בימינו עורכים סטאטיסטיקה על כל דבר. על אחוז הבלונדיניות בקרב המורות לעומת אחוז הבלונדיניות במשׂרות פקידוּת; על כמות האשפה המצטברת בכיכר טיימס של ניו־יורק במשך עשר שעות ושלושים דקות; על תפוצת האמונה באל עליון ועל צריכת הסויה בין תושבי קאטמאנדו. כל מה שניתן לרישום ומדידה, רושמים ומודדים.
הנה, מסר לנו רדיו מוסקווה המתקדם סטאטיסטיקה על מניעי הנישוּאים של אזרחי ברית־המועצות: שבעים אחוז מהסובייטים מתחתנים מתוך אהבה; שלושה־עשר אחוז בדיוק נישאים מתוך הערכה הדדית, ושבעה־עשר אחוז כדי לקיים את מצוות ״פרו־ורבו״. שיקולים חמריים אינם מופיעים כמניע לנישואים בברית־המועצות, ואתם יודעים מדוע.
לעומת זאת סיפר לנו כתב ״ניוּזוויק" על נטיית הגרמנים להתחתן מתוך חשבון דווקה, לפי שיקולים של מעמד ושל הכנסה ושל התאמת בני־הזוג. המדובר, כמובן, בגרמניה המערבית. הגרמנים המזרחיים ודאי נישאים מתוך אהבה כמו הסובייטים.
בגרמניה המערבית סומכים במידה הולכת וגוברת על מחשבים אלקטרוניים שיזווגו זיווגים מתאימים. המחשב לעולם אינו טועה. אם מזינים אותו בנתונים הנכונים, הוא יסיק את המסקנות הנכונות. מחשב אחד זיווג את הזוג המושלם על־פי התאמת התכונות של המועמד והמועמדת והתברר שהם היו את ואחות תאומים… אולי קצת מוזר להסתגל למחשבה שמכונת אי. בי. אֶם. תבחר לנו את בחיר לבנו. אבל בעצם, מדוע לא? אחרי ככלות הכל, אין הרבה אחים ואחיות תאומים. השדכנים בגרמניה נעזרים במחשבים יותר מהמדענים באוניברסיטה ועכשיו כבר אפשר להשיג גם בישראל בן־זוג עם ערובה אלקטרונית.
הכתב האמריקני מספר עוד – תחי הסטאטיסטיקה! – כי שניים מכל שלושה זוגות שנישאו בגרמניה אחרי מלחמת־העולם השניה מצאו זה את זו בעזרת מודעות בעתון, המתפרסמות במדור ״שוק הנישואים''… רבים מאוד נעזרים במשרדי שדכנות שעסקיהם פורחים ומשגשגים. מסתבר כי דבר זה תמוה בעיני האמריקנים ועל כן מיהר הכתב להסביר לקוראיו כי אצל הגרמנים הדבר טבעי מפני שהם רגילים למוסד השדכנות עוד מימי הביניים.
אינני יודע אם הם למדו זאת מן היהודים. בכל אופן, השדכנות כמעשה מצווה נידונה כבר בתלמוד, במסכת בבא קמא; ואילו השדכנות כמקצוע ידועה אצל היהודים מן המאה ה־12. השדכן הפך לדמות קלאסית בפולקלור היהודי, ואין תיאור מרנין יותר של עיסוקיו מזה של שלום עליכם במכתבו של מנחם־מנדל מיהופץ. אבל כל ספר על פולקלור והומור יהודי מכיל פרק נכבד על השדכנים. בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב מניתי 72 מעשיות בשדכנים. אגב, הופתעתי להיווכח שאחוז מדהים מכל הבדיחות האלה בנוי על ענינים כספיים. כסף, כסף, כסף.
(הבדיחה הקלאסית היא על הבחור היהודי המודיע לאביו שהוא רוצה לשאת את בת השכן. “יצאת מדעתך – הטיח בפניו האב – הרי אין לה פרוטה!” הבן מתעקש: “אבל אני אוהב אותה. אהיה מאושר אתה”. הנימוק הזה לא עשה כל רושם על האב שהקשה: "נו, אז מה ייצא לך מזה אם תהיה מאושר?יי פילוסופיה של יהודי נודד, שזכויותיו תלויות בכספו).
בהשפעת הכתבה ב״ניוזוויק״ על עסקי השידוכין כמדד סוציולוגי, מצאתי את עצמי מעיינת במודעות השידוכים התופסות טורים ארוכים בגליונות השבת של כמה עתונים ישראליים. אופיינית היתה המודעה הלקוֹנית הזאת: ״יפה ועשירה מחפשת סימפטי״, אבל לא כל היפות והעשירות חסכוניות כל כך. הנה, למשל, ״מורה בת 25 נאה מקבלת דירה מפוארת צמודה לפרדס־ענק בשווי רב, מעוניינת בבחור נאה ומשכיל עד גיל 32“. או אלמנה ברונטית יפהפיה, בת 27 בלי ילדים, בעלת דירה לוקסוס, חסכון כספי ורכוש רב, בעלת גן פרטי, מעוניינת בבחור משכיל ונאה”. כל המועמדות כולן כאחת יפות ומסודרות.
אבל לא רק אצל בנות המין החלש הכל נופת צופים, גם המועמדים כולם היו מסודרים ומשכילים. הנה כמה דוגמאות גבריות: ״יליד הארץ בן 28, גבוה ונאה, גם אקדמאי וגם בעל בית־חרושת לאלקטרוניקה, מעוניין בבחורה גבוהה ויפה ומשכילה, רצוי מסודרת״ (בעצם, אם יש לו בית־חרושת, מדוע היא צריכה להיות מסודרת?). או, "בחור בן 28, גם הוא יליד הארץ וגם הוא גבוה ונאה, גם הוא אקדמאי ומסודר היטב, מתעתד לצאת להשתלמות מקצועית בארצות־הברית ומעוניין בנערה נאה ומשכילה המוכנה להצטרף אליו בנסיעתו״. אל דאגה, אדוני, אל דאגה. תמצא.
נשאלת השאלה: אם האקדמאים הגבוהים והנאים והמסודרים, ובנות החן בעלות הדירות המפוארות – אם אלה מחפשים בני זוג במודעות, מה יעשו אזובי קיר? מה יעשו בחורים נמוכי קומה עם השכלה תיכונית בלבד, ובחורות פשוטות וחביבות בלי דירות ובלי כסף לדירות? אולי הם מסתדרים בלי מודעות.
בדרך־כלל מדור המודעות הקטנות הוא חלק מאַלף בעתון. לעתים אתה לומד ממנו על המציאות לא פחות משאתה לומד מן החלק המערכתי העובר את המסננת המקצועית של עתונאים או מן המודעות העוברות את המסננת המקצועית של פרסומאים. אבל מסתבר, כי למודעות שידוכין צריך להתייחס בקורטוב של ספק. בכל זאת הן מלמדות משהו. למשל, מעניין להיווכח איזו חשיבות מייחסים לגובה הקומה בבחירת בן־זוג. כמעט בכל מודעה ניתן הגובה המדוייק של המועמד או המועמדת, כאילו התאמת הקומה היא העיקר הקובע בחיים משותפים.
שׂמתי לב, כי אחוז גבוה למדי של המחפשים־חבר־לחיים במודעות מציין בהן שהוא ממוצא ״אירופי״. כאילו רואים בכך ציון של ייחושׂ חברתי, מעין נכס אישי כמו תואר אקדמאי או דירת פאר. לאור הנסיון המביש של העבר הקרוב צריך להטיל ספק רציני אם אמנם מהווה המוצא האירופי המלצה של כבוד, אבל שאבתי מכאן רעיון והגשמתי אותו.
מה עשיתי? חיברתי שלוש מודעות־נישואים ופרסמתי אותן בגליון של ערב שבת באחד מעתוני הערב. לצורך זה המצאתי שלוש נערות פיקטיביות שכל אחת מהן חיפשה חתן. שלושתן הצטיינו בכמה וכמה מעלות טובות – הן היו יפות, מבתים אמידים ובעלות השכלה גבוהה. שלושתן היו בנות 24 בקירוב. אבל מעבר לתכונות המשותפות האלה היה מה שהבדיל בין שלוש הנערות שלי. האחת היתה צברית, השניה היתה עולה חדשה יחסית, והשלישית היתה תיירת מארצות־הברית.
ביקשתי ללמוד ממבצע סקר פרטי זה, מי משלוש הנערות בעלות הקוואליפיקציות השוות תקבל את המספר הגדול ביותר של תשובות. הנחתי שזאת תהיה התיירת, ולא טעיתי. רציתי להשתמש בתוצאות לכתבה קלילה אבל כאשר קראתי את התשובות, זה נראה לי לא הוגן כלשהו. הרגשתי שיהיה בכך ניצול תמימותם של אנשים, ולגבי אחדים מהם אפילו אכזבה של תקוותיהם. זנחתי זאת. בינתיים חלפו שנתיים ויותר. מי שענה למודעות כבר שכח זאת מזמן, ואני רואה עצמי חפשית לגלות טפח ממה שנתגלה לי.
קודם כל התפלאתי מה רבים התפתו לקסמי בשלוש מהדורות: קבלתי, זאת אומרת הן קיבלו, 138 מכתבים של מועמדים. אבל שימו לב לחלוקה: הצברית החיננית זכתה ל־43 הצעות נישואים; התיירת הנאה קיבלה 70 הצעות של מחזרים, והעולה החדשה היפה נאלצה להסתפק ב־25 הצעות בלבד.
היו כמה תשובות חביבות, כמו מכתבו של זוג מאושר (אל הצברית) שסיפרו כי הם נוהגים לעיין במודעות שידוכים כדי לדעת מה החמיצו. הם הזמינו את הצברית לבקר אצלם והם ישדכו לה בחור נחמד. היה בין הכותבים אדון אחד שהדגיש, כי איננו גורס צורה זו של היכרות ולכן הוא אף פעם אינו עונה למודעות שידוכים, אבל המודעה הזאת שבתה את לבו והוא החליט לסטות מן העקרון שלו. הצרה היא שהוא כתב אותו דבר עצמו ובאותן מלים עצמן לשלוש הנערות שלי, וכנראה עוד למספר נכבד של נערות אחרות.
מעניין שאף אחד לא הרגיש כי משהו חשוד כאן וכי זה צירוף מקרים יותר מדי מוזר שביום אחד בעתון אחד יחפשו שלוש בנות דומות כל כך בתכונותיהן מועמדים לנישואים בעלי נתונים דומים. רק איש אחד מבין המשיבים הבין, כי מוכרח להיות קשר בין שלוש המועמדות – אבל גם הוא לא מצא את טיב הקשר. הוא חשב שמדובר בשלוש חברות שפרסמו מודעותיהן לפי החלטה משותפת.
היו די הרבה תשובות מקיבוצים. יותר מוזר הוא ששיעור גבוה של תשובות בא מחיפה. נראה שבעיר הכרמל יש הרבה רווקים והמצב החברתי קשה. אינני יודעת, אם מותר להסיק מסקנות כלשהן, אך המדגם המקרי של הפונים הראה, כי רוב המתפתים לקריאת הצברית היו צברים, בעוד רוב הנענים לתיירת היו ילידי־חוץ לארץ.
נדמה לי שכל ימי לא ראיתי ריכוז כזה של שגיאות־כתיב כפי שראיתי במכתבים אלה. אולי זה אומר משהו לגבי השכבה החברתית של העונים. אבל משהו זה אומר גם לגבי מצב החינוך בארץ. היו אפילו תשובות של מורים, עם שם וכתובת ושם בית הספר שבו הם מלמדים, שמצאתי בהן שגיאות. התיירת שלי והעולה החדשה שלי לא שמו לב לכך, אבל הצברית שלי החליטה שהם לא בשבילה.