(דמיון)

בִּמְגִלָּה יְשָׁנָה בַּלַּיְלָה קָרָאתִי

אַגָּדָה נוֹשָׁנָה לְנֹגַהּ מְנוֹרָתִי:

"… מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִמְּדִינָה לִמְדִינָה,

מְשָׂרֵךְ אֶת דַּרְכּוֹ מֵאָז בְּעִצָּבוֹן,

וְקֹדֵר וּשְׁחוֹחַ כֹּה יִסַּע כֹּה יֵלֵךְ

בְּלִי לִמְצֹא מָנוֹחַ לְנַפְשׁוֹ הַנְּכֵאָה.

וּמַשָּׂא לוֹ חַיָּיו וּמָוֶת יְבַקֵּשׁ:

וּלְשׁוֹנוֹת שַׁלְהֶבֶת תַּקֵּפְנָה אֶת גֵּווֹ,

אַךְ הוּא לֹא יִכָּוֶה. וּמִשְׁבְּרֵי מַיִם

הַמְנַפְּצִים לִרְסִיסִים אֳנִיּוֹת אַדִּירוֹת

וְאַלְפֵי אֲנָשִׁים אֶל קִרְבָּם יִבְלָעוּ,

אֶת זְרוֹעוֹת הַשֶּׁטֶף מִלְּפָנָיו יִסְגֹּרוּ

וּבְרַעַשׁ וּתְלוּנָה הַתְּהוֹם תְּקִיאֶנּוּ.

הַבַּרְזֶל הַלָּטוּשׁ הַמַכֶּה בְאַחַת

וּמֵבִיא הַמָּוֶת, – מִלִּבּוֹ הַיָּבֵשׁ

וְרָזֶה, כְּמוֹ מֵרִקוּעַ פַּח בַּרְזֶל

יִשָּׁמֶט, לֹא יַשְׁאִיר גַּם עָקֵב…

– הַמָּוֶת, הַמָּוֶת! – יְשַׁוַּע, יִתְחַנֵן,

אַךְ חִנָּם שַׁוְעָתוֹ, אֵין מָוֶת, אֵין קֶבֶר.

לָקוּחַ לַמָּוֶת, מִתַּחַת לַגַּרְזֶן

מֵעוֹלָם לֹא בִקֵּשׁ כֹּה חַיִּים וְחֶמְלָה

כְּבַקֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ הַיְּהוּדִי הַנִּצְחִי.

אַךְ הַכֹּל לְחִנָּם… לְחִנָּם…"

         בַּלַּיְלָה

לְנֹגַהּ מְנוֹרָתִי הַכֵּהֶה קָרָאתִי –

וּתְמוּנָה עַל פָּנַי לְפֶתַע חָלָפָה:

אִישׁ זָקֵן גְּבַהּ־קוֹמָה, יָגֵעַ וְנִלְאֶה,

כָּל גֵּווֹ זָרוּעַ חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים,

בַּת עֵינוֹ מְפִיקָה חֲרָדָה וּנְדוּדִים,

עַל פִּיו שְׂחֹק צָרֶבֶת יְרַחֵף לִרְגָעִים,

אֵלַי הֵכִין צַעֲדוֹ. וּבְגִשְׁתּוֹ וַיְמַהֵר

וַיָּשֶׂם אֶת יָדוֹ הַצְּנוּמָה עַל סִפְרִי

וַיִּקְרָא: "שָׁוְא נִתְעֶה, שָׁוְא נִתְעֶה!… אַל תַּאֲמֵן!…

הַקְשִׁיבָה…" וַיָּפָג לְבָבִי מִפַּחַד

וָאַקְשִׁיב וָאֶשְׁמַע כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

"לֹא, אַל תַּאֲמֵן, אַל תַּאֲמִינָה

– בְּעַצֶּבֶת קוֹלוֹ קָרָא,

וַתִּתְפָּעַם בִּי לִבָּתִי

מִקְּרִיאָתוֹ הַמּוּזָרָה: –

לֹא, לֹא מָוֶת, לֹא הַקֶּבֶר, –

חַיִּים, חַיִּים אֲבַקֵּשָׁה!

אוֹרָה, שִׂמְחָה תַּאֲוַת נַפְשִׁי,

שָׁלוֹם, חֹפֶשׁ לִי אֶדְרשָׁה!

לֹא אָנֹכִי; לֹא אָנֹכִי –

זָרִים בִּקְשׁוּ לִי הַמָּוֶת

בַּחֲרָבוֹת, בִּנְחֻשְׁתַּיִם,

בַּמִּשְׁבָּרִים, בַּשַּׁלְהֶבֶת.

לֹא אֶל מָוֶת רַק מִמָּוֶת

רַצְתִּי, נַסְתִּי כָּל הַיָּמִים,

לֹא הַתֹּפֶת רַק הָעֵדֶן

נָשְׂאָה נַפְשִׁי זָבַת־דָּמִים.

רַק הָעֵדֶן, – שֶׁמֶשׁ צְדָקָה

וַעֲבוֹדָה בּוֹ זוֹרֵחַ,

וּבְלִבָּתִי הַכֹּאֶבֶת

הוֹצִיא צִצִּים, הֵפִיץ רֵיחַ.

לֹא גְדוּד שֵׁדִים רַק אֲנָשִׁים

רָעֵי לֵב מֵחַיָּה רָעָה,

הֵמָּה הֵמָּה בִּקְשׁוּ לִסְפּוֹת

אֶת נִשְׁמָתִי הַנֶּחֱלָאָה…

הוֹי, רְאֵה: מֵעַל מַכּוֹתַי

תִּקְרָא קוֹרוֹת כָּל הַצָּרוֹת,

הָעִצָּבוֹן, הַמַּכְאוֹבִים –

כָּל קֹרוֹתַי, קֹרוֹת מָרוֹת,

כַּמָּה שָׁנִים, כַּמָּה דוֹרוֹת…

הוֹי, וּמָה אִם סְפֹר אֵדָעָה?!

אֵל הַפְּצָעִים, אֵל הַמְּצוּקוֹת

זֶה מִכְּבָר מִכְּבָר אֶשָּׂאָה;

גַּם עַד עוֹלָם אֶשָּׂא אוֹתָם –

עַד אַשִּׂיגָה עַד אֶמְצָאָה

מְנוּחָה שְׁלֵמָה בֵּין אֲנָשִׁים

אֶל נִשְׁמָתִי הַנֶּחֱלָאָה

מִנִּי קֶטֶב בֵּית הַכֶּלֶא

וּמִכֹּבֶד הַנְּחֻשְׁתַּיִם –

עַד הָעֵת הַהִיא, גַּם רֶגַע

קְרֹא לֹא אֶחְדָּל: “חַיִּים, חַיִּים!”…