כֶּסֶף בְּכֶסֶף,

יָרֵחַ בַּזַּיִת,

רוּחַ בָּעֵשֶׂב,

אַשֹּׁוּחַ עַל בַּיִת…

מֶרְחָב לַנְּשָׁמָה,

וְנִשְׁמַת הַמֶּרְחָב.

לֵב הָעֵמֶק – דְּמָמָה,

אָדָם וְכוֹכָב.

לַיְלָה קָסּוּם יַהֲלֹךְ

בִּשְׁבִילֵי-הַשְּׁבִילִין,

גֹּרֶן חָצִיר יַהֲפֹךְ

טִירַת-מִסְתּוֹרִין.

הֵלֶךְ בְּשּׂוּם-נְגוֹהוֹת

אַט יִשְׁתַּטַּח,

אֲדָמָה הֱבִיאַתּוּ בְּסוֹד

הַפְּרִיחָה וַיִּפְרַח.

כַּרְמֶּל שׁוֹמֵר הַפְּלָאוֹת

הַנּוֹשְׁקִים לְרַגְלָיו,

עַד שַׁחַר יִזְרַח בַּשָּׂדוֹת –

זָהָב בְּזָהָב.