יש נשים שאצלן תמיד הכל נקי ומסודר, אפילו אם הן עובדות מחוץ לביתן. הלבנים בארון כטורי חיילים במסדר חגיגי, הכלים מבריקים כראי מצוחצח, וכל דבר במקומו. אם תרצה את פותחן־השימורים לעולם תמצאנו במגירה השניה מימין לכיור, או בראשונה משמאל – העיקר תמיד באותו מקום.

ויש נשים בוהמיות שהסדר המופתי לזרא להן – אבל יש להן זכרון מצוין, והן תמיד יודעות למצוא את המבוקש בלי בעיות. גפרורים במקרר ומפיות במדף הספרים, קמח בקופסת הסוכר, סוכר בפחית המלח, ומלח בצנצנת האורז – בחוקיות ברזל ובלי טעויות. ויש סוג שלישי של בנות־אדם היודעות פחות או יותר איפה למצוא מה מהדברים שבשימוש תדיר – אבל איכשהו משהו תמיד מסתנן למקום לא־לו וכשצריכים אותו, איננו.

בשביל נשים כאלה הניקוי שלפני פסח הוא הרפתקה מעניינת. אילו ידעתי, למשל, שאמצא אי־פעם את הכסיה הצהובה הימנית ( ודווקא בין כלי המיטה הרזרביים), לא הייתי זורקת את הכסיה הצהובה השמאלית. אין דבר שמרגיז יותר מכסיה אחת, ומוטב לסלק אותה משדה הראייה בכלל. אז לכי דעי, כי בערב פסח תימצא השניה! או אילו היה לי מושג, כי המפתח לקופת החסכון של הבת מכורבל בין דפי הספר מרי פופינס, לא היינו פורצים את הקופה בצורה ברברית. אבל אי אפשר להפוך את כל הבית כל שבוע, מספיק פעם בשנה. בכל אופן, לי זה מספיק.

אמי זכרונה לברכה היתה עובדת לפני פסח כאילו היו חיינו תלויים בזה – ובליל־הסדר היתה מתעלפת מרוב עייפות, שנה אחרי שנה. לשוא היינו מסבירים לה כי לא יכול להיות חמץ בכרך השני של המילון הצרפתי, מפני שאף אחד לא פתח אף פעם את המילון הצרפתי – צריך היה לבער את החמץ ממנו. ודווקא אז, כולנו התחלנו להתעניין בצרפתית וזה לקח חמש שעות להחזיר את המילון למקומו.

עצתי לכן, אל תבערו חמץ מאלבום הצילומים המשפחתי. זה יגזול מכן יותר זמן מאשר מירוק שלושה מטרים מרובעים של אריחי־אמבטיה. את צילום הכלולות של נחמה כבר ראינו שבע פעמים, את תמונת הנעורים של אבא עשרים פעמים, ואת אורה’לה בתחפושת הפורים ההולנדית 40 פעמים. בכל זאת, ואף־על־פי־כן, אי אפשר לנער אלבום משפחתי סתם ככה אוטומטית. הנה, הצילומים מן הטיול לאירופה – אנחנו על רקע הקולוסיאוּם, אנחנו על רקע מגדל אייפל, אנחנו בתוך האורות של כיכר פיקאדילי, ואנחנו על סיפון האניה “שלום” עליה השלום – אה, היה היו זמנים.

ותזרקו את כל ה״שמאטס״, ששמרתם בשביל שמא ואולי. הם לא יביאו שום תועלת, סתם תופסים מקום וסופגים אבק. ואם לא הספקתם לקרוא את גליון “טיים” מה־20 בספטמבר אשתקד, אין טעם לעשות זאת עכשיו. היו מאז התפתחויות. תזרקוהו. ואל תפתחו את תיק המכתבים, ולא את תיק החשבונות, ובכלל שום תיק. ואל תזמינו את הקרובים לחג, כי הם יבואו. ואל תסעו, למשקים, כי זו העונה של מחלת הפה והטלפיים, ואל תצאו לטיול בארץ, כי בפסח כולם יוצאים לטיול, ומרוב אנשים השוחרים טבע – לא רואים את הטבע.

וספרו לבניכם את אגדת העבר כאשר יהודים הזמינו כל דיכפין שיֵיתי ויֵכוּל, ועל המציאוּת של אנשים האוכלים מרור לא רק ב’סדר' ואשר לחם עוני הוא לחם חוקם.

נ. ב. היהודים הכשרים לפסח מתחלקים לשני סוגים: אלה המוסיפים משקל בשבעה ימי החג, ואלה היורדים במשקל. מוסיף במשקל מי שחסרון־הלחם יוצר אצלו תחושה אמיתית או מדומה של רעב כמעט־מתמיד, וכדי להתגבר עליה, הוא חוטף ״משהו״ בין הסעודות הרגילות – פה פרוסת עוגה, ופה מנת אגוזים או כריך מצות. גם מי שאינו חוטא בכך, מוסיף משקל, כי בדרך כלל מאכלי פסח עשירים בקלוריות – ובכל זאת יש מיעוט המפסיד משקל, כי כך משפיע השינוי בתפריט על מערכת העיכול שלו.

אלה הם הרהורי־חמץ, ותופתעו להיווכח עד כמה שקועים אנשים בהרהורים כאלה בימי־פסח. מרוב שחושבים על חמץ שוכחים כי סוף סוף חג זה מציין אירוע היסטורי כביר. יציאת מצרים שהיתה השחרור הלאומי שלנו, היתה גם – במידה שידוע לי – ראשיתה של התנועה המדינית־עולמית למען שחרור לאומי.

אך כזה טבע האדם: כאשר דעתו נתונה לעניינים גשמיים אין היא פנויה לעניינים שברוח וברעיון. ודאי יש אנשים החושבים תמיד רק על עניינים שבחומר, אבל הרוב עושים זאת רק כאשר חסרון כלשהו מציק להם. ידיד אחד סיפר לי על תקופה בחייו שבה היה נתון במצוקה כלכלית. “שנאתי את המצב הזה” – אמר, – ״כי העוני מוריד את האדם לדרגה של עשיר; כל הזמן הוא חושב על כסף…"