רובץ הוא על פני העמק כאף ממעל לפה, אך נשמת רוח חיים אין בו – אין נטף מים, אין לֵח, רק חֹרב, רק יבֹשת מעלה ומטה.

מקוה־מים היה העמק בשנים קדמוניות, מים כבירים שוטפים אשר כסו כלבוש מַערוֹ, שטפו עברו ויגיעו עד הסלע ויחבקו עבי גביו ויחדרו לצלעותיו ויחתרו ויקרקרו מוסדותיו ויפרצו בו פרצים ועוד מעט וַיָמש וימוט ויפול תחתיו; אך השמש הלוהט וזלעפות המדבר מסביב באו לעזרתו בעוד עת ויחלצוהו מֵחִבּוּק זרועות השטף. המים היו הלוך וחסור וישקעו ויחשו גליהם, ושאריתם נבלעו בארץ, באו בתחתיות כגנבים במחתרת, במחשכים ילָפתו ארחות דרכם ובלשון סתר שרשי הסלע ילֹקו, המשבָּרים, אשר חתרו להפילו, נשברו, שחחו תחתיו, המה היו למטה והוא היה למעלה – ולכל מראה עיני הרואה אך חֹרב, אך צחיחה וצמאון.

והסלע עומד על כנו, נשקף על העֵמק, אשר הרוח והשמש גִלו פני לבושו, ואותותיו אשר שמו בו המים הזידונים בהלחמם בו, סעיפים ונקיקים, גבנונים ומִפְרָצים, נראים מרחוק כמִחיַת־פצעים בבשר שוּבֵי מלחמה, ומראהו המחֻספס כפנים אשר קֻמטו מזֹקן, כשדים צומקים אשר נס לֵחם, כיער בשלכת…

דומם ושומם הסלע, אין מלחמה, אין קול המון מי מריבה וסביביו לא נשערה. רק רוח יליל ישימון יפקדנו לעתים, ונחשים בו יקננו, וינשוף ועורב עליו ישכנו, ורגל חית הבר תרמסנו – והוא רובץ תחתיו זה שנים אין־חקר, כענק נרדם עיף ויגע מכֹבד מלחמה – נרדם ואולי גם חולם… חלומות תהו ובהו? חלומות תחיה? עת תָּגֵל ערבה מקול המון עובר ושב, מקול צלצלי שירת הגאולה? מי יודע.

אל תראוהו שהוא שחרחר, נזעם־פנים, לובש שממה, ששזפתהו השמש, שהסתוללו בו רוחות המדבר, ששפוהו מערות חול; אל תבוזו לו, כי לא תהו עמדָתו ולא להבל וריק אחריתו – הן הוא מסתיר בחֻבּו אוצר נחמד, אשר לא יערכוהו זהב ופנינים: גיד מים חיים שוטף ועובר תחת המכסה הקשה, הגוּש לא־נכסף, – מים חיים קרים נוזלים, אשר בהִגָלותם והרוו והחיו, ושובבו נפשות רבות.

האף אמנם יגָלו? היפָּתח האוצר הסגור והמסֻגר?

אמנם כן; ואולם… למי יפתח הסלע את אוצרו הטוב? למי יתן מימיו – לפראי מדבר? לערמות החול? לקרני השמש הלוהט?

חכו לו, כי למועד שמוּר אתו; אך בוא יבאו אנשים בגבולו, אך דרוש ידרשו אליו ואל מימיו – ופתח סגוֹר קרביו והפיק צפוּנו למשחריו ונתן ולא יחשוך.

בא המועד: הענק הנרדם, אשר היה בעיני הרואים לעינים כדבר ריק אין בו מועיל, חש בקרבתו נפשות שוקקות, עינים תלויות אליו ואל טובו – ויתעורר ויתבקע ויתן מימיו ויַשק את העדה.

והסלע, אשר הסכין לשמוע אך שריקות נחשים מתחת וצריחת עורבים ממעל והמית סערות חול מעבָרים, זכה לשמוע הפעם שירה חדשה, שירת גאולה וישועה:

“עלִי, באר!” – עָנו לו.