ויהי אחרי כלות אלהים את מלאכתו אשר עשה בשמים ובארץ, ויאמר: מי ירד לנו ארצה ויגיד דברי לבני האדם? הן המלאכים – מלאכתם ומעשיהם בשמים ממעל וכי אשלח מהם אל שוכני תחתיות, לא יוכלו לעמוד הרבה על הארץ, פן יחטיאו אותם בני האדם או בנות האדם, כאשר היה לשמחזאי ועזאל. והנביאים – הלעולם יחיו? והמשוררים, אשר רוח ה' דובר בם – הרבים הם על הארץ? הן דורות מספר נמנו להם בדברי ימי עולם, ואם יהיו נביאים בכל דור ודור, ידברו בשם אלהים ולא יֵאמנו; ואם יהיו משוררים בכל עת ובכל מקום – ונקלו והיו ככל האדם. – את מי אשלח ומי יהיה למליץ בין העולמות העליונים ובין האדם?
ויאמרו השמים: הננו, שְלָחֵנו. מדי עברֵנו יום יום עבוֹר וסֹב על סביבותינו, נגיד דברך לאדם. ויאמר אלהים: טוב הדבר. עשו כאשר דברתם.
רק אל תשמיעו קולכם קול רם – מלא אחרי דבריו מלאך הפנים – דַבּרו בקול דממה דקה: כי הנה רֹב עמי הארץ אינם שומעים שפת השמים, זולתי עם אחד בארץ. דברו בלחש – והוא ישמע; כי מעודו קרוב הוא אל השמים (אזרח הוא בשמים וגר בארץ) ואזניו קשובות לאשר ידברו ממרום. והאחרים לא ישמעו, כי אין חפץ להם בשפת־שמים.
מני אז – השמים מספרים כבוד־אל, מגידים דברו לאדם, מודיעים מאשר נחרץ מֵעָל, מאשר ידֻבּר במועצה העליונה בירושלם של מעלה – אך אין אֹמר ואין דברים, כי אין נשמע קולם.
-
באחת הישיבות של המועצה הא"י צֻוה המזכיר לקרא את הפרטיכלים בערבית בקול רם ובעברית – בשביל החברים העברים אשר במועצה – בלחש. ↩