(1921 – 1944)

הַצַּנְחָנִית חַנָּה סֶנֶשׁ גִּבּוֹרָה הָיְתָה. חֲלוּצָה הָיְתָה. מְשׁוֹרֶרֶת הָיְתָה. עוֹבֶדֶת בַּלּוּל הָיְתָה. חַקְלָאִית הָיְתָה.

צְעִירָה, בַּת עֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ בְּמוֹתָהּ. בַּת לְמִשְׁפָּחָה רְחוֹקָה מֵעִנְיְנֵי יַהֲדוּת וְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בְּבּוּדַפֶּשְׂט, בִּירַת הֻנְגַּרְיָה. נִכְנְסָה לִתְנוּעַת הֶחָלוּץ בְּהֻנְגָרְיָה וּבְסֶפְּטֶמְבֶּר 1939 עָלְתָה לָאָרֶץ, נִכְנְסָה לְבֵית־הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי בְּנַהֲלָל. עוֹד בִּהְיוֹתָהּ בְּ“הֶחָלוּץ” בְּהֻנְגַרְיָה הִתְחִילָה לְלַמֵּד עִבְרִית. “אֲנִי רוֹצָה לִקְרֹא אֶת הַתַּנַּ”ךְ בְּעִבְרִית", הִיא רוֹשֶׁמֶת בְּיוֹמָנָהּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּעִבְרִית. “אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיִּהְיֶה קָשֶׁה מְאֹד. אֲבָל זוֹ שָׂפָה יָפָה וּבָהּ רוּחַ עַמֵּנוּ”.

בְּבוֹאָהּ לָאָרֶץ, וְהִיא תַּלְמִידָה בְּבֵית־הַסֵּפֶר בְּנַהֲלָל, הִיא כּוֹתֶבֶת בְּיוֹמָנָהּ: “אֲנִי חוֹלֶמֶת וְעוֹשָׂה תָּכְנִיּוֹת, אַחַת הַתָּכְנִיּוֹת הַיָּפוֹת: לִהְיוֹת מַדְרִיכָה לְלוּל בַּמּוֹשָׁבִים”. תָּכְנִית שְׁנִיָּה – לִהְיוֹת מַדְרִיכָה בְּמוֹסָד חִנּוּכִי לִילָדִים, לְקַשֵּׁר אֶת הַחַקְלָאוּת עִם יְלָדִים".

הִיא גַּם חוֹלֶמֶת עַל כְּתִיבַת סְפָרִים וּמַחֲזוֹת. וְאַף חוֹשֶׁבֶת עַל חַיֵּי קִבּוּץ. וְאָמְנָם, נִכְנְסָה לְקִבּוּץ “שְׂדוֹת יָם”.

וְהִנֵּה הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁחֲבֵרִים וַחֲבֵרוֹת עַזֵּי־רוּחַ נִבְחֲרוּ לְתַפְקִידִים קָשִׁים וְאַחֲרָאִיִּים לַהֲגַנָּה וְהַצָּלָה בִּמְדִינוֹת הַנַצִים. חַנָּה סֶנֶשׁ הִתְנַדְּבָה לְתַפְקִיד כָּזֶה.

בְּאוֹקְטוֹבֶּר 1943 יָצְאוּ, חַנָּה סֶנֶשׂ וְעוֹד שְׁתֵּי חֲבֵרוֹת, בֵּין עֲשָׂרוֹת חֲבֵרִים, לְתַפְקִיד צְבָאִי שֶׁל צַנְחָנִים לְמִלְחָמָה בַּנַצִים וּלְעֶזְרָה לַיְּהוּדִים הַנִּמְצָאִים בִּידֵי הַנַצִים. חַנָּה הִתְגַּיְּסָה וְהִתְאַמְּנָה כְּצַנְחָנִית וְיָצְאָה לִפְעֻלָּה. חֳדָשִׁים אֲחָדִים הָיְתָה בֵּין פַּרְטִיזַנִים יוּגוֹסְלָבִים וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לְהֻנְגַרְיָה. הַנַצִים תָּפְסוּ אוֹתָהּ, שָׂמוּ אוֹתָהּ בְּמַאֲסַר וְעִנּוּ אוֹתָהּ עִנּוּיִים קָשִׁים שֶׁתְּגַלֶּה אֶת קְשָׁרֶיהָ. אַךְ הִיא עָמְדָה לִפְנֵי שׁוֹפְטֶיהָ הַנַצִיִּים בְּאֹמֶץ־רוּחַ וּבְעֹז מִבְּלִי לְהוֹדִיעַ דָּבָר. דָּנוּ אוֹתָהּ לְמָוֶת וַהֲרָגוּהָ. הִיא נוֹרְתָה בְּנוֹבֶמְבֶּר 1944 וְנִקְבְּרָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּבּוּדַפֶּשְׂט, בְּ“חֶלְקַת הַמְעֻנִּים”.

לֹא זָכְתָה חַנָּה לִהְיוֹת מַדְרִיכָה לִילָדִים בְּחַקְלָאוּת. אַךְ הִיא זָכְתָה לִכְתֹּב מַחְבֶּרֶת שִׁירִים עִבְרִים, בִּשְׂפַת הַתַּנַּ"ךְ, אֲשֶׁר כֹּה נִכְסְפָה לְדַעְתָּהּ. וְאִם נִכְרְתָה בִּידֵי רְשָׁעִים בַּאֲבִיב יָמֶיהָ, לֹא יָמוּשׁ זִכְרָהּ מֵאִתָּנוּ יָמִים רַבִּים רַבִּים. הִיא תִּהְיֶה סֵמֶל לְדוֹרוֹת שֶׁל מַעְפִּילִים עַזֵּי־רוּחַ וְאַמִּיצֵי־לֵב. סְפִינוֹת מַעֲבִירוֹת גּוֹלִים יִקָּרְאוּ עַל שְׁמָהּ וּדְמוּתָהּ הַקּוֹרֶנֶת, הַשִּׁירִית, תָּאִיר בְּיָמִים קוֹדְרִים וּבְיָמִים זוֹרְחִים.

עוֹד בְּשִׁבְתָּהּ בְּבֵית־הַסֵּפֶר בְּנַהֲלָל שָׂרָה חַנָּה סֶנֶשׁ לֵאמֹר:

לָמוּת?

לָמוּת… צָעִיר… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה,

לֹא, לֹא רָצִיתִי.

אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם עַל הַזְּכוּת

לִחְיוֹת וּבוֹא תָּבוֹא שָׁעָה לָמוּת –

עַל אַדְמָתֵךְ, אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי.

לֹא זָכְתָה לָמוּת עַל אַדְמַת אַרְצָהּ, אַרְצֵנוּ, אֲבָל אֶת דְּמוּתָהּ, דְּמוּת חַנָּה עִם “נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם” נִשָׂא בְּלִבֵּנוּ בְּמוֹלַדְתֵּנוּ כָּל הַיָּמִים.

(תש"ו)