דואג לקיומו, עד כמה שניתן אז לישוב הקטן לדאוג למשהו. דאגה זו והתענינות זו מצד הקהל עודדה את העושים במלאכה והגבירה בלבם את הרגשת האחריות שנטלו על עצמם. וכך קיבל התיאטרון הארצישראלי צביון מיוחד, בו הצטיין משך תקופה ידועה, תקופה של רומאנטיקה חלוצית. אולם הצד האמנותי, התיאטרוני, היה פגום מאוד, באין מדריך בעל־מקצוע לנהלו, כאמור לעיל, ובמשך כל אותה תקופה עמד בו טעם החובבוּת הטובה והתמימה. אחדים מהשחקנים, שבחרו להם את התיאטרון למקצוע בחייהם וביקשו בו גם סיפוק אמנותי, הרגישו בכך וסבלו מהמחסור הזה שלא ראו לו תקנה כאן בארץ. לפיכך עזבו למורת־רוחם את הארץ ואת כל העבודה שהשקיעו בה ויצאו לחו"ל לקנות דעה והשכל, למען יוכלו לשוב עם המטען האמנותי שירכשו להם ולהמשיך את המפעל שהחלו בו בארצנו.

וכאן נדמה לי, שלא למותר יהיה להעלות על הנייר משהו מפרשת הנסיונות הראשונים, שאמנם מבחינה אמנותית לא היה להם כל ערך, אבל מבחינה רוֹמאַנטית, מבחינת האהבה שהושקעה בהם, כדאי שיירשמו – ואולי יועיל הדבר גם לאחר זמן, לדורות הצעירים, שיימשך לבם למקצוע זה.

כמה נבדלה התקופה ההיא מתקופתנו! כמה שמחנו אז למנין אנשים הבאים לקנות כרטיסים למחזה עברי במולדת, ובלב התרונן דבר־מה: “הן ייתכן, שבעוד שנים אחדות יגדל המספר ויפרוץ למאות ואולי גם לאלפים?!” וישב לו ה“שחקן”, כביכול, מאחורי הקלעים ורקם לו את חלומו לעתיד־לבוא, כי בעוד שנים (ואולי יזכה אף הוא עצמו לכך?) יקום דור חדש אשר לא ידע את תלאותיו ויחונך על תיאטרון עברי מקורי ואת הספרות העברית ילמד מעל הבמה… ואולי ייהפך התיאטרון גם כאן לצורך, להכרח חיוני! – והיה אותו שחקן יושב שעות ארוכות עם אליעזר בן־יהודה בין ערימות הספרים בחדרו הקטן בירושלים, כשהלה רוקם את חלום־חייו ועיניו מבריקות בגיל, למראה החזון המתגשם והולך.

– תיאטרון עברי בארצנו? – כמובן, זו היא אחת הדרכים הישרות להקנית השפה ולהפצתה בין השדרות הרחבות.

– מה? הרבנים, החרדים? רוב מנינה ורוב בנינה של הארץ? מה איכפת לנו? אנחנו נהיה הרוב המכריע וננצח! – יושיבוני בבית־האסורים שנית? אשב ואוסיף למלא את חובתי הקדושה. מה, יאסרו את ההצגה מטעם הרָשות? לשינוּת? – בקשיש!..

ונעשתה ההתחלה ביפו ולא בירושלים. ירושלים – חומה סביב לה ואת ה“חומה” לא בנקל ניתן להבקיע… עוד שלטון ה“חרם” בעצם תקפו וממשלת־החושך משתוללת בלי מצרים, ומי יודע, אם לא תשלח ידה גם אל יפו, ה“נאורה” בימים ההם. אכן, הגיע קול תקיעת השופר גם לאזני תושבי יפו ובנותיה. ולקול זה יחרדו וירעדו כל התושבים, והרב זוננפלד וסייעתו עומדים על המשמר, במצב הכן…

רק קומץ קטן היה אז ביפו, שחלם את חלום הרצל, ותחית עמו נגעה עד לבו. הביל"ויים ואיכרי המושבות ישבו על אדמתם והרווּ אותה בזיעת אפם. מפלגות טרם היו בארץ. “מרכז הנאורים” היה אז בית־הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי־ציון באודיסה, והמורים – נושאי התרבוּת והתחיה.

ועלה בדעתם של אלה להכניס מעט חיים בקרב העדה השקטה ביפו וגם – מעט הכנסה נוספת לבית־הספר, שסבל מ"מכת התקציב', שכבר פשתה אז בארץ. ואמרו להציג מחזה בעברית: “אוּריאל אַקוֹסטא”. ההצעה נתקבלה פה אחד. המורים היו יוצאי רוסיה. ומי מהם לא ראה את המחזה הזה בעירו? –

– “אוּריאל אַקוֹסטא” – פלוני השחקן המפורסם כשהוא עומד בפני בית־הדין היה נוהג לחבוש קפלט ולהדביק זקן בדמוּת ישו! וכדומה, וכדומה, עד שכל אחד מהמשתתפים היה מוכן ומזומן לעלות על הבמה ולשחק את התפקיד הזה…

אותה אסיפה שנסתיימה בקבלת החלטה זו עודדת כל־כך את חבר־המורים, עד שניגשו לתרגם את המחזה למחרת היום. העבודה חולקה למתרגמים אחדים בבת אחת, כדי שלא ימשך הדבר. ועד שתושלם מלאכת התרגום, התחילו בחיפושים אחרי השחקנים. אכן, דבר זה לא היה קשה כל־עיקר. כי מי זה לא ירצה לנסות את כוחו במישחק? ומי זה לא ימצא בעצמו כשרון במתי? ובפרט, שכמעט כל צעיר מצעירי העולים החדשים, ראה את התפקיד הזה בעיר מולדתו, או במקום לימודיו בעיר־המחוז… ולא עוד, אלא שטובת בית־הספר העברי ביפו דורשת זאת! בית־הספר היחיד בעיר, המתעקש להחיות בפי הבנות הרכות את השפה העברית! הרי היו העולים הצעירים עומדים שעות על שעות ליד בנין בית־הספר ועושים אזניהם כאפרכסת, לשמוע את הצליל העברי היוצא מפיות הבנות! ובאיזו חרדה ויראת־הכבוד הביטו אל המורים העושים את עבודתם בקודש! הן היה כל אחד מהם ככוהן גדול בעבודתו. ומי זה ישים לב למשחק, בה בשעה שמפיו יוצאות מלים בעברית! ומי ידע, בכלל, לשים לב למישחק! כלום נמצא כאן מדריך בעל־מקצוע? כל אחד נשא בלבו את השמחה הגדולה, שבקרוב יזכה למין תיאטרון עברי בארץ־ישראל…

והשחקן הרצוי נמצא, אחרי שהביא אתו מרוסיה בלורית ארוכה, כמנהג צעירי ישראל המתלמדים ברוסיה בימים ההם, והבלורית זהובה־בהירה… ‏ ומכיון ששערותיו ארוכות ובהירות, הרי יש בו מן הדמיון לפלוני השחקן, שראה פלוני המורה בעירו, ועליו ללמוד איפוא ולהכין את התפקיד של “אוּריאל אקוֹסטא”. במקרה היה בעל־הבלורית מן החולמים על תיאטרון עוד במולדת ה“היא” וניסה כוחו פעמים אחדות במחזות רוסיים ונשא בתוכו את הרעיון לשחק בארץ־ישראל בעברית… אבל מעולם לא העלה בדעתו למלא תפקיד אחראי כזה, שכן טעם כבר טעמה של הכנת תפקיד, ולו גס קטן שבקטנים, אצל שחקנים בעלי־מקצוע. אך “היצר הרע” לא נתן לו מנוח: “הרי הזדמנות, שלא בכל יום תבוא לידך, ואם לא עכשיו – אימתי? אל תחמיצנה, מהר והסכם, וָלא – יבוא אחר ויטול, ואתה תשאר שוב עם חלומותיך ולא תזכה להיות משחקני התיאטרון העברי לעולם. ואת המחזה הרי יציגוּ, אף אם תסרב!”… מחשבות מורדות אלה התנצחו בקרבו ימים אחדים, כי גבר עליו לחץ המורים, שישיב תשובה ברורה, הן או לאו, משום שהזמן דוחק. לא אשחק כאן במחבואים ואגלה סודו של אותו בחור. אני הוא הבחור, ואני שנאבקתי ימים אחדים עם יצרי, עד שניצח ה“הן”, כמובן. כי קשה היה לעמוד בפני יֵצֶר שתסס בי מזה כמה שנים. אותה שעה עלו בזכרוני מקרים שונים שאירעו לי בביתי ושעמדו לשטן על דרכי לבמה. אחד מהם אעלה כאן על הנייר, מפני שאני רואה בו אחת הדחיפות הראשונות שהעלוני בדרכי אל התיאטרון העברי.

בוקר בהיר אחד בחודש אלול, ששמיו התכולים, מטולאי קרעי עננים לבנבנים, נתלו על פני העיירה בשקט סתוי נוגה, נפלה תסיסת־מה בין תושביה: פּרוֹקוֹפּ – שומר השוק וה“גוי של שבת” – הופיע ברחובותיה, דלי של דבק בידו האחת וחבילה של מודעות צבעוניות בשניה. כנופיה של זאטוטים, שבימי אלול אלה סרה אימתו של רבי ותלמוד־תורה מעליהם, רצו אחריו ובכל מקום שהדביק מודעה עמדו וקראו בקול ובניגון השיעור שלמדו אצל המורה הרוסי: “ביום פלוני, בארמון הנסיך שבגן העיר, תיערך הצגה אחת ויחידה לתושבי העיר של המחזה ‘נוֹרה’ מאת הנריך איבּסן”. השם “נוֹרה” נדפס באותיות גדולות ומאירות עינים. קשה לתאר את הרושם העז שעשתה מודעה זו על הנוער הלומד בעיירתנו. עד היום עוד מזדרחת מודעה זו לנגד עיני, רומזת וקוראת לי…

היה זה תור־הזהב לנוער בעירנו.. בעת ובעונה אחת עם כתבי סופרינו העבריים (גם י. ל. פרץ נחשב לסופר עברי לפי שסיפוריו וציוריו פורסמו בזמן ההוא בעברית בהוצאת “תושיה”) נקראו אז ספרי טולסטוי, גוֹרקי, צ’כוֹב וטוּרגניב. את יצירותיהם של המשוררים הרוסים למדנו מכבר והספרוּת הסקאנדינאבית אך זה החלה להופיע בתרגום רוסי; הנוער הלומד נמשך מיד אחרי איבּסן, שאת מחזותיו המהפכניים היינו קוראים בשקידה ובעיון. אחר־כך באו שיחות, ויכוחים והשוואות אל “סופרינו” הרוסיים. לא מעטים היו בינינו ה“פּאטריוטים” שהעדיפו את סופרינו על אלה ה“סקאנדינאַבים”, ולא בלי גאווה היינו מדברים על שלנו… אבל היו גם כאלה שהכירו באיבּסן את הפסיכולוג הגדול, המעמיק חתור בנפשו של אדם, היודע לדובב נשמות רצוצות ונותן להן ביטוי עז לתנוֹת את סבלן, והמעורר מחשבות רבות בלב הקורא. המחזה “נוֹרה”, ביחוד, עורר ויכוחים חריפים – היו בינינו שהצדיקו אותה והיו ששללו את צעדה הנועז. זוכר אני, שאחד מבני־הנוער הללו, – לאחר שנים נתפרסם כסופר מובהק בעל דעות מרדניות, וספריו הכניסו נימה חדשה לספרותנו – השווה את “נוֹרה” של איבּסן, אל הנסיכה “ליזה בּולקונסקה” ב“מלחמה ושלום” של טולסטוי והראה על עוצם תנופתה והעזתה של “נוֹרה”,. לעומת הכנעתה ושיעבודה של הנסיכה “ליזה” שעשתה רצון בעלה, בעוד שהוא זלזל בה וראה בה רק מין קישוט נאה בבית, שמתפארים בו בנשפי־חשק אצל רמי המעלה; אל יופיה וחינה התיחס כאל נכס פרטי שלו, ואילו בתורת אדם לא נחשבה בעיניו; הוא לא נמלך בה בהחליטו לצאת לקרב, והשאיר אותה – כשהיא מעוּבּרת – בבית אביו, הנסיך הזקן והמוזר, בכפר. שם בכפר הנידח, הרחק מאנשים,. מקרובים וממכרים, היה בטוח שאיש לא יגע בה, ב“חפץ” שלו.

מובן, שאהדתנו, אהדת הנוער היתה נתונה ל“נוֹרה”, בעוד שרק השתתפנו בצערה של הנסיכה “ליזה” על העלבון הגס, שגרם לה בעלה. והנה הפתעה: המחזה “נוֹרה” יוצג בעירנו על־ידי להקה מפורסמת, כפי שנמצאנו למדים מן המודעות, ששמות שחקנים אחדים נדפסו בהן באותיות גדולות יותר מאלה של שאר השחקנים. זוכר אני את הסערה הגדולה שהתחוללה בלבי למקרא מודעה זו, שאף בישרה שההצגה חלה במוצאי־שבת, הערב הראשון ל“סליחות” שלפני ראש־השנה! שני רגשות סותרים התרוצצו בי: אם ללכת לחזות במחזה שנפשי כה חשקה לראותו ולגרום בכך יסורים להורי היקרים, או לא ללכת ולוותר על החוויה התיאטרונית הגדולה; והעיקר, האם להשאיר את “שאלת האשה” בכלל, שעמדה אז ברומו של עולמנו, ללא פתרון מצדי ולשלול ממני כל פתחון־פה בסוגיה זו, לכשיתעוררו ויכוחים בין חברי, – ובודאי יתעוררו אחרי ההצגה? ובכלל, הרי כל הצגה תיאטרונית כשהיא לעצמה, היא מאורע בחיי, ואם לא אשתמש בהזדמנות זו ולא אחזה במחזה – מתי אראנו? הן לא בכל חודש באה להקה מעין זו לעירנו!

וימי ה“סליחות” בבית בכל תוקפם. ערב ראש־השנה ירד בכל מוראו וכל הודו על כל יהודי העיירה. מתכוננים בכל מקום: בבית, ברחוב ובבתי־הכנסיות לקראת הימים הנוראים, לתשובה, תפילה וצדקה. חדלו צעירי ישראל וצעירותיהם להראות בפומבי במקומות הטיול. הגנים והככרות נתרוקנו מבחורינו, מפחד יום־הדין… והרצון לחזות במחזה הולך וגובר, הולך וחזק. המודעות המתנוססות ברחוב קורצות ורומזות אליך, מושכות אותך בחבלי־קסם. רבים מחברי כבר הכינו להם כרטיסים ואני עודני נאבק עם יצרי, פוסח על שתי הסעיפים…

ואולם השטן המקטרג, השוקד על עבודתו בחודש אלול ביחוד, עשה את שלו. נתן עיניו בי, דוקא בי, להסיתני ולהדיחני ולבצע את זממו, ויהי מה! באחד הימים האלה, בשעה שהורי ישנו את שנת הצהרים, נפתחה דלת ביתנו ואשה צעירה, שלא מבנות העיר, נכנסה ושאלה עלי. אני נדהמתי ונתבלבלתי: בבית אבא־אמא, בת אֵל נכר שואלת לי?! לא ידעתי נפשי, ושכחתי אפילו לבקשה לשבת, ובעוד שנינו עומדים בפתח שאלתי לחפצה, מתוך פחד שמא ישמעו ההורים… בינתיים השגחתי בצלבלב־זהב דקיק תלוי במחשוף צוארה המלבין בלובן השיש, קשור בשרשרת־זהב נוצצת… “מעשה שטן” – חלפה מחשבה בלבי. זוהי אותה “מטרוניתה” ששלח אלי להדיחני מדרך הישר! אנא אֵלי, אמצני־נא הפעם ואל תפילני בידה – נעו שפתי. ואתעודד ואומר לה, כי מוטב שנצא את הבית ונדבר בחוץ. היא הסכימה ויצאנו.

כשעמדנו על־יד מדרגות־הבית ורוחי שבה אלי מעט, ראיתי את האשה הנכריה בכל יופיה. לרגע קט הזכירה לי את “הנסיכה ליזה” של טולסטוי, שעשתה רצון בעלה וקברה את עצמה בעלומיה בכפר נידח בסביבת חותנה האכזר. ורגע שני דימיתי לראות את “נורה” העליזה, ה“בוּבה” של בעלה בראשיתה, והמרדנית, הרוח הסוערת באחריתה, שהראתה את כל כוח רצונה כי עז והתוותה דרך לשאר הנשים, ללכת בה.

“שמעתי שיש אתך כתבי איבּסן” – פתחה בקול ערב ומצלצל בשפתה הרוסית הטהורה, “ואסירת תודה אהיה לך אם תשאיל לי את הספר ליום–יומיים”. מבלי חשוב הרבה הסכמתי. נכנסתי הביתה והבאתי לה את הספר. היא הודתה, הושיטה לי יד זעירה וענוגה והוסיפה, שלאות־תודה תתן לי כרטיס להצגה בתיאטרון, והלכה לה.

את מצבי באותה שעה קשה לתאר כמלים. הבטתי אחרי דמותה המתרחקת כהלום רעם. השטן ניצח. אבדתי! לא ידעתי נפשי. התביישתי לשאת את עיני אל הורי. מלחמת היצרים נתחדשה בתוכי. פחדתי שמא תבוא אלינו בשניה, להשיב את הספר בנוכחות בני הבית ואנה אוליך את חרפתי? ואיך יגיע הכרטיס לידי? מי יביאהו אלי? מדוע לא נדברתי אתה, שאני אבוא לקחת אותו?

אותה שבת – ערב ההצגה וערב ה“סליחות” – היתה שבת מחוללה בשבילי. התהלכתי כצל, והשעות ארכו כנצחים. חרדתי כעלה, שמא, חלילה וחס, תפָתח הדלת בעת סעודת השבת וה“מטרוניתה” תיכנס!… מה אומר להורי, אם יתאמתו חששותי. אילו ענינים יש לי עם “גויה” שהצלב מתנוצץ על צוארה?..

וכוחו של השטן גבר. אחרי “הסעודה השלישית”, שעה שכל הקהל מתכנס בבית אבא וחשכה משתלטת בבית, התחמקתי, ויצאתי מהבית. עשיתי את דרכי בעקיפין ודרך סימטאות נידחות הגעתי אל גן הנסיך, ניגשתי אל פתח הארמון, שם סודרה הקופה, וקהל רב – יהודי ושאינו יהודי – צבא על האשנב. הקופאי, אחד מהנוער הלומד שלנו, ראני וקרא אלי בקול: “השחקנית פלונית בת פלונית השאירה בשבילך כרטיס!”

הקהל – וביחוד, הקהל היהודי, המכיר אותי, הסתכל בי ולא האמין למראה עיניו: “בנו של הרב – ושחקנית גויה?!…” לא חסרו גם קריאות תמיהה בלחישה ובקול רם. אני ניגשתי בברכים כושלות אל האשנב, קיבלתי את הכרטיס ובעיני־זכוכית שאינן רואות את אשר לפניהן, חזרתי והלכתי אל הכניסה המוליכה אל אולם־הצופים. ומשישבתי באולם המפואר, המלא אור, זכרתי שבשעה זו עצמה מתפללים יהודים בבית אבא תפילת “מעריב”, אבא מבדיל על הכוס – ואני יושב כאן…

רעד אחזני. התביישתי להרים את עיני, שלא להפגש עם העינים המביטות אלי מעברים, לועגות ותמהות לי.

אולם משהורם המסך שכחתי הכל. מעתה חזו עיני עולם אחר, עולם שכולו טוב…

“אוּריאל אַקוֹסטא” ביפו    🔗

ברם, אותו “עולם שכולו טוב” שהתגלה אלי בהצגה ההיא, היה מהול במרירות, פחד ואי־נעימות, וכן היו עוד חוויות תיאטרוניות שעברו עלי, עד עזבי את ה“מולדת” ההיא. כי גם במקרים בהם השתתפתי במחזות כשחקן ממש, לא היתה הנאתי מלאה שם. אף בשעה שזכיתי במקרה הצגה אחת, וצרפוני אל להקה פּרוֹפסיוֹנלית, שירדה לעירנו, ובה גם שחקנים ותיקים וידועי שם, שלמדתי מהם דבר־מה, אף אז לא באתי על סיפוקי התיאטרוני השלם. לא זו בלבד, שכל העבודה נעשתה בחשאי ובגניבה, כדי שלא ידעו אנשי העיר, ולא יגיע הדבר, חלילה, לאזני הורי, גם הרגשתי, כמה זר הנני לעצם המחזה ולאנשי־הלהקה הרוסיים. הייתי רחוק מהם מאוד, שמחתם לא היתה שמחתי, וחדוות היצירה היתה ממני והלאה. רק זו האחת נשארה לי מאותם המקרים התיאטרוניים העלובים, – שלא יכולתי להסיח את דעתי מענין התיאטרון. הענין דבק בי כ“דיבוק” זה, ולא נתן לי מרגוע. חלמתי על תיאטרון עברי בארץ־ישראל, אף כי מתוך העתונים נמצאתי למד, שעוד רבה וארוכה הדרך לתיאטרון בארץ: ממאמרי אחד־העם וממכתבי “אבגינוס בן אבגינוס”, הוא מיוחס, הבינותי, שחסרים עוד בארץ דברים לרוב מלבד התיאטרון… אולם אחרי הפרעות בקישינוב בשלה החלטתי: עזבתי את המולדת־החורגת המתעללת בנו ועליתי לארץ־האבות.

מעתה תוּבן שמחתי למעשה שהיה ביפו, כשמורי בית־הספר לבנות החליטו להציג את “אוּריאל אַקוסטא” וקיבלתי עלי, לא בלי רצון, את התפקיד של הדמות המרכזית. מקום עבודתי היה ביקב אשר בראשון־לציון, ומקום החזרות על המחזה ביפו. אבל מי ישגיח בקטנות כמו אלה? פעמיים בשבוע הולכים העירה אחרי העבודה, וביום ששי יוצאים בעוד יום והרי שני לילות – ליל שבת ומוצאי־שבת, לחזרות והכנות. אף שאר בני החבורה, שקיבלו על עצמם להשתתף בהצגה, מתוך חיבה קיבלוה: חיבה למישחק, חיבה לבית־הספר העברי וחובבוּת־סתם. אכן חובבים היינו כולנו, חובבים במלוא מובן המלה לגבי המישחק. טירונים חסרי נסיון, אלא שהרצון וההתלהבות כיפרו על הכל. החזרות – אם אפשר לכנותן בשם זה – עברו מתוך התפעלות על צלצול הניב העברי. לב כל אחד מהשחקנים פחד ורחב לשמע העברית היוצאת מפיו – וחברו מבין לו.. לא היה בינינו מי שיעיר איזו הערה מקצועית. כל אחד עמד במקום שעמד בו, וכשראה צורך לשבת – ישב לו, כי מי יאמר לו: לא כך עומדים, לא כך יושבים…

אולם משקרבו ימי הפורים – המועד הקבוע להצגה – התחיל הענין גורם דאגת־מה. האנשים שנשאו באחריות להצגה, שהפיצו את הכרטיסים והבטיחו “נשף מענין” לקהל, התחילו דואגים להצלחת ההצגה. ראשית, שׂכרו את בית־הקפה הערבי ביפו, שהיתה שם במקרה גם במה. אבל משהגענו לענין תלבשות בשביל השחקנים, נמצאנו פתאום בין המצרים. הלא בפירוש כתוב בספר, שהיהודים לבשו בגדים מיוחדים במינם בפּוֹרטוּגל ובהוֹלנד! אבל גם לתקלה זו נמצאה תקנה. המעטים כאן יוצאי הארצות ההן? השיגו מה שהשיגו, וצד זה של ההצגה היה כמעט ב“סדר”, לדברי העושים בדבר, אף כי מדי זכרי זאת, תכסה בושה את פני גם עתה. דומים היינו במחלצותינו אלה לכל מיני בריות משונות, שתוכלו להעלות על הדעת, אך לא לבני התקופה המתוארת במחזה…

החזרות האחרונות הוכיחו כי אמנם גדולה מדי האחריות שנטלנו על עצמנו, אבל לא היה מי שידריכנו בעצתו, מי שיתקן את הפגימות. חששותי גברו פתאום עד כדי כך, שעלה על דעתי, ימים מספר לפני ההצגה, להסתלק מעסק ביש זה ולא לבוא לחזרות האחרונות. מכל חזרה הייתי שב לראשון־לציון, ואף כי הייתי עייף מאוד מההליכה המהירה ברגל, התיצבתי עם הצפירה הראשונה, בשש בבוקר, לעבודה ביקב. מארגני ההצגה שנשאו בעוּלה, הרגישו בדבר, ומכיון שכבר נעשה מעשה, ואין להשיב, דרשו שאשאר ביפו בימים האחרונים להכנת ההצגה ולא אכתת רגלי למושבה. ברם, היחסים ביני לבין מנהל־העבודה ביקב היו מתוחים בלאו הכי, לאחר שהתעקשתי לדבר עברית דוקא, כל הימים, ונזהרתי איפוא מאוד מלהגביר את המתיחות, סירבתי והמשכתי הליכתי היום־יומית ליפו, ואחרי החזרות – שוב לראשון־לציון.

בית־הקפה הערבי נוּקה וטוהר מחלאתו רבת־השנים, ואנחנו השחקנים באנו לשם לחזרה אחרונה, עם ה“תפאורות” והבגדים המשונים ש“התקשטנו” בהם. ורק אז, יום לפני ההצגה, החילונו לחפש ולקבוע לנו מקומות עמידה וישיבה. היתה לנו הרגשה, שדרושים לנו עוד כשבועיים ימים עד להצגה, אולם ארכא כזאת לא ניתנה לנו והשלמנו עם גורלנו. ואשר למישחק? – הלא בעברית משחקים, או יותר נכון: מדברים עברית, ומה לנו עוד?

משהגיע יום־ההצגה ביפו, קיבלה העיר צורה חדשה, צורה חגיגית. יהודים שמעודם לא דרכה רגלם באותו בית־קפה, באו לבושי הדר לכבוד החג הזה. בנעריהם ובזקניהם באו הנה. מי מן הותיקים לא יזכור את שורת העגלות שנהרו בחולות ממושבות יהודה, עגלות מלאות נשים וטף, כשהבעלים הולכים ברגל בצד העגלות, לחזות במחזה העברי, המוצג ביפו? כולם עזבו את כרמיהם ושדותיהם, בתיהם ורכושם וילכו העירה. בין אלה נראה גם הגבור הראשי, “אַקוֹסטא”, הולך ברגל מן היקב, לאחר שקיבל חופשה לשחק במחזה, בעברית. ואף על־פי כן, עם כל אימת־הציבור, עם כל הפחד בפני ההצגה, שנראתה כה עלובה בעיני, בהשוואה להצגות שראיתי בפּרובינציה רוסית נידחת. רעד לבי משמחה, בעמדי בפני הנסיון התיאטרוני הראשון בארץ־ישראל. כלום העזתי לחשוב בעת שבתי שם בתיאטרון, אכוּל קנאה, שאזכה גם אני להיות שחקן בשפתי ובארצי? והנה זכיתי לכך ביום הזה. נתחבבה עלי הארץ עוד יותר, נתחבבו עלי החולות, החמסין והשמש הלוהטת; קיבלתי עלי באהבה את ההליכה המעייפת ברגל, אהבתי גם את הערבים ההולכים בדרכים ומתפלאים לתנועה הרבה בין היהודים. חביב היה עלי אפילו ריח הסרחון המיוחד ליפו, שקידם את נחירינו עם כניסתנו לעיר וסימטאותיה…

בית־הקפה הערבי היה בעיני “מרכז הישוב”… ולפתע־פתאום יקר לי גם הוא. המון רב צבא במבואותיו. הסוסים והעגלות כיתרו את כל הבנין וקשתה עלינו הכניסה פנימה. ומשנכנסתי נודע לי דבר חדש: הואיל ובא מן המושבות קהל רב, שלא ציפו לו, החליט הועד המארגן לערוך הצגה יומית בשביל בני המושבות, כדי שיוכלו לשוב בעוד יום הביתה. לא ניתנה לי שהות להתכונן כדבעי, כי צריך הייתי, יחד עם כל חברי השחקנים, להתחיל מיד במלאכת האיפור, שאיש מאתנו לא ידע בה ולא כלום. אולם השגנו קפלטים אצל סַפָּר אחד שהעיז גם ללכלך את פנינו ולהדביק אליהם זקנים…

ואלה שמות השחקנים העולים בזכרוני:

הגבירות: לינה קרישֶבסקי ורבקה פֵּפֶּר.

האדונים: י. מוּשלי, נ. קְרוֹל, שיפרֶס, קיפניס, א. פּפּר, א. סקר, ומ. גנסין.

א. ארליך היה הלחשן והעורק החי שבחבורה.

על הצד ה“אמנותי” של המחזה אין מה לספר. אבל החג הגדול של נצחון העברית, שנשמעה מעל הבמה – וכל הקהל האזין והבין – היה לשיחת היום.

פרט מבדח אחד נשמר בזכרוני מאז, ואני רואה לנחוץ להעלותו על הנייר. אנשים אחדים מנכבדי העיר, “חובבי ציון” ידועים עוד מרוסיה, שישבו בשורות הראשונות, לא הביטו חלילה אל הבמה ואל השחקנים, אלא עיינו בספר (כי את המחזה המתורגם לעברית הדפיסו ומכרוהו לקוני הכרטיסים) ושמרו על כל מלה היוצאת מפי השחקן, שמרו עליו. שלא יחסיר, חס ושלום, אף אות אחת… בדומה לזה ראיתי אחרי שנים רבות בלונדון בתיאטרון השקספּיראי. הקהל בא לתיאטרון עם הספר ביד וקורא בו, בעוד השחקנים משחקים לפניו. ומשיורד המסך, סוגר כל צופה את ספרו ומוחא כף.

ההצגה שלנו עברה – אם בשלום ואם לא בשלום, אבל עברה. הקהל היה שבע־רצון וגם השחקנים היו שבעי־רצון. כי מי זה ישים לב למישחק בימים ההם? הלכו לראות בפלא הגדול: תיאטרון – בעברית! והנה עבדו כחדשיים ימים על הכנת המחזה, טרחו, עמלו והציגו, ואחרי ההצגה – כאילו לא הציגו כלום. הכל שבו לעבודתם היום־יומית ולא נשאר אף זכר מכל אותו המאמץ הרב. רק אחדים מאלה שטרחו בו, נשאר בלבם דבר־מה שקוסס ולא נתן להם מנוח. אף כי גם הם שבו לעבודתם היום־יומית, נקרה השאלה במוחם: ההיתה כדאית כל אותה הטרחה בשביל ערב אחד? ומדוע לא נכין עוד מחזה להצגה? וכך נצנצה המחשבה, להמשיך את ענין ההצגות, ולא רק לשם הגדלת הכנסותיו של בית־הספר העברי. הצגות־תיאטרון לשמן!

אבל איך? והכוחות מנין?

באותם הימים עלה נחשול הפרעות ביהודי רוסיה אחרי מלחמת־החופש של שנת 1905, והעליה, או יותר נכון: הבריחה מרוסיה, החלה.

אניות מלאות יהודים היו מגיעות בכל יום רביעי בשבת אל נמל יפו. בין העולים היו מיטב צעירינו, אנשי “הגדוד הראשון” של אוסישקין, שבאו לשירות שלוש שנים, במקום לעבוד בצבא ניקולאי, ורבים מהם נשארו בארץ גם אחרי גמר שנות שירותם. עם בוא ה“גדוד” הזה החלו חיים חדשים מפכים תחת שמי ארץ־ישראל. אמנם גם את סכסוכיהם המפלגתיים הביאו אתם וגם את ריב השפות לא שכחו לקחת עמם. אבל הלהקה נתרחבה – בחילופי אנשים – וגם כוחותיה נתרבו. והברה חדשה נפלה במחנה: יש לשחק גם ב“אידיש”! “התיאטרון” – כך טענו האידישאים – “בא לשרת את כל אנשי יפו, והקומץ הקטן של העברים אינו צריך ואינו יכול להכריח את כולם לשמוע השפה הבלתי־מובנת להם”. “על־ידי כך” – הוסיפו לטעון – “נבריח רבים מהתיאטרון במקום למשכם אליו”.

הנה שוב הטענות הידועות ומוּכרות לי מביתי בגולה, שכמעט שכחתין במשך הזמן המועט, בו הייתי נתון בחיק מולדתי החדשה־הישנה, טענות ודיבוּרים שבהיותי שם יכולתי עוד להבין לרוחם ולהסכים להם, אבל כאן, תחת שמי ארץ־ישראל, מקום באנו לבנות מחדש את המולדת, להקים את הריסותיה, להחיות את השפה ולהיות לעם – הנתחיל כאן שוב בפרשת הגולה? נגד מגמה כזאת התקוממה כל ישותי. בענין כזה לא יכולתי לוותר, אף בפני סכנת ויתור על עצם התיאטרון. תיאטרון בארץ־ישראל, ובאידיש?! – נדמה לי, שגם אלה שהציעו אותה הצעה, בקלוּת־דעתם, היו נרתעים מפניה בסופם ומכסים את פניהם מרוב בושה. לאשרנו קמו תיכף מתנגדים חריפים להצעת האידישאים, ובהם ד“ר מטמן־כהן, שבא והביא עמו את רעיונו ה”משוגע" על יסוּד גימנסיה עברית ביפו, והוא אחד מבעלי־החלומות שפשטו אז בארץ והגו רעיונות נעלים, אך נדו להם ולרעיונותיהם גם יחד. ד“ר מטמן־כהן היה בין אלה שעזרו לנו להחליש את טענת ה”אידיש" בלהקה התיאטרונית שטרם נוצרה, עד שסוף סוף הבינו האידישאים, כי אין טעם לטענותיהם ונכנעו. והלהקה – “להקת החובבים” במשמע – נתארגנה. חברי הלהקה גויסו מכל שדרות הישוב: הבורגני והפועל ישבו בכפיפה אחת עם המורה וה“אינטליגנט” סתם. המעמדות לא היו מפולגים עדיין בימים ההם. רק דבר אחד הביא ואיחד את כולם, והוא: השאיפה להתחיל בחיים חדשים במולדתם החדשה־הישנה. ומי יודע: אולי מפני כך שכן השלום אז בישוב הקטן, שחזה הפועל בחזונו, כי יום יבוא וישב על כורסה נוחה במשרד מפואר, ולא עוד ימנה על מעמד־הפועלים. ואותו בחור “אָכּסטרן” מרוסיה, שהגריס את שיניו, שנים רבות, בלימודים מחוץ לכתלי הגימנסיה עד שבחלה נפשו בכל אלה ובא לארץ־ישראל ופתח חנות־מכולת – אף הוא אמר לו לבו, שלא לעולם יהא חדור דעות קיצוניות… אם כה ואם כה – ללהקת־החובבים צמחה רק ברכה משיתוף זה, כי על־כל־פנים, היו אלה צעירים ברוכי כשרון בימתי ומחוננים במרץ ומסירוּת.

“גאַסטרוֹלה” בירושלים    🔗

“נוה־שלום” – הרובע ה“נאור” אז ביפו – נקרא בפי תושביה הותיקים: “די טריפה געסלעך”. על שום מה? על שום שהתגוררו שם המורים וכל אלה מהעולים החדשים, שהנהיגו את הדיבור העברי בבית־הספר וגם ברחוב. בנוה־שלום נמצא גם בית־הספר לבנות, מיסודם של חובבי־ציון, אשר בקומתו העליונה סודרו הכתות ובתחתונה שוכנו המורים, בעוד שהחצר הגדורה והמרוצפה, עם הבאר בטבורה, שימשה לאסיפות, פגישות, ויכוחים וחינגאות. שם, באותה חצר, נערכו, על־פי־רוב, גם האסיפות הראשונות של אותה הלהקה, שנקראה בשם: “חובבי האמנות הדרמתית”. אמנם בשם הזה נתכוונו האידישאים המעטים לרמז, שהלהקה תהא רשאית להציג גם מחזות באידיש, אולם רוב חברי הלהקה – והם, אגב, שחקניה העיקריים – התנגדו לכך בכל תוקף ודרשו להכניס בתקנות את הסעיף: “הצגת מחזות להפצת השפה”. כאמור, ביטלו הללו את רצונם בפני רצון הרוב וניגשו יחד לעבודה.

אותו הבית, שנקרא בפי כל “אבטונומיה”, וששימש בית־ועד לכל עניני התרבות ביפו ואכסניה לכל עולה חדש, ריכז את מיטב צעירי ישראל, שהתחילו נוהרים בימים ההם לארץ־ישראל, ומהם נספחו גם אל הלהקה, שקיבלה בהדרגה, הודות למורים שעמדו בראשה, צורת מוסד חינוכי־תרבותי לאומי בזעיר־אנפין. אמנם מוסד אמנותי עדיין לא היה כאן. הלהקה שימשה יותר להפצת השפה מאשר להרמת קרנה של האמנות, מפני שחברי הלהקה היו רק חובבים ולא אמנים, ואף על־פי כן יש להודות, כי ככל שגברה התלהבותם לענין הפצת השפה, כן גברה גם שאיפתם להשגת המטרה השניה – האמנות התיאטרונית.

והואיל ואמנים לא היו אז בארץ, וכל מי שרצה ליטול את השם ואת האחריות, העיז, בא ונטל – נתארגנה הקבוצה מתוך ה“מעיזים” הללו. הם שינו את השם הקודם,חובבי האמנות הדרמתית" ל“חובבי הבמה העברית”, וכללו בתקנות סעיף, המחייב טיפוח האמנות החזיונית העברית וסלילת דרכה לבמה העברית.

ועתה החלה מלאכת החיפוש אחרי מחזות. עלו על השולחן מחזות שונים, לפי הצעתם של חברי הלהקה. הוצעו יצירותיהם של גדולי סופרי העולם, כדרך שׂחקנים מומחים, שאומנו וגודלו על הרפּרטוּאַר הקלאסי. ואם קבלו, אחרי דיון ממושך, את המחזה “היהודים” מאת הסופר הרוסי צ’יריקוב, החליטו עליו, לא משום שמצאוהו כשר ומתאים מבחינה ספרותית־אמנותית, אלא משום שהתאים לכוחות שנימנו אותה שעה על הלהקה ולאותם הימים האפלים ברוסיה הצארית, ימי הפרעות ביהודי הערים, שרוב מבקרי התיאטרון ביפו באו משם. ומשום כך אף החליפו את השחקנית מ“אוּריאל אַקוסטא” באחרת, שבאה לא כבר ממקום ההריגה, מרוסיה, אף כי לא ידעה עברית ואת תפקידה למדה באותיות לאַטיניות, ונדמה לי, שבחזרות הראשונות לא הבינה אפילו את פירוש המלים במלואו…

תכניה

והעבודה התחילה – כמובן, תוך שיחות וויכוחים עד אחרי חצות, כי על כן היו כולם יוצאי רוסיה, שהשתייכו לאגודות האי־ליגליות שם, ובמלאכת הדיבור התמחו מאז. היו לילות והנאספים התלהבו תוך ויכוח עד כדי כך, ששכחו לשם מה נתאספו אחרי יום־עבודה. ברם, יש להודות כי מתוך שטף הויכוחים, השיחות והדיבורים הללו, נתחוורו הדמויות והטיפוסים של המחזה ונתחוור גם כיוונו, אלא שחסר היה מארגן, שישב מהצד וישמע ויראה, כדי להעיר הערות ולתקן מה שניתן לתקן. עד שחזר ד“ר חיים הררי המנוח מחו”ל להורות בגימנסיה “הרצליה” ויקח את מקל הרג’יסוּרה בידו. כל העבודה נתרכזה מאז בידי אדם אחד וחברי הלהקה למדו מיד לשאת בעול המשמעת. ההצגה יצאה איפוא “מזוקקת ומשופרת” והוצגה בהצלחה באולם־הקריאה שעל־יד הספריה בנוה־שלום.

לא אבוא לתאר את גודל הרושם שעשה המחזה על הקהל היפואי. ימים ולילות לא פסקו לדבר ולהתווכח על המחזה, בתורת יצירה, על כל שחקן ושחקן בפרט, ועל ענין התיאטרון בכלל, שמן הדין להפכו למוסד קבוע, שיעזור להתפתחות הדור הצעיר. כן לא ארחיב את הדיבור על גודל הרושם שעשתה ההצגה על חברי הלהקה ועל כל אלה שסייעו בידם. הם ראו בעליל, שמטרתם הולכת ומתגשמת והלשון מצאה לה עוד נתיב אל שדרות העם. אחדים מחברי הלהקה – ואני בתוכם – התחילו אפילו רואים את ענין התיאטרון כשהוא לעצמו כעיקר, היכול להתפתח קימעא־קימעא, עד שיעשה לצורך הכרחי לציבור.

ולכן לא היתה זאת הפתעה, כשנשמעה ההצעה להעלות את המחזה על הבמה בשניה. איש לא הטיל ספק בדבר שאת האולם ימלא שוב אותו הקהל שראהו בהצגה הקודמת. וכוח הדמיון התחיל פועל, ואני רואה חלום בהקיץ: תעבורנה שנים מועטות והישוב ילך הלוך ורב, אזי יבואו בעלי־הון שיראו צורך להקים בנין מפואר בשביל התיאטרון, וכל מחזה יוצג פעמים רבות ושחקנים גדולים יבואו מן הגולה.. ‏ ושם התיאטרון העברי בארץ־ישראל יתפרסם בעולם כולו עד ששחקנים אנשי־שם ילמדו עברית ויכשירו את עצמם לשחק בו…

גם ההצגה השניה לא הכזיבה. האולם היה מלא והנצחון היה גדול. אבל להציג בפעם השלישית לא העיז איש מאתנו ואז התחילה התולעת קוססת בלב: “הזה חלקנו מכל עמלנו?” – אמרתי – “עובדים חדשים רבים, משקיעים כוח ועמל, יומם ולילה, ולשם מה? לשם הצגה אחת או שתים, וחסל?! ואחר־כך נתחיל במחזה חדש ושוב לשם הצגה אחת?” אולם לא היה מוצא אחר לעת־עתה, כי יהודים באו לארץ בקצב אטי ביותר, וקהל עוד לא היה כדי למלא בו את אולם־התיאטרון שראיתי בחלומי…

ושוב נצנצה מחשבה נועזת במוחות אחדים מן הלהקה: “גאַסְטְרוֹלה” לירושלים עיה“ק! אני הייתי אחד מאלה שהתפעלו מהרעיון הנועז הזה. וכי דבר קטן הוא לשחק בירושלים! – אולם ידעתי, שיש קוץ באליה זו: אותו הרב החב”די הישיש שישב בעיה’ק והיה ממונה מטעם “כולל רוסיא” על חלוקת כספיו, נטל על עצמו להיות ממונה גם עלי לעקרני מצפרני ה“סיטרא אחרא”, ר“ל, ולהחזירני למוטב. לא נמנע אותו צדיק אף מלהלשין עלי במכתבי־סתרים אל הורי. ו”שערוריה" כזאת – הצגת תיאטרון בירושלים עיה“ק – אם תוודע להורי, היושבים בגולה ועיניהם נשואות לירושלים דלעילא, עלולה לגרום להם עגמת־נפש מאין כמוה: מעין הקמת צלם בהיכל, חלילה! אבל “היצר הרע” ניצח, והרצון הכביר לשחק בירושלים גבר על כל החששות. והיה הדבר אחרי שמשה סמילנסקי כתב ב”הצופה" שיצא בווארשה על “הנעשה והנשמע בארץ־ישראל”, והזכיר לטובה את התחלת התיאטרון בארץ וכתב מה שכתב עלי, שמלאתי את תפקידו של אליעזר פרנקל השען. אמנם לסוף הגיע הדבר אל הורי ו“המכתב המקווה” נתקבל, אבל כל זה אירע אחרי שזכינו להציג בירושלים ואחרי ש“הפירצה באה בחומותיה”.

והפירצה באה בנקל. לא בחרבות וברמחים אף לא באילי־ברזל ולא בטאנקים כבדים, כי אם בשובה ונחת, כמנהג יהודים מאז ומקדם. התחילו אמנם יקירי עיר־הקודש ברעש ובצעקות והוציאו את כלי־זינם המוחלדים. מלבד האסיפות וההתראות יצאו בחרם ובשמתּא על פורצי החומה. מודעות קישטו את קירות ירושלים, ונאמר בהן, באותיות מאירות עינים, כהאי לישנא דדהבא:

“מודעה ואזהרה רבה מהרה”ג הבתי דינין הי“ו. האיסור החמור והעוון הפלילי לשמע דברי שחוק בבתי־טאטריות, הנקרא “טריאטר” ידוע ומפורסם בגמרא ה”ק (בע“ז דף י”ח) וגורם כליה לעולם וכו‘, רחמנא ליצלן. וביותר יתפלץ ויחר כל לב בר בישראל, מי אשר אך רגש וזיק היהדות עוד לא כבה מלבבו משמוע כי יערך מחזה מצרות אחינו בני ישראל אשר במדינת רוסיא, וישחקו לקראת אידם של אחינו אשר נשפך דמם כמים. אשר על כן מזהירים בכוח תורתנו הק’ לכל מי שיראת ה' נגע בלבבו למנוע מלכת למקום המחזה, אשר כינוהו בשם מחזה “היהודים”. זכרו את ה' ואת מקדשו החרב והשמם והשומע יזכה לראות בנחמת ציון וירושלים בב“א.”

כזה היה מראה ירושלים באותו יום ששי גשום, כשהלהקה יצאה מקרון־הרכבת ומודעות־ה“חרם” הגדולות קיבלו את פניהם. כל השמחה והששון שליוו את חברי הלהקה משך שלוש שעות הנסיעה – נגוזו במגעם הראשון עם עיר הקודש. “קבלת־הפנים” דיכאה את כל הלהקה וביחוד דוכדכה נפשי אני. מראש חזיתי, מה צפוי לנו מהתם… מצב־רוחם של כל חברי הלהקה ירד פלאים, ודאגתנו הראשונה: האם יספיקו לנו דמי נסיעה חזרה ליפו? אמנם כל חברי הלהקה היו רק חובבים, ולא על התיאטרון פרנסתם, אולם אף אחד מהם לא יכול לוותר על שנים־שלושה ימי־עבודה!…

אכן, מצב־רוח זה נמשך רק זמן מועט. משבאנו אל המלון ונפגשנו עם אנשי ירושלים ועם העוסקים בהכנות להצגה, קיבלו הדברים צורה משמחת יותר. מדבריהם נודע לנו, שכל הכרטיסים להצגה נמכרו, ולא עוד אלא שמתכנים גם הצגה שניה! ועוד נודע לנו, כי החרם הזה, על כל מוראיו, גרר פרסום רב ל“פורצי הגדר” וכל תושבי העיר הקדושה החוסים בצל “הרה'”ג והבתי־דינין" הם שהיוו את התור הארוך הצובא על פתח האולם ונידחק לקנות כרטיסי־כניסה ולוּ גם בעמידה! צעירים וזקנים, נשים וטף באו לראות “בהיערך המחזה מצרות אחב”י אשר במדינת רוסיא".

אכן, נפל דבר בירושלים עיר־הקודש! לעומת הקנאוּת של החשוכים בעלי החרמות, שערכו “תיקון חצות” ותקעו בשופרות בבתי־הכנסיות, קמו אנשים כפּרופיסור בּוֹריס ש“ץ המנוח, שכייר “חצות” ו”תקיעת שופר" בגבס ובאבן, לתת את פירושם החדש ליהדות ולערכיה הנצחיים… וצעירי ירושלים נהרו אחרי קול שופרו של פרופיסור ש“ץ, שעורר בלבות יושבי החושך געגועים לאור וליופי, וחרמותיהם ונידוייהם של הרה”ג סר כוחם וניטל ערכם. מקסים היה הדבר, להציץ בחרך המסך אל תוך האולם, לראות את הקהל הממלאו מפה לפה, יושב בפיות פעורים ושותה בצמא את דברי השחקנים! מעין תפילת ציבור, תפילה בלחש, היה המחזה… ולקהל הרב שנשאר בחוץ, מחוסר מקום, הובטח, שלמחרתו יוצג המחזה בשניה ואז נרגעו האנשים.

ראויים הדברים הבאים, שנתפרסמו אחרי ההצגה ב“השקפה” של אליעזר בן־יהודה (שנה ח‘, גליון י“ט, י”ח כסליו א’ תתל"ח) להרשם כאן, ככתבם וכלשונם, לזכרון:

“וביום השבת י”ד כסלו הלכו השמשים של בתי הדינים מעדת האשכנזים לכל הבתי־כנסיות ובתי־מדרשות ובעת קריאת התורה, הכריזו כרוז בשם הבתי־דינים של האשכנזים, כי אסור לילך לראות את המחזה “היהודים” אשר יהיה בזה הלילה בבית־הספר למלאכה של חברת “כל ישראל חברים”.

“ובמוצאי שבת י”ד כסלו, בשעה שבע וחצי התאספו שבע מאות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, צעירי וצעירות ירושלים מעדת האשכנזים, ספרדים, גורז’ים, בוכרים. תימנים, חלבים להאולם הגדול והיפה מאוד אשר בבית הספר של “חברת כל ישראל חברים” בירושלים לראות את מחזה “היהודים”. ובשעה שמונה וחצי החלו המחזות מחיי היהודים ברוסיה. המחזה עשה רושם גדול על הקהל וכל לבב דווי על המצב הרע והמר של אחינו ברוסיה ומעינים רבות ירדו דמעות, ובשעה שתים אחרי חצות הלילה, תמו המחזות ולאור הלבנה היפה והאויר הנעים הלכו הקהל לביתם. ואחרי שלוש שעות נפתחו אוצרות השמים וגשם רב ירד והאיכרים ברינה יצאו לפועלם בשדה"…

בצד רפורטז’ה נאה זו, בטעם הימים ההם, אביא מדברי בן־יהודה על ההצגה:

“…ובשם כל הקהל מחנחן אני את החבורה וקורא להם: חזקו ואמצו, וכשם שזכיתם להציג בפני קהל ירושלים המחזה הראשון בעברית, כן תזכו לראות בית חזיון עברי מפואר בנוי כהלכה, ואתם תהיו המשחקים בתוכו!”

רואה אני להעלות על הכתב קוּריוֹז אחד, שאירע באותו ערב בעת ההצגה. החלה המערכה השלישית, הפורעים מתקרבים אל ביתו של ר' אליעזר פרנקל, העומד אותה שעה בתפילת “שמונה עשרה” ומסרב להפסיקה באמצע, על אף הסכנה. שלמקה השוליא מתרוצץ בבהלה בחדר, ואינו יודע מה לעשות. הוא פותח את פתח המרתף ואומר להוריד בו את התמונה היקרה, רכוש אדוניו, להטמינה מפני הפורעים, אך לדאבונו גדולה התמונה מפי הפתח… – ופתאום קפץ ועלה אחד מהקהל על הבמה והתחיל עוזר לו לשוליא המסכן בעבודתו!… כעבור רגעים אחדים, אחרי שענין התמונה הסתדר בעזרתו של צופה זה, התפרץ חֶבֶר הפורעים (מתלמידי “בצלאל”) לתוך הבית והתחילו מתכוננים לפרוע ולבוז בז – אזי הרים צופה שני את הכסא אשר ישב עליו וזרקוֹ ישר אל ראש הפורעים… ‏ כלום יכולים אנו לתאר לעצמנו כיום צופה אידיאלי כזה, שיהיה מוכשר לחיות את חיי השחקן ולהשתתף בהם במידה כזו!

אינני בא בזה לספר בשבחם של השחקנים בימים ההם. ודאי שהתמסרו למישחק ומסרו את כל תמימותם (הנחוצה מאוד לכל שחקן גם כעת!) וּודאי ששיחקו את תפקידיהם באופן פּרימיטיבי. ברם, עלינו לזכור, כי אלה היו שחקנים, שכל שיטה תיאטרונית היתה מהם והלאה וכל מה שעשו, נעשה רק מתוך מה שלבם ורגשם ציוו עליהם, וכך יצא המעשה נקי מכל דופי וזולוּת, ועינו ואזנו של בעל הטעם לא נפגעו והקהל התמים בלע את ה“יצירה” החדשה כבכורה בטרם קיץ.

ההתמזגות בין הלהקה וקהל־הצופים היתה התמזגות כנה וישרה, בלי שיבואו בדעה קדומה אל התיאטרון ובלי דרישות מופרזות אל הקהל. ידע השחקן את מצבו ויכולתו האמנותית, וגם לקהל לא היה מה לדרוש – מלבד חזיון – והסתפק במה שיש, כשם שהסתפק בכל מה שנעשה אז בשדה התרבות בארץ. אולם חברי ה“להקה” ידעו עוד אחת – כי אין המצב הקיים יכול לספק אותם לעתיד בתורת שחקנים, וגם לא את הקהל המבקש את מזונו התרבותי בהיכל האמנות הנקרא: “תיאטרון”! ידוֹע ידעו, שעוד הרבה עליהם ללמוד עד אשר יגיעו למדרגה פחות או יותר הגונה.

לא פעם נסבה השיחה על הצורך לשפר את המצב, כדי להוציא את הלהקה מתחומי ה"חובבוּת'' ולהביאה לידי מדרגה של תיאטרון. ברם, היה מורגש חסרון היד המאמנת, ידו של הפוסק האחרון בהלכות הבמה, המישחק והבימוי. וכדי שבכל־זאת נהיה קרובים יותר אל המקצוע וכדי שנדע מהנעשה במקצוע בעולם הגדול החליטו חברי הלהקה להזמין, לפחות, ספרות ועתונות תיאטרונית מחוץ־לארץ, שהעיון בהן עשוי להוסיף על ידיעותיהם ואולי אף לעזור במידת־מה למישחק. והואיל ורוב החברים היו יוצאי רוסיה, חתמו על ירחון רוסי בשם: “ראַמפּה אי ז’יזן”¹ וגם על הירחון הצרפתי “אילוּסטראַסיוֹן”² ומובן, שבלענו כל מה שנכתב שם על השחקנים ועל ההצגות.

בינתיים החלה תקופת בנינה של תל־אביב, או כפי שנקראה אז: “אחוזת בית” ונראו באופק גם עתידות לתיאטרון העברי…

עד שנמצא מחזה מקורי…    🔗

הקריאה בעתונות התיאטרונית הביאה ברכה רבה ללהקת החובבים שלנו. למדנו ממנה את ה“לא טוב” שציינה הבקורת הטובה בחו"ל. אם כי מגששים היינו כעיוורים, ידענו בכל־זאת, עד כמה יש להזהר מאָפקטים זולים ודיבורים נבובים. שמענו, כי דורשים מאת השחקן מילול נאה, יחס רציני לעבודתו (זה לא חסר לנו)… למדנו, שאנשים בעלי שאר־רוח ובעלי השכלה גבוהה מתענינים במקצוע זה ודורשים רפּרטוּאַר מושלם. שתינו בצמא את כל הדברים האלה, ונוכחנו לדעת, לדאבוננו, שאיננו מגיעים עד לקרסוליהם של שחקנים מתוקנים ושעלינו עוד ללמוד וללמוד. אבל ממי?

שאלה זו נשאלה לא פעם ופתרון עוד לא היה לה. אבל את העבודה המשכנו בכל־זאת.

אחרי דין־ודברים באסיפות הלהקה, נבחר ונתקבל המחזה “הולכים וכבים” מאת פרץ הירשבּיין, לעבדוֹ להצגתנו הבאה.

“אם אין מחזה מקורי עברי, הרי גם זה מקורי, שנכתב בידי מחבר עברי בלשון העברית” – זו היתה הטענה והסיבה לקבלת המחזה של הירשביין. הפעם היתה גישתנו אל העבודה גישת אלה היודעים שאינם יודעים, ועליכן גבר עוד הפחד מפני התוצאות.

לעת ההיא נתקבלה לידי אחד מחברי הלהקה חוברת, בה דובר על ה“טבעיות” באמנות הבמה. המחבר, שכפי הנראה היה מן השחקנים הידועים אז בגרמניה, השתדל לבאר, שלא די לו לשחקן בהכרה ובתפיסה, כדי למלא את תפקידו באופן טבעי מהחל ועד כלה; אלא עליו גם לשקוד, תוך חקירה קפדנית, על הדמוּת, שבדעתו לעצב. השחקן שאיננו תופס את תפקידו לעמקו, שאיננו משנן אותו כהוגן ואיננו חודר אל תוך נבכי המחזה כולו, שאיננו בוחנוֹ ובודקו בעת החזרות, כדי לדעת כיצד לנהוג עם חבריו על הבמה, לא יוכל בשום פנים לכבוש את תפקידו ול“אחז את עיני” הצופה; כי בלעדי כל אלה, יהא ניכר בו תמיד אי־האמון בעצמו, המכריח את הצופה לראות את השחקן האיש ולא את הדמות המעוצבת על־ידי השחקן.

רעיון זה מצא חן בעיני ובהתאם לכך ניגשתי לעיצוב תפקידי במחזה החולני “הולכים וכבים”. ואודה ולא אבוש: שיטה זו הביאתני לידי דכדוך־הנפש וחולשת הגוף, וגם שאר חברי הלהקה התהלכו כצללים במשך תקופת המחזה ההוא…

לאשרי, הגיע אז לארץ הסופר א. לודביפול המנוח, עייף ושבע מרורות מ“התרבות האירופאית” שראו עיניו בעולם הרחב, – בא למצוא מנוחה במולדת. בתחילה התהלך לו גלמוד ובודד בין מכריו הרבים, מיעט בדיבורים, ובעיניו המיואשות הביט על הנעשה בארץ – עד שנסחף גם הוא בזרם הבונים. התחיל לבקר באסיפות ובכל מקום שם הועלו חלומות של בנין וארגון שוב לא נפקד מקומו. גם את ההצגות – שלכתחילה ביטל ערכן – התחיל לבקר ומגלה בה התענינות רבה. היה בא, צופה – ושותק. שתיקתו היתה קשה לנו עד מאוד. ידוֹע ידענו שלאדם כמותו יש מה להעיר, כי הבין יפה את ענין התיאטרון וכל הקשור בו. ברם, אחרי הצגת “הולכים וכבים” הדוויה והחולנית, בה עלה בידינו להאציל מרוחנו על הקהל ולדכא גם אותו בהלך־הרוח הספוג מרירות אין קץ; ואחרי שהקהל, בעל־כרחו, ענה אחרינו אמן ופיזר תשבחות לשחקנים, המוסרים את עינוייה שׁל המשפחה האומללה ההולכת וכלה, לכל פרטיהם ופרטי־פרטיהם – הרהיב לודביפול עוז בנפשו, לבוא ולדבר גלויות על המישחק…

דבריו היו חריפים ואכזריים. הוא ביטל ללא רחם גם את המישחק וגם את אלה שכתבו מאמרי־תהילה עלינו, ובכל־זאת שתיתי את דבריו בצמא. זו הפעם הראשונה זכיתי לשמוע דברי ביקורת שיש בהם טעם. שמעתי גם דברי הלכה על התיאטרון בכלל, ועל תפקידו בציבור, מפי אדם בעל נסיון ובעל ידיעות רבות בעניני תרבות בעולם הגדול; הוא מתח ביקורת חריפה על עצם המחזה ואסר עלינו לטפל להבא ביצירות כאלה, שלא נוצרו, לדעתו, להצגה, אלא לקריאה בלבד. ודבריו שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב. ומאז היה לי ליועץ – אף כי בשום פנים לא רצה לבוא ולראות בחזרות – ופעמים רבות היינו משוחחים על מחזות ועל תפקידים בודדים והוא היה מאיר לפני את הדרך לעיצוב תפקיד פלוני או אלמוני. אמנם הוא ראה את כל העבודה הזאת כעבודת־סרק, שלא תשא פרי עולמית, כל זמן שלא יווצר תיאטרון פּרוֹפיסיוֹנלי, ושלא יבואו שחקנים מומחים שמלאכתם בכך. והילכך היה מדבר על לבי כל הימים, שאסע לאירופה, להשתלם במקצועי.

ברם, בימי־ההתלהבות ההם נראתה לי השקפתו זו כה מופרכת, עד שעברתי עליה בלא תשומת־לב, והמשכתי בעבודת ה“חובבות” בלהקה, אף כי החבוּרה נתפרדה מעט־מעט: חברים רבים עזבוה, לרגל עבודה שמצאו במקומות אחרים, וחדשים לא באו עדיין למלא את החסר. ואף־על־פי־כן לא נתיאשנו והתחלנו לחפש אחרי מחזה שלא ידרוש משתתפים רבים, ובלבד שהעבודה לא תיפסק. הררי, שהיה טרוד בעניני הגימנסיה, לא יכול להתמסר גם אל הלהקה, אם כי הקדיש לה חלק ניכר מזמנו. נתקבל להצגה המחזה “יצא וחזר” מאת ש. אש. העבודה על מחזה זה היתה קלה יותר, משום שלפי עצתו של לודביפול לא השקענו בה עמל ועיון כמו במחזה הקודם. ואמנם גם ההצגה היתה קלה וחלשה יותר… ואולם את שיטתו של בעל החוברת ההיא לא זנחתי, והתאמצתי לחדור לעומקו של התפקיד, כאשר השתדלתי בתפקידי הקודם, והרביתי לבחנו ולבדקו בעת החזרות ובעבודתי העצמאית, ומה גם שהמחזה כשהוא לעצמו היה כה קרוב ללבי: רב זקן מקונן ב“חצות” על חורבן הבית… ומי מאתנו לא יתרגש, בהעלותו על זכרונו את בית אביו באותם הלילות – לילות החורף – כשניגונו הדוה של אבא צולל באזניך, בעודך שכוב במיטתך החמה, קול בכיה של שכינה יתומה, כביכול, המרחפת על חורבות ירושלים? או מי מאתנו לא היה בעורו של אותו “דוידל” היוצא את ביתו והולך לנוע ברחבי תבל לחפש את תאוות נפשו, ושב שבור ורצוץ אל ביתו ואל אשתו הצעירה שעיניה נמקו מבכי וגעגועים אליו?… ובכל־זאת לא הצליחה ההצגה, על־כל־פנים לא יכולנו להציגה פעם שניה.

ושוב ספקות, יאוש ורפיון ידים. שמא אין כל העמל הזה כדאי? אינני יודע מה היה בלבם של יתר חברי הלהקה, אך בפני עמדה השאלה בכל חריפותה. הספיקות האיטו את קצב עבודתי, עד שנפסקה כליל. החברים – כל אחד מהם היה עסוק בעבודתו ולא שׂם לב להפסקה זו שקוססה את לבי, אף כי גם לי היתה עבודה בתורת מורה – עבודה שלא סיפקה את רוחי, כל־עיקר.

היתה זו התקופה, בה העיז ריינהאַרדט להציג את המחזה “אל נקמות” מאת שלום אש על במת ברלין והסעיר בהצגתו זו את העולם התיאטרוני במדינתו. העתונות לא חדלה לדבר על החידוש שבמחזה, וכוכבו של אַש זרח, כדרמטוּרגן שציפו לגדולות ממנו. גם אלינו, לישוב הקטן בארץ, הגיעו הדברים באמצעות העתונות, שנתקבלה מגרמניה וגם מווארשה. והנקל לשער שאחרי הנצחון של אש והצלחת ההצגה של מחזהו בברלין, – מה קטונו אז בעינינו! ליצני הדור שבמחננו ראו להתבדח על חשבוננו, וברכו אותנו להצלחת ה“קוֹליגים” הגרמניים שלנו, שהעלו גם הם מחזה של אַש על הבמה…

כעבור זמן־מה הופיע שלום אש עצמו בארצנו. עלה אז בדעתו לכתוב מחזה בשם “שבתאי צבי”, והוא ראה לבוא ולהשתטח על קברות ומקומות קדושים ולשאוב מהם השראה ליצירתו זו. ביקורו גרם לי עגמת־נפש וצער רב, אבל יחד עם זה חישל את עקשנותי, שלא הרפתה עוד ממני עד היום.

את אַש הכרתי עוד מימי שבתי ברוסיה, בזמן שהופיע קובץ סיפוריו, בעברית, בהוצאת “ביבליותיקה תושיה”, ולכן היתה פגישתנו כאן פגישת מכרים משכבר. והואיל וחברו וידידו פרייאר, הוא העתונאי בר־דרורא המנוח, נמצא כבר בארץ־ישראל והוא שתרגם בשביל “השלוח” מסיפוריו של אש, והוא גם המבקר התיאטרוני אצלנו בימים ההם, לכן לא יפלא, אם בלינו את ימי שבתו ביפו יחד. אמנם בעיקר נתכוון לישב בירושלים, וביפו שהה זמן מועט, בערך.

כשסיפר פרייאר לאש (אני נזהרתי מלגלות לפניו את חטאי התיאטרוניים!) שאני הצגתי כאן את מחזהו “יצא וחזר”, העיף בי את מבטו הידוע, כמי שמשקיף על זולתו מראש מגדל גבוה ופנה אלי בבקשה, כהאי לישנא: “אני מבקש ממך, גנסין, נשאר ידידים גם להבא, אבל את דברי אַל תציג פה. ראשית, אינני יודע מה טעם יש להם בעברית ומה גם בהברה הזאת שלכם, המשברת את הלשון ומגרסת את השינים; והשנית – איזה טעם יש לשחקנים ולמישחק שלכם? הניחו מלאכה זו לבעלי־המקצוע שבאשכנז. היו בטוחים, שהללו לא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן!..”

וכאן פתח בסיפורי־מעשיות על רוב גדולתו ועל גודל נצחונו שם, באשכנז. ובתי־קפה טרם היו אז בארץ, על־כן הרבינו טיולים בין פרדסי יפו, בדרך לשרונה או על המרפסת של “הוֹטל קמיניץ”. החום גבר וגרם לו סבל רב, והיה נרגז במקצת, ורק מדי דברו על ברלין ועל נצחונו היה שוכח את החום. ברם, כשדיבר על התיאטרון האידי, האוסר להציג את “אל נקמות” שלו, היה מתרגש ושב להרגיש את החום הגדול בארץ־ישראל.. לא יכולתי שאת הביטול הגמור, בו התיחס אל התיאטרון העברי שלנו וטענתי שרק מתוך התנגדותו לעברית הוא מדבר בביטול כזה, – “טול לרגע קט קורה זו של שנאת העברית מבין עיניך ואז אולי תראה את התיאטרון שלנו בעינים אחרות!” והוא באחת: “אני מבקש מאתכם – הניחו למחזותי!” ומששאלתי, אם מותר לנו, לדעתו, לטפל במחזותיהם של שאר סופרינו, ענני: “יבואו הם וידאגו”.

הצגת “היהודים” ע"י אגודת חובבי הבמה העברית

אזי השיאני יצרי להעלות את המחזה “אל נקמות” על הבמה… אולם ד"ר הררי וש. בן־ציון התנגדו בכל תוקף להצגת מחזה זה על־ידי “חובבי הבמה העברית בארץ־ישראל”, ואני הסתלקתי מהצעתי זו. אליבא דאמת, התכוונתי רק להקניט את שלום אש. דימיתי בלבי, שאילו נתקבל המחזה להצגה, הייתי שולח לו את המודעה שלנו ומצפה בכליון־עינים למחאתו בעתונוּת (דרך אגב, אש פרסם באותה שנה את מאמרו הידוע נגד “ברית המילה”)… רק ימים מועטים עשה אש בארץ – וחזר. אולם הופעתו הקצרה ויחס הביטול שהודיע לעבודתנו בלי לראות שמץ ממנה, חיזק את רוחי והגדיר את רצוני להמשיך בעבודה. כאן יש לציין שארץ־ישראל עוד לא ידעה בימים ההם לקבל פני אורחים רמי־מעלה בפומביות יתירה, כנהוג באירופה, והישוב לא ראה כל ענין להרעיש עולמות גם בבוא שלום אש. וייתכן שהיה בכך משום משגה.

אחי א. נ. גנסין המנוח, שהִרבה נדוד באותם הימים ולא מצא מרגוע גם בלונדון, שם סבל רבות, העלה בדעתו לברוח משם ולעלות לארץ־ישראל, בה קיווה למצוא מנוחת־מה לנפשו העייפה, הרצוצה. אני שמחתי לידיעה זו שמחה כפולה. ראשית, דימיתי, שבאמת ירווח לו במקצת מסבלותיו הגופניים באקלים החם של ארצנו, וימצא לו פינה שקטה באחת המושבות ויונח לו. בה בשעה ידעתי, שלנפשו אכולת היגון והגעגועים הטמירים לא תהיה תקנה גם כאן. אגרותיו מלונדון הדאיגוני עד מאוד. געגועיו הרבים ויגונו העמוק קוססו את לבו ורוצצו את נשמתו הרכה. ותקוה חבויה גונבה אל לבי: אולי ימצא ענין בתיאטרון, שהיה כה חביב עליו וכה עודד אותו – כפי שכתב לי לפני שנה, עת ישב, באיסור, זמן־מה במוסקבה כדי לראות בראשית צעדיו של התיאטרון האמנותי; אולי יתענין גם בנסיונותי כאן ויהיה לי לעזר. (עד היום אני מצטער צער רב על צרור מכתביו שהלכו לאיבוד בשנות המלחמה הקודמת, מכתבים שהאירו את עיני!).

אולם בואו לארץ־ישראל חל, בדיוק, בזמן, בו נתפרדה החבורה כמעט, מאין אנשים שיתענינו במפעל. כל אחד ואחד פנה לעסקיו ולא נמצא האחד שיארגן אותם ויעוררם לעבודה. אני הייתי טרוד מאוד בטיפול באורי ניסן, וכל מאמצי היו נתונים קודם־כל לעודדו ולהחלימו. החדר, בו גרנו שנינו, היה חסר את התנאים האֶלימנטריים, שאחי היה זקוק להם: חדר באחת מסימטאות נוה־שלום, מקום שרעש מחריש אזנים וצחנה איומה שררו שם ביום ובלילה. עד אשר עלה בידי ובידי ר' בנימין להשפיע עליו שיעתיק את מושבו לפתח־תקוה. שם באמת מצא מנוחת־מה והחלים עד כדי כך, שהתחיל רושם את רשימותיו לסיפור חדש. התחיל גם להתענין בהצגות “הבמה העברית” ושאל לסיבת הפסקותיהן התכופות. משנודע לו שאין זה תיאטרון של קבע, כפי ששיער תחילה, אלא להקת חובבים המעלה מפעם לפעם מחזה בעברית – אם לשם הפצת העברית ואם לשם הפגת השעמום, – נפלה רוחו גם הוא והתחיל מדבר על לבי, שאצא לחו"ל לשנים אחדות, להשתלם במקצוע זה. ועד אז, האמין, ייווצר בישוב הצורך האמתי בתיאטרון. אולם עד שאסכים לעצתו, נאות לבקשתי והתחיל מתרגם את המערכונים של צ’כוב, מתוך תקוה, שיום אחד נוכל להעלותם על הבמה.

עיקר כוונתי במסירת התרגום לידו היה, שיעסוק במשהו. אף כי ידעתי שמחלתו הפריעה לו בהרבה, התנחמתי בזה שהעבודה מסיחה במקצת את דעתו מן המחלה. וכדרכו תמיד היה נוהג, אגב עבודתו, לעשות מעשה קונדס, כאומר להקניט את מישהו, או סתם “להעלות קצף במים שקטים”. כך עשה מעשה נורא בפתח־תקוה, שגרם לי ולכל אלה שהעברית יקרה להם, עגמת־נפש מאין כמוה. לפתע עלה על דעתו להציג שם מחזה באידיש. הוא בחר לשם כך את “המשפחה” של נומברג והשפיע גם על הגננת המקומית, למלא תפקיד בהצגה. אכן ה“שערוריה” הזאת נשכחה במהרה והוא נשתקע שוב בכתיבת סיפורו, עד שהונח לו במקצת.

משקרב מועד שיבתו לרוסיה גמרנו אומר לעלות לירושלים. אף־על־פי שהדבר היה למורת־רוחו, לא ראה אחי יכולת לשוב אל הורינו בלי שיעלה למקום הקדוש כל־כך בעיניהם. קודם נזדרז לכתוב לאבא ורמז לו, שלא יציית לפקודת ‏ האדמו"ר דלוּבּאביץ' ולא יקבל עליו משׂרת ראש־הישיבה בחברון, “כי היהדות האמיתית היא שם, בגולה, יהדות שאינה עושה עסק ביהדותה”. מטעם זה לא רצה לראות בירושלים ההיא. אולם משבא לירושלים, כתב לי משם מכתבים מלאי התפעלות על יופיה של העיר וסביבותיה. במכתביו הודה, שירושלים הקסימה אותו ממש והוא אומר לשהות בה יותר מששיער לפני עלותו אליה, כי שעה־שעה מחליפה ומשנה היא צבעיה וגווניה וקשה להפרד מעליה. בשבתו בה, מבין הוא את געגועי אבא לירושלים. יש אל מה להתגעגע. “אולם כשאני מעלה על דעתי שגם הוא ילבש את בגדי הירושלמים ויחכה ל’חלוקה' ויהיה תלוי בחסדיהם שלהם – יימר לבי בי ושוב אני שמח על מכתבינו שכתבנו לו ושוב נוכחתי שהיהדות האמיתית, היהדות היפה והלבבית, היא שם, היהדות לשם היהדות היא בגולה!”

“ואשר לתיאטרון, הריני אומר לך שטוב בכל־זאת יהיה, אם תסלק את ידיך מהענין הזה פה ותלך לחו”ל להשתלם במקצוע הזה. מוטב שתתחיל לחשוב על זה בעוד מועד, אם אתה בכלל חושב להיות למשחק עברי. אינני חושב שאתה בעצמך רוצה להיות אמן למחצה… העלה רק על זכרונך את חברנו מ. ז. שהוא היה חצי צלם וחצי משחק, ולבסוף היה לא זה אף לא זה. בכל אופן זוהי רק עצתי לך ואתה – את אשר תמצא לנחוץ ולנכון עשה. אין אני קובע מסמרים, כי הרי גם אני הנני חצי בן־אדם ואולי גם זה לא? וממני הלא אין מביאים ראיה וד“ל…”

א. נ. גנסין (מימין), מ. גנסין, י. נ. ספרינץ

ובינתיים נשתקעתי שוב בעבודת ההוראה שלא היתה לפי רוחי, כי ענין המישחק לא נתן לי מרגוע. א. נ. שב מירושלים והתחילו ההכנות לנסיעתו הביתה. הוא לא חדל לדבר על ענין התיאטרון, שחשיבות־יתר נודעת לו ואין למעט את דמותו מתוך חובבות פרובינציאַלית שהנזק מרובה בה מן התועלת.

אורי ניסן נסע, ולי היה קשה להחליט דבר. שוב ושוב משכני המישחק בחוטיו הטמירים. כל פגישה עם חברי ללהקה היתה משכרת אותי מחדש, ומעוררת אותי לעבודה ולחידוש ההצגות, אף כי ידעתי מראש, שכל אלה אינן אלא בבחינת “זריקות” בגוף חולה, לזמן קצר.

כאן אזכיר עוד ‏“מקרה תיאטרוני” מהימים ההם, אחד מאותם הנסיונות שלא רק התיאטרון בארץ נתנסה בו, אלא גם אני נתנסיתי בו הן בתורת שחקן בגישושיו ובצעדיו הראשונים, והן בתורת דרמטורגן ובמאי, כביכול. יוסף ויתקין ז“ל, מנהל בית־הספר בראשון־לציון, חבר מסור ל”הפועל הצעיר" ומראשוני מייסדי המפלגה הזאת, שראה בתכנית בני הארץ גם את התיאטרון העברי, הציע לי לעבד פרק מתקופת האנוסים בספרד למחזה, שיוצג על הבמה. אני אמרתי לעבד את “עמק הארזים”³ לבימוי ולא עלה בידי. אך מצאנו בעתון לילדים: “החיים והטבע” שנערך ע“י י. ב. לבנר מחזה מוכן על נושא זה, שנכתב ע”י אליאב (אם אין זכרוני מטעני) והתנפלנו שנינו על אותה מציאה ונעש בה כמי שעושה בתוך שלו: ניתחנו, קיצצנו והוספנו קטעים חדשים מפרי עטנו, עד שהתאמנו אותו בשביל ילדי בית־הספר בראשון־לציון. אינני מצרף את המחזה הזה לחשבון ההצגות, כי כשם שעלה על הבמה כן ירד ממנה, והיה כלא היה. והלא היו בו מקומות שלקחו את לב השחקן וגם את לב הקהל, היו בו דמעות וגם צחוק לא חסר בו, ואולם, כנראה, לא ידענו את מלאכת הכתיבה. ברם, אף נסיון זה עמד לי שלא להתרחק מענין התיאטרון לגמרי ונדמה לי, שאף הוסיף לקרבני אליו צעד אחד, כי חיזק את געגועי למישחק.

הופעות במתיות מעין אלה גירו את יצרי שוב ושוב לחתור אל חוף התיאטרון שעמדתי לפניו כמו לפני תעלומת־קסמים מצודדת. לוּ לפחות היתה לי אפשרות כלשהי לראות פעם תיאטרון, ולוּ גם פרובינציאלי, ולוּ גם של חובבים, כי אז אולי רווח לי בעבודתי, כי אז אולי הייתי רואה את חסרונותי ואת שגיאותי? לוּ ניתנה לי הזדמנות כלשהי לראות במישחקם של אחרים, הייתי רואה אולי איך לא צריך לשחק – במקרה שלא היה מוצא חן בעיני – ואיך צריך לעצב דמות על הבמה – במקרה שהמישחק עלה יפה, לדעתי! הייתי מסתכל בכל נואם שבא לאסיפות ביפו, הייתי שומע את הרצאותיהם של השליחים הציונים, שבאו לתור את הארץ לזמן־מה, ומהם אמנם שאבתי לא מעט למישחק. פעמים רבות הבאתי את החיקויים עד לידי אַבסורד, כשהלבשתי אחת הדמויות של איבסן באיצטלא של אורח ציוני מרוסיה, לכל סימניו החיצוניים, או כשהעליתי אחת הדמויות ‏ של הירשביין באיפור של נורווגי!.. הס מלהזכיר את אופן ההבעה הנפשית של הדמויות הללו, שהיתה ממני והלאה. חוסר־יכולת זה דיכאני יותר מכל, כי הוספתי לקרוא בספרות הבמתית וידעתי מהן הסגולות הנדרשות משחקן בעולם התיאטרוני הגדול.

אותו זמן ניהלתי משא־ומתן עם ברנר שהוציא לאור את “המעורר” בלונדון ואני הייתי סוכנו ביפו ובמושבותיה. משנדפס מערכונו “לעת עתה” באחת מחוברות הירחון “הזמן”, עלה בדעתי להציגו על במת יפו. פניתי אליו שירשני לתקן אי־אלה מקומות, שלפי דעתי לא הועילו וחסרונם לא יהיה מורגש, אילו השמיטום. והנה תשובתו:

“בנוגע ל”לעת עתה" (ירחון הזמן, חוב' ג'), אחרי העמוד 337–342; ואחרי 345–338; ואחרי 341–346. אך כל זה מובן מאליו. קשה מזה השגיאות שבפנים, המקלקלות, לפעמים, את הכוָנה, ובזה צריך הרז’יסוֹר לדקדק היטב.

"בסוף נשמט מחזה שלם.

(ולויל משליך את הסידור ורץ החוצה)

מחזה ט"ו

(הבמה מתרוקנת. דממה ארוכה. מחשיך. אין איש. לאחרונה יוצאת פייגל, כשהיא נושאת את התינוק שלה על שמאלה ובימינה היא מאהילה על פיו לבל ישמיע קול).

"פייגל (לעצמה): וזה לי בעד כל ידידוּתי!.. “מחר כעלות הבוקר תצא מזה”… (מתנחמת) עד מחר יסור כעסו, יוטב… (ברעל) המ… אם לפני החתונה מתחוללות שערוריות כאלה מה כבר יהיה אחרי־כן… (בגחוך) לעת עתה לא רע… (נגשת על בהונות רגליה אל החדר הצדדי ומטה אוזן אל הכותל) המ.. רכוש… “עשרה סדינים, שמונה עשרה מטפחות,. חמש עשרה אלונטיות, חמש עשרה מפות”… סופרת, סופרת… שמֶנטה־לֵיקֶה… לבריות יש הכל… (נגשת אל המראה ומסתכלת בבואתה), ואני הולכת ונחשכת מיום ליום.. (מולקת את לחייה ומנענעה בראשה) צפד עורי… (אל הילד המסתער) הרגע נא… (באיבה) האָלמי, צרתי…. תבוא מיתה משונה על אביך בכל מקום שהוא (עומדת ומחרישה).

(צללי בין־ערבים, המסך יורד לאט, לאט).

גדולה היתה שמחתי לידיעה שקיבלתי מאת ברנר שהוא עומד לבוא לארץ. ממנו – אמרתי – תצמח הישועה. הוא בא מהעולם הגדול, ובודאי ראה הרבה תיאטראות – כך האמנתי – והוא ינחני בעצותיו. הופעתו בארץ היתה אופיינית לברנר, ולא הפתיעתני, אף כי חיכיתי לו חדשים אחדים, על פי מכתביו מגליציה (הלכו לאיבוד בימי המלחמה הקודמת בווארשה). משנודע לי שהוא כבר נמצא בחדרה ועובד שם, ידעתי שיופיע גם ביפו באופן פתאומי וחיכיתי לו בכל יום. ציפיתי, שיום אחד תיפתח פתאום דלת חדרי והוא יעמוד בפתח. ואמנם כן היה. באחד מימי האביב כששבתי מבית־הספר (הוריתי אז תורה ודרך־ארץ לילדי תימן וספרד בבית־הספר של חכי"ח) מצאתיו יושב נשען אל השולחן ומעיין בספרו של שופמן, שהוציא הוא עצמו בהוצאת “המעורר” בלונדון. אף כל שאר ספרי הוצאו מהארון, כולם פתוחים, משל חיפש איזו שו"ת או “ויש לישב”… ודומה היה הדבר, כאילו רק זה לפני ימים מספר נפרדנו, ימים ולא שנים. גם על צרור המכתבים לא פסח וכאחד העושה בתוך שלו חיטט וחיפש עד שמצא את מבוקשו. את מכתביהם של אבא ושל אורי ניסן מצא, קרא ועיין בהם במין רטט של חיבה ולא הניח ידו מהם גם כשעיין בספרו של שופמן.

– עוד היום נכתוב לאבא, מפה, מארץ־ישראל… והיכן “הוא”? – שאל בהצביעו על מכתביו של אורי ניסן. – ומה דעתו של אבא על “האַקטיוֹר”? מה כלתה נפשי לראותו ולשמוע אותו מחרף ומגדף אותך על שאתה מקצץ בנטיעות ומטמא את ארצו הקדושה בשחוק והוללות!.. הזוכר אתה את דברי־הכבושין שדיבר בבית־הכנסת הישן? הזוכר אתה איך ששלח את ר' נחום לייב המשגיח לקחת אותך מההצגה?… ומתי תציגו כאן דבר־מה ואראך גם אני משחק לפני, אה?

נתגלגלה השיחה על המערכון שלו “לעת עתה” שעליו כתבתי לו עוד בימי שבתו בלונדון, והצעתי לו לתקנו ולהוסיף לו מערכה אחת, אף כי לא נסתייעא מילתא ולא הצגנוהו כאן. מתוך שיחה זו נודע לי, שברנר לא התענין בתיאטרון כלל ועיקר, וכל התקוות שתליתי בו נכזבו. הוא אמנם התחיל להתענין בתיאטרון העברי, משבא לארץ, ורצה מאוד בהתפתחותו, אבל ידיעותיו היו מעטות מאוד, ולא יכול לתרום הרבה משלו להתפתחות זו. ברם, הוא עודד אותי בעבודתי והיה שואל מדי פעם בפעם, מתי יזכה סוף־סוף לראות כאן איזו הצגה.

“הפועל הצעיר”, המפלגה היחידה אז בארץ, שגילתה ערנוּת ומרץ, סידרה אותו חג הפסח מחזה בירושלים להטבת מצב עתונה. בחרו ב“אוריאל אקוסטא” והזמינוני להשתתף וגם לסייע להצגה. רוב המשתתפים היו ירושלמיים ואני באתי בתורת “אושפיז” לשחק את תפקידי שם. ההצגה היתה עלובה ובלתי־מוצלחת מכל הבחינות. את תפקידו של אַקוֹסטא שיחק אחד מהעולים החדשים שלא ידע עברית, וכפי שנוכחתי בעת החזרות, לא ידע גם את מלאכת המישחק – אף כי הִרבה לספר על גדולתו בתורת שחקן בתיאטראות שברוסיה. בלי להרבות בהוכחות לטיב “מישחקו”, אספר רק אחת: הוא הדהימני ממש בעת החזרה הראשונה, כשהתחיל מבטא את המלים העבריות בהוספת “ס” בסוף המלים; כך, למשל, במקום שנאמר בגוף המחזה: “המותר לי המוחרם והמקולל לגשת אל איש קדוש כמוך!” ניסה להפתיענו בידיעתו הרבה בתורת המבטא התיאטרוני ואמר: “המותר לי המוחרמ’ס והמקולל’ס לגשת אל איש קדוש כמוך’ס?”… כמובן, הסברתי לו, שדבר כזה לא ייתכן אצלנו. הוא התרעם עלי מאוד, ושמר את הדבר בלבו לעת מצוא. ואמנם כעבור שבועות אחדים ערך נשף מקרא לעצמו בירושלים, באין משגיח עליו, ובחר לקרוא, בין השאר, את שירו של ביאליק “על השחיטה”. כאן עשה כאדם העושה בתוך שלו, לפי “הבנתו” הוא:

"התלין’ס! הא צואר’ס – קום שחט’ס

ערפני ככלב’ס, לך זרוע עם קרדום’ס,

וכל הארץ לי נרדום’ס!.."

לא הבחין עלוב זה בין “ג” ל“נ”, וסופו שיצא מאותו דיקלום בשן ועין. מאז לא עלה עוד על במת ארץ־ישראל.

ו“אקוסטא” זה בצירוף שאר ה“שחקנים” – שאף למדרגת חובבים לא הגיעו – קלקלו את ההצגה עד כדי כך, שפני אדמו מבושה מתחת לאיפור, מדי עלותי על הבמה, למלא את תפקידו של “הרב די סנטאס”. למזלי הרע ישבו אז באולם, מלבד ברנר, שחיכה להצגה זו בכליון־עינים, גם ביאליק ורבניצקי שבאו לראות את הארץ בפעם הראשונה. למותר להגיד שאותה “הצגה” דיכאתני עד מאוד. לא הרהבתי עוז בנפשי לצאת אל האורחים עם גמר ההצגה; ברחתי לבית־מלוני, ולמחרת הבוקר חזרתי ליפו מבלי להראות לפני האורחים. כתינוק שסרח, התהלכתי כמה ימים אחרי ההצגה הזאת. ובכל־זאת לא עלה על דעתי לנתק את חוט חלומי היקר, אף כי מיום ליום גברו הספיקות המנקרים במוחי.

ברנר השתקע בירושלים, והמשיך בשלו, כלומר, בחיטוטיו ובלבטיו הנפשיים. אחרי תקופות “המעורר”, ‏ “רביבים” ו“לא־כלום” התחיל מחפש מחדש כאן בארץ “אחיזה” כלשהי, “מחפש” עשרים־וארבע שעות ביום. משהיה בא ליפו – פעמיים בחודש – היינו מטיילים ארוכות וקצרות ומשוחחים על התיאטרון. הוא רצה להאמין שיש צורך בתיאטרון כאן, כשם שרצה להאמין בכל ערכי תחיתנו בארץ, אבל באפשרות קיומו של תיאטרון עברי לא האמין. “אין תיאטרון יכול להתקיים על חובבוּת עלובה!” הוא לא אהב את החובבות הזאת, כשם ששנאה נפשו חובבות בספרות. חייב אדם להתמסר למלאכתו בכל רמ"ח אבריו, מתוך אהבה עד כלות הנפש, כדי שיגיע לשלימות. ועם כל זאת לא היה ביכולתו לעזור בהרבה לתיאטרון, שהיה בעצם תכונתו רחוק מנפשו. על־כל־פנים, היה מוכן לעזור בתרגום ובעצה בבחירת מחזות להצגה, ואמנם עשה זאת אחר־כך.

באותה תקופה נערכה עוד הצגה אחת לטובת גני־הילדים שביפו, והיא הצגת “מפוזר ומפורד” מאת שלום עליכם, בתרגומו המוצלח של קרישבסקי־אזרחי. גם הצגה זו, ככל אחיותיה הקודמות, לא הצטיינה בסגולות תיאטרוניות יוצאות מגדר הרגיל, אולם חידודיו השנונים של המחבר והתרגום הטוב גרמו להצלחתה והקהל “לקק את האצבעות” מאלה השנים. מכיון שרבע ההכנסה הנקיה הוקדש לשלום עליכם, חביב הקהל, שנמצא אז לרגל מחלתו בשוייץ, והיתר לגני־הילדים, אף זה מוסד חביב על הקהל, נמכרו הכרטיסים עד אחד.

מאת שלום־עליכם נתקבלו ברכה ועידוד למשחקים־החובבים ובקשה לשלוח לו את התרגום. מובן מאליו, שבקשתו נתמלאה מיד.

וזהו נוסח מכתבו של שלום־עליכם:

"בוג’י הסמוכה לקלראן (מדינת שוייץ) האטל

“באסיט”, 30 מאי 1909.

"לחובבי הבמה העברית ביפו, שלום!

אדונים נכבדים,

קראתי בשמחה וברצון רב את מכתבכם על דבר הצגת חזיוני “מפוזר ומפורד” ביפו. שמחה כפולה ומכופלת היתה זו לי, שחזיוני זה הוצג על ידכם בעברית, בשפת התחיה שלנו. אשרי עין ראתה זאת. ואשרי אוזן שמעה כל אלה! ואני אחד מבני הגולה, בני עם מפוזר ומפורד, זאת תקוותי מאז לעלות למקומותיכם ולראות בעיני את כל הנסים, שנעשו בארץ אבותינו בימים האלה בזמן הזה, ולשמוע באזני את צלצול העברית החיה על הרי יהודה ובמות ישראל. מי יתן ואזכה לזאת ואראה בעצמי את “המפוזרים והמפורדים” שלי מתכנסים על במה עברית בארץ־ישראל, והיה לי זה כעין “קיבוץ גלויות” בזעיר אנפין. ובזה אני שולח את ברכת שלומי להאדונים דושמן, הררי, גנסין, ואייזנשטיין ולכל אלה שמילאו תפקידים בהצגת חזיוני הנזכר, אם תואילו להיטיב עמדי – ושלחתם לי את העתקת התרגום העברי של מר קרישבסקי, כדי שאשים עיני עליו.

את הכסף קיבלתי בתודה.

ואתם שלום וכל אשר לכם שלום.

שלום עליכם

נ. ב. – כתובתי התמידית לכל ימות הקיץ תבוא בקרוב בכל העתונים העברים. בחפץ לב אשלח לכם כל דבר דרמתי שאכתוב בעברית בימים הבאים".

וזוהי המודעה על הצגת המחזה:

במחיצתו של היילפרין    🔗

היו כמה “מקרים תיאטרוניים”, מעין אלה שהזכרתי לעיל, שאין לצרפם לחשבון העבודה העיקרית, אבל בכל־זאת היוו שלב בסולם ההתחלות התיאטרוניות בארץ. ולכן אני רואה להזכיר כאן את מקרה “ד”ר שטוקמן" או “עוכר העם” של איבּסן בתרגומם של ישי אדלר והמורה גרינשפון. בגישת השחקנים החובבים למחזה חשוב זה היתה, כמובן, מידת הרצון הטוב מרובה ממידת היכולת הרצינית. ידוע ידעו שמחזה של איבסן מחייב התאמצות והבנה עמוקה מצד השחקנים, ואם אלה לא יעמדו על הגובה הדרוש, מוטב להם שלא יעלוהו על הבמה, כל־עיקר; ביחוד אמורים הדברים במחזה זה, שהעלילה הבמתית איננה מרובה בו וכמעט כל ההצגה עוברת בדוּ־שיח בלבד – אפס, מלאכת המילול היתה לקויה מאוד אצלנו. נוסף על כל אלה בלבול המבטאים בקרב השחקנים, יוצאי ארצות שונות! מהם באו מעומקא דרוסיה, שהרי“ש והלמ”ד נקשו כמטילי־ברזל בפיהם. מהם מערבות אוקראינה וּוהלין, שהעי“ן והלמ”ד נתחלפו לה"א בגרונם, ומהם מפולין ומגליציה, ושוב “מבטאם ודקדוקם” עמם… והשומע משים אוזן כאפרכסת, מיגע את מוחו ובעיניו יפנה לכל עבר, כמשווע ליושב שחקים, שיצילהו משפת־בבל זו.

בתנאים קשים ובנסיבות משונות כאלה אמרו להעלות את המחזה של איבּסן על במת יפו אז. כאמור לעיל – מדריכים ומורים לא היו, כל אחד הכין לו את תפקידו ככל העולה על לבו, באין קשר בין דמוּת לרעותה. רק יצר המישחק הוא שדחפנו לכשלון תיאטרוני זה. נוסף על כל אלה דרבן אותנו הנוהג ה“טרדני” של בן־יהודה להזכיר מדי פעם בעתונו “השקפה” את חוסר המרץ בלהקת החובבים ואת ההזנחה בעבודה נחוצה ומועילה זו. אולם הישועה – גם לקהל וגם לשחקנים – באה ממקום אחר. שיטת ה“בקשיש” שלטה אז, כידוע, שלטון בלי מצרים בכל ארץ ישמעאל, וסימניה לא חסרו גם במקצוע חדש זה, שנוצר זה עתה לשמחת־לב הפקידים המקומיים. והמנהג נעשה קבע, שלפני כל הצגה ניגש אחד מאתנו לשולחן מסויים בבית־הממשלה וגמר את הענין ב“כי טוב” במחיר מג’ידה אחת. גם לפני הצגה זו נהגנו כך ועשינו מה שעשינו, בלי לדעת, כי אנשים אחים משלנו היו מעונינים, שהצגה זו לא תתקיים, מפני סכנת ה“סוציאליזם” הטמונה בו. מה עשו? הלכו והלשינו בפני פקיד גבוה מזה שבא על שכרו מידנו. ובאותו ליל ההצגה, כשהמערכה היתה בעצם תקפה, נפתחה פתאום דלת האולם ושני פקידים נכנסו והודיעו בקול נגיד ומצווה: “הי, חווג’ה, אתלע”! ומשמעות הדברים: “הוי, אדוני, רד מהבמה!”

השחקן שעיצב את דמות שטוקמן (אני עבדכם) לא הספיק לגמור את המונולוג על האינפוּזוריות ויתר החידקים ונאלץ, על פי הרָשות, להפסיקו באמצע, והמסך הורד…

הקהל אמנם התמרמר והתרגז על פראותה ובערותה של הרָשות, ורבים, שהיו נתיני ממשלות אחרות אמרו להתנגד ולהמשיך את ההצגה, כי האולם היה קנינו של נתין אמריקני ולפי חוקי הארץ בימים ההם לא היתה כל רשות לפקיד תורכי לעבור את מפתן ביתו של נתין ארץ אחרת. אבל חזקו עליהם דברי תושב יפו, שלא להרגיז את הפקידים, העלולים להרע במקום אחר ובענינים ישוביים. ואני מודה ומתוודה, ששמחתי בלבי על המאורע ששם קץ למישחק חסר־טעם זה. גם לא השתדלנו לבטל את האיסור במשך זמן רב, עד שנבנתה הגימנסיה בתל־אביב, וחזיונו של איבסן הועלה על במתה בצורה משופרת ומשוכללת יותר, ועוד ידובר בו בפרקים הבאים.

התחילה שוב עלית צעירים מרוסיה וימים בהירים, ימי תקוות וסיכויים חדשים, עודדו את הישוב בימים ההם. קבוצת עסקנים, שזכו לעלות לארץ־ישראל ולהתישב ביפו, לא הסתפקו בזה שהם יושבים כאן ונהנים מן המוכן. הם ראו צורך לחדש דבר־מה, להקים מפעל ממשי משלהם. וכך יצאו בסיסמה: “אחוזת בית”, היינו, לבנות שכונה חדשה ליד יפו, שכונה עברית במלוא מובנה של מלה זו. כל היום הם טרודים בעסקיהם ביפו, ואילו בערב, ישכנו לבטח בבתיהם, בשכונה שתיבנה בין יפו ושרונה. אמרו ועשו: יום בהיר אחד נראו אנשים רבים על החולות שבדרך לשרונה, בה הוריקו אי־שם גפנים בודדות ושלוחותיהן מתפתלות בין גבשושים מצהיבים, ועצי־סרק עגומים שלחו ענפיהם העקומים כלפי השמש היוקדת, כמתחננים שלא תשרפם באשה… מדשדשים האנשים בחולות, מודדים ומחשבים, מחשבים ומודדים…

העבודה בוערת. וכעבור ימים לא־רבים יוצאת שיירה של צעירים לעבודת יישור החולות ורינה בפיה: “אנו באנו ארצה, לבנות ולהבנות!”… שמחת־יצירה שררה בעבודה, העינים הבריקו, הידים לא ידעו עייפות. כל היום עסקו בעבודת היישור, בלהט השמש, ובלילות – ויכוחים, שיחות וריקודים על החולות עד כלות הנפש. ובבקרים – שוב לעבודת היצירה. בכל יום ד' בשבוע היתה עוגנת אניה מאודיסה ופולטת צעירים וצעירות ששהו ימים אחדים ביפו, טרם יעברו הגלילה. המעטים שנשארו בעיר נספחו אל פלוגת מיישרי החולות בשכונה העתידה להבנות. והשכונה הצעירה והענוגה, מתהדרת בכל בוקר בלבוש חדש. כבר רואים בפועל ממש את צורת הרחובות בעתיד: רחובות רחבים, שלא כסימטאות נוה־שלום ונוה־צדק, וכבר סומנו גם שמות לרחובות אחדים – הרצל, לילינבלום, יהודה הלוי! תתלו בי, לכשתרצו, קולר של סנטימנטליוּת, ר"ל, אך הנני מודה ומתוודה שהיו רגעים ונשימתי נתקצרה בראותי אלה. לפעמים קרובות הייתי מפסיק את עבודתי ויוצא אל שפת הים. הים היה משקיט את סערת רוחי: הן במו עיני אני רואה, שדבר גדול הולך ונוצר. דבר נשגב ונעלה. ואחריתו מי ישורנה, מי ישורנה!

התחילו צצים בנינים חדשים לבקרים. בתים בני קומה אחת, מפוזרים בין החולות, רעפי גגותיהם צובעים את הסביבה ארגמן, – בשׂורת עתיד מזהיר ומרנין לב: הכל חדש! ארץ חדשה, אנשים חדשים, זקופי קומה וישרי גו, ושפה חדשה בפיהם! חדלו ויכוחי־הסרק, מורשת הגלות. ענינים אחרים, חדשים וחיוניים, ניתנו לאנשים, לענות בהם. היכן הוא הסופר הדרמטורגן, שיכתוב מחזה חדש לגמרי, מחזה שעוד לא נוצר כמוהו אצלנו! הלא כל מה שהעינים רואות כאן חומר הוא ליצירה בשביל התיאטרון המחפש מחזה מקורי!

והנה בא לארץ יהודי טוב, ולא מרוסיה, שעלץ לבו למראה עיניו ונתפעל מכל הנעשה כאן ונתפס לרעיון של הקמת בנין בשביל הגימנסיה “הרצליה”, ששכנה באחת מסימטאות יפו. שורת הבתים שברחוב הרצל, היתה מתארכת והולכת משני צדיה, עד שבא ה“בנין” הגדול של הגימנסיה וחסם את הרחוב: די, עד כאן! אם רצונכם בכך, התפשטו־נא לרוחב השכונה: רחוב לילינבלום, יהודה הלוי, והרשות בידכם לפתוח עוד רחובות, אבל כאן – חסל! ושמר על הבנין הגדול – בנין־ענק, לפי מושגי הימים ההם – אחר בעל־חלומות ובעל־הזיות, שהפך מאז לאגדה של ארץ־ישראל החדשה, איש נלבב ויקר נפש, הלא הוא מיכאל היילפרין, שבלילי שמירתו היה נוהג לשיר שירים נוגים וערבים, וקול שירתו היה משתפך על פני השכונה השקטה, השקועה בתרדמה עמוקה. אי־משם היה נתעה זוג שאיחר שבת על גבי החולות וניגש אל אבני הבנין להקשיב מקרוב אל הרינה הנוגה. ואילו היילפרין, משהיה מרגיש במתקרבים, מיד נטפל אליהם ומרצה לפניהם על התכניות המופלאות, שצצו במוחו בימים האחרונים…

הוא היה מבאי “ביתי” מאז התחלתי עוסק במישחק. הוא אהב את התיאטרון, אבל אהבתו זו היתה מלווה הסתייגות, כדרכו: “כל מה שאתה מוצא בארצנו הוא טוב מאוד, אך לא כמו ששיערתי ולא בצורה זו שמצאתי!” והיה מתחיל לפתח שיטות ולפסוק הלכות לפי טעמו ולפי דעתו. היה נוהג לערוך ביקורים חטופים בחזרות שלנו וסופו שיוצא מאוכזב ביותר, אלא שמעולם לא הפליט כל דבר בקורת, שמא יזיק חלילה להתחלה נאה זו של תיאטרון בארץ־ישראל, יום אחד העיז לגלות לפני את הסוד שנשא בחובו זמן רב: נוסף על כל חלומותיו הנועזים כתב גם מחזה “הירוֹאי”, ותכנו – כיבוש ארץ־ישראל בימינו! מובן מאליו, שהתנה תנאי “בני גד ובני ראובן”, קודם לקריאת המחזה: את התפקיד הראשי לא אמסור לאיש מבלעדיו, כי הוא רק הוא צריך לשחק אותו. אופן כתיבתו – ככל מה שעשה האיש – היה מוזר למדי. הוא היה רושם קטעים קטעים בעפרון על גבי פיסות־נייר מעוכות ודהויות שהיו מצויות לרוב בכיסי מכנסיו. משעמד לקרוא לפני את המחזה, הוליכני אל מאחורי בנין הגימנסיה, מקום שהיה פנוי מבנינים ופתוח אל הים. ומשהתחיל לקרוא, התקשה מיד בעריכת פיסות־הנייר המעוכות, לפי הסדר, וסופו שהשאירן בידו והמשיך לקרוא בעל־פה, בפתוס “היילפריני”, כמי שעומד על הבמה ונואם בפני קהל רב… מובן שהכל נאמר ו“דוקלם” בשפה רוסית עסיסית ורעננה, כי ללמוד עברית לא היתה לו סבלנות!… ומדי העירי לו בענין השפה, העלול לעכב את ההצגה – הוא היה דורש, שמחזה זה יוצג במהרה! – היתה תשובתו: “סבור אני, שאתה מפריז בחשיבות הענין, אפנה אל ביאליק באודיסה והוא יתרגם לי את המחזה אחת ושתים!..”

היה בו בהיילפרין דבר־מה מיסוד התיאטרון, אף כי היה מבטל את מל המחזות שהעלינו על הבמה בארץ. “לא זאת הבמה הדרושה לנו עתה, בימי כיבוש ארץ־ישראל, ולא אלה השחקנים הדרושים עתה במולדתנו הישנה־החדשה, ערב בנינה המחודש!” את דברי ד“ר שטוקמן ב”אויב העם" של איבסן לא סבל, ואת דעתו השלילית הביע מתוך אנחה בפגישותיו אתי: “למי נחוצים דיבוריו הממותקים המעוררים גועל בנפשנו?!..” והאם אין מיסוד התיאטרון במעשה הנועז שעשה האיש בקרקס שנזדמן ליפו? אנשי הקרקס, שתקעו את אוהלם בככר נוה־שלום, הראו יום אחד את להטיהם בהכנעת אריות, לקול תרועת ההמון הרב, המצטופף בתוך האוהל, ופתאום קם המכניע הראשי והכריז: “היש מי בקהל הרב הזה, וישים את נפשו בכפו ויכנס אתי לתוך זירת האריות?” לקול הקריאה הזאת נענה רק מיכאל היילפרין, היחיד, שיצא משורות ההמון הצפוף. רבים מהם היו מה“שבּאבּ” של יפוֹ, שלעגו אז לצעירי ישראל וכינו אותם “וְלָאד אל מִוֶת” – על פחדנותם, כביכול. היילפרין פילס לו דרך בין הקהל, ניגש אל המכניע והציע להיכנס עמו לתוך הזירה. ההמון עצר את נשימתו מרוב תמהון ופחד. בעל הקרקס קיבל אותו בסבר פנים יפות, פתח את שער הזירה ונכנס אתו והעמידהו ליד האריות. הככר המלאה אנשים, נשים וטף כאילו נאלמה גם היא… פניו היפים של היילפרין, זקנו, שזרקה בו שיבת־מה ומצחו הרחב שהתבלט מבין שערותיו המכסיפות, הקסימו את כל ההמון, ובעיני רבים נוצצו דמעות גיל ופחד. והנה הפתעה: הוא ראה שעה זו כשעת־כושר, נשא עיניו אל הנאספים, ובקול שוקט פתח בשירת “התקוה”. והאריות על ידו!… ורק אז, עם שירת הימנוננו הלאומי, כאילו נתעורר הקהל מתדהמתו, ויהודים וערבים כאחד התחילו מריעים לכבודו. וכך נהפך ההמון, שבא לראות בפלא כניעת האריות, לקהל שבא ל“מיטינג” ציוני חגיגי, והוא, היילפרין, גיבור היום בגוב האריות…

אותו יום פגשתיו בין הערביים על חולות הים שבקרבת נוה־שלום, ה“טיילת” של אותה תקופה, ומיד אמר לי: “הנה התיאטרון האמיתי הדרוש לנו כאן! אתם רוצים להעביר הנה את כל הרקבון הגלותי שממנו ברחנו, אבל נילחם גם בזה, כשם שעלינו להלחם בהרבה דברים שעומדים ושעוד יעמדו לשטן בדרכנו!”

ולא בכדי אמר מה שאמר. ענין התיאטרון בכללו היה ענין כאוב לגביהו, כפי שנודע לי כעבור זמן־מה. אשתו וילדיו נשארו ברוסיה וסירבו לבוא אליו, והוא לא מצא מנוח לנפשו, כי קשור היה אליהם בכל נימי נפשו, וביחוד גברו סבלותיו, משנודע לו, כי בתו היחידה, האהובה עליו מכל, התחילה לשחק על הבמה הרוסית. הדבר העציב את רוחו מאוד, וביותר הצטער, כששלחה לו את העתונים, בהם כתבו המבקרים על מישחקה והפליגו בשבחה. הוא חשש מאוד לבתו, שמא תעזוב את עמה לשם קאריירה תיאטרונית, כמנהג הרבה שחקנים יהודים בימים ההם, שיהדותם עמדה להם לשטן בדרך התיאטרון הרוסי. דכאון־רוחו הלך הלוך וגבור והיילפרין היה נעלם מעינינו לימים רבים, וגם בלילות־השמירה נדם קולו ושירתו נפסקה. עמד לו השלד של בנין הגימנסיה בחשכת הלילה בודד ועצוב, כאילו לקח גם הוא חלק בצרת שומרו. הוא היה מהלך מסביב לבנין, שקוע במצוקת נפשו, אכול קנאה, מתאבל על אבדן בתו האהובה. הוא לא רצה להשלים עם אסונו וחיבל תחבולות, להציל את הבת. יום אחד בא אלי וביקש ממני ללכת אתו אל הנמל ביפו. היה זה יום בוא האניה מאודיסה. הוא טילגרף הביתה, שהוא חולה אנוש, ומשאלתו האחרונה היא להתראות עם אשתו וילדיו לפני מותו… והוא קיבל טלגרמה, שהם יצאו לדרך. הוא ביקש ממני, שאשתדל

להשפיע על בתו שתישאר כאן ותתחיל לשחק אתנו. “מוכרח אתה לעזור לי להציל את בתי מצפרני הגויים” – התחנן בקול בוכים. היתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שראיתיו בכך: עיניו נוצצו מרוב אושר בהעלותו על לבו, שמשפחתו באה סוף־סוף לארץ, ועם זה פחד מאוד, שמא ישובו כלעומת שבאו – ואיבד את עולמו.

הארכתי קצת בפרשת היילפרין, שאין לה שייכות ישירה לענין התיאטרון, על שום שהיה אחד המתנגדים הגדולים והמסוכנים לאותו קומץ קטן של חובבים שביקשו להקים במה לאידיש, אף כי לא סבל גם את הקנאוּת היתירה לעברית. ועל שום שבּתו נשארה זמן־מה בארץ והתחילה, באין־ברירה, לשחק בעברית, לאחר שהעתיקו לה את תפקידיה באותיות לועזיות.

והשכונה הנאה, “אחוזת בית”, הולכת ונבנית ועולים חדשים עולים ובאים – מי מפני הלחץ והנגישות, ומי מתוך הכרה שאין לעמנו עתיד אלא בארץ־ישראל. בין כך ובין כך. הישוב החדש מתרבה והלב רועד משמחה. כוח הדמיון בונה עולם חדש, מקלט בטוח לעם.

ו“הפועל הצעיר” התחיל אז לפעול במלוא מרצו: בתקופה ההיא עלה בדעת מנהיגיו להעלות מחזה על הבמה, לשם תמיכה בשבועון של המפלגה. ונפל הגורל על המחזה של יעקב גורדין: “האלוהים, האדם והשטן” בתרגומו של ק. ל. סילמן. המחזה הזה היה ידוע לקהל עוד מהגולה, שכן היה זה זמן פריחתו של גורדין. רבים מאוד ראוהו שם בהשתתפותם של שחקנים מעולים, אלא שהצעד הנועז הזה מצד “חובבי הבמה העברית” היה בו יותר מקלות־ראש מאשר העזה אמנותית. אף על־פי כן, ראינו בכך גם משום “העפלה”, כפי שנהגו לכנות את התקופה ההיא ואת כל אשר עשו אז בארץ. והצד המענין שבהצגה זו, הוא, שמני אז – אחרי הנסיון הקלוקל, שאני רואה אותו ככשלון – נתחשלה עוד ההחלטה להמשיך את העבודה ולנהלה ביתר תקיפות.

בעתונות שהגיעה מן הגולה קראנו, ששם מעלים את המחזה של גורדין בהצלחה רבה, ואף להקתו של פרץ הירשביין, שעלתה ברמתה האמנותית על שאר התיאטראות האידיים, ושעניניה הכספיים היו לקויים ביותר מפאת שמירתה על רמה זו – אף היא, אחרי שהעלתה את “האלוהים, האדם והשטן” על במתה, הוטבו עניניה הכספיים. קראנו אז בעתוני ווארשה, שהצגת ה“הירשביינים” עלתה בהרבה על אלה של שאר התיאטראות ואפילו – כך כתבו אז – על אלה של הרוסים!…

ועל כך התפלאנו מאוד, אנו היושבים בארץ־ישראל. מה פירוש: “ואפילו על אלה של הבמה הרוסית?” הרי אין ספק – חשבנו – שאנחנו היהודים צריכים ומחויבים להצליח בדבר יהודי, כשם שהם הרוסים, צריכים ומחויבים להצליח במחזה משלהם! אבל מי יסביר לנו בכל־זאת את הכשלון שנכשלנו אנחנו – יהודים מערי התחום, שכל אורחן ורבען של הדמויות הללו נהירים לנו ביותר? לא עלה כלל על דעתנו לחשוד, שמא שבילי האמנות הבימתית, אמנות המישחק, אינם נהירים לנו, ונחפש אחרי סיבות אחרות.

אכן אין להטיל את האשמה רק על השחקנים בלבד. בחלקה הגדול, היתה זאת גם אשמת הקהל. צורך גדול היה אז לתושבי הארץ בתיאטרון, והיו צמאים לכל דבר המזכיר להם תיאטרון, ועל־כן סלחו וּויתרו על עיקרי דברים לרוב, ובלבד שיהיה להם חזיון. כאן ראוי לציין את העובדה, שתיכף לפרסום ההודעה הראשונה של הצגת “האלוהים, האדם והשטן”, נחטפו ממש כל הכרטיסים וביום ההצגה היתה העיר יפו מלאה אורחים מכל המושבות הקרובות וגם הרחוקות, ולא זו בלבד שהאולם – אולמו של לורנץ – היה מלא מפה לפה, אלא עמדו גם מבחוץ וצבאו על החלונות עד שלא היה אויר לנשימה גם באולם וגם על הבמה. והיתה לו לקהל ההוא הסבלנות לישב בצפיפות ובדוחק, ללא אויר, בלי לזוז ממקומו, עד ארבע לפנות בוקר. וזה מפני שגם הצד הטכני היה כל־כך פגום ולקוי שהתחילו את המחזה לא בשמונה וחצי, כפי שהובטח במודעות, אלא קרוב לחצי הלילה… ולא נשמע קול מחאה ולא ניכר כל סימן של תרעומת מצד הקהל שציפה כל־כך להצגה.

אולם היה גם צד חיובי למטבע זה של יחס הקהל. הוא עורר בנו, החובבים, הכרת ערך עבודתנו, על אף ליקוייה, ורצון טוב לשכלולים, הן בעבודה היסודית – המישחק – והן בחיצוניות, כמו התלבושת, האיפור והצד הטכני של ההצגה בכללה. עם גבור השאיפה לשחק כדבעי, גבר עוד צערנו על חוסר מורה ומדריך למקצוע. ד“ר הררי שהיה שקוע ראשו ורובו בעבודת ההוראה לא יכול, בכל רצונו הכביר ואהבתו העזה למישחק – לנהל את העבודה הבמתית, שגם היא דרשה עמל רב וזמן ממושך. אזי פנינו לכמה אנשים, שישבו בחו”ל והיו כותבים מפעם לפעם בקורת על הצגות תיאטרוניות בעתונים עבריים, וחשבנו שמן הסתם יש להם ידיעה במקצוע זה, והזמנו אותם לעלות לארץ. לאשרנו, לא יצאה ההצעה הזאת מגדר של חליפת־מכתבים בלבד…

אחדים מהחובבים לא נתרופף אצלם הרצון לשחק גם אחרי הכשלונות האמנותיים ועל אף כל הקשיים. “יש להתמיד ולהמשיך” – היתה סיסמתם העקשנית. רבים אחרים עזבו את “מישחק הילדים” והלכו לאשר הלכו, וחובבים חדשים באו במקומם, ועם בואם של הללו, כאילו נשבה רוח חדשה, כאילו נשתפר גם המצב בעבודה התיאטרונית, לפחות, לזמן־מה. הצגנו את “אברהמ’ל הסנדלר” של ב. שפיר בעיבודו של ד“ר הררי – שמילא גם את התפקיד של אברהמ’ל הסנדלר – ואת “האחות הבכירה” של אש. בשני אלה הצלחנו, באופן יחסי, יותר מאשר בהצגות הקודמות, ולכן עלה על דעתנו לבחור מעתה במחזות, שאינם דורשים השקעת כוחות־מישחק יתירים. נוכחנו במשך עבודתנו המעטה, שבהצגת מערכונים יד שחקנינו על העליונה, וההצלחה האמנותית בטוחה קצת יותר. חומר זה של מערכונים וקומדיות קלות מצאנו בשפע בירחונים הצרפתיים שהיינו מקבלים, וכך נפתחה תקופה קצרה של מערכונים וקומדיות צרפתיות ל”חובבי הבמה העברית" ביפו. אולם רבים מאתנו – ואני בתוכם – לא הסתפקו בהצלחות ארעיות אלה. השאיפה למחזות גדולים לא נתנה לנו מנוחה. מחזה, שגיבורו עומד על הבמה ומדבר אל העם; מחזה, שיעורר את הקהל, אחרי ההצגה, לדבר על המחבר, שהגה את רעיונו, ועל השחקנים, שנעשו שליחיו ונושאי דברו – למחזה כזה שאפנו, הקומדיות הצרפתיות אמנם סייעו לנו בהרבה ברכישת ה“שיגרה” התיאטרונית, והרי קלילוּת במתית דבר גדול הוא לשחקן, – אולם הנפש השחקנית היוצרת היתה רעבה בכל זאת. ולא בכדי. אילו ניתן אז סיפוק לשחקן כאמן, אולי לא היה יוצא לחפש גדולות מאלה, אבל מכיון שהסיפוק העיקרי, המקצועי חסר לו – חשב, שבמחזה גדול, במונולוג גדול, ימצאנו… וכדאי כל העמל, וכדאי כל הטורח בלימוד המקצוע… ואת הרפּרטוּאַר ראינו לפנינו, והוא גדול ורחב לאין קץ! כי רוב הצעירים, שעלו אז לארץ־ישראל היוו חלק מן האינטליגנציה, שנתחנכה על תרבויות שונות ושפות שונות; כל אחד ואחד הביא אתו “מטען” של בקיאות בספרות ארצו וביקש להעביר לכאן את התיאטרון של ארצו, בלי להתחשב באפשרויות הדלות של חובבים נטולי אמצעים בארץ־ישראל. אכן היו אשר עמדו על דעתם, שדוקא רפּרטואַר עברי מקורי נחוץ לנו בארצנו ושאין לנו כל צורך בספרות זרה. עזבנו את אירופה לבלי שוב – טענו הללו – והשלכנו אחרי גוונו את התרבויות הזרות. פה נחיה ופה ניצור מחדש! כמובן, נשארו כל אלה בגדר שיחות נאות וּויכוחים לשמם, כי לעצם הענין, משהגיעו הדברים להצגת מחזה ממש, לא הועילו כל המליצות. הלכה לא נפסקה לא לכאן ולא לכאן – וכשהחלטנו להציג מחזה חדש נתקבל “היחוס” של ש. אש ברוב דעות.

יום שנתקבל בו מחזה לעבודה היה לי תמיד יום חג. האסיפות, השיחות, הויכוחים שקדמו לו היו ידועים לי משכבר הימים, וידעתי שאין בהם ברכה לגופו של הענין. לפיכך הייתי מבין לנפש ה“משתמטים” מן האסיפות, שנשנאו גם עלי. עם קבלת “היחוס”, הריצותי מיד גלויה לי. ח. ברנר שקבע את ישיבתו בירושלים וביקשתי מאִתו לקבל עליו את מלאכת התרגום. נתקבלה תשובתו החיובית ואנחנו ניגשנו לעבודה. אמנם לא היה זה עדיין המחזה, שאליו שאפנו, היינו: לא היו בו “מונולוגים של גיבורים”, אבל היה בו דבר־מה חדש, שלא כבמחזות הקודמים שהצגנו. היתה בו נימה של מין יהודי חדש וזר לנו, יהודי פולני מתבולל. דמות תיאטרונית, שחייבה אותנו למאמץ־חיפושים שעוד לא הורגלנו בו. שוב לא היתה זאת הדמות היהודית הקדושה שכל שחקן חובב מגלה בה פנים כרצונו, ככל אשר יעלה “המזלג האמנותי” שלו. כאן ניתנה לנו הזדמנות של יצירה במתית – אילו היתה לנו גם היכולת! ברנר השקיע הרבה כוח בתרגומו, אבל בעבודה התיאטרונית מי יעזור לנו?! כיום הזה סבור אני, שגם החיפושים כשהם לעצמם הנם הישג־מה בעבודה זו. אבל בימים ההם לא הרגשנו בכך. אז הרגשנו רק בצער העבודה, בצער החיפושים, וגדולה היתה האימה בפני יצירה זו של אַש, שכבר יצאו לה מוניטין ברחוב היהודים. אמרנו בלבנו: אם אנחנו נכשיל אותה, חס ושלום, לא תהי לנו כפרה. אך מכיון שקיבלנו על עצמנו עבודה זו. גמרנו אומר לעשות במיטב יכלתנו כדי להשלימה, ולהתפלל לשׂר של יצירה – אולי ירחם…

ועד אגודת חובבי הבמה העברית

ליזה וָרוֹן    🔗

הִרבה את היסוסינו בקשר להצגת “היחוס” עוד גורם אחד, שכבר הזכרתיו בפרקים הקודמים, והוא – יחסנו אל שלום אַש בתקופה ההיא, תקופת נצחונו הגדול של המחזה “אל נקמות” – יחס של הערצה, וגם אימה במקצת, כלפי אָשלא רברבא זה, ששמו התנוסס לתפארה בכל העולם הנאור וגם ברחוב היהודי. ידענו, שענין לנו עם סופר אמן, המקפיד על כל תג ותג שהוא מוציא מתחת ידו. ועוד היתה זכורה לי אותה שיחה עם אש, שלא נעמה לי, כל־עיקר…

אכן, בעת עבודתו של ברנר על התרגום, הסכמנו בעל־כרחנו לתיקונים רבים שהציע להכניס בנוסח העברי. לא קלה היתה העבודה גם עם ברנר, כי כידוע היה ברנר איש “מצב־הרוח”. באותה תקופה כתב את ספרו “בין מים למים” והיה שקוע, כפי הנראה, ראשו ורובו, ביצירה זו. והיה האיש שבור ורצוץ, כמי שנושא את עולו של כל עולם־היהודים על כתפיו ומצר על שלא מצא כאן עדיין פתרון לבעיית עמו. קשה היה לדבר אליו, כי היה צועק, מחרף ומגדף, ובפרט אותי, עבדכם, באשר גוּדל בביתנו והיה חברי הגדול ב“שיעור הדף” שהכין אתי מיום ליום. ואני, שידעתי את ארחו משכבר הימים, הייתי מחכה בשקט עד שיכלה בי את כל קצפו ויתפרץ לבסוף בצחוק ילדותי, כשאגלי דמעות ניגרים על לחייו האדומות, ויאמר: “נא, נא, ניגש לעבודה. אוי אוי, כמה אנו מבטלים את זמננו על לא כלום!” ואותו החיוך הפייסני והסלחני, האופייני כל־כך לברנר, משתפך על פניו. התרגום לא נמשך אצלו זמן רב; כידוע, היה ברנר מתמיד גדול בעבודתו. ועד היום אני מצטער על כתב־היד שאבד ואיננו. כי היתה זאת יצירה ברנרית טיפוסית, על כל תיקוניה, הגהותיָה ותוספותיה המרובות בשולי הדפים,

והיה גורלה של ההצגה הזאת כגורלן של שאר הצגותיהם של “חובבי הבמה העברית ביפו” בימים ההם: ברנר השקיע עבודה רבה ומאומצת בתרגום המחזה לעברית; חברי הלהקה עבדו במסירות רבה, מתוך שאיפה להראות – עד כמה שהיה הדבר ביכלתם – מעין מישחק כנה ורציני ולהעלותו למדרגה אמנותית.

אף אני התלבטתי והתחבטתי בתפקידי, לא ידעתי מנוחה עד הרגע האחרון לפני ההצגה. לדעתי, היתה זאת הצגה ראויה לתשומת־לב, על אף הכל, מפאת הגישה הרצינית של השחקנים, שלא היתה דוגמתה בהצגות הקודמות גם מטעם זה, שכאן היו לפנינו דמויות יהודיות שונות מכל אשר ידענו ועיצבנו עד כה. נוצר הפעם יחס במתי אל משורר־דרמטורגן, החי בתוכנו והמקפיד על יצירתו שלא תיפגם על־ידי חובבים קלי־מישחק. ועלי להודות, שזו הפעם הראשונה מאז החילותי במלאכת התיאטרון, היתה לי מעין התלהבות של שחקן למישחק. אהבתי את המחזה ואהבתי את תפקידי – אולי מפני שהשקעתי בו כל־כך עמל וסבל? אולם כמה עגמה הנפש וכמה כאַב הלב אחרי ההצגה, כשניטל עלי להפרד מתפקידי לעולמי עד! כי כל הקהל התיאטרוני היה מתכנס בפעם אחת באותו האולם – את המחזה הצגנו באולם “בית־הספר לבנות” – ולהצגה שניה שוב לא נמצא קהל…

זאת היתה לי, לשחקן שביקש להשאר בעל־מקצוע, אכזבה מרה. מדרכי זו לא אזוז, ויהיה מה – אמרתי – שחקן עברי אשאר לעולם, אפס… הזה יהיה שׂכרי? אני אעבוד, אעמול, אעשה לילות כימים, אחרוש בתפקידי עד שאמצא בו משהו ראוי לשם יצירה במתית ולאחר שאשלימו, אשחק אותו פעם אחת, רק פעם אחת, ואחרי־כן אגנוז אותו ואפרד ממנו לנצח! קשה היה לי להסכים לדבר אכזרי כזה.

ובינתיים הגיעה תקופת הריאקציה ברוסיה. פוזרה ה“דוּמה” השניה, והאכזבה נתנה אותותיה בכל. גם בספרות הורגשה השפעת הריאקציה והעתונים התיאטרוניים שקיבלתי גילו את השפעתה גם על התיאטרון הרוסי. הושמעו סיסמאות חדשות בספרות התיאטרונית: “מות להווי!” סוֹלוֹגוּבּ, בּריוּסוב, בּלמוֹנט, ווֹלינסקי, אנדרי בּיאָלי – כולם נזעקו למלחמה בהווי, שאיננו בן הזמן. האכזבה בתיאטרון הנטוּרליסטי הלכה הלוך וגדול, הוא לא סיפק עוד את הציבור. הציבור דרש מפנה, כיוון חדש בתיאטרון, מעין מהפכה באמנות. התחילו מחפשים אחרי צורות חדשות בתיאטרון הרוסי. ברם, גם הצורות הישנות, אלה שנמאסו על האינטליגנציה הרוסית, לא היו נהירות לי, לשחקן הבמה העברית, והייתי מאושר אז, אילו בא מישהו והסביר לי את ההבדל בין הישן והחדש בתיאטרון. כי מן הקריאה בעתונים לא יכולתי להציל דבר. מה, למשל, אפשר “להפוך” – חשבתי – בהצגת “היחוס”, או בזו של “האלוהים, האדם והשטן”, אם הכל כה ברור וגלוי לעין בהם? ואם איבּסן למשל דורש ב“עוכר העם” להפוך את כל תושבי העיר לאנשים גאים, בני־חורין וישרים גם לגבי עצמם וגם לגבי הציבור – מה אפשר עוד להוסיף ולחדש ולהפוך בו? ואם גם איבּסן, זה הדרמטוּרגן הלוחם, אבי הדרמטוּרגנים אז, כבר נחשב בין אלה ש“נתישנו” – מי הם המחדשים, הבאים במקומו? שמא ל. אַנדרייב עם מחזותיו החולניים, המזוייפים, יבוא ויתפוש את מקומו של איבסן בתיאטרון? והאומנם יפנו מקומם צ’כוב וגורקי, שגוללו יריעה ענקית של חיי עם ואדם, בהאצילם עליה מיגון נפשם? ולמי יפנו את מקומם?

תהיות ותמיות. דעות סותרות דעות, ספקות מטילים צלם בדרך. אבל לשחק לא הפסקתי. ה“סם” התיאטרוני כבר נתן בי אותותיו עד כדי כך, שכל הכשלונות, הספיקות ואי־הידיעה המוחלטת, שבלבלו עלי את עולמי, לא הזיזוני מהחלטתי להיות שחקן עברי. לא ראיתי לפני אורח־חיים אחר, בתורת יהודי הרוצה בתחית עמו בארצו. שויתי לנגד עיני התחלות בשטחים אחרים בארץ־ישראל, כל מיני נסיונות שנעשו כאן, על כשלונותיהם ונצחונותיהם, וידעתי, שגם דרכי לא תהיה סוגה בשושנים ואולי אף תיתקל בקשיים מיוחדים ויתירים. אני ראיתי קשיים אלה עוד בראשית הדברים, אולם ההחלטה עמדה בעינה. ומאין מי שינחה אותנו בדרך “המהפכה בתיאטרון” ואף לא בדרך הישנה, השנואה, של ה“מפונקים”, המשכנו את עבודתנו כקודם, בלי שנדע להבדיל בין “חדש” ו“ישן”… תיאטרון הוא תיאטרון ובלבד שהמישחק יצא מתוקן, ככל האפשר, מתחת ידנו.

ועידוד רב להמשכת העבודה בלהקתנו גרם הועד־הפועל של הלהקה שהנהיג בולים ל“בנין תיאטרון”. הקהל קנה ברצון את הבולים יחד עם הכרטיסים להצגה. יתר־על־כן: בבירוּת, שגם היא היתה כפופה לתורכיה ושבה למדו רבים מצעירינו בקוֹלג' האמריקני והצרפתי, היו הסטודנטים שלנו עורכים נשפים עבריים ואת סכום הבולים שמכרו שם היו שולחים ליפו וכך לקחו אף הם חלק במפעלנו. גם המושבות היו מפרישות סכומי כסף מנשפיהן לשם אותה מטרה. החלה לשעשענו התקוה, שבקרוב, עם העליה הגוברת והולכת, ייבנה בנין מיוחד לתיאטרון וגם הישוב יתרבה, ואז – אמרתי בלבי – תיפתר שאלת השחקן מאליה. אזי – אמרתי – אזכה סוף־סוף לראות ברכה בעבודתי; אוכל ללטש את התפקיד ולהתפתח וגם לפתח את מישחקי.

לאותה עונה נתקבל המחזה “ד”ר כהן" לנורדאו ותרגומו נמסר למאיר וילקנסקי. למחזה הזה אמרנו לגשת בכוחות חדשים, מתוך רצון טוב להעלות על הבמה “דבר אמנוּת טהורה”, שהבקורת גמרה עליו את ההלל! אבל נוכחנו בעוד מועד, שאין כל סיכויים שהם להצלחתו, וסילקנו את ידנו ממנו… היה בנו העוז לומר לעצמנו: לא! אף כי התרגום נשלם ועלה יפה, דחינו את המחזה לימים טובים מאלה, הוה אומר לכוחות אחרים שיבואו פעם. במקומו לקחנו את “שמע ישראל” של א. דימוב, – מחזה אקטואלי, שדיבר אל לב היהודי וגם אל לב השחקן. ההצגה הזאת יצאה נקיה וטובה באמת, הן מצדה הארגוני והן מצד המישחק. הורגש בהצגה זו הרצון הכביר של השחקנים לנתק את כבלי החובות ולמצוא את הנימה השחקנית־המקצועית. אף מחזה זה הוצג רק פעם אחת, אך אין זאת אומרת, שלא היתה לו הצלחה, אלא שלא העזנו, בפשטות, לסכן מעט כסף ולהעלותו על הבמה פעם שניה – אף כי בטוחים היינו שהקהל היה בא גם בשנית וגם בשלישית. לא אחת, כשהיינו מתאספים בבית אחד מחברי הלהקה, היינו מציגים קטעים מהמחזה, קטעים שנתחבבו עלינו מהחזרות. והרי זה סימן התלהבות לעבודה, מעין מדרגה שעלו בה השחקנים… אהבה זו למחזה ולתפקיד – הישג יצירתי היה, ואני מצטער עד היום על חברים אחדים מחונני כשרון, שלא המשיכו במקצוע והלכו באשר הלכו. הם נמצאים עכשיו בארץ, ובטוח אני, שאינם מצטערים על פרישתם ובוודאי גם מברכים שבע ביום לאלוהים שפטרם מענשו של מוסד זה, המתקרא תיאטרון עברי… אבל אני חבל לי על הטוב שהיה טמון בהם בשביל הבמה העברית, אף כי “מסודרים” הם בחייהם על הצד הטוב ביותר, וגם קונים לפעמים כרטיסים בכסף מלא והולכים לראות בתיאטרון…

יום אחד נודע לחברי הלהקה כי ביפו יושבת בחורה אחת, בת למשפחה ספרדית, שבאה ממצרים; שם שיחקה באידיש ומספרים שהראתה נפלאות ממש במישחקה. הפלא הכפול הזה: בת משפחה ספרדית, שנתפסה למישחק, ומשחקת באידיש דוקא, עורר את סקרנותנו עד למאוד. התחלנו בחקירות וחיפושים עד שמצאנוה. הלשון העברית היתה זרה לה כמעט, אבל המעט שידעה, ביטאה באופן מצוין ונכון. לא עברו ימים מרובים עד שהסכימה לקבל אצלנו תפקיד למבחן. גם היא, ככל אהד מאתנו, לא קיבלה כל הכשרה במתית ואמנותית, ואף לא ראתה כל תיאטרון, מלבד המישחק שלה עם חובבים במצרים. עמד אז על הפרק המחזה “בגלל האושר” של הסופר הפולני פּשיבישבסקי, שתורגם בידי א. א. קבק, ונפל בחלקה של ליזה וָרוֹן, בת־ספרדים זו, לעצב את דמותה של “הלנה”… הנקל להעלות כזאת על הדעת? – בת המזרח, שלא ראתה ולא הכירה את העם הסלבי מעודה, שלא היה לה כל מושג מאורחו ורבעו של העם הזה, ועל אחת כמה, מתסביכיהן הנפשיים של נשי פּשיבישבסקי המוזרות, המתלבטות כל ימיהן ביסורי קנאה ותאוה חולנית, שהיו רחוקות ממנה כרחוק מזרח ממערב ממש, – עליה הוטל מטעם להקת החובבים לעצב את דמותה של “הלנה” זו ולחיות את חייה הזרים לה, לכאוב את מכאוביה, לדבר את הדברים ששם הסופר בפיה, להאנח ולהאנק ולנשום את נשימת הצפון הקר!.. ברם, דוקא החידוש שבדבר כבש את לב השחקנים והקהל כאחד, וליזה וָרוֹן נתקבלה אל הלהקה כשחקנית קבועה, הבאה על שכרה מידי הועד.

החלטת הועד, לשלם משכורת חדשית לשחקן, עודדה את חברי הלהקה והגבירה את מרצם. האחריות הזאת נתנה דחיפה חדשה לעבודה אינטנסיבית. כל אחד הרגיש שהלהקה הולכת ונעשית תיאטרון. שה“חובבות” הולכת ופגה ושהתיאטרון הולך ונעשה למוסד קבוע ואחראי גם כלפי הציבור וגם כלפי עצמו. בינתיים יצאו מוניטין לתיאטרון שלנו גם במדינת רוסיה, הודות לעתונות הארצישראלית – “השקפה” ו“החירות” – ועתונאי חו“ל שהתחילו באים לארץ, ישבו כאן וראו חלומות באספמיה… “הצפירה”, “הצופה” ו”הבוקר" היו מפרסמים כל דבר הנעשה בארץ־ישראל ברוב התפעלות, כיד הדמיון הטובה עליהם, ושם, בגולה, היה הדבר נהפך בעיני הקוראים לאגדה… אמנם השחקנים בגולה, שהיו רחוקים אז מענין ארץ־ישראל, לא ידעו ולא שמעו דבר על התיאטרון בארץ, כי את עתוני הציונים העברים לא קראו ובעתונים האידיים לא כתבו על התיאטרון שלנו. אולם צעירי ישראל בגולה, שעמדו בקשרי אהבה אל התרבות העברית ומסורותיה ושכל דבר הנעשה בארץ היה יקר וקרוב ללבם, מוכנים היו לעזור לנו ככל אשר יידרש מהם. וכך התחילו מריצים מכתבים מהתם להכא וצירפו למכתבים מחזות מכל המינים: חזיונות־תוגה במערכות רבות על נושאים תנ“כיים ומחזות “מחיי הארץ”, לפי השגתם הם בגולה, כתובים במליצת התפארת של “אשמת שומרון” ו”אהבת ציון"… מהם אף הציעו את שירוּתם בתורת “שׂחקנים” – אף כי מעודם לא טעמו את הטעם הזה, ופרנסה, ברוך השם, לא חסרה להם בבית הוריהם, ברווח ולא בצמצום. אך לשם “המטרה הנשגבה” מוכנים היו להשליך הכל אחרי גוום, להקריב את עצמם על מזבח התחיה “ולהראות לכל יושבי תבל, כי שפתנו השרידה והיחידה עודנה חיה ועוד כוחותיה אתה ליצור ולפעול!”

אכן היו בהם גם כאלה, שהבינו לצרכיו האמנותיים של התיאטרון בארץ־ישראל, ומתוך אהבה ורצון לעזור לו, התחילו לשלוח לנו ספרות תיאטרונית, וזו דוקא ממוסקבה, בירת התיאטרון הרוסי. הדבר היה בימיו הראשונים של התיאטרון האמנותי המוסקבאי – “תור הזהב” שלו. שלחו לנו חוברות, שבועונים, ירחונים ושאר דברי־דפוס, על מהלך התיאטרון ועל כיוונו. הספרות הזאת מילאה תפקיד חשוב בחיי הלהקה שלנו. החברים קראו ושנו בה, חיפשו, חיטטו וניקרו, אך, כמובן, גיששו בה כעוורים באפלה, הואיל וחסרו להם היסודות הראשוניים של המקצוע.

בזמן ההוא עלה בדעתו של ש. בן־ציון המנוח, שעמד קרוב מאוד ללהקה, לעבד את “אהבת ציון” של מאפּוּ, לשם הצגה על הבמה. העבודה נעשתה בחשק ובהתמדה על־ידי שנינו; ברם, משנגמרה המערכה הראשונה, נוכחנו שמוטב לנו לגנוז אותה לעתיד לבוא, ותשמש ליבּראָטו לאוֹפרה העברית המקורית, שתיווצר ביום מן הימים…

באחת החוברות ששלחו לנו ידידינו מרוסיה (אגב, מתורגמת מאנגלית) כותב אחד מותיקי התיאטרון באנגליה, שנזדמן למוסקבה, אל ידידו באנגליה על הנעשה בעולם התיאטרון ברוסיה בכלל ובמוסקבה בפרט, לאמור: “השחקנים כאן הם אנשים טובים, הטובים ביותר שראיתי בימי. ומלבד שהם אנשים טובים, הרי הם שחקנים מצוינים, אנשים בעלי תרבות גבוהה, המתיחסים אל עבודתם בהתלהבות ותמיד הם עסוקים בענינם – ענין התיאטרון; כל יום – מחזה חדש, כל רגע – מחשבה חדשה… אילו רצתה להקה כזו (היינו, להקת התיאטרון האמנותי המוסקבאי) להשתקע באנגליה, ודאי שהיתה מחזירה עטרתו של שקספּיר ליושנה! האמנות התיאטרונית חיה כאן במלוא החיוניוּת, היא מפכה גלי יצירה איתנים וחזקים, כל יצירה יוצאת מזוקקת ומצורפת מתחת ידי האמנים המצוינים האלה, וניכר שעוד כוח האמנות – האופייני להם כל־כך – אתם, ועוד יראו גדולות. השחקנים האלה עושים עלי רושם, שהם מוצאים קורת־רוח בעבודתם יותר מאשר כל שחקני אירופה. בין אם הם מציגים מחזה מחיי ההווה, המטפל ברגשות מודרניים ובין אם ידם – יד אמן בחסד עליון – נוגעת באגדה מימי קדם, הרי מלאכתם תמיד נקיה, ונעשית בטוּב טעם ורוב חן. הם חוזרים מאה פעמים ואחת על מחזה אחד, מנקרים ומחטטים, משנים ומעבדים, עד שהם משיגים את שלהם. והרי נחוצה סבלנות לכל זאת!”

חוברת זו שבלעתיה “כבכורה בטרם קיץ” הפיחה בי רוח אחרת. מהפכה גדולה התחוללה בנפשי. התחלתי שוב מרגיש באפסותי כשחקן לגבי “ארזי הלבנון” שבעולם. כל עבודתי ו“השגותי” האמנותיות הן אולי למותר ואולי אף הזיקו לי – אם ברצוני להיות לבעל־מקצוע – יותר משהועילו? המלחמה הפנימית הזאת החלה שוב נותנת אותותיה בי, וההיסוסים והפקפוקים הפריעו בעבודה. מצד אחד הייתי מקבל מכתבים מעודדים מידידי שברוסיה ומאת אחי א. נ. גנסין שעוררוני להמשיך בעבודתי לעת־עתה, עד שתהא אפשרות לנסוע ולהשתלם במקצוע ומצד שני, היתה העבודה למורת־רוחי, בחששי, שאולי לרעתי הנני עוסק בה עוד ללא הדרכה. וראוי לציין: המטרה הראשונה והיסודית של התיאטרון העברי ביפו – הפצת השפה והחיאתה – כאילו נשכחה מלב שחקני התיאטרון הזה. הענין טושטש מאליו, תוך ההתפתחות הכללית בארץ: בתי־הספר ושאר מוסדות התרבות שהקים הישוב החדש, עם גבור זרם העליה, גרמו לכך במהרה, ששאלת השפה תוסר מעל הפרק, כי ממילא נעשתה העברית השפה השלטת בציבור. מלחמה היתה לנו עוד רק עם גורמי חוץ, בחברת “כל ישראל חברים” ו“עזרה” שהמשיכו את עבודתם חסרת־הטעם וחסרת הסיכויים בארץ. יחד עם כל יתר המוסדות הלאומיים קיבל גם התיאטרון מקום של כבוד בחיי הישוב. אמנם הוא לא העלה על הדעת לבקש תמיכה מאת הישוב, כי הלא מתוך חובבוּת עבדו החברים!

ליזה ורון, אותה שחקנית פרימיטיבית, שלא ראתה תיאטרון ממש מימיה, שלא ידעה כל ספרות בכל לשון שהיא, הפליאה אותנו במישחקה העדין והרך במחזהו של פשיבישבסקי “בגלל האושר”. היא חוננה מידי הטבע בכל הסגולות שנתברכו בהן שחקניות גדולות. פשטוּתה ותמימוּתה עמדו לה בהרבה. כנסיכה התהלכה על הבמה לעיני הרואים. ערה וגמישה, ועם זה מודדת ושוקלת תנועותיה במומנטים הדרמטיים. ריתקה את הקהל בכל ניד וזיע של גופה. וכמה רוך ועדנה היו בפניה! כמה שירה ענוגה היתה בקולה! זו היתה השחקנית הראשונה על קרשי הבמה הארצישראלית, שהראתה מישחק אמיתי, מישחק אמנותי, שהיה בו מן היצירה התיאטרונית. וכמה מאושרים היו השׂחקנים, שעמדו אתה על הבמה אותה שעה! לא ידעתי אז, מה שם אקרא לרגש זה של השחקן, הנעשה שותף ליצירת בת־זוגו. אך ידענו כולנו מטעמה של חדוות היצירה. היתה לנו הרגשה, שנכס יקר מאוד נמסר לנו לשמירה – בהופעת השחקנית הזאת, המרגישה בכל אברי גופה ובכל נימי נשמתה את האחריות הרבה המוטלת עליה והנושאת באחריות הזאת באמונה.

כידוע משתתפים במחזה הנ"ל רק ארבע נפשות, והכול בנוי על דו־שיח. שתי נשים ושני גברים – מחזה קשה בשביל חובבים, שלא למדו את מקצוע המלל על הבמה. ובכל־זאת הקסימה ההצגה את הקהל. נתגשר כביכול הגשר הבלתי־נראה בינו ובין הבמה. וכמובן, יש לזקוף חלק גדול מהצלחה זו על חשבונה של ליזה וָרוֹן, שסחפה בלהטה האמנותי גם את יתר השחקנים.

המישחק המלוכד והצלחת המחזה בכללו שבו ועוררו בלבי מחשבות נוגות: כל־כך הרבה טורח ועמל הושקעו בהצגה זאת, בכל־כך הרבה אהבה התמסרתי אני לתפקידי, בתורת “זדז’רסקי”, כה האמנתי, שתפקיד זה עשוי להשתכלל ולהתעלות בידי, אם אשחקנו שוב ושוב, ולבסוף שיחקתיו רק פעם אחת ויחידה! בצער רב שיחקתיו, כי ידעתי, שכעבור שעה וחצי אפרד ממנו לעולמים, ויחלוף גם שיתוף־הפעולה הנפלא עם ליזה ורון…

אולם התיאטרון שלנו ביפו היה עוד בחיתוליו והקהל, עם כל הערצתו אליו, לא החשיב במידה מספקת את גודל ערכו לעתיד ולא שׂם את לבו אל אנשיו־כוהניו, וכך אירע, שליזה ורון, שבלי שום ספק יכלה לגדול ולהתפתח, ולהשפיע על יצירתנו הבמתית עוד הרבה מתנות יקרות־ערך, עזבה את הארץ ואת במתה והלכה – בהשפעת אנשים בלתי־אחראיים שביקשו להבנות על ידה – לנוע על במות זרות ושפות זרות עד שנתנוונה, כשאר צעירים מחונני כשרון במתי, שאבדו לנו מאין השגחה וטיפול. היא עוד הספיקה להופיע פעמים מספר על הבמה בארץ־ישראל, אך אלה היו הופעות־סרק ללא ערך אמנותי. רק ב“יעקב הנפח” מאת ד. פינסקי – בתרגומו המצוין של ברנר – הופיעה שוב במישחקה המבריק והמיוחד במינו, ומאז נעלמה מהאופק התיאטרוני שלנו. אכן, מדי דברי בהצגה זו – שאני רואה בה פרק מיוחד וראוי לתשומת־לב בתולדות התיאטרון העברי, הן מצד שלימות המישחק הכללי והן מצד התרומה האישית של כל אחד ואחד מהמשתתפים בו, – שומה עלי להזכיר בצד ליזה ורון עוד שתי שחקניות בעלות שיעור־קומה, שהתמסרו לעבודתן מתוך אהבה והכרת אחריות, הלא הן המנוחה רחל בּרגר ותיבדל לחיים, רוזה פֵּפֶּר. את תפקידיהן היו ממלאות מתוך דביקות והתפעלות והיו מאצילות גם על הקהל מהתלהבותן. אף בשעה שעיצבו דמויות שליליות חיבבו אותן על הצופה בכוח מישחקן. גם הן עזבו את המקצוע, וחבל!

אילו באו חברי הלהקה אז לידי הכרת ההכרח, שהתיאטרון ייעשה פרופסיונלי ושעובדיו יראו שׂכר בפעולתם, מובטחני, שאלה הנזכרות לעיל לא היו עוזבות את הבמה וסופן שתופסות מקום חשוב בתיאטרון העברי בארץ. ודאי שיחד אתן היו מתגלים עוד כשרונות המתגוללים אי־שם בתפוצות הגולה על במות זרות, או מחפשים להם קיום בכל משלוח־יד אחר. בימים ההם גמלה ובשלה בי ההחלטה לעזוב את הארץ לשנים אחדות ולהשתלם במקצוע התיאטרוני. על אף ההצלחה הרבה בהצגת “יעקב הנפח”, ועל אף נצחוני האישי בתפקיד הראשי של המחזה, החלטתי… ללמוד. נוכחתי סוף־סוף, שמוטב לי לסלק לגמרי את ידי מהמישחק, מאשר להמשיך בעבודה כחובב. ואף כי העבודה בלהקה התפתחה, הודות לכוחות המשובחים שנצטרפו אליה – בכל־זאת רק חובבים ראיתי בהם. ואף כי הועד שעבד במרץ, מתוך רצון טוב לעזור להתפתחות התיאטרון, ניסה להשפיע עלי שאעזוב כל עבודה אחרת ואתמסר רק לעבודת המישחק – לא ראיתי לפני מוצא אחר, כשחקן עברי החולם על במה עברית ראויה לשמה בארץ־ישראל, אלא לעזוב את הארץ, כדי להשתלם במקצוע.

ברנר, שהתקרב יותר ויותר אל התיאטרון, אחרי שראה בהישגינו ונוכח, ש“מישחק־חובבים” זה עלול ליהפך לדבר של קבע ושל ממש, הצטער מאוד על הנסיבות שאילצו את ליזה ורוֹן לעזוב את הארץ, וראוי להביא כאן את דבריו ב“הפועל הצעיר” מי“ז אב תר”ע, דברים שנכתבו אחרי הצגת “יעקב הנפח”:

“…ההצגה נגמרה בשעה מאוחרה. רוח־הקהל היה סוער וחוגג. לאו בכל לילה מתרחש ליהנות הנאה אמנותית כזו. וכשכובו הנרות ונתרוקן האולם, נשארו עדיין חברי ה”אגודה", עייפים ושמחים מעבודתם, לשוחח על הענינים העומדים על הפרק בחיי האגודה. וכאן נתגלה אותו דבר, שהלב נלחץ ממנו כמו בצבת! גם ה' גנסין וגם הג' ורוֹן, שהפליאו אותנו במישחקם הערב, עוזבים בימים אלה את הארץ…

"ונאמן עלי הדַיָן, שלא לשם איזה פניה אוּטיליטרית אני מוסיף את השורות הללו, לא מתוך איזו כוונה מיוחדת אני מזכיר את הדבר הזה… לא, לאסוננו אין מקום לפניות ולכוונות כאלו בכתביו של מושך בשבט סופר עברי. הן לא לקהל מתכוון הסופר העברי בדבריו. קהל – איזה קהל? הרי זה מכבר נתרגלנו לכתוב רק לשם כתיבה בעלמא. קהל קורא דברינו ומתרשם מהם ועושה איזה דבר על פיהם – הרי זה בשבילנו חזיון מעולם זר. לא, יהא אלהים עם קהלנו!

"ובנוגע ללא־הקהל, בנוגע לשני האנשים העוזבים, שאני מדבר בהם, הרי גם בזה אני רואה דברים כהוייתם: להם אין מה לעשות פה. הם מרגישים עצמם, שהם מוכרחים ללכת. – והם הולכים. ומי יעכב בידם?…

"אבל, איך שיהיה, בואו, בואו וראו כמה מדאיב הדבר, כמה עניים אנו ומה חדלים אנו בחיינו כאן…

"אומרים אנו לבנות, לבנות… מנסים אנו להתחיל, להתחיל… רואים אנו, שיש, כמדומה, איזו התחלה, יש… הרי איזה ציבור, שלפני עשרים שנה לא היה פה, הרי חזיון עברי, הרי משחקים עברים… ולבסוף?… שני הכוחות שבלעדיהם תתיַתֵּם הבמה העברית שלנו ביפו, נאלצים לעזוב את המקום…

"חיינו! מישחק מר ואכזרי נעשה בנו הפעם! איזה מאן־דהוא התגרה בנו: הרי יש אפשרות, הרי כבר הגיעו לאיזו מדרגה – ולא!…

"שחוק הגורל, שחוק גורלנו המר והמציאות שלנו הנוראה… כותב הטורים האלה אינו סנטימנטלי, רבותי!

"ומה שקשה ביותר: אם בנוגע לה' גנסין עוד לבנו סמוך ובטוח כי הוא ישוב אל הבמה העברית – איש עברי הקשור באלפי חוטים אל החיים העבריים ביהודה – הנה בנוגע לג' ורון אין להגיד כזאת. המשחקת בעלת־הכשרון הזאת ממלאה את תפקידיה ומבטאת יפה את מונולוגיה כיד־החסד הטובה עליה, אבל בשפה בלתי־מובנת לה! הג' ורון אינה יודעת עברית ולא קיבלה כל חינוך עברי – וכזו, שהעולם העברי זר לה לגמרי, ודאי שהיא אבודה בשבילנו. – – – אנשים בעלי כשרון, שנולדו יהודים, אינם חסרים בשום מקום בתבל ובשום מקצוע שבאמנות. אבל אנו, אנו – בנינו ובנותינו נלקחים מאתנו…

“נלקחים! בתוקף יד־ההכרח! בתוקף אימת־הגיטו! ואנו עזובים, דוויים וחסרי־כל. וידנו קצרה להושיע. ואם יש לפעמים, ובמקרה תהיינה לנו שעות אחדות של תענוג אמנותי עברי – מיד בוא יבוא הצער וילווה את כל אחד ואחד מאתנו לביתו. את גורמי התענוג – גם כן.”

כך כתב ברנר אחרי שראה את מצב־הרוח בין השחקנים ועמד על מצב הלהקה, להקת “החובבים”, בכלל.

ואף־על־פי־כן המשכנו בעבודה, הודות לד"ר לוריא המנוח, שקיבל על עצמו את הנהלת עניני הועד. כיון שלא יכולתי לעזוב את הארץ עד סוף שנת־הלימודים (כי הוריתי בבית־הספר של כי"ח) עוד שיחקתי במערכונים אחדים שתורגמו מרוסית ומצרפתית. בינתיים נשלם בניינו של אולם הגימנסיה “הרצליה” שלכאורה צריך היה לשמש “תיאטרון תמידי” ללהקה, אלא שלא הוכשר לכך, כל־עיקר, חוץ מהבמה. הצגנו את “היהודי הנצחי” של פינסקי, שתורגם על־ידי מ. אזרחי־קרישבסקי ושיחקנו אותו ככל המחזות שקדמו לו – רק פעם אחת! כמה טירחות טרחה יהודית הררית, בהכינה את תפקידה של “האשה הצעירה”, וכמה יגיעות יגע א. א. קבק על תפקידו של “הנביא”. גם שאר השחקנים עבדו ערבים רבים בחזרות, וכל אלה – לשם הצגה אחת, וחסל!

מזל מיוחד במינו, ללא דוגמה בקורות “הבמה העברית”, היה למחזה “יעקב הנפח”. עוד בתחילתו, בעוד ברנר עוסק בתרגומו (אגב, התרגום, בכתב־ידו של ברנר, נמצא בארכיון “הבימה”, הודות למר אלדמע ששמר עליו כמו על עוד כתבי־יד שאנחנו לא שמרנו עליהם). התחילה עבודת הלהקה במין התלהבות ומסירות יוצאת מהכלל, שעד היום עודני טועם את טעמה המתוק והמשכר. אך היה עוד גורם אחד יסודי להצלחת ההצגה: חילוק התפקידים המוצלח. כל אחד ואחד היה במקומו וכל אחד כאילו נולד לשם התפקיד שקיבל – דבר נדיר בתיאטרון בכלל, ובלהקת חובבים בפרט. כל חזרה – החל מן החזרות הראשונות – הביאה פרי ברכה והיתה בה משום התקדמות לנצחון בעתיד. הכרה מרנינה – אילמלא המחשבה המרה “למי ולמה אנו עמלים?” אחרי כל חזרה היינו שבים הביתה אכולי ספיקות. יגענו וחרשנו, עמלנו להעלות עוד ניצוץ ועוד ניצוץ, לגלות עוד ניוּאַנס ועוד ניוּאַנס בדמות פלונית או אלמונית; למחר באנו לחזור על הראשונות ולחרוש הלאה, וכל הטורח הזה רק לשם הצגה אחת! וכמה היה ברנר מתקצף על העבודה הרבה הזאת, היוצאת כאילו לריק! אולם משנתכנסו שוב, כמו שכחנו כל אלה והיינו משקעים עצמנו מחדש בעבודת חרישה… לכל נעימת־קול חדשה בחזרות, לכל תנועה חדשה על הבמה, שמחנו ומצאנו סיפוקנו בכך. “כל התחלה קשה” – מימרה זו שהיתה רווחת ביותר בכל ארץ־ישראל החדשה, בתחילת ימי העליה השניה, פרשה את כנפיה גם על פני להקתנו. “כזה ראה וקדש” – היינו אומרים, השכם ודבר, הערב ודבר, לכל עולה חדש, שבא ונדהם ממראה עיניו.

אחרי הצגת “יעקב הנפח” בירושלים

והצגת־בכורה זו היתה הצגה חגיגית באמת. רוח של חג תיאטרוני היתה מרחפת גם באולם־הגימנסיה וגם מאחורי הקלעים, אצל השחקנים. היה לשחקנים, שהשתתפו בהצגה זו, אותו הרטט התיאטרוני שלא מדעת (וזהו הטוב שבדבר!), שעשאם שותפים לאחריות הגדולה, שהטילה מאן דהוא, בלתי־ידוע, על שכמם! והיה כאן מין כובד־ראש תיאטרוני (אינני מוצא לזה שם אחר, אחרי שנים רבות של נסיון מקצועי) הניתן רק לשחקנים גדולים. מין “נשמה יתירה” ניתנה לשחקנינו אותו ערב. השקט והסדר ששררו אז מאחורי הקלעים אין לזכוֹת בכמותם אף עתה, כעבור שנים רבות. לא היה קץ לשמחה שאפפה את כולנו, בשעה שהשדכנית (ר. פפר) שוחחה עם הורי “יעקב הנפח” ודיברה נכבדות בתמרה (ל. ורון) היתומה העניה המפארת את בית קרוביה העשירים! כאילו היתה זאת הצלחת כל אחד ואחד מאתנו! נראה, שיחס רציני כזה עובר מיד ודבק גם בקהל, ומשנה גם את יחסו אל כל הנעשה על הבמה. ולא בכדי כתב ברנר, ש“רוח הקהל היה סוער וחוגג” וש“לאו בכל לילה מתרחש להנות הנאה אמנותית כזו!” והוא ידע, שהשמחה הרבה, חדוות היצירה, מהולה בטיפה מרה, אולם, כאמור, עברה ההצגה בהצלחה, אף כי “הצער ליווה את כל אחד ואחד מאתנו ואת גורמי התענוג – גם כן!”

והעבודה נמשכת… ושוב מחפשים אחרי מחזה חדש… שוב העלו את “ד”ר כהן" של נורדאו על הפרק ושוב דחוהו לזמנים יותר טובים…

אני יוצא לחוץ־לארץ    🔗

גרם מזלו של “יעקב הנפח”, שנציג אותו גם בירושלים, ביזמתו של “הפועל הצעיר”, והפעם בלי חרמות ונידויים מטעם הרבנות… הדרך כבר נסללה, לאחר שראו “שומרי החומות”, כי אין טעם במלחמתם, וכל יהודי מאה שערים על נשיהם וטפם צבאו על שערי “בצלאל” ומילאו את החצר (שיחקנו אז בחצר המוסד). ההצגה עברה גם כאן ב“הצלחה רבה”, כפי שציינו אז, ולא עוד, אלא שהפעם נוסד סניף של “הבמה העברית” גם בירושלים עיר הקודש…

שבנו ליפו “עטורי נצחון” מההצגה בירושלים ואני – החילותי מכין את עצמי לדרך. בינתיים נתקבלו על־ידי המועצה הספרותית שליד להקתנו המחזות “אש יוחנן” של זוּדרמן, בתרגומו של מ. אזרחי־קרישבסקי ו“מירל’ה אפרת” של גורדין שתרגומו נמסר לידי. וכיון שעד נסיעתי נותרו עוד כארבעה חדשים, החילונו, לפי החלטת הועד, לעסוק גם בנשפים ספרותיים־אמנותיים. הסתלקותה של ליזה ורון עוררה את הועד לדאוג לגילוי כוחות חדשים מתוך עדות המזרח ולטיפול בהם. הנשפים הכזיבו… ושוב נוכחנו לדעת, שבאין מדריך בעל־מקצוע אין לנו תקנה.

בעבודת הלהקה בא “השקט שלאחר הסערה”… חלפה עברה כל ההתלהבות וגם כל דחיפה מצד הציבור לא הורגשה עוד. העולים החדשים היו טרודים יותר מדי בעניני עצמם; הפועלים שהתחילו להראות אותותיהם בעניני הציבור, הביטו גם הם על עבודת הלהקה כעל דבר טפל לעת־עתה (אף כי רוב ההצגות הוצאו לפועל בעזרתם!); והאינטליגנציה, בכלל, לא ראתה כל מעשה המוטל עליה לעשותו, כי העברית כבר שלטה ברחוב ובבית, ולהתעסק בדברים של מה־בכך, לא היה כדאי… נשארה הלהקה בודדה ועזובה, ודומה היתה אז – לפחות, בעיני – ללהקה פרובינציאלית הבאה לעיירה קטנה בתחום־המושב שברוסיה, שתושביה מביטים עליה כעל מנין בטלנים, רועי־רוח, שמאין מלאכה אחרת בידם להתפרנס בה, תפסו במלאכה בזויה וניקלה זו… וביותר ציער הדבר, שכל שחקני הלהקה היו מסודרים יפה בעבודות אחרות, כל מלאכתם האמנותית נעשתה בהכרח “בשעה שלא יום ולא לילה”, היינו בין הערבים, כי הלילות הוקדשו לאסיפות המפלגות ולטיולים בחולות…

העבודה אמנם נמשכה, אך התנהלה בכבדוּת, מפני היאוש שהתגנב לתוך לבות אחדים מעמודי־התווך של הלהקה. חכיתי בכליון־עינים לפגרת בתי־הספר, כדי שאוכל לפרוש מעבודתי בה. צר מאוד היה לי לעזבה, אחרי תשע שנים ומחצית השנה של נסיונות, תוך “חבלי־לידה” של התיאטרון בארץ־ישראל. כל הצגה והצגה שנערכה במשך התקופה הזאת, נחרתה בלבי על מעלותיה וחסרונותיה, על אורותיה וצלליה. יקרו עלי כל הנסיונות הילדותיים, הפרימיטיביים האלה, שנצטרפו לרשימה גדולה של הצגות עבריות בתיאטרון העברי הראשון בארץ־ישראל המתחדשת. קשה, קשה מאוד היה לי להיפרד מעבודה זו, לה מסרתי את מיטב שנות עלומי. אולם עודדתני ההכרה, שאני הולך להשתלם, למען אוכל לשוב לארצי ולעבוד בה במקצוע זה בחרתי בו ולשרת את עמי בעבודתי, – והַחלטתי, לנסוע לחו"ל, לא נחלשה במאומה, על אף קשיי הפרידה.

יום הנסיעה היה ממשמש ובא, כשנתקלתי לפתע בעיכוב בלתי־צפוי מחמת הוראות של אוסישקין, שישב באודיסה וניהל את משרדי חובבי־ציון שבאודיסה וביפו. אני הוריתי אז עברית בבית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” מטעם “חובבי ציון”. חברת כי“ח לא ראתה צורך ללמד עברית לילדי ישראל במזרח, שכן היתה מעוניינת לטעת בהם את הרוח הצרפתית הלבאנטינית ששלטה אז שלטון בלי־מצרים גם בארצנו. לכן קיבלו עליהם “חובבי ציון” לשלם משכורתו של מורה עברי בבתי־הספר של החברה. אני לא מצאתי לנחוץ להודיע למשרד, שבא־כוחו ביפו היה ד”ר חיסין – שהנני חוזר לרוסיה, כשם שלא הודעתי לו לפני עשר שנים וחצי על החלטתי לעלות לארץ עם יתומי קישינוב, בלווית ישראל בלקינד, אחרי הפרעות שם. אולם ד“ר חיסין הודיע לי רשמית שהואיל ולא הודעתיו על החלטתי לפני חדשים אחדים כדין, הריני נחשב למורה בבית־הספר של כי”ח עוד שנה אחת, והכסף המגיע לי לא ישולם עד התחלת שנת־הלימודים החדשה. “פקודה כזו קיבל מאת הועד האודיסאי ואין ברשותו לשנותה”.

ידיעה זו הדהימה אותי, אולם את החלטתי לא שינתה. קיבלתי בינתיים הזמנה מאת הסופר הפדגוג ש. ל. גורדון וגם מבית־הספר התיכוני העברי של קרינסקי בווארשה, לבוא ולשרת שם בהוראה, וקיבלתי גם דמי־קדימה להוצאות הנסיעה. מובן, שד"ר חיסין מילא את חובתו עד הסוף, ועל “שכרי” באתי, כשהגעתי לאודיסה ונכנסתי למשרד “חובבי ציון” לקבל את המגיע… אוסישקין סירב אף לדבר אתי, ואת משכורתי עיכב עוד במשך זמן ארוך.

אולם פרשת העיכובים לא נסתיימה בכך. בעודי עושה את ההכנות האחרונות לנסיעה, קפץ עלי רוגזו של מיכאל היילפרין. אחרי שהיתה לו הרווחה משבאה משפחתו לארץ־ישראל, התחילה הבת, שכל ענין הארץ היה זר לרוחה, לדבר על שיבתה “הביתה” – לרוסיה. ומכיון שעד לנסיעתי נשארו עוד כחדשיים וחצי, בערך – כך טען היילפרין – הרי יכול אני לחזור בי מהחלטתי ולהשאר כאן עוד שנה, ובלבד שבתו תתחיל לשחק עברית. ואם תתחיל – הוסיף לטעון – ודאי שתתקשר אל הארץ, “ואחר־כך תוכל לנסוע”… הבטחתי לו, שעד הנסיעה אשתדל לדבר על לבה ולהשפיע עליה, אולם בכך לא נחה דעתו. הוא ידע, כנראה, את אופיה של בתו ולא ראה מוצא אחר, אלא שאני “אקריב” – כלשונו ממש – עוד שנה למענו. כל טענותי לא הועילו. מלא דאגה ופחד בפני עתיד בתו יחידתו, גולל לפני את כל צרת נפשו. אותו סלע איתן, שהיילפרין שמו, שלא נרתע מעולם מפני כל מכשול בכיבוש הארץ, עמד לפני, אותו יום, נדכא ושפל־רוח, מתרפס ומבקש רחמים על בתו! קשה מאוד היה לי לראותו בכך, אבל אני עמדתי בשלי. אף הזמן הקצר שעשיתי מתוך נסיון להשפיע על הבת, סופו שיצא לבטלה. בחורה שחונכה וגוּדלה בסביבה רוסית, ששיחקה על הבמה שם ברפּרטוּאַר גדול ורב־גונים, שהתהלכה באוירה תיאטרונית מעולה, נדרשה להשאר ביפו, – תל־אביב היתה אז רק מעין פרבר קטן של עיר זו – ללמוד לשון חדשה, שאזניה לא שמעוה מעודה, ולשחק לפני קהל קטן כזה! עודני זוכר את דמעותיה, בשעה שטענה מתוך השתוממות: “למי נחוץ כאן התיאטרון העלוב הזה? הלא גם בית לשחק בו אין לכם?” ועוד מאותן הטענות הממשיות, שגם אנו כולנו ידענו עליהן. היא, כאדם העומד מן הצד, ראתה אותנו בכל דלותנו. היא שאלה אותי במין לעג של ביטול: “שמא אפשר לראות את התלבושת התיאטרונית שלכם?” – פני אדמו מבושה. עניתי לה מה שעניתי ומיהרתי לגלגל את השיחה לענין אחר…

אכן, לא אני הייתי הגורם המשפיע, שתשאר כאן. חזקה עליה פקודת אביה והיא: “בתי, להוי ידוע לך, שכל האניות נשרפו וטובעו ולא תצאי מכאן כל עוד אני בחיים!…” ולמורת־רוחה נשארה בארץ והתחילה לומדת עברית ומתעתדת להיות שחקנית עברית, לשמחת לבו של מיכאל היילפרין.

אותם הימים המעטים שעשיתי בארץ לפני הנסיעה, היו ימים קשים לי. מצד אחד ראיתי במו עיני את תל־אביב הקטנה הולכת וחורגת ממסגרותיה. הוקמו הבתים הראשונים ב“נחלת בנימין”: אז"ר ור' בנימין היו בין “פורצי־הגדר” הראשונים, ודובר על תכנית יותר רחבה, להמשיך את הרחוב עד לים… חברים רבים התחילו מתכנים תכנית “נהלל”, בעוד שדגניה א' כבר עמדה בפרשת התגשמותה. חברים רבים, שעלו לארץ יחד אתי, “התאזרחו” כשומרים במושבות הגליל. בכל היתה התעוררות, התחדשות. רק בלהקת הבמה העברית נמשך השפל. אכן, אותם המעטים ששמרו לה אמונים גם בימי השפל, עמדו עוד על משמר המוסד היקר, שהכה שרשים בארץ ובישוב ונאבק עם מר גורלו, באין מתענין בו מן החוץ, ולא נתנוהו לנפול. עם הוספת כל כוח חדש כאילו נתחדש גם כוחם ושוב משכו בעול.

חברי וידידי בלהקה גמרו אומר לנהוג בי מנהג תיאטרון בכל העולם ולערוך לכבודי “הצגת פרידה” לפני נסיעתי. להצגה בחרו, כמובן, ב“יעקב הנפח”, המחזה שהתאים לכך ביותר, מכל הבחינות, וגם – אַל ייחשב לי דבר־שפתי לחטא – מבחינת מישחקי אני בתפקיד הראשי. תפקיד זה, מלבד שנתחבב עלי עד מאוד, גם שיחקתי אותו – לפי עניות דעתי – כהוגן, ורבים אף אמרו, שהצטיינתי בו; ואתכם, קוראים נכבדים, הסליחה!

ההכנות להצגה זו גרמו להתעוררות רבה בקרב חברי הלהקה. הרי היה זה המחזה הראשון שזכה להיות מוצג ארבע פעמים רצופות! ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. השחקנים אהבו את תפקידיהם, למן הפעוטים ביותר עד המרכזיים שבהם, והיה בהכנות הללו מעין ערב חג…

ופתאום נפל במחננו דבר, שהחריד את כולנו: אותו אדם שהיה מעונין להוציא מכאן את ליזה וָרוֹן ולנסוע אתה לאמריקה, קינא את קנאתה, בחשדוֹ שפדיון ההצגה ודאי יוקדש לי, והודיע בשמה שהיא לא תשתתף בהצגה, אם לא ינקבו לה סכום ידוע להוצאות נסיעתה לאמריקה! הרי לכם גם “אינטריגה תיאטרונית” ממש, מסוג זה, ששמענו מספרים עליו מהתיאַטראות שבפּרובינציה הרוסית. המעשה המגונה הזה עשה רושם רע מאוד על כולנו, אף כי ידענו, שלא ורון אשמה בכל הענין הזה. בו בערב נתאספנו לדון ולהחליט, אם לדחות את ההצגה לגמרי, או לבוא אתה, עם ורון, בדברים, או כפי שהציע אחד החברים – להכין במשך יומיים שחקנית אחרת במקומה, מתוך חברותינו. לאחר ויכוח ער נתקבלה ההצעה האחרונה פה אחד, ויהודית הררית קיבלה על עצמה את התפקיד הנידון, ואף מילאה אותו לא בלי הצלחה. העובדה הזאת, כשהיא לעצמה, הוכיחה, ששוב אין זו להקה של חובבים־סתם המבטלת הצגה, בהעדר אחד מן החברים, אם מתוך קפּריסה, או מחמת אינטריגה. האחריוּת, שהטיל כל אחד על עצמו, מתוך צו פנימי, שלא בפקודת מי שהוא, הכריעה את הכף, וההצגה, שהוכרז עליה לפני ימים רבים, התקיימה.

בימים ההם זרח אור מאופל הגולה שברוסיה, וכאילו בא לחזק את החלטתי לנסוע לשם. ברוסיה הצארית, שהמלה העברית הוחרמה שם על־ידי הרשוּת, ומכשולים אין קצה הונחו בדרך כל פעולה תרבותית מאז המרד בשנת 1905 – הוקל פתאום המצב ושוב התחילה “הצפירה” מופיעה בווארשה ו“השלוח” – באודיסה, ושוב התחילה העברית תופסת את מקומה ברחוב היהודי. עם קשה־עורף זה המשיך את עבודתו התרבותית ביתר עוז, בתי־ספר עבריים נפתחו בערים שונות. פעולות עבריות וציוניות התנהלו בכל אתר ואתר, על אפם ועל חמתם של האידישאים, הבּוּנדאים ושאר שונאי ציון למיניהם. המלחמה היתה נטושה לאורך כל החזיתות והם, העברים, חולמי חלום ארץ־ישראל הבנויה, צעדו קדימה צעד אחרי צעד, כבשו לבבות, נטעו וראו פרי.

באותו זמן התעוררו צעירינו להרים את קרנה של העברית גם במקצוע הבימתי. התיאטרון האידי, שעמד אז בשפל המדרגה, לא הוסיף כבוד ליהודים. העושים במלאכת התיאטרון באידיש לא התענינו אלא בקופה, ועל־כן הלעיטו את הקהל מכל אשר יעלה המזלג, ובלבד ש“יזרום” אל התיאטרון; לעומת זה עמד התיאטרון הרוסי, גם בערי הגבולין, על גובה תרבותי מסוים, ומובן איפוא, שהאינטליגנציה שלנו הוקירה את רגליה מהתיאטרון האידי, ורק “עמך” היה ממלא את אולמי ההצגות ונהנה מן ההלצות התפלות ומזיל דמעות זולות. אמנם היו נסיונות להרמת התיאטרון האידי, ויצוינו במיוחד מאמציו של פרץ הירשבּיין עם להקתו. אך כל הנסיונות הללו נכשלו. מחוסר הד לשאיפתם של אותם הנחשונים התיאטרוניים לרצינות ולנקיון הן ברפּרטואַר והן בחומר האנושי. כפי שסיפר לי הירשבּיין, כשנפגשנו בווארשה, בערוב ימי הלהקה הזאת, לא קיבל שום תמיכה – לא חמרית ולא מוסרית – מן הקהל היהודי, ששמח, לכאורה, על הופעת להקתו בראשיתה, וגם השחקנים נתפזרו מיד בראותם, שאין מלאכה זו מפרנסת את בעליה.

והנה באותה תקופה התחילו צעירינו הלאומיים בנסיונות תיאטרוניים עבריים ברוסיה. כחודש לפני נסיעתי נתקבל מכתב על שם “אגודת חובבי הבמה העברית” ביפו מאת אחד בשם נ. ד. צמח, המבקש לשלוח לו רשימה של מחזות עבריים מקוריים, המוצגים בארץ־ישראל. מכתב זה הביאני במבוכה: האומנם עד כדי כך נתונים הללו בערפל, שמדמים הם, כי ארץ־ישראל העברית כבר הספיקה ליצור מלבד תיאטרון גם דרמטוּרגנים? ובו בזמן נודע לי מעתוני ווארשה, שהמשורר יצחק קצנלסון מארגן קבוצת שחקנים עבריים בלודז'…

שתי הידיעות האלה עודדוני ועוררוני להחיש את נסיעתי. נמצאתי למד, שמלבד התנועה העברית הגוברת ברוסיה, יש שם אפשרות גדולה להתפתחות המקצוע המענין אותי, במיוחד, בעזרת האמנים הגדולים שבאותה מדינה. שיערתי שבארץ ההיא, מקום התיאטראות המעולים והשחקנים המשובחים, שממקורם יש לשאוב הרבה דעת ונסיון בשביל הבמה שלנו בארץ־ישראל, אפשר יהיה לבנות את ההתחלה על יסודות בריאים, ולא על חובבוּת בלבד.

בשלהי חודש אב שנת 1912 ירדתי באניה. ליווּני לנמל כל חברי הלהקה שכתבו מגילת־זכרון, ובה פרשת לבטיה של הלהקה עד אותו יום, ושׂמוה בבקבוק חתום. הבקבוק הושלך הימה מהאניה שעמדה בריחוק מקום מחוף יפו. והיה אם ישיבו גלי הים את הבקבוק אל החוף – סימן הוא, שגם אני שוב אשוב לארץ־ישראל…

בלב דוה וברוח נכאה נשארתי לבדי על סיפון האניה הרוסית, לאחר שחברי הפליגו בסירה חזרה אל החוף. מעתה שוב אהיה נע ונד בעולם. עזבתי את הארץ בה השקעתי את הטוב שבפרקי חיי, בה השגתי את התחלת התגשמותו של חלומי מאז ומעולם: תיאטרון עברי בארץ־ישראל. ועתה הנני עומד לבדד על סיפון האניה ורואה את הארץ האהובה עלי מתכסית בערפלי ערב, ואני הולך ומתרחק ממנה. השמש שוקעת לאט־לאט, וארץ־ישראל הולכת ומצטמצמת, הולכת ונעלמת מעיני. מרותק אני למקומי, ללא זוז ממנו עד אשר תיעלם אדמת ארצי מהאופק… גם אז אולי אשאר רתוק אל מקומי. כי לאן אני מפליג? שוב לרוסיה – שעזבתיה לפני יותר מעשר שנים מלא שנאה עזה לארץ ולאנשיה, שנאת איש צעיר, שראו עיניו בכל השפלות והאכזריות של חיתו־טרף בצורת אדם? ואף על־פי כן, חוזר אני לאותה ארץ ללמוד בה אמנות, לינוק מתנובתה התרבותית ולאכול מפירותיה – בשבילי ובשביל ארצי. כן, הריני הולך לקחת משם ככל אשר אוכל שאת בחזירתי. ועוד חזון למועד!

אגודת חובבי־הבמה העברית בשנת 1912

 

ג. ווארשה    🔗

אסתר רחל קמינסקה    🔗

“ווארשה רבתי”, כפי שנצטיירה בדמיוני מתוך קריאה בעתוניה וספריה – הן בעברית והן באידיש – ומפי השמועה שהביאו אנשיה, היתה דומה עלי, כאילו הכרתיה מזה שנים, ואנשיה אינם זרים לי. לא מיהרתי להתראות עם האנשים הקרובים לי מימי שבתי ברוסיה, אלא הלכתי, ראשית־כל, להשיג כרטיסים להצגת הערב בתיאטרון האידי, שכל־כך הרבה קראתי ושמעתי עליו בעודי בארץ־ישראל. כה הרבה שמעתי על אסתר רחל קמינסקה ועל להקתה, על יוּליוּס אדלר ועוד שחקנים ושחקניות בתיאטרון האידי בווארשה, שעתוניה היו גומרים עליו את ההלל, עד שלא יכולתי להתאפק מראותו עוד בערב הראשון לבואי. רק משהיה הכרטיס להצגת “בחזירתה” של זוּדרמן בכיסי, החלותי לדאוג לשאר צרכי, להתראות עם האנשים שהזמינוני לווארשה, לחפש חדר וכיוצא באלה.

סוף הקיץ עמד אז בווארשה, שרוב אנשיה עוד שכנו בקייטנות, ולפיכך לא מצאתי את אלה שביקשתי לראותם ובדיעבד שמחתי להעדרם. אוכל איפוא ללכת הערב אל התיאטרון באין מפריע ולראות סוף־סוף, זו הפעם הראשונה, את השחקנים האידיים, וקמינסקה בראשם. את המחזה של זוּדרמן ידעתי מכבר, שכן אמרנו פעם להעלותו על הבמה בארץ־ישראל, ומשום־מה נדחה הדבר. אמנם התפלאתי לקרוא בעתונים, שקמינסקה ממלאת את תפקידה של “מַגדה”. עד כמה שידעתי מהעתונות, הצטיינה שחקנית זו בתפקידי נשים יהודיות, נשי “עמך”, מסוג אלה המצויות במחזותיהם של גורדין ופינסקי, אבל מעולם לא קראתי, שמילאה תפקידים במחזות מהספרות העולמית. הפתעה זו עוד הגבירה את סקרנותי, ובכליון־עינים חיכיתי לשעת ההצגה.

אותו הרחוב הצדדי בו עמד הבנין של “תיאטרון קמינסקי”, הכניסני מיד לעולם התיאטרון שבווארשה: יהודים רבים מגודלי זקן ולבושי קפוטאות נהרו לעבר הבנין. קהל רב צבא על הקופה, לקנות כרטיסים, והדוחק גדל עוד יותר ליד הדלת. כשנכנסתי אל האולם, מצאתי בו כמה עתונאים וסופרים, שאחדים מהם הכרתי לפי התמונות המצורפות לספריהם: פרישמן, דינאָזון ופרץ – ועל יד כל אחד מהם עמדו קבוצות קבוצות משוחחות. מן העברים, היינו: “חובבי השפה העברית”, לא הכרתי איש, אולם אזני קלטו את הניב העברי מבין אחת השורות הקרובות לשורתי. אלה היו דוקא מאותם היהודים לבושי הבגדים הארוכים שראיתי קודם בחוץ. ועלי להודות שמצאתי הרבה מן החן היהודי בתלבושת זאת. שכני, שישבו על־ידי, דיברו על הסופרים בהערצה והדרת־כבוד. בכל ערב־שבת קוראים הם את רשימותיהם בעתונים ופרישמן זה, המרכיב פנסנה לאפו ומעשן סיגרה עבה, כותב ב“הצפירה” בכל שבוע, וגם פרץ כותב את שיריו בעברית… שיחה קטועה זו עודדתני במקצת, והרגשתי כי בתוך עמי אנכי יושב, אף כי אין זה אולם־הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב הזעירה ואף כי לתיאטרון אידי נקלעתי. עוד יותר שמחתי, בשמעי כי אותו איש שסיפר לרעהו על הסופרים הנמצאים באולם, מעיד על עצמו, שקרא את הקונטרס אשר הוציא פרישמן אחרי שובו מארץ־ישראל, והוא מפליג בו בשבחי הארץ. מיד נתעורר בי חשק גדול לקשור שיחה עם המדבר, אלא שפתאום כובו האורות והמסך הורם.

הדומיה הרבה שהשתררה באולם עם הרמת המסך, הוכיחה, שהקהל חיכה בכליון־עינים להתחלת המחזה. ניכר בקהל זה, שהוא שותה בצמא כל מה שמדובר על הבמה, ושהוא אוהב את השחקנית הנערצה. אולם משנמשכה ההצגה, הלכה הרגשת ההתלהבות הלוך והצטנן, הלוך והתנדף, עד אשר החלו רבים מתלחשים ומשתעלים, ולבסוף קשה היה לשמוע מה שמדובר על הבמה. ניכר היה, שענין המחזה אינו לוקח את לב השומע. לא המחזה ולא הנושא ואף לא השחקנית המפורסמת. קהל זה שהעריץ ואהב את קמינסקה במחזות יהודיים, בנושאים הקרובים ללבו, – לא הסתיר את רגשותיו כעת, וגילה את אדישותו לגבי דברים אלה מעולם זר ומוזר לו. ואני, שראיתי את קמינסקה בפעם הראשונה לא יכולתי לעמוד על טיבה, כיון ששיחקה תפקיד לא לה. גם הצד החיצוני של ההצגה לא הלם את המחזה של זוּדרמן. מעין זלזול בהצגה כולה נתן אותותיו על הבמה: התפאורה לא היתה תפאורה, החדר והרהיטים העידו על חוסר טעם ועל חוסר רצון לחדור לרוח התקופה והסביבה, חוסר אחריות בפני היוצר ויצירתו גם יחד… ומיד החילותי, כאילו בהיסח־הדעת, להשוות הצגה זו אל ההצגות שלנו… חילקתי בדמיוני את התפקידים בין השחקנים החובבים שלנו, בחנתי בעיני רוחי את כל פרטי ההצגה על הבמה התל־אביבית וראיתיה טובה הרבה יותר מזו מכל הבחינות. ‏ראיתי את האוירה של במתנו, והנה היא נקיה יותר וכנה יותר. אפילו התפאורה שלנו, בכל דלותה, היתה קרובה יותר אל המציאות. על־כל־פנים היה לנו רצון טוב לתת משהו קרוב לרוח המחזה, קרוב לרוחו של הסופר, – קיצורו של דבר: היה לנו יחס, העשוי לכפר משהו על קוצר־היד.

קשה מאוד היה לי להשאר באולם עד סוף ההצגה. בהפסקה הראשונה יצאתי אל המזנון; השתדלתי להדחק בין אנשים ולשמוע דרך אגב את דעת־הקהל ותגובתו על המחזה. לצערי, לא שמעתי דבר. מאוד חפצתי להמצא בין הסופרים שנשארו יושבים כל אחד במקומו, בלי דבּר דבר. לא העזתי לגשת אליהם, אף לא אל פרישמן שהספקתי להכירו פנים אל פנים, בהיותו אותה שנה בארץ־ישראל. חששתי להפריע לו. בטוח הייתי, שגם הוא שרוי בצער על כשלונה של קמינסקה. חפצתי להאמין, משום־מה, שפרישמן האיסטניס, בעל הטעם הטוב והמעודן, נפשו סולדת מכל מה שעיניו רואות עתה על הבמה.

מהמערכה השניה ואילך נעזב האולם לאט־לאט מיושביו, והשורות נתרוקנו עד כדי כך, שהמערכה האחרונה לא מצאה, כמעט, כל קהל באולם, והמעטים שנשארו מיהרו להסתלק עם רדת המסך. קומץ הסופרים יצא את האולם במפח־נפש. אני נשארתי כמעט האחרון באולם. היה ברצוני לראות את השחקנים ולדבר אתם, אבל משהחשיך האולם, וכל הבנין אחריו, נאלצתי גם אני לצאת מהתיאטרון.

אף כי המרחק עד למעוני היה רב, יצאתי הביתה ברגל. בדרך מסרתי לעצמי דין־וחשבון מהצגה ראשונה זו שראיתי בתיאטרון האידי, בהשתתפוּת אסתר רחל קמינסקה, שנתפרסמה בעולמנו כאחת השחקניות המוכשרות ביותר. העולם היהודי התפאר בה וכל המבקרים גמרו עליה את ההלל ואיך אעיז אני למצוא פסול בה ובמישחקה הערב?! איך אהין לגלות את דעתי השלילית על שחקנית כזאת? מצד שני מצאתי לעצמי תיכף הצדקת־מה: מפני מה עזבו אנשים רבים את האולם ולא חיכו עד סוף ההצגה? ועוד אמרתי בלבי: ואפילו נניח, שהקהל איננו מבחין עדיין במישחק העדין והמשופר ושהקהל בכללו עדיין לא הגיע בהשכלתו לרמה התרבותית של המחזה וגם של השחקנים – מפני מה ישבו הסופרים כאבלים? האומנם טעיתי? ומפני מה – המשכתי את חוט הרהורי האפיקורסיים – עלי להצטדק ולחפש הוכחות וראיות, אם בעיני אני, עיני שחקן פרובינציאלי, שלא ראה מעודו תיאטרון טוב, אין המישחק שלה מוצא חן? כאמור לעיל, בטוח הייתי, משום־מה, שאילו העלינו את המחזה על הבמה הארצישראלית, היתה ההצגה מצליחה שם הרבה יותר מאשר כאן. ואולי – חשבתי – זה הטוב שב“חובבי הבמה העברית”, כי מכיון שלא נמצא מי שימלא את התפקיד הראשי לא קיבלנו את המחזה בכלל, ולא חיללנו שם התיאטרון? ועוד הרבה שאלות וספקות התרוצצו בקרבי אותו ערב, לאחר ההצגה העלובה ההיא. נדמה היה לי, שעל פי טעות נכנסתי לבנין זה, ולא הוא התיאטרון ששמעתי עליו כה רבות ולא זאת אסתר רחל קמינסקה… הלא כמה תיאטראות הם בווארשה, ואולי טעיתי בכתובת? ניגשתי אל אחת המודעות המתנוססות לאור החשמל ובדקתי את לוח־ההצגות של השבוע. ראיתי שגם מחר יוצג אותו המחזה… ובפירוש נאמר במודעה, שזהו התיאטרון של אסתר רחל קמינסקה.

למחר חיפשתי לי תיאטרון אידי אחר, מאחר שקמינסקה שיחקה שוב באותו תפקיד שאינו הולמה בשום פנים. נתגלגלתי לאחת ה“תיאטראות”, ואולם אחרי ה“מערכה” הראשונה (אם היתה זאת בכלל בגדר מערכה, וה“מחזה” בגדר מחזה) לא היססתי אף רגע ועזבתי את האולם. הצטערתי מאוד על שלא שמעתי בקולו של אחד ממכרי שיעצני ללכת אל התיאטרון הפולני, אף כי לא הבינותי מלה אחת בפולנית. אבל אותו ערב כבר איחרתי המועד, ואין צועקים על שעבר.

כעבור ימים מספר נודע לאנ“ש דבר בואי מארץ־ישראל והתחילו באים אלי בהצעות שונות, מהן ליסד בווארשה, מטעם “חובבי שפת עבר”, להקת חובבים, שתעלה מפעם לפעם מחזה עברי על הבמה, לשם הפצת השפה. אני סירבתי, ללא כל היסוסים ופקפוקים, כי נמאסה עלי החובבות עוד מאז שבתי בארץ, ולא לשם כך נדדתי לחו”ל. היתה גם הצעה, שאסע לקונגרס הציוני בווינה, עם אחת משתי הלהקות העבריות שיצאו לשם ושתיהן לא היו להן הוצאות הנסיעה בדרך חזרתן…

בשבתי בווארשה, ניתנה לי בכל־זאת הזדמנות נאה לראות תיאטרון טוב, והוא התיאטרון הפולני, אף כי השפה הזרה לי היתה בעוכרי. ברם, משהייתי קורא מראש בשפה אחרת, מובנת לי, את המחזה שהם מציגים, שוב לא נתקשיתי כל־כך בהבנת המתרחש על הבמה, וניתך לי איפוא לראות. מישחק נאה והצגה משופרת. ואם לאחר ההצגות בתיאטרון האידי הייתי יוצא מאוכזב עד כדי כך שהחלה מנקרת במוחי המחשבה לעזוב את המקצוע לחלוטין, הרי היה התיאטרון השני, זה של הפולנים, מעודדני ומאמצני ומגביר את שאיפתי ללמוד את המקצוע ולהשתלם בו. היה בתיאטרון הפולני מעין ניצוץ של אותה מטרוניתא שמשכני אליו…

בינתיים הרביתי לחזות בהצגות התיאטראות הווארשאיים. סוף־סוף עלה בידי לראות. גם את קמינסקה בתפקידיה היסודיים – במחזה “האֵם” של ד. פינסקי ובמחזותיו של גורדין. ראיתיה בכל גודל כשרונה האמיתי, ונוצחתי. היה הדבר דומה עלי, כאילו דלו הדרמטוּרגנים הללו בכוונה ממקור הלב היהודי דברים שרק היא ידעה לתת להם מבע ולהעלותם לדרגת יצירה כנה. היא הבינה אותם, אולי יותר מכל שחקנית אחרת. ולא רק הבינה, אלא גם הגשימה בכל יצורי גוה ובכל נימי נפשה. היא פיתחה את הדמויות שלה עד הסוף, היא נמשכה אחריהן בכל דרכיהן העקלקלות והמסובכות; נדמה לי שלא השאירה כל תו מסופק, כל תג מפוקפק בדמות שעיצבה. אכן, היתה קיימת מחיצת־מה בינה לבין שאר השחקנים, שהפריעו לצופה להאמין גם בהם ובמישחקם, – וזו היתה הטרגדיה של השחקנית הגדולה הזאת, שגורלה זימן לה על הבמה שותפים ללא שיעור־קומה בדומה לשיעור־קומתה שלה. יחידה ובודדה היתה ביצירותיה על הבמה. היא יצרה ברוב תבונה, בטוב טעם ובדקות הרגש, מזוינת בטכניקה במתית מפליאה. אולם ככל מה שהעמיקה לחדור לנפשה של האשה היהודיה, כן הודגשה יותר ויותר הגסוּת והרשלנות של חבריה על הבמה. שחקנית זו – אמרתי בלבי – אילו נמצאה בסביבה תיאטרונית אמיתית, היתה מגיעה לשיא היצירה הבמתית. אחרי שראיתיה בתפקידיה המעולים, שוב לא הלכתי ליתר ה“תיאטראות” האידיים וידעתי רק שני תיאטראות בווארשה: זה שלה, שעל במתו היתה משחקת מתפקידי אשה ואם בישראל, וזה של הפולנים, שאצלם הייתי רואה גם מישחק נאה של אנסאַמבּל הגון, תוך מאמצים ליתן הצגה העשויה לשפר את טעמו של הצופה ולהשרות עליו מרוח היצירה האמנותית.

במשך הזמן עלה בידי להתוודע אל כמה שחקנים מהתיאטרון האידי, שתפסו בזמנם עמדה וקנו להם שם, אך לצערי, לא מצאתי בהם כל ענין, בתורת בעלי־מקצוע: את המקצוע לא למדו, אלא במקרה התחילו לשחק בנערותם, ומתוך שהמשיכו, הגיעו למדרגת בעלי־מלאכה טובים… מובן, שגם במיטב מישחקם לא הגיעו לקרסוליה של קמינסקה, ובתורת אנסאַמבל לא ניתן להשוותם לשחקני התיאטרון הפולני העדינים והמקסימים.

המערכון ביובל “הצפירה”    🔗

ובעוד ימי עוברים עלי בווארשה תוך הוראה בשני בתי־ספר, ולילותי בתיאטראות של קמינסקה ושל הפולנים, הוספתי לקיים את קשרי עם ארץ־ישראל, או – יותר נכון, – עם “חובבי הבמה העברית”. מן המכתבים שקיבלתי משם, נודע לי שחברי הספיקו להציג את “מירה’לה אפרת”, בתרגומי, והם מתכוננים להצגת “אש יוחנן” של ה. זוּדרמן… מכתב זה ורשימתו של מרדכי בן הלל הכהן על הצגת “מירה’לה', שנתפרסמה אז ב”הצפירה", עוררו בי שוב את יצר המישחק. זה כחדשיים ימים לא בא אל אפי ריח האיפור ולא דרכה כף רגלי על קרש־הבמה!…

“התיאטרון הלא הוא באמת כסם משכר למחזיקים בו, ומשהתחלת בו שוב אין לך אפשרות להיפטר הימנו. יש בו מין כוח מושך, המקסים אותך ומעוור את עיניך עד כדי שיכחה עצמית” – אמר נימירוביץ’־דנצ’נקו באחת משיחותיו על התיאטרון. ואני חייתי את הרגש הזה בימים ההם, ולא יכולתי עמוֹד בנסיון, כשבאו אלי אחדים מנכבדי ווארשה, והם מ“חובבי שפת עבר”, שעמדו לחוג את יובל החמישים של “הצפירה” וגם זה של נ. סוקולוב, שנקלע אז לווארשה, וביקשו להציג מערכון שנכתב לשמו ולשמה על־ידי הסופר אחיקם, הוא יוסיפון, הוא הפטמן… הם הציעו לי, בפשטות, לקבל עלי את סידור ההצגה הזאת, ואת המערכון הגישו לי לעיין בו.

קשה לי לתאר את סערת־לבי אותה שעה. הרצון הכביר לשחק צעק: אמור “הן”! ועם זה הרגשתי, שזוהי סטיה מן התכנית, שקבעתי לי כאן. הן רק ללמוד ולראות באתי הנה ולא להתחיל שוב בחובבות שנואת־נפשי! הכרתי המלאה היתה, שאסור לי להתעסק בכגון דא. ואף על־פי כן… הזמן שקבעו לחגיגות־היובל היה כשלושה חדשים בערך, ועד אז נתבקשתי להכין את חלקי אני. אולם־הפילהרמוניה כבר נשכר למטרה זו ועלי רק ליתן להם את תשובתי… ביקשתי מהם ארכא לימים אחדים, בהם אמרתי לחשוב בדבר ולקרוא בינתיים את המערכון, כדי שאדע מה להשיב.

הצעה פתאומית זו גזלה את מנוחתי. חדלתי לבקר בתיאטראות, מטעם פשוט למדי: כשביקרתי בתיאטרון האידי, היה גובר בי החשק לשחק באותו מערכון. בטוח הייתי, משום־מה, שלא אבייש את עצמי כשחקן בפני השחקנים האלה שרובם עושים את מלאכתם מתוך זלזול, ואילו כשביקרתי בתיאטרון הפולני הייתי מחליט בפעם המאה והאחת, שלא לעלות על קרשי הבמה כל עוד לא אשתלם במקצוע כדיבעי. כן עברו עלי ימים אחדים ללא מנוחה, עד שבאו אלי בוקר אחד אותם האנשים ודרשו ממני את התשובה מיד. מעין רוח־שטוּת נכנסה בי אותה שעה ואיפת להם. לא הספקתי לדבר אתם על סידורה של ההצגה, על האנשים הנחוצים לי לכך, כמבולבל הייתי אותה שעה… ובו ברגע שעזבוני חלשה עלי דעתי ואומַר בלבי: “מה עשיתי? הרי זו חגיגה גדולה, שכל נכבדי ווארשה, סופריה ועתונאיה ואנשי תיאטראותיה יהיו נוכחים בה, ומי אני, כי אבוא לשחק בפניהם?!” למחרת היום קראתי בכל העתונאים את הידיעה על הצגתי שהממתני ממש. אבדתי! – אמרתי לנפשי – מעתה לא אוכל עוד לחזור בי! וכמו להכעיס, קדמוני רבים ממכרי בברכות לבביות לקראת הופעתי הראשונה בווארשה, במסיבה כזאת! מאותו היום לא ידעתי מנוח. הייתי מתרוצץ כמטורף, ורודף אחרי האנשים הטובים האלה, שעזבוני לנפשי, לאחר שקיבלו את שלהם. אולם מעתה הדרכתי אני את מנוחתם הם. דרשתי שישיגו לי אנשים, הן שחקנים חובבים והן בעלי־מלאכה שיעזרו לי בעבודתי. העבודה התנהלה מתוך התרגשות רבה ועצבנות אין קצה. אימת הציבור הווארשאי לא הרפתה ממני כל אותם הימים והפריעה לי בעבודתי. הצעירים שהועמדו לרשותי אמנם היו בחורים מצוינים שהעברית היתה משאת־נפשם, אבל התיאטרון, הוה אומר, המישחק, היה מהם והלאה. ויום רדף יום, שבוע – שבוע ויום־היובל היה ממשמש ובא. מודעות שהתנוססו יום־יום בעתונות, באותיות של קידוש לבנה, בישרו לקהל שבהתחלת הנשף יוצג מערכון בעברית בשם “היובל” בהשתתפותו של השחקן הארצישראלי מ. אסתרין (זה שמי, הן הבמתי והן הספרותי, בימים ההם!). המודעה הזאת היתה דוקרת את עיני בוקר בוקר, ולבי היה דופק בחזקה משך רגעים אחדים, מדי פתחי את העתונים. התפללתי שכל הענין ימהר ויעבור, כחלום רע, ושאזכה לראות את הנשף הזה מאחורי…

הייתי מבאי ביתו של ר' נהום סוקולוב, כי הוריתי את בנותיו עברית, ומובן ששיחותינו נסבו על התיאטרון הפולני ועל שחקניו. בתיאטרון האידי לא ביקרו, אבל יחסן אליו, כיחסה של כל היהדות המתבוללת בפולין, היה ידוע לי והרגיזני, אף כי בלבי הסכמתי לדעתן… אינני יודע לבאר את הרגש הזה, אולם משפטן השלילי כשהוא לעצמו העליב אותי בסתר נפשי… הוריתי היתר לעצמי למתוח ביקורת על התיאטרון האידי, מפני שרציתי בטובתו וכל אחד מכשלונותיו היה גורם לי צער רב, אבל הללו, שיש ביכולתם לעשות לשיפורו ואינם עושים דבר, מבטלים אותו מלכתחילה. בלי לראותו ובלי התענין בו!

התרגשותי, עם התקרב “יום־הדין”, גברה עוד אחר שראיתי את ההכנות המרובות בבית סוקולוב לקראת הנשף הזה. שמעתי הזמנות שנמסרו בטלפון לאנשים רבים ושונים. מסוג הרחוקים ביותר מהיהדות בכלל ומהעברית בפרט; שמעתי על הכנות למסיבה גדולה אחרי הנשף בשביל קרואים מכובדים שמעודם לא קראו את “הצפירה” ולא התענינו בקיום העתון. הם היו עתידים, כנראה, לתפוס מקום ה“חתנים” העיקריים בחגיגה זו, הם ולא הקורא האמתי, זה שקונה את “הצפירה” מתוך אהבתו הרבה לעברית, כי את החדשות הוא קורא ב“היינט”, “מומנט” או “פריינד”. יהודי פשוט זה, שהוא הוא חתן־היובל האמתי, לא יזכה לחוג אותו, אם לא יקנה כרטיס לאותו נשף בפרוטותיו האחרונות.

אך נחזור לענין ההצגה, שקיבלתי על עצמי. החזרות על המערכון היו בעצם תקפן. שלושת הצעירים החובבים, שנמסרו לרשותי, לא השביעוני רצון ביותר, אך מקוצר הזמן ומחוסר חובבים אחרים, לא ניתן לי לתקן דבר והעבודה נעשתה בדלית ברירה. אולם־הפילהרמוניה הושׂכר רק לאותו ערב ואפילו לחזור שם באותו יום לא הרשו לנו. ביום ההצגה נודע לי שאין מסך לבמה זו, ואזדעזע: איך אפשר בכלל להציג את המחזה על במה ללא מסך? דרשתי ממסדרי הנשף שישיגו פרגודים, לפחות, וישמשו לנו מסך. הדבר הובטח לי, אפס הפרגודים לא הובאו אלא לאחר שהקהל התחיל למלא את האולם… בכל אלה לא היה משום עידוד להופעתי הראשונה בפני ציבור כזה בעברית. מצב־רוחי היה עכור ביותר והצטערתי על קלות־דעתי. האם לשם כך עזבתי את הארץ? שם עוד המשיכו “חובבי הבמה העברית” את העבודה, ולא עוד אלא שקראתי בעתונות, כי מחזה אחד הצליח בידם ביותר, והם מתכוננים להצגה שניה… ומה אני עושה כאן? הכזאת תהיה “השתלמותי במקצוע”?

על הצגת המערכון כשהיא לעצמה ועל מישחקי בערב ההוא אינני יכול לדבר מטוב עד רע. אינני זוכר אלא זו, שכל המישחק נמשך כחצי שעה. שמחתי שההצגה נגמרה בלי שערוריות – סקאַנדאַלים בלע"ז – לפחות לא השביתה את החג. אני רק הספקתי להסיר את האיפור ולהתלבש, ואברח מהאולם, בלי להשתתף במסיבה שנערכה אחר־כך. התהלכתי עוד שעות רבות בחוצות ווארשה ולא מצאתי לי מנוחה. משנכנסתי לחדרי לפנות בוקר, כבר מצאתי שם את החוברת שהוציאו לכבוד היובל, חוברת מלאה וגדושה דברי־ספרות נאים שהיתה לי נחמה־פורתא חלף כל אשר עבר עלי אותו ערב. גם דברי ההערכה שנתפרסמו למחרת ההצגה בעתונים לא הרגיעו את רוחי (אף כי עתונים אחדים הזכירו את המישחק לשבח!) ואדיר היה חפצי לשכוח את הענין ולהשכיחו גם מלב אותם האנשים הטובים והמעטים שראוהו כהישג גדול, כביכול…

תיאטראות רוסיים בווארשה    🔗

לאשרי נפל במהרה דבר בווארשה, שהסיח את דעתי מעסק ביש זה. כעבור ימים אחדים ראיתי בחוצות העיר מודעות גדולות, המבשרות את בוא השחקנים הרוסים המפורסמים: האחים אַדלהיים עם להקתם, לשחק את “המלט”! עשיתי כל אשר יכולתי, כדי להשיג כרטיס להצגה זו. התור על־יד הקופה, אמנם היה גדול, אבל השגתי את הכרטיס והייתי מצפה בכליון־עינים לראות מחזה קלאסי, עם שחקן מפורסם בתפקיד הראשי – ובשפה מובנת לי! ראשית לכל, ישבתי לקרוא את המחזה בספר. הייתי נפעם ונרגש, כאילו אני עצמי עומד להשתתף בהצגה. המלט! הרי זה התפקיד, שכל שחקן צעיר חולם עליו, לשחק בו באחד הימים, וגם אני חלמתי עליו, כמובן. ופתאום מין הפתעה כזו – שחקן כזה! ואולי נכון יותר להגיד: שחקנים כאלה – כי כידוע היו שני האחים אַדלהיים מתחלפים בתפקידיהם: פעם היה רוֹבּרט משחק את המלט, ופעם רפאל, ולא ידעתי מי הטוב בשניהם, ואת מי משניהם אראה הפעם… על־כל־פנים, היה בעצם הבשורה על הצגה זו כדי להסעיר את נפשי.

אותו ערב נתאכזבתי מכמה דברים חיצוניים, שהטילו פגימות בהצגה גופה. לא ידעתי עד היכן הגיעה שנאת העם הפולני לכובש הרוסי בימים ההם. החרם על הרוסים ועל שפתם היה חמוּר עד כדי כך, שלא ניתן לשחקנים רוסים לשכור את התיאטראות המשובחים להצגותיהם. וכך נאלצו גם האחים אדלהיים לשכור אולם בריחוק מקום ממרכז העיר, אולם שלא היה מותקן לשם הצגות. על־כן לקה ביותר הצד החיצוני, התפאורת של ההצגה. היו פגימות רבות גם מצד המישחק, כי האחים אדלהיים לא הוליכו אתם להקה מלאה של שחקנים, אלא שבכל עיר ועיר היו מצרפים מבין הנוער המתלמד “זקיפים” לתפקידים הפעוטים. הרי שהיה כאן חשש של חובבות במקום תיאטרון אמתי. והקהל! האולם היה מלא בחורים ובחורות מהנוער המשכיל – על־פי־רוב רוסים או יהודי רוסיה, שלמדו באוניברסיטה הוורשאית, והתגעגעו לשחקן רוסי ולמחזה רוסי. הרעש שעמד באולם עשה רושם של אסיפה פוליטית יותר מאשר הצגה תיאטרונית… כמה עמל וכמה עקשנות – אמרתי בלבי – וכמה יכולת אמנותית צריך שחקן להשקיע כאן, כדי שיוכל להתגבר על כל ההפרעות ולשחק את “המלט” בתנאים כאלה!..

אולם על אף הכל, עלה בידי השחקן הגדול להתגבר על כל המכשולים ולהחזיק את הקהל במצב של מתיחות נפשית במשך כל ההצגה! היה זה אחד מאותם השחקנים הנַוודים בימים ההם, שנתמזגו בהם סגולות “הבּוֹהמה האמנותית” הטובה עם האֵגוֹצנטריוּת החזקה, האופיינית ל“אריות שבחבורה”. הם היו שכורי נצחון ותהילה ועם זה ראו את עצמם כמורי העם, שחובה ליתן לו לא רק ערכים אָסתטיים צרים, להנות ולבדח אותו, אלא לחנכו לאמנות. גישה זו נתנה אותותיה במישחקם המשופר והמעודן ובבחירת המחזות לרפּרטוּאַר שלהם. רק מחזות הירוֹאיים העלו על הבמה ולא התחשבו עם הקופה. סיפרו שלפעמים תכופות היו מפסידים כספים רבים, אבל לא ירדו אל הרפּרטוּאַר הזול כדי להיטיב את מעמדם… וכפי הנראה, גם הפעם, על אף ההתענינות הרבה של הקהל, לא כיסו ההכנסות את ההוצאות, כי אחרי ההצגה הזאת עזבה הלהקה את ווארשה ולא יספה לשחק עוד.

כן היה גם גורלו של שחקן גדול שני באותה תקופה, אוֹרלינייב שמו, שעלה אפילו על הקודם בתפיסתו השחקנית ובאידיאליזם התיאטרוני שלו. אורלינייב חלם על תיאטרון מיוחד משלו, תיאטרון לעם, להרמת ההמון הרוסי הנמק בחשכתו. גם הוא נמנה בין השחקנים הנַוודים האהובים על הציבור הרחב בפרובינציה הרוסית ואף הוא לא ראה נחת הרבה בפולין, מחמת היותו שחקן רוסי.

אורלינייב חיפש ומצא רפּרטואר טראגי, החותר לפתרון פרובלימות אנושיות נישאות וחלם על תיאטרון מיוסד על קולקטיב, שיאחד באמונה אחת את כל העובדים בו ולשמו. טראגי היה הוא עצמו כאדם וכשחקן ולכן לא יכול להצטרף לשום תיאטרון בתיאטראות רוסיה, אפילו לטובים שבהם, כי לא מצא שם כל הבנה למאווייו וחלומותיו, המיוחדים רק לו. אמנם לא פעם ניסה להצטרף לאחד התיאטראות, אבל הזיותיו ודמיונותיו נשאוהו תמיד מעל לכל האידיאות שנתגשמו בפועל… נשמתו היתה מאלה שלא מצאו להן מנוחה בעולם המציאות, וכוח־הדמיון שלט בו וביצירתו. הוא היה בעל אינטוּאיציה תיאטרונית דקה שלא תמיד הבינו אותה, ודבר זה הוסיף, כנראה, על הטראגיות שבאישיותו. מטעם זה בחר להיות נע ונד ביצירתו כמו באישיותו, הבורחת מפני עצמה, כביכול. לכל הדעות, היה אחד השחקנים המענינים ביותר על הבמה הרוסית. הוא השאיר אחריו שורה שלימה של יצירות נעלות בתפקידים חשובים. דור שלם של צעירים וצעירות למדו מיצירותיו על הבמה את מיטב הספרות – הן הרוסית והן העולמית. הוא היה לא רק מורה לעם, כרצונו, אלא גם הרבה שחקנים יצקו מים על ידיו ולמדו את תורת המישחק מפיו. רבים משחקני התיאטראות האידיים נקטו את שיטתו של אורלינייב במישחק – מהם הצליחו “לחקותו” כלשהו, אך רבים מאוד נכשלו, כי חסר להם – שלא באשמתם, כמובן, – כל יסוד של השכלה משלהם, הדרוש אף לחיקוי מוצלח.

שחקנים־נוודים אלה גדול היה כוח השפעתם והשפעת מישחקם לא רק על הקהל, כי אם גם על שחקנים צעירים וחובבים בעלי כשרונות, לחשוף את הניצוץ התיאטרוני המהבהב בעמקי לבם ולהוציאו לאור עולם; מאמצם הבימתי עודד רבים ושונים, שנתאכזבו מן המציאות וכאילו אמרו נואש, אך משזכו לראות במישחקם של אלה, שבו למקצועם והתמסרו לו בלב ובנפש.

ובעוד אני נהנה מזיו שכינתם האמנותית של השחקנים האלה גם לאחר שהסתלקו מווארשה, אירע אחד המאורעות הגדולים בחיי הבמתיים, מאלה שסחפוני בכוח־איתנים אל עולם־הקסם הזה, עולם הבמה, אף כי ידעתי מראש, שאני חוטא לי לעצמי ולכל תכניות ההשתלמות, שהתוויתי לעצמי: התיאטרון האמנותי המוסקבאי עמד לבוא לווארשה והכריז על הצגת שנים־עשר מחזות בזה אחר זה! לילות שלמים עמדתי בתור במשך שבועות עד אשר השגתי את הכרטיסים ואחר־כך החלה הצפייה לבוא הלהקה המפורסמת, תוך קריאה במחזותיהם של צ’כוב, טוּרגנייב, דוֹסטוייבסקי וטוֹלסטוי. סוף־סוף הגיעה הלהקה לעיר. כאיש עברוֹ יין הייתי מרוב רשמים. המישחק, האינטפּראָטציה של המחזות, הטיפול המדוקדק בכל פרטי ההצגות – כל אלה הקסימוני עד כדי כך, שלא היה עוד בלבי כל ספק: לשחק או לא לשחק? – כמובן, לשחק! להתחיל שוב במישחק, ואף אם פגום וקלוש. צר מאוד נעשה פתאום עולמי ללא חוויה תיאטרונית. עבודתי בבית־הספר היתה לי לזרא וחדלתי להתענין בה. רק מחשבה אחת ניקרה במוחי: לשוב ולשחק!

יוליוס אַדלר    🔗

למזלי הטוב, באו אלי שוב אותם העסקנים מ“חובבי שפת עבר” בהצעה: הואיל ומתפקידי האגודה הזאת לתמוך בבתי־ספר ועוד מוסדות לתרבות עברית, והם זקוקים לממון. עלה על דעתם להציג את המחזה “אוריאל אַקוסטא” בעברית בהשתתפותי אני ובהשתתפותו של השחקן המפורסם, “חביב הקהל היהודי בפולין”, יוליוּס אַדלר. אם אסכים – אמרו העסקנים – ידברו עם אדלר והכל על מקומו יבוא בשלום. בלי להסס אף רגע, נתתי את הסכמתי ועוד באותו ערב נערכה פגישתי הראשונה עם אדלר. כיון שהיה קשור בחוזה לתיאטרון האידי, הסכים להקדיש לנו שני ערבים, בהם ישתחרר מהתיאטרון שלו, בתנאי שיקבל סכום מסוים תמורתם. ומובן שהעסקנים הסכימו (להם היה חשוב מאוד, ששמו יתנוסס על המודעות בעברית). כששאלתי אותו: “ומה בענין העברית”? ענני: “היודע אתה, ר' יהודי, שלמדתי פעם בחדר ונחשבתי בין הילדים המצטיינים?…” נתתי בידו את הספר (הבאתיו אתי מארץ־ישראל – תרגומם של חמשה מורים – מערכה למורה!…); הוא עיין בו, התחיל קורא בו בקול רם, ונדהמתי. ראיתי, מה מרובה האחריות, שקיבלתי על עצמי, לתקן לו את העברית. אבל הוא לא נבהל, כל־עיקר, והבטיח לי שבעוד ימים אחדים ידע את פרקו כהלכה. ובכך נפטר מלפני.

כעבור ימים אחדים הופיע שוב, החזיר לי את הספר, והתחיל קורא בעל־פה את תפקידו של אַקוסטא… אמנם השגיאות היו מרובות, אבל העיקר, שהספיק ללמוד בעל־פה את התפקיד הגדול הזה. “זה כוחו של אמן!” – אמרתי בלבי. – “צא ולמד, עד היכן האהבה למקצוע מגעת!” התחילו החזרות עם שאר השחקנים־החובבים, להכינם להצגה. ואילו הוא – אדלר עצמו – לא בא לחזרות. הוא “איננו זקוק לחזרות”, הואיל והוא משחק את התפקיד הזה באידיש. רק לחזרה האחרונה יבוא, יום לפני ההצגה. וגם לזה הסכמתי, ובלבד שאוכל לשחק: לשוב למישחק!

כאן עלי לספּר קוּריוֹז אחד, שאירע בחזרה האחרונה, והתרחש נס, שלא אירע בהצגה עצמה. יוליוס אדלר טען מלכתחילה, שעלי להכין רק את החובבים; “באשר לי, הרי אין לך כל סיבה לפחד!” – אמר בנעימת־בטחון כזו, שלא נעים היה לי לדרוש, לפחות, חזרה אחת גם אתו. ובכל־זאת דרשתי, ולמזלי הטוב עשה רצוני. החזרה הכללית סודרה בליל שבת אחד, כשלא נתקיימה כל הצגה בתיאטרון ויכולנו להשתמש בבמה ובכל התפאורות והרהיטים המיועדים להצגה. הוזמנו כמה מנכבדי “חובבי שפת עבר” שבווארשה, בהם פלדשטיין, פּודלישבסקי, ש. ל. גורדון (של"ג), ד. פרישמאן ועוד. כל המערכות עברו כמעט בסדר, מבחינת השפה (יש לזכור שרוב השחקנים לא ידעו עברית!); רק במערכה האחרונה היה אדלר חלש קצת בטכּסט, וסבור היה שיספיק עוד לחזור עליו למחרת היום. המבטא היה, כמובן, “אשכנזי”. והנה הוא עולה על הבמה ורואה את “יהודית” יושבת אל השולחן לפני כוסית ריקה, ועליו להבין, שהיא שתתה את הרעל. כאן הוא פותח ואומר: “יהודית, מה לך?…” אך הוא שכח את המשך הדברים. הלחשן, היושב בסוכתו, מלחש לו פעם ופעמיים את אשר עליו לומר והוא אינו שומע. וכפי שנהגו, כנראה, השחקנים בימים ההם, הוא ניגש סמוך לסוכת הלחשן ובכל־זאת אינו שומע. ומכיון שזוהי חזרה ולא הצגה, הרי הוא מרשה לעצמו לפנות אל הלחשן בכעס: “האם נרדמת שם, לכל הרוחות?” הלה עונה לו בלחש: “הן אני אומר וחוזר ואומר לך, אלא שאתה אינך שומע!” “ומה זה אתה אומר לי?” שואל אדלר, – “פניךְ חוורו” – עונה הלחשן! ובשמעו את המלים האלה, שכנראה לא היו מוכּרות לו די צרכן, פונה אדלר אל היושבים באולם בצחוק של מנצח: “השמעתם מימיכם מלה מעין זו: “פניך חוורו?”… ושל”ג המנוח, עונה לו מן האולם: “כן, כן, שמענו!”

לאחר החזרה נשארתי אתו, כמובן, עוד לזמן־מה עד שעבר על כל התפקיד מהחל ועד כלה והבטיח לי שמחר יעבור עליו עוד כמה פעמים ושוב לא יסמוך על הלחשן.

והמחזה הוצג בפני קהל רב ומגוּון “בהצלחה רבה” כפי שכבר נהגו אז לכתוב, אף שכל השחקנים מלבד י. אדלר היו חובבים. אלא שהכותבים הגו חיבה אל השפה העברית… נסענו גם ללודז' להציג את המחזה בפני “חובבי שפת עבר” של אותה עיר. על הצד האמנותי של ההצגה מוטב שלא אדבר הפעם. דייני אם אזכיר שאחד העתונאים העיז לכתוב רעוֹת (היינו, את האמת!). יצאה “הצפירה” לתבוע את עלבון העברית, אשר פגעו בה האידישאים ופירסמה תשובה חריפה לאותו עתונאי. כפי הנראה מצאה כאן “הצפירה” מקום לסילוק “חוב” ישן, והיו הדברים חריפים עד כדי כך, שהנפגע תבע אותה למשפט. בתורת שופטים ישבו, מצד העברים – ד. פרישמאן, מצד האידישאים – ר' מרדכי’לי, והשלישי המכריע ביניהם – ד"ר ג. לוין (אחד העסקְנים הידועים אז בווארשה).

אותו משפט, כאותה בקורת, וכל הסערה שהתחוללה מסביב לענין, הוסיפו שמן למדורת הריב התמידי בין העברים והאידישאים. “חובבי שפת עבר” ראו בכך פרסום גדול לעבודתם – “ואם לא עלה המישחק יפה, אין בכך כלום – העיקר שהאולם היה מלא מפה אל פה גם בווארשה וגם בלודז' והקהל שמע עברית והבין את המתרחש על הבמה…”

מי היה הקהל, שמילא את האולמים בשתי הערים האלה? – אותם היהודים לבושי הקאַפּוטות הארוכות וחבושי הכובעים הקטנים לראשיהם, בעלי העינים החכמניות והזקנים המגודלים והמסורקים יפה המפארים את רחובות דז’יקה, נובוליפּקי וגאָנשה. אותם היהודים הממשיכים את המסורת היהודית בפולין מאז ומקדם, הם הם השומרים על הגחלת היהודית שלא תכבה… ומשאתה בא לשחק בתיאטרון ורואה את האולם הגדול מתמלא יהודים כאלה שבאו לראות מחזה עברי, מתמלא לבך גאווה ועליצות. דומה אתה בעיניך לשליח־ציבור של העדה הקדושה הזאת! משוּל אתה בעיניך לכהן הבא לשרת בהיכל ולבך מתמלא אמונה רבה בנצחיותו של העם הזה, רואה אתה את עצמך מעין שותפו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, יוצר האדם, בעצבך דמות אדם־בצלם זה, כפי שאתה רואהו בחזון שלך. היהודים היושבים באולם, צמודים אל מקומותיהם ובולעים כל הגה וכל ניב היוצא מפי השחקן, יוצרים גשר בלתי־נראה הנמתח מן השחקן אליהם, בו ישלחו חזרה את קרני רחשי לבותיהם אל לבו הוא. כאן, במקום הזה, יכולה היתה להיוצר היצירה הכּנה והטהורה. בין יהודים כאלה היה לשחקן העברי הרצון הכביר ליתן מבע להגוּת־לבו, בשפת השחקנים: זוהי פּסיכולוגיה קרובה לו, העושה אותו בן־חורין ביצירתו, וחירוּת זו ניתנת רק בעיצוב דמויות לאומיות מן הספרות התיאטרונית, שהריתמוס הפנימי שלהן קרוב אליו יותר, מתוך שההווי הזה נובע מעצם עצמותו… כאלה וכאלה הרהרתי כשנמצאתי לראשונה על הבמה בתוך העם היהודי שבפולין המדינה.

הספיקות והפקפוקים עברו כליל. כל מחשבותי היו נתונות לדבר אחד: לשחק! ולכן לא היססתי אף לרגע, כשבא אצלי המשורר יצחק קצנלסון בהצעה לסדר סיבוב בערי פולין, ליטא ורוסיה למשך ששה שבועות, בימי הפגרא לבתי־הספר.

 

ד. הסיבוב העברי הראשון    🔗

להקה מעורבת    🔗

הוקסמתי. קסמה לי המלה “סיבוב”. סיבוב עברי על פני ערי ישראל שבפולין, ליטא ורוסיה! ואני הלא כה אהבתי את היהדות העסיסית הזאת, שהייתי קשור אליה בכל נימי נשמתי. אהבתי את הזקנים הלומדים שבהם, אהבתי את “עמי־הארצות” התמימים והישרים שבהם, העמלים כל היום ולפנות ערב הם רצים אל בית־הכנסת – ה“מועדון” שלהם – לשמוע דבר ה' מפי המגידים והמטיפים; יקרו לי הסטוּדנטים הצעירים, שמסרו את נפשם על לימודי החול, כאבותיהם על לימודי הקודש; יקרו לי, בין שהם “עברים” ובין שהם אידישאים, כי כולם נתכוונו לשם שמים.. יקרו לי הבחורות היהודיות התמימות, הפקחיות והישרות שאהבו את עמן ושמרו על טהרת המשפחה בערי הגולה. יפה וקדושה, יקרה ואהובה היתה עלי היהדות הרוסית. התגעגעתי עליה במשך עשר השנים, בהן התרחקתי ממנה. מה חפצתי אז לראות את כל היהדות הזאת בארץ־ישראל! עם בוא כל אניה ואניה לנמל יפו הייתי עומד ומונה את העולים ותמֵהַ ומצטער: מדוע אינם באים באלפיהם וברבבותיהם! ועתה הריני בא אליהם, עתה אשוב ואראה אותם בעיני בשר, בשבּתם ובמועדם ובחולָם, אראה אותם, אדבר אתם, אזין נפשי באור נפשם, וירווח לי.

לא שאלתי ולא חקרתי פרטים. ידעתי רק אחת: שבתפקיד של “אקוסטא” ישחק אתנו השחקן האידי המפורסם ר. זסלבסקי. הוא קרא לעצמו משום מה “רודולף” זסלבסקי – כנראה ליתר נוי ופרסום… במה יפה השם “רוּדוֹלף” מ“ראובן” – זאת קצרה בינתי להשיג. שמו התנוסס איפוא במודעות במלואו: “רוּדוֹלף זסלבסקי”. השתתפו בסיבוב עוד כמה שחקנים מהבמה האידית. הללו נצטרפו ללהקתנו, לא חלילה מאהבתם היתירה לעברית, אלא מפני שרובם היו מחוסרי־עבודה. היה בהם אחד, שנחשב בעיניהם ל“אינטליגנט” (שם גנאי בין שחקני האידיש בימים ההם), הוא זילבּרצווייג, מטובי להקתו של פרץ הירשביין; לאחר שנתפזרה הלהקה, שאר מחוסר־עבודה ונספח גם הוא אלינו. ויתרם היו באמת מן “הנמושות”. על החבורה שלנו – העברית – נמנו י. קצנלסון, אברהם פרנק, אחותו של קצנלסון, אחיו ואני עבדכם. אלה האחרונים היו האחראים לעבודת הלהקה. מנהל המשק היה הסופר הפדגוג ברקמן, שהתמסר לעבודה זו למשך ימי פגרתו בבית־הספר. אנחנו היינו איפוא “המנהלים הרוחניים”, כביכול. ובמהרה נוכחנו לדעת, כי לא מעטה היא אחריות זו, שהטלנו על עצמנו. בעת החזרות השגחנו בכך, שהאידישאים שבחבורתנו לא זו בלבד, שהם מביטים עלינו העברים כעל “ירוקים”, אלא גם מבטלים אותנו ביטול גמור, שכן הם הם השחקנים העיקריים ואנחנו – רק,,עברים בטלנים“… על אחת כמה – “רוּדוֹלף” זסלבסקי, ששמו הלך לפניו, בהתנוססו באותיות של קידוש לבנה על גבי המודעות. כך התנה מראש, כי נודיע שההצגות הן בהשתתפות השחקן המפורסם והנודע, חביב הקהל “רודולף זסלבסקי”… יחס־הביטול ־הזה – לא רק לעברים, אלא גם לעברית – החריד אותנו, וביחוד נבהלנו כשהתחילו מתקבלות, תיכף לאחר הידיעה שבאה בעתונות על סיבובנו, הזמנות מכל ערי פולין, ליטא ורוסיה, לכבד גם אותן בביקורנו. ועל החתום באו ראשי אגודות ציוניות, רבנים־מטעם ונשיאי ועדי “חובבי שפת עבר”. ההזמנות נכתבו בשפה נמלצת, על טהרת העברית, והעידו על חרדת־קודש לשפתנו הלאומית – ואנחנו נבוא אליהם עם ה”חבריא" הזאת, הלועגת לכל הענין ומבטלת אותו כעפרא דארעא?… אולם את הנעשה אין להשיב. את אשר נטלנו עלינו נבצע במשך ששת השבועות, אך עם זה החלטנו, אנחנו העברים, לשמור עליהם, ככל האפשר, מלקלקל את השורה. למרבה הרוגז, לא יכולנו לסמוך לגמרי אף על י. קצנלסון עצמו שספרו העברי “בגבולות ליטא” אך זה הופיע וצעירי ישראל קוראי עברית נהנו ממנו הנאה גדולה והרבו לדקלם מתוכו. מי מאתנו לא יזכור את הפזמון השנון מתוך ספר זה:

לִיטָא כֻּלָּהּ – מִישׁוֹר אֶחָד,

אֶרֶץ אֵין לָהּ הָרִים;

עֲקַלְקַלּוֹת אָרְחוֹתֶיהָ,

וּדְרָכֶיהָ צָרִים. – – –

אֵין בָּהּ שַׂר וְאֵין בָּהּ מֶלֶךְ

אֵין בָּהּ הֵיכְלֵי שָׂרִים,

בְּאֹהָלִים קְטַנִּים, קְטַנִּים

אֲנָשֶׁיהָ גָרִים,

וְנָשֶׁיהָ חוֹלְבוֹת פָּרוֹת

וְהַבְּעָלִים שׁוֹתִים;

וְהַבְּתוּלוֹת שָׁם עֲקָרוֹת,

הַבַּחוּרִים פּוֹתִים,

יש והמשורר הורה היתר לעצמו להתלוצץ מעט גם על חשבון העברית. ואולם ככל אשר הרבינו דברים על גודל ערכו של הסיבוב העברי הראשון ברוסיה הצארית. מבחינה ציבורית־תרבותית, כן גבר יחס הביטול של האידישאים אלינו וכן הוסיפו להבליט את זלזולם בקהל העברי ובבמה העברית גם יחד. בעת החזרות נמנעתי להעיר את אזנם על קלות־הראש, שהם נוהגים בהכנת התפקידים. ראשית, משום שסברתי, כי רק בחזרות הם נוהגים כן, ואילו בהופיעם על הבמה בפני הקהל, ישנו את טעמם לטובה; ושנית, לוּ העזתי להעיר דבר ל“כל־יכולים” אלה, הייתי שוקל למטרפסי. הן מי כמוהם מומחים, חריפים ובקיאים בכל הלכות תיאטרון, בָּמה ומישחק. ואם תעיז להטיל ספק בדבר, הרי הם פותחים לפניך תיכף ומיד את תיק מאמרי הבקורת שנכתבו עליהם ב“היינט”, “מומנט” ו“פריינד”… עתון זה האחרון הוסיפו לתפארת המליצה, שכן ידעתי, כי ה“פריינד” דוקא לא פינק אותם ביותר בהערכת הצגותיהם. המבקר התיאטרוני של ה“פריינד” היה ד"ר א. מוקדוני, אדם בעל השכלה ותרבות, שהציג דרישות קפדניות לשחקנים ולמקצועם.

כאמור לעיל, גרם גם י. קצנלסון לא־מעט דאגה בליצנוּתו מעשה־קונדס אחד שלו – “מעשה שחקן פּרוֹפיסיונאלי”, לפי מושגי החבורה ההיא – נחרת בזכרוני. הוא מילא את תפקידו של הזקן ר' עקיבא בהצגת “אוריאל אַקוֹסטא”: כשהיה מתווכח עם אקוֹסטא על הבמה ומיעץ לו להסתלק מחקירות־הסרק שלו ולשוב לשחות בים התלמוד, “בו תמצא הכל”, הוסיף: “אפילו פשפש מעוך”… לנו, ה“בטלנים” העברים, שעמדנו אתו על הבמה, לא היתה ברירה אחרת אלא להסב את ראשינו הצדה, מפני הקהל הרואה בקלקלתנו. בעיני החבורה האידישאית דוקא מצאו תעלולים אלה חן, והם התיחסו אל קצנלסון כאל אחד

משלהם…

יצחק קאצענלזָאהן ווארשא. כסלו תרע"א.

עם יצחק קצנלסון בבאראנוביץ'    🔗

אחרי המעשה הזה התנהלה שיחה סוערת ביני לבין קצנלסון. והדברים הגיעו לידי פירוד, כמעט. הייתי מוכן לחזור לווארשה ולבטל את כל הסיבוב. אך אחרי שהבטיח קצנלסון לחדול ממעשי־קונדס, נתפייסתי והמשכנו את מסענו. אחרי לודז' באו צ’נסטוחוב, בנדין ועוד ערים בפולין, ומאלה – קפיצה לעיר בּראנוביץ' שהשתייכה אז לרוסיה. גם כאן, כמו בערים שקדמו לזו, באו לקבל את פני השחקנים העברים בתחנת־הרכבת חשובי העיר ומוסדותיה הציבוריים. כאן נוכח גם קצנלסון ב“חשיבותה של רצינות” לגבי העברית, ואפילו האידישאים הרגישו שאין לזלזל עוד במישחק. עיירה זו משולה היתה בעיני, בדוברי העברית שלה, למושבה רחובות שבארץ־ישראל. לא רק אלה שבאו לקבל את פנינו דיברו עברית, אלא אף רוב אנשי העיירה דיברו עברית. התהלכתי לאורכם ורוחבם של רחובותיה, ושמעתי עברית צחה. היה זה בחודש תמוז לערך. עיירה זו נתברכה ביערות ארנים שעיטרוה מכל עברים וכל אנשי העיר היו יוצאים לימות הקיץ לקייטנות שביערות אלה. אנחנו, אורחי העיירה, לא הורשינו לדור באכסניה, אלא חולקנו בין תושביה ולעלבון נחשב הדבר אם אחדים מהשחקנים סירבו, לשמחתי, והתאכסנו בבית־מלון. נמצאנו כל הימים בין עצי־היער העבותים והמצילים. בעיר זו לא היה תיאטרון וצריך היה להתקין אחד האולמים שבעיר במיוחד לשם ההצגה. בינתיים הושהינו כאן ימים אחדים ללא מישחק, מתוך צפיה לגמר התיקונים… אנחנו השחקנים שמחנו, בעצם, להזדמנות הנאה להנות מהאויר הטוב ולנוח מהחום הגדול של ימי תמוז. ברם, גם הצד המשקי של ה“תיאטרון” הזה, עמד על גובה לא גדול מזה של הצד האמנותי… כי היכן תמצאו להקה נודדת, הצריכה לערוך מספר מסוים של הצגות במשך ששה שבועות בכל־כך הרבה ערים, ואף על־פי כן תרשה לעצמה להפסיק לארבעה־חמישה ימים את הצגותיה, רק מפני שהאולם איננו מתוקן עדיין?… אמור מעתה, שהחובבות וקלות־הדעת שלטו בכל…

בּראנוביץ הזכירה לי את המושבה רחובות – הן מבחינת הדיבור העברי והן מבחינת היחס הלבבי של אנשיה. גדולה היתה החיבה לכל דבר השייך לארץ־ישראל ולספרותה (הספרות הארצישראלית התבטאה אז ב“הפועל הצעיר” וב“מולדת”, שהיו להם בעיר זו חותמים רבים ונאמנים). רושם בל יימחה עשתה על אנשיה העובדה, שאשתקד בילה שלום־עליכם כל ימי הקיץ באחת הקייטנות שלהם. כל אחד ואחד היה מספר על פגישותיו עם הסופר הנערץ, על מימרותיו השנונות ופתגמיו המחוכמים ועל תשבחותיו ל“גן־ העדן התחתון” שמצא אצלם. הוא האציל על אנשי העיירה מהודו ולאחר שנסע משם, הוסיפו לחיות על הזכרונות הנעימים של הימים אשר עשה אתם. בקיץ זה היו שרויים בצער על אשר עקר לשווייץ. “הנה נתיתמו אפילו העצים האלה, שלא פסקו לזמר שירה כל זמן היותו אתנו!” נשי בּראנוביץ' החינניות הפליאו לעשות גם הקיץ במרקחות ממרקחות שונות, מכל הפרי המשובה של גניהן רבי־התנובה, אבל גם הן, כבעליהן, סיפרו בגעגועים על שלום־עליכם ורוב חכמתו, וגדול היה צערן על אשר פסח השנה על עיירתן.

יצחק קצנלסון, המשורר העליז, ששיריו הקלים והמרנינים כבר חיבבוהו על כל קוראיו, התחיל אז בכתיבת דבר נכבד יותר, הוא מחזהו “הנביא”. קטעים מאותו מחזה כבר הספיק להדפיס ב“מולדת” ובנסיעתו זו המשיך בכתיבתו. ובהיוודע לתושבי העיירה, שזהו המשורר האהוב, ושבין השחקנים נמצא, מלבד רוּדולף זסלבסקי, עוד אחד, שבא “ישר מארץ־ישראל”, ומ. אסתרין שמו, גדלה השמחה ורבו ההזמנות, החגיגות והכיבודים, וכמובן, רבו הנעלבים, משלא יכולנו לזכוֹת את כולם בביקורינו…

הישיבה הבטלה ביער ואפילו השיחות עם נשי־המקום הצעירות והחינניות, נמאסו עלי עד מהרה. רציתי להתהלך בסימטאותיה של העיר, לראות בחיי יושביה ולתהות על קנקנם: במה הם מתפרנסים ומה הוא הדבר המקשר אותם קשר כה אמיץ לארץ־ישראל ומעורר בלבם כל אותה החיבה לעברית? – כפיתי רצוני על קצנלסון ויחד אתו החילונו את טיולינו. בסימטאות הללו הרגיש את עצמו המשורר “כמו בבית”. אל כל נער וילד היה ניגש כאח וכרע, ובנקל מצא שפה משותפת אתם, והיו מדברים אתנו בהתגלות־הלב ועונים ברצון על כל שאלותינו. באופן כזה חדרנו גם לתוך ה“חדרים”. כעשרים תלמידים או יותר מכל הגילים היו מצטופפים ב“חדר” לא־גדול ביותר והרבי וסגנו עומדים על גביהם ו“מרביצים” בהם את תורתם. לא היו אלה הילדים המאושרים – מתלמידי בתי־הספר העבריים המתוקנים, שהתרוצצו בין הארנים בקייטנות, ולקטו אוכמניות מלוא חפניהם, וגם לא מן הנוער הלומד בבתי־הספר הממשלתיים בעיר זו או בערים הסמוכות, שבאו הנה לנוח בקייטנות, בפגרת הקיץ. לא, כי ילדי ה“חדר” הללו מדלת העם היו, והלימודים בחדרים נמשכו, כמעט עד ערב החגים. מצוּוים היו על לימוד התורה וחלילה להם לבטל את זמנם. וכך היו יושבים צפופים ודחוקים “באהלה של תורה”, יום אחר יום, ללא אויר צח, תחת לחץ רבם וסגנו וקוראים אחריהם בקול ובניגון את פרשת השבוע, או סוגיה במסכת “פסחים” או פרק בתנ"ך. ברם, עליהם, על תינוקות של בית רבן אלה, עמדה כנראה היהדות במקומות ההם. ראיתי את נר אדוני בוער בעיני היהודים הזעירים הללו, ובניגון המסתלסל ועולה מגרונם שמעתי קול עמי המשווע לגאולה, ורצון עז תקפני לישב על הספסל ולהתעמק באותה סוגיה מופלאה ששמה: יהדות – יחד אתם ועם רבם הרזה והמצומק בעל הפנים העדינים. ואותה שעה יקרו לנו שבעתיים כל אותן העיירות הנידחות, הממשיכות ומקיימות את מסורת ישראל ומקימות דור של יהודים טובים אוהבי עמם וקניניו. שוב נתגבר בי הרצון להמשיך במקצועי החדש, להעלות בפני עמי על הבמה, בשפתו הנצחית, מיצירות סופרינו המעצבים את דמותו הלאומית, על אורותיה וצלליה. כבשה את לבי שאיפה עזה, לעורר ולעודד, להוכיח ולנחם את העם הזה, לעזור לו במיטב יכולתי בתורת שחקן. כמה קנאתי אותה שעה בשחקני אומות העולם, שתיאטראות להם, ספרות להם, שחקנים להם ורפּרטוּאַר מגוון להם!

קשתה עלינו הפרידה מעם ה“חדר”, אולם סוף־סוף יצאנו, להמשיך את טיולנו באותם רחובות צרים ומסואבים. חנויות וצריפים דלים פזורים פה ושם. פעוטות יחפים, עקומי רגלים וצבויי כרס רודפים זה אחר זה, ונודף מהם ריח השום המרוח על פתי לחם קיבר שבידיהם הצנומות. הנה רודף אחד אחרי חברו, גוץ וחלוש כמוהו, ונופל אפיים ארצה, אך איננו נרתע וממשיך במישחק. –

“רואה אתה את הילדים הללו – אומר לי קצנלסון – אלה הם השניאורים, הצייטלינים, הקצנלסונים שלנו. מהם, רק מהם לנו משוררים וסופרים! וכי לא אני הנני ילד זה שאתה רואה פה לפניך, שזנב כותנתו מגיח ממכנסיו והוא מתפלש בעפר וראשו גדול מדי? מבין המשה’לך והשלמה’לך האלה יֵצאו יהודים טובים ויקרים בעתיד, ומי יתן ויזכו עוד בשחרותם לפאר את יהדותם ולרוממה משפלותה”. ולפתע פתאום פצח רינה כדרכו: “התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי… קרבה אל נפשי גאלה – ה–ה!” וצחוקו התדרדר למרחוק, עד ששלח יהודי אחד את ראשו מהחלון, והסתכל בעין קפדנית בשני בחורי־ישראל קלי־דעת אלה, המחללים את תפילת “קבלת שבת”, ונעלם. אולם קצנלסון רצה, כנראה, לפייסו, ניגש אל החלון ואמר לו: “אל תתרעם, ר' יהודי, ואל תכעס. לא ללגלג ולקנטר חלילה היתה כוונתנו, אלא מרוב שמחה החילונו לשיר. הלב מתרונן למראה אחינו בני־ישראל הצפופים באהליהם ומתפרנסים בדוחק, ואת יהדותם אינם שוכחים. אשרינו שזכינו לכך!” נתפייס אותו יהודי, בת־צחוק האירה את פניו המקומטים, ובהושיטו יד צנומה וגרמית, ברכנו ב“שלום עליכם” והזמיננו אל צריפו לשם שיחה. אנו קיבלנו את ההזמנה באהבה מתוך רצון עז לגלגל שיחה עם אחד מ“עמך” ולשמוע איך חיים יהודים פשוטים אלה ובמה הם מתפרנסים. משעברנו את החדר הראשון, ששימש מטבח, חדר־אוכל ומחסן־כלים כאחד, הכניסנו לחדר השני, ששימש לקבלת אורחים ולשינה. מלבד שתי מיטות טעונות כרים וכסתות עד לגובה של עשר אמות, כמעט, ומכוסות שמיכות לבנות ונקיות – שולחן וכסאות אחדים, מדף ועליו ספרי יראים וכתבי הקודש. לכשישבנו אל השולחן כיבדנו בפרי גנו – כפי שהגיד לנו מראש – וביקש שנברך קודם האכילה, כמנהג גוברין יהודאין, אף כי הודה, ברמזוֹ עלי, שחשד בי תחילה, שאינני מישראל, חס ושלום. ומיד נגע בי נגיעת גדול לקטן. ממנו ואגב דברי התנצלות על טעותו, הפציר בי לסלוח ולברך. רצה קצנלסון להגביר את מבוכתו, פתח ואמר: “אילו ידעת עוד, דודי, איזה מין יהודי הוא חברי זה: בן רב שבא זה עתה מארץ־ישראל!” מעתה נתבלבל היהודי לחלוטין ופנה אלי בקול חנוק מדמעות וגיל: אם כן, ר' יהודי, הריני מפיל תחינתי לפניך שתסלח לעווני, והריני אומר לך עוד פעם: “שלום עליכם”! מעתה נשכחו כל יתר הענינים וארץ־ישראל עלתה על הפרק. “ומה נשמע מכוח האידישקייט בארץ הקודש?” – שאלני מארחי – “ובמה עוסק יהודי הבא מהתם להכא, מסתמא באיזו שליחות?” מששמע על משלח־ידי, כאילו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: הא כיצד, יהודי מארץ־ישראל – ועוסק בתיאטרון!? הוא אמנם שמע, שצעירים באים לשם לעבוד את האדמה – “חלוצים” קוראים להם – העוברים לפני העם להכשיר את האדמה ולפתחה, כדי שכולנו נבוא אחריהם לשם; רוצים הם להיות בחינת אליהו הנביא ז“ל, להבדיל בין קודש לחול… אך מי מילל, מי פילל, שיעסקו בענינים אלה בארצנו הקדושה? מה עושים שם הרבנים, האומנם הם מחשים? והארץ הקדושה? כלום אינה מקיאה אותם, את האנשים האלה המחללים את קדושתה? סיפרו לו היום בבית־הכנסת שמבין בחורי ישראל שעלו לשם התחילו מוציאים מין מכתב־עת, הקורא בגלוי לשמד, רחמנא ליצלן. עד שאחד “גדול שלהם”, אמנם סוחר בתּה, פקיד גבוה של ויסוצקי – אף הוא נזדעזע ויצא במאמר חריף נגד אותו עתון ודרש מ”חובבי ציון" שבאודיסה להענישו. הוא לא ידע לקרוא בשם העתון ולא בשם בעל המאמר, אך אנו ידענו, למה ירמזון מליו… הכוונה היתה כמובן למאמרו הידוע של י. ח. ברנר ב“הפועל הצעיר” על “הענתותי”. וכאן מצאנו שנינו מקום להסברה, ועמדנו לספּר לו את האמת לאמיתה, אך הוא באחת: אינני מאמין לכם, כי באזני שמעתי היום את הדבר בבית־הכנסת מפי אנשים מהימנים. ולבסוף אמר לנו בזו הלשון: “בחורים, רואה אני בכם, שבאתם שניכם בשליחות אותה ה”כת" מארץ־הקודש, שנתרבו בה התועים והמתעים ר“ל ואסור לאדם מישראל להמצא במחיצתכם!… “משיח” זה שאתם אומרים להביא, לא ארצה לראות אף את פרצופו!”

בכך יצאנו מביתו, אבלים וחפויי ראש. מעתה נוכחנו לדעת, שאין אנו מסוגלים להיות “שליחים”, נושאים את דבר ארץ־ישראל החדשה למאמינים בני מאמינים אלה…

אותו ערב הצגנו את המחזה ברוב פאר והדר, והקהל הרב שמילא את האולם ישב ובלע כל מלה עברית, שיצאה אף מפי אותם השחקנים שלא ידעו כראוי את פירוש המלים. ההתלהבות היתה גדולה עד כדי כך, שאחרי כל מערכה פרץ הקהל במחיאות־כפּים סוערות ובשירה עברית. עם גמר ההצגה קם כל הקהל על רגליו ודרש שהלהקה תישאר בעיר עוד יום אחד. לפחות, ותערוך הצגה שניה. ואמנם נשארה הלהקה לעוד יום אחד, אבל הצג לא הציגה כי מטעם הרשות בא פתאום איסור על ההצגה.

בדלית ברירה צררנו את צרורותינו ויצאנו לבית־הנתיבות. משהגענו לתחנה, נתפזרנו כל אחד לעברו מתוך צפיה לבוא הרכבת. “מנהל התנועה”, הוא מנהל המשק שלנו, קנה את הכרטיסים. נכנסנו אל הקרון, וכל הקהל הרב שבא ללוותנו, נשאר עומד על הרציף ומחכה לצאת הרכבת. חיפשתי את קצנלסון, והנה “הילד איננו”. שיערתי, שהוא ממתיק סוד באחת הפינות עם איזו ריבה נאה, ולעת הצורך יופיע. אולם משצלצל הפעמון בשלישית והידים נופפו ממחטות לברכת־פרידה אחרונה, וכל הקהל נשאר מאחורינו, בתים ואילנות עברו־חלפו על פנינו לקול משק גלגלי הקרונות, והוא איננו – נזדעזעתי למעשה־הקונדס שעשה המשורר קל־הלבב. החילותי מתרוצץ מקרון לקרון, שאלתי את אחותו ואחיו ואת שאר שחקני הלהקה, וכולם באחת: “לא ראינו ולא ידענו”. משסיפרתי את הדבר למנהל המשק שלנו, נזדעזע אף הוא, אך תיכף לכן התאושש ומצא עצה, שמהתחנה הקרובה נטלגרף לקצנלסון ונגזור עליו, שעוד היום יצא מבּראנוביץ ברכבת השניה. הנסיעה למינסק היתה ארוכה ועד בואנו לשם לא נרגעתי, אך כשהגעתי לבית־המלון מצאתי את תשובתו הטלגרפית שבוא יבוא למועד ההצגה. נתברר לנו אחר־כך, שהוא נענה לידידה אחת בבּראנוביץ, שביקשה ממנו להשאר עמה עוד ליום אחד…

לאחר מעשה זה השתדל, על־כל־פנים, לפצותנו בהתנהגותו המיושבת במינסק, עיר ואֵם בישראל, שרבים מתושביה הכירוהו כסופר ומשורר. עיר מינסק, על למדניה, תלמידי־חכמיה וסופריה, הפילה את אימתה על כל חברי הלהקה. זאת ראיתי והרגשתי בכל תנועה על הבמה. מלבד השחקנים המקומיים, שמילאו את חדרי־האיפור, באו כל “טובי העיר” לבקרנו, – “ומלוא העולם חג”. השחקנים האידיים בלהקתנו, שזלזלו תמיד בכל היקר לי, גם הם כאילו קיבלו על עצמם את הדין ונזהרו מלהשבית את שמחת חגנו. לקחתי דברים אתם עוד לפני כן על הכבוד הרב שעומדים לחלוק לנו, ועד כדי כך נגע הדבר ללבם, שאחד מהם הביע לפני את צערו על שלא הכין דבר־מה למקרא בפני הקהל. מעתה נרגעתי ולא חששתי עוד להתנהגות חסרת־אחריות מצדם.

מסיבה שנערכה באחד מבתי־הקפה ההדורים שבעיר, עברה בהצלחה יוצאת מהכלל. הנאומים הנלהבים, הברכות הנלבבות והשמחה הכנה ששררה באולם הגדול השרו מצב־רוח מרומם גם עלינו. עוד זכור לי נאומו של ר' מיכל רבינוביץ, עם תשבחותיו ל“מפעל תיאטרוני” זה ודבריו מלאי הרגש על “המשורר השובב” שלנו. כנראה, השפיעו דבריו הנאים גם על המשורר, ונאום־התשובה שלו הצטיין בהברקותיו הפיוטיות, בענין הספרות בכלל והשירה בפרט. וראה זה פלא: מכל הדיבורים לא זכיתי להציל אף הגה על ההצגה ועל המישחק שלנו כאילו אינם אלא טפל ולא עיקר. העיפותי עין על המסובים ולא מצאתי אף אחד שיעיז לדבר על התיאטרון. שחקני הלהקה העירונית שהסבו אתנו אל השולחן, גם הם כאילו גזרו שתיקה על עצמם. היתה לי סיבה לחשוד, שאמנם יפה השתיקה למישחק שלנו, כי בענין זה של התיאטרון לא זו בלבד שלא חידשנו כלום, אלא אף קלקלנו את השורה, כנראה. ובאמת, שמענו רק תשבחות לשפה העברית ההולכת ומתפשטת ברחוב היהודים. “אם כן” – שאלתי את עצמי – “מה תיקנתי בעמלי זה? לשם מה עזבתי את עבודתי בארץ־ישראל והמירותיה בדומה לה כאן? והיכן הדרכים החדשות, הזרמים החדשים שהעתונות המקצועית מריעה עליהם? שוב הנני מסתובב במסגרת הצרה של החובבות, שנמאסה עלי מאז…” ואדיר היה חפצי להסתלק מן הסיבוב ולברוח. הרי היתה זו קלות־ראש, כשהסכמתי מלכתחילה למעשה נועז זה. היו ערים, בהן נפגשנו עם להקות נודדות רוסיות, שרציתי מאוד לראותן ולא היתה לי האפשרות, משום שהייתי עסוק אותו ערב במישחק, והלהקה הרוסית יצאה אבלה וחפוית ראש מחמת חסרון הקהל היהודי, שהלך לראותנו. וכך הפסדתי גם את האפשרות לראות תיאטראות טובים ומישחק טוב! אולם בזכרי איזה חג היה הסיבוב לעברים בכל אתר ואתר, ובזכרי את חברי האידישאים, חזרתי בי מהרהורי הספקניים. ואת הנעשה אין להשיב. מעתה עלינו להמשיך בסיבוב. העיר בּובּרויסק על הפרק…

בבובּרויסק ובפינסק    🔗

יהודים טובים, יהודים לבביים ישבו בּבּוברויסק שברוסיה הלבנה, ונהר עובר בעיר, ויהודיה סוחרים בעצים ובתבואה וצעיריה עושים לשם שמים. הנוער מתלמד ורוצה לתקן את העולם במלכות שדי… אגודות מאגודות שונות: “צעירי ציון”, “ציונים סוציאליסטיים”, “בּוּנד”, “פולקיסטים”, ‏“פועלי־ציון”, ‏ וציונים סתם, ועוד, ועוד. גם “בּוּרסא” לחברי האגודות. וסתם צעירים תוהים עדיין ועומדים על פרשת־הדרכים ועל כולם – “יהודי כל השנה”, האוהבים את העם וקשורים באלפי נימים אל צור־מחצבתם, מעיינים בספר ונהנים מסוגיה חמורה בש“ס ואוהבים עברית עד כלות הנפש. ולכן לא התפלאתי כשסיפרו לנו עוד בדרך, שכל הכרטיסים נמכרו מבעוד יום ורבים נשארו מבחוץ. במצב־רוחי העגום לא ראיתי, לשמחה מה זה עושה. חסתי על אלה ש”זכו" לקנות כרטיסים ולא השתתפתי בצער אלה שלא זכו. מצב־רוחי נעכר עוד יותר לשמע מצהלותיהם של חברי הלהקה, שלא חדלו לנבל את פיהם כל עת שבתם בקרון. אמרתי בלבי: “אלה הם נושאי התרבות העברית, שאינם יודעים את השפה ולועגים לכל ענין העברית, ואלה הם נושאי האמנות, כביכול!”. גמרתי אומר בלבי להתחמק מהקרון, בלי שאשתתף בקבלת־הפנים שבודאי יערכו ללהקה העברית גם פה כמו בערים שקדמו לזו. משהגענו לתחנה חשכו עיני. קהל עצום, נושא פרחים לרוב, מחכה לצאתנו מהקרון. מחשבותי נתבלבלו וכהמום נשארתי יושב על מקומי, רועד בכל גופי. לאחר שירדו כל חברי הלהקה לרחבה, שמעתי קול קורא בשמי. עשיתי עצמי כלא שומע ויצאתי מדלת שניה, בריחוק מקום קצת מהקהל. אמרתי לעבור על פניהם במתגנב ולנסוע לבית־המלון, להסתתר שם עד ההצגה, אולם כאן קפץ עלי רוגזו של רוּדוֹלף זסלבסקי, שצץ לפני פתאום, שילב ידו בידי והתחיל קורא לפני בקול רם: “נשמת כל חי תברך את שמך!…” התחננתי לפניו שיחדל, אך הוא לא שם לב לתחנוני והמשיך: “שבשפלנו זכר לנו…” אני הרחבתי את צעדי, והוא אחרי, עד שיצאנו את בית־הנתיבות ונמצאנו בככר, מקום שם העגלונים עומדים, שכרנו כרכרה ונסענו. “כל זה עשיתי – אמר זסלבסקי – לכבודך ולהנאתך, כדי להפיג את חששותיך ולהקל את עקת לבך, ולא יחשדו בי ה”עבריתניקים" שאינני יודע לשון־הקודש!"

משנחתי מעט בחדר והתרחצתי מאבק הדרכים, ניגשתי אל החלון והצצתי החוצה. יום בהיר בשחקים שפך את אורו על יהודים אצים רצים ברחובות. במהרה באו שאר חברי הלהקה עם בני־לוויה רבים, כשזרי־הפרחים מתנוססים בידיהם. קצנלסון התפרץ לתוך חדרי, עמוס חפציו ופרחיו, צחק בקול ואמר: “בנתי לרגשותיך, פרא־אדם שכמותך, ואף על־פי כן, יפה עשו בני העיר, יפה מאוד. נא, לא נשב בחיבוק ידים! הנהר קורא לנו, בוא ונרחץ את בשרנו!” – נהר בּרזינה קרץ אלינו, משיצאנו את הרחוב בו נמצא בית־מלוננו. בתי העץ משני עברי הרחוב גם הם כאילו הקבילו פני האורחים הצעירים בעציצי פרחים ניצבים על אדן כל חלון, ויושביהם שלחו ראשיהם החוצה כמתפלאים על הקונדסים הללו, הנוהגים מנהג חירות בהליכותיהם ובצחוקם הפרוע במקצת… והנה החוף עם בתי־מרחצאותיו, האחד לגברים והשני לנשים, סמוכים זה לזה. קצנלסון לא חיכה עד בואנו לשם, ובדרך הילוכו התחיל מתפשט, כחושש לאחר את המועד. עוד רגע והוא קפץ לתוך הנהר! שקע במימיו הצלולים ונעלם מעיני וכעבור רגעים אחדים קרא אלי מ“עזרת הנשים”, שנתערב ביניהן, בהתיזו כנגדן סילונות של מים. צעקות, חרפות וזלזולים, והוא נעלם שוב בסתר מים עד שהגיע אלי מאושר ומלא התפעלות משובבוּת עצמו. – “בוא ונדוג שוב” – צעק אלי ותוך כדי דיבור צלל שוב, ואני אחריו, עד שנמצאנו שנינו במחיצתן של הנשים שקשרו מלחמה בנו, באשר נהגנו לצלול ולהגיע לאחת המתרחצות ולתפוס אותה ברגליה… נדהמנו, כשהתחילה אחת מהן מטיפה לנו מוסר: “כן יעשו שחקנים עברים, הלא תבושו!” ומיד צללנו, כמובן. וחזרנו לבסיסנו, המיוחד לגברים…

עולים בזכרוני חרוזיו של קצנלסון:

אָנֹכִי שֶׁאָהַבְתִּי לְהִתְלוֹצֵץ,

בְּרָחֳצִי בַּיָּם –

צָחַקְתִּי לַגֻּלְגְּלוֹת, אֲשֶׁר צָפוּ אִתִּי שָׁם, –

גֻּלְגְּלוֹת כְּמוֹ הַקֶּצֶף עַל־פְּנֵי הַשִּׁבֹּלֶת;

וַאֲנִי מִתַּמֵּם בְּלֵב רַע וְשׁוֹאֵל אֶת

כָּל אַחַת וְכָל אַחַת בְּעָבְרָהּ: שֵׁת?

שֵׁת אוֹ גֻלְגֹּלֶת?

משחזרנו לפונדק, מצאנו שם, כנהוג, כמה צעירים וצעירות, שבאו לשוחח מעט על העברית החביבה עליהם ועל “התיאטרון העברי הווארשאי” המוציא מוניטין לתרבות העברית וכמובן, ביקשו אף הם להספח אל להקתנו. כאן מצאנו גם את הדואר שנתקבל בשבילנו, ובו אגרת מאורי־ניסן אחי. הוא כתב, שיחכה לי בהוֹמל. לפי לוח ההצגות, נותרו רק שבועיים ימים עד הגיענו להומל, ואז… מה יהיה אז? לא ידעתי, אלא שבכל־זאת קיויתי, כי יקל מעלי אם אשיח לפניו צרת לבי. הן הוא הוא שעודדני מאז היותו בארץ־ישראל והוא שדיבר על לבי לצאת לרוסיה ולהשתלם במקצועי זה, שראה לו עתידות בארץ־ישראל הבנויה או אפילו בגולה המתנערת…

ולעת־עתה אנו ממשיכים במישחקנו, שלפי דעתי אין לו כל ערך אמנותי. לבי לבי לאותם היהודים היקרים והחביבים, המקבלים אותנו בכל־כך התלהבות ומהם אף מברכים ברכת “שהחיינו” על אשר זכו לשמוע באזניהם את צלצול השפה העברית מעל קרשי הבמה. מעין אתחלתא דגאולה הם רואים בפעולתנו, ואשרי עין ראתה כל אלה. נוסעים אנו מבּובּרויסק לפּינסק וגם שם אותו הנוסח הנדוש, כאילו נדברו כל אותם היהודים הטובים, בכל עיר ועיר, לסדר מיני קבלות־פנים ומסיבות, נאומים וברכות, שהצד השוה שבהם – חיבת השפה וחוסר כל זיקה לעצם הענין – לתיאטרון העברי. בכל אלה חסרה חדוות היצירה, כל אלה לא ריוו את הצמאון ליופי, שמחפשים בתיאטרון עובדיו־יוצריו הנאמנים. לי לא הביא סיבוב זה, לעת־עתה, אלא עצבות ודכדוך־הנפש. ודאי אין זאת יצירה, אם אין בה מחדוות־היצירה, וּודאי אין זה תיאטרון אם אין בו מן היופי התיאטרוני ומן ההנאה האָסתטית. את ארץ־ישראל עזבתי, מלהקת הבמה העברית ביפו נפרדתי, ולראות תיאטרון ברוסיה אין לי פנאי, כי עסוק אני. במה?… אמנם קורא אני בספרות התיאטרונית, ממלא כרסי בה, ממש, ויודע אני, שדבר־מה חדש הולך ומתרחש בתיאטרון של הגויים, ואילו אני עצמי עוסק בהפצת השפה, שעם כל אהבתי אליה – אינה ממקצועי. הן לא בתורת שד"ר באתי הנה מארץ־ישראל!…

והמכתבים המתקבלים “משם” מגדילים עוד את הצער. כמו להכעיסני הגבירה הלהקה היפואית את העבודה. טעם אחר טעמתי בתיאטרון הארצישראלי מרחוק. הגעגועים לארץ הלכו וגברו מיום ליום. בכליון־עינים חכיתי להופעתנו בהומל העיר, בה אפגש עם אורי ניסן ונחליט דבר. הוא הספיק בינתיים לעשות כמה שבועות במוסקבה ושוב ראה את תיאטראותיה, ושוב העידו מכתביו על התלהבותו. נחמה־פורתא מצאתי לי בעובדה, שהימים ימי פגרא לתיאטראות ברוסיה, וההפסד הכרוך במסעי זה אינו גדול איפוא.

והעיר פינסק צהלה ושמחה. תיאטרון עברי בא לעיר, והוא מעלה על הבמה את המחזה “אוריאל אַקוֹסטא”. אמנם אנשי העיר כבר ראו את המחזה לא אחת בהצגות שחקנים ידועי־שם, אבל הפעם משחקים בעברית, ומלבד רוּדוֹלף זסלבסקי ועוד שחקנים ידועים משתתף בהצגה גם שחקן ארצישראלי ומ. אסתרין שמו. כך נאמר במודעות שהתנוססו בכל רחבי העיר…

שבת בבוקר יום קיץ. יהודים הולכים לבתי־הכנסת, מסתכלים במודעות, קוראים בקול, מתווכחים, מחווים דעה, מהם לועגים ומבטלים, מהם מושכים בכתפיהם ומתרעמים, ומהם מחייכים ונהנים. ואני מתערב ביניהם, מקשיב לדברי הקבוצה האחת, עובר אל השניה ומאזין שוב. יהודי אחד מסביר לילדו, הנושא את כלי התפילה של אביו, את תוכן המחזה שיוצג הערב. האידית שבפיו, כה עסיסית, כה רעננה וחיה! נהניתי משיחה זו, ששמעתי בגניבה, אבל מה לדיבורים נאים אלה ולאמנות התיאטרונית שאני מחפש?

שַמש בית־המלון הולך לקראתי, להודיע לי שגב' וו. מחכה לי במלון. “היא שלחה אותו לחפשני ולהביאני תיכף ומיד”. נכנסתי לפרוזדור המלון, והנה גבירה לפני, הדורה בבגדי שבּתה. ובלי שתגיד לי פשר דבר, אמרה בקול נגיד ומצווה: “אתה הולך אתי הביתה. את חפציך יביא הבחור הזה, אבל מהר, כי הילדים מחכים!” ניסיתי לסרב, להגיד דבר־מה, אך היא לא נתנה לי להוציא הגה מפי, אלא נטלה ידי בידה ויצאנו החוצה. בדרך סיפרה לי שבבית־הכנסת נודע לה מי הוא אסתרין והתפלאה ונעלבה על אשר אני מתגורר במלון. כשנכנסתי לביתה, ראיתי שם כמה מכרים מבין “הילדים”, כפי שכינתה אותם האֵם, מאלה שביקרו בארץ־ישראל, ואחרים שהכרתי מפי השמועה. הרחוב היהודי, וביחוד הרחוב העברי, הכיר והעריך את המשפחה הנכבדה הזאת. אחד ה“ילדים” כבר היה בחו"ל ושמו יצא לתהילה, ושאר “הילדים והילדות” עוד הסבו אל שולחן האֵם שנהגה שררה בביתה. כאן הרגשתי את עצמי כמו בארץ־ישראל ורוחי שפרה עלי… היה זה בית יהודי עממי והלשון האידית שגורה בפי כל אחד מבני הבית, אף שכולם, בלי יוצא מהכלל, קנו השכלה גבוהה. האֵם האצילה, בת־ישראל אמיתית, האצילה עליהם מרוחה, לעשותם יהודים שלמים וגאים ביהדותם.

“אכול ואל תרבה שיחה”, – אמרה לי עקרת הבית – “הלא בבחינת כהן הנך היום, עיני כל הקהל נשואות אליך הערב… ואתם, ילדים, הניחו לאורח, ויאכל!” אחרי הסעודה נסבה, כמובן, השיחה על ארץ־ישראל ועל הנעשה בה, ומכיון שהבת הצעירה חזרה מהתם לא מזמן, נמצאתי אני שואל על המתרחש שם, כי גם לה היתה שייכות לבמה העברית. טוב היה לי בין כתלי הבית הזה אותה שבת, ולולא הרצון העז להתהלך בעיר הייתי נשאר שם ברצון עד להצגה. אולם עיר יהודית זו קראה לי להתהלך ברחובותיה ובסימטאותיה, ולראות בדריה, כששכינת שבת שורה עליהם. העיר הזאת, המשתייכת לפּוֹלסיה, הזכירה לי את עיר־מולדתי, ויהודיה לא נבדלו מאותם היהודים שגוּדלתי ביניהם. גם כאן היו מלחמות בין החסידים ומתנגדיהם, גם כאן נשמרו זכרונות על ר' לוי־יצחק מברדיצ’ב ועוד מגדולי הדור. בצאתי לרחוב, נגררתי אחרי יהודי אחד, לבוש בגד שחור, מטולא מכל עבריו אבל נקי, הולך עקב בצד אגודל, כשידיו מופשלות לאחוריו והבינותי, שלבית־הכנסת פניו מועדות. ראיתי בחורים חסונים, מצוחצחים ומגולחים, מטיילים להנאתם ברחובות העיר, וקליפות של זרעונים נזרקות מפיותיהם; עברו על פני אברכים ממהרים לבית־המדרש אגב שיחה חטופה בדברי תורה. נכנסתי אחרי היהודי הראשון לחצר בית־הכנסת, משם נישאו קולותיהם של “מגידי תהילים”. כשני מנינים של יהודים זקנים, זה עתה התנערו מתרדמה של שבת אחרי־הצהרים, הסבו אל השולחן הארוך שבמבוא, כשאחד מהם קורא והשאר עונים אחריו. מכאן יצאתי שוב לרחוב וקראתי דרור לרגלי: תולכנה הן אותי אל כל אשר תחפוצנה. באחד הרחובות טיילו צעירים וצעירות, שויכוחיהם הנלהבים העידו על שייכותם למפלגות השונות, שרווחו אז ברחוב היהודי. חולצות שחורות, לבנות ומרוקמות, בלוריות מגודלות, עינים לוהטות, אלה, אלה הם צעירינו – אמרתי בלבי – תועים בדרכי החיים ומחפשים את הגאולה. מדוע הם יושבים פה ואינם עולים לארץ־ישראל? הלא כל־כך נחוצים הם לנו שם, במולדת! מי יודע – אולי יש ביניהם גם בעלי כשרונות במתיים? שמא אנסה דבר אליהם ואשפיע עליהם שיסעו לארץ־ישראל? אך מיד נרתעתי מפני מחשבה זו. על־כל־פנים, מצאתי ענין רב בשיחותיהם, ונכרכתי אחריהם, בלי להרגיש, שדבר טיולי, טיול־יחיד בין שורותיהם, עלול לעורר תמהון, ואמנם התחילו חושדים בי בכוונות לא כשרות… ראיתי לבסוף, שאני נתון בסכנת־מה ופניתי אל הזוג הראשון שהלך לפני בבקשה להראות לי את הדרך לתיאטרון, בו מציגים הערב את המחזה העברי. מששמעו זאת והבינו, שהנני אחד ה“עבריתניקים” הללו, הופגו חשדותיהם, והם הראו לי לאן ללכת, ולחבריהם אותתו, שטעות היתה כאן. ומכיון שניתן פתחון־פה לאותו זוג, התחילה הבחורה משוחחת אתי, ולא בלי לעג, על העברית ה“בורגנית'”, שמתה עוד לפני אלפיים שנה ושהעמלים אינם זקוקים לה, כשם שאינם זקוקים לפלשתינה… והואיל ואסור היה לנו לעמוד במקום אחד, מחשש עינא בישא של המשטרה, הציעו לי להצטרף אליהם כדי להמשיך את הויכוח. אולם אני הודיתי להם על חסדם והמשכתי את דרכי ביחידות.

על־יד התיאטרון מצאתי קהל רב עומד ומחכה לפתיחת הקופה. גם כאן שמעתי ויכוחים על השפות, מחייבים ושוללים. הנה במה עוסקים צעירינו בגולה! במקום שיעלו לארץ־ישראל, לשם מעשה ממשי, הרי הם מתנגחים בדברי־הלכה וויכוחי־סרק – וזה בזמן שבארץ־ישראל עולים צעירינו על אדמת נהלל, עושים לכיבוש־העבודה, נלחמים בחברת “עזרה” וחברת “כי”ח" שבאו לכפות את לשונות אדוניהם על ילדי הארץ: מתחילים לבנות ארץ חדשה וחיים חדשים… חושש הייתי אפילו שיימצאו בין הצעירים הללו קנאי־אידית, שיאמרו להראות את נחת זרועם הערב, בעת ההצגה בתיאטרון. אולם – אמרתי בלבי – בזאת ניבחן, אם ניטיב לשחק, הרי יש בכוחו של המישחק לסתום את פיות כל המקטרגים, ואם המישחק לא יעלה יפה, ויעשו את שיעשו – כי אז אולי יהיה הדין עמם…

ההצגה עברה בשקט, תוך מתיחות רבה. האולם הגדול היה מלא מפה לפה וההקשבה היתה רבה, עד כדי כך, שהדבר השפיע גם עלי המיואש, והחילותי חושב שזהו כוחו של המישחק. הן יקרה לפעמים גם לשחקנים שאינם בעלי־מקצוע, לחובבים, שהם מתרוממים מתוך איזו השראה עילאה ועולים על השיגרה שלהם עצמם. וכפי הנראה, אירע מקרה מעין זה הפעם. ביחוד הרגשתי אני במין השראה מופלאה כזו. בעודי מחכה להתפרצות הקנאים הצעירים האלה, שראיתי בעיניהם לפנות ערב את הלעג ואת השנאה לעברית ולכל היקר לנו הרוצים בגאולת עמנו ובתחיתו, אדיר היה חפצי להוכיח להם במשהו את צדקתנו, ומצאתי את עצמי חזק ובוטח על הבמה. וכל מה שהיה בדעתי להגיד להם, השתדלתי להביע בתפקיד שניתן לי במחזה. תפקידי היה זה של הרב די־סנטס, המקלל נמרצות את אַקוֹסטא על כפירתו באלוהי ישראל. “זה כוחה של האמנות התיאטרונית!” אמרתי בלבי, ובפעם הראשונה בסיבובי, שוב הרגשתי, שאמנם יש טעם רב במקצוע זה, שאמרתי להקדיש לו את חיי. פינסק שוב הוכיחה לי שעלי ללכת בדרך שהתוויתי לי מראש. הם, צעירי פינסק, המתנגדים ולועגים לשאיפת תחיתנו הלאומית עשאוני לשחקן עברי, הם שעוררוני להמשיך במקצוע זה דוקא. תיתי לכם, הבּוּנדיסטים, הפוֹלקיסטים, והאידישאים למיניהם!

למסיבה שנערכה אחרי ההצגה לא הלכתי, כי חפצתי להיות עם נפשי ולא תשופני עין זרים. הסתובבתי בחוצות פינסק עד שעה מאוחרת בלילה. לאחר שנתפזרו המסובים באותה מסיבה חזרתי אל חדרי בבית־המלון, להתכונן לנסיעה מחר בבוקר. שנתי נדדה מעיני אותו לילה. הרהרתי במקרה שקרני על הבמה: הרי זה סימן – אמרתי בלבי – שלשחקן נחוצה איזו דחיפה פנימית בשעה שהוא עולה על הבמה, ומנַיִן לו דחיפה כזאת ערב ערב? ועל אחת כמה – לשחקן, שבכל ערב יש לו תפקיד אחר? מה עליו לעשות כדי שיהיה לו הרגש הזה, שלא אדע לכנותו בשם, ואיך ישמור עליו? מי ייעץ לי דבר? מי יפתור את שאלותי? קצנלסון עסוק בכתיבתו. הוא אינו רוצה ואינו חושב אפילו להיות לשחקן. הוא עוסק בכך הפעם, רק לשם “ספּורט”. לשאול את “רודולף”? – והרי ניסיתי דבר אליו בתורת שחקן והוא באחת: “וועסטו וועלין, וועסטו קענען!…” (“תרצה וגם תוכל!”…).

ואולי – נצנצה מחשבה במוחי – אם ארבה בתפקידים, יבוא ה“דבר” מאליו?…

“ומה איפוא, אחא, הן ציויתיך לחשוב ולהגיד לי מה אעשה ובמה אבלה את הערב הזה?”… – נזכרתי פתאום בקטע ממחזה של אוסטרובסקי.

על־כל־פנים הרגשתי, כי מעתה מתחילה אצלי תקופה חדשה: תקופת הרצון ללמוד ולהשתלם במקצוע זה. ובכליון־עינים ציפיתי ליום בו אגיע להוֹמל, שם אפגש עם אורי ניסן, ונחליט דבר.

אורי ניסן גנסין

עם אוּרי ניסן בהוֹמל    🔗

העיר הומל היתה לי מנעורי לעיר מולדתי השניה אחרי עיירתי פּוצ’פּ. בה, בהומל התכוננתי לבחינות כניסה למחלקה הששית של הגימנסיה, כדי לזכוֹת בתואר “מתנדב” ולא אהיה חייל פשוט, בהגיע תורי להקרא לצבא. בעיר זו הכרתי את מנהיגי “פועלי ציון” וה“בּוּנד”. נוכחתי בעת הפרעות הידועות שם וראיתי בפעם הראשונה בימי חיי חיות־טרף בצורת בני־אדם, שחמסו והרסו רכוש יהודי וראיתי את הצבא והשוטרים שעמדו ושמרו על החומסים שלא יגעו בהם לרעה, חלילה. שם הייתי מבאי אותו הבית המפואר עם גן־החמד, שגם אורי ניסן וגם ג. שופמן הרבו כל־כך לכתוב עליו ולתארו באהבה יתירה. בבית זה, ביליתי גם אני ימים רבים בנעורי עם שלושת הבנים והבת החביבה, שאני זכיתי לחסדה יותר מכל הסופרים הצעירים הללו. באותו הגן הנהדר היינו כולנו מבלים שעות רבות בשיחות על הספרות הרוסית וכן העברית, שניצניה הראשונים נראו זה עתה. היתה אז שעת יצירתו של ברנר ב“מסביב לנקודה”. בעיר זו ראיתי לראשונה את “החדר המתוקן”, מיסודו של יש"י אדלר, ששׂם בפי ילדי ישראל בהומל עברית מחודשת ומפיו שמעתי את המלה “השתחוויתי” במקום “גודל תשואות חן” שהיו נוהגים לכתוב אז. בהומל הכרתי את הסופר־הרומניסטן, המפורסם אז בין צעירינו, בֶּרשַדסקי (דוֹמשביצקי) שדיבר משום־מה רוסית ולא עברית. שם ניסו לספחני אל מפלגות שונות ולא הצליחו, ושם, בגן העירוני אשר על שם פּסקביץ, התוודעתי אל הסוחר־הסופר מרדכי בן הלל הכהן והוא הזמינני לקייטנה “צ’ונקא”, בה התארח אחד־העם. בעיר הזאת ראיתי לראשונה להקה רוסית טובה שהעלתה על הבמה את “פוֹמה גוֹרדייב” על פי סיפורו של גורקי, ושם העיזה המשטרה לאסור את הקהל, שהריע מדי פעם בפעם לדברי הסופר, והתפרצה מלחמה בינה ובין הקהל. ואהי גם אני בתוך אלה שזרקו אבנים בשוטרים… שם גם הלעיטו אותי בספרות אסורה, שהסטודנטים הביאוה מערי האוניברסיטאות בתוך כובעיהם… לבי פחד ורחב איפוא בהתקרב הרכבת לעיר יקרה זו. בבית־הנתיבות ראיתי את אחי ואתו בת־החמד של משפחת הופנשטיין הידועה, עומדים ומחכים לי, בתוך הקהל הרב. בת זו, נשתנתה משום־מה חיצוניותה במשך השנים שלא ראיתיה, ואיכזבה אותי… שני בניה, תאומים בני חמש, הם הם שגרמו, כנראה, לשינוי מפתיע זה. אייכם, ברנר ושופמן, בואו והיוכחו שלא כדאי היה כל הרוגז, הקנאה והתרעומת עלי בימים ההם!…

אורי ניסן היה עייף וחלש. ברק עיניו הועם, פניו החיורים הביעו תוגה – הוי אותה התוגה הצורבת והצובטת, שלנה בעינים הללו! היה בו אותה שעה משהו מ“אוריאל” בסיפורו “בטרם”: “בחור חיוור ורם קם בכרכי הים!”, “תוגה רוחשת זו שבנפש טהורה ונאצלת…” נדהמתי למראה עיני. הוא אמנם השתדל להסתיר ממני את סוד דוויו, התאמץ להראות פנים שוחקות לי ולקצנלסון האהוב עליו. הוא הציע לשלוח את החפצים אל בית ההוֹפנשטיינים, “ואנחנו נלך ברגל”, וכן עשינו. אבל לבי בכה בקרבי למראהו. ראיתי, שאורי ניסן הולך מאתנו. הסתכלתי בפניו ובהילוכו, הקשבתי לקולו העמום והכבוי: המוות שכן בגופו, ולא יכולתי לשמוח עוד בעיר זו ובאנשיה שכה יקרו לי פעם. גם אותה הבת – אֵם התאומים – שכל־כך שמחה לבואי, לא יכלה להפיג את צערי הגדול על האח היקר ההולך וגווע לעיני.

נתקשרה שיחה עם קצנלסון על הכתיבה ועל הספרות וכאילו סר צל המוות מעליו. שוב נוצצו העינים וכוח הדיבור, שהיה חלש אצלו תמיד, כאילו שב אליו לשעה. הוא דיבר על סופרים וספרים, על פיכמן ופרישמן, על איבּסן והמסוּן וצ’יכוב. איש אחר עמד לפני. התעודדתי גם אני ורווח ללבי, לשעה.

משנכנסנו לבית, כבר עמדה אֵם המשפחה בפרוזדור וחיכתה לנו.

– “נו, ר' ישמעאל היקר, בוא ואציץ בפניך, מה עשתה לך ארץ־ישראל? אוי ואבוי לשונאי, והיכן הם הפיאות והזקן?! גש הלאה, אל תדרוך כף רגלך הטמאה על סף ביתי הכשר!” – נפלה על צוארי והתחילה מנשקת אותי, כשדמעות חמות זולגות מעיניה. “כזה הוא קלסתר־פניהם של בני רבנים וגאונים אחרי שבתם עשר שנים בארץ כנען!… נא, שבו לאכול ולשתות, כי השעה מאוחרת, ועלי למהר לבית־הכנסת להתפלל. את המלפפונים בגינה איחרת, בני, וגם את רבקה’לה איחרת, – אמרה בניגון והראתה על שני נכדיה התאומים – וכעת עליך להסתפק רק בכרוב אשר בגינה בלבד!.. מן הפטל שנתברכה בו גינתנו השנה, תטעם בצהרים לכוס תה, ידעה רבקה’לה, כמה יערב לחיכך והשארנו לך מנה אחת אפּיים. ואתה הספקת להיעשות בארץ־ישראל למין קוֹמדיאַנשצ’יק? – תכלית נאה וכבוד גדול להוריך, שקץ שכמותך! לשם כך לא היית צריך לנוד למרחקים, גם אצלנו כאן באים בימות היריד כל מיני מוקיונים לבדח את איכרי הכפרים וכל אחד זורק להם מטבע או שנים… פרנסתם מצויה בשפע, מספיקים הם בכל קיץ לנוע ולנוד על פני ערים וכפרים, והרי הם צוברים הון!…” ובכך יצאה מן הבית, ואנו נשארנו עם הבנים והבת.

אותו הבית ואותם האנשים ואותה הגינה. לכאורה, אלא שנדמה לי כאילו נצטמצם הכל. גם האחים כאילו נשתנו בגופם ובפרצופם. לא לקחתי אותה שעה בחשבון, שלמעלה מעשר שנים הבדילו בין מה שהיה אז ומה שמצאתי כיום. שנים אלה הן הן שחוללו את השינוי במראה כולנו. אפילו הגדר שבגינה נתכופפה והנמיכה. הזאת האֵם, שהיתה כה גבוהה וזקופה תמיד? והבת, כאילו קראה את מחשבותי, ענתה במשוּבה שלא הלמה אותה כלל: “הנח, שטיא, חדל להסתכל ולחפש, כי לא תמצא את אשר תבקש נפשך, שב לאכול!” וברחה אל החדר השני, נעלה את דלת חדרה מבפנים ופרצה בבכי. והאח הבכור, המתון שבהם, אִנפֵף: “רגישה היא מאוד בימים אלה, אל תשגיחו בה, גם זה יעבור”.

עוד היה עלי לגשת אל התיאטרון ולראות, אם נעשו כל ההכנות להצגת הערב. יצאנו כולנו יחד, ובדרך נתקשרה שיחה על התיאטרון הרוסי, על המחזות שראה אורי ניסן במוסקבה ובקיוב, על מישחקו של שחקן פלוני ושחקן אלמוני, ושוב תקפתני אימה. הן הערב יראני אחי בקלקלתי. הוא, שמלבד דרישותיו המרובות מן התיאטרון, מחונן הוא גם בטעם טוב ועין חדה לו, – מה יהיה, מה יהיה?

על־יד הקופה בגן־העיר צבא קהל רב ו“חטפו” כרטיסים. נכנסתי בדלת האחורית ומצאתי שם יהודים אחדים, שמאין להם כסף לקנית כרטיסים, באו לראות, לפחות, את הבמה ואשר עליה. את חטאי אני מזכיר: נכמרו רחמי עליהם. קניתי שלושה כרטיסים ונתתי להם. יבושׂם להם! אחרי ההצגה לא ראיתים וגם לא חפצתי לראותם. אני עברתי על תפקידי בין התפאורות שהיו שונות מאלו שהשתמשנו בהן בפעם הקודמת. והנה בא גם זסלבסקי. גם ברצונו לעבור על ה“מיז־אַן־סצינוֹּת”. ודוקא הפעם, באין איש אתנו, בפני אולם ריק, היתה לנו חזרה טובה. ומכיון שכך, החלטתי לשאול אותו: מדוע דוקא עכשיו שיחק כל־כך יפה. ראיתי בעיניו הפעם את החמימות הדרושה כל־כך לבן־הזוג על הבמה! ואילו בשעת הצגה, בשחקו בפני אולם מלא, לא מצאתי מעולם כאותה החמימות אצלן. בלבי התפללתי, שגם הערב, בשעת המישחק, ישלח אלי את מבטו זה. אך הוא ענה: “דבר מעין זה אי־אפשר להזמין מראש. הדבר תלוי, על־פי־רוב, במצב־רוחו של השחקן בעת ההצגה; לפיכך נוהגים רבים מהשחקנים מנהג לגימה לפני עלותם על הבמה”. תשובתו זו לא הניחה את דעתי. הוא היה מאותם השחקנים שכבר רכשו את לב הקהל, שמו הלך לפניו, ובבטחון עצמי היה עולה על הבמה. אך לצערי, לא הצלחתי ללמוד ממנו דבר במקצוענו. ידעתי רק דבר אחד: אילו למד הוא עצמו, היה מישחקו מתעלה הרבה יותר.

את סעודת־הערב אכלתי בחטיפה, והיא לא ערבה לחיכי. אימתא דציבורא כבר פעמה בקרבי, כשנפרדתי מבני הבית, ללכת לתיאטרון. רבקה השיגתני על המדרגות, הגישה לי חפיסת שוקולדה וברכתני בהצלחה. – “לא אכנס אליך מאחורי הקלעים” – אמרה בעלותה בחדר־המדרגות – “כולנו נחכה לך על־יד דלת התיאטרון בגמר ההצגה”.

מאחורי הקלעים נשבה, משום־מה, רוח אחרת הערב, כל השחקנים היו “מתוחים” והשקט השפיע עלי במאוד. רוב הקהל שנתאסף באולם היה לבוש בגדי־מועד. אחרי הצלצול השני עלה הרב־מטעם על הבמה ונשא את מדברותיו אל עדרו. הוא הרחיב את הדיבור על התפתחותה של שפתנו העבריה היקרה ועל בתי־הספר המתוקנים ההולכים וכובשים את מקום ה“חדר”… אך הנה גמר סוף־סוף, והצלצול השלישי בישר את תחילת ההצגה. הרב הנכבד יצא מאחורי הקלעים ובמקומו באו השחקנים, מוכנים ומזומנים להתחיל במחזה. הצצתי בעד הסדק אל האולם וחיפשתי את אחי בקהל, אך לא ראיתיו. ידעתי שמקומו עם ההוֹפנשטיינים, אך הוא לא נמצא ביניהם. עם הרמת המסך התחילו מחיאות־כפּיים סואנות עד כדי כך, שהשחקנים נאלצו לישב דומם ולחכות עד שיירגע הקהל. אחד השחקנים אף קם והרכין את ראשו, כמודה לקהל על הכבוד שחולקים לו… שוב אותו החַיִץ המבדיל ביני לבין הקהל. אמנם שמחתי לראות את החיבה היתירה לשפה העברית מצד הציבור, חיבה שהעלתה דמעות גיל בעיניהם, וברכת “שהחיינו” על שפתיהם, אך האם לשם כך באתי הנה ולשם כך אני טורח? כמה קינאתי אז בתיאטרון הרוסי שעשה בעיר זו, תיאטרון נודד, המודיע בכל יום על מחזה אחר! לשם, אל התיאטרון ההוא, הולכים לא לשמוע את השפה הרוסית, אלא לראות את המחזות של פוטַפֶנקו, של אוסטרובסקי, ועוד ועוד…

ההצגה נגמרה. רעם של מחיאות־כפיים, כרגיל, שירת “התקוה” והקהל מתפזר. ואני יושב מאחורי הקלעים, מסיר את האיפור ומחכה לאחי שיבוא – ואחי איננו. יצאתי מהאולם וראיתי את כל החבריה עומדת ומחכה לי, ואורי ניסן איננו. מה אירע לו? היכן הוא? ענו לי, שמיד אחרי הקטע הראשון למערכה הראשונה, עזב את האולם והרי הוא מחכה לנו ב“מגדניה היוונית”.

לא הלכתי אל המסיבה, שנערכה לכבוד השחקנים, אלא יצאתי עם חבורת ידידי אל המגדניה. מצאנוהו יושב ומעיין בעתון. משנכנסנו הגיש לי את העתון ואמר: “קרא את מאמרו של גורקי על התיאטרון האמנותי” והוסיף: “מעתה מבין אני את המכתבים, שכתבת לי בדרך. צדקת. חדל מכל השטויות הללו ולמד את המקצוע. הן לא שליח “חובבי שפת עבר” הנך. כלך לך מדרך זו!”

בגליון העתון שהגיש לי אחי מצאתי את בקורתו של גורקי על התיאטרון האמנותי המוסקבאי, שכבר יצאו לו מוניטין לא רק ברוסיה, אלא אף בחו“ל, על אשר חִזְיֵן על במתו את “האחים קרמזוב” של דוסטוייבסקי והתכונן לחַזְיֵן גם את ה”שדים“, או את ה”אידיוט" שלו. גורקי, שאהב והעריץ את התיאטרון הנ"ל (ואולי דוקא מטעם זה!) נזף בו על העיזו לעשות את הצעד המסוכן הזה. הוא הזהיר אותו מלהמשיך בדרך זו, “מפני ששמֵי מדינתנו נתקשרו עננים קודרים, מבשרי סופה ושואה, וימים קשים ממשמשים ובאים, ימים הדורשים אחדוּת השכל והרצון, דריכות יתירה של כל כוחות מדינתנו הבריאים” – טען גורקי במאמרו – “וכלום עתה הוא הזמן לשמוח בבעלי־המום שלנו, שאין להתפאר ברגשותיהם החולניים ושאינם מוסיפים לנו לא כבוד ולא תפארת? הם רק מרעילים, משפיעים לרעה, ומעוררים בחילה וגועל־נפש לחיים, לאדם – ומי יודע, אם לא השפעתה של הצגת “האחים קרמזוב” היא שהביאה לידי ריבוי המאבדים עצמם לדעת במוסקבה? – – –”

דבריו אלה של גורקי עוררו הד עצום בעתונות הרוסית וגררו אחריהם שורה של מאמרי פולמוס מאת סופרים שונים, לרבות אלה שהשתייכו לימין, עם הצורר הידוע רוֹזאַנוֹב, בראש. ומשעמד גורקי, בכל־זאת, על דעתו והציע לכל אנשי־הרוח בעם, לכל אלה שנהיר להם הצורך בהבראת החיים ברוסיה החולה, לצאת במחאה על הצגת יצירותיו החולניות של דוסטוייבסקי ולדרוש את הסרתן מעל במות התיאטראות, נמצאתי למד, גם אני, שלכל תיאטרון בארצו – ערך חינוכי, תרבותי וסוציאלי, מלבד ערכו האמנותי־האָסתטי.

צא וראה – אמרתי בלבי – כמה לבטים נכונו עוד אפילו לתיאטרון הרוסי הגדול, ומה עצום סבך הבעיות העומדות בפניו גם לאחר התפתחותו המפליאה, בכוח שחקניו ובמאיו המעולים! מי לנו נאמן יותר מגורקי, בחששו להשפעה המזיקה של התיאטרון ובדרשוֹ זהירות כזו ברפּרטוּאַר, בלי שאת פנים אפילו לדוסטוייבסקי? והרי העריץ גורקי את דוסטוייבסקי כסופר־אמן גדול! אכן, אינה דומה הקריאה בספריו להעלאת טיפוסיו השליליים על הבמה. ואם בארזים נפלה שלהבת – אם עם־ענק כעם הרוסי מצוּוה להזהר ולהיטהר בגישתו לענין עדין זה של התיאטרון – בכמה יראה ופחד חייב אדם מישראל לגשת אל ענין התיאטרון העברי, שאחריותו בפני עם עני ממעש גדולה שבעתיים!

ברם, כוח הרצון והאהבה התגברו על המחשבה הקרה והם הם שטילטלוני אל התיאטרון העברי, בלי שאתן דין־וחשבון לעצמי, אם בר־ביצוע הוא הרעיון, אם לא. עשר השנים והחצי, שישבתי בארץ־ישראל לימדוני, שאין דבר העומד בפני הרצון וביחוד, אם רצון זה רצוף אהבה ואמונה. ראיתי בארץ צעירים שעזבו את בתי הוריהם במולדת החורגת, נטשו את הלימודים ואת חיי המותרות ובכוח רצונם ואהבתם כי עז, התמסרו לבנין מולדתם החדשה־עתיקה והפכו שממות דורות לנוה־שאננים. היו לי שנים אלה למופת חותך ולעדוּת חיה, שגם בענין זה שהטלתי על עצמי, עשה אעשה וגם אוּכל! מחזות? רפּרטוּאַר? – “התיאטרון מוליד את הרפּרטוּאַר!” ואיך התחילו שאר האומות, אם לא ממחזות שאולים ותרגומים? האצליח? – על זאת לא הרביתי חשוב. כי אכלתני קנאת התיאטרון משחר נעורי. ועתה, כי עזבתי את ארץ־ישראל לזמן־מה, לא בכדי עזבתיה. אלמד מאמני התיאטרון הרוסי, אלמד מחוזי חזיונותיהם ואלמד לדעת ולהכיר את עמי בגולה, אגב יניקה מטבע ארץ־ישראל והחיים החדשים המתרקמים שם ומתפללים לביטוי דרמטי…

ואם עד עתה היתה עבודתי כעין חובבוּת, ואם עד עתה אכלוני הספיקות ולא ידעתי מנוחה בנפשי – הרי מציאותי בתוך גולת רוסיה, במחיצת התיאטרון הרוסי ויוצריו, עודדתני וחיזקה את ידי מעתה, ואיתנה היתה החלטתי ללכת בדרך הקשה ומסובכה זו אל התיאטרון העברי בארץ־ישראל. והיתה לי הרגשה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל לבי. רק עוד שבוע ימים נשאר עד גמר הסיבוב ואחר־כך – לעבודה!

אותו לילה בלינו אצל היווני עד לאחר חצות, ומשסגר את המגדניה שוטטנו בחוצות הומל והשתובבנו בלי־הרף. אפילו אורי ניסן כאילו שכח את מחלתו ונתפס למעשי קונדס, ולא הגענו הביתה עד שהאיר הבוקר. אֵם הבנים צעקה מחדרה ונזפה באותם “היחפים מארץ־ישראל”, שבאו הנה לקלקל את ילדיה וגזרה אומר שנכנס למטבח, במקום שהותקנה דייסת־כוסמת עם חלב קר ומן המטבח – ישר למיטות, ולא, תשבר את המגרפה על ראשינו המחוצפים; לבסוף סגרה את הדלת בחבטת רוגז, כשהיא מדברת אל עצמה על אותה חוצפה, שבן־רב מרשה לעצמו לחלל את לשון הקודש בקונדסאות של “אקטיורשצ’יקים” ימ"ש…

מובן שלא נתנו שנת לעינינו. אורי ניסן עמד לחזור למחרת הבוקר הביתה, והבטיח, שכעבור חדשיים, שלושה יבוא גם הוא לווארשה. בתיקו היה מוכן, כמעט, סיפורו “אצל”, שקטעים ממנו קרא לפנינו, וכן עוד היה עליו לגמור שני תרגומים: “הצלב” לאובסטפֶלדר ו“בימי שבתאי צבי” או “היהודי מצירנדורף” לוואסרמן, שהוזמנו אצלו בשביל “הביבליותיקה הכללית”, שהתחילה להופיע בעריכתו של פ. לחובר.

למחרת אותו יום ליוויתי את אורי ניסן לבית־הנתיבות ובו ביום נסעתי עם הלהקה מהומל. עוד ערים אחדות בדרך לאודיסה זכו לראות מחזה עברי.

אודיסה שימשה תחנה אחרונה לסיבובנו זה. בכך נגמרה בשבילי הפרשה העגומה, שתחילתה היתה כה נלבבת ולוקחת את הלב.

ברם, אם השחקן שבי צעק אלי כל הזמן: לא זו הדרך, כלך לך ולמד את המקצוע, – הרי היהודי שבי מצא את סיפוקו. הרבה ראיתי אז בערי רוסיה, ליטא ופולין. התקרבתי אל יהודי העיירות הללו, אהבתי אותם, חייתי את חייהם, שמחתי בשמחתם, וטוב היה לי כשגרמתי להם קורת־רוח במישחקי העברי, אף אם לקוי היה… ועתה אם אזכה ואשתלם במקצוע באמת ואהיה שחקן עברי על במה עברית בארץ־ישראל, והיה זה שׂכרי.

 

ה. ניצניה הראשונים של “הבימה”    🔗

הפגישה עם נ. ד. צמח    🔗

שנת 1913 היתה שנת הכרעה לענין התיאטרון העברי: “הבימה” עמדה להיוולד. היו אמנם עוד נסיונות אחדים בערי רוסיה ופולין להציג מחזות בעברית, מטעם “חובבי שפת עבר”, אולם אלה חלפו בן־לילה והיו כלא היו. אמנם, שתי להקות שנוצרו באותה שנה – בביאליסטוק, בהנהלת נ. ד. צמח, ובלודז', בהנהלת המשורר יצחק קצנלסון ושבאו שתיהן לווינה, לקונגרס הציוני הי“א – הראו סימנים של תיאטרון ושאפו, על־כל־פנים, לדבר־מה המזכיר מוסד תרבותי זה. היה להן גם המעוף התיאטרוני, אלא ששתיהן נכוו ברותחין: בא הקונגרס והוכיח להן שאין עדיין דורש לעברית מעל הבמה, ואפילו במקום שמתכנסים טובי־העם לדבר על גאולת העם ותרבותו. טעו בחשבונם ה”תיאטראות" הללו שיוזמיהם דימו בנפשם, כי לפחות שם יבואו לשמוע מלה עברית, ומשם יצאו להם מוניטין בכל תפוצות הגולה. לבסוף נתפזרו הלהקות בווינה, וכל עוד רוחם בם, שבו השחקנים איש איש לביתו, אבלים וחפויי ראש. בעלי־המקצוע שבהם חזרו ללהקותיהם, ששיחקו באידיש, והמשיכו את מלאכתם ברפּרטוּאַר הידוע אז, בהשתדלם, מתוך כאב, לשכוח את חלומם הנלהב לעברית… רק איש אחד לא שקט ולא נח. נ. ד. צמח, הוא לא שם לב לכשלון ולאכזבה, שהנחיל לו הקונגרס. הוא שב לווארשה, והתחיל רוקם מחדש את חלומו, חלום “הבימה”.

לעת ההיא שבתי מהסיבוב לווארשה להמשיך בעבודתי להגשמת החלום על התיאטרון העברי, בה החילותי בארץ־ישראל. –

יום סתיו אחד אפור ועכור נפתחה דלת חדרי ובחור צעיר, שחור שפם ומגודל בלורית, נכנס אלי, כשעיניו נוצצות ובת־צחוק לגלגנית ונכלמה כאחת מרחפת על שפתיו. הציג את עצמו בשם “צמח, מייסד ומנהל הבימה”!… אנו הכרנו זה את זה מתוך חילופי־מכתבים: עוד בהיותי בארץ־ישראל, ביקש מאתי לשלוח לו רפּרטוּאַר עברי מקורי… הביא אתו את מכתבי־תשובותי מטעם “חובבי הבמה העברית ביפו” והתחיל חוקר אותי מיניה וביה על העבודה בארץ־ישראל ומתפלא בקול על אשר גם שם בארץ־ישראל מציגים דברים מתורגמים משפות זרות דוקא.

משנודע לו שגם אני אומר לעסוק בענין תיאטרון עברי בווארשה, נדלקו עיניו ופניו חוורו. שפתיו וידיו רעדו כשהתחיל מרצה לפני על דרכו בתיאטרון. דומה היה ששמח לכשלונותיו עד כה, שכן הם, הכשלונות הללו, יורו לו דרכו בעתיד. אכן, תנאי עיקרי ויסודי התנה עמי בראשית דבריו: “המנהל אהיה אני!” פני האיש צמח פשטו צורה ולבשו צורה, מדי דברו על “הבימה” לעתיד לבוא. עיניו בערו ולא ראו דבר, ורגליו נשאוהו הנה והנה בחדר, כאחד חולם בהקיץ. הוא הלהיבני עד כדי כך ששכחתי גם אני כמה מאוחרת היא השעה, והמשכנו בשיחה עד שראה בעל־הבית שלי (מורה באחד ה“חדרים המתוקנים” בעיר) להזכיר לנו שהגיעה השעה לישון… ואז, רק אז, יצאנו לטייל ולהמשיך בשיחה. פגישה ראשונה זו הביאה את “הבימה” לעולם.

ההחלטה הראשונה בערב ההוא היתה, שלמחרת הבוקר אנו מתחילים ב“עיקר” – לנסות דבר אל בעלי־הון. כמובן, נבוא בדברים עם שחקנים ושחקניות מהבמות הקיימות בווארשה ובלודז' וננסה להשפיע עליהם שיתנו ידם למפעלנו בעתיד. לכתחילה אמנם הייתי מקטני האמונה בענין זה, אבל צמח השפיע עלי בכוח דיבורו העקשני, פתני ואפת. ואם הכזיבונו אחדים מאלה, לא אמר צמח נואש, לעג למסרבים וביטל אותם כעפרא דארעא, וקשר שיחות עם אחרים. ואם גם בפעם הרביעית והחמישית לא מצאו דברינו הד בלבות השחקנים, לא נפגמה אמונתו בחלומו הגדול. אדרבא, הוא היה יוצא מלפניהם בטוח בנצחונו עוד יותר ואומר: “חייך, הם עוד יעמדו בתור ליד קופת “הבימה” ולא ישיגו כרטיסים, וכשיצלצלו בטלפון, נאמר להם: נא לפנות אל האדמיניסטרטור!”…

קשות מאלה היו לנו הפגישות עם בעלי־ההון בווארשה. היתה זאת פרשה עגומה ומעליבה שמדי דברי בה תסמרנה שערות ראשי עד היום הזה. שׂבענו לעג וביטול ו“עצות טובות” של “בעלי־בתים” עד בלי די. אחרי פגישה מרה כזאת, הייתי נכנס לפעמים עם צמח לאחת המסעדות שברחובות היהודים ואני נעלב ומר־נפש עד כדי כך שלא יכולתי לשאת עיני אליו. והוא, להיפך, שמח, צוחק ומלא בטחון. “גם זה יעבור” – היה נוהג לאמור – “עוד יבואו לנו ימים טובים, ומתוקה תהיה הנקמה!” הוא טען שהללו, בעלי־ההון מחובבי שפת־עבר, אינם ראויים ל“הבימה” כי אינם מסוגלים להבין לעמקה. הרי זו אמת חדשה, יסוד־מוסד לגאולת העברית, והם פורטים את חיבתם לשפה למעות קטנות… ואחרי מעשה שהיה באחד מאלה שהיינו בטוחים בו משום־מה, שהוא יבין לרוחנו ויתן ידו למפעלנו, אלא שלא איסתייעא מילתא, ויצאנו בפחי־נפש גם מלפניו – נתקבלה החלטה אחרת, החלטה איתנה ומוצקה: להתחיל ביסוּד “הבימה” בלי עזרה מהחוץ. ובטוחים היינו שעשה נעשה וגם נצליח.

העבודה התחילה מתוך עקשנות יתירה. ההרגשה שאין אנו זקוקים למישהו ולא נהיה תלויים בדעת אחרים, הרימה את מצב־רוחנו להפליא. מי שלא ראה את צמח בתקופה ההיא לא ראה התלהבות חסידית מימיו. לשם פרנסתי הייתי עוסק בהוראה בשני בתי־ספר בווארשה, ואילו הערבים, לרבות הלילות, היו קודש לשיחות, טיולים וחלומות, אולם צמח שגה בחלומותיו יומם ולילה. חדשים רבים פרש ממשפחתו בביאליסטוק, שהיה מפרנסה אגב אורחא, ישב בווארשה וחיכה לקיץ, לעונת הפגרה בבתי־הספר, כשאוכל גם אני לצאת אתו לקייטנה להמשיך בעבודתנו. כדי להוכיח, שאין אנו זקוקים ל“בעלי טובות”, החילונו לחפש אחרי שחקנים ושחקניות שלא טעמו טעם מישחק בתיאטרון. עם זה היינו מבקרים ערב ערב בתיאטראות שבווארשה, הן של היהודים והן של הפולנים. וכאן עלי להודות, על אפי ועל חמתי: בהיותנו יושבים בתיאטרון הפולני, היה לבנו מלא רגשי־כבוד למישחק, לשחקנים ולמחזות שהועלו על הבמה; מלבד ההנאה האיסתטית שתיאטרון זה היה גורם לנו והסיפוק האמנותי שהיינו מקבלים בתוכו, היה משמש לנו חומר לשיחות על התיאטרון בכלל ועל המישחק בפרט; ואילו בשעה שהיינו יושבים בתיאטרון “שלנו”, האידי, היתה לנו מעין הרגשת־עלבון־ונחיתות על הזלזול שהשחקנים נוהגים בעצמם וגם בקהל היהודי וביחוד בהיכל־אמנות זה, ששמו תיאטרון. גם התיאטרון האידי היה נותן לנו חומר לשיחות. אך הללו גרמו לנו כאב וצער, דכאון ורוגז. לא אחת הייתי דן את עצמי לכף חובה ומאשים את עצמי ב“אנטישמיוּת” המביאה לידי זלזול בתיאטרון שלנו. לבסוף התחלתי להוקיר את רגלי מן התיאטרון האידי. גם רשימותיהם של פרישמן וד"ר מוקדוני בעתונים לא שינו את דעתי על תיאטרון זה. דעתי השלילית התחזקה עוד לאחר שהכרתי אחדים מהשחקנים האלה מקרוב, ושמעתי באזני את דיבוריהם על ענין התיאטרון ועל המישחק. ועדיין היו זכורים לי ימי הסיבוב בערי רוסיה ופולין, עם השחקנים הללו…

אכן, צמח ראה את הענין אחרת. לדעתו, אפשר היה להשפיע עליהם שישנו את דרכם וישנו את השקפותיהם על המישחק תוך פגישות ושיחות תמידיות אתם. הוא האמין בכוח השפעתו, אף כי הכיר, שגם הוא עצמו זקוק עדיין ללימוד, להשלמת ידיעותיו במקצוע. בחור זה, שבא מביאליסטוק, או מעיירה סמוכה לביאליסטוק, שאב את כל “ידיעותיו” מן הספרות והעתונות ולא ראה תיאטרון ראוי לשמו עד שבא לווארשה.

החלטתנו עמדה בכל תקפה: למצוא שחקנים ולהציג מחזה בכוחותינו אנו. והנה, אם שאלת הגברים לא היתה חריפה ביותר, – משום שבחורים רבים הסתובבו במבואי “אגודת חובבי שפת עבר” – מצאנו את שאלת הנשים חמוּרה מאוד. כי זאת ידענו שנינו: השחקניות בתיאטרון שלנו צריכות להיות מסוגן של אלה שראינו בתיאטרון הפולני ולא מן המין שראינו בתיאטרון האידי. וחוסר שחקניות כאלה עמד תמיד למכשול בדרכנו. נתגלה עוד קושי רציני – בענין העברית – ולא קל היה לנו למצוא יודעי עברית, נשים וגברים. ואשר לרפּרטוּאַר, לא היינו חוששים הרבה. המחזה שעמד אז על הפרק לא היה מן המעולים ביותר ומן המתאימים ביותר לרפּרטוּאַר של “הבימה” לעתיד־לבוא. אך לשם התחלת העבודה וכדי להראות ל“הללו”, שגם בלעדיהם תוקם “הבימה”, בחרנו במערכון של א. מארק (הוא מארק ארנשטיין) – “השיר הנצחי”. מעתה שוב לא היה עלינו אלא למצוא שחקניות אחדות, כדי שנוכל לגשת לעבודה.

ביקורינו התכופים בתיאטראות הווארשאיים לא עוררו בלבנו תקוות יתרות ביחס לשחקניות יהודיות. בהשתדלותו של ד. פרישמן התוודענו לשחקנית אחת שיצאו לה מוניטין בתיאטרון האידי בשם וַדי־פֶנִי אֶפּשטיין. המבקרים בעתונות גמרו עליה את ההלל, אבל משראינו אותה בביתה נפלה עלינו רוחנו. רבונו של עולם! – אמרתי בלבי – אם נמצאה אחת, המסוגלת להעלות את התיאטרון האידי במישחקה העדין וברוחה המרוממת ובדרישותיה האמנותיות מן הספרות ומהתיאטרון, הרי היא עומדת על סף הקבר… כל סגולות־היקר הללו ניתנו בגוף שבור ורצוץ, שגזר־דינו כבר נחרץ. לא מעט התפלאתי על “שבר־כלי” זה – איך היא עוצרת כוח לשחק על הבמה! ואכן, לא עברו חדשים עד ששבקה חיים לכל חי. היא אמנם התלהבה מאוד לרעיון “הבימה” ועיניה הכבויות נדלקו באור החלומות לשמע דברינו, אבל ניכר היה, כי בעומק לבה ידעה העלובה שימיה ספורים ושהיא לא תזכה לראות בהקמת התיאטרון המוזר הזה. ידיה הרזות רעדו בעודה ממוללת באצבעותיה את הבּוּבּה שעמדה על השולחן ודמעות ניגרו על לחייה הנובלות, שאודם חשוד כיסה אותן… גם אסתר רחל קמינסקה שמעה מפינו את בשׂורת “הבימה”, התעניינה ברעיון נועז זה, אך אמרה לנו, שהיא כבר זקנה מלהתחיל בתיאטראות חדשים; עם זה איחלה “הצלחה למפעל הנאה”, תוך הבעת תקוה שבודאי יימצאו אנשים שיבינו את השפה הזאת גם בגולה…

אסתר רחל קמינסקה… לב מי מאלה, שזכו לעמוד פעם במחיצתה, לראות במישחקה העילאי, לא יחרד לזכר שמה עד היום הזה! שחקנית יהודית ראשונה לשיעור־קומה, מי מאתנו, השחקנים העברים לעתיד, חולמי חלום התיאטרון העברי, לא שאף בימי בחרוּתו לעלות לווארשה ולראותה על הבמה? צעירי הדור התגאו ב“ירמולובה שלנו”. הרגשה של גאות־מה התפעמה בלבנו, כאשר שמענו שא. ר. קמינסקה משחקת את “בחזירתה” לזוּדרמן והעתונות הרוסית אז, בימי הצאר, ראתה לספר בשבחה. זו היתה הופעתה הראשונה ברפּרטוּאַר לא־יהודי, ואחריה באה גם “נוֹרה” לאיבּסן. ומי מאתנו אינו זוכר את מישחקה ב“מירלה אפרת” של גורדין ו“האֵם” של פינסקי – שני הטיפוסים העממיים שדמותם הוטבעה בלבנו לאורך ימים! מאחרי מכונת־התפירה שבבית־המלאכה לקחה בעלה, קמינסקי המנוח, והעלה אותה על הבמה, ובלי הכשרה ונסיון כל־שהם, חדרה לעומק הטיפוסים הללו ודלתה בכוח האינטואיציה שלה בלבד את פניני הנשמה היהודית. ובכמה אהבה ובכמה רוך מסרה אותן לנו! זה היה כשרון בחסד עליון. כן, בלי “שיטות” ובלי עבר תיאטרוני באה אלינו. מן העם יצאה ואל העם באה. היא יצרה מעין מסורת תיאטרונית בקרב יהודי פולין שהיו נוהגים ללכת בליל ששי לחזות בהצגותיה. היא נסכה על חייהם היומיומיים מקדושת השבת. לא לחינם אהב אותה העם; לא לחינם היה האולם מלא מפה לפה מדי השתתפה בהצגה. יהודי שהלך לראותה מעל הבמה, – זכר את ימי נעוריו בביתו, ושָבו ונתקדשו לעיניו פני אמו, בבָרְכה על נרות השבת…

אסתר רחל קמינסקה היתה הראשונה, שבאה לטהר את הבמה היהודית מן הזולוּת, מן היחס המעליב כלפי עצמה – וגם זו בלי הכרה, בכוח אותו חסד־עליון. בכוח זה השפיעה גם על יתר השחקנים, ובנוכחותה לא היו נוהגים קלוּת־ראש על הבמה. היא העיזה לפרוץ גדר ולבוא לפטרבורג ולהציג את הצגותיה בלי שתהיה לה, ליהודיה, זכות הישיבה בעיר הבירה. היא הכריחה את הקהל התיאטרוני שם להאמין בכוח האמנות של הבמה היהודית. העיזה ונתנה את הדין: אחרי הנצחונות הגדולים והבאנקטים היפים נשארה עם זרי פרחיה המרובים ברחוב, באין לה כיהודיה מקום לינה בכל העיר. וכשהחליטה לשכב לישון בתיאטרון, העירה השוטר וגירשה גם משם, וכך נאלצה לשוטט בחוצות הבירה עד אור הבוקר וזרי הפרחים בידיה…

ניסינו לבוא בדברים עם עוד שחקנים אחדים, אבל הדבר לא עלה בידנו. אינני יודע אם יש להצטער או לשמוח על כך… בכל אופן הם אטמו אזניהם משמוע אלינו.

באחד מימי החורף הוגד לנו שבבתי־הספר הפראָבּליים (היו שני בתי־ספר כאלה בווארשה: האחד מיסודו של י. היילפרין ז“ל והשני של י. אלתרמן ז”ל), ייערך נשף־חנוכה והחניכות תראינה בו מישחקי ילדים. אינני זוכר אל־נכון את התכנית, אבל זוכר אני יפה, שהיילפרין המנוח ניגש אלי ולחש באזני, שעלי לשים לב לשתי בחורות המנהלות את המישחק. האחת היתה חנה רוֹבינה, שעמדה לגמור חוק־לימודיה בבית־הספר לגננות אותה שנה. נסינו דבר אליה אחרי הנשף, אך היא מאנה לשמוע, כי הלא גמרה אומר מאז להיות גננת עברית ולשם כך ישבה בווארשה ושקדה על הלימודים. אולם צמח העקשן השפיע כנראה עליה והיא הבטיחה להשתתף במחזה שהחלטנו להציג בווארשה לחיזוק התחלת עבודתנו לרעיון “הבימה”. עלה בידינו “לפתות” עוד נשים אחדות וגברים אחדים עד שנשלם מספר “הנפשות העושות” במחזה: “השיר הנצחי” של מ. ארנשטיין, שאת תרגומו הבאתי אתי מארץ־ישראל. אך כיון שהחזרות על המחזה עמדו להתחיל בראשית האביב, והימים ימי בחינות לרובינה בבית־הספר הפראָבּלי, התחרטה, כפי הנראה, והחזירה לי את התפקיד בצירוף פתקה שעסוקה היא מאוד ואיננה יכולה להשתתף בהצגה… עתה הגיעה שוב שעתו של צמח לפעול – עד אשר קיבלה רובינה את התפקיד בחזרה והתחילה בהכנות לאותה הצגה.

כמובן, אין להביא אותה הצגה בחשבון “הבימה” כעבודה תיאטרונית או כהישג אמנותי: זאת היתה הצגה בשביל יהודים חובבי שפת עבר, שישבו באולם והתמוגגו מנחת על צלצול הלשון העברית. השחקנים לא ראו בהצגה אלא מעין הקדמה למשהו אחר, לתיאטרון שלא רק השפה עיקר לו. אנו לא ידענו לבאר זאת לאחרים, אבל אחרי הצגת “השיר הנצחי” תסס בנו משהו דומה להרגשה הקשה שהיתה לנו מדי ראוֹתנו בהצגות התיאטרון האידי… ובכל־זאת, בלי להתחשב עם הרגשתנו, לא הרפינו ממפעלנו הרך.

“אגודת חובבי שפת עבר” הרשתה לנו להשתמש באולמה היפה לשם עבודתנו התיאטרונית ובמהרה ניגשנו להכנת מחזה שני. כמובן, לא היה לעבודה זאת כל ערך ממשי, כי לא היה לנו במאי להדריכנו, ואנחנו בעצמנו היינו גם השחקנים וגם הבמאים… נדמה לי, שנפלנו גם מהתיאטראות האידיים בווארשה, שלא עמדו על גוֹבה אמנותי, ולולא העברית, מן הדין היה שנספוג שיתין פוּלסין דנורא ונתבקש לחדול מן המישחק הפרובינציאלי הזה בווארשה הבירה. בכל־זאת נסינו את כוחנו במערכוני צ’כוב וגם העזנו לגשת לרפּרטוּאַר תנ“כי. מצב־רוח של תקוה וערנות היה מורגש בחבורתנו, אף כי אני כשלעצמי התיחסתי אל הצגות אלו בביטול, ולא אחת הייתי שואל את נפשי: האם לשם כך מוכן אני לעזוב את מלאכתי בהוראה ולעסוק במין תיאטרון כזה, שאיננו טוב, ולפעמים גם גרוע, מהתיאטרון האידי? הייתי משווה את תוצאות עבודתנו להצגות של “חובבי הבמה העברית ביפו” ונוכחתי שההצגות ההן, בארץ־ישראל, עלו בהרבה על אלה כאן. זמן רב פסחתי על שתי הסעיפים, אולם העבודה על המחזה התנ”כי באה ועודדה אותי בהרבה. שם המחזה היה “השונמית” מאת יהואש, וגיסו של ש. ל. גורדון תרגמו בעברית פיוטית, שכל פראזה שלה היתה כביכול בבחינת תיאטרון עברי מקורי. כל חזרה על המחזה היתה מעבירה אותי בדמיוני לארץ־ישראל: “הרי זו תהיה תשורה הגונה לבמת יפו” – הייתי הוזה בעת העבודה…

נ. ד. צמח ומ. גנסין

בינתיים התקרב הקיץ וכל תושבי ווארשה, ואני בתוכם, התכוננו לצאת לקייטנה לימות החופש. עבודת “הבימה” הועברה גם היא לקייטנה. הזמנתי את צמח אלי, כדי לרקום ולהכין בצוותא את התכנית להבא. אל הרפּרטואַר לשנה הבאה קיבלנו את “המשורר בעצבו” של א. דימוב ושני מחזות של מ. ארנשטיין שהטלתי על עצמי לתרגמם עד סוף הקיץ. חוץ מזה קיבלתי עלי להכין לדפוס חלק ראשון של “המדקלם” שבתכניתו היו ג' חלקים. את העבודה המעשית, היינו, ההצגות – דחינו להתחלת עונת החורף, כשם שנהגו כל התיאטראות בימי הקיץ. גם העבודה על המחזה התנ“כי נדחתה, כי המשתתפים התפזרו בכל רחבי רוסיה, לנוח איש בביתו. רק אנחנו שנינו לא ידענו מנוחה. היום היה מחולק במין קפדנות: שעות הבוקר נתתי לתרגומי המחזות; בשעות המנוחה שלאחר־הצהרים, כשהשלך הס בפנסיון, הפלגנו לטיולים ביערות־הארנים הנחמדים לתכן תכניות “הבימה” ולבנות מגדלים… אחרי שתית התה, עסקתי ב”המדקלם“⁴, והמו”ל היה מקבל בכל שבוע חומר לגליון־דפוס. עבודתנו המשותפת התקדמה והלב פחד ורחב: הנה הנה הולך ומתגשם הרעיון הנשגב שייקרא לעתיד בשם “הבימה” – תיאטרון עברי מקורי בשביל ארץ־ישראל, תיאטרון שיהיה לתפארת לנו, עם מחזות מקוריים משלנו, ולא נצטרך לנוע ולנוד על פתחי ספרויות זרות; שחקנים מעולים יבואו ויתדפקו על דלתות “הבימה”, התיאטרון שלהם, וסופרינו ישבו ויכתבו מחזות בשבילו; רג’יסוֹרים – מאלה העובדים עכשיו על במות זרות – ינזרו מהן ויביאו את פרי דמיונם הלוהט אל במתם הם… בנין־ענק יתנוסס לתפארה בירושלים, בנין שיכיל, מלבד במה ואולם לצופים, גם אולמים וחדרים לאולפן דרמטי, אולם גדול לקונצרטים ולאסיפות־עם; במה קטנה ואולם בצידה, בתי־מלאכה לתפאורות, לחייטות ולנגרות, בתי־דירה לשחקנים ולעובדי התיאטרון; הבנין יוקם בככר מוקף גן־פרחים ועצים שבצלם ינוחו אנשי העיר יחד אתנו, השחקנים… וגם תיאטרון מיוחד לילדים יוקם בבנין הזה, כדי שיהנו גם ילדינו, כילדי כל אומות העולם ויתענגו על האמנות הזאת… הנה הולך החלום ומתקרב להגשמתו. הנה אני רואה את ראשיתו…

רק דבר אחד שכחנו להביא בחשבון: את הכסף הרב הנחוץ להגשמת הרעיון… בעלי־ההון, שניסינו דבר אליהם, סירבו לפתוח במשא־ומתן אתנו, ואף על־פי כן היינו בטוחים, שנחזיק מעמד גם בלעדיהם, כי מי זה יאטום את אזניו ויעצום את עיניו לאחר שיראה את הצגות “הבימה”, ויקמוץ את ידו וימנע מלקחת חלק בבנין המוסד החשוב הזה? לא השגחנו כלל בעובדה המאלפת, שלהצגת “השיר הנצחי” ברחוב רימרסקה 12, שהיתה כה חגיגית, לא בא אף אחד מבעלי־ההון, אף כי מקצתם נמנו על חברי “אגודת חובבי שפת עבר!” אכן עיוורים היינו בנצחוננו, שסוף־סוף הוצג המחזה, חרף זלזולם של אלה בעבודתנו ועצותיהם הטובות שנעזוב את דרכנו זו ונתחשב במציאות, ונעשה כל אחד לביתו, כאורח גוברין יהודאין בכל העולם. בלשון זו ממש דיבר אלינו אחד מבעלי־ההון הללו, מדורשי טובתנו…

אולם הרעה לא מכאן נפתחה. ההפסקה הראשונה בעבודת “הבימה” באה ביום ה־14 ביולי שנת 1914. כחתף בא האסון על כל העולם ולא פסח גם עלינו. הוכרזה המלחמה העולמית הראשונה וניתכה חמתה על היהדות ועל “הבימה” בתוכה. נשארנו בקייטנה לאין מוצא ובאין דואג לנו. כל תושבי הקייטנות שבסביבת ווארשה נבהלו ונחפזו איש לביתו ולעסקיו. החזית היתה סמוכה לעיר. התחילו הגזירות והרדיפות על היהודים. ישבנו עוד ימים אחדים בקייטנה מאין אפשרות לצאת, כי הממשלה לקחה את הרכבות, לצרכי המלחמה. כה נחרבו בבת־אחת כל התכניות הנאות שלנו. בקושי רב הגענו לווארשה ונשב בדירת אחד ממכרי שיצא לקיץ אל ערי־השדה ולא שב עדיין.

אחרי מאמצים רבים עלה בידנו להשיג מעט כסף, וצמח נסע לביאליסטוק אל בני משפחתו. רובינה חזרה גם היא לבית הוריה ואני נשארתי בווארשה עם כל ה“תכניות” שלנו, לחכות עד יעבור זעם. שלושתנו נדברנו, שיעבור עלינו מה, את רעיון “הבימה” לא נעזוב, כי עוד נשוב, ניפגש ונמשיך.

אחרי שנתפרדה החבילה, לא היתה כל אפשרות לעסוק בעניני “הבימה”, כי הבהלה עמדה בכל תקפה: התחילו הגזירות הראשונות של השלטון הצאריסטי על היהודים, בהם תלה את קולר המפלה הגדולה שנחלו הרוסים בגליציה. התחילו הגירושים הידועים מערי־הספר ויצאה הפקודה כי משעה תשע בערב אין לצאת מן הבתים. הישיבה בווארשה נעשתה קשה ללא נשוא, וביחוד קשה היה לישב בערבים בבית ולשמוע את אנקות הפצועים, שהובאו לעיר מן החזית בעגלות גדולות על־מנת להעבירם לעומק רוסיה.

ופתאום יצאה גזירה שניה מאת המפקד הראשי ניקולאי ניקוליביץ' צורר היהודים, שגם את ווארשה צריכים התושבים היהודים הבלתי־קבועים לעזוב תוך עשרים־וארבע שעות! לא הספקתי לארוז את כל חפצי, ובעיקר את הספרים, כי היתה השעה דחוקה מאוד, ורק את ה“תכניות” ואת המחזות המתורגמים שמתי במזוודתי הקטנה. שאר החפצים, לרבות הספרים וכתבי־היד, הפקדתי בידי בעל־הבית, ואלה אבדו יחד אתו, כפי שנודע לי אחרי גמר המלחמה… וכך הוּצאתי מווארשה בעל־כרחי.

יאֶקטרינוסלב – תחנת־ביניים    🔗

השנה השניה למלחמה, היא שנת 1915–1916, היתה נוראה ביחוד ליהודים שישבו בערי הגבולין. הם גורשו באכזריות ממקומות מגוריהם וינועו לעומקה של רוסיה. מאת צמח לא קיבלתי כל ידיעה ואני טולטלתי מווארשה לעיירה הקטנה בה ישבו הורי, שעד כה לא היתה בחזקת סכנת הגירושים. עתוני הבירות – מוסקבה ופּטרבורג – היו מגיעים אליה רק ביום השני להופעתם. הסביבה הביתית והאוירה האמהית שחסרו לי זה רבות בשנים עודדוני כאן במקצת, לשבת שבועות אחדים במקום ולנוח מעמלי. אולם את רעיון “הבימה” לא עזבתי גם עכשיו. ואולי נכון יותר לומר שרעיון “הבימה” לא עזבני. הוא רדף אחרי לכל אשר פניתי. רק העתונים שהביאו יום־יום את חדשות המלחמה על כל מוראותיה היו מפריעים לפעמים קרובות בעד מהלך החלומות והדמיונות, והישיבה בבית שוב נעשתה קשה עלי. החלטתי לצאת לאחת הערים הגדולות, כדי שאוכל, לפחות, לבקר בתיאטרון, שכבר נעשה לי הכרח נפשי. יותר מדי פינקה אותי ווארשה עם תיאטראותיה המשובחים. אולם שאלת זכות־הישיבה ליהודים בערי רוסיה ה“קדושות” עוד לא פגה חריפותה, אף כי לפליטים רבים הותר לשבת בהן, לפי פקודה מיוחדת מאת הצאר, בתנאי שיהיו בידם תעודות ואותות ומופתים שגורשו מאותן הערים שעליהן חל צו־הגירוש. תעודות כאלה לא היו בידי, ולא יכולתי גם לחלום על ישיבה בעיר כמוסקבה או פטרבורג, אף כי אדיר היה חפצי לראות את תיאטראותיהן שיצאו להם מוניטין מכבר. לא הועילו לי גם השתדלויותיהם של אחדים מידידי שזכו לישב באותן הערים, בהרשמם בתורת “שוערים” בבתי עשירים ובהוסיפם לכך מתת חדשית לשׂר־המשטרה ברובע בו נרשמו ברוב חסדו.

עברו שבועות אחדים לישיבתי בעיירת הורי, והנה – בעודי הוזה על תיאטראות שבכרכים, על “הבימה” ועל ארץ־ישראל – שיחק לי מזלי וקיבלתי מכתב מאת ידיד־נעורים, שנסע בזמנו “הנגבה”, בעת שאני נסעתי לארץ־ישראל ולכשנודע לו ששבתי לרוסיה ואני נמצא בבית הורי, זכר את ימי נעורינו והזמינני לבוא אליו, ליקטרינוסלב העיר. הוא ראה ברכה במעשיו, ועתה תקפו עליו געגועיו אל רֵעַ נעוריו. שמחתי מאוד להזמנה זו, ביחוד מששיערתי, כי בעיר גדולה כיקטרינוסלב וָדאי אמצא גם תיאטרון ראוי לשמו – ומי ידמה לי? אמנם קשתה עלי הפרידה מאת הורי הזקנים והיקרים, אך עולמם, בו חיוּ, האמינו וקיוו. לא היה עולמי, ושוב לא יכולתי להימצא בתוכו, הגם שמרחקי מקום וזמן חיבבוהו עלי, בהעדרי.

סוף־סוף הגעתי ליקטרינוסלב. מוזר היה הקיבוץ היהודי שמצאתי בעיר זו. מהם שבאו מכל קצווי רוסיה מכבר, להרוויח את לחמם מתבואתה הנשלחת לכל רחבי המדינה. ליהודים אלה, יוצאי ליטא, בּילורוּסיה ואוּקראינה. ווֹהלין ופולין נוספו עכשיו רבים מן הפליטים החדשים, פליטי המלחמה. גם שחקני התיאטרון האידי נהרו הנה מכל קצוי רוסיה, וכאן נתאחדו בלהקה אחת, בהנהלתו של פישזון הזקן, ששמו הלך לפניו מאודיסה העיר. באודיסה היה מפרנס את הקהל היהודי ב“מזון תיאטרוני” שנים רבות, ללא דאגות יתירות לרפּרטואַר, שכן סיפקה אמריקה רפּרטואַר לתיאטראות האידיים ברוסיה, גליציה ורומניה, ובשעת הדחק היו יוצרים על המקום מחזות לפי המַתכוֹן האמריקאי, עם “זימרה וריקוד” – והשאלה נפתרת.

גם כאן ביקטרינוסלב, בשעת חירום זו, כשלקתה התחבורה בין ארצות־הברית ורוסיה, נקטה הלהקה ב“שיטה” האודיסאית ו“יצרה” מדי פעם בפעם “מחזה” חדש שהקהל היה נהנה ממנו הנאה משונה וממריץ את ה“יוצרים” להמשיך ב“יצירות” כאלה. ואני משראיתי את ה“תיאטרון” הזה, שוב נתמלא לבי רגשי גאווה, לזכר התיאטרון הארצישראלי שהשארתי ביפו ושלעת־עתה עוד לא ראיתי אצל היהדות בגולה כדוגמתו – על אף הפרימיטיביוּת ועל אף העוני, הן בתפאורה והן בבנין (אמנם עלי להודות, שמצאתי הרבה שחקנים טובים בכל הלהקות שראיתי בווארשה ובלודז' ועתה גם ביקטרינוסלב). התגאיתי באותו יצור צעיר ודל – “חובבי הבמה העברית ביפו” – באשר שאף לדבר־מה טוב וגדול. ביפו לא ראיתי את הזלזול בעבודה, את הציניות הגסה של השחקנים ביחס למקצוע, אף כי לא עליו פרנסתם (ואולי מפני כן?). בכל אופן היה התיאטרון האידי כאן עלול להמאיס את המקצוע על חולמי חלום התיאטרון האמנותי, לאורך ימים.

לא עלה על זה בהרבה מעמדו של התיאטרון הרוסי בעיר הזאת. להקה תמידית לא היתה בה, אף־על־פי שבנין נאה ומתאים ביותר לתפקידו הוקם בעיר מכבר. אולם הלהקות הנודדות, המרובות ברוסיה, היו פוקדות מזמן לזמן גם את יקטרינוסלב. וכאן זכיתי לראות ממיטב השחקנים הנודדים הללו. זכיתי לראות נסיך אחד שנתפרסם באהבתו לתיאטרון ולמישחק על הבמה, ומשלא ניתנה לו האפשרות להתקבל לאחת הלהקות, הלך ובנה במה לעצמו, אסף חֶבֶר של שחקנים, שילם להם במיטב כספו ובלבד שהוא יהיה השחקן הראשי בלהקה. אל הנסיך הזה התוודעתי ביקטרינוסלב ונוכחתי לדעת מה גדול כוחן של אהבה ומסירות לקרב אדם אל תכליתו. היה זה איש משכיל, מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה. אמון על הספרות הרוסית, שומע צרפתית וגרמנית ובקי ביחוד בספרות התיאטרונית בכל הלשונות האלה. אך אהבתו לתיאטרון – יותר נכון, אהבתו למישחק – העבירה אותו מהעולם הזה. עשיר ורב־נכסים היה הנסיך, ואת כל הונו הקדיש לתיאטרון, אלא שלקה בחולשה אחת: שחקני להקתו היו תמיד ממדרגה שניה ושלישית, ובחירה זו נעשתה, כדי שהוא עצמו יובלט יותר בתורת שחקן… מנהג זה נוהגים, כידוע.

צמח, רובינה, גנסין

רוב התיאטראות הפרטיים, המחזיקים “כוכב” מפורסם, ובשאר השחקנים אינם מדקדקים…

ידידי ומארחי ביקטרינוסלב נוכח בפגישתי עם הנסיך השחקן ואחריה היו לנו עוד שתים, שלוש פגישות, על כוס יי“ש באַחת המסבאות, כנהוג. ו”משנכנס יין יצא סוד“, והתחלתי אני מספר על התיאטרון שבארץ־ישראל ועל תיאטרון “הבימה” לעתיד לבוא. שמע אף ידידי על כל אותן התכניות ונתמלא גאוה על שגם לנו, היהודים, יש לפחות על מה לחלום – אף כי היה רחוק מאוד מכל ענין יהודי, ועל אחת כמה וכמה מארץ־ישראל; נתלהב והביע את בטחונו, שיימצאו הרבה “מצנאטים” אצלנו שיתמכו ביצירה כזו. לאחר שנפרדנו מעם הנסיך והלכנו הביתה, אמר לי ידידי שהוא מתחייב לשלם מאה רובּל לחודש במשך חמש שנים ליסוּד “הבימה”. נדהמתי לשמע הבטחה כזאת וחשדתי בו שהשיכרות מדברת מתוך גרונו, כי היינו כולנו קצת בגילופין… התרומה הראשונה ל”הבימה"!… עניתי לו שמחר נדבר על הענין בפרוטרוט, כי השעה מאוחרת. היה ברצוני לשמוע זאת פעם שניה מפיו, לאחר שיתפכח מיינו. ומה הופתעתי למחרת הבוקר, כשנכנס אלי והביא את שיעורו החדשי הראשון בסך מאה רובּל. אני לא קיבלתי את הכסף מידו והשלשנו אותו בבנק על שם שנינו, ומאז היה ידידי מכניס מדי חודש את שיעור תרומתו לבּנק.

התחלה זו שבאה בהיסח־הדעת עוררתני להמשיך בדרך זו ולוּ גם ביקטרינוסלב. רציתי להודיע על כך גם לצמח, שנעלמו עקבותיו בינתיים ולא ידעתי איהו. נסיתי לכתוב למקומות אחדים, שלפי השערתי אולי נמצאו בהם מאנשי שלומנו, אך לשוא: אין קול ואין עונה. רק כעבור שנה קיבלתי ממנו מכתב, בו הודיע לי, שהוא נמצא במוסקבה, עובד בבנק הרוסי־צרפתי מיסודם של זלטופּולסקי ופּרסיץ ואומר לגשת לענין ‏ “הבימה” מחדש. לעת־עתה צצו במוחו רעיונות חדשים ותכניות חדשות, והוא הבטיח לי כי לכשנתראה, אי"ה, יספר לי הכל. מובן שהריצותי אליו אגרת־תשובה מיד, וסיפרתי לו על כל מה שנעשה למען “הבימה” בעיר זו, שאני שוכן כבוד בה ועל תכניתי להמשיך בכיוון זה גם להבא, להתחלת “הבימה”.

באותו זמן בא אוסישקין ליקטרינוסלב, בה ישבו בני משפחתו בקביעות. הללו היו מאילי־הכסף בעיר, ואני חיפשתי הזדמנות להתוודע אליהם לשם עניננו ולכן שמחתי מאוד לבואו של אוסישקין. אף כי היתה לי תרעומת עליו – כמבואר באחד הפרקים של ספר זה, – הרי לשם “הבימה” הסחתי דעתי מאותו סכסוך ונכנסתי לברכו בברכת “שלום־עליכם” ולקחת דברים אתו על קרוביו והתמיכה שהם יכולים לתת לתכנית־התיאטרון שלנו. אולם אוסישקין ביטל את כל התכנית כעפרא דארעא, כמנהגו, והציע לי ולעוד בחורים כמוני לעסוק בענינים העומדים ברומו של עולם היהדות, ובעיקר בענין הציונות, שעתה הגיעה שעתה. וכשסיפרתי לו על התורם הראשון שכבר רכשתי ל“הבימה”, דרש ממני במפגיע, שאעביר את הכסף לאגודה הציונית הפועלת בעיר זו בהסתר וכן שאמסור לו את שם התורם. כמובן, סירבתי למלא אחרי דרישתו, ושוב נפלה מעין מריבה בינינו, אלא שהעזתי לאחל לו, שיזכה לברך את “הבימה” לפתיחתה…

לא ארכו הימים עד שהחלטתי לעזוב את יקטרינוסלב, התלושה מכל מרכז תרבותי ואמנותי, ולנסוע למוסקבה – באיסור. עם ידידי ביקטרינוסלב התניתי שימשיך בתשלומיו עד אשר אודיע לו ממוסקבה מה לעשות בסכום, שהתקרב בינתיים לאלף רובּלים – סכום שעוד היה לו ערך בימים ההם.

יסוּד “הבימה” במוסקבה    🔗

פרשת מוסקבה בשנת 1916–1917, ספרות שלימה נכתבה עליה: על היהודים שישבו בה באיסור ועל הנגישות והעלבונות שעברו עליהם, ולא אאריך בה. גם אני זכיתי, כמובן, “ליהנות” מהעלבונות האלה במשך הזמן הקצר לשבתי בעיר הבירה – עד המהפכה הראשונה של שנת 1917 ששׂמה קץ לכל התלאות הללו.

עד המהפכה גרתי בהעלם בדירתה של “גויה” אחת, שעשתה חסד עמנו, היהודים, בקבלה מאתנו סכום גדול בערך הכסף של הזמן ההוא ובלבד שתרשה לנו ללון, שמונה או עשרה אנשים בחדר אחד, ואף זאת בתנאי, שנופיע בבית רק באחת אחר־חצות, ומשמונה בבוקר עלינו להיעלם מביתה, להיות ב“בל־יראה” וב“בל־יימצא” כל היום. ומעז יצא מתוק: מרובים היו התיאטראות במוסקבה, ולא רק ערב ערב הייתי מבקר בהם, אלא הייתי הולך גם להצגות הצהרים. מלבד התענוג האמנותי שנתנו לי הצגות אלה וכן ההרצאות הרבות ששמעתי מפי אנשי־שם בתיאטרון הרוסי, היה לי התיאטרון גם למקלט ומחסה מפני ה“ציד”, שהיתה המשטרה עורכת עלינו, היהודים, אף בשעות היום. לציניוּת כזו – לערוך “ציד” על היהודים בתיאטראות או באולמי־ההרצאות, עוד לא הגיעה המשטרה הצארית.

עם המהפכה הראשונה החלה פרשת “הבימה” בפועל ממש. הכרזנו מעל דפי השבועון הציוני “ראַזסוויט”, שצעירים וצעירות מתבקשים לבוא ולהיבחן לתיאטרון העברי “הבימה” שייפתח בקרוב. ומיד שׂכרנו לנו שני חדרים מרוּוחים עם טלפון וריהטנו אותם יפה. משרד כבר היה לנו איפוא, ולא חסרו אלא שחקנים ו–תיאטרון… היו ימים והיינו “מתחלפים בתפקידינו”: כשאחד מאתנו ישב במשרד, והשני טילפן אליו, היה זה שיושב במשרד מרים את השפופרת ואומר מתוך הכרת ערך: “הבימה” ־ מי מדבר?… כן עברו עלינו ימים רבים ללא דורש וללא שואל וללא מתענין בנו וגם המודעות שפירסמנו לא עוררו כל הד. אמנם אחרי זמן רב נתקבלו אילו מכתבים מצעירים אחדים מהפּרוֹבינציה, אולם הללו הודיעו בפירוש, שאם נשלח להם להוצאות הדרך, יבואו להיבחן…

הימים המעטים שישבתי במוסקבה, בהם ראיתי את התיאטראות הרוסיים המשובחים ביותר הורוני את הדרך לתיאטרון שלנו בעתיד. נוכחתי לדעת, שכל הצגותינו ה“ווארשאיות”, לא יכירן מקומן ב“מיכּה התיאטרונית”, כפי שכוּנתה מוסקבה אז. נוכחנו, שאין טעם ביסוּד “הבימה”, אלא אם כן תבוא ותגיד איזו מלה חדשה לעולם התיאטרון בעיר הזאת… נפקחו עינינו לראות שנטלנו על עצמנו דבר גדול ורב־אחריות מאין כמוהו, אחריות שהיתה מטילה אימתה על גדולים וטובים ממנו. שאומה גדולה מאחוריהם וארץ רחבת־ידים תחת רגליהם…

יום ראשון אחד, יום שבתון במוסקבה, כשהכל סגור ומסוגר, ורחובות העיר ריקים מאדם כמעט, ראינו מודעה שהפרופיסור קִיזֶוֶטֶר מרצה הערב באחת האולמות על “התיאטרון בימינו”. ‏ שם המרצה היה ידוע לנו ממחברתו על התיאטרון, שיצאה לפני ירחים אחדים, ושהאירה את עיני הקוראים בהסברת ענין התיאטרון בכלל, ויעודו הציבורי בפרט. כמובן, מיהרנו להצטייד בכרטיסים, כדי לשמוע את ההרצאה.

משראינו את האולם הגדול המלא מפה אל פה – שחקנים, סופרים, אזרחים סתם – נוכחנו, שהתיאטרון אמנם עומד ברום עולמו של העם הזה, תופס מקום חשוב בחייו, הכרח חיוני הוא להם. הויכוחים שהתלקחו אחרי ההרצאה, השאלות והתשובות, הקשר הער והחי בין המרצה ובין הקהל, העידו על כך. שמענו דרישות מצד הקהל, בשם העם הרוסי, לרפּרטוּאַר מחנך מכל הבחינות, שמענו טענות המשורר וואַלאֶרִי בּרוּסוֹב, על הקפאון השורר בתיאטרון הרוסי: בדבריו ניתן מבע לצמאון הרב לאמת האמנותית על הבמה, לשאיפה הנמרצה לגאולת התיאטרון, זה הנכס היקר של תרבות העם הרוסי מכל “גידולי־הבר” שדבקו בו ומעמידים אותו בסכנה… שמענו בפעם הראשונה את המשורר בּאַלמוֹנט – זה עמד אז בעצם פריחתו, וצעירי העם, לרבות צעירינו שלנו, שיננו כל שיר חדש שלו על פה, – שמענו אותו תובע בצער ובגעגועים את פולחן היופי האמיתי בתיאטרון, כ“עבודת אלוהינו, אלהי השירה והיופי” על הבמה. ושמענו את דברי הפרופיסור המרצה, את הנחותיו ומסקנותיו הוא לתפקידי התיאטרון בימינו, את דרישותיו המרחיקות לכת מהשחקנים “מחנכי העם”, ונוכחנו לדעת, מה גדולה חוצפתנו, חוצפת שני בחורים מישראל, שבאו למוסקבה הבירה, להראות לעם הזה המחונך שנים כה רבות על תרבות התיאטרון, להראות לו… מה? את כל אפסותנו במקצוע זה? את הידיעה העלובה שהבאנו אתנו מהעיירה הקטנה? אני התחלתי להתבייש… מה לאמנות התיאטרון – תיאטרון ריאליסטי־פסיכולוגי, תיאטרון איסתטי או אמת במתית, מה לכל אלה ולמשרד מסחרי שפתחנו כאן במוסקבה?… – כך שאלתי את עצמי, ומדי פעם בפעם שבתי ותרתי לי מפלט בממלכת החלומות – חלומות “הבימה” לעתיד־לבוא. אַל לנו להתפלסף ולהתמסר ל“מצבי־רוח” – השיבותי אל לבי – עת לעשות!

צמח, שעמדה לו זכות פליט מערי־הספָר, קיבל רשות־ישיבה בעיר הקדושה מוסקבה, עם בני משפחתו, ונעשה לפקיד, ואני נאלצתי לבקש לי עבודת־הוראה בבתי ישראל שבבירה, כדי שאוכל לישב כאן ולעסוק בעניננו.

לאשרי ולמזלה של “הבימה”, מצאתי עוד משפחה אחת של “פליטים” שהשתקעה במוסקבה, הלא היא משפחת י. ל. גולדברג. את המשפחה הזאת הכרתי עוד בשנת 1905, כשבאה לחוג את חג־הפסח בארץ־ישראל, כמנהגה מאז, יחד עם ניידיץ'. למן הזמן ההוא נתקשרו קשרי ידידוּת בינינו, ועתה הוריתי עברית לילדיהם, ובכך ניתנה לי האפשרות לעסוק בעניני “הבימה” ללא דאגות פרנסה.

עם התחולל המהפכה, משנתבטל איסור ישיבתם של יהודים במוסקבה, עזבתי קודם־כל את מקום לינתי אצל אותה “גויה” ולקחתי לי חדר ממש, שגרתי בו ככל האדם ויכולתי לעבוד בו כרצוני. כעת הטלנו על עצמנו, צמח ואני, לכנס ישיבה מצומצמת מבין בעלי־ההון היהודים שבמוסקבה, להרצות לפניהם על ענין “הבימה” ולדרוש מהם תמיכה כספית. במשך יומיים־שלושה נקבע סדר־היום של הישיבה: הרב מזא“ה נתבקש לפתוח ואחריו נטלתי על עצמי להסביר את שאיפתנו לתיאטרון עברי לאומי, שיסודו והתחלתו במוסקבה, מטעמים חינוכיים, ואחריתו – בארץ־ישראל. צמח הרצה על התכניות הכספיות־המשקיות. השומעים היו: ה. זלטופולסקי ז”ל, א. פודלישבסקי ז“ל, ד”ר א. גורביץ ז“ל וייבדלו לחיים, מר יצחק ניידיץ' וגב' רחל גולדברג, שנתנה לנו ידה ותמכה ב”הבימה" שנים רבות. האסיפה השיגה את מטרתה, ולאחר ההרצאות ודברי ההסבר נרשמו מבין הנאספים לסך של עשרים אלף רובּל (סכום לא קטן אז), וידינו הותרו לפעולה של ממש. למחרת היום כבר הספיק צמח לבקר אצל אחד השתדלנים וביקש ראיון עם שׂר־העיר, כדי לקבל רשיון לפתיחת אגודה בשם: “תיאטרון עברי הבימה”, רשיון שבלעדיו לא יכולנו לפעול בגלוי. עם זה פתח במשא־ומתן עם המצנאט סולודובניקוב, לשכירת התיאטרון שלו בסביבות “הנהר מוסקבה” בה אמר “לפתוח את העונה”.

הקבוצה הראשונה של “הבימה” בשנת 1917

גדולה היתה שמחתנו, כשאחרי השתדלויות מרובות הביא צמח העקשן סוף־סוף בכיסו את כתב־הרשיון, בזו הלשון: “בזה ניתנת הרשות לאזרח נאום לזרוביץ (נחום בן־אליעזר) צמח לפתוח תיאטרון בשפת עבר” (ברוסית: на гебрайском языке) כי לא רצה צמח לכתוב כפי שהיו קוראים אז לעברית:

на древне־еврейском языке) "שייקרא בשם “הבימה”.

על הבקשה שהוגשה על שם שׂר־העיר הגנירל־מאיור אדריאנוב, חתמו:

הרב מטעם: – יעקב בן־ישעיהו מזא"ה

האזרח הנכבד לדורותיו: – יצחק בן־יהודה ניידיץ'

הסוחר המוסקבאי: – א. י. גורביץ

והסוחר מהמדרגה השניה: – יעקב בן־יוסף בּוקשטיין,

ועל הרשיון באו חתימותיהם של ראש העיר מוסקבה, ניקולאי איבנוביץ' גוּצ’קוב וסגנו, זכּית.

היום ההוא לא ימוש מזכרוני, וכאילו אך אתמול היה הדבר. הבטתי על צמח כעל גבור מנצח, השב מהמערכה עטור זרי־פרחים. ראשית דבר, נהגנו מנהג המקום ונכנסנו לאחת המסעדות שבמרכז העיר, ואגב לגימה הגונה לכבוד המאורע הערכנו את האפשרויות הנפתחות מעתה לעבודתנו. משם סרנו אל הרב מזא“ה לבשר לו את הבשורה ולקבל את ברכתו, אחר־כך טילפנו אל החותמים,ושמחו גם הם בשמחתנו. אפילו הספקנים (ולא מעטים היו אז במחנה העברי במוסקבה), שהרשו לעצמם ללגלג עלינו ועל כל חלומותינו, נתרשמו ובעל־כרחם ענו אמן, התפלאו עתה ושמחו על הצעד הנועז הזה. ומאותו יום לא שקט צמח ולא נח עד שחתם חוזה עם סוֹלוֹדוֹבניקוב וחכר את בנין התיאטרון שלו למשך שנה, ומיד שכר פועלים שהתחילו בשיפוץ הבנין. ראשית לכל דבר, כתבו על גבי חזית־הבנין באותיות מרובעות, אותיות של קידוש־לבנה: “הבימה” ובצד גם ברוסית. גם על גבי הפתחים התנוססו כתבות עבריות “כניסה”, “יציאה”. משנגמרו כל התיקונים והשיפוצים בבנין והכתובת העברית התנוססה תחת שמי מוסקבה – אולי בפעם הראשונה לקיומה! – היינו נוהגים שנינו לשבת בחשמלית מס' “0” העוברת בתוך העיר ומשהיינו מגיעים לעבר הנהר ועוברים על פני התיאטרון שלנו, היינו שואלים את ה”גויים" היושבים על־ידנו לטיב הבנין הזה ולפשר המלים הזרות והמשונות האלו, כי היינו משתוקקים מאוד לשמוע מפי תושבי מוסקבה את צלצול המלה “הבימה”. ופעם נכווינו ברותחין, כשענה לנו אחד הנוסעים לשאלתנו: “לכם לדעת, הלא אחד מ’מוצא' שלכם הוא שהעיז לשקץ את בירתנו בכתב־חרטומים זה בראש חוצות…” מובן, ששנינו לא נשארנו בעלי־חוב ל“גוי” זה ונתגלגלה שיחה מאוד בלתי־נעימה בקרון, והיו אומרי הן ואומרי לאו, וגבר הקטרוג – עד שירדנו בתחנה הקרובה.

בין כה וכה התחילה “הבימה” נותנת אותותיה ותושבי העיר התחילו מדברים בה, לשמחת צמח, שלא הסתפק, כמובן, במה שהושג כבר, בדעתו שאין זו אלא התחלת ההתחלות, ועיקר העבודה עוד לפנינו. עדיין חסרה לנו להקה, למשל. מהיכן נקח את הבחורים והבחורות בעלי הכשרונות הבימתיים, שיהיו חדורי הכרת נחיצותו של תיאטרון מסוג שהעלינו בדעתנו!? ואם ימצאו כאלה – היתרצו להתמסר אליו ולא ילכו שבי אחרי האפשרויות הרבות והרחבות שנפתחו בפני צעירי ישראל בכל גבולות רוסיה הגדולה, עם נפילת שלטון הצאר? שאלות אלה העסיקו אותנו לא מעט. כל המודעות בעתונות וכל חילופי־המכתבים לא נשאו פרי לעניננו, ולבסוף החלטנו, שצמח יסע למקומות, שנכללו לפני המהפכה בגבולות “תחום המושב” ומשם יביא את האֶלמנט הדרוש: שחקנים או חובבים, שידעו גם עברית.

צמח נסע לערי־השדה לעסוק ב“ציד” ל“הבימה” ואני נשארתי במוסקבה, לשבת במשרד ולחכות לבוא מישהו, שמא יטלפן איזה “כוח”, שירצה לתת ידו לנו. והערבים הוקדשו לביקורים בתיאטראות. לעת ההיא עשתה רושם רב במוסקבה הצגת “הסוחר מוויניציה” ב“תיאטרון הקטן”. את תפקידו של “שיילוֹק” מילאו שני גדולי שחקניו: יוּז’ין, הוא הנסיך סוֹמבּאטוֹב ופּראַבדין (יהודי מומר), והואיל ועל המחזה הזה חלמנו מכבר והוא נכלל בתכניתנו לעתיד, – הקדשתי זמן רב לשמיעת ההרצאות שניתנו ב“מוּזיאוּם הפּוֹליטכני” לקראת ההצגה הזאת על־ידי סופרים ואנשי תיאטרון ידועים.

גדולה ועמוקה היתה החוויה של כל אלה שזכו לראות בהצגה זו ב“תיאטרון הקטן”. גם יוּז’ין וגם פּראבדין העלו בכוח מישחקם הנשגב את שיילוֹק לדרגת נרדף תובע צדק אנושי בפני הקהל שאינו יהודי עד שלא נשאר לנו, למיועדים להיות שחקני “הבימה”, כל מקום להתגדר בו. וראה זה פלא, ששני השחקנים מילאו את התפקיד של הסוחר מוויניציה בצורות שונות מאוד איש מרעהו, הן מצדו החיצוני והן מבחינתו הפנימית והתוצאה היתה שונה אצלם, בעוד שהאחד מתקן את נשמת הדמות, הרי השני בא ופוגמה.

מישחקם של יוּז’ין ופראבדין חידש את הויכוח בין שתי ה“אסכלות” ששלטו אז בתיאטרון הרוסי: מה עדיף? “שחקן־אמן” או “שחקן אומן”? שחקן בעל רגש, או שחקן בעל־מלאכה? מישחק־חיצוני או מישחק של חוויה? על נושא זה עוד התווכחו בשעתם שצֶ’פקין, סאלוויני וקוֹקלאָן, ואחריהם סטניסלבסקי, מאירהוֹלד וטאירוב. במישחקם של יוז’ין ופראבדין עמדנו על ההבדל הרב בין מישחק חיצוני ובין זה של חוויה. למדנו שקל הרבה יותר לעצב דמות על הבמה באופן מיכני, דבר המצריך רק טוב־שכל ושיקול־דעת, מאשר לחיות אותה על הבמה. השחקן בעל־החוויה נוטל על עצמו עבודה קשה שלא תשוער: ראשית לכל עליו לבטל את עצמו, את אישיותו הפרטית ולהיעשות גלגולה של נשמה אחרת, כביכול. שהפיח בו המשורר הדרמטוּרגן. עליו ללכת, לדבר, לחשוב, להרגיש, לבכות, לצחוק – לפי צו המחבר. בצורה הראשונה לא נדרש ממנו אלא לחקות את הדמות, להדמות אליה, בעוד שבשניה, במישחק של חוויה, עליו להיעשות אותה דמוּת ממש. הלכה זו הורה שצ’פּקין בשעתו, ועדיין מתנגחים בה אנשי התיאטראות עד היום. בדומה לזה למדנו ממאורע שני באותה תקופה כשהעלו שני תיאטראות – “הקטן” וה“קמרי” של טאירוב – בעת ובעונה אחת, את “שלומית” לא. ויילד, על הבמה, בהשתתפותן של שתי שחקניות גדולות וידועות־שם: גְזוֹבסקה שיחקה בתפקיד “שלומית'” ב“תיאטרון הקטן”, לפי שיטת “התיאטרון האמנותי” וקוּאוֹנֶן שיחקה באותו התפקיד אצל טאירוב, לפי שיטתו החדשה שלו. תוהים ונבוכים עמדנו בין עוקרי־הרים אלה ושאלנו את עצמנו: הלכה כמי?

“התיאטרון האמנותי” הוסיף לפלס בעקשנות את נתיבו המיוחד לו, ואגב חיפושים וגישושים זכה להישגים חשובים באמנות התיאטרונית. כל הצגה חדשה שלו היתה מביאה אתה מבול של רשמים חדשים, מאמרי בקורת, הרצאות וּויכוחים, ומוסקבה הספרותית והתיאטרונית היתה כמרקחה… לשם עידוד חיפושיו האמנותיים הקים התיאטרון הזה אולפן משלו, שתלמידיו המובהקים, סוּלֶרז’יצקי, סמישלַיֶב, סוּשקֶביץ' וּוַכטַנגוב, התבצרו בו והוסיפו להעמיק חקר ולהכניס חידושים משלהם בשיטת מוריהם. העתונות התיאטרונית הערה הגיבה על אלה במהירות, מי בחיוב ומי בשלילה – מעין בית־מדרש לתיאטרון. אנו בלענו בצמא כל מאמר ורשימת־בקורת שנתפרסמו בעתונים, לא החסרנו שום הצגה בין של המתחדשים ובין של ה“ותיקים'”. גם הפגישות עם אנשי התיאטרון והספרות הוסיפו לנו הרבה להעמקת עניננו, וכמעט שהחילונו מגששים – אמנם כעיוורים באפילה! – את אשר עלינו לרצות ביסוּד ‏ “הבימה”. אחת ידענו מעתה אל־נכון: שלא כתיאטרון העברי שהחילונו בווארשה, ולא כזה שהחילותי בארץ־ישראל, ואף לא כזה שהחילונו פה במוסקבה – צריכה להיות “הבימה”!

עם שוב צמח מ“צידו” (בין ה“שלל” שצד היו ש. אביבית, ד. ורדי ועוד; עם ברטונוב עמדנו בחליפת־מכתבים וטלגרמות, ועדיין לא הועלה בחכתנו), ניגשנו להכנת “היהודי הנצחי” של ד. פינסקי, שאת תרגומו, בידי מ. אזרחי־קרישבסקי, הבאתי אתי מארץ־ישראל. הבימוי נמסר למ. ארנשטיין או כפי שכינה את עצמו: אנדרזֵ’י־מאַרֶק, דרמטוּרגן ובמאי על במות ווארשה הפולניות בשעתו. מי פילל, מי מילל, שכל אלה יהיו לנו: בנין יפה, כמעט במרכזה של מוסקבה, שהאותיות המרובעות “הבימה” מתנוססות עליו לתפארה, להקה של “כוכבים” עם זקיפים – סטאטיסטים בלע"ז – כנהוג בכל התיאטראות, ובמאי ידוע־שם. וכי מה עוד חסר לנו? החזרות החלו בשעה טובה ומוצלחת, והתנהלו בדיוק נמרץ. לכאורה, היה הכל כשורה. ובכל־זאת, ובכל־זאת, הוסיף יתוש הספק לנקר במוח: אחרי כל מה שנעשה במוסקבה התיאטרונית בשביל ציבור המקפיד כל־כך בדרישותיו מאת התיאטרון ושחקניו, מה ניתך לקהל מפונק זה בהצגתנו הטירונית? מה החידוש שנחדש ונצדיק את הופעתנו? וכל יום העובר עלינו, בחזרותינו הרגילות והפשוטות, מביא אתו ספיקות והרהורים מרדניים: “לא לזאת אנו שואפים ולא לזאת אנו מתכוונים”. וכי די בכך שאנו יודעים את תפקידינו בעל־פה ושוב איננו זקוקים ללחשן, וכלום בכך יצאנו ידי חובת חידוש תיאטרוני? הרגשנו כי אין להמשיך עוד בשיגרת עבודה סתם, ללא כיוון מסוים. וכך נתקיימה ישיבה ראשונה של “השלישיה הסודית” הראשונה – רוֹבינה, צמח ואני – לטכס עצה, מה לעשות? בישיבה זו עמדו שתי שאלות על הפרק ושתי ההחלטות נתקבלו פה אחד, מהן: האחת – לשים קץ לעבודה הבלתי רצויה ולפנות אל סטניסלבסקי והשניה – שהשלישיה הזאת לא תתחתן, עד אשר “הבימה” תבוסס, כתיאטרון הראוי לשמו… ואני הייתי הראשון שפרצתי את הגדר, התחתנתי הראשון!… החשובה מן השתים היתה, כמובן, ההחלטה לשאול בעצת סטניסלבסקי, שעמד אז באמצע נסיונותיו וחיפושיו לדרך חדשה בתיאטרון, והיה נותן ידו לכל דבר חדש ובלבד שיסייע לו בחיפושיו: בודאי ישעה גם אלינו וינהלנו בעצתו. מובן מאליו שאת השליחות הזאת נטל על עצמו צמח. ושוב הוקל לנו מספיקותינו ותקוה חדשה האירה את דרכנו. למחרת הישיבה סיפרנו לשאר חברי הלהקה על החלטתנו הראשונה (כמובן, לא בנוכחות הבמאי) וכולם הסכימו לה בשמחה, להחלטתנו זו. ענין סילוקו של הבמאי שוב נטל צמח על עצמו וגם ביצעו בהצלחה, ומעתה חיכינו בכליון־עינים ליום בו יתקבל צמח לראיון אצל סטניסלבסקי. והראיון נועד לערב יום־הכיפורים.

וואכטאנגוֹב    🔗

אותו יום, ערב יום־כיפור, היה לנו יום חג. צמח הביא את הבשורה, שסטניסלבסקי הקשיב לדבריו בענין רב, הבין לשאיפתנו, ולא עוד אלא שגם הוא, סטניסלבסקי, נתפס לרעיון יצירת תיאטרון בשפה העברית העתיקה – “לא בזו המדוברת בפי הפליטים!” (כלשונו ממש) – למען ארץ־ישראל העתיקה; הוה אומר, שגם שם, במזרח, ישחקו האמנים על פי דרכו, שכבר ראה אותה כדרך הנכונה היחידה לממלכת האמת הבמתית, ושנקראה ברבות הימים על שמו: “שיטת סטניסלבסקי”. הוא שמח להוסיף עוד נקודה אחת לשטח עבודתו־נסיונו. והציע לשלוח אלינו אחד מתלמידיו הותיקים, את וואכטאנגוֹב, בתורת מורה ומדריך! אמנם וואכטאנגוב עוד לא יכול לקבוע את היום בו נפגש, כי נמצא באותו זמן באחד מבתי־ההבראה בסביבות מוסקבה – הוא כבר היה חולה אז במחלתו שהורידה אותו אלי קבר לאחר כשלש שנים בערך. אולם בשורת בואו הרנינה את לבותינו ובכליון־עינים חכּינו להבראתו. לעת־עתה ביררנו את הבר מן הפסולת, ויצאו אלה שצריכים היו לצאת, באשר לא התאימו ל“הבימה”. במתי המעט שנשארו בחבורתנו, התאספנו וטיכסנו עצות ותיכנו תכניות לעתיד. הרגשנו – אף כי לא היה לנו כל מושג מן המהפכה, שתתחולל עם בואו של וואכטאנגוב – שעלינו להתכונן לתקופה החדשה הבאה עלינו בכל כובד־הראש, מתוך הכרת אחריות, שעוד לא ידענו דוגמתה.

בינתיים נמשכו ביקורינו בתיאטראות כסדרם, ערב ערב, ועל כולם היינו מבכרים את ההצגות באולפן שליד “התיאטרון האמנותי”, באשר וואכטאגוב היה אחד ממדריכיו, ומכיון שעתידים היינו להעשות תלמידיו בעתיד, ביקשנו להבחין בין המישחק בו לבין זה של שאר תיאטראות. ויהיו לנו הימים לחלומות ולתכניות, והערבים – להרצאות ולתיאטראות.

ובאחד מבָקרי מוסקבה המעוננים הופיע וואכטאנגוב אצלנו, באותו המשרד הידוע על גדות הנהר מוסקבה, ליד אותו הבנין המפואר הנקרא בשם “הבימה”. עד שנכנס למשרד, בו ישבה כל החבורה וחיכתה לבואו, הולכנו אותו בגאות־מה אל התיאטרון המשוכלל שהיה מתוקן ומוכן להצגות. בתום־לבבנו, אמרנו לקנות את לבו במראה הבנין הנאה… אחרי־כן עלינו אל המשרד.

אודה ולא אבוש: פגישה ראשונה זו עם וואכטאנגוב עוררה ספק־מה בלבי. ידעתי, שאחד מגדולי אמני הבמה עומד לפני. עיניו אפורות היו, בולטות כמעט, אפּו מחודד, נשרי, לחייו צמוקות ועצמותיהן מזדקרות, מצחו שחום, שזוף שמש, וחן המזרח נסוך בין קמטיו. דקות היו שפתיו, ובזויותיהן זרוע סבל מהול לעג למשהו־מישהו מסתורי… אם מתוך ספיקות ואם מתוך קנאה, שאלתי את עצמי: הזה יבין לרוחנו ולשאיפותינו? מה לו ולנו? ומצד שני, היה בשמו המוזר, שצלצל באזנינו כאילו לא מתושבי הארץ ומאזרחיה הוא, כדי לקרב בחשאי את הלבבות. דבר־מה לחש לנו: קרוב הוא לנו, ליוצאי הערים והעיירות של תחום־המושב, שכן גם הוא מבני עמי־המיעוט, ששבעו תלאות בימי הצאר!… ומטעם זה – חשבתי – טוב שיהיה בינינו, אולי יבין לרוחנו ולרגשותינו יותר מבן־עם־נכר אחר… במרוצת הזמן נוצרו כל מיני אגדות עליו ועל “הבימה”, דברים שלא היו מעולם, אך ראוי לציין את העובדה שוואכטאנגוב נטל חלק הגון ביסוּד “הבימה” בראשיתה. אחרי הפגישה הראשונה אתנו, משמצא בחבורתנו, כנראה, חומר לנסיונותיו התיאטרוניים, הפתיע אותנו ראשית לכל, בהצעה, שנסתלק מן הבנין הגדול, ששכרנו לנו, ומכל מחשבת הצגה איזו שהיא: “עליכם להתחיל ללמוד מבראשית, ושכחו, למען השם, שהייתם פעם שחקנים, כי דבר זה עלול רק להזיק לכם!” ההפתעה הזאת, עם כל התסבכות הכרוכות בה, לא מנעה אותנו מלקבל את הצעתו, לאחר שנוכחנו בחשיבותה, והחלטנו להיעשות לתלמידים. על אחדים מהחבורה אמנם קשתה הפרידה מן התכניות התיאטרוניות הגדולות ומן המעמד של “שחקנים מושלמים”, אבל הרוב קיבל באהבה את עול הלימודים למען “הבימה” לעתיד־לבוא.

היה הדבר בשעה שהספרות הרוסית והתיאטרון הרוסי, שנסחפו גם הם במהפכת 1917, מרדו בכל שיגרה ובכל מסורת ועסקו בתיקון הנפש וחיפוש דרכים חדשות. בעוד שהסופרים הרוסים, בהם וו. בּריוּסוֹב, חוֹדָסֶביץ, ויאַצֶ’סלַב איבַנוֹב וגוֹרקי הטיפו לשינוי ערכים בספרות, צרו סטַניסלַבסקי, נֵימִירוביץ’־דַנְצֶ’נקוֹ, טָאִירוֹב, מאירהוֹלד וסַכנוֹבסקי צורות חדשות בתיאטרון. ואילו “הבימה” היתה מחוץ לכל אלה, כי קיבלה עליה עול הלימודים ולא רצתה לעת־עתה להתערב בכל הסערה התיאטרונית המתחוללת מסביב.

ובעצם המבוכה הכללית הופיע אנ–סקי, איש “הדיבוק” בשמי התיאטרון במוסקבה. הוא לא הביא את יצירתו אל התיאטרון היהודי – אף כי צידד בזכותה של השפה האידית, כעברית וכרוסית, ונלחם כידוע על שיווי־זכויות לשלוש השפות, שבהן משתמשים יהודי רוסיה. בשלוש השפות האלה – היה אומר – מוצאת הספרות היהודית את ביטויה, ויש לשמור על שלושתן. את “הדיבוק” הביא ישר אל אמני התיאטרון האמנותי במוסקבה. בעתונות עברה השמועה, שתיאטרון זה קיבל מחזה מאת סופר יהודי, והוא מעין אגדה דרמתית בשם “שני עולמות” או “הדיבוק”. בתוך האנדרלמוסיה ששררה אז בתיאטרון ובספרות הבימתית, השיב המחזה של אנ–סקי רוח חדשה. אלה שביקשו לשנות את המסגרת האַנדרֵיֶיבית–צֶ’כובית של החוויות היומיומיות ולהמירן בחוויות עמוקות יותר, רחבות יותר, ליתן לתיאטרון גוון חדש, בלתי רגיל, מצאו, כנראה ביצירה זו מקום להתגדר בה. ראו כאן אפשרות רבה לשחקן לצאת מהנתיבה הסלולה אל דרך רחבה יותר, להראות את “האמת הנפשית הצרופה” (אחת ממטרות החיפושים בימים ההם), עם צורות־מישחק חדשות ובלתי־צפויות; אמנם דרך מסוכנת ביותר, אבל “אָכּספרימנט” מענין…

אולם אגוז קשה זה לא ניתן לפצחו בנקל. אמני התיאטרון האמנותי נוכחו לדעת, אחרי שעבדו זמן־מה על המחזה של אנ־סקי, שאין הוא לפי כוחם, הן מהצד הספרותי הבמתי והן מצד ההווי המיוחד שלו. בפני הטיפוסים היהודים שבמחזה, השונים והמשונים מכל מה שראו עד כה, עמדו כמו בפני קיר אטום. קשה היה להם לחדור לעומק הלבטים הנפשיים של גיבורי המחזה, שכל מחשבותיהם זרות ורחוקות מהם כרחוק מזרח ממערב. טראגדית החטא של חנן, למשל: התשוקה לאשה דרך הקבלה, זרה לחלוטין לאמנים שאינם יהודים, וכן זרים להם כל אותם הצירופים שחנן מחפש בקבלה כדי לצרף ולזקק את החטא. הם הבינו אולי לענוּת לבו, אבל רק הבינו ולא הרגישו. מטעם זה ראו לסלק ידיהם מהמחזה של אנ־סקי. אחרי עבודה רבה. שכללה תיקונים בנוסח המחזה, השמטת קטעים והכנסת טיפוסים הדשים בעצת סטניסלבסקי, הוחזר בכל־זאת המחזה למחבר.

הימים היו ימי חג, חגה של מהפכת פברואר: האנשים היו עדיין מלאי תקוה ועתיד מזהיר נשקף גם לרחוב היהודי. פנים חדשות מלאו את רחובות הבירה ההומים מאדם, מרכזי תרבות ומדע צצו חדשים לבקרים. סופרי ישראל וחכמיהם גחו כאילו מבטן האדמה וידי העסקנים מלאו עבודה: עת לעשות!

ובית הלל זלטופולסקי במוסקבה, בית־ועד לחכמים ועסקנים עבריים מאז, הומה מרוב אורחים ומרוב תכניות והצעות. העבודה בבית בוערת. ידו של זלטופולסקי בכל: בתי־ספר עבריים, גני־ילדים, מוסדות־חינוך בכל רחבי המדינה, הכשרה תרבותית, אסיפות וכינוסים. הוא העורק החי בכל אלה: הוא הכותב, הוא המכנס והוא הפורש את כנפיו על הכל. – הייתכן? היום קצר והמלאכה מרובה: עתון יומי עברי, הוצאת־ספרים גדולה. גדוד של סופרים ועסקנים עושים במלאכה, והלב רועד מגיל, הפנים צוהלים. והנה הזמנה חדשה: מייסד החברה האֶטנוֹגרפית, איש ה“ס. ר.” המאסף בחריצות חומר לפולקלור היהודי, הסופר ש. אנ־סקי, קורא מחזה לפני סופרי ישראל בבית זלטופולסקי. שני “הבחורים הבימה’ניקים”, טרדנים אלה המבלבלים את המוח, גם הם הוזמנו לקריאה. האולם הותקן מבעוד יום לחג ספרותי זה. אחרי סעודה כהלכה, עובר קהל השומעים אל האולם. אור מעורפל על השולחן הקטן, בפינת החדר ועל־ידו כבר הוכן כסא למחבר. הקהל תופס מקום, מי על הספה הרפודה ומי בנקליט העמוק ומי על המרבד הרך. כתלי האולם עם התמונות הכבדות, מעשי ידי אמנים ידועי־שם, בתוך מסגרותיהן המצופות זהב עתיק, לוטים בערפל קליל ומוסיפים למצב־הרוח של קהל השומעים…

דומה היה אותו ס. ר. לוחם ומשורר בשעה זו ל“משולח” שבמחזה. כמדבר עם לבבו, וקולו החרישי קולח וחודר ללבבות השומעים. מקסים את כולם ומעבירם לעולם אחר, עולם החסידוּת והקבלה. הפיות פעורים, העינים מבריקות והלבבות דופקים. כל אוזן כאפרכסת והוא – ה“נארוֹדניק”, שבילה רבות בשנים בין איכרים ופועלי מכרות ברוסיה המרכזית, שכתב חוברות־תעמולה מהפכניות, וחיבר את “השבועה” של ה“בונד”:

"גבירישע קינדער, רבנים, משכילים,

זיי רופען קיין ציון דעם איד,

אַ לאַנד פון הייליגע, אלטיטשקע קברים,

אַ קבר דעם עוויגען איד".⁵

הוא, אנ־סקי זה, מסב אתנו כאן ומספר על ר' זוּסיה מאניפּוֹל, על הבעש"ט ועל קבלה מעשית!..

שערות־הכסף הארוכות, הפנים הצנומים, שהאור הקלוש משווה להם חיוורון־יתר, השפתים הנעות אט־אט ומעלות לפנינו דמות של בעל־תשובה המסתגף וחוזר למוטב, – לא חנן הוא המפרפר ביסוריו, אלא הוא, אנ–סקי, מצרף את נשמתו, מתוודה על חטאיו כלפי עמו וכלפי עצמו, מחפש צירופים וצירופי־צירופים כדי לכפר עוון… שעה רודפת שעה, הגליונות נהפכים בזה אחר זה, ומערכה אחר מערכה: הדיבוק יוצא ונשמות לאה וחנן נפגשות שוב במרומים… “שובה נא איפוא, אלי, חתני, בעלי…” מנהמת לאה מתוך כיסופי אהבה אין־קצה אל בחיר לבה ונדבקת בו דביקוּת הגוף והנשמה. “בחייהם ובמותם לא נפרדו”…

נסגרה המחברת ואנ־סקי נשאר יושב בכורסה, כאילו לא גמר עדיין את קריאתו. השומעים תקועים במקומותיהם והשקט שורר עוד שעה ארוכה. גם הם עודם שקועים בעולם היפה ההוא, עולם האהבה, הקבלה והחסידוּת, וכממאנים לפקוח את עיניהם ולחזור לעולם המציאות והחולין. התחיל ר' הלל זלטופולסקי מזמר: “מפני מה – – –?” בלחש, בדביקות ובמתיקות, וכל האורחים אחריו: “מפני מה – – –?”

אפילו בעל־מחשבות ז"ל, אותו תלמיד־חכם ליטאי חריף ובקי, הרואה כל דבר שבעולם מבחינת החשבון המיושב והקר, המנתח כל דבר באיזמל הבקורת השנונה, שלא נעלמה מעיניו פגימה קלה כחמוּרה – אף הוא בין המנהמים: “מפני מה – – –?”

וכטנגוב

ואותה שחקנית מהתיאטראות הרוסים, שנתגלגלה משום־מה למסיבה זו אף היא יושבת בקרן־זוית שבאולם, כולה מוקסמה ואף היא בין המנהמות את הזמר החסידי: “מאיגרא רמא לב־י־ר־א אוי – עמיקתא!…”

והשירה הולכת וגוברת מרגע לרגע, הקולות מתלכדים ועולים, עולים ומתעלים עד לידי התלהבות אמתית. דומה, חסידי חב"ד מסובים בבית הרב שליט''א בשעה של אתערותא דלעילא… ופתאום קם ר' הלל, משלב את ידו בזו של אנ־סקי, ושניהם יוצאים את החדר.

רק עתה נפתחו הלבבות והפיות: התלהבות, התפעלות, תשבחות. כל אחד משתדל להעלות בזכרונו סיפורי מעשיות של צדיקים ובעלי־מופת. והיתה החבורה דומה לחבורת חסידים מסובים אל שולחן הרבי ומחכים להופעתו ולדברי תורתו… מצפים לעזר, לעידוד במלחמה הקשה בסיטרא אחרא, להיטהר ולעלות… מצפים לעלית נשמה ששקעה במ“ט שערי טומאה ר”ל. מעשי הנסים והנפלאות שמספרים ה“חסידים” הללו כאילו באו להמשיך את אשר התחיל אנ־סקי. לא דיברו אנשי הספרות והמחשבה על המחזה כשהוא לעצמו, כאילו אין להתווכח ואין לחלוק עליו, ומקובל הוא מכבר.

נפתחה הדלת, השנים נכנסו, ובשׂורה בפי זלטופולסקי: הוא קנה מאנ־סקי את המחזה בשביל “הבימה” בתנאי שביאליק יתרגמהו לעברית! זה היה התנאי הראשון של אנ־סקי וזלטופולסקי הסכים לו ברצון. התנאי, ש“הבימה” תעלה את המחזה על במתה, היה זה של זלטופולסקי, ואנ־סקי לא הסכים לו בתחילה, אלא שהדבר נדחה לזמן־מה עד ש“הבימה” תצור את צורתה, כי לעת־עתה, עדיין לא היתה קיימת, אלא במחשבתם של “שני הבחורים”…

כפי הנראה, היתה לוואכטאנגוב ידיעה על המחזה הזה, אלא ששמר את הדבר בלבו. לעת־עתה המשכנו את השיעורים רבי־הענין אתו. מדי יום ביומו היינו מתאספים ועוסקים בלימודים עד שעה מאוחרת בלילה. לאחר ששמענו הלכות התיאטרון מפי וואכטאנגוב, למדנון למעשה מתוך ראיית המישחק בתיאטראות המרובים של מוסקבה הבירה, למיניהם ולשיטותיהם.

בינתיים השלים ביאליק את תרגום “הדיבוק” ושלחו לזלטופולסקי בשביל “הבימה”. ברם, משקיבלנו את התרגום, פחדנו אפילו להציע אותו לוואכטאנגוב, כי ידענו, שאנו עומדים עדיין בראשית צעדינו בתיאטרון ועדיין אסור לנו לחשוב על הצגת מחזה, ובפרט מחזה כ“הדיבוק”. צער רב הצטערנו, כשנודע לנו שביאליק מסר את תרגומו גם להוצאת שטיבל, לפרסום ב“התקופה”. אבל נחמה אחת היתה לנו בכל־זאת, שהזכות להצגת המחזה בעברית נתונה ל“הבימה”, ואין כל תיאטרון אחר רשאי להציגה בעברית.

והנה באה מהפכת אוקטובר, ודומה היה, שהכל נהרס, נחרב לאין תקומה. לעולם לא נשכח את השבוע הידוע של מלחמת־האזרחים במוסקבה, עת ישבנו כל אחד כלוא בביתו וראינו בעינינו את החורבן הממשמש ובא ולא ידענו במה ייגמר היום ומה יביא יום המחרת. הטלפונים נותקו ואי־אפשר היה להתקשר עם ידידים ורֵעים. המזון שלא הספקנו לאגור אזל וסכנת־רעב ריחפה עלינו, בכלל תושבי העיר. פגזי־התותחים וכדורי מכונות־היריה התעופפו מעל לגגות הבתים ואלה שהעיזו להגיח מהחצרות שׂמו את נפשם בכפם, ולא מעטים היו הקרבנות בתוך העיר; עד אשר היתה יד הבולשביקים על העליונה ובבוקר היום השמיני למהפכה נגאלנו ממאסר־הבית ויצאנו סוף־סוף אל הרחוב לראות בחורבנה של העיר ולשמוע חדשות. כל אחד שיצא מפתח ביתו, היה מסתכל לצדדיו, כגנב היוצא ממחתרתו, ופניו אומרות פחד, פחד מפני הבאות. מה יהיה עתה? קבוצות קבוצות עמדו וקראו את פקודת לנין מס' 1, שהתנוססה בכל רחובות העיר ואותיותיה האירו עינים: “לכל, לכל, לכל!”. בה, בפקודה זאת, הודיעו, שמהיום מתחיל משטר חדש במדינה, משטר המבטל את כל המנהגים והסדרים שנתקיימו עד כה. אין זכויות פרטיות ואין רכוש פרטי, אלא הכל שייך למדינה. הרחוב, פנה הודו, פנה זיווֹ, האנשים לבשו קדרות. אין מעילי־פרווה ואין שמלות־משי. היכן הן כל הנשים הלבושות הדר! לאן נעלמו כל בחורי החמד, שטיילו ברחובות המרכזיים עם בנות־זוגם המפורכסות והמקושטות? אבלו בתי־הקפה ובתי־המסחר הגדולים, הכל סגור ומסוגר. הרחובות לא נוקו והאשפה מתגוללת על המדרכות; רסיסי זכוכית מחלונות־הראוה של החנויות המפוארות פזורים על מרצפות הרחובות וכל תושבי מוסקבה מתהלכים כפועלים מיום היוולדם. דומה היה, שכולם הוציאו את בגדיהם המטולאים, הבלים מיוֹשן, ולבשום בחפזון, שלא להיראות כ“בורגנים”…

התיאטראות לא נפתחו עדיין, אולם בפקודה נאמר, כי למחרת היום יפתחו כל המוסדות ובכללם האמנותיים, השייכים מעתה לאומה, בפיקוחו של שר־ההשכלה החדש, לוּנצ’רסקי שמו.

שני החדרים שלנו, חדרי־הלימוד שהיו עזובים בימי המהפכה, קיבלו צורה מבהילה: היריות פגעו בחלונותיהם והשלג והרוח עשו בהם שמות. ואנחנו עוד לא ידענו, מה יהא בסופנו. האם נוכל להמשיך בעבודתנו? ואם כן – מה יהיה גורלם של האנשים, שהיו מסודרים פחות או יותר לפי הסדר הישן?…

אולם ימים אחדים “לאחר הרעש” נתאספנו שוב, וגם וואכטאנגוב שב אלינו, והחלטנו שאין כל ענין בין הקמת הסדר החדש בעולם לבין לימודינו. יש להמשיך בלימודים, ועל כל אחד מאתנו להסתדר איך־שהוא, באופן שיוכל להתמיד בעבודה. כעבור שבועות אחדים, התחיל וואכטאנגוב לדבר על קטעי מחזות לשם לימודינו המעשיים. וכאן נתקלו בקושי חדש. אכן, מאוד חשקה נפשנו להתחיל בחזרות על איזה מחזה, אבל היכן נמצא את המחזות האלה? ואם גם נמצאם, יצריך תרגום הקטעים לרוסית (בשביל וואכטאנגוב) זמן לא־מעט, ואחר־כך – הרי לא כל מה שיישר בעינינו ימצא חן גם בעיני וואכטאנגוב… אדיר היה חפצנו

להביא לפניו רק דברים מקוריים, מחזות שנכתבו על טהרת העברית, ומשעברו ימים לא־מעטים, ימי קריאה ועיון ודיון בינינו לבין עצמנו ולא מצאנו עדיין, שאל: “האומנם אין לכם דרמטוּרגנים, שתוכלו לבחור מכתביהם דבר־מה? הלא יש לכם תיאטראות מרובים המציגים כל מיני מחזות, קחו מהרפּרטוּאר שלהם והביאו לפני!” סוף־סוף בחרנו בקטעים הבאים: “האחות הבכירה” של ש. אש; “השריפה” של י. ל. פרץ; “החמה!” של י. קצנלסון ו“פגע רע” של י. ד. ברקוביץ, – תרגמנו אותם לרוסית והגשנום לוואכטאנגוב, לחוות־דעתו. הקטע של פרץ נכתב אידית, ואמרנו לתרגמו לעברית, לאחר שיאשר וואכטאנגוב את בחירתנו.

למזלנו מצאו קטעים אלה חן בעיניו, בתורת חומר תיאטרוני ללימוד המישחק למתחילים… בזאת הודינו גם אנחנו – שחקנים לשעבר, כביכול – שאנו עומדים עדיין בשלב של מתחילים. במשך החדשים שלמדנו תורת התיאטרון מפי וו. נפקחו עינינו לראות כמה רחוקים היינו מידיעת המקצוע, שלא היה לנו כל מושג ממנו, כמעט. רק עתה למדנו בהדרגה להבחין בין מישחקו של שחקן פלוני לבין זה של שחקן אלמוני, להבדיל בין תיאטרון לתיאטרון, לתפוס את כוונותיחם של מבקרי מוסקבה, הבאים בטרוניה על הצגה זו ונלהבים להצגה אחרת. נפקחו עינינו לדעת, מה עלינו לדרוש קודם־כל מאת עצמנו, בתורת שחקנים לעתיד…

העבודה על אותם הקטעים החלה ביתר התמדה ובהתלהבות חדשה: אולי מפני התקוה החדשה, שהנה אנו מתקרבים סוף־סוף אל עיקר העיקרים – המישחק העצמאי – ואולי מפני הענין הרב שידע וואכטאנגוב להכניס בחזרות על הקטעים, חזרות, שבהן נוּתח המחזה לפרטי פרטיו. דומים היינו אותה שעה לבחורי ישיבה, העוסקים בסוגיה חמורה, מעמיקים חתור עד שהם מגיעים אל החוף המקוּוה. ולא לחנם אנו מזכירים עד היום באהבה ובגעגועים את התקופה ההיא – מעין תור־הזהב של “הבימה”. גם באותם הימים שוואכטאנגוב היה חולה ונעדר מאתנו – לפעמים למשך שבועות – היינו ממשיכים בעצמנו את החזרות האלה, שנתחבבו עלינו כעבודה לשמה.

ובינתיים נעשו שני החדרים – המשרד המפואר לשעבר! – צרים מהכיל את האנשים שרבו לעת הזאת בלהקה לעתיד, ולא עוד אלא ששוב לא היו ראויים לעבודתנו, עבודה הדורשת “אוירה” מסוימת (לא העזנו לומר במפורש: “אוירה אמנותית”). על־כל־פנים, הפריע לנו הקור הגדול ששרר בחדרים. וצמח, שלא ידע ליאות, נתן דעתו גם על ענין זה, ובשעותיו הפנויות מלימודים, חיפש דירה נאותה, שתשמש בעתיד גם מעין תיאטרון בזעיר־אנפין, כדרך ה“סטוּדיות” הרוסיות שצצו אז ככמהים וכפטריות.

יגע ומצא. באחת מסימטאותיה של מוסקבה המדמות אותה לעיר כפרים רבים שנתאחדו במרוצת השנים, מצא צמח חוילה אחת עתיקת־יומין, שבעליה, מעשירי מוסקבה לשעבר – אגב, שונא־ישראל ידוע – ברח מפני מהפכת אוקטובר. חוילה זו, בת שתי קומות, התאימה מאוד למטרתנו. בקומה האחת אמרנו לשכן אחדים ממחוסרי הדירות שבתוכנו ובקומה השניה – סטוּדיה, כי בדקנו ומצאנו, שחדריה הגדולים יתאימו לבמה ולאולם־הצופים והקטנים ישמשו גם חדרי־איפור. אף לסידור “פוֹאָיה” בזעיר־אנפין, נמצא חדר מרווח. משמצאנו בית זה מתאים לתעודתנו, אזר צמח את חלציו, לא שקט ולא נח, עד שהגיע אל לוּנצ’רסקי וישכנע אותו למסור את הבית לרשותנו, למטרה תיאטרונית.

ימים טובים היו לנו הימים הללו. היתה לנו הרגשה מרנינה, שאנו מתקרבים אל עצם הענין, שתיאטרון שמו. שוב לא הרגשנו בקור החזק ובעשן התנור המחניק אותנו בשעות העבודה – ראינו את העתיד. לאחר בדק הבית הזה. יהיה לנו משכן משלנו, בלי בעל־בית ובלי שכר־דירה ומכאן יצא דבר “הבימה”, שמעל קרשיה תישמע המלה התיאטרונית העברית בפני הקהל המוסקבאי. ואחרי־כן?… על זה קשה היה לחשוב ולדבר. הנשימה היתה נעצרת והלב דופק משמחה: הייתכן?…

עוד לפני שצמח השיג את חמרי הבנין להתקנת הבמה ואת הקרשים לריהוט האולם, תלה את השלט הידוע, השלט הכחול־לבן, ואותיות “הבימה”, בעברית וברוסית, התנוססו בסימטה המוסקבאית הרוסית הטהורה בפעם הראשונה לקיומה, על ביתו של הרוזן קוֹרנילוב, צורר ישראל!… אילו ניתן פה לחומות הסימטה, היו צועקות ככרוכיה על פלישת־אויב זו. עד שהוּתקן הבית כולו לתעודתו, היינו מאריכים דרכנו, בלכתנו ללימודים בדירתנו הישנה, כדי לעבור, לפחות, אחת ליום על פני “ביתנו”, להסתכל בבית ולראות, אם לא הסירו את השלט בלילה…

והמהפכה עשתה את שלה, כי על כן “מהפכה” שמה. הרבה חלומות, תקוות וסיכויים נופצו אל סלע המציאות החדשה. והרחוב היהודי, אוי לעינים שרואות אותו בכך! כל המוסדות העבריים הלאומיים, שרק לפני כחצי שנה צצו ופרחו לתפארת, סוגרו ונחרבו. מוסדות התרבות והחינוך העבריים נעקרו ביד חזקה. נהפך הגלגל על “הוצאת שטיבל” עם הדפוס היפה והמתוקן שלה – בעלים אחרים לדפוס, וספרים אחרים מוציאים שם לאור. וספרי שטיבל מוּצאים ערימות ערימות להסקת התנורים במוסדות המהפכניים החדשים, לחמם את בשר שונאי־העברית… הרחוב היהודי התרוקן מאנשים עברים וגם מהרוח העברית החיה. ורק שלט “הבימה” מתנוסס עדיין בסימטת קיסלובקה־תחתית מס' 6. עוד גחלת אחת עוממת ליהדות הרוסית במוסקבה ומי יודע מה יהי בסופה? כי עינים זרות מביטות עליה בחרון־אף ולא תדענה מנוח עד שתכבה גם גחלת אחרונה זו, שעדיין אין לה במה להיאחז. לעת־עתה אינה אלא שלט גרידא… וייתכן שדוקא בדידות איומה זו היא שדחפה אותנו להתבסס ולהתבצר על אף הכל, ועמד לנו הכוח העברי האצור בנשמת העם, שעל סף הכליון הוא מתעורר מחדש ומראה שוב את חיוניוּתו.

היה יום חורף בהיר, יום שהשלג מתחיל להפשיר בו, וגגות הבתים דולפים טיפות טיפות, כאילו האביב עומד מאחורי הכותל, אף כי החורף עודנו בעצם תקפו. בימים אלה נעשה לבו של אדם רך יותר ונוח יותר, והתקוה לאביב הרומז ממרחקים מפיחה בו רוח אחרת. כזה היה היום, בו הודיע לנו וואכטאנגוב, שהגיעה השעה להתחיל בחזרות על הבמה. והואיל ובמתנו עוד לא הוכנה, הזמין אותנו לסטוּדיה שלו. אין לתאר את השמחה שהיתה במעוננו לשמע המלים האלה יוצאות מפורשות מפי מחנכנו־מדריכנו. כי כלתה נפשנו – אם לא לשחק לפני הקהל – להמצא, לפחות, על הבמה, אחרי חדשים של לימודים ושיחות וּויכוחים. ואלה מחברינו, שעוד לא טעמו טעם במה מעודם – על אחת כמה וכמה שעיניהם כלו מיחל לזכות זו! באנו אל הסטוּדיה של וואכטאנגוב, באחת הסימטאות במוסקבה, בשעה שתלמידיו לא נמצאו בה. איש מאתנו לא ישכח את הרגעים ההם, בעלותנו על הבמה. זוכר אני את הבעת־פניו המרוכזת של וואכטאנגוב, זה ישב באולם הקטן שנקרא “אולם־הצופים'” כביכול, ועיניו רתוקות אל הבמה הזעירה. והנה עלו עליה אותם המעטים, שהוטל עליהם לפתוח במחזה, הידוע להם כל־כך מהניתוחים הרבים שניתחו כל אחד מתפקידיו ליד שולחן המורה… ברם, מכיון שהרגישו את עצמם על אותה “במה”, הגבוהה רק באילו סנטימטרים מן הרצפה – מיד נשתנה קול דיבורם וכאילו שכחו בבת אחת את כל תלמודם… אלה ששיחקו פעם, פתחו את “המזוודה הישנה” והוציאו מתוכה את כל ההרגלים והשיגרות הישנים, שהוא, המחנך, הזהיר אותנו מפניהם כל הזמן, הזהר והתרה: “כי בנפשכם הם!” והחדשים אתנו, שלא טעמו טעם במה מעודם, גם הם כאילו נדברו עם חבריהם ה“ותיקים” והתחילו לשחק לפי אותו המתכון הישן־נושן עצמו, כאילו לא שמעו את שיעורי המורה מעולם. עד שפרץ וואכטאנגוב בצחוק והפסיק את החזרה. “ידעתי – אמר לנו – שכן יהיה; הרי זה דבר רגיל אצל כל המתחילים, שלוקים בקדחת הבמתית, בעלותם לראשונה אל הדוכן, ושוכחים את משנתם!” דבריו אלה היו לנו לנחמת־מה, והחזרה החלה מחדש…

אחרי הכנות מרובות ואחרי אשר עלה בידי צמח להשיג את כל הציוד הדרוש, נכנסנו בשעה טובה אל ביתנו החדש. אכן, גם עתה נזהרנו מלהשתמש בבמה יתר על המידה. וואכטאנגוב הקפדן נטע בנו את רגש־הכבוד אל הבמה, שלא תחולל מרוב שימוש. הוא היה נוהג לעשות את רוב ההכנות על־יד השולחן ולעלות על הבמה רק משאי־אפשר היה להמשיך את העבודה בלעדיה.

השמיני באוקטובר שנת 1918 ממשמש ובא – יום בו נעמוד בפני מבחן גדול: להראות את עבודתנו בפני הקהל המוסקבאי התיאטרוני! מזה שנה ומעלה היה וואכטאנגוב מזהיר אותנו, שרק אם ה“דובים” הללו, ראשי־המדברים בתיאטרון האמנותי, יודו בערך העבודה הזאת, שאנו מכינים ב“מעבדה” התיאטרונית – נוכל לגשת לעבודה ממש, עבודה שתכריח את הקהל כולו לענות “אמן” אחרינו.

הריני מודה ומתוודה, שאותה שעה ראיתי לפני ציבור אחר – מחוץ ל“דובים” האלה – הלא הוא הקהל שלנו, היהודי. קהל זה, שהיה שבור ורצוץ, רדוף אימת הגזירות והמאסרים על עבריוּתו ולאומיותו, שראה ב“הבימה” את הנקודה העברית האחת והיחידה אשר נשארה לפליטה בכל רחבי רוסיה – קהל זה איך יקבל את הופעתנו ואיך יגיב על עבודתנו? לבי אמר לי, שזאת תהיה לו נחמת־מה חלף גל־היסורים העובר עליו. רק מבחינה זאת יקבל את ההצגה – אמרתי בלבי – ועל רמתנו התיאטרונית ידונו הם, הגויים…

בין כך וכך היו ההכנות גדולות לאין־ערוך. בעיני כל אחד מאתנו נוצצה החגיגיות המהולה רטט לקראת היום ההוא, בו יכתב גורלנו לשבט או לחסד. כי בין יתר הקרואים הוזמנו כל אנשי התיאטרון האמנותי וסטניסלבסקי בראשם, ולאו מילתא זוטרתא היא! העבודה על קישוט הבית החלה עוד שבועיים קודם לכן. בבית הזה פסע סטניסלבסקי בכבודו ובעצמו את פסיעותיו הראשונות כשחקן חובב של האופּירה… כך סיפר לנו כשנפגש אצלנו עם שחקנית זקנה אחת, והתחילו מעלים מזכרונות הימים ההם… עבודת הקישוט נעשתה בפשטות קפדנית, הואיל והחומר הדרוש, לפי המושגים שלפני המהפכה, לא היה בנמצא. בד אפור כיסה את כל הקירות, הן באולם־הצופים והן בחדר הגדול ששימש מעין פוֹאיה. בבד זה קישטו גם שאר החדרים וכן מערומי הקרשים המהוקצעים, ששימשו מקומות־ישיבה באולם־הצופים, וכך קידם הבית את האדם הבא מן החוץ, בסגנון מיוחד במינו שהשפיע עליו בפשטותו, ברכותו ובחמימותו. חמימות זו, בעיקר, היתה חסרה כל־כך לאנשים בימים האפלים ההם, כששרר קור צורב בבתים, מאין עצים ופחם להסקה, וגם בחוץ לא היתה הרגשתם נעימה ביותר, מסיבות רבות וידועות… שיחק לנו מזלנו ושר־ההשכלה אז, לוּנצ’רסקי, הרשה לנו לקבל כמה “סז’נים” של עצי־הסקה ל“הבימה”. נוחיות זו גרמה גם להגדלת פריון־העבודה במעוננו החדש. לאט־לאט עלה גם פריונה היצירתי. וואכטאנגוב העבידנו מעתה במרץ אין־קצה, וכל חזרה הביאה לנו איזה חידוש, איזה שיפור נוסף. הרגשנו שאנו הולכים ומתקרבים אל שערי ההיכל, שכה נכספנו לדרוך על ספו – לאחר שנוכחנו, כמה נבערים היינו מדעת במקצוע הזה. עד שבא כהן גדול זה, וואכטאנגוב, וביחסו הנאצל לתיאטרון, שבכל פרט ופרט שלו טיפל בדחילו ורחימו, הורה גם לנו את הדרך המלאה חתחתים.

נשף “בראשית”    🔗

8 באוקטובר, במוסקבה האדומה. שמיה אפורים. רחובותיה אבלים. חורבן בכל. שברי־זכוכית על המדרכות, חלונות־הראוה המפוארים לשעבר, עומדים מטולאים כחבושי פצעים וגם האנשים מתהלכים כאילו אחרי ניתוח קשה. מסתכלים סביבם והפחד בעיניהם. והרעב, אוי הרעב! הנה החנות הגדולה של “האחים צ’יצ’קין ובלנדוב”, שסיפקה ממיטב תוצרת החלב לתושבי העיר, עתה היא שוממה, חפויית ראש, חריץ־גבינה עשוי־עץ עודו מזהיר בחלון המנופץ ומזכיר נשכחות. סוכות העתונים אף הן ניטל חינן. אין בחירה, עליך לקרוא את היש: “איזווסטיה”, או “פּרבדה”. אותו גוי מן הככר הארבטי, שהיה מספק לי עתונים עבריים ואידיים ועתוני חו“ל, מושיט לי את “פרבדה” ואני קורא בעיניו: “כך הוא, אדון. ‘משלכם’ עשו לנו כל אלה!” וכתלי הבתים מכוסים הודעות, פקודות ותמונות: לנין, טרוצקי. בין שאר ההודעות, האזהרות והפקודות מתנוססת בצניעות גם מודעת התיאטרון הממלכתי־הסובייטי, ובתוך רשימת התיאטראות – שורה חדשה, רק לפני יום, יומיים נולדה… נוספה עוד שורה אחת במודעה הכללית:,הבימה” – סטוּדיה תיאטרלית, הככר־הארבּטי – קיסלובקה־תחתית, מס' 6, 8 באוקטובר. והנה מודעת “הבימה” עצמה על הצגת־הבכורה שלה:

נשף בראשית

א) האחות הבכירה – דראמה במערכה אחת, מאת ש. אש

המשתתפים:

דבורה, אלמנה ח. רובינא

רומא בנותיה ר. סטרוֹבּינץ

יולקא ש. אביבית

גרוסברג, שדכנית מ. אֶליאס

שפרינצא, עוזרת ח. אהליבמה

יוּדל, יהודי עני מ. גנסין

ב) השריפה – דראמה במערכה אחת מאת י. ל. פרץ

המשתתפים:

שמריהו. יהודי אמיד, סוחר תבואה נ. צמח

חנה, אשתו הרביעית ש. אביבית

דוד, בנו־חורגו מאשתו השלישית ש. כהן – ר. פרסיץ

יהודי בחלון, שכן ד. ורדי

ג) החמה! החמה! – מערכה אחת, מאת י. קצנלסון

המשתתפים:

גולדה ר. סטרובינץ

שוורץ מ. גנסין

דוד, אחיו הצעיר, בן 17 א. ויניאר

ד) פגע רע, סיפור מבויים מאת י. ד. ברקוביץ

המשתתפים:

שלמה־דוד ד. ורדי

חנה, אשתו מ. אליאס

ליפמנוביץ, סטודנט מ. הלוי

מודעה זו מתנוססת ברחובות מוסקבה?! והלא כל פעולה בעברית אסורה בהחלט! הלא במו אזני שמעתי את החלטת האסיפה ההיא של ה“בּוּנדאים” ו“פועלי ציון שמאל” לשעבר, בה הרימונו רק אני ועוד שלושה את היד לסימן “לאו” וחמש־מאות ידים בקירוב הורמו לסימן “הן”, בעלות ההצעה לאסור את השפה העברית ה“קונטר־רבולוּציונית” בכל רחבי רוסיה החדשה. ורצון עז תקפני עתה לקרוא בקול רם מן הככר הארבטי: “הוי, ליטבאַקובים, דימנטשטיינים וזרח־גרינברגים, אתיו וקראו, על אפכם ועל חמתכם חיה וקיימת העברית ברוסיה הסובייטית. אנחנו, המעטים – ניצחנו!” וביתר מרץ הלכתי לאותו בית, שאליו היו נשואות היום עיני רבים רבים.

עוד מהבוקר “בערה” מלאכת ההכנה לנשף־בראשית שלנו. כל החדרים נוקו וצוחצחו וגם אנו התהלכנו בהם היום, כאילו זו הפעם הראשונה דרכו רגלינו על סף הבית. איש מאתנו לא העיז להרים קולו בדברו וגם אופן הליכתנו נשתנה, כביכול. ומששקעה שמש הסתיו מאחורי החומות הגבוהות של מוסקבה, הועלו כל מנורות־החשמל באולם הגדול ואימת הציבור נשתכנה בלבבות. שעות היום עברו עלינו ללא אוכל ועתה הגיעה שעתנו להתבודד בחדרי־האיפור, להשתקע בעולם אחר, הקרוי בפי השחקנים “עולם היצירה”. אותו יום הבינותי את המבט התוהה בעיני השחקן שגר בסימטא שלי, בצאתו – יום־יום בארבע וחצי אחה"צ – מביתו, והמזוודה בידו. משעה זו ואילך היה שייך לעולם אחר עד לאחר ההצגה.

יֶבגֶני וַכטַנגוב

לפני תחילת האיפור עברנו שנית על הנאום שעמד צמח לשאת אחרי ההצגה. דוּבר בו על האמנות התיאטרונית שניטלה מאתנו על־ידי שלטון הצאר, בעת שהשחקנים היהודים נאלצו לשבר את שיניהם ולשחק גרמנית, שעל־פי־רוב לא ידעוה, ועל־כן היה התיאטרון היהודי ללעג בעיני הקהל ובעיני השחקנים גם יחד – עד שבאה המהפכה ומתחילה תקופה חדשה, בה נגיד גם אנו היהודים, בתוך כל המיעוטים המשוחררים, את דברנו בעולם זה של יצירה במתית. שאלת הלשון לא הוזכרה בנאום. מוטב – אמרנו – שידברו עליה אחרים, אם יראו צורך בכך.

לפני ההצגה כיבדנו את הרב י. מזא"ה בפתיחת הנשף. לאחר ברכתו הקצרה אמר וואכטאנגוב כמה דברים לקהל, שכלל רבים מאמני הבמות המוסקבאיות. גם הוא, וואכטאנגוב, הרגיש מעין אימת־הציבור בהראותו את עבודתו הראשונה בשפה שאין לו כל מושג ממנה. צעד נועז כזה לא עשה מימיו – ורעד גם הוא אתנו. וכשהגיעה השעה היעודה, צלצל צלצול ראשון – אות לשחקנים שיהיו מוכנים, ולקהל שיתפוס איש איש את מקומו. הצלצול הדהימנו. רצינו ששעה זו תמשך עוד זמן־רב… הסדרנים, לבושים מדים, מדי־הסדרנים של התיאטרון האמנותי, עמדו על משמרתם וקיבלו את פני הבאים בסבר פנים רציניות, כפי שחונכו באותו תיאטרון. וואכטאנגוב נכנס אלינו חיוור ועיניו בולטות יותר מתמיד. קולו עודד אותנו, הוא לחץ את ידינו והתנשק אתנו, עלה על הבמה, סקרה עוד פעם לבדו, אם הכל בסדר – ונעלם.

– למה עֲזָבָנו? בהיותו על ידנו, הרגשנו עצמנו בטוחים יותר. ולמה הלך?

עיני נפגשו בעיניה של רובינה. גם הן שאלו: למה הלך?… היא ניגשה אלי, הושיטה ידה ואמרה: “לחץ את ידי בחזקה!” שנינו לא הרגשנו אותה שעה שלחיצת־יד זו היא מעין תקיעת־כף, לשאת בעול “הבימה” לאורך ימים. ד. ורדי, זה העליז והמבדח תמיד – מה רציניים פניו היום! עוד כמה רגעים והמסך יורם. הצצתי מבין סדקי המסך וראיתי את פניהם של יהודי מוסקבה המבוהלים והנפחדים ודמעות זלגו מעיני… אך מעטים מאוד היו היהודים בין הקהל בחג העברי הגדול. מהם נהרגו, מהם נכלאו והמעט שנשאר – מה עלוב הוא. אך הברק בעיניהם, הברק העברי!

הצלצול השלישי נשמע. ההמולה בקהל שקטה עם דעיכת האור האטית. עמדנו איש איש על מקומו ופנינו מאובנות. המסך עלה לאט־לאט. הלבבות דופקים, העינים אינן רואות כלום. לאשרי, לא עלי הוטל להיות המתחיל. אני עמדתי אילם והתחממתי על־יד התנור, ורובינה פתחה בדיבור. אותו רגע הרגשתי: אילו נגזר עלי להתחיל, הייתי נחנק מרוב התרגשוּת. משפנתה רובינה אלי בשאלתה: “מה נשמע בעיר, יוּדל?” נרגעתי במקצת, אך אזני קלטו קול אדם זר ולא שלי, כאילו קיבל קולי פתאום גוון אחר… אך עד מהרה חלפה התדהמה, ביחוד השפיע עלי השקט הגדול באולם, ההקשבה המאומצת. הנה – אמרתי בלבי – הגשר הנחוץ שנוצר בין האולם ובין הבמה!…

החג היה שלם. הקהל היהודי היה שרוי כולו במצב־הרוח המרומם ששלט בבית. מכבר לא טעמו טעם כזה, לישב במנוחה. מהם ידעו, שאחרי ההצגה תערך מסיבה עם שחקני ה“תיאטרון האמנותי” (גב' רחל גולדבּרג התקינה מסיבה זו בטוּב־טעם, על אף המחסור בימי־חירום אלה), כי אדיר היה חפצנו לשמוע את

חוות־דעתם של האמנים הרוסיים על תיאטרון עברי צעיר זה, ומהם הרגישו בנצחון העברית, על הכל. הללו ראו בכל אחד מהשחקנים מעין גיבור, השב מן המערכה וזר־הנצחון על ראשו.

צמח פתח את המסיבה בדברי־ברכה קצרים. אחריו נשא חיים גרינברג נאום מזהיר בשפה הרוסית על האמנות היהודית ועל השירה העברית ומתוך זהירות יתירה נגע ולא נגע בלאומיות העברית. הודה לאורחים החשובים על הסעד שהם נותנים לנטע התיאטרלי הרך, ואת “הבימה” בירך באריכות ימים, מתוך הבעת תקוה, שתהיה לתפארת לעמה.

והנה עבר רטט בקהל. סטניסלבסקי קם לברך את המפעל התיאטרוני החדש: “בתורת שחקן אמן, שכל דבר אמנותי שיש בו מן היצירה הכּנה, קרוב ללבו, אני רואה לפני מפעל חשוב ונחוץ, ואינני יכול להרהר ברגע זה על שפה או על גזע. ברגע של יצירה אמיתית הנני מתרומם יחד עם היוצר – יהיה מי שיהיה! – אל עולם־היצירה שהוא נעלה וטהור מכל פגימה ואנו מקבלים את ההנאה האיסתטית ואת התענוג האמיתי – תהא זאת יצירת שבט זה או אחר, בלשון זו או אחרת! העיקר הוא היצירה. ואני מאמין, שההולכים בדרך התיאטרון שלנו, יסללו אותה בכל הארצות. האמנות היא התחום בו יכולה לשלוט אחוות־העמים. וכאשר תגיעו למחוז־חפצכם, ישקוד התיאטרון שלכם, הקטן בראשיתו, שגם לי חלק ביצירתו, על מה שאנחנו יחד עם מורכם – וואכטאנגוב תלמידי – אהבנו, חיפשנו ויצרנו”.

דומיה רבה השתררה בחדר, עם סיום דבריו. הלבבות דפקו בחזקה. הדברים נחרתו בעמקי הלבבות. אותי שימחו הדברים גם מבחינה אחרת. באולם ישבו אנשים הקרובים לשלטונות; הם שמעו והבינו את המחאה כלפי הרדיפות שמוסדנו היה נתון להן בגלל העברית ה“קונטר־ריבולוציונית”. שמעו ושתקו. לא העיזו להכנס בדין־ודברים, לחלל את חגיגיות המעמד המרומם. ישבו שחקנים רבים, באי־כוח תיאטראות הבירה וראו בהרמת קרן העברית. וישבו גם “משלנו”, שכל הענין היה לצנינים בעיניהם. השחקנים הנכרים התעניינו לדעת מה בדעתנו להציג בעתיד לבוא. היש לנו ספרות תיאטרונית קלאסית? ועוד שאלות, שגרמו לנו אי־נעימות במקצת. אך קורת־רוח מיוחדת היתה לי, בראותי שני שחקנים משומדים בין המסובים: הנה נוכחו הללו שגם בלי להסתאב אפשר להשיג משהו. מה קטְנה קומתם אותה שעה! אף ערך יצירותיהם הגדולות על הבמות הזרות פחת בעיני אותו ערב.

גוריון – אחד הישישים בהצגת “היהודי הנצחי” (מ. גנסין)

הצגת־הבכורה של “נשף בראשית” – כפי שקראנו לערב ההצגות – נגמרה בכי־טוב. ההצלחה האירה לנו פנים, אך לא הסיחה דעתנו מן הדרך הארוכה והקשה, שעודה לפנינו. מעתה – ידענו – מתחילה התקופה, שאליה שאפנו שנים כה רבות, תקופה בה “אין האמן ראוי להקרא אמן, כל עוד איננו מקריב את עצמו על מזבח האמנות, כל עוד איננו משליך אחרי גוו את כל הדברים הצדדיים, העומדים לשטן בדרך יצירתו”, כאשר לימדונו מדריכינו. – “עבודת התיאטרון – הנה מה שאנו, אנשי התיאטרון, אהבנו יותר מכל בעולם” – היה סטניסלבסקי אומר – “עבודה עקשנית, יגיעה מתמדת בצורות מרובות ושונות, הממלאה את כל שטח התיאטרון והיקפו, החל מהגג וכלה במרתף שמתחת לבמה; ועבודת השחקן על תפקידו מה פירושה? פירוש הדבר, עבודה על עצמו, על נתוניו, על עצביו, על זכרונותיו והרגליו… עבודה מצערת ומיגעת, עבודה שיש בה משום הבאת קרבן, לפעמים כפויית טובה עד לידי יאוש. ואף־על־פי־כן, הרי זו עובדה, שהשחקן, כיון שהקריב עצמו למענה, שוב לא ירצה להיפרד מעליה ולא ימירנה באחרת ולו גם קלה ממנה ושַלווה בה… אולם – היה מוסיף ואומר – אם כל אלה אין בך, אל תלך לתיאטרון!…”

“היהודי הנצחי”    🔗

במתי־מעט התחילה “הבימה” את עבודתה ובמספר מצומצם זה של שחקנים הופיעה בפני הקהל התיאטרוני והפתיעה אותו. אולם אחרי ההצגה הראשונה באו ימי החול, וההצגות הרגילות טפחו על פנינו. אם מפני המצב הכללי, ומצוקת העברים במיוחד, או מפני ‏ טעמים אחרים, היה אולמנו הקטן, שהכיל רק מאה ועשרים מקומות־ישיבה ריק כמעט תמיד. נהגנו בעקשנות ואם היה “מנין” אנשים באולם, – העלינו את המסך ושיחקנו… לפעמים קרובות היינו שולחים אחד מאנ“ש למלא את ה”מנין" ובלבד שלא נבטל את ההצגה. חוסר הקהל באולם שב ועורר את “ידידינו” להריע בקול, שעבר כבר הענין ה“בטלני” של “המלמדים חובבי שפת־עבר”. והא ראיה: “ההמון הרחב, שנפקחו עיניו, נסחף עם זרם המהפכה והולך לקראת החיים הריאליים החדשים”. ועוד ועוד, באותו נוסח…

אחרי הצגת־הבכורה של “נשף בראשית” חלה וואכטאנגוֹב. הוא נסע לבית־הבראה, ולקח אתו מכתבי פרץ, מנדלי־מוכר־ספרים, שלום־עליכם, “ספר האגדה”, ושירי ביאליק, בתרגום רוסי. לפני כן הירבה לקרוא בכתבי הקודש. הוא חלם על מחזה תנ"כי. הוא מצא בספר־הספרים חומר דראמאטי רב ומשובח. הוא עמד על המוסיקה בשפה העברית. משכה אותו אפשרות המגע עם מקורות התרבות העתיקה וגורלו הטראגי של עם עתיק־יומין. לפני הנסיעה אמר לנו: “נו, גמרתי את ראשית עבודתי אתכם. סטניסלבסקי ראה את העבודה, והוא שבע־רצון ביותר. – המשיכו!”

ו“הבימה” המשיכה, אף כי היתה בודדה ומבודדת כאי קטן בתוך גלי ים המאורעות המהפכניים. פעמיים בשבוע שיחקה ושאר הימים והלילות הוקדשו להשתלמות במקצוע.

ענין הרפּרטואר הוסיף להעסיק את “הבימה”. המחזה העברי המקורי עוד היה ממנו והלאה. הצעות שונות הוגשו לנו על־ידי סופרים שונים, שהיו אז במוסקבה ומחזותיהם של אחדים מהם נתקבלו לנסיון. כך קיבלנו על תנאי מחזה בשם “אלקנה ושתי נשיו” מאת סופר ידוע, אולם אחרי עבודה רבה, בהשתתפות המחבר ובעלי־מקצוע במתיים, נאלצנו להחזירו לו. הוגש לנו עוד מחזה, בשם “בת־שבע” מאת סופר אידישאי, זה התנקם בנו אחרי שלא קיבלנו את יצירתו והלשין על “הבימה” ה“קונטר־ריבולוציונית”, המעיזה להסתופף בתחומי ה“קרמל” ולתלות, בחוצפה שאין כמוה, שלט כחול־לבן על פתח ביתה באותיות מרובעות: “הבימה” ואין מוחה!… גם זה לא הועיל לו, כמובן, להעלות את יצירתו הדלה על במתנו.

היה אתי המחזה “היהודי הנצחי” מאת ד. פינסקי, בתרגומו של מ. אזרחי־קרישבסקי, שהצגנוהו בארץ־ישראל, בשעתו, ואחרי חיפושים רבים, נאחזנו בו. אם אמנם לא נכתב עברית במקורו, הרי כולו עברי בתכנו ונמצא ראוי מאוד להציגו ב“הבימה”. כאן עלתה שאלת הבמאי על הפרק: וואכטאנגוֹב – בבית־הבראה, ולא נודע כמה חדשים ישאר שם. פנינו שוב אל סטניסלבסקי, והוא יעץ לנו להזמין את מצ’דילוב הארמני, אחד מתלמידיו־עוזריו, שהציג בתיאטרון האמנותי וב“סטוּדיה השניה”.

“היהודי הנצחי” היה המחזה הראשון מהסוג שחלמה עליו “הבימה” מראשיתה: טרגדיה עברית. אם ב“נשף־בראשית” הוליך אותנו וואכטאנגוב בדרך לתיאטרון הנטוראַליסטי ונטע בנו את השאיפה למישחק הטבעי ולפשטות שבו, בתורת יסוד עיקרי שעליו אפשר לבנות שיטות חדשות מתוך נסיונות חדשים – בא המחזה החדש והעמידנו בפני בעיה תיאטרונית חדשה, בעית המישחק הטראגי, וכאן היינו דומים בעינינו לעיוורים המגששים באפילה. גם הבמאי החדש התלבט בפתרון שאלה זו והחילונו חורשים בה כמי שחורש קרקע בתולה. הוטל עלינו לעצב דמויות אגדיות בנויות על השיגרה של קלאסיציזם ידוע, הגורר סילוף הטבעיוּת והפשטוּת שביצירה האמנותית.

מרתה – המחוללת, בהצגת “היהודי הנצחי” (ש. אביבית)

העבודה על המחזה הביאה אותנו תכופות לידי ספיקות וּויכוחים סוערים. חסר לנו האיש, בעל הדעה המכרעת, שיוכל להורות לנו דרך, ללא היסוסים ופקפוקים. מצ’דילוב, על כל נסיונותיו בשאר התיאטראות, אף הוא נתקל בבעיה כזו לראשונה והיה אף הוא מלא ספיקות כרימון ובא בכל יום בהצעות חדשות לאֶכּספרימנטים חדשים. השיעורים שנמשכו תכופות משש עד שבע שעות רצופות ונוסף על כך הרעב של אותן השנים במוסקבה התישו את כוח רוב החברים. החיטוטים והחיפושים רבי־הלבטים לדרך ההצגה הזאת העבירו כמעט את כולנו על דעתנו… וכאילו להכעיסנו בא האביב, והתחיל הכל פורח מחדש, ובקושי כבשנו את יצרנו, שגירה אותנו לצאת מן העיר ההרוסה־למחצה לנאות־דשא ופרחים בלבלובם…

נוסף לדאגות יום־יום, הן האמנותיות והן המשקיות (צריכים היינו לדאוג גם למחיה!), חיפשנו גם אחרי חומר אנושי, כי המעט אשר אתנו לא הספיק למחזה החדש ולאלה שיבואו אחריו. אף “הדיבוק” עמד מאחורי כתלנו ודרש שחקנים נוספים. מודעות בעתונות לא פרסמנו, אלא שמסרנו בעל־פה מאיש לאיש על הצורך באנשים ל“הבימה”.

יום אחד הופיע אצלנו' בחור גבה קומה ורחב־גרם “מאותם הבחורים” שבמוסקבה, שעצם לבושם מעורר חשד ופחד להמצא בד' אמותיהם… כשנשאל מה רצונו – ענה, שהוא בא להיבחן ל“הבימה”. הבטנו בו בתמהון־מה ובלבנו אמרנו: “בודאי נשלח לתהות על קנקננו'”. נכנסנו בשיחה עמו, מתוך זהירוּת, כמובן, שאלנוהו למעשהו ומה מביא אותו לכאן? – ענה, שהוא נושא משׂרה באחת המחלקות הממשלתיות, ושֵם “הבימה” נישא על שפתיו, כעל שפתי כל אזרחי העיר: “גבימה”! עברית איננו יודע, אף כי בחדר – אמר – למד בילדוּתו, אך איננו זוכר מאומה. מובן שהשיחה התנהלה ברוסית. היתה לנו הרגשה מוזרה. בפנינו עמד צעיר, שפני גוי ממש לו, עיניו הגלויות שקועות עמוק מתחת למצחו ואתה קורא בהן את כל רחשי הלב כמתוך ספר פתוח, עינים אלה קנו את לבנו מיד, והפשטות התמימה, הילדותית כמעט, הנסוכה בארשת־פניו גירשה כל החשדות הראשונים. ואיזו חמימות, תוכה רצוף ביישנוּת, היתה שופעת מכל הגה שהוציא מפיו. זכורני, אחרי הרגעים ה“רשמיים” הראשונים, הצעתי לו שינסה לשחק לפנינו. פניו אדמו מבושה, עיניו התמוהות נפקחו לרווחה: “מאי משמע? פה? עתה?!” – “כן” – עניתי לו, והוספתי: “תאר לעצמך שהנך פועל בבית־חרושת של אשה זו”, – והראיתי על אחת מחברות “הבימה” – “ויום אחד פיטרה אותך מעבודה, בלי שהיתה סיבה לכך, ואתה בא אצלה לשאול לפשר הפיטורים. יודע אתה, שכל זמן־עבודתך היית נאמן ומסור, ואת מכסת העבודה היית מוסר בדייקנות, לזמן הקבוע, ואינך יודע מה ראתה לפטרך?” משעה שהסברתי לו את תוכן התרגיל, ראיתי שצבע פניו הולך ומשתנה מפעם לפעם: “אזיל סומקא ואתי חיוורא”, פשוטו כמשמעו. ראיתי שהוא תופס את הענין כהלכה.

– “ובכן? – שאל – מה עלי לעשות כעת?”

– “לשחק קטע זה בפנינו”, – עניתיו.

– “לאדנוֹ!” הוה אומר: “מוטב” – ענה והתחיל תר בעיניו סביב לו, משמע, מתכן תכניות לפעולה. ביקשתיו לצאת אל החדר הסמוך לרגעים מספר ולהתכונן, בעוד שאנחנו נסדר את החדר ונשווה לו צורת משרד, כביכול, ובעלת בית־החרושת תשב בו.

האות ניתן, והנה הופיע אותו “הפועל המפוטר” הנושא כעס, צער ועלבון בחובו והתחיל תובע זכותו לעבודה, טוען על העוול ועל הפתאומיות שבפיטוריו: ודאי טעות נפלה כאן… וככל שעמדה “בעלת בית־החרושת” על דעתה, בקרירות ואדישוּת, כן גברה התרגשותו ועלתה חמתו. הוא שכח, כנראה, שאין זה אלא מישחק, וחשב שכל זה מתרחש באמת… נתרתח ועיניו מלאו דמעות כעס ועלבון צורב. כולנו ישבנו מוקסמים ועקבנו אחריו, דרוכי מתיחות. אך הוא, שידע את עצמו, והרגיש כי הענין עלול להגמר במלחמת־ידים אם לא יפסיק את הויכוח עם אותה מרשעת, ברח מהחדר, כנמלט מן המגיפה, ושפתיו דובבות את ה“תפילה” הרוסית הידועה… אני רדפתי אחריו והשגתיו בפתח הבית. תפסתיו בידיו המגושמות והתחלתי משדלו בדברים, אך הוא נתן בי את עיניו ומלמל: “מה, הלא הייתי מסוגל להרגה, את זו ה…” והפסיק משום־מה את גמגומיו.

לא מצאתי אותה שעה די מלים בפי להסביר לו, מה מאוד מצא חן בעיני וכמה נחוצים בחורים כמוהו ל“הבימה”. כנראה, הכיר במבוכתי ובעוד אנחנו מחזיקים זה בידי זה, פרץ בצחוק פרא ולבבי. משמע, מגוחך הייתי בעיניו אותו רגע, אבל הלב רעד משמחה. העליתיו שוב למעלה אל חברי, והוא עמד לפניהם מבויש, כתינוק שסרח… שאלתי לשמו, והוא ענני בקול גס ובלתי־מהוקצע: אהרון מַרקוביץ' מֶסקין.

אחריו באו ונוספו עוד חברים וחברות חדשים, שנתמזגו עם הראשונים ונעשו גוש אחד, כאילו היו אתנו מבראשית. נשאו וסבלו יחד.

א. מסקין

ברם, העבודה על “היהודי הנצחי” לא התקדמה ופתרון בעיתו של אותו מחזה עוד היה ממנו והלאה. גם שאר מורינו, בהם הנסיך וולקונסקי, סטכוביץ וס. גלאגול לא יכלו להורות לנו דרך, הואיל ובשיעוריהם נגעו רק בענינים השייכים למקצועם הם. כך הרצה גלאגול, למשל, על הספרות הבמתית הרוסית והסקאנדינבית, הרצאותיו הצטיינו בבהירותן וכנוּת גישתן אל כל סופר וסופר, בכוח ניתוחו המעמיק ובקיאותו הרבה ביצירותיהם. אך יצירות צ’חוב ואיבסן לחוד, ו“היהודי הנצחי” לחוד…

היתה לנו הרווחה עם תום עונת המישחק, בעת שכל אנשי העיר התחילו תרים להם מפלט מחום הקיץ הלוהט. לאחר שכל התיאטראות סוגרו ועובדיהם התפזרו בכל רחבי רוסיה הגדולה – הכרזנו גם אנחנו על חופשה. רק הבדל אחד יסודי היה בינינו לבין עובדי שאר התיאטראות. שלהם שולמה משכורתם גם בחדשי הקיץ… על־כל־פנים, היינו “צפרי־דרור” וכל הרוצה והיכול לנסוע ולנוח, היתה הרשות בידו, בתנאי שליום קבוע בחודש קבוע, ימצא שוב במקום. אולי – חשבנו – כעבור ימי המנוחה, כשנתאסף עם כוחות חדשים ורעננים, תושב גם העבודה הרצויה.

אנחנו – צמח ואני – התישבנו באחת הקייטנות הסמוכות למוסקבה, וטיפלנו במשק המוסד שלא סבל כל חופשה. נאלצנו להיות עֵרים לכל רוח קלה שנשבה באוירת השלטון הסובייטי, ולהזהר ביחוד מפני היבסאֶקציה הצוררת את מפעלנו, וגם לדאוג לעצם קיומה של “הבימה”, ה“תלויה על בלימה”, כדברי פרישמן…

עלה בדעתנו לבקר אצל וואכטאנגוב בבית־ההבראה, שאינו רחוק מן העיר ולדבר אתו, בין היתר, גם על “היהודי הנצחי”. אמרנו ועשינו. מצאנו אותו בכל רע. מכאוביו היו איומים. אולם משראה אותנו, כאילו שכח את יסוריו – ואולי ביקש להעלימם מאתנו – ושמחה אמתית נוצצה בעיניו הסובלות. הוא כיבדנו בסיגריות, ופתח מיד בענין “הבימה”, שאל על כל אחד ואחד מן החברים ועל הצגותינו האחרונות, ביקש לדעת, אם נוסף קהל והשתומם מאוד לשמוע מפינו, שהקהל אינו מבקר בהצגותינו, ושחק הרבה לאמצאתנו – צירוף אנשים משלנו אל הקהל באולם־הצופים, שימלא את ה“מנין” ובלבד שלא תבוטל ההצגה.

אחרי רוב דיבורים נגענו בענין המחזה החדש, והקשיים שאנו נתקלים בהם על כל צעד. וואכטאנגוב היה שקוע אז, ראשו ורובו, במסכת “הדיבוק”: עיין בספרים שהמצאנו לו – כמובן, בתרגום רוסי – והיה עסוק מאוד ב“עניני יהדוּת” ובחלוקת התפקידים, וכנראה, לא רצה להכניס את ראשו בדבר לא לו כהצגת “היהודי הנצחי', או שנזהר מלפזר את מחשבותיו לצדדין כל עוד לא השלים את מלאכת “הדיבוק”. את ספרי האגדה בלע, בלשונו, כבכורה בטרם קיץ, וביקש שנמציא לו עוד ממין זה, “אף כי קשה לקרוא בלי הפסקות את חכמות הקדמונים”. “בעמק הבכא” של מנדלי “הזכיר לו בהרבה את גוֹגוֹל”, ועל ביאליק אמר (זה היה עוד לפני שהכיר אותו פנים אל פנים והתידד אתו אגב עבודה על “הדיבוק”) – אחרי שקרא את שיריו בתרגומו של ז’בוטינסקי – שזהו “כשרון גדול, חזק, ושנון”. ביחוד נתרשם מ”בעיר ההריגה".

ושוב חזר לענין “הבימה”. הוא חלם על הצגה תנ“כית גדולה. אף כי עדיין לא בירר לעצמו, מה ואיך, הרי לא נתן לו הרעיון הזה מנוח. את “הדיבוק” ראה כעין אקדמה לאותה הצגה תנ”כית, שלא זכה לקיימה…

נפרדנו מעליו ולא נגענו עוד בשאלה הכאובה.

בעוד אנו מתלבטים בלבטי “הבימה”, הן במובן האמנותי והן במובן החמרי, קרה לנו מקרה, שהמם אותנו ממש: “עריקתה” של אחת מחברותינו, שמאז שיחקה בתפקידה הראשון ב“נשף־בראשית” רכשה לה את לב הגדולים באנשי התיאטראות במוסקבה. גם וואכטאנגוב ואף סטניסלבסקי ניבאו לה גדולות, והבטיחו עתיד רב־ערך ל“הבימה”, בזכותה. ב“מגדלים” שבנה וואכטאנגוב לרפּרטוּאר תנ“כי, ראה אותה בין השחקניות הממלאות את התפקידים הראשיים במחזות אלה. סטניסלבסקי דיבר בקנאה על השחקנית הזאת, שלאו כל תיאטרון זוכה לכמותה. היתה זאת בחורה ביאליסטוקאית, בת למשפחה רגילה. שבאה עם זרם הפליטים למוסקבה, חסרת כל ידיעה בעברית ורחוקה מהחיים העבריים, כרחוק מזרח ממערב, ותחומי תרבותה מצומצמים בכלל. ל”הבימה" נכנסה על פי המלצתו של צמח, שהכיר אותה מביאליסטוק. היא חשבה את “הבימה” למין להקה של חובבים, שבאמצעותה אפשר להתוודע אל אחד הבחורים העשירים ולהבנות על־ידי כך… לא עלה על דעתה מעולם להשאר שחקנית לכל ימי חייה. כל התשבחות שקיבלה אחרי הצגת־הבכורה, הן בעתונות והן מפי המורים וכל אנשי התיאטרון, לא נגעו בה, כל־עיקר. היא ידעה רק אחת: ה“תכלית”. כל מאמצינו להשפיע עליה, בדיבורים ובכסף שהוציאה מאתנו, עלו בתוהו. היא נישאה לאחד הבחורים הרגילים מבין פליטי ערי־הספָר, שהסתובבו במוסקבה, ובעלה דרש מאתה לעזוב את ענין התיאטרון, ש“אינו מוסיף כבוד לאשה”, ומה גם שתועלת חמרית אין בו… מלבד האכזבה והצער ששׂבענו, כשהודיעה לנו את החלטתה, היה קשה לנו שבעתיים להיראות בפני המורים. מה יאמרו ומה ידברו? איך נבאר להם את הענין בלי לפגום באמונתם בקבוצתנו? והרי וואכטאנגוב יושב אי־שם בבית־ההבראה ובונה עולמות תיאטרוניים בהשתתפותה של שחקנית זו?…

אולם שוב לא היתה תקנה לדבר, ואנחנו החלטנו לעבור לסדר־היום ולהמשיך בלעדיה. לא על שחקנית אחת – ואף אם יסמכו ידם עליה כל גאוני עולם – תיבנה “הבימה”! בל יעמוד לנו המקרה העגום לשטן בדרכנו. עשינו יותר מכפי יכלתנו למנוע זאת, ולא עלתה בידנו, ומעתה היינו מוכנים לעוד מיני אפתעות כאלה ואמרנו לעצמנו, שאין זה צריך ואין זה יכול להפריע. ושוב לא השתדלנו אלא שהגרעין הקיים יהיה בריא, ואם ישרו ענפים מעצנו – סימן שרקובים הם ואין בהם צורך לגזע…

הידיעה על פרישתה של אותה שחקנית אמנם ציערה את וואכטאנגוב, והוא ניסה להחזירה למוטב. הוא ערך אליה מכתב, שאילו קיבלוֹ אחר במקומה, ודאי שהיה רואה עצמו המאושר באדם ושב ומתמסר בכל לבו ומאודו למקצוע הזה. אבל גם דברי וואכטאנגוב לא השפיעו על הריבה הזאת, ולבסוף הסכים גם הוא לדעתנו, שאין מוסד אמנותי צריך להתחשב בכגון דא. “הלאה!” – כלשונו תמיד – “הזמן חולף עובר!”

אחרי ירחי החופש שבו חברינו מרועננים לעבודה ופתחנו שוב בהצגות פעמיים בשבוע, כרגיל. תפקידה של אותה שחקנית שעזבתנו, נמסר לרובינה שלא ביישה את המוסד, לשמחתנו. אות הוא – אמרנו – שמוסדנו הוא בר־קיימא, ואין בכוחו של הפרט – יהיה מי שיהיה – להרוס אותו.

עד שחזר מדריכנו מבית־ההבראה נתוספו אלינו חברים חדשים, בהם הגבירות ח. הנדלר, ח. גובינסקה, ב. הלר־גנסין, נ. ויניאר. ות. יודלביץ וה"ה בן־חיים, ש. ברוק, א. ורשבר, י. רובינשטיין; תמר רובינס וש. אביבית, שלא יכלו לשוב, מחמת שיבוש הדרכים של הימים ההם, איחרו לשבועות אחדים. כעבור זמן־מה בא צ’מרינסקי, בהשתדלותו של ד. ורדי, מכירו משכבר הימים. גם בּרטונוב, בא סוף־סוף אלינו, לאחר שהוכנו כבר שתי מערכות “הדיבוק”. ד. פרידלנד בא אחר זמן־מה ונצטרף תיכף אלינו כאחד שהיה כבר אתנו.

הלימודים התחדשו. הכשרת הקבוצה החדשה נעשתה, כמובן, לפי הוראותיו של וואכטאנגוב. הוא עצמו הוסיף להשקיע את כל כוחותיו ב“הדיבוק”. חדר לכל נבכי ההווי היהודי והחסידי בעזרתנו; חקר, העמיק והתלהב, עד שגם אנו החילונו מרגישים, שאנו הולכים ומשיגים את ההתלהבות הדרושה כל־כך לשחקן ביצירתו. היתה זאת תקופה קצרה אבל ארוכה. בה השגנו כשחקנים, תוך חיפושים, את אשר לא ניתן לנו להשיג עד עתה והיא, שאין היצירה באה אלא מתוך חתירה לעומק. ראינו שאין חזרה מועילה, אלא אם כן היא נותנת דחיפה לחיפושים, שתוצאותיהם תועלינה בחזרה הבאה.

החזרות המעטות שהיו לנו עם וואכטאנגוב, כשהן לעצמן, נתנו לנו הרבה מאוד מבחינה אמנותית. אך, לדאבוננו הרב, היה אדם חולה זה עסוק מאוד בעוד תיאטראות וסטודיות. ופתאום באה ההפסקה בעבודת “הדיבוק”: שוב נפל וואכטאנגוב למשכב ולא יכולנו להמשיך בה. לפיכך שבנו אל עבודת “היהודי הנצחי”, בהדרכתו של מצ’ידילוב, ובסוף שנת 1919 נתקיימה הצגת־הבכורה של המחזה, שהיתה שונה בהרבה מזו שאנו מעלים על במתנו כיום. זו היתה הצגה בת מערכה אחת, בלי מוּסיקה, והתפאורה – היתה אחרת. לא אאריך בפרשת ההכנות והקשיים בהשגת חמרי־בנין, אריגים, צבעים. נכשלנו גם בצייר, שלא ידע איך לגשת אל היצירה הזאת וההצגה חסרה איפוא את המזיגה התיאטרונית של השלישיה, המביאה את המחזה לשלימות: המחבר, השחקנים והצייר. אך אין לד דבר העומד בפני הרצון. “הבימה” התעקשה ועבדה בלי ליאות, עד שזכתה לברך על המוגמר.

הצגת־הבכורה נתקיימה בנוכחות אנשי התיאטרון והספרות – והיהדות המוסקבאית. הצגה זו עניינה גם את הקהל הרוסי מבחינת תכנה, שכן חרב “בית־מקדשם” שלהם בזמן ההוא ומעין “אצבע־אלוהים” ראו בכך, מעין גורל, ההולך וסובב מעם לעם… הפתוס המשיחי, שהיה קרוב אז מאוד אל לבות חברינו השחקנים העלה את ההצגה לרמה אמנותית בלתי־שכיחה. המסיבה שנערכה אחרי ההצגה בפוֹאָיה של הבנין, בה השתתפו יהודים ושאינם יהודים, נשאה אופי של “אסיפת־מחאה'” על הנעשה ליהודים ברוסיה. היתה זאת מסיבה היסטורית. בה נאמרו דברי גורקי הידועים, מעין וידוי של אינטליגנט רוסי על חטא שחטא עמו מוכה־הסנוורים, המשוסה בידי חבר בני־עוולה. באותה מסיבה נשמעו גם דברי סטניסלבסקי, האמן הלוחם והאדם הישר, שהעמיד את האמנות מעל לכל, הוא ניתח את ההצגה באיזמל ביקרתו הכנה, ועוד באותו מעמד גוּנב רעיון אפיקורסי ללבנו, שמן הדין לתקן את המחזה והצגתו בעתיד.

בין כך ובין כך, נתקבל ונתחבב “היהודי הנצחי” על הקהל, והאולם היה מלא תמיד. יהודי מוסקבה היו נוהגים לבוא בערבי ההצגות, לישב איש איש במקומו ולבכות… אינני יודע אל־נכון, על מה בכו, אבל בכו. מי שבכה על חורבן הבית השני ומי שבכה על חורבנו הוא, על חורבן היהדות תחת שלטון היבסקציה. ויום אחד נודע לנו שנמצא בין הקהל אף אחד מ“רבי־הטבחים” של העברית והלאומיות; גם הוא היה בא לפעמים קרובות לחזות במחזה בהסתר, ובורח תיכף להורדת המסך, גזירה, שמא יכירוהו חס־ושלום…

אולם משהחלו מוניטין יוצאים ל“הבימה” בקהל הרחב, גברו גם הרדיפות עליה, ודוקא מצד מתנגדים פוליטיים משלנו, אשר צרה עינם בשריד הזה של העברית.

בדרך אל “הדיבוק”    🔗

מוסקבה האדומה רעבה ללחם, אך לא ל“חזון”. תיאטראות חדשים לבקרים נפתחו בעיר־הבירה. כל אחד מאלה השתדל, כמובן, להצטיין בחידושיו וחידושי־חידושיו. בתי־ספר ואולפנים תיאטראליים צצו על כל צעד ושעל. גם ברחוב היהודי הופיעו תיאטראות חדשים: ה“קמראי”, בהנהלתו של אל. גרנובסקי, שהראה כבר את שתי עבודותיו הראשונות: “העיוורים” של מאָטאָרלינק, ו“נשף שלום־עליכם”; ה“בּילורוסי־היהודי” בהנהלתו של רפלסקי, שעוד לא הראה כל עבודה; ה“תיאטרון על שם שלום־עליכם”, שגם הוא עוד לא הופיע בפומבי ותיאטרון אידי סתם, המשחק ב“זאריאדיה”, רחוב שאוכלס רובו יהודים, שאיננו מכריז על חידושים ומודיע יום־יום על הצגותיו הוא. וגם לו קהל משלו.

וברחוב הרוסי – העונה בכל תוקפה. ידי השחקנים מלאות עבודה. ערב ערב – הצגה חדשה, ויום יום – עבודה על מחזה חדש. ובערבי חגים – שתים, שלוש הצגות־בכורה בבת אחת. ואין להשיג כרטיסים על־נקלה… הקנאה אכלתני בראותי את יצירותיהם של שקספיר, שילר, צ’כוב, טולסטוי, מוצגות בתיאטראות שבעיר, בכל תיאטרון, לפי תפיסתו הוא וכפי הבנתו הוא. היו ערבים והציגו את “המלט”, או “המלך ליר”, או יצירתו של סופר אחר בערב אחד בתיאטראות שונים. וכך קרה, שנדברנו, כי חלק מחברינו ילכו לראות את הצגת “המלך ליר” בתיאטרון פלוני ובהשתתפותו של שחקן אלמוני, בעוד שיתר החברים ילכו לראות את “המלך ליר” בתיאטרון אלמוני ובהשתתפותו של אמן פלוני; אחרי ההצגה היינו נפגשים ומוסרים את רשמינו אלה לאלה. ולא פעם היינו מתחלפים למחרתו, ונמצא שכולנו ראינו את שתי ההצגות בשתי הנוסחאות, וניתן לנו להשוות את מישחק האמנים של שני התיאטראות ולדון עליהם מבחינת הפירושים של כל אחד ואחד ליצירתו של הדרמטוּרגן.

המסורת התיאטרונית שהושתתה על־ידי שצֶ’פקין, גוֹגוֹל ומוֹצ’אלוֹב ונמשכה בידי תלמידיהם ההולכים בעקבותיהם: “התיאטרון הקטן”, עם יוּז’ין (הנסיך סוֹמבּאטוב) ויֶרמולובה, והתיאטרון האמנותי עם סטַניסלבסקי, נֶמירוביץ’־דַנצֶ’נקו ושחקניו – לא בטלה בששים של ה“מחדשים” ולפיד האמת במישחק נישא ברמה גם בתוך המהפכה. בעוד שמאירהוֹלד ושאר המחדשים ביטלו את ה“ישן” וגזרו עליו כליה, כביכול, בעוד שמאיאקוֹבסקי הטיל לחלל האויר את שיריו־כרוזיו, המקדשים מלחמה על הישן, בעוד שכיווּנים תיאטרוניים־אמנותיים נתחלפו במהירות־הבזק, צצו וחלפו, עמדו הם – התיאטרון האמנותי והתיאטרון הקטן – על משמר אמת־האמנות הגדולה והטהורה. הם שמרו על גחלת המסורת התיאטרונית הרוסית לבל תכבה בתוך המהומה הזאת, והקהל שהיה שׂבע חידושים ואָכּספרימנטים, היה בא אל התיאטראות האלה, לנוח וליהנות הנאה איסתטית זו, שחסרה אצל ה“מחדשים”.

ברם, אנחנו נמצאנו למדים מכל התיאטראות האלה גם יחד. למדנו להבחין בין אמת לזיוף, ובעוד שהשתדלנו לסגל לנו מיסודות התרבות של התיאטרון המסורתי, העזנו להציץ לפרדס הצורות החדשות ולהקנות לנו מנסיונותיו של התיאטרון הפסיכולוגי – מתוך זהירות וביקורת, כמובן. כתלמידי השיטה של “ההתאמתוּת הפנימית”, אמוני משנתו של התיאטרון האמנותי, הכרנו והודינו בהכרח של הצורה החדשה, עד כמה שהיא תלויה ביצירת השחקן ובנפשו. בעזרתו של וואכטאנגוב הוצג השחקן שלנו בפני “הרטט הפנימי” עד כדי כך, שבהיותו רווי חוויות נפשיות, נזקק אל הבהירות החיצונית. וואכטאנגוב הכריח אותנו להעמיק חדור אל תוך השרטוטים הקלאסיים־פסיכולוגיים של כל דמות במידה כזו, שנמנעה מאתנו כל אפשרות לחקות את תופעות־החיים באופן שטחי ומתוך אדישות. חריפוּת הצורה התאימה לחריפות הניתוח הפסיכולוגי והסוציאלי. ולהיפך, אם התוכן הפנימי של הדמוּת הנעצבת לא הלהיב את השחקן. פחת דמיונו היוצר ופחתו הסיכויים למילוי נאמן של תפקידו מהצד החיצוני.

דבר זה תפסנו בעת התחלת עבודתנו עם וואכטאנגוב על “הדיבוק”. אמנם, ההתחלה היתה קשה מאוד. כמה פעמים נאלץ להפסיק את עבודתו ולנסוע לנוח, ובינתיים היה עלינו להמשיך לפי הוראותיו הכלליות. אבל עבודת־הכנה זו היתה לנו לעזר רב, לעת שובו אלינו.

וואכטאנגוב הרגיש, כנראה, שמחלתו לא תרפה עוד ממנו ולכן מיהר להשלים את נסיונותיו, בהם השתדל לגשם את יסודי עקרונותיו, בשני כיוונים בבת אחת: “הנסיכה טוּרַנדוֹט” מאת גוֹטצי, מצד אחד, ו“החתונה” של צ’כוב, “המופת של אַנטוֹניוּס הקדוש” למאָטאָרלינק ו“הדיבוק” לאנ־סקי, מצד שני. ב“טוּרנדוֹט” בא להביע את השקפת־עולמו של השחקן תוך יחס היתולי אל הדמות המעוצבת (“מישחק היחס”); השחקן כאילו נותק מהדמוּת, העמיד עצמו מחוץ לה והביט עליה מהצד. לא זו בלבד, שלא נתמזג ולא הזדהה אתה, אלא אף לעג לה בגלוי וצחק למידותיה ומנהגיה השליליים. ואילו ב“החתונה”, “המופת”, וה“דיבוק” בא לתת מבע להשקפת־עולמו של השחקן אחרי הסברתה של הדמוּת; השחקן שומר על האחדוּת שבינו לבינה, כובש בכל האמצעים את חוויות התפקיד ותופס עמדות – העמדות של התקופה הנוכחית. בראשונה נשאר השחקן מחוץ לדמות, כאילו הוא מציג אותה בפי הקהל; בשני, הפך להיות אותה הדמות עצמה והתמזג אתה התמזגות רוחנית.

בלילות, בהם עבדנו עם יוצר גאוני זה על “הדיבוק”, הרבה לעזור לשחקן־התלמיד, במאמציו לחתור אל הנקודה הכללית, אך לא הרשה לו, בשום פנים להסתפק בדוגמאות מופשטות ומזויפות לעיצוב הדמות שלפניו. הוא היה “מגרד” ומטלטל את השחקן עד שהוא עצמו ימצא בתוכו את הסגולות הדרושות לפיתוח הדמות, מתוך יחס אישי אליה. בדרך זו שיחקו את “המופת” ובה הטיל עלינו לשחק גם את “הדיבוק”.

בתקופה ההיא רבו לבטַי בצל האמנים המפורסמים בתיאטראות, כגון “התיאטרון הקטן”, “האמנותי”, “ניז’לובּין” ו“קוֹרש”, הסטוּדיה ה“ראשונה” ו“השניה”, שהפליאו לעשות במישחקם, איש לפי דרכו. הייתי מתרוצץ בין התיאטראות, מתלבט בין “מישחק היחס” ו“מישחק הדמות”, ומחפש את הגרעין הנכון שביצירת כל אחד מהם. “התיאטרון הקמראי” בהנהלתו של טאירוב, הוא אשר לקח את לבי שבי, אף כי עמד בניגוד גמור לכל השיטות והזרמים של יתר התיאטראות, שהיו קרובים לתפיסתנו יותר.

עוד בראשית בואי למוסקבה, מצאתי את “התיאטרון החפשי” – זה שמו בתחילתו – בהנהלתו של מַרדז’יאנוב, על סף הגסיסה, וטאירוב, אחד מבמאיו, התחיל רוקם אז את חלומו של “התיאטרון הקמראי”. השחקנית קואונן והשחקנים צרטלי ופרדיננדו, שעבדו עם טאירוב, הכניסוני לעולם פלאות, עולם תיאטרון שכולו נוי. “סאקונטאלה” לקְלידֶס, “שלומית” לויילד, “אדריאנה לֶהִ־קָאוּרֵר” לרוסטאן, ו“פֶדרה” לראסין, הקסימוני עד כדי כך, שלא שאלתי לעומק המישחק, כי יפיו החיצוני סינוור את עיני. אף כי ידעתי מראש, שמין מישחק כזה לא יתמזג בשום אופן במסכת “הבימה”, הרי לפעמים קרובות מאוד הייתי חולם, כי לכשתתכונן ותקום “הבימה” ומעמדה יהיה איתן, כדאי ונכון יהיה לנסות גם בהצגה כזאת. אולם משהייתי שב ומבקר בהצגת התיאטרון האמנותי, או בזו של התיאטרון הקטן. היה החלום ההוא מתנדף מיד. מדי ראותי את השחקנית ירמוֹלוֹבה, אף שכבר עמדה אז בערוב־ימיה, לא יכולתי להשתחרר מקסם מישחקה הפשוט, רב־היופי וכביר־האמת. התיאטרון שלה לא היה קיים רק לשם תופעות איסתטיות, אלא בא לשתף את הקהל הצופה בכל המתרחש במעמקי נפשה הרגישה. היא לכדה את הקהל, בהרעידה את הלבבות בעמקות מישחקה, על כל פשטות יצירתה הכנה. היא התרחקה בקפדנוּת מהזיוף התיאטרוני; אהבה וחיפשה את השלימוּת והאמת על הבמה, והיה הצופה המוקסם ממישחקה הגאוני שוכח את המישחק כשהוא לעצמו ומתפעל מהדמות שעיצבה שחקנית זו, דמות האדם החדש שחשפה והעלתה על הבמה, דמות שלא נתנה לו מנוח זמן רב אחרי ההצגה. וכך היתה ירמולובה למחנכת ומורה לעם הרוסי, בלמדה לו מעל הבמה את הספרות וההיסטוריה הרוסית.

הצגה אחת של התיאטרון האמנותי היה די בה איפוא לטשטש את רושם הצגותיו של התיאטרון הקמראי, על כל ברקו האיסתטי החיצוני. די היה לשמוע דוּ־שיח אחד של שחקני התיאטרון האמנותי, ממחזותיהם של המסוּן, צ’יכוב וכו', כדי להיווכח שזהו המישחק הנכון, ואליו חייבת לשאוף גם “הבימה”.

“שיטת סטניסלבסקי” בתיאטרון האמנותי באה כתוצאה מעבודת שנים רבות כשחקן וכבמאי, בהשפעת נסיונות וחיפושים רבים ושונים. שיטה זו נראית מסובכת לפעמים, בהקיפה צדדים רבים בעבודתו העצומה של השחקן, ואף־על־פי־כן, עלה בידיו ובידי תלמידו וואכטאנגוב לציין לפנינו את יסודותיה העקרוניים. אחת מתכונותיה הראשיות – לבקש ולקשור את האמת הפנימית ביצירת השחקן עם הבמה, תוך התחשבות עם הסגולות הנפשיות, שחוננה בהן אישיותו של השחקן. השיטה שואפת לשים לאל את ה“התְנָאָה” הגרוטסקית שנהגו קודמים במישחק, להתאימו לנתוניו הפסיכולוגיים, להורות איך נולדת הדמות ולסייע ללידתה. היא שואפת לעקור מן השורש את השקר והזיוף מן השחקן ומהתיאטרון. התנגדות זו ל“התנאה” ולגרוטסקה גרמה לתקופתו הראשונה של התיאטרון האמנותי, “התקופה הנטוּראליסטית”. המישחק המצוין ביותר אינו יכול להגיע לידי שלימות, אם לא נוצרה הדמות מראש העבודה, או אם השחקן נוטל מן המוכן והשגור. סטניסלבסקי בא לאַמת את המישחק בכוח הראיה הפנימית: להתאים את השחקן ואת דמותו הוא, אל דמות התפקיד שהוא מעצב. אין השחקן צריך להראות כפלוני וכאלמוני, אלא עליו להיות הדמוּת עצמה, לחיות אותה ברמ“ח ושס”ה.

לא פלא הוא, שתורה זו דוקא קסמה לחברי “הבימה”. החיטוטים הנפשיים תפסו מקום חשוב בלבות הצעירים מבני־ישראל, שחיפשו את היופי בחיים המכוערים מסביב. שיטת סטניסלבסקי נתקבלה עלינו והיא שנתנה את הדחיפה ליצירת “הדיבוק” על־ידי “הבימה” ולהתווית דרכה לאורך ימים. וואַכטאַנגוב, שלא היה תלמיד סתם, המוסר את תורת רבו ככתבה וכלשונה. עוד היה מוסיף עליה, מפרשה ומפתחה – עד כדי כך, שרבים משחקני התיאטראות האחרים היו נוהרים ל“הבימה” – עם גמר “הדיבוק” – לראות, להיווכח וללמוד, כי על יסוד שיטתו של סטניסלבסקי הגיע כאן וואכטאנגוב לאותה הדרך המובילה למעמקי הנפש, דרך החדירה לתפקיד מצדו התת־הכרתי, המניעה את האמן לרצון יצירתי, והמחייבת צורות מתאימות בכוח־ביטוין לעומק ההרגשות.

בדרך זאת זכינו לעלות גם אנחנו בעבודתנו עם וואַכטאנגוב על “הדיבוק”, שהאיר לנו גם את עבודתנו להבא.

על אף היבסאֶקציה    🔗

הסביבה העברית הלכה הלוך ופחות במוסקבה. תושביה העבריים נעלמו מהאופק. מהם נאסרו ומהם נמלטו, ואלה שנשארו בעיר, השתדלו לא להיראות. העבודה העברית אמנם נעשתה, אבל במחתרת. ספר עברי או עתון עברי היה בבל־יראה ובבל־ימצא. ואיש עברי – גם הוא יקר המציאות… הבדידות הזאת הביאתני לפעמים קרובות לידי מחשבות נוגות: הנה אנו עמלים להעלות את “הבימה” למדרגת תיאטרון עברי משוכלל, שלא יביישנו בפני שאר התיאטראות ברוסיה ושנוכל להעבירו במרוצת הזמן לארץ־ישראל, אך איך יתקיים תיאטרון עברי, ואין על־ידו סביבה עברית ואין ספר עברי, גם חדש וגם ישן, באשר כל אלה בחזקת איסור הם. ובינתיים אנו הולכים ונסחפים ברוח התעמולה העצומה של הזרמים השוררים במדינה. מצד אחד – התעמולה הבולשביסטית, המבטלת את כל “אירופה הרקובה, המטה לנפול בעוד זמן־מה” – כי גם עתוני חוץ היו בחזקת איסור מוחלט! – ומצד שני השתוללו צעירי ישראל, ספיחי “הבּונד”, אנשי “הסקציה היהודית”: אחרי שנתיתמו מה“בונד”, שנאסר מטעם הרָשות, היה לאל ידם לקחת נקם יותר מהעבריוּת והלאומיוּת, שעמדו כעצם בגרונם כל השנים שקדמו למהפכה.

בימים הקשים ההם החרידה אותנו ידיעה אחת, שאמנם נתבדתה במהרה, אבל הספיקה להעמים עוד את הרגשת היתמות והתלישות האופפת אותנו. באחד מעתוני הערב במוסקבה נתפרסמה ידיעה קצרה באותיות פטיט, שהמשורר העברי ביאליק מת באודיסה! אותו עתון קניתי ביום־כיפור לפנות ערב, אחרי אשר התהלכתי שעות רבות ברחובות, שלפנים היו מאוכלסים יהודים, מתוך רצון להיות עמם ביום זה. לבי דאב, כשנכנסתי לבית־הכנסת הגדול וראיתי את ה“חורבן” גם שם, ואצא לתעות בסימטאותיה ומבואותיה של מוסקבה סתם, כי בבית לא חפצתי ולא יכולתי לשבת. והנה נתקלה עיני בידיעה הזאת. תיכף לאחר פנות היום, נסעתי ישר אל הרב מזא“ה. ידעתי, שעליו יקשה הדבר עוד יותר אחר הצום וקויתי למצוא שם עוד מאנ”ש ולהתיחד עם שם המשורר היקר שהלך לעולמו. הרב מזא“ה טרם שב, כנראה, מבית־הכנסת. חפצתי לדבר אל מישהו, אך לא מצאתי. אמנם היה בכיסי רשיון להיכנס אחת לשבוע אל משרדי “הנַרקוֹמנא”ץ”⁶, שם היה גם משרדם של היבסקים, ולקרוא את העתונים היהודים מחו"ל, אבל זכרתי, שבערב סגורים המשרדים, ולא עוד אלא, שלמורת־רוחי הייתי משתמש ברשיוני זה בכלל. כל ביקור במחיצתה של היבסקציה היה גורם לי עגמת־נפש וביחוד הייתי נרגז ונעלב על־ידי מנהל מחלקת העתונות, בחור מיוצאי קבוצת “תל־חי”, שעזב את ארץ־ישראל ומיהר לבוא לרוסיה הסובייטית… מדי ראותו אותי שם, מעיין בעתונות, היה בחור זה נוהג לגשת אלי ולפתוח אתי בשיחה שלא נעמה לי בשום פנים.

למחרת היום, כשנתאספנו לעבודה, ביטלנו את השיעור והספדנו את ביאליק. רק מר פ. שפירא הצטרף אלינו לאזכרה. כל אותו היום שבתנו מעבודה. יתומים היינו. הרגשנו שהאוצר העברי היחיד, שעוד נשאר לנו לפליטה בחורבן הגדול, גם הוא ניטל מאתנו באכזריות. מעתה – אמרנו בלבנו – נשארנו תלויים רק בחסדי “הללו”, השמחים לכל דבר המשַבר את גאון העברית והלאומיות. פחדתי, שאם אכנס אל משרד היבסקים, לא אשלוט ברוחי, אם יגש אלי אותו בחור, כדרכו ויפתח בשיחה על ביאליק. ואף כי אדיר היה חפצי לדעת מה יאמרו העתונים בחו"ל, ויתרתי בעל־כורחי.

כעבור ימים מספר נודע לי שבבית־הכנסת הגדול יספידו את ביאליק והרב מזא"ה ישא מדברותיו עליו. נדהמתי כשראיתי את האנשים המעטים שבאו ונוכחתי, מה דלונו! במתי־מעט נערכה האזכרה, אבל ניחמתי את עצמי במחשבה, שלא כל אבלי העברית העיזו לבוא לבית־הכנסת. ועוד נחמה־פורתא התגנבה ללב: עתוני הבוקר לא מצאו לנחוץ לחזור על הידיעה בדבר “מותו” של ביאליק. והתחלנו לחשוד, שהידיעה נקלטה מהאויר, ואולי היא “אמצאה” של איזה קנאי יבסקי? ומה אושרנו כשנוכחנו לבסוף, כי אמנם היה כל הענין שקר גס, שהופרח על־ידי אנשים בלתי־אחראיים למעשיהם!

על אף איסור העברית, שהיה מופרך לרבים מגדולי הבולשביקים, המשיכה “הבימה” את עבודתה כאילו להכעיס את הנערים הפוחזים “משלנו”, שזה לא כבר היו אנטי־בולשביסטים לוחמים. אני התיחסתי אליהם בביטול גמור, כי הכרתי את רובם בדלותם האידיאולוגית ואפסותם התרבותית, וסבור הייתי שלא לזמן רב יעמדו בשלטונם; חשבתי כי לאחר שיכירו אותם, יחזירום למקומם ול“כבודם” הראשון. אולם משעברו חדשים רבים, והללו היו מושלים עדיין בכיפה, מעמדם איתן והם מראים מדי פעם בפעם את טלפיהם, חלשה דעתי עלי. ברם, משראיתי שלא רק ברחוב היהודי עשתה המהפכה שמות, כי גם על רחובם של אזרחי העם הרוסי התהפך הגלגל, חזרתי בי ואמרתי לנפשי: הן המצב הזה לא יאריך ימים! ומה שיעבור על העם הרוסי יעבור גם עלינו המעטים…

ולעת־עתה היינו רואים בעין את כל הקדוש והיקר לאנושיות זה מאות בשנים הולך ונחרב. ‏“הסדר החדש לא יוכל להתבסס ולעמוד איתן, כל עוד הישן קיים!” מימרה זו התנוססה על גבי הקירות ובעתונות החדשה והושמעה בכל אסיפה. והכוחות החשוכים לא יכלו להרגע, בינתיים, ומצאו גם כאן מקום לצוד דגים במים עכורים, ולגולל את כל האשמה על היהודים, באשר רבים מהיהודים עומדים בראש השלטון החדש. ואף כי בפקודות הראשונות של לנין, נאמר בפירוש, ש“האנטישמיות אסורה בהחלט”, וש“המהפכה תילחם בה ביד חזקה”, הרי גדולה היתה האימה בפני הנקמה שתבוא לאחר כשלון המהפכה, שניבאו לו תבוסתנים לא־מעטים.

הנמושות מספיחי “הבּונד”, שגם הם היו בחזקת טריפה, בשעתם, הספיקו להפוך את עורם והמשיכו בפעולת איבתם לעברית בתורת קומוּניסטים ותיקים, ותחת המסווה החדש התחילו משתוללים ברחוב היהודי, להראות לגויים שאינם חלילה אבר נטול־חיים ומצאו להם עבודה רבת־ערך: להשליך שיקוצים על כל מה שהיה קדוש בעיניהם קודם־לכן. מהם הרי כתבו בעתונים ובירחונים עבריים כ“השילוח”, “הזמן” ועוד… “הבימה” שימשה כמובן מטרה גלויה לקלוע בה חצי זעמם, על שהיא משחקת בשפה ה“קונטר־ריבולוציונית”. הגיעו הדברים עד כדי כך, שהקומוניסטים שאינם־יהודים לא הבינו מה רצונם של הצרחנים הללו. והיה מעשה, ובא א. וו. לונצ’רסקי, שר־ההשכלה, לראות אחת ההצגות ב“הבימה”. ח. רובינא, שלא שיחקה אותו ערב, קיבלה את פניו והיתה מוכנה לבאר לו מה שלא יבין במישחק מפאת אי־ידיעתו בשפה (אבל זה היה למותר, כלשונו אז, משום שהמישחק הטוב מבאר הכל!). בעת ההפסקה, אחרי שנוכחה לדעת ש“הבימה” מצאה חן בעיניו, שאלה אותו רובינא: “מדוע, בכל־זאת, אתם רודפים אותנו?” והוא השיב בתמהון וכמצטדק: “כלום אנחנו רודפים אתכם? הן בני שבטכם הם הרודפים אתכם ולא אנחנו!…”

ביקורו זה של שר־ההשכלה ויחסו הטוב אל מוסדנו, כאל אחד התיאטראות המשובחים שברית־המועצות יכולה להתפאר בהם, נתן לנו את המרץ והעוז להגיש קובלנה ולדרוש בירור מלא בין היבסקציה ובינינו בפני המועצה הראשית לתיאטראות האקאדמיים, השוכנת בקרמל. כה בטוחים היינו בצדקתנו ובטוהר שאיפתנו, שלא חששנו לתוצאות הבירור בפני השלטונות הגבוהים.

אותו היום לא יימחה מזכרוני כל ימי חיי. ציפינו בכליון־עינים ליום בו ניפגש פנים אל פנים עם יהודים מסוג זה, בריות המתקראים, בשם “יהודי” כביכול, ודוגלים בו, ואף־על־פי־כן רוצים הם להשמיד את זכרו של כל הנושא ברמה את השם הזה ומתפאר בעבריוּתו. ועד היום, מדי הרהרי בישיבה ההיסטורית ההיא, יתחמץ לבי בקרבי, בזכרי את הליכותיו ואופן דיבורו של מנהל המשרד היהודי ה“נרקוֹמנא”ץ" דימנטשטיין.

דימנטשטיין זה, שעד מהפכת אוקטובר שימש פקיד בחברת “מפיצי־השכלה” וממונה על בתי־הספר היהודיים, השתייך לכת ה“פוֹלקיסטים”, וגם אז נמנה בין מתנגדי העברית; ועתה, משבאה הזדמנות לידו וניתנה רשות למשחית, ביקש לקחת נקם חלף כל השנים, בהן נמצא בשפל המדרגה, אף שהוא עצמו היה יודע ספר ובקי בספרות העברית, העתיקה והחדשה. אכן, מה קטן ועלוב היה כשעמד עמידת קטיגור בפני השופטים! ישב ראש בישיבה קמינייב, שניהלה בחכמה ובסבלנות. המומחים לעניני האמנות היו: סטניסלבסקי, המשורר המזרחן ויאצ’יסלב איבנוב ועוד מגדולי התיאטרון, שישבו יחד עם אנשי “הבימה”. האשמה הכבדה ביותר שמצא הקטיגור בנו ובמוסדנו, היתה כמובן, ה“קונטר־ריבולוציה”… בזה פתח הקטיגור, ומכאן נבעו שאר ההאשמות הכבדות: “הבימה” אינה תיאטרון אלא למראית־עין, ובאמת הרי זה מקום שבו נועדים אנשי סודה של “האַנטאַנטה”, המעבירים את כספיהם לחו“ל בוואלוּטה זרה. ציונים, שלבם ועיניהם לציון, ברצונם להנחיל תבוסה למהפכת אוקטובר, עוזרים הם בהסתר לדניקין, קולצ’אק ושאר ה”לבנים" העולים על מוסקבה! “אנשים שכמותם – הראה בתנועה תיאטראלית עלינו – ראויים שיושמו וירקבו בלוּבּיאנקה” (שֵם מקום בטבור העיר, שרבים רבים נעלמו שם ועד היום לא נודעו עקבותיהם).

אף כי הכרתי את האיש ואת שיחו האנטי־ציוני מלפני המהפכה, נדהמתי, בשמעי אותו מקטרג ומלשין על “הבימה”. מוחי לא תפש את המתרחש כאן. העברתי מדי פעם את עיני ממנו אל הגויים ובעיניהם קראתי את תמיהתם: “הייתכן, שיהודים ישנאו את אחיהם עד כדי כך?!…” בת־צחוק עגומה ריחפה על שפתיו של סטניסלבסקי, שידע את טיבה של “הבימה” ומצאה ראויה לערוך בה את נסיונותיו־חיפושיו, ודומה היה, שעוד מעט קט ויפסיק את התנפלותו של דימנטשטיין, המדבר בקצף על שפתיו, כדרך שהיה מפסיק חזרה בלתי־מוצלחת של שחקניו, ויבאר לו, בנימוס רב, כדרכו, שזהו זיוף, שזוהי דוגמה חיה “איך לא צריך לשחק!”…

רק המשורר וו. איבנוב לבדו הראה סימני עצבנות לשמע דברי הפלסתר והשנאה של דימנטשטיין. אך השקט ששכן על פני שאר המסובים אמר לנו, שהסכנה מאתנו והלאה.

עם גמר דברי הקטיגוריה התפתחה שיחה ערה ונרגשה וגדולי האמנוּת הרוסית הרחיבו את הדיבור על תפקידי התיאטרון בכלל ועל טוהר אמנוּתה של “הבימה” בפרט. השטן המקטרג כאילו נשכח מלב כולם. והואיל ועבר הזמן שנקבע לבירור הענין, נעל היו"ר את האסיפה ואמר לנו שאת ההחלטה יודיענו בכתב. ואכן, כעבור ימים מספר, נתקבלה לידינו הודעה בזו הלשון:

ר. ס. פ. ס. ר.

הנשיאות

מועצת צירי הפועלים והחיילים האדומים במוסקבה,

מוסקבה, ככר הסובייט

בית מועצת צירי הפועלים המוסקבאית,

8.7.1920 מס' 8577

טלפ. 6420, נוסף 100–0

העתקה,

לצנטרותיאטר –

רצ"ב נשלחת לכם העתקת הצהרתם של עסקני הספרות, התיאטרון, המוסיקה והאומנויות בענין “הבימה”, שהנני מצטרף אליה בהחלט.

על גבי הכתב המקורי של ההצהרה מצויה חתימת הקומיסאר העממי של האינספקציה הפועלית־איכרית, החבר סטאלין, לאמור:

“אינני מתנגד להחלטה לחשוב כבטלה את מחאת הסקציה היהודית במחלקת המיעוטים הלאומיים נגד מתן התמיכה על יסודות כלליים”.

נשיא הסובייט המוסקבאי: ל. קאמנייב

המזכיר: ס. קרילנקו

(חותמת המועצה המוסקבאית).

ואולם העתון הקומוניסטי בשפה האידית “עמעס” (כך נזדייף עצם השם “אמת” בכתיב החדש שהנהיגה היבסקציה) הביא יום־יום דברי־מלשינות חדשים עלינו. למזלנו, לא קרא איש את העלון הזה, ואפילו חסידי היבסקציה היו קונים אותו רק כדי להראות למי שצריך לראות, כי אמנם יש דרישה לעתונם, אבל הם עצמם היו קוראים…את העתונות הרוסית. רבים נמנעו מקריאה בעלון זה גם מחמת האורטוגרפיה החדשה והקשה שלו. בין כה ובין כה, היה העורך הידוע חורץ את לשונו ואיש לא שׂם אל לב.

ו“הבימה”, שצמחו לה “כנפיים” חדשות, אחרי אותה הישיבה, התמסרה יותר ויותר לעבודתה היום־יומית ולהכנת “הדיבוק”. אמנם, הכסף שקיבלה “הבימה” מאת הממשלה היה רק סמל לתמיכה, כי אי־אפשר היה לקנות בסכום הזה קופסת גפרורים… היינו משחקים רק פעמיים בשבוע: במוצאי־שבת – “היהודי הנצחי” ובראשון לשבת – “נשף בראשית”, ושאר הימים והלילות הקדשנו לעבודה על “הדיבוק”. מצבנו הכלכלי היה בכל רע. לכסף לא היה כל ערך ממשי וכדי לקנות לחם בשוק השחור, או כמו שהיו קוראים לו אז: “אצל השׂקאים” – היה צורך במיליונים. והנהגנו שהכרטיסים להצגותינו יימכרו לא בכסף, כי אם בלחם: ליטרא של לחם בכרטיס. ב“עסק” זה נסתייעו במידת־מה רוב חברינו. נוסף לזה, היה א. מסקין נוסע מדי פעם לערי־השדה ומביא משם קמח או לחם אפוי. (היו לו מהלכים אצל שר־האספקה!).

הגיעו ימים ו“הבימה” התחילה תופסת אצל השלטונות – למורת־רוחם של אנשי היבסקציה! – עמדה בתורת תיאטרון של עמי־המיעוט. כשנתקיים הכינוס הראשון של ה“קוֹמינטרן” במוסקבה, ובאו צירים מכל הארצות, הוזמנו אל “הבימה” לחזות בהצגת “היהודי הנצחי”, למען יראו ויספרו בארצותיהם את אשר פעלו הבולשביקים במדינתם. ואמנם היה ענין זה עשוי לסייע להם בהרבה אילו היו באמת כל צירי הכינוס בני לאומים שונים. אך דא עקא, שרובם יהודים היו – מלבד בא־כוחה של קוֹריאה המדינה, שהיה איש קוֹריאה ממש, ובא־כוחה של תורכיה – ערבי, פרופיסור לשפות מזרחיות באינסטיטוט הלאזאָרבּאי. בא־כוחה של בלגיה, למשל, היה צעיר מביאליסטוק, שדיבר אידיש, ובאת־כוחה של מצרים ניגשה אלי במסיבת התה, שערכנו לכבודם אחרי ההצגה ודיברה אלי עברית, להודיעני, שהיא זוכרת אותי מארץ־ישראל… כן היו אחינו בני ישראל באי־כוחן של צרפת, גרמניה ושאר האומות… דומני, על־כל־פנים, שאמנם רק צירת מצרים הבינה את שפת המישחק, ושאר צירי ה“אומות” לא הבינו או אולי פחדו לגלות, שהם מבינים עברית.

רבים מהפקידים הגבוהים וגדולי השלטון הסובייטי החלו אז מבקרים את הצגותינו, מביעים את התפעלותם על המישחק הנאה ומתפלאים על הרדיפות שרודפים אותנו. הנהגנו ספר רשימות, שכולם נתבקשו לכתוב בו הערות ודברי בקורת על “הבימה”, וחבל שספר רב־ערך זה אבד. הרשימות הללו היו מאירות עיני רבים בימינו, שכן גדולי שחקני מוסקבה, בעלי־הלכה ובעלי־מעשה כאחד, רשמו בספר את דעותיהם על “הבימה” ושחקניה ועל התיאטרון בכלל. אגב: בספר זה רשמה המנהלת והמפקחת של כל תיאטרוני הממשלה א. ד. קמינייבה, את המלים האלה: “הבימה” היא מוסד תרבותי ושחקניה בעלי־כשרון הם. אך למי זה נחוץ? בשעת המהפכה צריך לשחק אחרת!…"

רשימותיהם של פרישמאן וביאליק התנוססו בראש הספר. ואם דבריהם של חסידי אומות העולם עודדו ועוררו אותנו כבעלי־מקצוע, הרי היה בדברי סופרינו הגדולים כדי לעודדנו בתורת יהודים, שנישבו לבין עכו"ם – לנחמנו ולחזקנו: לעמוד בפני כל הפורעניות, עד שנזכה לתיאטרון עברי משלנו בארץ־ישראל…

על התורה ועל העבודה    🔗

ל“הבימה” יצאו מוניטין גם מחוץ למוסקבה, מכל ערי רוסיה הרחבה נתקבלו מכתבים – הזמנות, לבוא למישחק־אושפיזין. יום אחד באה משלחת מיוחדת מבּוּכארה, בה עוד לא נגע הנגע היאָבסאָקי כל־עיקר: שם עוד המשיכו ללמוד עברית בבתי־הספר ושם עוד לא היתה הציונות בחזקת טריפה, והמשלחת ראתה יכולת להזמין את “הבימה” בלי חשש עינא בישא “משלנו”…

בינתיים חלה ואכטאנגוב, שוב ושוב באה הפסקה בעבודת “הדיבוק”. אך אנחנו לא ישבנו בטלים. להשלמת הצד היהודי של ההצגה הוספנו לעיין במקורות, לחקור, לבור ילאסוף הלכות ואגדות בענין זה. שמענו הרצאות בעניני התיאטרון מפי טובי הסופרים והאמנים שבמוסקבה: סרגיי גלאגול – על ספרות התיאטרון, הנסיך ווֹלקונסקי – קריאה מותאמת והבעה, הנסיך סטאַכוֹביץ – על התיאטראות האירופיים ועל המישחק, סאכנובסקי – על התיאטרון הרוסי לזרמיו. ועל כולם – סטניסלבסקי. פעמיים בשבוע היה בא אצלנו ושיעוריו־שיחותיו היו נמשכים מעשר לפנה“צ עד ארבע, חמש אחה”צ. לא־אחת היה מבקש מאתנו להפסיק את שיחתו באמצע, כדי שלא יאחר לבוא לתיאטרונו, למועד ההצגה. ויצא שֵם שיעוריו אלה לתהילה בין התיאטראות המוסקבאיים, עד שנתקנאו הסטוּדיות שעל־יד התיאטרון האמנותי ונצטרפו גם הם אלינו. דומה היתה “הבימה” באותה התקופה ל“מתיבתא” רבתי, שתלמידי־חכמים יושבים בה ומדיינים בהלכות תיאטרון. אכן, מי שלא זכה להשתתף בשיחות ההן, לא היתה תורת סטניסלבסקי שלימה בידו.

באותה התקופה עלה בדעתנו הרעיון הנועז, לגשת לעבודה על “שיילוק” בהשתתפותו של סטניסלבסקי, שהתחיל מגלה במחזה הזה פנים חדשות, שונות לגמרי מן המקובל בתיאטראות הרוסיים עד אז. עם שחרור העמים המדוכאים משלטון הצאר – אמר סטניסלבסקי – יש גם ליהודים מה להגיד, והגד נגיד בהצגה זו! ואז התחילו שיחות וּויכוחים על “שיילוק”. כוח־הדמיון שלו ושל תלמידיו (ארבע סטוּדיות השתתפו אז!) פעל בלי־הרף, ומי יודע לאיזה שיא היינו מגיעים בהצגה זו, אילו זכינו להוציאה לפועל. סטניסלבסקי היה כמעין המתגבר בעת השיחות והיה משחק כל תפקיד ותפקיד, מרחיב את הדיבור על כל ניב, כל רחש בנשמת הדמוּת הנעצבת. וכמה היה טורח ועמל להוציא מאת התלמיד תנועה כנה, או ניב אמיתי. עם זה הכריח את השחקן להתאים עצמו אל תקופת שיילוק מתוך ידיעה ובקיאוּת בכל פרטיה. בכלל, היה דורש, שהשחקן יהיה ידען במקצועו לכל ענפיו, מתוך התנגדות נמרצה ל“חובבוּת”, ה“ממיתה את האמנות”.

סטניסלבסקי פסל את רוב הצגות “שיילוק”, שראה בתיאטראות של כמה מדינות על יחסם הקלוקל אל היהודי שיילוק: באשר היה בן עם מורדף ונענה, באר להוסיף ולהכות את המוּכה, תחת הרימו על נס, ככוונתו האמיתית של המשורר. הוא שלל אפילו את הצגת הלהקה ה“מיינינגֶנית”, שממנה ינק גם התיאטרון האמנותי בראשית ימיו, אבל את פירושה ל“שיילוק” לא קיבל. הוא הודה שהפרטים המדוייקים והמדוקדקים בהצגה ה“מיינינגנית” של “שיילוק” הגיעו למרום פיסגת ההידור התיאטרוני, וביחוד התפעל ממראה ואֶנאֶציה העתיקה באותה הצגה, אבל מה יתנו ומה יוסיפו כל אלה – טען הוא – אם השחקן שעיצב את דמותו של שיילוק לא הגיע לשיעור־הקומה הדרוש? לא הועיל גם קטע המחזה האילם, שהכניסו הללו להצגתם, כשהמון נערי־הרחוב רודפים ומעליבים את היהודי, להעלות את שיילוק

לגדוּלה הראויה.

השיעורים המשותפים האלה, הרימו את קרן “הבימה” בעיני אנשיהם של שאר התיאטראות, וממילא, גם בעיני התושבים האזרחים, שהתחילו זורמים להצגותיה. נכנסה כאילו “הבימה” לרשת־התיאטראות המוסקבאית, בלי שתהיה לה זכות־הקיום, לדעת “אחינו” מן היאֶבסאֶקציה… התחיל קהל־הצופים והמבקרים לראותה לא רק בתורת נסיון תיאטרוני בשפה אֶכּסוֹטית, האסורה כאן, אלא כמפעל אמנותי הבא להוסיף על נכסי האמנות של המדינה. העתונות הסובייטית הפליגה בשבח הקבוצה התיאטרונית החדשה, שנוצרה במוסקבה תחת חסות השלטון הסובייטי. וביחוד גדלה התעניינות האינטליגנציה הרוסית ב“הבימה”, עם פרסום מאמרו של מ. גורקי, בירחון “תיאטרון ומוסיקה” (חוברת א’–ז', 14 בנובמבר 1922).

ואלה דברי גורקי באותו מאמר:

"כהוכחה ועדות נאמנה לכוח הכשרון, שסופו לנצח ולהכריע, ישמש התיאטרון “הבימה”. הפלא הזה נולד בימי הרעב והקור, תוך מלחמה בלתי־נפסקת על הזכות לדבר בשפת התורה, בשפתו של המשורר הגאוני ביאליק. – – יודע אני את המכשולים והמעצורים וההתנגדויות שעליהם צריכים היו חברי “הבימה” להתגבר. כמה כוח ומרץ בזבזו במלחמתם הקשה נגד הבערות, הקנאה והרשע, – אבל לא אבוא כאן לספר על הסבל, במקום שאפשר לדבר על נצחונו הגדול של הרוח הכביר. אנו מרבים יותר מדי לדבר על הרע ובזה מוסיפים לחזק את שלטונו בחיינו. האם לא הגיע הזמן שנתחיל ללמוד לבוז ליסורינו ולתעבם?…

"שלוש פעמים ראיתי בתיאטרון הזה את “היהודי הנצחי” של פינסקי. ניתנת כאן דמותו המזעזעת של הנביא מתקופת חורבן ירושלים. כוח המישחק הוא בלתי־מצוי. גם בלי להבין את הלשון, ורק מתוך הנאת השמיעה למשקל ולצלצול, הרגשתי את כל יסורי הנביא, אשר את דבריו לא יבין העם האהוב עליו אהבה כה עזה ונאמנה. הרגשתי את היאוש הגדול של לב דווי. אך לא החזיון עצמו חרת את הרושם העמוק בנפש. לא, הרושם הזה נוצר על־ידי ההרמוניה של ההצגה, על־ידי האחדוּת המוסיקלית של המשחקים בכללם ושל כל אחד ואחד מהם לחוד.

"המסך מתרומם, ומיד נעלמת החומה המבדילה בין ההווה ובין העבר הרחוק, ולעיניך מתגלה שוק רב־גוונים על־יד חומת עיר קטנה ביהודה. מבעד לשער נראה עמק כבד־אויר, באופק מתַּמר לו ערירי תומר מאובק. ומאותו הרגע כובש כוח היופי את לבך ומשקיעו בחיי העיר שביהודה, מקסימו בעבר בן האלפיים, והוא חי וסובל את כל המוראות של חורבן ירושלים.

"מה לך, אתיאיסט רוסי, לירושלים ולציון, מה לך ולחורבן המקדש? – שואל ההגיון, והלב מחלחל תוך תוגה ותמרורים, בראותך את יסורי הנביא, הרואה בחזון את אסון עמו המתרגש לבוא והוא רואה באפסות עמו המתלהלה בשוא ולועג לדברי הנביא היוצאים מלבו המחוץ והרטוש. אתה מרגיש בעומק הלב את צרת הזולת, כאילו היא צרתך אתה, מפני שהאנשים המחוננים בכשרון, חיים על הבמה יותר מאשר החיים המציאותיים, חיי זאבים מתגוננים ומגינים על כל היקר להם. אני מדבר על האדם־היהודי, זה שמשסים בו, כמו שמשסים בעכברוש, גם כלבים משלו וגם כלבי זרים, על האדם שנחן מטבעו בכשרון זה או אחר, בצורה זו או אחרת, ורצונו לפעול לטובת עמו הוא וביכולתו לאהוב אהבה שאין לנצחה, במלוא חושו, אפילו את הארץ, בה מענים אותו – ארץ הפרעות.

"המחזה הנפלא הזה (“היהודי הנצחי”) ביפיו ובהרמוניה שלו, מזכירני את מיטב שנותיו של התיאטרון האמנותי המוסקבאי הידוע, בשנותיו הראשונות, באותו הזמן ששחקניו המצויינים עוד היו צעירים ומלאי אמונה בקדושת אמנותם. אולם לשחקני “הבימה” – כפי שנראה לי – יתרון על התיאטרון האמנותי של הזמן ההוא, – באשר נוסף לאמנותם שאינה פחותה משל הראשונים, להם גם יצר האֶכּסטזה. התיאטרון הוא להם – עבודת אלוהים, וזאת מרגישים מיד. הרבה מאוד עמל הושקע בתיאטרון הקטן הזה, ונוצרה עוד הוכחה וראייה לכוחה המקסים של האמנות, בכשרון העם היהודי.

“הבימה” – הוא תיאטרון שהעם היהודי יכול להתגאות בו. הילד הרך והיפה־פה הזה, מבטיח כי עוד גדול יהיה". –

מאמרו של גורקי, שהיה אהוב ומקובל על כל הקוראים ברוסיה, הביא ברכה מרובה ל“הבימה” בכלל ולשחקניה בפרט. בכל החוגים דיברו על התיאטרון העברי הקטן באחת מסימטאותיה של מוסקבה, המראה נפלאות במישחקו, וגורקי כתב עליו ככל הדברים האלה. ומאז נתרבה עוד מספר המבקרים מאזרחי העיר שאינם־יהודים. ראו אנשי “הבימה” שהעמל הרב שהם משקיעים בעבודה, איננו לשוא…

אולם “בעמל בלבד אין האמנות הזאת נקנית” – אמר סטניסלבסקי באחת השיחות אתנו. – “העמל ברכה בו, רק אם התלהבות בצדו. ואשרי האמן, שההתלהבות הבאה מתוך עמלו היא מיסודה של אש־הקודש, אש־היצירה”… ואמנם היו בין חברי הלהקה “אנשי חולין”, שאש־היצירה לא נדלקה בנפשם מעולם. הם ראו ב“הבימה” קרדום לחפור בו, מקור פרנסה לעתיד לבוא, ודבר זה הפריע להם להתמזג עם שאר החברים. הזמן עצמו הוציאם מהקבוצה. הם נוכחו לדעת, שאם לחמריוּת – אין הסיכויים מרובים כאן ביותר. וטוב שראו זאת בהקדם ופינו את מקומם לאחרים. אחד־אחד פרשו אלה שהיתה הפרישה יפה להם, ונשארו רק אלה, שגמרו אומר להחזיק מעמד ולהמשיך את חייהם עם “הבימה”, לשבט ולחסד, באשר הביאו אתם את אמונתם הכבירה ביעודו הלאומי של התיאטרון הזה.

שיעוריו־שיחותיו של סטניסלבסקי נפסקו, אך אין זאת אומרת, שנפסקו הפגישות בין אנשי “הבימה” ובינו. וכמובן, היתה כל פגישה נוספת אתו לברכה לנו, מבחינה מקצועית־במתית.

ענין רב מצאתי ביחסם של סטניסלבסקי ויתר מורינו באמנות־הבמה אל התיאטראות החדשים (בעת הראשונה טענו הקומוניסטים, כי יש להפוך מיסודה גם את האמנוּת התיאטרונית, וכל מה שהיה עד־עתה “ישן” עליו לפנות את מקומו ל“חדש”). הם לא התנגדו לתיקונים באמנות־הבמה, ולא הכחישו את החידושים שהכניסו הללו באמנות זו, אבל לא סבלו את ההפקרות ואת הזלזול בקיים, כל זמן שלא הביאו חדש במקומו. זוכר אני את ההצגות הראשונות של התיאַטראות החדשים, שצצו תיכף לאחר המהפכה וביקשו להראות את “הדרך החדשה” – ומהם שעשו שַמות בסופר ובשחקנים כאחד. הם לקחו את אוסטרובסקי והפכו אותו למין ליצן ואת דמויותיו ללוליינים, המדלגים על חבל – אמנם ביכולת רבה: נטלו את מחזותיו של ואָרהארן והפכום “ראשיהם למטה ורגליהם למעלה”; או איזה מושג יכול היה לקבל הקהל החדש מטולסטוי וז’אן ז’אק רוּסוֹ, אם הציגו אותם בתיאטרונו של מאירהולד, כאנשים מזיקים לעולם? לא ל“חידושים” כאלה שאפו מורינו, שגם הם לא עמדו על מקום אחד ביצירתם, גם הם חיפשו וחידשו, גם הם הלכו עם הזרם החדש, לפי רוח הזמן, אבל את היסוד עליו הושתתו עקרוני היצירה לא נטשו – ועליו, על יסוד זה, העלו נדבכים חדשים.

מערכה ב' של “הדיבוק”

אחד הנסיונות המעניינים נעשה אז על־ידי ה“מחדשים” כשהעלו “על רגל אחת”, מחזה “עשוי לכתחילה לשם החידוש”, ואילו בכל האקטואליוּת שבו, יצר התיאטרון (אחד הטובים שבהם עם כל כוחותיו המעולים), מין בריה מזויפת רבת מתיקוּת עד כדי בחילה, בעוד שבאותו רחוב נמצא תיאטרון שהציג אותו המחזה עצמו בלי חידושים לשמם, וכך ניתן לנו להבדיל בין אמת לזיוף. מהשוואת שתי ההצגות בשיחה עם מורינו למדנו לא־מעט. ויפה סיכם ס. גלאגול אותה שיחה: “כל יופיה של האמנות הטבעית והכּנה על הבמה, היא הפשטות, אלא שצריך לדעת כיצד להשיג את הפשטות על הבמה!”

ספיקות והרהורים    🔗

לאלה מאנשי “הבימה”, שמתחילת בריאתה חלמו על תיאטרון בארץ־ישראל, היתה התקופה ההיא “תור־הזהב”. אמרתי: “לאלה”, להבדיל בינם לבין החבורה, שנצטרפה ל“הבימה” מאונס. הללו בתיאטרון דבקה נפשם, אך מקום בתיאטרון הרוסי לא מצאו, מחמת “מבטאם” הרוסי הפגום: כך היו מנהלי התיאטראות הרוסיים נוהגים, על־כל־פנים, לענות לצעירינו בעלי הכשרון, גם אחרי הכרזת השויון הגמור לכל אזרחי המדינה. לפיכך נאחזו ב“הבימה”. מהם קיוו בכל־זאת כי ברוב הימים יעלה בידם, באיזה אופן, לעבור אל התיאטרון הרוסי. דבר זה עלה בידי מעטים מאוד – אם איני טועה, זכה לכך רק אחד משלנו – והיתר נשארו מחוץ לכתלי התיאטרון בכלל.

אולם אנו, נאמני “הבימה”, ראינו את התיאטרון העברי הנכסף הולך ומתקרב להגשמתו, ובכליון־עינים חכינו לשובו של ואַכטאַנגוב ולהשלמת העבודה על “הדיבוק”, בו ראינו התגשמות החלום: מחזה עברי, שיגיד דבר־מה יהודי ספאֶציפי בתיאטרון. ולכן רבה היתה שמחתנו כששב אלינו ואכטאנגוב לאחר “הבראתו”, ושוב התחילה רותחת העבודה. ה“מטען” החינוכי, שקיבלנו בהעדרו, זכה להכרתו, והוא צירפו אל העבודה המעשית. בכלל, היתה התקדמות ניכרת בהכנות. השותפים שצורפו אלינו: הצייר אלטמן והקומפוזיטור אֶנגל, הפיחו רוח־חיים בעבודה. למותר להגיד, שכל ציור, כל שרטוט – בין שנתקבל ובין שלא נתקבל – עורר ענין חדש בחבורה: שיחות, שאלות, עיונים, ויכוחים על דמות פלונית ונעימה אלמונית; דרישות ובקשות לשנות את הציור שאיננו מתאים משום־מה לרוח הדברים, ושוב התיעצויות, שאלות, דיונים. “אלה הם החיים התיאטרוניים האמיתיים” – אמרתי בלבי – “אולם אין זו המטרה הסופית, שאליה אני שואף – הביתה!” והיה רצון לדחוק את הקץ: עם גמר “הדיבוק” – יהיה מה שיהיה – אני מתחיל להתכונן לדרך.

והואיל והעבודה על “הדיבוק” דרשה זמן רב, והיתה “אוכלת” ממש את הימים, לרבות הלילות, ו“הבימה” שאפה להיות תיאטרון ולפרנס את שחקניה, החלטנו לתקן את “היהודי הנצחי” ולעשותו “חתיכה תיאטרונית” ראויה לשמה. שוב פנינו אל מצ’ידילוב, אך הפעם החלטנו להזריק דם חדש במחזה. התפאורות נעשו בידי אחד מטובי הציירים התיאטרליים של הימים ההם, יאקולוב, אלכסנדר קריין כתב את המוסיקה המתאימה והעבודה התחילה גם על ההצגה הזאת. מאין שאבנו את הכוח ואת המרץ לכל אלה? – עד היום, חידה ופליאה היא בעיני. רק דבר אחד אזכור: השאיפה למטרה הסופית. שני המחזות האלה יתנו לנו אפשרות לנסוע לארץ־ישראל. הם יהיו היסוד התיאטרוני לבנין “הבימה” בארץ.

מחלתו הממארת של ואכטאנגוב הלכה הלוך והתפתח, ואנחנו אמרנו להקל עליו במידת־מה בעבודתנו על “היהודי הנצחי”. אבל הוא לא כן חשב, כנראה. ידוע ידע, כי ימיו ספורים ולכן הוסיף לעבוד במלוא הטמפּו הן על “הדיבוק” ב“הבימה” והן על “הנסיכה טורנדוט” בתיאטרון שלו. ראינו בעליל, איך הוא נאבק עם המות. לפעמים קרובות התקשינו לפנות אליו בשאלה, בראותנו את האיש מתעוות בעָצמת מכאוביו, ואפילו הדיבור קשה עליו.

“היהודי הנצחי” במהדורתו השניה נגמר בכי טוב וההצלחה האירה פניה שוב אל “הבימה”. הצגת־הבכורה התקיימה בתיאטרון הקמראי של טאירוב, והקהל המוסקבאי גמר את ההלל על ההצגה, המישחק, התפאורות והבגדים של יאקולוב, המוסיקה של קריין. אולם שמחתי אני לא היתה שלימה. בפעם הראשונה בימי “הבימה” הקצרים, ראיתי לתבוע את עלבון העברים הנרדפים בימים ההם. היה מעשה ובאשמת מאן־דהוא לא הוזמנו ראשי המוסדות העבריים הבלתי־ליגאליים, עם שאר המוזמנים, להצגת־הבכורה החגיגית. וכשהם באו בחשאי לערער על כך – פרצה לראשונה מריבה גדולה ביני לבין האיש, שהתיחס אליהם בביטול. בתוצאות מריבה זו, בשלה החלטתי, שעם גמר “הדיבוק” אעזוב את רוסיה – ואפילו איאלץ להפרד מעל “הבימה” – ואעלה לארץ־ישראל. משום־מה הייתי בטוח, ש“הבימה” תבוא סוף־סוף אלי…

בין כך ובין כך, נתקבלה ההצגה על הקהל, ורובינה זכתה להכרה כללית, כשחקנית מושלמת. לאמיתו של דבר, לא היו במחזה זה אלא שני תפקידים, שלשמם נכתב, והם: האשה הצעירה והנביא. והשאר היו רק בבחינת “זקיפים” תיאטרוניים. “הבימה” בשותפות עם מצ’דילוב, אמנם השתדלה לעשות דבר־מה גם מהזקיפים, לפי הכלל: “בתיאטרון אין תפקידים גדולים ותפקידים קטנים!”, אבל עיקר משקלה של ההצגה היה מוטל בכל־זאת על שני התפקידים היסודיים הנ"ל, המלאים אפשרויות תיאטרליות כרימון: לא בכדי העיר סטניסלבסקי אחרי הצגת־הבכורה, שכל חסרונו של המחזה הוא, שבמערכתו האחת יש נושאים לארבעה־חמשה מחזות…

ההצגה לקחה את לב היהודים מפאת צביונה הלאומי: חורבן בית־המקדש וחטאת העם שלא האמין בדברי הנביא, ואת לב שאינם־יהודים – מפאת האֶכּסוטיקה שבה: השוק המזרחי, שלל הצבעים על הבמה, צעקת ההמון ובכי האשה הצעירה בסופה. ברם, המבקרים הותיקים, נותני ה“טון” בעתונות התיאטרלית – לא קיבלו את ההצגה כהישג אמנותי ראוי לתיאטרון כ“הבימה”. הם התווכחו עם הבמאי וגם עם הסופר, אבל לשחקנים חלקו כבוד באמרם, שעל אף כל המגרעות העלו דבר תיאטרלי והראו שוב ש“ידם תהיה רבה בטרגדיה יהודית, שאנו מחכים לה בכליון־עינים.”

הצלחת המהדורה השניה של “היהודי הנצחי” עודדה אותנו, על־כל־פנים, להכפלת מאמצינו להשלמת “הדיבוק”. הרגישו אנשי “הבימה”, שכאן תנתן אפשרות לכל אחד להראות עצמו כשחקן, בהדרכת המורה הדגול, שיעמידם איש־איש במקומו הנכון, ללא משוא־פנים. ואכטאנגוב עבד ביושר־לבב, עד כדי אכזריות לפעמים, אבל “אין רחמים בתיאטרון” – היה אומר לנו – “האמת היא מעל לכל”. ובשעה שאמר זאת – על־פי־רוב היה מתחיל בדברים אלה את שיחתו מדי גשתו לעבודה – היו רבים (והם מאלה שנעלמו לאחר זמן מהקבוצה, מסיבה זו או אחרת) מתחילים לפלבל בעיניהם… שנון ונוקב היה מבטו אותה שעה, שכן היה מכיר ויודע את כל אחד ואחד, והרגיש, שרבים מאלה המסובים לשולחן־העבודה, אין לבם ל“הבימה”, אלא לטובת עצמם, והשתתף בצערם של רוב בני “הבימה” על מציאות “אבר זר” זה בתוכם.

אברים מדולדלים אלה, שנתלו ב“הבימה” בימים ההם, הם שעוררו בלבי ספיקות ואפילו פחד לגורל “הבימה”, אם תישאר ברוסיה. הם הראשונים התחילו כופרים בעיקרה של “הבימה”, ומראים נטיות ברורות לצד הקומוניסטים היהודים. והם שהתחילו פוגעים ומלעיבים בלאומיות ובעבריות שבנו. ערב אחד הגיעו הדברים לידי התפרצות, כשנתגלגלה בחבורתנו שיחה על “הבימה” לעתיד ועל תחית העברית בארץ־ישראל. כרגיל, השמיעו אחדים מ“אלה” ספיקות בעצם הצורך בתיאטרון עברי בארץ־ישראל, ומכיון שהשעה היתה מאוחרת, והשיחה התקרבה לסיומה, קם אחד והתחיל לשיר את “התקוה” במין לעג מעליב עד כדי כך, שדמי נרתח בקרבי; ניגשתי אליו וסתמתי את פיו בתנועת־יד ש“הסבירה” לו את מצב־רוחי, והוא הסתלק מיד הצדה. אולם אני לא אמרתי די ודרשתי ממנו בכל תוקף, שיעזוב מיד את הבנין, ואמנם הוא נשמע ויצא תיכף… מקרה זה בא ללמד על רגישותי היתירה לענין העברית בתקופה ההיא, שלא היתה מחוסרת יסוד, אף כי ייתכן, שהפרזתי בחששותי. על־כל־פנים, שמחתי, כשנצטרף לנו אותו זמן כוח עברי כצ’מרינסקי ז“ל, שהוסיף תקוות, כי הצד העברי של “הבימה” לא ייפגם עוד, ושמחתי משנה שמחה, כשנוסף צ. פרידלנד ונספח אלינו. בתחילה היה נחבא אל הכלים והיה עסוק בו בעצמו ואולם, אחרי שיחה אחת כשנקלענו יחד ל”איי הניבה" ע"י פטרוגרד, כרתנו ברית, שמקומה של “הבימה” הוא בארץ־ישראל.

בינתיים נעשו חיינו ברוסיה קשים מנשוא. מצד אחד השתוללה היאֶבסאֶקציה במלוא שגעונה, ומצד שני התחילו מנשבות גם ב“הבימה” רוחות, שלא בישרו טובות ליעודה הלאומי, בעטיים של אלה הנזכרים לעיל. העבודה המעניינת מאוד על “הדיבוק” כאילו השכיחה את כל הדאגות מלבי, אולם החלטתי כבר בשלה: “עד גמר המחזה”. יתר תוקף להחלטתי זו נתנה בתי הבכירה, שמלאו לה שנתיים ימים ושאלת חינוכה התחילה מנקרת במוחי, וביחוד, במוחה של רעיתי. האומנת היתה ערלית, ובתי היתה מבלה אתה כל הימים, משום שגם רעיתי היתה עסוקה בעבודת “הבימה”. והנה כל זמן שהבת היתה קטנה לא היתה הרעה גדולה כל־כך, אולם משגדלה, מצאה האומנת לנחוץ ל“חנכה” – לפי רוחה, כמובן – והיתה מוליכה אותה מדי יום ביומו אל בתי־היראה… אנו לא ידענו דבר, כנהוג, עד שבא מקרה אחד וטפח על פנינו…

ומעשה שהיה כך היה:

אבי ע“ה חלה במחלה אנושה, שלא קם עוד ממנה. והחליטו אנשי העיר, בה כיהן כרב וכמו”צ, להביאהו למוסקבה “אל הפרופיסור”, לרפאו. משנודע הדבר לחסידי חב"ד דמוסקבה באו להקביל את פניו והיו נמצאים כמעט רובו של היום על ידו. יום אחד, כשחזקה מחלתו של אבא ולא יכול ללכת לבית־הכנסת להתפלל, התאספו בביתנו כשני מנינים, וגם אני בתוכם, והתפללנו. אותה שעה שבה האומנת עם בתי מטיולן ובראות הילדה את היהודים העומדים עטופים בטליתותיהם ומתפללים, ניגשה אלי ושאלה: אבא, מה אתם עושים? – מתפללים, – עניתי לה. – לא נכון! – קראה בתי בקול – לא כך מתפללים! ותיכף לכן כרעה על ברכיה, השפילה את מצחה עד לרצפה והצטלבה: “כך מתפללים!..” עיני חשכו ורגלי מעדו. למזלי, עמדה כל העדה בתפילת “פסוקי דזמרה”, ואיש לא הרגיש בקלוני…

כל אותו היום לא ידענו שלוו: הוה אומר, שאנו מוסרים את בתנו לשמד בידינו ממש. אף אם נחליף אומנת זו באחרת – מי יבטיח לנו, שגם השניה לא תעשה כמעשה הראשונה?.. ועוד מקרה אחד בא וטפח על פני: בתי־הספר העממיים שנפתחו ברוסיה אחרי המהפכה, לקחו על עצמם לחנך את הדור הצעיר לפי מושגיהם החדשים, היינו: לעקור את האמונות הטפלות מלבם של הילדים, והיו משסים אותם בהוריהם המאמינים בדת ובאלוהים. והיה מעשה בילדו של בן־דודי, שמלאו לו י“ג שנים, וביקשו הוריו לעטור אותו בתפילין ולחוג את חג ה”בר־מצווה" בין מספר קרובים: אז קם הילד בחוצפה ילדותית, נזף בהוריו ואיים, שאם לא יחדלו מהבלים אלה, ילשין עליהם בפני הרשוּת. הורי הילד, סיפרו לי את המעשה בעינים דומעות, ושאלו בעצתי: מה לעשות? לא ידעתי, כמובן, לעוץ להם עצה, אך מלבי עלתה זעקה מרה: “הקץ לכל אלה!”

ענין הוויזה לארץ־ישראל הועמד איפוא על הפרק. החילותי מריץ מכתבים לדיזנגוף, לברנר ולעוד אחדים ממכרי, בבקשת וויזה בשבילי ובשביל אשתי ובתי. תשובה למכתבי המרובים לא קיבלתי, אולם ממקרה שאירע לי כעבור עשרה חדשים, נמצאתי למד, שאמנם נשלחה לי וויזה מארץ־ישראל. יום אחד הוזמנתי באופן דחוף אל הג. פ. אוּ. ואחרי שבתי בפרוזדור של אותו מוסד כחמש שעות, נקראתי לאחד החדרים ושם הסבירו לי בתקיפות, שלארץ־ישראל לא אסע… יודעים הם, כי כל אלה שברחו מרוסיה, מלשינים ומקטרגים עליהם בפני העולם החיצוני, “ואתם הציונים הלא ידוּעים לנו משכבר הימים!…” אכן, עלי להודות לרעיתי, שלא אמרה נואש גם לאחר המקרה הזה, ולא חדלנו לחלום ולעשות להשגת פּאספּוֹרט לחו"ל.

בינתיים חלתה רוֹבינה. בקוּמה מחליה, יעצו הרופאים שתכנס לסנטוֹריוּם לשבועות מספר, להחלמה, והעבודה התנהלה בלעדיה. היא אמנם לא עבדה על תפקידה של “לאה”, ב“הדיבוק”, כי התפקיד הזה ניתן לאחרת. כן, לאחרת! אנחנו קיבלנו עלינו את דינו של ואכטאנגוב, למורת־רוחנו, כי ראינו במסירת התפקיד למי שנמסר אז משום שגיאה. אבל אחרי שדיברנו בענין זה פעמים אחדות עם מורנו, והשגחנו ברוגז שהדבר גורם לו, שוב לא דיברנו אליו, אבל שמרנו את הדבר בלבנו עד עת מצוא.

והרגע הנכון אמנם בא. אותה שחקנית שהיתה קפּריסית מטבעה, וחשבה את עצמה משום־מה ל“השחקנית” בה"א הידיעה, נמלכה בדעתה ונסעה ממוסקבה, בלי נטילת רשות ובלי הודעה מראש, וכך נשארנו באמצע העבודה בלי “לאה” – בשעה שכל רגע היה יקר לכולנו, ובפרט שידענו כי זמנו של המדריך־הבמאי הוא קצר ביותר… וואכטאנגוב היה יושב בחזרות, כשהוא משתדל לחזק את גופו ולהשתיק את כאביו בכל מיני סממנים ותרופות. והנה כל העבודה הרבה, שהשקענו בה מיטב מאמצינו, עלולה היתה להגיע לידי אפס־גמור, חלילה, בעטיה של שחקנית בלתי־אחראית אחת. מובן שהדבר הרגיז את כולנו, אך יותר מכולם התרגז וואכטאנגוב: גם הוא הרגיש, כנראה, בקצו הקרב ורצה להשלים את מלאכתו. ובעת שישב וחזר אתנו על המערכה השניה של “הדיבוק” – שוב לא היה צריך אלא לראות את עבודת הרקדן לֶאשצִ’ילִין עם קהל־הקבצנים. – פנה פתאום אלי שישבתי על ידו אותה שעה – ואמר: אולי כדאי לגשת אל הסנטוֹריוּם ולנסות את “לאה” עם רובינה? כמובן, עניתי, שהנני מוכן ומזומן לצאת בשליחות זו אם אין בדעתו לעבור אתי על הקטעים שאני עוסק בהם. הוא הסכים לכך. קראתי למ. הלוי, ושנינו נסענו למקום ששם ישבה רובינה.

כשהתחילה העבודה עם רובינה נוכח סוף־סוף גם ואכטאנגוב, שזו היא “לאה” הדרושה למחזה. הראתה רובינה, בלי חזרות מוקדמות, שתפסה את עיקרה של אותה דמוּת טראגית, רדופת כוחות שלא מעלמא־הדין תוך חיי יום־יום יהודיים, עם חנם היהודי המיוחד. מי שלא ראה את עיניו הכבויות למחצה של ואכטאנגוב מתלקחות מחדש למראה “לאה” זו, לא ראה אדם מאושר מימיו. אותו יום היה לי יום חג גדול, – כזאת היתה “לאה” שחזינו בחלומנו. באה רובינה והגשימה את האגדה הדראמאטית של אנ־סקי, בהעלותה לפנינו את הנערה הרכה והענוגה, אותה בת־ישראל כשרה וחיננית, שעליה שרו משוררינו, עליה חלמו בחורינו… ועל שחקנית כזאת חלמו תיאטראות רבים. עם הופעתה במחזה כאילו קמו לתחיה כל יתר דמויותיו: נתאמתו עינוייו וסיגופיו של “חנן המקובל”, נתאמתו לבטיהם של “סנדר” ו“הצדיק דמירופול” ונתאמת כל המאמץ הגדול ורב הענין של העלילה הבמתית. נתאמתה לבסוף דרכו של הבמאי, שהדגיש לא־אחת את הכרחיות היחס הנפשי של השחקן אל הדמות שהוא מעצב, תוך שמירה על יסודות האמנות התיאטרונית.

מעתה נתחזקה אמונתי בעתידו של התיאטרון העברי, תיאטרון, אשר כוחות כאלה לו, יצור ייצור דבר חדש ובר־קיימא!

אֶנגל ובּיאליק    🔗

הרבה מאוד הוסיף לשלימות ההצגה הקוֹמפּוֹזיטור יואל אֶנגל, במוסיקה העממית היהודית, שתיאם לכל מומנט במחזה. ממנה הירבּה לינוק גם הבמאי, בשלבוֹ ובמזגוֹ את המֶלֶל עם הרֶנֶן.

אֶנגל גר במלאכובקה, עיירה סמוכה למוסקבה, והיה בא אלינו שלוש פעמים בשבוע לשיחות והתיעצויות, שאב חומר, חקר כל פרט ופרט, עד שידע את כל מהלך ההצגה, ולא ארכו הימים עד שהחל מעיר לכל אחד מאתנו הערות נבונות וכנות, ומתקן פגימות וליקויים, שלא עמדנו עליהם לפניו. לא זו בלבד, ששקד על דמויות המערכה השניה, שהוטל עליו להתאים לכל אחת מהן זמר לריקודה המיוחד והאופייני רק לה – אלא חדר גם אל תוך־תוכן של יתר הדמויות, שלא היתה להן שייכות ישירה לעבודתו המוסיקלית־המקצועית. הרגיש והבחין האמן עדין־הנפש ודק־השכל גם בכל תו ותג של המישחק, הבדיל בין אמת לזיוף, ולא שקט ולא נח עד שהעמיד גם אותנו על הבדל זה. שמח היה כילד, בהיוָכחו, שהבינו לדבריו, ואם נדמה לו, שלא הבינו, היה מוכן לשוב ולהסביר הכל מהתחלה. הוא הבחין, כנראה, שלפניו מאמץ רציני של העפלה אמנותית, אף כי נעשה מאמץ זה בעברית, שהיה רחוק ממנה ביותר. הוא נמנה על ה“עממיים” שהיו מתנגדים לציונות, אף כי הוא עצמו עבד לשם ענין לאומי, בשקדו על כינוס הנגינה העממית היהודית, שהרבה להרצות עליה במוסקבה. הוא שירת גם כמבקר מוסיקלי בעתון הרוסי המתקדם “רוּסקייה וויידוֹמוֹסטי”⁷ וחינך דור של אינטליגנציה רוסית ברשימותיו על האמנות המוסיקלית, אבל עם התחלת עבודתו ב“הבימה” התקרב יותר ויותר אל ה“עברים” עד שעלה לארץ־ישראל, עוד לפני עלות “הבימה”.

בלי חמדה נצטרף אֶנגל לעבודת “הדיבוק”, כי התיחס בספקנות לכל ענין התיאטרון היהודי: מה יתן ומה יוסיף עוד תיאטרון, הבא להראות ליהודים את מנהגיהם וסביבתם, בחינת צילום, ללא גישה תיאטרונית מיוחדת, ללא דבר חדש משלו להגיד לקהל? כך ובדומה לכך טען אֶנגל, אולם כעבור זמן־מה, אחרי שיחות אחדות ואחרי שראה בעבודה, נוכח לדעת, שטעה, ו“נדלק” גם הוא עצמו ונשתקע בעבודה עד כדי כך, שאמר: “הרי זו יכולה להיות תופעה תיאטרונית מעניינת ביותר!…”

ומאז התחיל בעבודת היצירה, שכולנו ראינו ברכה בה, ודבקה בו ההתלהבוּת לענין “הבימה”, ש“ממנה אנו מקווים לשמוע מלה חדשה בתיאטרון, מלה שאנו כה צמאים לה”. את ענין השפה שוב לא ראה כמכשול לשומעים שאינם מבינים אותה, ובכך הצטרף לדעתו של ואכטאנגוב. הלה השיב לטוענים, שהשפה העברית איננה מובנת להמון היהודי העמל: “אנחנו נעשה את שפת המחזה שלנו מובנת לכל!”

הקומפוזיטור אֶנגל יושב אל הפסנתר וסביב לו כל אנשי “הבימה”. המנגינות מוּשרות בפי כל, וגם וואכטאנגוב שר, כאילו הוא אחד מאתנו, ודמויות המחזה עוברות לנגד עינינו: לאה, חנן, סנדר, הקבצנים. “לעבודה!” נשמע פתאום קולו של וואכטאנגוב, והחזרה מתחילה מתוך התלהבוּת: אֶכּסטזה ממש. ומתוך אֶכּסטזה זו נעשית כל הסמליוּת של ההצגה כה מובנה ומוצדקת, על כל קויהן העקומים והשבורים של התפאורות, המביעות את סבלם של הקבצנים, עָנים והתמרדותם, בעולם מט לנפול. רק עכשיו החילונו להבין את ציוריו של אַלטמן, הדמויות הלגאֶנדריות שלו נעשו פתאום כה ממשיות, כה קרובות לנו, כאילו אחרת אי־אפשר היה לתארן. שוב לא ראינו את עצמנו בני העיירה היהודית שבמציאות, כי אם דמויות מאגדה עתיקה, שהוכנסו לעולם אמנותי חדש… המזיגה הנאה של השלישיה: ואכטאנגוב־אַלטמן־אֶנגל עם יצירתו של אנ־סקי הצליחה עד כדי כך, שהעלתנו למדרגה חדשה בעולם התיאטרון. ו“הבימה” היא שזכתה למזיגה זו, שבכוחה ניתן לה להגיד את מלתה החדשה בעולם זה. הנה הולך ונוצר תיאטרון בעל מעוף גדול של המוח והרגש והדמיון, בצורה אמנותית שונה מן הידוע ושגור עד כה. “הבימה” תופיע מעתה בכל גדלה התיאטרוני לעיני הקהל ואנשי האמנות במוסקבה. וכי דבר קטן הוא?!

ופתאום הועמדנו לפני בעיה חשובה וחמורה מאוד: העבודה אפפה אותנו והלהיבתנו עד כדי כך, ששכחנו כמעט לדאוג לצדה החמרי. המערכה הראשונה של “הדיבוק” היתה מוכנה והשניה הולכת ונגמרת וכסף להשלמת התפאורה ולבגדים – אין. כל מקורותינו הכספיים דללו וחרבו… גם כספי אני, בו עזרתי ל“הבימה” זמן־מה, אזל. חלקו נגנב וחלקו נלקח על־ידי הרשוּת. מה לעשות? תומכינו הראשונים – מהם הספיקו להמלט מרוסיה, ומהם נשארו בעירום ובחוסר־כל, ואחדים מהם כלואים בבתי־הסוהר ומחכים לגזר־דינם… לתקנת המצב, החלטנו לסדר נשף אמנותי ולהזמין אנשים שנתעשרו מה“נאָפּ” (המדיניות הכלכלית החדשה), וגם אמנים מהעולם התיאטרוני. חשבנו שהכנסת נשף זה תתן לנו את האפשרות לגמור את המחזה. חשבנו וטעינו. עשינו במיטב מאמצינו, והאכזבה היתה גדולה. המוזמנים אמנם באו וקיבלו ברצון כל מה שהכינונו בשבילם: הראינו להם קטעים מהמערכה הראשונה של “הדיבוק”, קראנו שירים, גם מזנון הכינונו – תה ועוגות. שתו את התה ואכלו את העוגות – ומצב־הרוח מדוכא אצלנו. האורחים מראים סימני שעמום. לא ידענו איך ובמה לגשת אל הענין, שלשמו נערך אותו הנשף. כל מה שהיה שייך לתחום האמנותי נעשה על הצד הטוב ביותר, אך הם, המוזמנים, לא הראו כל סימני רצון להתחיל ב“מעשים של ממש”. ייתכן שפחדו להתחיל בכך, מפני סכנת עינא בישא. בין כך ובין כך, חלשה עלינו דעתנו: כל תקוותינו תלינו בנשף הזה, ולבסוף, העלינו חרס בידנו. ומה יהא בסופו של המחזה? במה נגמרנו? ביחוד התביישנו בפני האמנים הנכרים שהשתתפו בנשף, ושידעו לשם מה ערכנוהו. הם ראו את אכזבתנו הרבה והשתתפו בצערנו… לא הרגשנו בהעדרם של וואכטאנגוב ומ. צ’כוב, שנעלמו פתאום מעינינו ופתאום חזרו והופיעו שניהם, לבושי סינרים לבנים ומפיות לבנות על ידיהם, “אַ–לאַ–גאַרסוֹן”, ומציעים למוזמנים תה, מסירים כובעיהם ומבקשים “על־יד”… מובן מאליו, שאמצאה זו הרימה את “מצב־הרוח” באולם, והמוזמנים פתחו את ידם הקמוצה, ושטרות־כסף התחילו עפים לרוב לתוך כובעי המבקשים. מהם ערכו אף מעין התחרות: אם נתן ראובן כך וכך, בא שמעון והוסיף כפליים ויותר…

ה“משולח” ב“הדיבוק”

קשה היה לי לראות בעלבונה של “הבימה”, שכל אותם היהודים החשובים לא הבינו ולא הרגישו במצוקתה, עד שבאו אלה השניים, שאינם יהודים, ששמותיהם מפורסמים בכל רחבי רוסיה, ובצורה מעליבה כזאת עלה בידם לעורר רחמים על “הבימה”.

ומכיון שהשטרות שנצטברו לא הספיקו כדי למלא את הצרכים שבשבילם נערך הנשף, קפץ ואכטאנגוב ועלה ‏ על ספסל והכריז על “מכירה פומבית”. כל הנאספים הביטו בו בתמיה רבה, כי לא ראו כל סחורה באולם. אבל הוא המשיך והודיע, בהראותו על מ, צ’כוב, שעמד על־ידו עלוב־נפש, ופניו נשתנו בּן־רגע, שהוא מוכן למכרו לעבד, לכל המרבה במחירו. “מכירה” זו הכניסה סכום הגון, והנשף נגמר בכי טוב…

החיפושים אחרי הדמויות של המערכה השניה לא היו מן הקלים ביותר. ואכטאנגוב ביקש לתת בריקוד שבמערכה זו טראגדיה עם סאַטירה. בכל אחד ואחד מהקבצנים נכללו כל הקבצנים, כל האסונות, כל בלהות העניוּת. הפּסחים, והעיוורים, הגבנים והחרומים ושאר האומללים אינם אלא קרבנות הנגישה והלחץ של אי־השוויון הסוציאלי.

בקטעים ההמוניים במערכה זו, חיפשו מורינו אחרי שלימות התנועה האחידה, הריתּמוּס הכללי. וכאן נתקלו בקשיים: מי מהשחקנים שהיה צריך לעצב אחת הדמויות ממין זה – ולא התרוממה ידו כמו מאליה להתגרד?.. התנועה הזאת שימשה לואכטאנגוב דוגמא נאה למה ש“לא נחוץ” לעשות. כל זה – אמר לנו – אולי טבעי מאוד לעני; הוא יכול לעשות תנועות מתנועות שונות, העלולות להראות על דמותו העלובה, ואולם כל אלה התנועות הטבעיות במציאות לא יכירן מקומן בהצגה שנבנתה על עקרונות תיאטרוניים. כאן הן עשויות רק להפריע למישחק השחקנים ולהסיח את דעתו של הצופה מהעיקר. והוסיף לאמור: אם אחד השחקנים מדבר על הבמה, חייבים חבריו למישחק “לקפוא” על מקומם עד כדי כך, שגם תנועה קלה משלהם לא תמשוך את תשומת־לבו של הצופה. מצב־קפאון כזה לא יקבל הצופה לעולם כאילו הוא עשוי לכתחילה, אלא אם ימצא השחקן בו ברגע את הסיבה המתאימה והנחוצה באופן אורגני למצבו.

– “ואל נא תחשבו שאת הפּרינציפּ הזה המצאתי אני. אין זו קאפּריזה ואף לא אמצאה. הן מוצאים אנחנו בחיים מומנטים רבים כאלה. התבוננו־נא באדם האוכל ומגיש את הכף אל פין ולפתע פתאום הוא מפסיק את התנועה, כשהוא מאזין לדברי שכנו המספר לו דבר־מה. הוא מעונין לשמוע את הסיפור, וכל אותה שעה הוא מחזיק בידו את הכף בדרך אל פיו ואיננו מאבד טיפה הימנה. ויש מומנטים, כשגם קבוצות של אנשים “קופאות” אגב שמיעה או התבוננות בנעשה מסביבם”…

מתוך הקפדה על עקרון זה, הוכנה סוף־סוף המערכה השניה של “הדיבוק” בשלימותה. לא קלה ממנה בהרבה היתה המערכה השלישית. זמירות חסידים מובאות ומוצעות לרוב. כל אחד מעלה בזכרונו את זמירותיהם של חסידי עיירתו וסביבתו. כולנו מאזינים לכל ניגון ושוקלים אם ניתן לצרפו אל רוח ההצגה, להתאימו לאוירה התיאטרונית של “הבימה”. אֶנגל – כולו קשב, גם ואכטאנגוב עושה אזנו כאפרכסת. והנה מצאנו: השחקנית אֶליאַס, שישבה בפינת החדר, נזכרה בניגוני אביה הרב, באחת מעיירות ווֹהלין, התחילה מזמרת אחד מהם בקול עגום ומלא געגועים אל משהו בלתי־נתפס ועם זה מלא התלהבות פנימית.

מיד נמשכנו כולנו אחרי אותו משהו “בלתי־נתפס” ואפילו ואכטאנגוב התלהב והתחיל אף הוא מזמר אותו הניגון, כמי שיודע אותו משכבר הימים, משל נזכר בימי נעוריו, עת ישב בבית הוריו החסידים ושר אתם כגון דא… הוא הקסים את כולנו בשירתו. שעה ארוכה שרנו אותו. ניגון ובאופן כזה נתקבל ונתחבב עלינו ואֶנגל העתיקו והתקינו למערכה השלישית.

אכן, לא די בניגון בלבד כדי שהמערכה השלישית תהיה גמורה ושלימה בהתאם לאלו הקודמות לה. העבודה נמשכה לאט־לאט. הגישה אל ה“צדיק” כאילו נמצאה, אך מה נעשה ב“דיבוק”? איך תפתור לאה את שאלת ה“דיבוק” המדבר מתוך גרונה? ואיך נפתור את שאלת המת, “ניסן בן קריינה”, הבא לטעון לחנן בנו? לא העזנו לפסוק הלכה בדברים יהודיים ספציפיים, כמנהגיהם של “צדיקים” ודיני ישראל, בכלל. אף כי היו בתוכנו אנשים שזכרו כל אלה מילדותם, לא נמצא מי שירצה לשאת באחריות הגדולה. וכך נתמשכה העבודה יותר ויותר. ובינתיים בריאותו של ואכטאנגוב רופפת והולכת מיום ליום. וגם עבודת הצייר אלטמן עדיין איננה שלימה.

ופתאום נודע לנו מפי אנשי הקרמל, שביאליק עומד לבוא למוסקבה לפני צאתו לחו"ל, בדרכו לארץ־ישראל! לא־מעט עמלו גורקי וקמינייב, שיתירו לו לצאת את רוסיה. הידיעה הזאת הדהימתנו מחמת פתאומיוּתה, אך מיד ראינו אור גדול – ואם רק לשעה – מאיר “אי־בודד” זה שלנו, “האי היחיד שנשאר לפליטה מן המבול ששטף וסחף בעֶברה ובחמת־זעם את כל השתילים העברים” כלשונו אחר־כך, בעזבו את רוסיה באמצע עבודתנו על המערכה השלישית של “הדיבוק”. מעצם הידיעה על בואו של ביאליק, רווח לנו בהרבה. הוא שתרגם את המחזה של אנ־סקי לעברית והוסיף עליו הרבה משלו, ועצתו הטובה ודאי תהיה לברכה למערכה זו שאנו מתחבטים בה ואולי גם למערכות הקודמות. ובכלל, היתה לנו הרגשה חגיגית, ששהייתו אתנו – ולוּ גם לימים מוּעטים! – תפדה אותנו, העברים, מבדידותנו האיומה!

גם ואכטאנגוב הביע את גודל שמחתו לקראת בואו של ביאליק. “סוף־סוף יבוא היהודי הגדול שבדורנו, והוא ידריכנו בעצתו!” – אמר מתוך צפיה.

מובן מאליו, שהיתה התעוררות גדולה בין “השבלים הבודדות”, השרידים העברים במוסקבה. הללו כאילו קמו לתחיה והתכוננו בחשאי להקביל את פני ביאליק.

יום בואו היה חג גדול לנו ולכל יהודי מוסקבה. כשיכורים היינו מאורו ומזיוו. הפגישה הידידותית והחמה השכּיחה מלב כולנו את מצבנו ואת מצב היהדות במדינה, בכלל. הוא היה זורח כולו, אף כי שיחתו היתה מהולה שנינה ולעג לכל אשר עבר עליו באודיסה. עד אשר בא למוסקבה.

הזמנו אותו להשתתף בעבודתנו וכן לבוא להצגת “היהודי הנצחי” במהדורתו הראשונה, שערכנו לכבודו. אותו ערב לא יישכח שנים רבות מלבי ומלב כל יהודי מוסקבה שנוכחו בהצגה. ניתן להם במשך שעות אחדות מעין מזור לפצעי לבם, נפתח להם מַעְיַן ניחומים על כל סבלם. קראתי בעיניהם העששות, שהוצתה קרן־אור בעולמם. דמעות־גיל ניגרו מעיני־רבים שזכו להיות במחיצתו, בצל קורתה של “הבימה”, אותו ערב, עת נתאספנו בפוֹאיֶיה וישבנו כולנו על המרבד הגדול סביב לו. לא אוכל למסור את פרטי דבריו, שרשמתים בשעתם, כי נטלו ממני על הגבול את כל רשימותי ודבריו בכללן. במצהלות־צחוק ליווינו אותו למעונו והוא הוסיף לגלגל שיחתו אתנו, על דברים העומדים ברומו של עולמנו, עד שבחצי הדרך הסתכל בשרוולי מעילו ופרץ בצחוק אדיר: “נכנסתי לתוך מעיל שאינו שלי! הלא זה מלבושו של תינוק!” – קרא מתוך צחוק – “ואיך זה לא השגחתי בכך קודם לכן?…” והמשיך בצחוקו גם כשנכנס אלינו ומצא את מעילו שלו תלוי לו בשקט ובנחת על הקולב. ומשנודע לו שאותו מעיל היה מעילו של חברנו ורדי, הכפיל את צחוקו ונשאר עוד אתנו שעה קלה וסיפר מילי דבדיחותא עד שנפרד מעלינו וחזר למעונו.

אותם החדשים שבילה ביאליק בתוכנו, נתנו אותותיהם לטובה גם בואכטאנגוב. הוא שכח את מחלתו הממארת ונשתקע בעבודה נמרצה. לא לחינם כתב אחר־כך ביאליק על התקופה הזאת: “אני בעצמי הייתי בוער ביניהם כאש להבה. יחד אתם היינו כולנו לפידי־אש בוערים כל שלושת החדשים. ויש רק לתמוה איך לא נשרפו כולם לאפר!”

ביאליק, בכוח הדינאמיקה היהודית הגדולה שלו, הסב את גלגל “הדיבוק” עד שהקים את שיווי־המשקל הדרוש בין מגמתו הישראלית ובין המגמה החברתית, שהועמדה תחילה בראשו, עקב המהפכה האוקטוברית. וכך נוצר אצלנו סגנון תיאטרוני חדש, כביכול, נוצר שחקן חדש, כביכול, והלב עלץ למעשה רב של יצירה – יצירה שלנו. אך מצד שני, ניקרה במוח שאלה מטרידה: על אף כל ההישגים התיאטרוניים בצורה ובסגנון – היתאימו כל אלה אל החיים העבריים החדשים ההולכים ונוצרים שם במולדת, בארץ־ישראל? אנחנו, העמלים פה, לפי רוח הזמן שברוסיה, הנסחפים עם זרם המהפכה האוקטוברית – מה נגיד בהישגנו זה לקהל העברי בארץ? מי יודע – התגנבה ללבי מחשבה, שהיתה מעיבה לפעמים את חדוות היצירה – אם הקהל ההוא יקבל את חידושינו?

אולם גברה ההתלהבות על הספיקות, ביחוד אחרי שביאליק העמיק חדוֹר לרוח היהודית של המחזה. להתלהבוּת הכללית נוספה נימה של עצבנות מצד הבמאי, שהרגיש כי ימיו ספורים, וחרדה גדולה נתעוררה בלבנו לאדם יקר זה, שאִינה לנו הגורל, והנה הוא הולך ונעלם מאתנו ולעינינו. הוא התחיל לדבר בגלוי על המות, כמי שמחכה לו יום־יום. בהסבירו קטע זה או אחר, היה דומה עלינו כמצַוה לביתו. דרישותיו היו מעין דרישת “שכיב מרע”. הן היו מלאות רמזים להתוויית דרך עבודתנו להבא בתיאטרון שלנו. הוא הזהיר אותנו, שלא תמיד יהיו מאורעות ומהפכות בחיים ולא תמיד יהיה איפוא הקהל “מחושמל” כמו בזמן הזה, אולם הימים האלה קובעים צורה חדשה לחיים וגם לתיאטרון. הם שהדליקו בנו מיני “זרקורים” הנמצאים בתוכנו, במוחנו ולבנו. לאור ה“זרקורים” האלה אנו רואים חידוש גם בדמויות הידועות לנו משכבר הימים, חידוש בפסיכולוגיה ובקוי ההווי שלהן. כל מה שהסתתר או שלא השגחנו בו לפני המהפכה, נתבלט עכשיו עד כדי כך, שלפעמים הטפל נעשה עיקר. בלי רצוננו ומבלי שנשים לב לדבר, משתנית ההדגשה ומתחלפת צורתן של הדמויות!

נגד ה“טראדיציה” במרכאות ונגד השיגרה בתיאטרון, היה נלחם בכל עוז־רוחו.‏ כמוריו סטניסלבסקי ונמירוביץ’־דנצ’נקו ‏ היה מסביר יום־יום ושעה־שעה את הנזק הרב ששתי אלה גורמות לשחקן בכלל ולשחקן צעיר בפרט. הן – היינו: ה“טראדיציה” וה“שיגרה” – חוסמות את הדרך לפנטאסיה של השחקן, שאסור להעמיד בפניה מכשולים. שתי אלה עלולות להטותו מהדרך הישרה, ולהפנותו לדברים צדדיים שאינם עיקר לשלימות יצירתו.

השחקן, וביחוד שחקן בעל נסיון, בעל כשרון, שרכש את לב הקהל, נושא לפעמים בחיק יצירתו אוסף שלם של שיגרות שסיגל לעצמו, גישות ידועות במישחק – שאגב, רבות מהן מלאות כשרון, מלאות חן ובהירוּת־השׂכל; שיגרות אלה הן נעימות, כרגיל, ומקובלות על הקהל – ערובה נכונה להצלחה, ועל־פי־רוב הן נעשות אוֹרגניות, בחינת עצם מעצמיו של השחקן, עד כדי כך שהוא עצמו אינו מרגיש בהן. ואילו בשביל דמות פלונית, הן כמחט בבשר חי ממש. דומה הדבר שעיקר־העיקרים בעיצוב דמות זו אינו אלא הטפל הזה… בת־צחוק מיותרת, או אנחה שלא במקומה על פי מהלך המחזה, “מבט” ידוע אל הקהל – כל אלה עלולים להרחיק את הרגש האמתי והחי ואת היחס הנכון. –

בתוך אוירה קפדנית זו של זהירות והתעמקות ביצירה, בצירוף העצבנות, שליוותה את פרפורי הגסיסה של הבמאי, נשלמה מלאכת המערכה השלישית של “הדיבוק”. ובזה תמה ונשלמה העבודה על המחזה כולו.

ההכנות המרובות להצגת־הבכורה נעשו אף הן מתוך עצבנות קדחתנית: “אנחנו עומדים בפני בחינת־הגמר” – היה אומר הבמאי. ה“דובים” מתכוננים זה מכבר לבוא ולראות את עבודתי ועבודתכם. הכונו, חבריא, ואל תקלקלו את השורה… בטוח אני, משום־מה, שהם יקבלו את עבודתנו באהבה. וכי מה? כלום סטינו מהדרך התיאטרונית שהתוו הם? האם לא על יסודותיהם בנינו את הצורות החדשות שבמחזה זה? וכי סתרנו במשהו את הבנין העיקרי שהקימו הם? להיפך, עם כל החידושים שהכנסנו, הבלטנו יותר ויותר את היסוד הנאמן שהניחו הם, והוספנו נדבך חדש לבנינם־בניננו!..

הלב פחד ורחב. התיאטרון העברי מתכונן להרים את המסך ולהגיד ל“מֶכָּה התיאטרלית” את דברו… ‏ אנחנו, קבוצה קטנה של צעירים, טירונים במקצוע, ניגשים להניח יסוד לבמה עברית, שתפתח תקופה חדשה באמנות התיאטרונית ובתחית השפה שם, בארץ־ישראל. מי אנו ומה כוחנו, שזכינו לכך?! בעוד ימים מספר נרים את המסך בפני הקהל. כמה קסם, כמה כוח טמיר גלום במלה האחת הזאת: “מסך!”

הלב פחד ורחב. אני לא ידעתי את נפשי. הוזמנו גדולי הבמאים והשחקנים מהתיאטראות שבעיר והם שיפסקו דיננו: לשבט או לחסד. מה שהרגיש הבמאי אותו יום, הבינותי היטב. זו היתה דרכו האחרונה של וואכטאנגוב בחייו התיאטרוניים (אמנם, “הנסיכה טורנדוט” באה אחרי “הדיבוק”, אולם הוא לא זכה לראות את הצגת־בכורתה), הצגת “הדיבוק” היתה שיא עבודתו בתיאטרון, בה הראה את כוחה של האמת הפנימית המזוקקת, המתרוממת ומגעת עד לידי שירה. זו היתה אמת החיים, שלה הרשות המלאה להקרא בשם “אמנות”. הצגת “הדיבוק” היתה לחג התיאטרון החושף עומקו של רעיון וממצה נבכי חווייה ומכתירם בכתר יופי לירי.

נצחון “הדיבּוּק”    🔗

הצגת הבכורה של “הדיבוק” שהתקיימה ביום 31 ביאנואר שנת 1922 היתה לא רק חג לתיאטרון בלבד, אלא גם נצחון גדול לאנשי “הבימה” וליהודי רוסיה בכלל. עלובים אלה – אנוסים, שסכנת־הכליון רחפה על ראשם לכל מגע עם העברית – נשאו בחוּבם את השמחה על נצחון “הבימה”. פיצוי גדול קיבלה היהדות המוסקבאית וכאילו בטלגרף הועברה הבשורה לכל ערי המדינה, ומאז, התחילו יהודים נוהרים אל “הבימה” מכל קצוי רוסיה. הם היו מסכנים את עצמם ממש, בהשיגם רשיונות־נסיעה, שהיתה אסורה אז בהחלט – לשם צורך ממשלתי, כביכול, והיו באים לראות את “הדיבוק”. ואחר־כך היו שבים הביתה ומספרים בחשאי על הנס הגדול, “נס הבימה”, שהתרחש במוסקבה…

העתונות המקומית הריעה על הנצחון ב“מכּה התיאטרלית”, במוסקבה על הישגו הגדול של הבמאי ועל השחקנים היהודים הצעירים שהראו נפלאות על הבמה.

גדולי השחקנים, במאים מפורסמים, אנשי ספרות ואנשי תיאטרון סתם ריכזו את תשומת־לבם לבנין הקטן והצנוע, העומד באחת מסימטאותיה של מוסקבה ונתנו דעתם על הפלא המתרחש בו, ערב־ערב היו נפגשים באותו הבנין ומרבים בשיחות, ויכוחים ודיונים בהלכות הבמה. עלצנו והתגאינו למשמע כל אלה. ולא אנחנו בלבד. נתעוררו גם אחדים מאלה היהודים, שנקראו בשמות זרים ושכחו את מוצאם היהודי מכבר, באו והודו על חטאתם. “קטן הייתי עוד, כשהורי העבירוני על דתי – הודה אחד השחקנים הידועים במוסקבה – כל ימי לא ידעתי דבר מהיהדות, ואילו היום, היום הזה, בא וגילה לי, מי אני ומה אני. יהודי אני בכל רמ”ח אברי אף כי למראית־עין נחשב אני לגוי!…" – דברים אלה אמר לנו אחרי הצגת ה“דיבוק” כשנשארנו בתוך הבנין עם האנשים שסירבו לעזוב את האולם, אף כי היתה השעה מאוחרת.

שבחי העתונות והפרסום הרב שניתן להצגה החדשה בכל העיר, הביאו לידי קוּריוֹזים מגוחכים למדי בין הקהל שלא ידע עברית ולא הבחין בין המלים הזרות שהתחילו נראות במודעות ובעתונים. וכך יכולת לשמוע בחורים ובחורות מספרים: “הייתי אתמול ב”הדיבוק" וראיתי את “הבימה”…" וענו חבריהם, שעדיין לא זכו לכך, בקנאה, שגם הם מתכוננים ללכת ולראות את “הבימה” ב“הדיבוק”…

גם אל הקרמל הגיעה הסנסאציה של “הדיבוק”, והיו באים – מי בגלוי ומי בסתר – לחזות בפלא היהודי. למותר להגיד שאחדים מבין יושבי הקרמל היו באים להצגותינו לא רק מתוך התעניינות בתיאטרון, אלא משום שרבי־המדינה ראו לבוא: קמינייב ולוּנצ’רסקי היו מבאי “הבימה” הקבועים וממעריציה הגדולים, והודות להם ולידידותם החזקנו מעמד בין “זאבי־ערבות” ו“צפיעי היבסאָקציה”, כפי שכבר הזכרתי בפרקים הקודמים.

יהודים רבים היו נוהגים לבקר ב“הבימה” כמעט בכל פעם שהציגה את מחזותיה – שלושה במספרם – לא רק כדי לחזות בהצגה, אלא גם מפני שהיתה זאת הפינה היחידה, בה היה היהודי רואה את עצמו מחוץ לסכנה בתוך סביבה עברית. “הבימה” תפסה את מקום “אולם־התרבות”, שהיבסאָקציה הפכה אותו למועדון שלה, ומקום שאר המוסדות העבריים הרבים במוסקבה שנסגרו כולם כאחד. היא נעשתה מין בית־ועד ליהדות המוסקבאית הדוויה והעלובה. ולמותר להגיד, שדבר זה הרחיב את דעתם של אנשי “הבימה” והוסיף שמחה על שמחת היצירה שהיתה במעונם.

*

מכל מה שראו עיני מראשית צעדי על הבמה בארץ־ישראל ועד נצחון “הבימה” בהצגת “הדיבוק”, נמצאתי למד, מה רב ההבדל בין העבודות המועילות של שותפי ההצגה: המחבר, הצייר והמוּסיקאי, שאין לפקפק בחשיבות עזרתם האמנותית, ובין יצירת הבמאי והשחקן, שכן יצירת הבמאי והשחקן אינה קיימת מחוץ לתיאטרון, בעוד שאמנותם של הראשונים קיימת גם מחוץ לכתליו.

ואמנם קשה לשער את יצירת השחקן מחוץ לתיאטרון, כשם שאין לשער את התיאטרון בלי השחקן. ולא כן סיפור שנכתב בידי סופר, תמונה שצוירה בידי צייר, או מנגינה שחוּברה בידי קוֹמפּוֹזיטור. ‏כל אלה מופיעים ביצירות עצמאיות מוגמרות – בספרות, בציור ובמוסיקה. מחבּרי היצירות האלה משפיעים באופן בלתי־אמצעי על הצופה, השומע או הקורא. מה שאין כן בתיאטרון. כאן כל השותפים להצגה, מלבד השחקן, גומרים את עבודתם היצירתית עד להרמת המסך, בעוד שהשחקן אינו גומר אלא את עבודת ההכנה לתפקידו. מעשה־היצירה של השחקן נובע ומפכּה לעיני הצופה. השחקן בא בקשר חי וישיר עם הצופה, שלא כדרמטוּרגן, כצייר וכמוסיקאי. תוצאת עבודתם של אלה בתיאטרון פועלת כמובן רק באמצעותו של השחקן. השחקן מופיע כמתווך בין כל השותפים לעבודת המחזה ובין הקהל. מוטל עליו, קודם־כל, לפרש את יצירת המחבר מתוך הבעה מודגשה. חייב השחקן לפחת רוח־חיים בכתוּב, כדי שישמע השומע ויושפע ממנו. בידי השחקן נתון גורל הטכּסט של המשורר. לפי האינטוֹנאציה שבחר לעצמו, יכול הוא למלאו, לפתחו, ללטשו ולהעשירו, או – להיפך – לטשטשו, לזייפו ולשחתו במידה כזו, עד שייעשה נטול כל ענין. וכן תלויים בו יתר השותפים האמנותיים שבמחזה, כקומפוזיטור וכצייר, שהשחקן נעזר בעבודתם, בעודו מוציא לפועל – לפי הוראות הבמאי – את הרעיון היסודי, שהגה המחבר במחזהו. ובלי לקפח שכרם של כל השותפים להצגה, הנוצרת במעשי ידי כולם, אין ספק, שיצירת השחקן היא בכל־זאת העיקר והיסוד באמנות התיאטרונית.

מתוך זלזול באב־בנין זה, נכשלו כמה וכמה תיאטראות חדשים, שצצו אחרי המהפכה ככמהין וכפטריות, לשם “יצירה תיאטרונית חדישה”, כביכול. כסבורים היו שילכו בעקבות המהפכה אם יבטלו את כל ה“ישן”, בעודם חסרים כל יסוד חדש לבנות עליו את בנינם, – וראשית־לכל, העמידו בצל את השחקן. שוב לא נדרש ממנו אלא למלא את החסר לקוֹנסטרוּקציה החיצונית, לעזור להשלמת דמיונו של הבמאי, שהוא נעשה העיקר על הבמה. מה דאב הלב לראות בעלבונם של טובי השחקנים, שנהפכו לאקרוֹבּאטים בהצגות ה“חדישות” שבין־לילה צצו ובין־לילה קמלו. אכן, מצב זה לא האריך ימים, הקהל מרד בנסיונות־סרק אלה, תחילה במחיאות־אלם, ואחר־כך בויכוחים סוערים בפומבי, בספרות ובעתונות, עד אשר שבו אל המישחק ואל השחקן. נוכחו אחרי נסיונות רבים, שאין לתיאטרון זכות־קיום באין השחקן היוצר על הבמה – כמובן, בעזרת הבמאי, השומר על שלימות הקו של המחבר, מתוך שימוש בכל החומר הרבגוני של יתר השותפים להצגה.

מהו החומר לעבודתו היצירתית של השחקן? מה הם אמצעי ההבעה והביטוי שהוא משתמש בהם ליצירת הדמות האמנותית על הבמה? אנו יודעים, שהוא מצרף קו לקו, בתנועת־גופו, בארשת פניו, בהברקות שכלו ויקוד נפשו – הוה אומר שהחומר שהוא משתמש בו ליצירתו אינו אלא הוא עצמו. ובעוד שהצייר הגומר את תמונתו יכול להסתכל בה מהצד, בעוד שהקוֹמפּוֹזיטוֹר המשלים את מנגינתו יכול לשמעה מנוגנת בידי אחר, הרי השחקן משולל כל אפשרות לראות את תוצאת עבודתו, משום שהוא הנהו חלק בלתי־נפרד מעצם הדמות שעיצב. בעת ובעונה אחת, הוא מופיע על הבמה כיוצר הדמות האמנותית וגם – כחומר, שממנו נוצרה הדמות. זוהי כפילות הטבע ביצירת השחקן, המבדילה בינו לבין שאר אמני התיאטרון.

כיצד מעבד השחקן את החומר לעבודתו היצירתית? במה הוא פותח ובמה הוא מסיים?

בשחקוֹ על הבמה. ביצרו דמות זו או אחרת, עליו להביא בחשבון תנאי זמן ומקום ודרכי מעלליו של האדם אשר את דמותו הוא מעצב, וחייב הוא קודם־כל להבין, כיצד יעוצבו מעללים אלה בחיי יום־יום. לפעמים קרובות (על־פי־רוב אצל שחקנים פרופיסיונליים) ניגש השחקן אל יצירת הדמוּת לא מלגו אלא מלבר. בתחילה הוא רואה את הדמות לפי הילוכה, אופן דיבורה, תנועות והעוויות מיוחדות רק לה. אמנם יש וגישה חיצונית כזו מביאה את השחקן גם לידי חדירה פנימית, לנפש הדמות, ובכל־זאת עיקרה הוא חיצוניותה, הגורמת לאי־יציבות ביצירתו. אולם יש והתהליך הוא הפוך – כשהשחקן חודר תחילה לאופי הפנימי של הדמות, ורק אחר־כך הוא מתחיל לעקוב אחרי סימניה החיצוניים. משליקט סכום ידוע של קוים ותנועות כתוצאה מחיפושיו הפנימיים, הוא מחריף אותם בזכרוֹ את תנאי הזמן והמקום, בהם עסק ובהם התעמק. ומכאן הוא משפר ומשכלל את התפקיד בקויו האופייניים החיצוניים.

לאה ב“הדיבוק” (חנה רובינה)

ודאי אין הדמוּת הבמתית שלימה, בלי שתהא בה מזיגת הקווים הפנימיים והחיצוניים גם יחד. ככל שהביצוע יהא דק יותר, עדין יותר, כן יפחת צרכו של השחקן בגודש איפורו ותלבשתו. וחייב השחקן לפענח ולפרש במיוחד את הקוים האופייניים לדמות הנידונה דוקא, לה ולא לאחרת, ואם לא כן יהיה דומה בכל התפקידים, ללא כל הבדל בין דמוּת לדמוּת.

*

אחרי הצגת “הדיבוק”, כש“הבימה” קנתה לה שם בין הטובים שבתיאטראות מוסקבה, התחיל יִצְרֵנו מגרה אותנו לנסות כוחנו במחזה מסוג אחר. הצגות “הבימה” עד־עתה ממקור יהודי היו ובדין שהצליחו, כשם שהרוסים הצליחו במחזות מחייהם הם, הצרפתים במחזותיהם וכו'. גדולה מזו העזת תיאטרון החותר אל חופים רחוקים, לתחומים זרים לו, להווי, מחשבה, פסיכולוגיה, השונים בתכלית מאלה של דמויותיו הלאומיות. וכך נולדה המחשבה לנסות את כוח “הבימה” במחזות הגויים. היה במחשבה זו מן ההעזה היתירה, ביחוד משידענו כי מורנו ומדריכנו עוזב אותנו, הולך מאתנו לבלי שוב… בינתיים החלה שאלת הרפּרטוּאַר הבא מנקרת במוח. המוסד צריך פרנסה, ושאלת הצגת “הסוחר מווינציה” עלתה שוב על הפרק. רבים מחברינו התחילו רואים סוף־סוף את עתיד “הבימה” בארץ־ישראל, לשמחתי הרבה, ואמרו להכין עוד מחזה או שנים במוסקבה, בחינת “צידה לדרך”. ראו צורך ללמוד עוד במוסקבה משהו ממלאכת ה“בימוי”. סיסמה חדשה צצה במחננו: “במאים משלנו!” אולם, מעשה שטן, נתגלע דוקא בתקופה זו מעין התחלה של סכסוך במחנה, סכסוך שאיים להשבית את החג התיאטרוני שרינן עדיין בלב כולנו. סכסוך זה, אף כי נתישב תיכף להופעתו, לא נעקרו שרשיו, כנראה, עד הסוף, ומדי פעם בפעם היה פריָם המר פורץ שוב אל על, לזרוע פירוד ולזעזע את המוסד. ובינתיים מת וואכטאנגוב.

“נגינת־ביניים” בלנינגראד    🔗

המוסד היקר כל־כך לחברים, שנשאוהו על כתפיהם וחרדו לקיומו כל השנים, נזדעזע. חסרונו של המדריך האמנותי הורגש בכל. טעות גדולה טעו אחדים מחברינו בחשבם, כי מכיון שיש לאל ידם לנהל את הצד המשקי של “הבימה”, זכותם היא לנהלה גם מצדה הרוחני־אמנותי – ולדברי הקינטור והנרגנוּת לא היה קץ. חילוקי־הדעות נתרבו, ורוח החברים לא היתה טובה עליהם. אנשים שמסרו את חייהם למוסד זה במשך שש־שבע שנים וגם יותר, לא יכלו לראות בירידה המאיימת עליו, אם ההדרכה האמנותית תעבור לידים לא מאומנות. כולם הודו במסירותו של המייסד והמנהל נ. ד. צמח והעריכו את עבודתו הרבה, אבל לא יכלו להודות בהנהלתו האמנותית, בשום פנים. האוירה היתה מחושמלת, ובכל־זאת השתדלו החברים, מתוך חרדה למוסדם, לשמור בקפדנות יתירה על כבודו ועל שלימותו, אף כי נמצאו אֶלימנטים שחיכו בכליון־עינים למקרה שיביא את הפירוד, להנאתם…

בינתיים אירע דבר, שחידד את היחסים. עורכו של השבועון התיאטראלי היחיד במוסקבה פנה אלי בבקשה, שאכתוב בשבילו רשימה על “הבימה”. כמובן, שמחתי להצעה, כי היתה זאת ההזדמנות הראשונה לספר לקורא הרוסי את הגיגיו ורחשי־לבו של שחקן עברי. כתבתי מה שכתבתי בעברית והדברים תורגמו לרוסית. אך מה הופתעתי, כשהופיעה רשימתי באותו עתון, ובראשה נדפס גם תצלומן של שורות אחדות מכתב־ידי העברי! בטוח הייתי, שחברי רק ישמחו להופעת רשימה כזאת על המוסד, שכולנו שותפים לו. אולם לא כן חשב נ. ד. צמח. הוא התחיל דורש במפגיע שאתקן את ה“מעוות” ואכתוב בגליון הבא של אותו עתון הכחשה לדברי עצמי… מובן שסירבתי, וכך הקיץ הקץ על קשרי ידידות שנמשכה כשמונה שנים, שנות עבודה משותפת, שנות תקוות וחלומות, כשלונות ונצחונות. ומשנותק הקשר, צפו ועלו פתאום כשמן על פני המים דברים רבים, שלפני המקרה הזה כאילו לא נראו ולא הורגשו, ועתה הובלטו פתאום. הנה אבדה לתמיד האמונה בשיתוף העבודה לשמה.

למזלנו, עלתה אז שאלת “לנינגראד” על הפרק. קסמה לנו ההצעה לערוך הצגות בעיר־הבירה השניה של רוסיה והשכיחה את כל המרירות והרוגז שנצטברו בלב כל אחד מאתנו. וכי מילתא זוטרתא היא: הסיבוב הראשון של “הבימה”? דמיוננו התחיל רוקם חלומות מפוארים: מכיון שה“ארזים” המושלים בשתי בירות המדינה סובלים את התיאטרון העברי ומרשים פרסום כזה – הן לא יעזו “אזובי־הקיר” בשאר ערים להתנגד לבוא “הבימה” גם אליהן, ונציג בקיוב, חרקוב, יקטרינוסלב, מינסק, אודיסה, הוֹמל… הראש הסתחרר משמחה לזכר הערים האלה, שרוב תושביהן יהודים הם! עולם רחב וחדש נפתח לפנינו! אולם, קודם־כל, עלינו לרכז את כל המאמצים להופעתנו בלנינגראד. הלא גם בבירה הזאת תיאטראות ידועי־שם, שחקנים מפורסמים וקהל שגדל על מסורת התיאטראות שלה, ואם “כבשנו” את מוסקבה, עדיין אין זאת ראיה שגם לנינגראד תיכנע!… והילכך – לעבודה מאומצת, לשיפור, לתיקון ולהשלמה! ביטוי־מה להרגשתנו בזמן ההוא נתנה אחת השחקניות, באמרה: “אוי ואבוי – שוב דובים!…”

כאילו שכחו חברינו על איסור העברית במדינה. שכחו לרגע קט את אשר עבר על כל המוסדות העבריים בשנים האחרונות. כל זה לא היה אלא חלום רע, ועתה נקיץ והנה הכל מותר! יפתחו בתי־הספר העבריים מחדש, הוצאות־הספרים שוב יתחילו בעבודתם, והסופרים העברים – שמהם נמלטו על נפשם ומהם מסתתרים פה – יגיחו ממחבואיהם ויחדשו את יצירתם בפרהסיה!… אך אני לא יכולתי לשכוח אף בשעה מרנינה זו את המחזה האיום שראיתי פעם, בעברי ליד הבית בו היה מחסן “הוצאת שטיבל”. ראיתי ערימות־ערימות של כרכי “התקופה” העבים ועוד ספרים רבים של אותה ההוצאה, מוטלות על גבי המדרכה המושלגת וחיילים מטעינים אותם על מכוניות־משא גדולות, לשמש חומר־הסקה למשרדי הפקידות… לא, את המחזה הזה לא שכחתי, ולא אשכחנו שנים רבות. אמנם – אמרתי בלבי – הספרים ישרפו, אך כל אש לא תוכל לאותיות המרובעות, אותיות חיות הן שנשמתן מפרפרת ופורחת בין שמים וארץ, עד שתמצא את תיקונה במקום אחר! ובלי משים העבירוני מחשבותי לשם, אל אותה “הארץ החמה, היפה”, בה יושב קיבוץ מצער ורוקם חלום חיים חדשים, חיי עם שיֵשב בעתיד לבטח וייצוֹר את יצירותיו באין מפריע…

לא ולא! – חזרתי בלבי על אותה ההחלטה, שגמלה בי זה כבר, – כל הנצחונות של “הבימה” בערי־הבירה של רוסיה האדומה לא יזיזוני מהחלטתי. אחרי לנינגראד, עלי לשוב לארץ־ישראל, ויהי מה!

אמנם קשה, קשה מאוד היה לי להפרד מאת חברי ומאת המוסד שכה הרבה שנות־עמל השקעתי בו; עתה, שזכיתי לראות בהגשמת חלומותי מאז היותי בארץ־ישראל, בצורה כה יפה ומשובחת; עתה שזכיתי לראות את סוכת התיאטרון העברי בנויה לתפארת, בחינת “נס לגויים”, – דוקא ברגע מאושר כזה, אומַר לעזוב את הכל, לרבות חברים, שאני השפעתי עליהם להצטרף אל “הבימה”! איך אשא עיני אליהם, מה אגיד להם אם ישאלוני: “על מה ולמה עשית כזאת?”

מאידך ניחמה אותי המחשבה, שהמוסד הנהו בר־קיימא כעת, שמו הולך לפניו, וכל רוח – הן מצויה והן שאינה מצויה – לא תוכל לו. יותר מדי השקיעו בו חבריו מכוחם ומאונם, יותר מדי סבלו עד אשר הקימוהו על רגליו וביססוהו מבחינה אמנותית, ולא בנקל יעזבוהו. ואם אני האחד אצאנו, מתוך מניעים נפשיים מיוחדים, הידועים רק לי, לא יבולע להם, בגללי…

אמנם היו בין חברי “הבימה” אחדים, שהשלו עצמם לחשוב, כי מכיון ש“הבימה” נתפרסמה כל־כך – סימן הוא, שכל יחיד בה, הנהו שחקן גדול, כליל השלימות ויכול הוא לעזוב את “הבימה”, כשתצא זו את רוסיה – וכל העולם יהיה פתוח לפניו… טעות גדולה טעו הללו. לא הבינו שסוד קיומה של “הבימה” הוא בכוחה המלוכד, הקולקטיבי, ורק בכוחה זה נתפרסמה, אבל משהם נפרדים, שוב אינם מפליאים כלל וכלל באמנותם ואינם עולים על שחקנים אחרים מתיאטראות בינוניים! וזו סיבת ירידתם של אלה שנפרדו מ“הבימה” באמריקה ואמרו להבנות שם על זרי־דפניה מבלעדיה. נפרדו וניסו נסיונות רבות ושונים ונשארו אברים מדולדלים ללא תיאטרון, ללא מישחק וללא אחיזה תיאטרונית. רק אחד מהם, שכשרון במאי לו, תופס שם עמדה עד היום. אכן גם עבודתו באמריקה ינקה ממקור “הבימה” ותורת מוריה הראשונים.

רעיון הקולקטיב – הכוח המלוכד למען התיאטרון העברי – לא הוסח מדעתי בעת ההכנות לנסיעתי לארץ־ישראל, ומנוי וגמור היה אתי לעבוד ולהכין שם חומר אנושי בשביל “הבימה”, שתבוא סוף־סוף גם היא למקומה הנכון. ידעתי, כי על אף כל נצחונותיה בחו“ל לא תמצא מנוח כאן, כי לא תוכל ליצור את יצירתה העברית האמתית, בלא השפעה לאומית מבחוץ ובתוך אוירה שלא תמיד היא רצויה, על כל מעלותיה במובן האמנותי. ביחוד, עמדתי על הסכנה שבהשפעת היבסאָקציה במוסקבה, – השפעה שהטילה ספקות והיסוסים בלב אחדים מחברינו, ואמנם לא זכו לעלות לארץ־ישראל והם מתגלגלים עד היום אי־שם בחו”ל. חרדתי גברה עוד משראיתי שהסעיף הארצישראלי שבתכניתנו הולך ונדחק הצדה, הולך ונדחה מיום ליום: “עוד מוקדם לעשות את הצעד המסוכן הזה, עלינו להתכונן ולקחת עוד הרבה מהם!” – היו משיבים לי. ואני, אף כי היתה גם דעתי כדעתם בנידון זה, גבר עלי הפחד מפני הבאות וחיזק את החלטתי בדבר הנסיעה.

בינתיים הלכו ונשלמו ההכנות לקראת הצגותינו בלנינגראד. הכנות אלה בלעו את כל הזמן הפנוי מהעבודה הרגילה, היומיומית. ידי צמח ושאר החברים מלאו עבודה. ואמנם עלה בידי צמח, בהשתתפותם של צעירי ישראל בלנינגראד, קנאי העברית במחתרת, לעניין את זינוֹבייב, ראש הקומאינטרן אז, במעשה “הבימה”, ומובן שהתעניינותו הביאה תועלת רבה לעניננו.

הנסיעה ללנינגראד עודדה את כל חברי “הבימה”. אחרי שבתם זמן כה רב במוסקבה, חשבו, משום־מה, שאוירת המקום החדש, בירת רוסיה השניה, שרוב אוכלוסיה אנשי תיאטרון ואמנות מימים ימימה, תשפיע לטובה, לישֵר את כל ההדורים במוסדנו שיתחיל שוב בעבודה פוריה, עבודה לשמה.

עלי להודות, ששמחתי אני בבואי ללנינגראד היתה מהולה בתוגה רבה. שוב נקלעתי למקום קיבוץ יהודי גדול, שמאז ומעולם נודעה חשיבות יתירה לפעולותיו וגדולה היחה השפעתו היהודית והציונית על היהדות ברוסיה. קיבוץ זה היה הולך ושוקע, הולך ומאבד את הצורה המיוחדת שצר לעצמו עוד מימי הצאַרים, הולך ומאבד את עצמאותו ונטמע, שלא ברצונו, בין אזרחי המדינה. עם בוא “הבימה” ללנינגראד, צצו כאלו מבטן האדמה השבלים הבודדות שנשארו לפליטה, מאלה שלא עלה בידיהם להמלט על נפשם בעוד מועד, והופיעו בתיאטרון המיכאילובי הגדול. אגב: בנין עתיק ומפואר זה “נתיהֵד” זו הפעם הראשונה לקיומו על־ידי “הבימה”. לא לחנם נאנח השוער הזקן, שעמד מאחורי הקלעים, למראה היהודים המשונים הללו, בקפוטאותיהם המרופטות ובפיאותיהם הארוכות, על הבמה, והוא כאומר: “הנה עד היכן הביאה אותנו ממשלת היהודונים!…” ראיתי את יהודֵי לנינגרד, כשפניהם כמושים ומבוהלים ובגדיהם בלואים ועיניהם – הוי רבונו של עולם, העינים הללו! בהן קראתי את כל הגיל לקראת הופעת “הבימה” במחנם, ואמרתי בלבי: הן לשם רגע אחד כזה בלבד, כדאי לנו לסבול את כל הסכסוכים והחיכוכים הפעוטים בין כתלי מוסדנו. מה ערך לכל המחלוקת הקטנונית שבינינו לבין עצמנו, – בה בשעה, שהופעה אחת שלנו, הופעה משותפת על הבמה, מביאה כל־כך הרבה אורה, שמחה ועידוד! עידוד שאבו אפילו מעצם העובדה ששֵם מוסדנו מופיע בפרהסיה במודעות העירוניות בצוותא עם שמות כל התיאטראות הממשלתיים וגם הוא נקוב בשם המפורש: "התיאטרון הממלכתי העברי “הבימה”, ולקמן: “היהודי הנצחי” (ברוסית “ויֶצ’ני ז’יד”), או “הדיבוק”, ביום פלוני, בשעה אלמונית!…

הרגשתי, כשחקן עברי, שהיחס ביני לבין הקהל היקר הזה הולך ומתהדק, הלבבות קרבים ומתאחדים ואין ביני לבינו אלא זה, שהוא יושב באולם ואנחנו נמצאים “במקרה” על הבמה. כאילו הוסר הקיר המבדיל בינינו והושג מאליו הגדול שבהישגי התיאטרון: היצירה המשותפת בין השחקן והקהל, “היחידוּת שבציבור”, כפי שקוראים לה השחקנים. היתה לי הרגשה, ששפת היצירה של השחקן כה מובנה היא גם לאלה שאינם מבינים את השפה המדוברת בפיו. השפה “שבין השורות” נשמעת, מתקבלת ומובנת, מפני ששפת התיאטרון היא, שפה עולמית, חפשית מכל הגבלות וסייגים שעשו אנשים לעצמם.

בין הצגה להצגה, התהלכתי בלנינגראד, היא “פּטרבּוּרג הקדושה” לפנים, שוטטתי ברחובותיה, ועיני לחורבן הגדול והנורא של שלטון הצאר. ראיתי בכרוע הרשע והזדון, העריצות והאכזריות של מלכי בית־רוֹמאַנוֹב תחת רגליהם של הנאנקים והמעונים! לא עוד נראו בחוצות קריה רבתי זו אותם הבחורים העליזים, שליטי העם, צוררי היהודים, שהיו יוצאים בשליחותו של אותו מלך נבל, לשפוך נהרי נחלי דם של יהודים חפים מפשע, רק בשל היותם יהודים. כאילו במחי־יד אחד נמחתה כל הכנופיה הרוצחת מתחת שמי אלוהים. נפתחו שערי ארמונותיהם לכל עובר, ואתה רואה את כל העושר, הזהב והכסף ושכיות־החמדה – פרי עמל העם הזה, שנצבר בהיכלי־התענוגות של רועציו־רוצחיו. דומה היה, שהיכלי־תפארה אלה חפו ובושו בפני קבוצת היהודים, הדורכים על רצפות הבהט והשש, שרק שועים ומלכים דרכו עליהם… כסאות מלכי רוסיה עמדו מבוישים לפני, ושרביטיהם מונחים כאבן שאין לה הופכין… אני, יהודי מערי תחום־המושב, שלא היתה לי זכות־ישיבה בערי רוסיה הקדושות ומה גם בבירותיה הקדושות: מוסקבה וס"ט פּטרסבּוּרג, מתהלך כאן להנאתי ורואה בחורבנה של ממשלת־זדון זו. רואה אני בחורבנם של בתי־הסוהר האיומים, הידועים לשמצה, ששמע עינויי אסיריהם היה מטיל אימה על הכל. ועתה פתוחים הם לכל עובר, והשומרים מראים לך את תאיהם ומספרים בדברי ימיהם, על פרטי פרטיהם, ופחד

תוקף אותך גם עתה למראה עיניך. הנה נפתחו שערי המבצר הפּטרוֹפּאבלוֹבי על כל מוראותיו וסודותיו והכתבות על קירות־התאים דוקרות את עיניך ומזכירות, שבכל דור ודור ובכל משטר ומשטר ישנם תליינים ומרצחי־נפש: שלטון הולך ושלטון בא, והתליינים לעולם עומדים!

לדאבוננו הרב, הקדיח צמח את תבשילו גם כאן, והשבית את שמחת נצחוננו בעיר הזאת. ביזמתו הופיעה, עוד לפני בוא הלהקה ללנינגראד, רשימה באחד העתונים ובה גמר הכותב את ההלל על אחת מתלמידות הסטוּדיה, שמילאה ב“היהודי הנצחי” תפקיד אחת הנשים הקונה אריג מהנביא; אשה שבאה אל השוק עם עוד נשים, לא גרועות ממנה. בעל הרשימה קבע – לא פחות ולא יותר! – שאותה תלמידה “משפרת את הבמה בהופעתה התיאטרונית ואיננה נשכחת מלב הצופה גם לאחר שהיא עוזבת את הבמה”… וזאת – אגב התעלמות גמורה ממישחקה העילאי של רוֹבינה, שזכתה לתשבחות אין־מספר מטעם הבקורת הרצינית על האמהוּת הקלאסית שלה, רוך נפשה, יגונה העמוק וקינתה המרה על חורבן עמה; מישחק אין דומה לו, שריתק את כל הקהל – היהודי ושאינו־יהודי – עד שהעיב גם על מישחקו של הנביא וכל־שכן שאר הנפשות שנמצאו אותה שעה על הבמה!

ולא ידע ולא הרגיש – או שידע ועשה מה שעשה בכוונה תחילה – אותו “מאן־דהוא”, שהצית במעשהו זה את “גדיש הקש היבש”… המעשה הסעיר את רוחות חברי “הבימה”, שעד־עתה, לפחות, עוד לא העיזה כל יד לנגוע בצפור־נפשה – גרעין־האמת שסביבו נאספו ונאחזו בו, הנקודה האחת והיחידה, ממנה ינקו את חיוּתם, בתוך החורבן הכללי. אם גם אליה הגיעה היד המהרסת – לא יחשו ולא ירגעו עד אשר יסלקוה מדרכם, ברם – השיבו אל לבם – לא ייתכן, שכאן בנכר, במקום שמביטים עלינו כעל פלא שבפלאים, במקום שהיהודים רואים בנו קרן־אור במחשכי גלותם, תקוה ותנחומין חלף חייהם המרים ומקבלים אותנו ככוהנים המשרתים בקודש על אף כל האיסורים לשחק בשפה “קונטר־רבולוציונית” זו; לא ייתכן שאזרחי העיר, המקבלים את פני מוסדנו כמוסד אמנותי רם ונישא, יימצאו למדים פתאום, שבתוך “מקדש־מעט” זה מנשבות רוחות של הרס!

בין כך ובין כך הצלחת “הבימה” הגיעה עד שיא הנצחון בלנינגראד. שני המחזות – גם “הדיבוק” וגם “היהודי הנצחי” – משכו אליהם קהל עצום, שמילא את האולם הגדול ערב ערב, והביקורת ידעה להעריך את הראוי להערכה, אף כי “היהודי הנצחי” שקל למטרפסיה מאת “הוֹמוֹ נוֹבוּס”. זה היה שמו הספרותי של המבקר הידוע קוּגאָל, יהודי, ששירת שנים רבות את התיאטרון הרוסי במאמרי־ביקורת שנונים. שנים רבות עמד על משמר התיאטרון והיה מעלה ומוריד הצגות בהבל פיו, כביכול. בשורותיו המעטות, המלאות אמת ויושר, ידיעה עמוקה ודרישה לאמת תיאטראלית, היה מרים שחקנים ומשפילם, וכל התיאטראות של שתי ערי־הבירה היו מצפים למוצא־פיו. קוּגאָל זה לא קיבל את “היהודי הנצחי” כיצירה הראויה להעלותה על הבמה, ולכן לא האשים את השחקנים ש“נפלו אל תוך כלוב צר ולא יכלו להחלץ ממנו”, על אף מאמציהם האמנותיים הכנים. לא כן הערכתו ל“הדיבוק”. כאן מצא כר נרחב לתנופת דמיונו. דמיון נשמתו היהודית, שכנראה התחילה גם היא מתלבטת ומפרפרת למראה הנשמות היהודיות, המתלבטות בתוך כתלי בית־המדרש שעל הבמה!… מכל־מקום, כן חפצתי אז להבין את שורותיו היוקדות. קראתי אותן, וראיתי את כוח־האיתנים היהודי הטמיר שאחז גם בציציות ראשו. כאילו נפתח פתאום מבוי סתום שבלבו, שהיה סגור ומסוגר שנים רבות ושב להקר מעיינו היהודי. בשורות מלאות ענין, שהעידו על מוח יהודי תלמיד־חכם, בקי וחריף, כאילו ביקש לשיר יחד עם “הבימה” את שירת היהדוּת הרוסית הנאנקת והסובלת, שעוד לא אבדה כליל ועוד לא אבדה תקותה, שעל אף הכל יהודה קום תקום! – קוּגאָל תיבל את מאמרו על “הדיבוק” בתבלין תיאטראלי כביכול, אבל שמחתו היהודית וגאוותו היהודית על נצחון “הבימה” התבלטה בין־השיטין.

ובינתיים הספיקו ה“מעוניינים” בדבר, להשפיע על מוסדות־הממשלה שישללו מאתנו את התמיכה העלובה, שהוקצבה ל“הבימה” כסמל הכרה. גם הנצחון הגדול בלנינגראד לא הועיל להעביר את רוע הגזירה, אף כי השם “תיאטרון ממלכתי” עוד נשאר לנו. הפעולה התרבותית במרכז “החלוץ” נעקרה וירדה שוב אל המחתרת. כל פעולה עברית או ציונית גררה מאסר, צינוק, וגירושין לערבות סיביריה. מיטב צעירינו וצעירותינו נקלעו בכף־הקלע, ומהם עקרו אל הצד שכנגד ונעשו צוררי־ישראל אף הם. הדור החדש נתחנך על דרכי ה“קוֹמסוֹמוֹל” מן הימים ההם להשמצת כל דבר עברי ויהודי. גם לאחר זמן, כשהשלטונות אסרו על הקוֹמסוֹמוֹל להתעלל בדת – הוסיפו “משלנו” להלחם בקדשי דת ישראל ובכל קניני התרבות הלאומית. הפחד מפני הפרחחים האלה היה גדול מפחד ה“ג.פּ.אוּ”.

הילדים נמסרו בידי ההורים ל“קוֹמסוֹמול”, שבאמצעותו ניתנה להם האפשרות להיכנס לבתי־ספר גבוהים. אכן, תמורת החסד הזה היו מבצעים “פעולות חשובות”, כמו: להכנס בשבת או ביום־הכיפורים לבתי־הכנסת, כשהסיגריה בפה, או לפצות בשירת האינטרנציונל עם פתיחת ארון־הקודש, או לירות בו לקול תרועת צחוקם של החברים ואין פוצה פה… והיבסאָקציה רואה מעשי־ידיה ואומרת שירה.

וגם בלנינגראד – אף כי שם עוד לא הגיעו לציניזם גס כזה, – ירדו העברים ל“מעמקים”.

לפני רעיתי ולפני עמדה שאלת חינוך בתנו בכל מוראה. ובעת שהותנו בלנינגראד, השתדלה רעיתי, שנשארה במוסקבה, והשיגה סוף־סוף את הדרכיות לחו“ל. על אף המכשולים שהושמו בדרכנו. היה עלינו לחתום על חוזה עם קראסין, שהיה ממונה על העזרה לרעבי ערבות־הווֹלגה, ושלח אותנו לחו”ל לשורת נשפים בתנאי, שעשרה אחוזים מההכנסה יוקדשו לטובת הרעבים. תנאי זה היה הכרחי, שאילמלא כן לא היינו מקבלים רשיון־היציאה. למותר להגיד שמטרתנו היסודית היתה למהר ולצאת ולהציל את נפשנו העברית מכליון ואת בתנו משמד. ו“הבימה”? – כפי שכבר אמרתי לעיל, בטוח הייתי, שתוכל להחזיק מעמד עד שתצא גם היא מרוסיה ואחר־כך שוב אצטרף אליה. יותר מדי שנות עמל, חלומות, תקוות לעתיד השקעתי בה, ולא יכולתי להעלות על הדעת, שאשאר מחוצה לה לאורך ימים.

לאחר שהדרכיות היו בכיסי וכל ההכנות לנסיעה כמעט שנגמרו, ראיתי את עצמי בימים האחרונים לשבתי במוסקבה כסהרורי… שוב עמדה לנגד עיני ארץ־ישראל, אליה שאפתי והתגעגעתי מאז יצאתיה. שוב ניצבו לנגד עיני אותם החברים, שאתם התחלתי את צעדי הראשונים על קרשי הבמה הארצישראלית. אם לא כולם שמרו אמונים לרעיון התיאטרון העברי – חלק מהם עוד אמצא על־כל־פנים. וכלום לא ימצאו בעלי כשרונות בין הצעירים והצעירות שהתחילו נוהרים לארץ־ישראל אחרי המהפכה האוקטוברית? ואולי – חשבתי – ימצאו בין אלה הממשיכים לשחק שם כשחקנים פרופיסיונליים שיסכימו להצטרף אלי?

תכניות מתכניות שונות התרוצצו במוחי, אך אותה שעה לא הייתי מסוגל לסכם כל תכנית מסויימת וברורה. “כשנבוא לארץ, אראה את אשר לפני!” – היתה מחשבתי העיקרית, והלב פחד ורחב לקראת העתיד. כזר וכאורח נוטה ללון התהלכתי בחוצות מוסקבה, שאהבתיה מאוד על כל הטובה שהשפיעה עלי.

הרחובות ההרוּסים למחצה, שהיו חביבים עלי גס בקלקלתם, סר פתאום חנם בעיני. אותם המבואות והסימטאות, בהם התהלכתי בלילות עם חברי, כשאנו בונים מגדלים בארץ־ישראל, הכבידו עלי פתאום וצר נעשה לי כאן. לשם שואפת נפשי, מה לי פה ומי לי פה? כל יום יקר, העבודה מחכה שם! שמי מוסקבה כאילו הנמיכו עוד יותר והועם צבעם בעיני. שמי ארצי רמזו לי וקראוני אליהם, השמים הגבוהים, התכולים והטהורים, שמי מרפא לרוחי הנסערת. כל יום לשבתי במוסקבה למעמסה היה עלי. רוב התיאטראות נסגרו לעונת הקיץ, ואלה הקיציים שוב לא משכו את הלב. עוד היה עלינו להפרד מאת משפחותינו, הנשארות ברוסיה לאנחות, והן מפוזרות על פני רחבי המדינה: מעיירת מולדתי ברוסיה הלבנה, שם עוד ישבה אמי שנתאלמנה לפני שנה וביקשה להקבר על יד אבי, וכל משפחתה – עד צאריצין על הווֹלגה, בה משפחת רעיתי. ענין הפרידה דרש כשלושה שבועות, ואחר־כך – לדרך! אכן קשתה עלי הפרידה מאת האנשים הקרובים לי ביותר, שידעתי, כי לא אראם עוד עולמית. אמא היקרה והחביבה! כעשרה ימים הייתי במחיצתה. חפצתי להזין עיני בה, להיות כה קרוב אליה. אולם היא היתה רחוקה־רחוקה ממני. היה לה עולמה שלה וחייה ועניניה שלה, שהיו זרים לי לחלוטין. ומשניסיתי לדבר על לבה שתסע אתנו לארץ־ישראל, לא הבינה דברי ותמהה: “ועל מי אטוש את אבא?”…

ובזאת נפרדתי בפעם השניה מעולמי הישן ומרוסיה החדשה, ושׂמתי פעמי לקראת מטרתי הסופית: החיים התיאטרוניים בארץ־ישראל.

 

ו. חיפושים תיאטרוניים בברלין    🔗

התא"י    🔗

בסוף ספטמבר 1923 באנו לברלין ההרוסה אחרי המהפכה שהתחוללה גם בגרמניה. ה“חופש” כביכול שניתן לעם זה אחרי נפילת וילהלם קיסר, לא השפיע עליו במאומה, לשנות את יחסו אל היהודים בכלל ואל יהודי המזרח בפרט. לי, ליהודי שטעם טעמו של חופש גמור ברוסיה הסובייטית, ששנאת היהודים היתה אסורה בה איסור גמור, היה קשה שבעתיים להמצא בקרב עם זה, שהשנאה לזולתו היתה מבצבצת ממראהו החיצוני.

זה היה הרושם הראשון משדרכו רגלי על אדמת גרמניה, הפעם. ברם, זכרתי את הימים הראשונים לשבתי במדינה הזאת, עוד לפני עלותי לארץ־ישראל, ימים בהם נהניתי מברלין המעטירה על תיאטראותיה ומוסדותיה התרבותיים, הספריות והמוזיאונים שלה, האוניברסיטאות ובתי־העם לתורה ולהשכלה. זכרתי את ימי “הקשת” שהוציא ראובן בריינין בברלין, ואת חבורת הסופרים העברים הצעירים שישבו שם, את צעירי ישראל שנמלטו מרוסיה הצארית, או גלו למקום תורה ושקדו על התרבות המערבית, אך עם זה לא עזבו את קניני עמם. זכרתי את חכמי גרמניה היהודים, שהעשירו את ספרותנו במקצועות רבים ושהיו נר מאיר ליהדות באשר היא שם, ונחה דעתי במקצת, על אף האנטישמיוּת, שנתנה אותותיה ברחוב, בבית־הקפה, בתיאטרון, ואפילו בעתונות המתקדמת, כביכול, שהשתמשה אף היא בכל שעת־כושר להבליט את סכנת ה“זרים” המכלים את כרמה של גרמניה. ואם העתונות המתקדמת כך, העתונות “הלאומית” לא כל־שכן; זו היתה מרעילה את קוראיה יום־יום בארס השנאה ליהודי.

שביב־אור באפלה זו, מצאתי בתיאטרון הגרמני: הרי ה“מיינינגֶנים” הם הם שחוללו את המהפכה הידועה באמנות התיאטרון, יצרו אמנות מעודנת במישחק ובהצגה והוסיפו להסבירה ולשפרה. וכלום אין הם גם הם בני העם הזה? הרי עיירה גרמנית היא מיינינגֶן זו, שראינו בה מעין בית־היוצר לתיאטרון, וגרמני הוא גם אותו הנסיך, שעל שמו, תחת חסותו ובהנהלתו התקיים התיאטרון הזה!

סתירה משונה זו הולידה את המחשבה, שאין זה אלא מעין חֶבֶר כוהנים, המתנבא במחנה מצורעים…

זכרתי את שיחותיהם של סטניסלבסקי וגלאגול על ה“מיינינגנים”, נזכרתי בסיפוריהם של הנסיך ווֹלקונסקי וסטאכוביץ' על הצגותיהם של אלה, ועל הגדולות שעשו באמנות התיאטרונית; זכרתי גם את שפע הספרות, שקראתי על להקה זו. ובכל־זאת לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה שהדייקנות הגרמנית מביאה לידי שעבוד גם בתיאטרון, על אף כשרונם הגדול של האמנים המשחקים בו. בבואי לגרמניה הפעם, הבינותי את אשר קראתי ואת אשר סיפרו מורינו על אחד הבמאים של הלהקה המהוללה הזאת – קרוֹנאג – שנקרא בפי כל: “מפלצת השחקנים”. מחוץ לעבודה בתיאטרון היה במאי זה נוהג מנהג חבר ורֵעַ עם כל השחקנים, לרבות השחקנים מהמדרגה השלישית שבלהקה, והיה מתגנדר בפשטות מנהגו זה. ברם. משהיה תופס את מקום הבמאי באולם החזרות, מיד נהפך לאדם אחר. היה יושב ושותק, ממתין עד שמחוג־השעון הגיע לשעה שנועדה לחזרה, נוטל בידו את הפעמון, שצלצולו העמום בישׂר רעות, ומודיע בקולו הקר והיבש: “אַנפאַנג!” הכל נדם מסביב ולבש פחד. גם השחקנים נהפכו לאחרים. אגב, הוא היה יהודי…

מה שאין כן התיאטרון של ריינהאַרדט – השיבותי אל לבי. ורצון עז תקפני לדעת ולהכיר את דרכו האמנותית של התיאטרון הזה. אף כי ריינהארדט לא נקט בשיטה הרוסית, שגם הוא חשבה למתקדמת, מכל מקום היה פעלו התיאטרוני צריך עיון. ומכיון שנקלעתי הנה בדרכי לארץ־ישראל, היה ברצוני לשהות כאן ירחים מספר, לשם הסתכלות ולימוד.

הוסיפה תוקף להחלטתי החדשה הקבוצה הארצישראלית, שבאה לבּרלין להשתלם במקצוע התיאטרוני. הקבוצה פנתה אלי בהמלצתו של אחד משחקני התיאטרון של וואכטאנגוב – זאוואדסקי, שהציג את מחזותיו בברלין. האוירה הארצישראלית, ששררה בין חברי הקבוצה הזאת, בניגוד לאוירת הבירה הגרמנית המלאה משטמה לזרים ובראש־וראשונה לכל הנקרא בשם יהודי, היא אשר לקחה את לבי שבי, והסיכויים להכין חומר נוסף ל“הבימה”, כשתבוא סוף־סוף לארץ־ישראל, עוררוני לקבל עלי את הנהלת הלהקה והדרכתה. “ואם רק שנים או שלושה אעלה בחכה – גם זו לטובה!” – אמרתי בלבי.

הקבוצה היתה בבחינת שעטנז: מהם שחקנים בעלי “ותק” בארץ, ומהם שלא טעמו עדיין טעם תיאטרון… הללו נצטרפו אל הקבוצה, כדי ללמוד ולעלות אתה לארץ. לפני עמדה איפוא שאלה חמורה: להשוות ולתאם את כל חברי הקבוצה ולהכשירה לתכניותי לעתיד. אמרתי להעביר בתיאטרון את הקו שכבר היה ברור לי לגמרי אותו זמן, הוא קו ההשוואה והמזיגה בין שיטתו של התיאטרון האמנותי עם דרישותיו להתעמקות פסיכולוגית לבין זו של התיאטרון הקאמראי הטאירוֹבי ודרישותיו הנמרצות לטיפוח החיצוניוּת ושיפור תנועות־הגוף, שהן כה נחוצות לתיאטרון בכלל ולתיאטרון ההירואי בפרט. כי האילוּזיוֹניזם האימפּרסיוֹניסטי, שנקטו ברוסיה לפני המהפכה וכן הסימבּוֹליזם הלירי העדין, בו נאחזו התיאטרון האמנותי וכל אולפניו בשעתם, עבר זמנם עתה. ובפרט כשאני עומד בשערי ארץ־ישראל, שם הולך ונרקם עולם יהודי חדש, לשם נוהרים המוני נוער מלא מרץ ליצור עם מחדש – מה לנו ולכל ה“איזמים” שאבד עליהם כלח גם ברוסיה? היה ברצוני לחפש אחרי תנועה מקורית בתּיאטרון שבארץ־ישראל, תנועה גופנית ותנועה קולית. שפתנו העברית כשרה היא לתנועת הקול, ויש למצוא בה צלילים במתיים רכים, שלא כשפות אחרות, החסרות את גמישותה שלה, בנידון זה. אם אצרף את ה“אֵמוֹציה” הטאירובית החיצונית אל ההתעמקות הפסיכולוגית הוואכטאַנגובית ואכרוך אותן בתוך צלילי השפה העברית והתנועה העברית, אולי נעלה על דרך של משהו חדש ביצירה התיאטרונית, ואפשר יהיה – אמרתי בלבי – לסלול נתיבה אל המקוריות העברית, שהיא עדיין רחוקה מאתנו!

בהרבה עזר לנו ז’בוטינסקי, שאמנם לא הודה בדרך זו אל התיאטרון העברי בארץ. הוא ראה את התיאטרון הארצישראלי באספקלריה אחרת לגמרי ואת השקפותיו הביע אחר־כך בכתביו. אולם ענין הצליל המקורי בשפתנו לקח את לבו שבי עד כדי כך, שקיבל על עצמו להורות ללהקה את המבטא העברי הנכון. בתורת איסתטיקן בכל הליכותיו, חיפש את היופי גם במבטא העברי. כך הגענו איפוא לשלב חדש בעבודתנו, שכבר היתה גדושה חיצוניות במידה שאיימה להפוך את העיקר לטפל, לולא הכרת השחקנים, כי לא רק התנועה הגופנית ויפי המבטא ממצים

את המקוריוּת העברית.

עד שנמצא המחזה המתאים לעבודת־נסיונות זו, עסקתי בהכשרת שחקנים, תוך אימונים ותרגילים מישחקיים־במתיים. גם הרכב הקבוצה – מאֶלימנטים שונים ורחוקים איש מרעהו, כפי שסיפרתי לעיל – וגם השקפותיהם על התיאטרון בארץ־ישראל, הכבידו על עבודתנו, ורק הודות לאלה המעטים ביניהם, שהספקתי להכירם ושנראו אז בעיני כשרים לפעולה משותפת, התמסרתי לעבודה בעינים עצוּמות, וייסדנו את הלהקה שנקראה בשם “התא”י" – ראשי־תיבות של “התיאטרון הארצישראלי”.

מהצגת “בּלשאצר” בתא"י

והעבודה התחילה נותנת אותות לטובה. מסירותם של אחדים מחברי הקבוצה הלהיבה גם את הספקנים שבתוכה ואני ראיתי ברכה בעבודה. עבודת ההכשרה קרבתני לאט־לאט אל החוף הרצוי. בינתיים הייתי מבקר בתיאטראות, מסתכל ותר ומתחקה אחרי חיפושיהם ולבטיהם שלהם, משווה ומקביל זה לעומת זה. מצאתי שעיקרם היה מישחק גדולי שחקניהם שהפליאו לעשות – כמובן, בהדרכתו של גולדמן־ריינהאַרדט, שידע לגלות בכל שחקן את האוצר הגנוז בו, ובעקבותיו הלכו גם שאר התיאטראות שבגרמניה. לא אשכח את ההצגות של “חלום ליל קיץ”, “המלך אֶדיפּוֹס”, “דאַנטון”, “ז’והן בּוֹרקמן” ועוד, שבמרכז כולם עמד מישחקם של השחקנים שגילה ריינהארדט וטיפל בהם! למותר להגיד, בכמה חרדה ציפיתי, אחרי כל אלה, לעתיד להקתנו הצעירה, הבאה להגיד את דברה החדש, דבר ה“תיאטרון” העברי.

בחיפושי הרבים אחרי מחזה ראוי למטרת קבוצתנו, עמדתי על המערכון “בלשאצר”⁸, שעוד בהיותי במוסקבה נתתי דעתי עליו. כשישבתי בתיאטרון הקאמראי של טאירוב וחזיתי בהצגות “שלומית” ו“סאקוּנטאַלה”⁹, פעמים אחדות – לא מש “בלשאצר” ממוחי. בו ראיתי מעין חומר למזיגת השיטות, הנאבקות זו בזו ברוסיה, על במת התיאטרון העברי בארץ־ישראל, וכן חומר לנסות בו את כל אנשי הקבוצה מי למה יכשר, ואם בכלל יכשר בשביל תכניתנו.

קריאת המחזה בצוותא בפעם הראשונה הוכיחה שרוב חברי הקבוצה ספגו משהו מן התרגילים והאימונים הקודמים. הניתוח הספרותי, ההיסטורי, האמנותי והתיאטרוני הביאם לידי הבנת המחזה מכל בחינותיו. מעתה אפשר היה לגשת אל עצם הענין, שהלהיב אותם וגם אותי – חלוקת המחזה לקטעים ולקטעי־קטעים, חיפוש אחרי הגרעין היסודי, הטכניקה של ההצגה, התעמקות בדמויות ופיתוח התפקידים. ומשחתרנו והגענו אל אלה, איש־איש במיטב יכלתו, צפה ועלתה לפנינו שאלת הצייר, שיבין לרוחנו וישתף לשון הצבעים שלו ללשון הצלילים והתנועות שלנו.

פרשה זו לא היתה מן הקלות ביותר. כמעט כל הציירים שפניתי אליהם הכזיבוני – מהם אמנם בעלי ותק במקצועם, אלא שהעבודה בתיאטרון היתה זרה להם ולא יכלו בשום אופן לעמוד על טיב שאיפותינו, ומהם שלא הודו מעיקרם ב“זרמים החדשים” בתיאטרון ולא־כל־שכן במקצועם! רצוני היה לנקוט גם בנוגע לצייר אותה שיטה שנקטתי במישחק, היינו: להתחיל מבראשית. לכן ביכרתי את מינג’ין על פּסטרנאק. הצעתו של זה האחרון היתה טובה מצדה הציורי, אבל היתה רחוקה מבנין המחזה כרחוק מזרח ממערב. הסקיצה שהגיש היתה עשויה בטוּב טעם, אך התאימה יותר לאחת ההצגות הגראנדיוזיות או לאחת האופּירות של התיאטרון הממלכתי ולא לרוח הצגתנו, שכל תנועה מתנועותיה, הן זו הגופנית והן זו המילולית, היתה בנויה על אי־שקט, על סערה. השלווה הגדולה שהיתה נסוכה על צבעיו ובנינו של פּסטרנאק, לא היתה איפוא במקומה אצלנו. התפלאתי וגם שמחתי לשמוע, שגם יתר חברי הקבוצה דוחים את הסקיצה! סימן – אמרתי בלבי – שתחושה אחת לכולנו בגישה אל המחזה.

הצייר מינג’ין, בעל הכשרון הגדול, שלא הסתפק בהישגיו באמנות אלא חיפש דרכים חדשות תמיד, הבין לרוחנו ותפש את כוונתנו מיד, אלא שהתחיל “לשחות” יותר מדי בים של רעיונות מהפכניים. וצריך היה כוח גדול לעצור בו, עד שהתחיל סוף־סוף עובד במסלולנו. חיפשנו אחרי התנועה ההירוֹאית העברית הקדומה, שהשפעת האשורים עליה. הדגשנו זאת מכמה טעמים, והטעם העיקרי, שעל הצבעים והג’סטות האלה ניתן לבנות, בכוח הדמיון של האמן, משהו חדש המתאים לתכליתנו. אך לא הרי הצבע והג’סטה כהרי התלבושת של השחקן, שהעסיקתני ביותר, לאחר שראיתי כמה נעשה והושג בשטח התלבושת התיאטראלית. במשך השנים האחרונות הסתלקו מהשיגרה שלכל שחקן תלבושת משלו וכל מי שידו משגת עושה לו חליפה נאה יותר, שאין לה כל שייכוּת אל התפקיד. ברוסיה הכירו זה כבר, שהתלבושת היא חלק אורגני ביצירה, שהשחקן מתמזג עמה. התלבושת משמשת אמצעי להעשיר את הג’סטה של השחקן. בתלבושת הנכונה ניתן לכל תנועה ותנועה של השחקן לרכוש את הדייקנות ואת החריפות או להיפך, את הרכוּת והגמישוּת שיצירתו מחייבת. על התלבושת לשמש אמצעי לשיפור הגוף, שגם הוא יהיה מבוּטא כדבעי, לשוות לו זקיפוּת או קלילוּת, כובד או אטיוּת, הכל לפי הדמות הנעצבת על־ידי האמן.

תלבושת כזאת מוּטל, כמובן, על הצייר־האמן למצאה יחד עם השחקן־האמן. דומני, שבעיה זו נפתרה אצלנו כהלכה, ופתרונה המוצלח הוכיח, שאין שלימות ביצירת הדמוּת, אלא אם כן לבושה הולך ונוצר יחד אתה.

והוא הדין במוסיקה, שכתב בשבילנו הקומפוזיטור אַחֲרוֹן. התאמת עבודתי אתו היתה קלה יותר, לאחר שכבר עבד בתיאטרון במוסקבה ונהירים היו לו שבילי כתיבת מוּסיקה להצגה מעין זו. הוא גם הבין לרוח הזמן שביצירת התיאטרון. כאיש התיאטרון שמר מתחילת עבודתו על הריתמוּס של המחזה והתאים את צלילי יצירתו אל אלה של השחקנים. הוא הצליח להדגיש בצליליו את כל הנקודות החשובות שבמחזה, כמו למשל הופעתו של “נבוֹ” שׂר־המשקים, או הופעת המלך, דניאל, החרטומים, המלכה וכו'.

בתוך ההתלהבוּת, שאפפה את רוב חברי הקבוצה, השתקענו בעבודה, בלל לשים לב לצד החמרי. לא דאגנו לאפשרות שהלהקה תשב ותעבוד (היה הדבר בתקופת האינפלאציה הידועה בגרמניה). אולם עמד לנו מרצה העצום של מרים ברנשטיין־כהן, אחת השחקניות הותיקות עוד מלפני היות התא"י בארץ, לחלצנו מדי פעם בפעם מן המיצר. היא עבדה למעלה מכוח אנוש, גם כשחקנית וגם ככוח משקי. היא היתה מעורבת בין אילי־הכסף בברלין ורבה השפעתה עליהם, וכך בוצעה סוף־סוף ההצגה, שעלתה בהון־תועפות.

וכדאי היה הנסיון הזה מכמה בחינות, בדברי ימי התיאטרון העברי. לא זו בלבד שההצגה הצליחה, לדעתי, ועשתה רושם טוב על אנשי התיאטראות בברלין מבחינת החידוש שבבימוי ובמישחק בעלי הכשרון שבקבוצה, אלא שראו בה משום מבע לתנועה החלוצית של ארץ־ישראל. ואמנם כן ציינה העתונוּת אז,

שהלהקה היא ארצישראלית ובה משתקפים החיים החדשים שצעירי ישראל יוצרים שם, בחתרם להתערוֹת במולדתם הקדומה… “יש בו, בתא”י – כתבו עתונים – מה שאין בתיאטרון האידי, ששיחק באושפיז אשתקד, ובכל התיאטראות האידיים והוא: החיפוש אחרי המקוריוּת והמזרחיוּת, ולאו דוקא במובן האֶכּסוטי!"

על־כל־פנים, היתה זאת ההצגה העברית הראשונה במערב־אירופה, שדיברו עליה כעל תיאטרון ארצישראלי. אף כי לא כן הדבר, היתה זאת התחלה של נסיון ליצור תיאטרון שיוּקם על כנו בארץ־ישראל, מתוך שיתוף־עבודה עם “הבימה” לעתיד.

ושוב מקל־הנדודים…    🔗

הצגת־הבכורה של “בּלשאצר”, על אף החגיגיות הרבה ששררה בה, הנאומים, התשבחות, טלגרמות־הברכה מארץ־ישראל ומ“הבימה” במוסקבה – הראתה בכל־זאת, שאין מקום לתיאטרון עברי במדינת אשכנז. באו אמנם מסלתה ומשמנה של היהדות הברלינאית: באו גם מאנשי ה“הגירה” שנפשם ולבם לעברית עוד ממולדתם שברוסיה, אולם רוב תושבי ברלין היהודים, שגוּדלו על ברכי התרבות הגרמנית וחיו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו” מדורי דורות, ללא כל זיקה לעברית ולארץ־ישראל – לא הראו כל התעניינות, אף כי כל העתונות הברלינאית התריעה והכריזה על התא“י במאמריה ורשימותיה במשך השבוע הראשון להצגת המחזה. ולמחרת הצגת־הבכורה באו “ימות החול” ממש. נפקחו עיני לראות את ההבדל העצום שבין להקת התא”י לבין “הבימה”. אם עד הצגת־הבכורה לא היה סיפק בידי להתבונן אל כל אחד מחברי הלהקה, – ראיתי פתאום לפני אנשים זרים לרוחי, הרחוקים מרחק רב מרעיוני על התיאטרון בארץ־ישראל. לא מחשבותיהם מחשבותי ולא דרכי דרכם, מלבד מתי מספר, ששמרו אמונים לעבריוּתו של התיאטרון שלנו.

בינתיים הגיע שמע החג הגדול של הצגת־הבכורה לארץ־ישראל וטלגרמות־הברכה שנתקבלו משם עודדוני והוכיחו לי, שידידי אשר אתם עבדתי לפני המלחמה יוציאוני מכאן. אגב, גם סכום כסף שלחו ללהקה, להוצאות־הדרך לארץ־ישראל. מעתה חכיתי בכליון־עינים ליום בו נעזוב את ברלין. אמרתי, שעיקר העבודה תתחיל שם, בארץ. דמיוני צררני שוב בכנפיו: כעבור שנה, בערך, תבוא גם “הבימה” לארץ־ישראל, אזי ניגש בכוחות משותפים לעבודה של ממש. כי אם אמנם הצליחה הצגת “בלשאצר”, הרי רובם של השחקנים לא היו אלא תלמידים שעברו את בחינתם הראשונה, ואחדים מהם הצליחו פחות או יותר בתורת מתלמדים. השאר לא הצליחו, ואולם אלה ששיחקו כבר שנים אחדות על הבמה וחשבו את עצמם לשחקנים מושלמים, “האצילו מרוחם” זו גם על התלמידים. מכאן נפתחה הרעה והחלו אותם “הענינים העדינים” ש“הבימה” לא ידעתם.

בעצם, הרעיון שלהקה זו תשמש סניף ל“הבימה” לכשתבוא לארץ־ישראל, נופץ אל סלע המציאות המרה עוד לפני הצגת “בלשאצר”, משהספקתי ללמוד ולהכיר אחדים מהקבוצה. ראיה נוספת לדעתי שימשה העובדה שאחד מחבריה, שנחשב משום־מה לעמוד־התווך של הקבוצה, משראה את מצבה המשקי הקריטי קם באחד הימים, ניער את חצנו מכל הענינים שהוא ניהלם ונסע הביתה אל הוריו… והואיל ואני הרגשתי שעלי מוטלת האחריות – הגם שתנאי בני גד ובני ראובן הותנה עוד בראשית עבודתנו, שאין לי כל שייכות לעניני המשק – קיבלתי על עצמי להוציא את הלהקה מגרמניה ולהעלותה לארץ־ישראל. נעשיתי שד“ר שלא ברצוני והלכתי לנוד אל שתי המדינות השכנות לגרמניה: לאַטוויה וליטא – מדינות חדשות, שיהודיהן התחילו לבנות בהן מעין אבטונומיה לעצמם, ולעצב חיים לאומיים משלהם. ואמנם הצלחתי בשליחותי, ויהודי המדינות האלה עזרו לנו בסכום כסף (בזכות “הבימה” המוסקבאית, ששמה הלך לפני…) ובצירוף הכסף שנתקבל מארץ־ישראל, עלה הדבר בידי שהלהקה תעלה לשם. רק אני וביתי נשארנו עוד בברלין, כי חייב היה התא”י סכום גדול לאוצר הממשלה, בתורת. מס…

בשהותי בלאטוויה ובליטא, נוכחתי לדעת מה גדול כוחה של “הבימה” בתיאטרון אנסאמבּלי, קולקטיבי, ומה קטן ופחות־ערך היה השחקן שלה, כשנבדל מכלל חבריה. יחד אתי עזבו עוד אחדים את “הבימה”, ובהסתמכם על כוחות עצמם, לאחר שהצליחו בתפקידיהם בתוך האנסאמבּל, ראו לעלות על הבמה ביחידוּת. כאן ראיתי את דלותם במובן האמנותי. ישבתי באולם באחד הנשפים שערכו – והתביישתי. חוסר־יכולת כזה עוד לא ראיתי, ורק אהבת העברית של יהודי ליטא ושֵם “הבימה” שהתנוסס על גבי המודעות – הם ששמרו על השחקנים האלה מלעג ומביטול גמור. “אם לנשפי־יחידים – אמרו לי אחדים מהקהל שם – הרי יש אתנו שחקנים בעלי ותק, הטובים מהם לאין־ערוך!”

דניאל (ש. פינקל) במחזה “בלשאצר”

בינתיים קיבלתי ידיעות מ“הבימה”, שהיא מתכוננת לצאת לחו“ל. מצבה ברוסיה עורער עד היסוד. הלחץ של מרדפי העברית גבר מיום ליום. תמיכת הממשלה נשללה מ”הבימה" ולבטיה גדלו עד מאוד. אמנם הכינו בעת העדרי את “הגולם” ומכינים את “חלום־יעקב”, שאף אני התכוננתי להציגו בארץ־ישראל, אולם העתיד הקרוב נראה קודר ביותר.

אחרי סבל ויסורים, עלה בידי לצאת עם משפחתי מבּרלין. שׂמנו את פעמינו לפאַריס. לפי עצת ידידי ניידיץ' ובעזרתו של ז’בוטינסקי צברנו גם שם מעט כסף. בימי שהותנו בפאריס, לא החמצתי את ההזדמנות לראות את התיאטראות המקומיים, שהעבירוני לעולם אחר, שונה מעולמן התיאטרוני של רוסיה וגרמניה. עם עם ותיאטראותיו, עם עם ושיטותיו האמנותיות. הצגות הקוֹמדיות של מוליאֶר, הטראגדיות של ראסין, ואופן ביצוען ב“קוֹמדי־פראנסיז”, מצד אחד, “ג’ימנאז” ו“אוֹדיאוֹן” מצד שני, פתחו לפני עולם חדש ורב־תפארת. הרבה יש ללמוד מן התיאטרון הצרפתי ושחקניו הגדולים, שמסורת־דורות עומדת מאחוריהם והמוסיפים לשכלל את התיאטרון. רושם אדיר עשה עלי “קומדי־פראנסיז” הנקרא בפי כל “תיאטרון־מזיאון”: רבים משחקניו עזבוהו והלכו לחפש להם נתיבות חדשות במישחק –

ועדיין הוא עומד איתן ביפיו ובגדלו היצירתי. אתה יושב באולם־הצופים ורואה לפניך תרבות אנושית גבוהה, תרבות תיאטרונית, שכהניה הגדולים מוסיפים לשכללה ולשפרה, ומלמדים לעם את שפתו וספרותו במישחקם הבלתי־שכיח. הרי זה מעין בית־ספר גבוה למקצוע התיאטרון, ואשרי האיש הזוכה לשבת וללמוד בו את תורת המישחק. הצטערתי מאוד, שלא היה סיפק בידי להשאר בפאריס לחדשים אחדים וללמוד גם את דרכי התיאטרון הזה. אולם המולדת רמזה לי וכל יום היה כשנה בעיני. התיאטרון הארצישראלי קרא לי ולא מצאתי לי מנוחה בפאריס המעטירה, על כל היכליה האמנותיים. ידוע ידעתי, ששם במולדת אין עוד תיאטראות ולא מוזיאונים, ואף לא הסביבה הנחוצה כל־כך לתיאטרון. כל אלה ידעתי, אולם על אף הסכסוכים שקיננו בקבוצת התא"י עוד לפני עלותנו לארץ, החלטתי לעלות אתה ולהמשיך בעבודה. חזק היה בטחוני, שהעבודה תכפר על הכל ובלבד שהתיאטרון קום יקום שם!

 

ז. אל חופי המולדת    🔗

ספיקות ועידוד    🔗

הנסיעה לארץ־ישראל היתה קשה מאוד מכל הבחינות. לא לקחתי בחשבון את צרכי רעיתי ובתי, שלא חטאו, ולא השארתי לי אלא פרוטות להוצאות־הדרך, וימי הנסיעה באניה הפכו לעינויים. דומה, שקיימתי אז את מאמר חז“ל ש”אין ארץ־ישראל נקנית אלא מתוך יסורים", כיהודי כשר, כמהדר מן המהדרין…

ובעוד אנו מחכים לבואּו של אחד מחברי התא"י, מ. בנימיני – שנשאר בברלין לפדות את התפאורה והתלבשות, החילונו לתכן תכניות להבא, איך לבנות בעתיד את התיאטרון בארץ־ישראל.

דומה הייתי בעיני אותו זמן למי שנולד מחדש. ארץ־ישראל היתה בעיני כארץ חדשה, שונה מזו שעזבתיה לפני עשר שנים. במשך השנים האלה התפתחה וכאילו גדלה פי כמה, על אף כל אשר עבר עליה בימי מלחמת־העולם. נשתנתה גם הגישה לענין התיאטרון. הן באו לארץ אנשים רבים חדשים מכל ארצות־תבל, ולכל אחד מהם דרישות משלו, לפי תרבות ארץ־מוצאו: אם יהודי מערב־אירופה ביקשו לראות בארץ את העתקת התיאטרון שלהם, הרי מי שבא מפולין התגעגע על התיאטרון האידי שראה שם, והאמריקאי תבע בפה ממש את הצגות התיאטראות שלו, בליווי ריקודים ושירה… אכן, היו רבים בין הקהל, שביקשו בתיאטרון את לחם־חוקם. הללו מצאו בו הד וביטוי לצרכיהם האָסתטיים והיו מוכנים לבוא ולחזות במחזה בלב גלוי, לקלוט ולהתרשם ממנו. מצד שני, לא חסרו גם “מבקרים” להכעיס, שאינם מסוגלים להתמכר לחוויות בלתי־אמצעיות, – “בחירי אדם מנופחים”. למזלנו הטוב, נמצאו הראשונים חזקים מן האחרונים ובהם וביחסם הטוב יכול התיאטרון להיעזר בעבודתו היצירתית.

על אף כל אותם ה“אֶלימנטים” הנזכרים לעיל, שהשתדלו כמו תמיד, לבטל בהבל פיהם כל מה שהולך ונוצר בארץ־ישראל, בלי שראו עוד את עבודתנו, הלכתי כמו על גשר־ברזל, לאור הנצחון שהיה לנו בברלין והעידוד של אישים ידועים, שנתנו אמון בעבודתנו עוד לפני ראותם את המחזה ומה גם אחרי שראוהו. בראש וראשונה חיזק ביאליק את ידינו, משהראינו לו את החזרה עוד בברלין והוא ערך את מכתבו אל ד“ר ס. גרונימן, בו ביקש מאתו להשתדל אצל אנ”ש שיבואו לעזרת התא"י המבטיח להגיד דבר־מה בענף חדש זה של היצירה הלאומית. הלא אלה דבריו במכתבו, מיום ה־24 בפברואר שנת 1924:

“להעורך־דין הד”ר גרוֹנימן בברלין,

ד"ר נכבד,

חבורת המשחקים, בעלי התיאטרון הא"י בהנהלתו של מר מ. גנסין (מי שהיה ממיסדי ה“סטוּדיה” המפורסמת במוסקבה, “הבימה” העברית), קבעה את ישיבתה בברלין בכוונה רצויה להשתלם באמנות התיאטרון לכל סעיפיו השונים. בין התלמידים נמצאים בעלי־כשרונות מצוינים וכולם מלאים התלהבות לעבודתם, שרואים אותה כעבודת הקודש. הרוח המפעמת בחבורה זו, היא של סיריוֹזיוּת עמוקה ואמונה טהורה בתפקידו הרם של התיאטרון העברי, וכבר מתוך הצעדים הראשונים, אפשר להכיר כי העבודה מסורה בידים אמונות. הנני מאמין אמונה שלימה בעתידו של תיאטרון סטוּדיוֹני זה, שיהיה לנו לתפארת כאחיו הבכור במוסקבה, ואם ראשיתו עתה מצער, אחריתו ישגה מאוד.

אך דבר טוב יעשו איפוא, אלה אשר יבואו לעזרת המוסד הזה בראשיתו, לחזק ידי מיסדיו ובוניו ולהקל מעליהם את כובד המשא אשר הטילו על עצמם בתנאי זמן ומקום קשים מאוד.

ברגשי כבוד,

ח. נ. ביאליק

כל אלה היה בהם כדי לחזק ולעודד את רוחי להמשיך בעבודה. ובכליון־עינים חכיתי לבוא התפאורה ולהתחלת ההצגות. בזה, אמרתי, יסתתמו פיות המלעיגים והמשטינים, למיניהם.

לא הרגשתי ברוב טרדותי וחלומותי בעניני התא"י, שבתוך חברינו, בפנים, התחילה התולעת קוססת את יסודות הלהקה, שבלאו־הכי היו חלשים מראשית היווסדה. לא הייתי בקי עד כדי כך בהלכות “אינטריגות”, שארגיש בהן בשעות העבודה: אני בשלי והם בשלהם, והיסודות הלכו ונהרסו לאט־לאט.

סוף־סוף הגיעו התפאורות ושאר האביזרים והחלו ההכנות להצגת “בּלשצאר” במולדת, שחכיתי לה ברעד ובגיל, זמן כה רב. סוף־סוף – אמרתי בלבי – זכיתי להגשמת חלומי מאז לראות את התיאטרון הארצישראלי המשובח, שעליו כאבתי וחליתי כל זמן שהותי בנכר. זכיתי להביא הנה מהטוב והמובחר שליקטתי וקלטתי שם, ולהמשיך בקו הזה וגם לפתחו ולשבחו, ככל האפשרות במסיבות החדשות.

נהגנו גם פה כמנהג חו“ל והראינו חזרה כללית בפני חוג אנשים הנחשבים כקרובים אל האמנות. חפצנו לשמוע את דעותיהם על ההצגה בכלל ועל המישחק בפרט, שכן אם עבודתנו בנכר נתקבלה על בעלי־המקצוע שם, הללו לא־כל־שכן יתנו ידם לנו. חשבנו וטעינו, לדאבוננו: רבו “עקימות האף” וגמגומי הביטול, ואף־על־פי־כן חלק גדול של הציבור קיבל את החזרה בהתלהבות, וכך הוכשרה הקרקע לתיאטרוננו, שיתקבל על הישוב כ”דבר חדש שעוד לא ראו פה!…"

והתחילו ההכנות לפתיחת התא"י בארץ־ישראל!

“תיאטרון משלנו”    🔗

בין תומכי התא“י בארץ־ישראל, שרצו לראות בהתפתחות האמנות הדראמטית כאן, נמנתה – מלבד ד”ר הררי, חברי עוד בראשית התיאטרון העברי, כמסופר בפרקים הראשונים – רחל גולדברג, שהקדישה למפעל זה חלק הגון מזמנה וממרצה וחלק לא־קטן מהונה. היא לא הסתפקה ב“חיבה” סתם, אלא עמלה להקים בנין בשביל התא“י. הבינה שאין המקצוע יכול להתפתח אם אין מקום קבוע לעבודה ולמישחק וביחוד שבכל תל־אביב היה אז רק אולם אחד ברחוב לילינבּלוּם, ששימש לְהצגות ראינוע, לאופירה מיסודו של גולינקין, שעמדה אז בעצם פריחתה, ולשתי להקות דראמטיות (אז היו כבר שתי במות!) ובשעות היום – לאסיפות, כינוסים ועוד. העבודה בתא”י לקתה ביותר מחוסר מקום מתאים. ר. גולדבּרג פתחה במשא־ומתן עם ראש־העיר אז, מ. דיזנגוף המנוח, על מגרש לבנין. “מרכז בעלי מלאכה” היה מעונין מאוד, שהתיאטרון יבנה בתחומיו (עכשיו רחוב שיינקין) ונשא־ונתן עם רחל גולדברג על מגרש למטרה זו, ואילו דיזנגוף ידע, שהמגרש איננו שייך עדיין ל“מרכז” באופן פורמאלי והזהירנו על כך. ברם, אנשי ה“מרכז” השפיעו על האנשים שעסקו בענינים המשקיים של המפעל שנקרא אז: “חברת התא”י בע“מ”, והתחילו הכנות להקמת הבנין. סברו וקיבלו שעם הנחת אבן־הפינה לתיאטרון יקל עליהם אוסף הכספים, והבנין יוקם לשמחת התא"י ולהנאת השכונה הנידחת, שתיעשה באופן כזה למרכז תל־אביבי.

ר. גולדבּרג השפיעה גם על בעלה, י. ל. גולדברג, שהיה ער לכל דבר תרבותי הנעשה בארץ, ובעזרתם ניגשנו לחגיגת הנחת אבן־הפינה. לבי פחד ורחב: האומנם אזכה סוף־סוף לראות במו עיני בהתגשמות חלומי, מאז החילי במישחק פה, חלומי בימי שבתי ברוסיה עם “הבימה”? אותם הימים נחרתו עמוק עמוק בלבי ולא במהרה ימחו מזכרוני. העבודה היתה מרובה. מצד אחד – ההכנות להצגת־הבכורה בארץ, שהטילה עלי אחריות למעלה מהמשוער. כבמאי, שאפתי להכניס בהצגה זו שינויים ותיקונים, שבשלו בתוכי מאז המישחק בברלין רציתי, שהשחקנים יהיו לא רק נושאי־כלים מכאניים, הממלאים את המוטל עליהם מתמול שלשום. אדיר היה חפצי לראותם כאנשים הוגי־דעות במקצועם, החושבים על התיאטרון וצרכיו. היה רצון לראות את המישחק בהצגת “בלשצאר” לא כמו ששיחקוה בברלין. לוּ הייתי עכשיו בין חֶבֶר המורים המוסקבאים, הייתי מגלגל שיחה על נושא זה – אמרתי בלבי. – ראיתי שם שחקנים, שאף כי שיחקו פעמים רבות בתפקיד אחד, הייתי מוצא מדי פעם שינוי במישחקם, שינוי בהסברת התפקיד, באינטוֹנאַציה, בגישה אל עצם הדמות. הלא יהיו לנו גם כאן שחקנים־יוצרים כאלה?

כשדיברתי פעם בענין זה עם אחד השחקנים הידועים במוסקבה, שראיתיו פעמים אחדות בתפקיד ידוע שהיה נוהג להפוך בו ולשנות בו מתוך חיפושים, ענני: "זוהי הטראגדיה של השחקנים בחיי יצירתם. העובדה של היצירה האמנותית – עיצוב הדמוּת – זה יסודו של השחקן־האמן. על העובדה הזאת – ביתר בהירות, על סך־הכל של עובדות כאלה, המשתייכות לתפקיד אחד, חייב השחקן לבנות את חייו. ועתה צא וראה, מה בין יצירת השחקן ליצירתם של הסופר ושאר האמנים: בעוד שיצירותיהם של שאר האמנים קיימות לעד, כגון תמונה של לויטאן, סימפוניה של קומפּוזיטור פלוני ופּואימה של פייטן אלמוני, הגם שיוצריהם אינם בחיים עוד, וגם אם לא ימצא מי שיכתוב עליהם, קשרם עם הקהל שריר וקיים – הרי דמותו של “המלט” שעיצב שחקן פלוני, או דמות “הקמצן” שיצר שחקן אלמוני, או דמותה של “הבתולה מאורליאן” שהעלתה שחקנית מפורסמת אחרת, שוב אינן קיימות בעולם לאחר שמעצביהן מתו. יצירותיהם הגאוניות יורדות אתם אלי קבר. ואף־על־פי־כן, לא תמצא שחקן גאון שלא ילבוש צורה ויפשוט צורה ביצירתו; בשנות פריחתו, בשחקו יום־יום בתפקיד אחד, לא ינוח ולא ישקוט, אלא יחפש ויחליף וישנה מישחקו, יחפש וימצא נקודות־אחיזה חדשות, ניוּאַנסים חדשים, מבטאים חדשים ואפילו רחשי־לב חדשים בדמות שהוא מעצב.

סביבה תיאטראלית היתה חסרה, כמובן, בתל־אביב של הימים ההם, כמעט שלא היה עם מי להחליף דעה, להוועץ, לשמוע דבר־מה חדש, אולם העבודה משכה והלהיבה. הלהיבה, משום שיצירתנו בהצגה זו היתה עוד בבחינת חידוש בארץ, ולא היה לנו ספק, שתטיל סערה בין קהל־הצופים, וכן משום שההצגה הבאה על פרקנו היתה “חלום יעקב” לבּר־הוֹפמן, שכבר עבדנו עליה, ולפי התכנית צריכה היתה גם היא לעורר תשומת־לב בקהל הארצישראלי… ונוסף על כל אלה הבנין, שהנחת אבן־פינתו ממשמשת ובאה! הצגת־הבּכורה של “בּלשאצר” היתה קרובה עתה מאוד. וכמה רציתי לראות את חברי “הבימה” נוכחים בהצגה זו בארץ־ישראל, לשמוע את דעתם על הבימוי, המישחק!

והנה הגיע היום היעוד לפתיחת הצגות התא"י באולם “עדן” שבתל־אביב. החגיגיוּת, שהורגשה אצלנו, היתה מהולה פחד־מעט: הרי באנו הנה להמשיך את העבודה, באופן שגם המשפחות תתפרנסנה ממנה, ומי יודע אם השיטה שנקטנו בתיאטרוננו תתקבל על הקהל ואם לא נצטרך חלילה לעזוב אותה ולשוב אחורנית אל אותו המישחק שאנחנו כשחקנים מאסנו בו משכבר?… גדולה היתה האחריות, והנה הערב הזה הוא־הוא שיחרוץ את משפטנו לשבט או לחסד. לערב יום־הכיפורים נדמה בעיני אותו יום, ערב ההצגה. אך מה עלץ לבי בקרבי, בלכתי אל התיאטרון ובראותי את תושבי תל־אביב, לבושי הדר, נוהרים אל התיאטרון! סימן – אמרתי בלבי – שיש צורך בתיאטרון ומכיון שיש צורך, הרי מוטל עלינו, אנשי התיאטרון, לספק יצירות טובות ומישחק טוב.

האולם מואר והקהל מתאסף, וממלא אותו, ואני מאחורי הקלעים על יד השחקנים. כולנו הרגשנו בכל חומרת הרגע הזה. נראה, שהחגיגיות ששררה באולם־הצופים עברה גם אלינו. ציפית הקהל לדבר־מה חדש, שלא כמקובל עד עתה בתיאטרון בארץ־ישראל, כמו שלחה קרני־מישוש אלינו, אל מאחורי הקלעים… הנה הצלצול השלישי ועלי לקבל את פני הנואמים, שיפתחו את החגיגה, הלא הם דיזנגוף, ראש עירית תל־אביב, ביאליק, בשם אגודת־הסופרים, וד"ר ח. הררי, מראשוני חובבי הבמה העברית לפני כעשרים שנה.

דיזנגוף פותח את החגיגה בדברים קצרים. הוא שמח לקדם בברכה את חלוצי הבמה אשר שבו לצוּר־מחצבתם “הביתה” ובאו ליצוֹר כאן את התיאטרון הארצישראלי. הוא שמח להודיע על בנין מיוחד לתיאטרון אשר יוקם בקרוב ובטוח הוא כי המפעל הגדול של התיאטרון יתמזג בהרמוֹניה עם התפתחוּתה של תל־אביב. הוא מסיים במלים: “תחזקנה ידיכם, ברוכים תהיו לנו!” ואחרי־כן הוא מברך את התיאטרון בשם הועד הלאומי ומוסר את רשות־הדיבור למשורר ביאליק.

מתוך רעש של מחיאות־כפיים מתחיל ביאליק את נאומו:

"בשם אגודת־הסופרים ביפו אני אומר לחברינו היקרים: ברוכים הבאים. כמדומה, שאין בכל חלקי העם, היודעים להכיר את מאמצי החבורה הקטנה הזאת להרחבת גבולי השפה העברית, כמו הסופרים העברים. אסונה של הלשון העברית הוא, שהותר הקשר בין התנועה הנפשית ובין הלשון החיה, בין האימוציה והמלה. הלשון העברית, שהיתה לשון הספר במשך כמה דורות, נעשתה ללשון העין ולא לשון האוזן. אחד מחמשת החושים הורחק לגמרי מהשפעת הלשון. האסון השני הוא שאין לשפה העברית חיתוך־הדיבור. כלי המבטא – הדיבור – כאילו הגיעו לידי שיתוק והרבה קולות נתעלמו כמעט, את החלק החמישי של האלף־בית העברי אין אנו יודעים לבטא, ולכן הלשון היא חרשת־אלמת. ועל אמני התיאטרון הוטל התפקיד הגדול, להחיות את החלק החמישי של הלשון העברית, החשוב היום כמת, להכניס את האוזן לשפה העברית ולהחיות הרבה קולות של האלף־בית של השפה, כי בטרם נדרוש מהתיאטרון התפתחות, נדרוש ממנו למלא תפקיד זה החשוב ביותר. יודעים אתם, כי כל תקופה בספרות ובאמנות מתחילה מתיקון הלשון, מפני שהלשון היא בית־דירה של הרוח. ואם אנו חושבים לעשותה דירת־קבע, עלינו קודם־כל לעשות בדק־הבית. כדי שהדירה תהא מרוּוחת. לכן עוסקים אנו שנים רבות בתיקון הלשון, ואפילו הבקורת שׂמה לב יותר לביקור הלשוני. ובמשך חמישים השנים האחרונות היתה הבקורת לשונית ואחר־כך ענינית. ואם התיאטרון רוצה למלא את חובתו גם כן, יעשה דבר גדול אם בתחילה יביא את הצד הדיבורי של הלשון, ישיב לה את חיתוך־הדיבור, ורק אחרי זה נבוא אליו בדרישות אחרות. אנו מקוים כי על־ידי התעמקות רצופה ישיבו את צלצול האלף־בית העברי ויחַיו את כוחו החיוני של חלק כלי־המבטא שאבדו, ויחזירו לאוזן את שמיעתה, ואז עוד הפעם ישוב הקשר בין תנועת הנפש העברית ובין הדיבור והסכם גמור יבוא ביניהם. ואז לא נרגיש את המצוקה הגדולה, שאנו מרגישים בבואנו אל קהל ילדים שאינם מוצאים ניב לדבריהם, ומורגש בהם חוסר ההרמוניה שבין ההרגשה הפנימית ובין הדיבור. ואם יצליח התיאטרון בדרך זו, אז יאמר להם העם העברי את היישר־כוח הכי־גדול.

"נזכיר כאן בברכה את אבי התיאטרון העברי בצורתו החדשה, את מר צמח במוסקבה, שאני הייתי עד־ראיה לכל מעשיו, איך שיצר עם חבורתו מבצר איתן על צור־סלע, אשר לא עקרוהו כל הסערות שקמו להחריבוֹ. נצר אחד מהשתיל הזה נתגלגל מארצות־הצפון, נתגלגל ובא דרך בּרלין אלינו. אנו מקוים, שבקרוב תבוא כל החבורה ותתאחד יחד, כל העבודה מרובה והפועלים מעטים…

"דבר הנוגע אל הנפש הוא לראות קבוצות נפרדות הפועלות ומקריבות קרבנות. השם חלוציות המלווה אותן, מוסיף כוח מיוחד למעשיהן ואפילו מעשיהן הקטנים ניראים לנו כסמלים, והמלאך המלווה את כל אלה, הוא ילווה את מעשי החבורה הקטנה הזאת ויגן עליה.

“תדע חבורה קטנה זו כי יש לה ידידים אשר ישמחו בשמחתה ויכאבו במכאוביה, ואַל ירפו ידיהם אם יכשלו, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. יודעים אתם, כי הספרוּת רוצה להיות אמנוּת לשם אמנוּת. נשתדל ללמוד משהו מהתיאטרון כדי לשפוך מרוח האמנות על הספרות. אלא שהתיאטרון צריך ללמוד מתוך הספרות איך להדריך אותה. ואז לא יהא התיאטרון שלנו תיאטרון דוגמת אלה שהתרבו בחו”ל, שיש להם טיפוס של בית־מרזח, ויתקיים בו מאמר חז"ל: “עתידים שרי יהודה ללמד את עם ישראל תורה בבתי־תיאטראות ובבתי־קירקסאות”.¹⁰

אחריו נאם ד"ר ח. הררי ואמר:

“רבותי, עליתי לשאת ברכה לגנסין וחבריו בשם מי שהיו היוצרים הראשונים של התיאטרון הארצישראלי. לפני שתי עשרות שנים היינו קבוצה קטנה של חובבי הבמה. בחיבה, במרץ והתלהבות ניגשנו ליצור יש מאַין, יצירה דרמטית עברית. שלוש מטרות היו לנו: יצירת אמנות עברית־מקורית, שיפור המבטא העברי ופיתוח הטעם האמנותי בקהל. שנים אחדות של עבודה בלתי־פוסקת הכשירו את הקרקע לאמנות, והבליטו כשרונות, העמידו משחקים. היו נסיונות ליצירת טיפוסים עבריים מקוריים מן העבר הרחוק ומן ההווה החי, היתה התחלה רצינית לשכלול הלשון ופיתוח הטעם הטוב על־ידי קריאות פומביות וכו', אולם, פיזור הכוחות ושנות המלחמה הפסיקו את העבודה באמצע. כמה הלכו לחו”ל ונכנסו בתורת שחקנים לבמות אחרות; רבים נבלעו בחיי שעה. האחד מתוכנו, מתוך המנין הראשון, גם הוא נפרד מאתנו, אולם את מטרתו לא שכח, ודרך צער, סבל ונפתולים עבר וסוף־סוף שב אלינו והערב הוא פותח את התיאטרון הארצישראלי. האחד הזה הוא מנחם גנסין. הנה עומדים כעת השחקנים מעבר למסך וחשים בקרבם את רעד הפסָל לפני היגלות הצעיף מעל פסלו – למשפט הקהל. אולם אלה הם חבלי־יצירה. אל יפול רוחכם. יישר כוח!" –

על כל ה“חובות” שהטילו הנואמים על התיאטרון ועלי, עניתי במלים קצרות וביקשתי רשות להרים את המסך ולהראות לקהל את מעשי התיאטרון…

ו“הבחינה” עברה, כאילו, בכי טוב.

הלֵץ (א. קוטאי) ב“בלשאצר”

ואולם ממילא הוטל עתה על כל הלהקה להשליך מאחורי גוה את כל מה שספגה לתוכה שם, באירופה, את כל הדברים – הן הטובים והן הרעים – שהשפיעו עליה בעתונות האירופית: עליה לשכוח עתה דברי מבקרים מפורסמים, ששחקנים אירופיים קובעים אותם במסגרת לגניזה ולראווה, מעין “דיפּלום” של בחינות־בגרוּת – ולהתחיל בחיים חדשים מעיקרם, לשמוע הערות ודרישות חדשות לגמרי, שאינן מתקבלות מלכתחילה על הדעת, להסתגל אל סביבה תיאטרונית אחרת ולהתרגל אל ראֶצנזיה עתונאית ולא אל בקורת ולא אל ידיעה של בעלי־מקצוע… כי “עלינו להודות, שעד־עתה עוד לא היה סוג של בקורת דרמטית בארץ־ישראל, וחוסר בימה עברית תמידית־קבועה וחוסר ספרות דרמטית גרמו לכך. צבת בצבת עשויה. תיאטרון היה יוצר גם את סופריו וגם את מבקריו. תיאטרון עברי אינו יכול להתפתח בלי סביבה עברית, בלי קהל עברי מתמיד. זיקה זו בין הקהל והתיאטרון היא הכרחית. בלעדיה אין שום אפשרות של קיום לדרמה עברית, אף לא זכות־קיום” (מדברי הבקורת של ד“ר ח. הררי ב”הארץ" מיום 13 במארס 1928).

והתחילו מדברים, מתווכחים, מיעצים, מבטלים ולועגים וכותבים, כותבים בעתונות, כותבים מכתבים לכל שחקן, מי בשמו ומי בעילום שמו. התחילו באים אלי ידידים סתם, ו“ידידים למען האמת” ולמען טובת־הכלל ולטובת התיאטרון בפרט, משסים ומסכסכים ו“הרחוב” בתל־אביב כאילו אין ענין אחר ל“אזרחיו” אלא התיאטרון!… וביחוד נעשיתי אני ענין לענות בו, שכן רבים ושונים בתל־אביב זכרוני עוד מאז היותי כאן לפני המלחמה כפועל וכמורה וגם שחקן־חובב כשאר החובבים: – “ומה היא הרבותא שהחילות פתאום במין תיאטרון שאין לו לא טעם ולא ריח (בזו הלשון ממש!) – הנח לכל הלהטים האלה וצרף את כל השחקנים שהמשיכו את החובבות בהעדרך, ושחקו כמו ששיחקתם עד־עתה!…”

ואמנם, רק הודות לבעלי־הטעם המעטים שעודדונו, יכולנו להבליג על כל אלה ולהמשיך בעבודה. עד היום הנני אסיר תודה למשורר י. קרני שגם נפשו נכספה לראות תיאטרון טוב בארץ, שבחל בכל ההצגות הארעיות של “חובבים” ועירער על הלטיפות בראש והטפיחות על השכם של כל אותם ה“ראֶצנזאֶנטים” למיניהם. גם ד"ר ה. הררי, שכל דבר תיאטרוני היה יקר לו, עמד לימיננו ונתן במאמריו וברשימותיו צביון חדש למתרחש בתיאטרון החדש בארץ־ישראל. גם אגודת־המורים התיחסה ברצינות אל מפעלנו, כגורם חינוכי חשוב ורב־ערך והתחילה דורשת הצגות לנוער (דבר חדש בארץ). כל אלה ועוד ידידי התיאטרון ושוחרי האמנות העברית חיזקו את ידינו שלא נרפה ממאמצינו להקים תיאטרון עברי בארץ.

והצגת “בּלשאצר” הכתה גלים בין כה ובין כה. בעקבות כל הצגה, בין בתל־אביב ובין בירושלים או בחיפה, באו מאמרים ורשימות בעתונות. במושבות עוד לא היה מקום מוכשר להצגות, ומה גם בעמק, וממילא התרכזה עבודת התא“י בערים בלבד. והיה אם בא האחד מאי־שם בארץ ורואה הצגה בעיר, היה מוסר אחר־כך מרשמיו במושבתו או בקבוצתו – בשׂורת מאורע תיאטרוני, שכל אחד היה נכסף לראותו גם הוא. החילותי להרגיש בזה מעין פיצוי לקנאתי הגדולה שאחזתני בהיותי מסתובב בתיאטראות שבחו”ל, מקום שהנוער של אומות העולם שומע לדברי השחקנים על הבמה וחוזר אחריהם על דברי המשורר. הנה זכיתי גם פה לשבת באולם־הצופים ולשמוע את ילדי הארץ חוזרים על דברי “דניאל” או דברי “הלץ” שנעשו פופולאריים בין הנוער הארצישראלי. תיאור נאה ליחסו זה של הנוער אל תיאטרוננו נתן ברשימתו של ק. ל. סילמן על הצנת “בּלשאצר” לילדי ירושלים:

“ראיתי את הצגת “בּלשאצר” בתיאטרון “ציון” בירושלים במעמד של אלף ות”ק תלמידים; אכן זה מראה!

…האולם הגדול מלא מפה לפה, כל התאים וכל היציעים. המון ראשים קטנים בולטים באפלולית האולם. אלפי עינים נוצצות נטויות אל נקודה מרכזית אחת, אל הבמה;

"מתחקים מאות הילדים, כשלבותיהם דופקים, אחרי כל תנועה של המישחק, מאזינים לקול, גם לזה שנשמע בקושי, בחולשה רבה, קולטים כל בת־קול, כל רחש עומם…

"ומצטרפת האילוסיה אל מראה העינים. לא אחת ראו כבר בני ירושלים חזיונות על הבמה, ראו את חבריהם בשחקם, ואילו היום טרחו ובאו גדולים כאלה, ממוסקבה ומברלין. – – – היתה בהצגה זו מעין התקפה על כל הלבבות הרכים. הצוֹד נצודו. כדבּר המשחק רתת, חיל אחז יושבי התיאטרון. מי ראה כמה פיות היו פעורים כל שעת המישחק ולא נסגרו? מי שׂם לב לזה שכמעט כל קהל־התלמידים נמנע ממחיאות־כפיים בסוף החזיון?

“כה גבר התמהון והציף את ההוויה…”

וקרני, אותו י. קרני, השומר הנאמן ל“טור” שלו, המשקיף על פני ארצו והמאזין לכל הגה ולכל ניב, מציץ ומספר לנו מכל מה שהוא רואה ושומע, ואת רחשי־לבו הוא מרצה לפנינו בפינתו, כדרכו מזה שנים:

"היתה הגברת בעלת הלורניטא בטור השני מרימה את משקפתה ומסתכלת יפה־יפה בבּלשאצר ובליצן, וביהודיה, ובקדשות המחוללות, והיה חוטמה נזקף ומוכן לעקימה – ולא מלאה לבה.

"היתה הזקנה בטור השלישי מתנמנמת ולא מתנמנמת ולפתע מתעוררת ושואלת את כותב הטורים לפשר כל הדברים האלה: העברית, התנועות, הצבעים, הצלילים.

"ועיניה הלחות המבריקות של הילדה לימינה היו נטויות כל אותה השעה אל הבימה – אל האגדה, הנעשית מציאות…

"ורק כשנגמר הזיון, פנתה הילדה אל בן־לוויתה, ילד כמותה, והתפללה:

"– אוי, אולי עוד לא יגמר?

*

"אחד מחברי התפעל ממראה עיניו, ממשמע אזניו. פתח בפראזות הידועות על החדש, על אמנות העתיד.

" – ואתה?

" – לא. לא התפעלתי. לדידי הרי זה הווה ולכשתרצה – עבר רחוק: ימי הילדות. אין זו אלא אגדה, שהיתה למציאות – בידי גנסין. ואנו שבנו והיינו לילדים מטיילים עם גנסין בגן־האגדה".

הבאתי את כל הדברים האלה, כדי לשתף את הקורא ברגשותיו של שחקן עברי, שבמשך שנים רבות, הן בארץ־ישראל והן בחו“ל, לקה בתסביך של נחיתות, הרגשת אדם מיוּתר בעולם התיאטרון, שאין לו ולחלומו אחיזה כלשהי בעולם זה – והנה זכה סוף־סוף לתיאטרון משלן, לקהל משלו, וגם לעתונות השׂמה לב לפעלו, כמו שם, בחו”ל. כמו במחי־יד אחד גזו הראֶצאֶנזיות הידועות, כמו: “ההצגה נתקבלה בתרועות סואנות וממושכות” (דוקא ממושכות!), או: “בהצגה הושקעה עבודה ענקית” (דוקא ענקית!), או: “מיום שקם תיאטרון בארץ־ישראל לא בא כבושם הזה” (“אוי הבושם!” – צעק קרני), בלי שיטרח הראֶצנזנט הנכבד להגיד מלה על עצם ההצגה, על עצם העבודה, על עצם הבושם, על עצם התיאטרון…

“התיאטרון הא”י" הכריח את הכותבים לשנות מיחסם הפושר, והם התחילו לכתוב אחרת, מתוך כובד־ראש ומתוך רצון להבין, התחילו לבקר ולא לכתוב “רצאֶנזיות”. החלה להיווצר בקורת תיאטרונית, וכל הבא לחוות דעה, קורא ספרות תיאטרונית, חודר לעומקה, מסכם סיכומים ומסיק מסקנות. יש חיים בעולם התיאטרון שלנו, עולם קטן לעת־עתה, אבל עולם זה הן ילך ויתפתח, כשם שכל ארצנו הולכת ומתפתחת מיום ליום. ואם “הבימה” עודנה נודדת ממדינה למדינה ומעיר לעיר, הרי סופה שתבוא אף היא לכאן, שכן אין לה קיום בנדודיה, כשם שאין קיום ליהדות בגולה. – ואם אף היא תבוא לכאן, הרי… ושוב אינני יכול

להמשיך את חלומי. הראש מסתחרר ופחד תוקפני: האומנם אזכה לעולם שכולו טוב?…

שירת־הברבור של התא"י    🔗

העבודה נמשכה, לכאורה, כתיקונה. הישוב בארץ הולך ונבנה. כל אחד עוסק בעבודתו, ואנחנו – בשלנו. ההצגות נערכות כסדרן, עד כמה שתל־אביב יכולה לקלוט, ושאר הימים, לרבות הלילות, נתונים להכנת מחזה שני: “חלום יעקב” לר. בּר־הופמן. והגברת רחל גולדברג, אף היא בשלה: איננה יודעת עייפוּת. איננה יכולה לראות בסבל התיאטרון, החסר מקום־קבע לעבודה ולהצגות. מאז שמעה את ההודעה המפורשת מפי דיזנגוף בפתיחת התא“י על בנין מיוחד לתיאטרון אשר יוקם בקרוב, התחילה בפעולה. המגרש הוקצה ב”מרכז בעלי־מלאכה“, כפי שביארתי לעיל. והתחילו ההכנות להנחת אבן־הפינה ברוב פאר וחגיגיות. ובשלישי ליוני 1925, במעמד אמנים, סופרים, באי־כוח מוסדות ציבוריים וקהל רב הונחה אבן־הפינה לבנין התיאטרון הארצישראלי: התכנית מאת האדריכל מינור; באולם וביציעים יהיו כשבע־מאות וחמישים מקומות; הבמה תהיה גדולה ומסודרת בהתאם להישגים האחרונים של הטכניקה הבמתית. הוצאות הבנין יעלו עד לחמשת אלפים לא”י (כך הודיעו אז בעתונות, ואמנם כן היה הדבר).

ובכן, הזמינה גב' גולדברג את התכנית אצל האדריכל וערכה את החגיגה על המגרש הנ“ל, בהזמינה את כל הקהל ליום קבוע זה. “אם לא נתחיל, לא נגמור לעולם” – גזרה על המהססים. עלי, כעל מנהל התא”י, הוטל לפתוח את החגיגה רבת העם.

ומשראיתי את הקהל הגדול ומשהרגשתי בהגשמת חלומי, לא יכולתי לעצור ברוחי מנגוע בהתפתחותו של המושג “תיאטרון” ברחוב היהודים:

לפנים בישראל היה השם הזה לחרפה, ומשפחה אשר ממנה יצא שחקן, נחשבה לנחותת־דרגא. העם היהודי שהוא תיאטרלי בטבעו, לא השתמש כהוגן בכוחותיו הבימתיים הגדולים והם הוכרחו להעשיר במות זרות. לאט־לאט, כעבור שנים רבות, התרגלו היהודים לרעיון, שאף “תיאטר” נכנס בגדר נכסי תרבות ישראל. ולא עוד אלא שכיום יש לנו האפשרות להניח אבן־פינה לתיאטרון בלשון העברית, בארץ־ישראל; לא עוד נביט בעיני קנאה אל אומות העולם, ואף הפרימיטיביות ביותר שבהן, שיש להן שפה ותרבות מיוחדת משלהן; אנו הולכים ומיישרים את גוונו, מזקיפים את גבנו, אנו מרימים ראש על אדמתנו, וגם רוחנו, רוח אומתנו, הולכת ומתיישרת. בנין חדש פּה שאנו עומדים להקים, ישמש מעין היכל לאמנות שעוד לא היתה אצלנו דוגמתה. ויהי רצון שהבית הזה ישמש נר לרגלי אלה ההולכים לחפש את האמנות הבימתית העברית ויהיה לתפארת לנו.

תמונה מתוך “חלום יעקב” לר. בר־הופמן

(יעקב – א. קוטאי; אדום – ש. פינקל)

ון־וריזלנד, מידידי התיאטרון מאז, בירך בשם ההנהלה הציונית. אחריו דיבר י. שפרינצק. הוא הזכיר את הקשר שהיה לפני המלחמה בין חלוצי העבודה וחלוצי התיאטרון והביע את תקותו שגם להבא ילך התיאטרון יד ביד עם העובדים.

נאום נמרץ, מלא ענין, נשא ח. נ. ביאליק, וכה היו דבריו, שנרשמו באותו מעמד:

אל גנסין חברו וחבר־משחקיו, אני פונה בעיקר. בגורלם נפל אושר משולש: א) הם הראשונים שניגשו באופן ממשי לבנות תיאטרון עברי והראשונים הם תמיד המנצחים. שמחת־יצירה ותענוג של נצחון ילוו את בעלי התיאטרון העברי מדי יום ביומו.

ב) הלשון, שבה הם מציגים את חזיונותיהם היא הלשון העברית. אומרים, שלשון השפחות, לשון שלא דיברו בה מלכים ושרים, אינה יכולה לשמש לשון דראמה. ואילו מטעם זה, אין כלשון העברית, לשון מלכים ונביאים, טובה להבעת האֵמוציות החזקות ביותר.

ג) הלשון העברית היא כולה דרמטית. אולי זוהי הסיבה, שעם ישראל לא בנה עד היום במה חזיונית מיוחדת משום שהוא כולו עלילה. שטיינטאל אמר, שהסיבה שאין בעברית שם ל’אָרנסט' היא משום שמצבו של עם ישראל הוא תמיד ‘אָרנסט’ (רציני) ועל־כן לא הרגיש בו במושג זה. ברצוני להעיר ליוצרי התיאטרון הארצישראלי על נקודה אחת. אצל הרומאים היתה סיסמה ‘לחם וחזיונות’. ה’לחם' היה סמל החמריוּת, הממשיות, וה’חזיונות' היו סמל ההוללוּת וקלוּת־הראש. לעומת זה, היתה ליהודים סיסמה אחרת: ‘לחם ועולם הבא’. הלחם – פשוטו כמשמעו, ו’עולם הבא' – סמל לדבר־מה גדול, נעלה ומרומם, לחיי רוח. מאת התיאטרון העברי בארץ־ישראל הייתי רוצה לדרוש מלבד ה’חזיונות' גם משהו מ’עולם הבא'. בהיפך מאלה שהיו אומרים לפנים: ‘לא חחזו לנו נכוחות – חזו מהתלות’, רוצה אני להגיד לחברי התיאטרון: ‘לא תחזו לנו מהתלות – חזו לנו נכוחות’. לבסוף אסיים בברכה המקובלת, בשעה שרואים את הארץ בבנינה: ‘ברוך מציב גבול אלמנה’ ¹¹

בשם הועד־הפועל של הסתדרות־העובדים, בירך בהתלהבות ז. רובשוב ואמר:

“לפני כמה שנים היה מקובל, שאם יהודי עולה לארץ־ישראל לבנות את הארץ, עליו להינזר מכל ‘לוּקסוּס’ של אמנות. עכשיו נשתנה המצב, הפועל העברי בארץ־ישראל יכול ל’זייף' בית לעצמו ולגור בצריף של קרשים או באוהל, הוא יכול ל’זייף' אוכל לעצמו, ולמלא את קיבתו ב’במקום־אוכל‘, אך הוא לא יזייף בשום אופן את האמנות. בשום אופן לא יסתפק ב’במקום־אמנות’. ויש הרגשה, שכאן, בתיאטרון זה, ימצא הפועל העברי בארץ־ישראל את מבוקשו. כאן לא יזדייף. ואשר על־כן, אין כפועל העברי שמח ביום זה של הנחת אבן־הפינה לתיאטרון. בטוח אני, שהתקוות אשר תלה הפועל בתיאטרון לא יתאכזבו!”

כתום הנאומים קרא י. לבונטין (חושי הארכי) את נוסח המגילה הכתובה על קלף ולאחר שחתמו עליה באי־כוח המוסדות, שמוה בתוך בקבוק והניחוה בתוך הבור החפור. בהנחת אבני־הפינה נתכבדו בצלאל יפה, ז. ח. לבונטין, המשורר שאול טשרניחובסקי ועוד.

הטכס החגיגי והיחס הנלבב של האישים, המוסדות והקהל הרב, שבא להשתתף בחגו של התיאטרון הארצישראלי, הטילו עלי אימה, אימת האחריות הגדולה. ואולם נפשי עגמה, בעת שהקהל עמד על יד השולחנות הערוכים והטיבו את לבם וברכוני להגשמת חלומי, להפרחת האמנות הבמתית. הרגשתי אותו רגע גם עלבון צורב וכואב. עלבון – על שום מה? על שום שאנשים מסויימים בתוך הלהקה אינם מרגישים ואינם רואים את הדבר הגדול שהם עושים בעבודתם והם רואים רק את עצמם. וכאב – על שום מה? על שבו ברגע שמתחילים כאן לעשות משהו, מופיע השטן בדמות ידיד ורֵעַ ומשתדל להכשילך ולהפילך מבלי שתרגיש בכך. הרגשה עמומה זו לא עזבתני, אף כי לא ידעתי אותו רגע, שכבר עומדים אנשים ומתנכלים, בכל כוחותיהם, להרע לכל הענין. אמנם בעומקי לבי רחמתי משום מה על האנשים האלה, רעי־הלב וצרי־העין, שבראותם את אשרו המדומה של הזולת, נפשם מתעטפת דכאון, ואש־הקנאה אוכלת אותם…

העבודה על “חלום יעקב” התקדמה בינתיים. כבר נקבע גם יום הצגת־הבכורה. הצייר ראובן הצטיין ביחוד בתפאורתו למערכה הראשונה, אף כי תפאורת המערכות האחרונות לא הניחה לגמרי את הדעת. במערכה הראשונה היתה התפאורה משולבת בצבעיה וגווניה אל הפנים ואל סגנון מישחק השחקנים, מה שאין כן שאר המערכות, שלא נמצא פתרון הפּרינציפּ הציורי שלהן. אדיר היה חפצי לברוח – עד כמה שאפשר – מן השבּלוֹנה של הגויים בגישתם אל המחזות ה“בּיבּליים”. אף כי ידעתי, שלא בפעם אחת ניתן להשיג דבר מה, ועוד רבה הדרך לתיאטרון תנ“כי מקורי, אמרתי בלבי, שכל הצגה חדשה צריכה להביא הישג כל־שהוא בשלבים המרובים, שהתיאטרון הארצישראלי מבקש לעלות בהם. והדברים אמורים גם במחזות אחרים, כלליים, שבהם שומה על התא”י להעביר את הקו של חיפושי שבילים תיאטרליים משלו. קו זה היה ברצוני להעביר בלי להתחשב עם המכשולים ששׂמו בדרכי ובלי לקחת בחשבון את התנאים והנסיבות המקומיים שצעקו ממש: לא! אי־אפשר…

והנה באה הצגת “חלום יעקב” וטפחה על פני הספקנים. על אף הכל היה הדבר בבחינת מאורע, צעד קדימה בהתפתחותו של התיאטרון העברי, הישג בחיינו התרבותיים בארץ. גירשנו בבת־אחת את השבּלוֹנה הקרתנית ששכנה על הבמה בארץ; מין גישה אחרת, דרישה אחרת נוצרה פתאום אצל הקהל. נתקבל עליו סוף־סוף התא“י, על כל “שגעונותיו”. נוכחנו שהצדק אתנו. הלכנו בדרך נכונה ומוכנים ומזומנים היינו להמשיך בחיינו התיאטרליים ולשלבם בחייה החדשים של ארצנו המתחדשת. כל הצגה חדשה – אמרתי – הן תנ”כית והן כללית, עליה להשתלב ככל שאפשר, בהווה שלנו. האקטוּאליוּת של ימינו צריכה להשתקף בה. הנוער הארצישראלי, שראה כבר שתי הצגות התא“י, יש לו טעם אחר ותהא לו – אני מקוה – דרישה אחרת מן התיאטרון ומן השחקנים מהמין החדש שראו עכשיו. ואם דבר זה הושג במידת־מה, הרי עלי להיות שבע־רצון, ומה לי ולפלוני מן הקהל, הבא ולועג, מה לי ולאלמוני מן התיאטרון, שאין הדרך הזאת מניחה את דעתו? יפשפשו הם במעשיהם, ולא אני. קדימה! החיים קוראים לעבודה! הסביבה קוראת לעבודה. עם ה”עליה של גראַבּסקי" הולכים החיים הכלליים ומתפתחים בארץ. יום־יום קמים בנינים חדשים, הולכים ונוצרים ישובים חדשים בעמק ובשרון. הסיכויים לחיים תוססים, מעודדים גם את התיאטרון ללכת יד ביד עם כל הנעשה כאן, אך היכן הם הסופרים־החוזים שלנו? מדוע הם עומדים מן הצד? הלא המלאכה כה מרובה?!..

השאיפה להעלות את “שיילוֹק” על במתנו שבה והדריכה את מנוחתי בתקופה ההיא. גיבור המחזה הזה מחכה שנים רבות לגאולתו. כאן בארצנו מן הדין שיקבל פיצויים על כל עלבונותיו ויסוריו בין הגויים, כי גם בין הגויים הטובים לא נמצא ה“תיקון” לנשמתו. אכן מדי גשתי אל המחזה, היתה נופלת עלי אימה: “ואם לא אמצא את הדרך הנכונה להעלאת אותה נשמה נידחת?” וכך דחיתי שוב את הענין לעוד זמן־מה. וכן חיכיתי לשחקן שהיה בדעתי למסור לו את תפקיד שיילוק, – שחקן שיתבגר בשנותיו, והוא האחד והיחיד הראוי לעבודה מעין זו בלהקתנו – הלא הוא ש. פינקל, שעוד מראשית עבודתנו בברלין שמתי עיני בו וקוויתי ממנו לגדולות על הבמה.

ולא הרגשתי כי בינתיים הצליחו אנשים שהביטו בעין רעה על הישגינו האמנותיים להטות את שאר חברי הלהקה, שהיו צעירים עדיין, לדרכם הקודמת בתיאטרון, מתוך הבטחה, שבמשך שבועיים, שלושה יכינו מחזה והפרנסה תהיה מצויה יותר (הגם שלעת־עתה היתה הפרנסה מצויה גם בתא"י). וגם לא ידעתי, שהם מנהלים מו“מ עם במאי אחר מחו”ל ומביאים אותו לכאן, בלי לספר לי דבר ובלי להיועץ אתי. אבל, כשם שלא ידעתי, כך לא הזיק הדבר לעבודתי שהמשכתיה באותה הדרך שהתוויתי לי קודם.

למשאלתם של אלה, שדרשו מאת התא"י לבלי להצטמצם רק במחזות עבריים מקוריים, כי אם גם להעלות מחזות כלליים (ואכן היו בתכנית התא"י מלכתחילה מחזות כלליים, לרבות קומדיות קלאסיות), “נטיתי קצת הצידה”, כפי שכתב אחד המבקרים אז, והעליתי את “המבול”, קומדיה בשלוש מערכות מחיי אמריקה, מאת בּרגר.

שתי שאלות צריך היה לפתור בעבודתנו על הצגת אותו מחזה. ראשית, ראיתי הצגה זו במוסקבה פעמים רבות, בשנות לימודי שם, וְהיה ברצוני להתרחק ככל האפשר מצורת ההצגה ההיא, לשכוח אותה, כדי שלא אהיה מושפע ממנה ואעתיקה. והשנית: מכיון שזוהי קומדיה ואחדים מבני הלהקה היו מנוסים במישחק עוד מלפני הצטרפם אלינו בברלין, היה לי מעין חשש, שיפלו חלילה לתוך שיגרת מישחקם הקודם, ויהרסו את המחיצה הדקיקה שבין הקריקאַטוּרה והסמל. עם זה הוטל עלינו להתגבר על המוֹנוֹטוֹניוּת במקומות אחדים של המחזה, חוך שמירת הגרעין העיקרי, לנקות את הזיבורית ולהעלותו לגובה של קומדיה אמנותית, לפי מושגינו. ובצדק כתבו הכותבים אחרי ההצגה, ש“היה זה אולי הצחוק האמנותי הראשון על הבמה הארצישראלית”. ויצאנו גם מהצגה זו בכבוד. היו אמנם אחדים מהקהל שהשתדלו להשוות את הצגתנו אל הצגת התיאטרון המוסקבאי, אבל מי שהיתה לו עין פקוחה ראה ונוכח שזו היתה הצגה אחרת לגמרי בכל המובנים.

המשכתי בהכנות – הפעם להצגת קומדיה קלאסית “החולה המדומה” למולייר, בעוד אני חולם על הצגת “הדיבוק” בהתא"י. רעדתי ממש לעצם המחשבה הזאת, כמו שפחדתי לגשת להצגת “שיילוק”.

בהצגת “החולה המדומה” צריך היה להראות, שגם בשפתנו, שאיננה גמישה עדיין כל־צרכה כזו הצרפתית, ניתן בכל־זאת להעלות על הבמה את יצירתו של קלאסיקן זה. השתדלתי להמנע מן האָפקטים הזולים, המקובלים על־פי־רוב בקומדיה הצרפתית. חייבים השחקנים להבין ולהרגיש מה שהם מדברים וגם לתת לקהל את האפשרות להבין ולהרגיש. והעיקר, שיווצר בין הדמות שהשחקן מעצב ובין הקהל מעין זרם חשמלי, המוליד את האָפקטים הטבעיים. ביקשתי להדגיש את הזריזות והעדינות שבתנועה, בלי להגדיש את הסאה. אף הכנסתי “טריוּק” שרוב התיאטראות נזהרים משכמותו, ושהיה לשמחתי במקומו, והוא – הפּרוֹלוֹג למחזה, שהקל על השחקנים את הגישה הראויה למישחק והכניס גם את הקהל היושב באולם אל מצב־הרוח הדרוש לקליטת ההוּמוֹר הנצחי של מולייר. לסוף גרמה לי גם הצגה זו קורת־רוח רבה ויתירה, כי אין לך תענוג יותר גדול מלשבת באולם ולהנות מהצחוק הבלתי־פוסק – ממש כמעין המתגבר – של הקהל, מעין הכרת־תודה לשחקנים הטורחים להנאותו…

ברם, הצגה זו היתה שירת־הברבור של התא"י!

חוסר האיחוד והיעדר הדבק האמנותי, התחיל נותן אותותיו יותר. הטנדאֶנציה החמרית אצל אחדים מחברי הלהקה, שתמיד חרדו “פן יחסר לחמם”, הראתה את השפעתה הבולטת על החיים האמנותיים בתא"י. איכות מישחקם של שחקנים אחדים, התחילה יורדת ויסודות הדמיון היצירתי ושל ההמצאה התיאטרלית, שהושגו ברוב עמל, נתמעטו ממחזה למחזה. לא ראו, או לא חפצו לראות, בסכנה האורבת ליצירתם, העלולה להמית את הרגש החי של השחקן ולהביאו לידי סילוף האמצעים התיאטרליים ולהסברה מזויפת של המחזה והתפקידים, – וכן הגיעו להיכן שהגיעו, בסופם.

ודאי היתה לנו האפשרות להתפתח ולעלות בעבודתנו גם להבא. יסדנו גם מעין בית־ספר דראמטי להכין כוחות צעירים לעתיד. ידענו שבלי ירידות לא תבואנה העליות, והיינו מוכנים גם לכשלונות, הגם שעמלנו ונזהרנו שלא להכשל, חלילה.

כשנודע לי פתאום (לא מהם) שהביאו במאי אחר במקומי, שהתחיל לעבוד אתם, לא עצרתי כוח ועזבתי אותם. והם הראו תיכף את כוחם בהצגת “פּוֹטאש ופרלמוּטר”. תחילה מעין הצגה פנימית ואחר־כך עם הבמאי החדש, בקראם לעצמם: “התיאטרון האמנותי”…

וכך נשארתי בלא כלום. כל חברי הלהקה עזבוני, לרבות הצעירים שראיתי בהם חומר מן המובחר, ולבי כאב על אשר טפחו גם הם על פני ועל אשר כל עמלי אתם היה לשוא. למה האמנתי בהם כל זמן עבודתנו המשותפת? ואולם – השיבותי אל לבי – אני מדרכי לא אסור. את התיאטרון העברי בארץ־ישראל לא אעזוב, כי הוא איננו עוזב אותי.

למזלי ולאשרי הוסיפה חברת התא“י שנוסדה לשם תמיכה בתיאטרוננו, לעמוד לימיני. נמצאו גם ידידים אחדים בארץ ובחו”ל, שאחרי הפירוד נתנו את ידם לי ואני החילותי שוב מבראשית, היינו: כינסתי צעירים וצעירות, מהם בעלי כשרון ומהם בעלי רצון – לעבוד ולהשיג דבר־מה, אם תהיה העזרה הנכונה.

התחלתי להתכונן לקראת בוא “הבימה”.