(ליובלו.)

לפני יותר משלשים שנה היה הדבר.

באחת מערי-אירוֹפה הגדולות תעה צעיר עברי רפה-גו ואמיץ-רוּח, ואת לבוֹ כוססה מחשבה מרה:

– האומנם יש תקוה לעם זה, המפוזר בין כל העמים, אשר מארצו נִתַּק ואת לשונו שכח

ואין לו עוד בעולמו משלו מאומה?

ובעוד הוא חושב את מחשבתו המרה ונפשוֹ מפרכסת פרכוּסי יאוש, והנה אורו עיניו ולבו פחד ורחב בקרבו:

– יש תקוה! ישוב העם מארצות פזוריו אל ארצו ודבק בה, יעזוב אל לשוֹנוֹת-הנכר וישוב

אל לשוֹנוֹ, ישוּב מדרך האבדון ויבנה את ביתו ונפשו – וחיה…

אז יצא אל אחיו, הנמקים אתו יחד בגולה ואוֹבדים אתו יחד בענים ושפלוּתם, ויהי דברו אליהם:

– שוּבוּ אליכם, אל אדמתכם ואל נפשכם – וחיוּ!

והימים ימי האוֹנאה הגדולה, אשר הוֹנוּ את ישראל מנפשו. וּבבוֹא אליעזר בן-יהודה, – הוא הצעיר רפה-הגו ואמיץ-הרוּח, – ודבריו בפיו, ויהי כמתעתע בעיני העם: – איש לא שעה אליו ואל “חלומוֹ­תיו”.

ואוּלם, לוחם היה בן-יהוּדה בעת ההיא, – לוחם, אשר לא ירתע לאחוריו, אם גם לא יצליחו דבריו אל אשר שלחם. ובטרם עוֹד נשמע דבר על ישוּב עברי חדש בארץ-ישראל, ועל תחית הלשון העברית בארץ העברים, עלה הוא אל הארץ, כי אמר: אעשה בעצמי את אשר אני קורא לאחרים לעשותו. אף היה הראשון, אשר נדר נדר לעזוב את לשוֹנוֹת-הנכר ולהחיות את הלשון העברית בפיו, כי אמר: אקיֵים בעצמי את המצוה אשר אני מטיל על אחרים.

יותר משלושים שנה עברוּ למן היום ההוּא. וגדולה וקשה המלחמה, אשר נלחם בן-יהודה בשעתוֹ. הוא היה הראשון, אשר שעבד את בניו ובנוֹתיו ללשון העברית, – ויהי שחוק ומנוד-ראש לכל רואיו. הוא היה הראשון, אשר עורר את שוט לשוֹנוֹ על החנפים הרמאים, שמלאה הארץ בימים ההם; הוא היה הראשון, אשר נתן לשמצה את אוכלי לחם-החסד, היא ה“החלוקה”, והוּא היה גם הראשון, אשר קרא לחיי חופש וחרות בארץ-ישראל, – וימיטו עליו צריו שואה ויתירו את דמו…

רבות צררוּהוּ – והוּא נִצַּח. הוא אחד מן המעטים, אשר זכה לראוֹת את חזוֹן-לבו מתקַיֵּם לעיניו.

וכי נזכוֹר את מלחמתוֹ של בן-יהודה ואת הדרכים, אשר בהן הלך מאז ועד עתה, יש אשר נשאל:

– האוּמנם את הכל עשה האיש הזה כראוּי לו? האוּמנם בכל דרכו הארוכה והקשה לא היו

בלתי אם עֲלִיּוֹת בלבד?

ואמרנו:

– היו והיו גם ירידות, היו והיו מעשים, שקָשּה להעלותם על לב. עם תחית הלשון היתה עשית הלשון; עם תוכחה לחנפים רמאים היה גם משא-פנים לפקידים ותקיפים; עם מסירות נפש לארץ-ישראל היתה גם חטאת קנאה לארץ אחרת…

ואולם יעשה נא אליעזר בן-יהודה בעצמו את חשבון-נפשו, ומאליו יעמוד על הירידות, אנו אין לנו ביום יובלו אלא סִכּוּם החשבון:

– מלחמתו של בן-יהודה הצליחה, עד שלא נלחם לא היה דבר; עכשו שנלחם – הולך ונוצר

הדבר אשר עליו נלחם.

העולם, 1910