אגם גדול ורחב ידים השתרע בבקעה, שוקט על משקע רפשו כראי מוצק, מתוכו נשקפו השמש ביום והירח והכוכבים בלילה, מראה הרים ויערות וכל אשר מסביב, וירוקה עלתה על פניו כה וכה בירכתים, וצפרדעים שם קננו בתוך בצֹאתיו וגבאיו אף נתנו זמירות ביום ובלילה.

ושם מנגד מעין דק כפתיל כסף יוצא מן ההר, נוטה הֵנה והנה, משרך דרכיו כנער שובב, נוקש בשן־סלע מצוק – והעלה קצף ונטה מפניו, פוגע באבנים ובחצץ – וְהָמה ושרק ועבר עליהם: נחפז הוא לעשות דרכו ואין זמן ועת גם להביט נכחו ולסֹל לו דרך ישרה.

והאגם נשא עיניו הירוקות ויבט ויָתר כה וכה, כי איש מנוחה הוא, וירא את המעין הנוזל מן ההר, אץ רץ כעבד מֻרדף בלי חָשָׂך, ויבז לו בלבו; ויאמר: מה קטֹנת, אחי, עד אשר כמעט לא תֵראה מנגד אם לא יאַמץ הרואה את עיניו. ועתה לכה איעצך ולא תוסיף עוד ללכת בודד בתהו לא דרך לבלתי הֵראות ולבלתי הִזָכר – בואה אלי וּמְצָא מנוחה בחיקי, כי רב גבולי, כי עמֹק ורחב יצועי, והיה כי נתחבר יחד וגדלנו מאד ועל פני כל נִכָּבד.

ויען המעין ויאמר: קטן אני למראה עינים, אך מקורי ברוך, הוא יחדש כחי בלי הרף והוא יריצני, והדפו מים את מים ונערמו מים על מים; וחַלק אחלק ממימי לאחרים, לנהרות ולאגמים, בעליל לארץ או בתחתיות, וכי ירבו מימיהם וגדלו ורחבו – והרחיבו עלי פיהם. וכל עוד שפע תהום אינק ומקורי לא אכזב, לא אוכל להתחבר לאגמים, לא אוכל לאסוף אל קרבי מים זרים, לא אוכל ללכת בדרך סלולה. קטֹנתי – אך עמי מקור ברכה; גדלת – אך מָלֵאת מים זרים. ידעתי: רבים יביטו אל הרֹחב ולא אל העֹמק, יראו לעינים ולא למעמקים; ואולם מה לי ולהם? ידעתי נפשי, ידעתי את פקודתי, ואותה אשמור לעשות.

ויאמר האגם: צדקת ממני; צעיר אתה לימים ואני – זקנתי. בנעורי גם אני הֵקַרתי מימי מקרבי וגם הפיצותים החוצה, אך עתה לא אוכל עוד התאמץ, כי עברו ימי החפץ והמעשה וכל מאמצי־כח. הזנחתים – והם מעטו, דללו, נסבו לאחור. ואני עודני חפץ חיים, ומיראתי פן יעלו שארית מימי בתהו וחרבתי והייתי כאחד נחלי הבַּתּות, הנני אוסף מים זרים אל קרבי ממעינות איתן מסביב; המה ינחמוני והם ישעשעו נפשי לעת זקנה.