ראיתי את השמש בגבורתו – לא אותו, כי את אורו ראיתי, טעמתי, התענגתי עליו ואדע כי אור השמש הוא.
גם המה לא ראו את השמש, לא הביטו אליו אף לא שמו אליו לבם, ואם זכרוהו ואם הזכירוֹ אחר אליהם עקשו פיהם, הפטירו בשפה, הניעו ראש; כחשו בשמש ואמרו: לא הוא, או זכרו את רעותיו אך לא את טובותיו; אמרו: מה שמש כי נַחשבנו! שמענו, כי לא צח ולבן הוא כאשר יֵראה לעינים, כי באמת מראה תכלת מראהו, כי נכתם הוא על פניו וקרבו נשערה מאד… על אורו התענגו גם הם, את האור ראו כי טוב, אך את מקורו לא ידעו, לא הכירו – אמרו: אך אור יום הוא…
שבתי וראיתי את השמש בבואו, – ראיתיו ומעי המו לי…
גם המה ראוהו, אליו הביטו, אליו התבוננו – ראוהו ושמחו בלבם על כשלונו, על רדתו; אמרו: גם אתה זקנת כמונו…
כן דברתם. גם השמש זקן כמוכם, כמונו, אך אתם לא הייתם כמהו בנעוריכם, לא נתתם אור, לא הפיצותם חֹם, לא הייתם ברכה.
אכן גם השמש הוא כבר קצה נפשו בחיים, גם הוא שואף אל מבואו: – אם לא אוכל עוד לתת אור, למה זה אנכי? הנה הירח והכוכבים עולים לצלעי – אליהם יביטו, אותם יעריצו ועל אורם יתענגו כל קטני־ארץ; המה בטוחים מחִצי לשון, מִנַחשי לבב, מרשפי קנאה, כי על כן מאורות קטנים הם.
אל תראוהו, שוררים ומקנאים, מקטיני כל גדול, מזילי כל יקר, אל תראוהו שהוא אדמדם, אין אש ואין אור, כי סר כחו מעליו, כי זקן, כי חלש – עוד מעט ובא השמש וחשך היום, וזכרתם אותו, את השמש בגבורתו תזכרו, את מעשה תקפו תזכרו, את אורו היקר, הנעים, את עת גאונו תזכרו ולא את רפיונו; כי הן לא יהיה עוד, ובאין סמל הקנאה נגד העינים תמות קנאה גם היא.