לוגו
יַעֲקֹב כֹּהֵן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פרשת יעקב כהן עשירה היא, חשובה ורבת-ענין, באשר שרת כהן בקודש למעלה משלושים שנה, – ונופך שלו בספרותנו בולט לעינים. הוא העשיר את שירתנו מפעם לפעם בנכסי דלא ניידי. נדגיש: שירתנו דוקא, – הואיל והוא, מדומני, היחיד אצלנו שאינו משמש כמעט בשום מקצוע אחר, זולת השיר (גם יצירתו הפרוזאית אינה אלא שירה פרוזאית), ונראה לי, שעובדה זו תאלפנו להבין את אפיו ומהות-רוחו המיוחדת. כי עיקר העיקרים למשורר, זה – הפיוט, – למרות שאינו משולל לחלוטין הרגשות מגמתיות. ולכן אין דומה לו בשירתנו למוסיקליות. וכן לא נראה כהן בראשית הופעתו מוטרד בפילוס נתיבתו, אלא נתגלה ברשות הרבים, בדרך הכבושה, – ולא החידוש שבגילוי קו-עולם מוזר הפתיע, אלא תוכן שירתו הבהיק וכבש את הלב. הוא הביא עמו לשירתנו את הזיקה אל תופעות הנצח ושירת השיאים שלו, שיאי האלפּים, היא סמל לכך. תמונות-הנוף הפראיות של שויצריה, נשתקפו בטוריו מוצקי-הגרמים, בעלי הבליטות והמשקעים. שירים אלה, האנושיים-מוחלטים, הפתיעו בשעתם בעבריותם הצחה, המופשטת מחלצות-הקודש, בלשון-החול שבהם. יש ביעקב כהן מבראשית-מה, בולט חוט-הסיקרא החוצץ בין הקודם והבא, מה שביאליק הכתיר בשעתו במאמרו “שירתנו הצעירה”. זה “האנושי” בעיקר (משולל ה“יהדותי”), הגיע אצלו לידי הבעה. תאמרו: טשרניחובסקי? בטשרניחובסקי נובעת הערצת היונות ואלילותה משפעת תסיסה של יהדות, מהתאבקות עמה. שכינת היהדות ממלאה את כל קרביו, והוא חייב להלחם בהשפעתה. ואידיליות-ההוי שלו מעידות על תחילתו. ראשית השירה הצעירה, שצבעה שונה, לא מסיבת מהפכה, אלא מחמת שינוי-המזג, הודות לשינוי-הערכין הפנימי בפועל; דמות העברי הצעיר, ניצבה לעינים בשירת יעקב כהן. ברם, אופי זה בצבץ לא בלבד בשירה הגלויה, בשירי-התחיה המרובים, אלא דוקא, ויותר מבהם, בשירה הבלתי-אמצעית שלו: בטון, ביחס, בהעדר-המסורת (לא בשלילותה, כמו אצל טשרניחובסקי), במזג-הצבעים של הפסיכיקה החדשה. אין החטוטרה של תרבות שנות-אלפים רובצת על הגב (משא-התרבות הגדול, העמוס, למשל, על כתפי ביאליק ומשוה לו דמות של אתליט רוחני, האחד והמיוחד, המחונן בשכם-ענקים, ואינו גבּן משפע המעמסה). ואחריו החרה-החזיק ז. שניאור (והם עולמות רחוקים איש מרעהו), ונבע פרץ המעין-החתום של שירת-האדם, של העברי החדש… לא יצעדו ברשויות-היחיד, בנתיבות-נעלמות, בקרנות-הזוית המופלאות-האינדיבידואליות, כחבריהם פיכמן, שטיינברג ושמעונוביץ; אלא שניהם היו צועים בכביש הסלול והרחב, ביחד עם רבותיהם-חבריהם ביאליק וטשרניחובסקי, וכמוהם נשמעו קולותיהם ברמה למרחק, לכל האפסיים. –


האספקלריה, שבעדה מסתכל יעקב כהן בעולם, היא מצוחצחת ומעמיקה. לרוב משקפת היא את הגרעין וזורקת קליפתו. מקרבת את התוך, ועוקרתו מחביון מעמקיו. ויש פעמים הברקה שמאחורי הפרגוד:

עַד נִדְמֶה,

בִּמְעוּף-אֵיתָנוֹ חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ עָצַר,

אֶל עַצְמוֹ נִבָּט רֶגַע קָט וּמְהַרְהֵר

הַנֵּצַח…

יעקב כהן נענה ליעודו: המשורר. הציקתו רוח-שירתו, ועל הכל ישא אמרתו. ובהסתנן הדברים מבעד לרשת אישיותו, – יופיעו חדשים ממש, באשר לא היו עוד כה לעולמים. העולם גדול, רחב-ידים, – ומשוררי-אמת הם בבואתו המוחלטת, כ“עולם-האידיאות” של אפלטון. ויש משורר אינדיבידואלי, המבטא בעיקר רק את עצמו, ומחמת אמתו ואנושיותו ילמד ממילא על הכלל כולו. ויש משורר, מסוגו של יעקב כהן, שעיקר תפקידו: השירה על הכל; ואף הוא גופו, ונפשו בשאלותיה, אינם אלא נושא לפיוט ככל חומר אחר. בשירו “יונים”, של העלם בן-העשרים, נתגלה כבר אפיו השירי, שקורא לתת תואר לעצמים שבהויה, הגם שבעיקר הפליא כל לב במילודיותו ומתק קולו. ואחר זה “בנקרת שודירון”, “בשעה זו חרישית…”, “על יד מפל הרינוס” וכולי, – משורר אמן גדול קם לעינינו עם כל שיר ושיר, ואף נפשו היתה מתוארת ביצירתו. שירתו היתה עמו תמיד, והיא היתה משליחותו, ועל הכל ישיר, ואין נפקא מינה אם הושר מאז על נושאים אלה כהנה וכהנה, – העיקר כיצד הם ישתקפו בנשמתו, בצביון שלו, שלא היה עוד לעולמים. קיץ, חורף, אביב, סתיו, טבע, אהבה, לאום ואדם, מות וחיים, – כיצד כל אלה יהיו נראים עתה, ביום האחרון, באיצטגנינותו המיוחדה. גרוי לבלי חלוף בלב המשורר, והעצמים ירגזו ממקומם ובלי-הרף טרפו בין שיניו. והחומר תמיד חדש בעיניו, כאילו לא שדדו אדם מימיו מרבצו: הוא הראשון! אש-תמיד תוקד, התלהבות שאינה פוסקת, התרגשות לבלי גבול: ששון ותוגה, אלוהות ושטנות, חיים ומות, – טורי-שיש מתנוססים לתפארה, מגלמים חליפות וצבא את ההרגשות ההן, או חרוזים שותתים דם יתַנו לנו כל אלה… בשירת יעקב כהן ביחוד הולם תמיד הסגנון את העלילה. שירים ארוכים ושירים קצרים, בעלי טורים רחבים וטורים צרים, – הכל בהתאם לקצב ולמידת הנושאים, למופת. והשירים “בנקרת שודיריון”, “הצפור מתה עלי”, – יד אחת ביצעתם למרות שינוי אפייהם. כי בעיקר אל הפנים “פני ה'”, האל המסתתר, נכסף הוא תמיד, ובהתאם לזה נכונו משוטיו:

אֲדוֹנָי! הָהּ רַק רֶגַע כָּל אוֹרְךָ לִי הָאֵר:

כַּצִּפֹּרֶת בּוֹ אֶפּוֹל וְאֶהְיֶה לְבָעֵר! – –

וכך עקר הוא כמה גושים-מכמנים ממרבצם. חזיונותיו, למרות רפיפותם של כמה מקומות, – העידו ברובם על תנופת-יד נועזה. לא פחות רוחב-ההשגה יש בהזרמתו לעורקי-שירתנו דם-חכלילי ממעוזם של “איפיגניה בטוריס” ו“טורקוטו טסו” לגיטה, בהתקינו אותם לנו כעצם מעצמינו. ומי יודע אם לא עט בינתים אל שלל רב לא שערנוהו, וטרפו כבר בין שניו.


החיים הממשיים הנם, אף למשורר בעל-הזיה, קוטב כל עיניניו. המציאות שחי האדם אותה, במעת-לעת שלמה, היא עצם הויתו. הלווציה היתה ליעקב כהן רקע לבת-שירתו בתקופה ידועה, הואיל והוא חי בה, נשם את אויר הריה והקשיב לשקשוקי מעינותיה. במקום הזה נגלתה אליו השכינה. היה הדבר לפני תקופת הלאומנות, בשעה שקנה לו האדם את העולם במשיכת-הלב, ואצ“ל שהפייטן היה בבחינה ידועה אכסטריטוריאלי. שויצריה יפת-הנופים קשרה בעבותות-אהבים. האם שרו משורריה על מכורתם ביתר הרגשה ופתוס מאשר יעקב כהן? כשקוראים אנו את “הלווציה” ויתר שירי שויצריה שלו, עוד כיום אופפתנו הרגשה, כאילו נשמנו אוירת נחלת-האבות. כמה מעורה המשורר בשכבת-חייו זו, באדמה דשנה, בבחינת “רטוב הוא לפני שמש, ועל גנתו יונקתו תצא”. ולמרות שפע היצירה, העלולה בלי ספק להקנות סיפוק רב ליוצרה, – בכל זה תוגה תנוה בלב המשורר תמיד. אין קצה לשירים הליריים שלו, אם גם לא טבועים ב”אנכיותו" הבולטת. מהי איפוא נקודת-הצער הבוערת של חייו, התוססת, ואין דמי לה? מי יעמוד על מהות תוגת-החיים הלזו? –

והנה ינצנצו לעינינו לפתע חרוזים עצובים, עמוקים כתהומות, החושפים דמות הנפש במערומיה:

וְאָנֹכִי, אָדָם בּוֹדֵד, בְּסַעֲרוֹת-עוֹלָם, וּבְזִיק-אֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּי,

עַל אִי-הַפְּלֵטָה, עִם סְפֵקוֹת נַפְשִׁי מֻשְׁלָךְ

בְּיָם הַתֹּהוּ הַגָּדוֹל…


האומנם אזרח רענן זה של הלווציה כה נמק בבדידותו, מושלך עם ספקות נפשו בים התוהו הגדול? ואיה הנאת-אדם מחמודות התבל המאליפות? האין כאן מבע לכפילות-ההרגשה: מצד אחד משורש המשורר בכל נימי-נפשו באדמת הלווציה, כאילו היתה זאת מכורתו היחידה, ומאידך מלפפתו תמיד הרגשת-נכר מכרסמת, כאילו היה אורח נצחי בתבל-יה? “העל כן אני גר באשר אבוא וכאורח, ללון סר ומלוא מנוחתי, באשר גם אלין, לא אמצא לעולם?” כי נשמתו ההומה מרחפת זה כבר, מתדפקת על שערי ארץ אחרת:

נוֹף חֲלוֹמִי, מְקוֹם אוֹצְרוֹת-אֵל שְׂפוּנִים לִי, יָדַעְתִּי,

וְרֹב מַשְּׂאוֹת לְבָבִי, אַאֲמִין, רַק שָׁם תִּתְקַיֵּמְנָה – –

הָיְתָה הֶלְוֶצְיָה הַיָּפָה לְמִקְלַט הוֹד-אֲבִיב

נְעוּרַי,

תְּהִי נָא צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה לִמְכוֹן רוּם-חַיַּי

וְאַלְמוּתִי…

הולכת ונשנית בזה לעינינו שוב נעימת-התוגה המזעזעת: “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב”…


מי עדיף ממי? האם זה שנהנה מהקוסמוס כולו לכל תופעותיו וגילוייו, בשגם אדם הוא, בבחינת “שמע, בכל לשון שאתה שומע”; או בן-עמו, העומס בחובו את שכבות-הדם הכבדות של אבות-אבותיו, רובדי-המסורת המגובבים, צער-העם וענוּתו ביחד עם תקוותיו ומשאלות-נפשו שמדור לדור. – – –

בכתבי יעקב כהן המחודשים, מכיל הכרך הראשון שני חלקים. החלק הראשון: “נעורים ונדודים” מטפל בחויות נדודיו ונעוריו, ברשמיו מיפי הנופים ומעזוז האהבה וממפלאות מעשי אלוה. והחלק השני: “מבין החרבות” כולו קודש לגורל עמו ויעודו, לסבלו ולצערו, לגלותו ולגאולתו. כל סגולות האומה, הנסתרות והנגלות, ערמת ירושתו, נערמו פה לכרי-תבואה מזהיב.

מאד תאב המשורר היות “המעין התמים ההוא, היורד בהרים, ברננה חרישית על סלע ושוּר ירקד וכל דופי לא ידבק בו, שמש-אל יפז גיל-שטפו וצללי-נשף רק סודו יעמיקו, תמיד, בלי-ייעף, יתן את נפשו נדבה, ישא בחדוה תמיד את שפע טובו לגיא ישא חיים וברכה לארץ רחוקה”…

ברם, יעקב כהן, לא יכול היה להסתפק בשיקוף ההוויה גרידא, בטעימתו אותה ובהנאתו מיופיה. נתברר, בהמשך הזמן, שנפשו נישאה לנושא יותר בשר-ודמי, יותר מוּחשי, הנובע מתוך “קירבה” ממשית. ומה קרוב לאדם יותר מגורל-עמו, שנוגע אל עצמו ובשרו ומדריכהו מנוחה בלי-הרף?

לרוב, כשמטפל היה יעקב כהן בעניני ההוויה השונים, הרי נראה היה כאיש-הצורה הנאותה, כולו הדור-נאה, מלא רוך ומילודיה, – ברם, בנגעו במגע קל בנושא האומה, הפך כולו לאש, ונפשו גחלים ליהטה…

כי נשא יעקב כהן בנפשו מעודו את להט החזון הקדום לא כחזיון אמנותי אלא כעובדא מציאותית. כי לא היה זה סיפור בלבד, מה שסח לנו המשורר במבוא ל“חזון התשבי”, שנתגלה לו אליהו בהקיץ. זו היתה אמת כהוויתה. עקבות חוויה זו ניכרו ונחרתו עמוק בחלק הגון מיצירתו בחלק השני. מהות אישיותו של כהן התנתה בפירוש פגישה ממשית כזו. ולא אליהו הנביא, הישיש החנון, המיתּי, הופיע לנגדו, אלא אליהו המוּחשי, בגיל-העמידה שלו, הקנאי, המתריע-המרעים: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?”

יש יצירה, שכשלעצמה אין חשיבותה נודעת ביותר, אולם אגב “הערת” המחבר, בחשפו את שרשיה השׂפונים במעמקים, יבריק לנו בה פתאום, כמתוך זרקור, טיב-מזגו של המשורר על כל קיפוליו הסמויים. הפואימה הפרוזאית “חזון התשבי” מושפעת אמנם, מבחינת הצורה, מ“מגילת האש” לביאליק, אולם מבחינה מהותית הנֶהָ בבואה שקופה של עצמיות הפיטן למלוא סגולותיו האישיות. מלבד שכוללת היא בתוכה קוים אבטוביוגרפיים, הרי פורצים ועולים שפעת חזיונות כלבות הר-געש, מערכות מאורעות ומקרים, חזיונות בלהה, שנקרו ויאתיו כתומם אחרי עשרות בשנים (חזיונות-הפלגה של בלבול לשונות בימות חבלי-המשיח), נחזו בשירה זו ברור היטב, כאילו היה יוצרה מגיד מראשית אחרית.

רואה המשורר את בוא היום הגדול וחבלי-המשיח הנוראים הכרוכים עמו, באשר הוא נשלח לבשרו, הוא עצמו הנהו “גלגולו” של התשבי (לא מתואר בלבד), אלא לו היעוד ועליו הגורל. עליו לעבור באומה כרוח מטהרת, כמטאטא השמד. בקראנו, או נכון מזה, בהרגישנו את כל אלה, מתחוור לנו לפתע פתאום, שכל מקרי-חייו של המשורר, שהקסימונו עד היום, טפלים הם לעומת קוטב-חייו הלזה. הם – נקודות-ההיקף המחוברות או הנשלבות מנקודת-המרכז הלזו, שהיא לב הוויתו כולה. בעצם נמצא המשורר תמיד תחת מרות גורל אומתו, או שהיתה עליו יד אלוהיה או ששרוי היה בספירות סביבת-הקדומים בשעת עיצובה וביצועה את מהות עצמיותה. נראה, איפוא, כאמור, ששירת-הקיום1 שלו, בעתרת נוֹיה ועושרה, לא היתה, בעצם אלא היסח-הדעת מנקודת-הבערה שבנפשו, המכרסמת והמלחכת. מין מנוסה מעצמו, מדוויו, אל כל אשר ישאהו הרוח, בדומה לבריחה של יונה הנביא בשעתו:

וּבָאתָ אֶל-הַיְּעָרוֹת וְשַׁרְתָּ עִם-הַצִפֳּרִים

אֶת-שִׁירָן, וְאֶל-הַשָּׂדוֹת תֵּצֵא וְעִם הַשִּׁבֳּלִים תַּחֲלוֹם

וְתִתְפַּלֵּל, וְשָׂמַחְתָּ עִם כָּל קֶרֶן-פָּז וְעִם כָּל-גַּל עוֹבֵר

תִּשְׂחַק, כְּאַוַּת-נַפְשְׁךָ וּכְצִמְאוֹן-לְבָבֶךָ.

וְכִי-יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי הָעָם הַקּוֹדֵר

וְיִשְׁאֲלוּ אוֹתְךָ: מָה הַשְּׂחוֹק אֲשֶׁר עַל-שְׂפָתֶיךָ? – וְעָנִיתָ

וְאָמַרְתָּ לָמוֹ: כִּי תִּהְיוּ לִשְׂחוֹק וּלְקֶלֶס בְּפִי

כָּל-הָאָרֶץ!

ברם, לא היא תכלית נפשו. היאחזו בכל מאמצי כוחותיו בשולי אדרתו של הטבע בחלק הראשון, אינו בעצם אלא היתקעות בעוגן-מפלט. שהרי עיקר ענינו וראש משאלות-נפשו: אומתו. ובחלק השני של כתביו חדלו האמנות והשירה להיות המניעים העיקריים ביצירתו. לא היופי היה שוב שובה את הלב, אלא חזון הגאולה:

הִנֵּה אֲנִי מֵקִים בְּיִשְׂרָאֵל דּוֹר בַּרְזֶל

וּנְחוּשָׁה, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע דִּמְעָה וְלֹא יֵדַע אֲנָחָה, דּוֹר

סַֹעַר, יְלִיד-מִדְבָּר, גֵּא וּמֻפְקָר וְאַכְזָרִי,

וּבְחֶבְיוֹן-כְּנָפָיו גְּאֻלָּה.

וְחָרְדוּ מִפָּנָיו כָּל זוֹחֵל וּמְעוֹפֵף וּבָאוּ בַמִּסְתּוֹר, וְכָל

עַנְנֵי-מַעְלָה יֶחֶרְדוּ עָלָיו לְהַשְׁחִיתוֹ, וְעָבַר בָּאָרֶץ

בְּזִמְרַת-יְשׁוּעָה וּבִמְחוֹל-פָּרִיצִים וְהֵקִיצוּ כָּל מֵתֵי

עוֹלָם…


מסביב אופף אותנו יקום נאדר-נהדר, מקסים-מכניע, שלו נשועבד במלוא עצמתם של חושינו. ברם, עיקר עניננו, המתנוסס ממעל לכל העצמים החיצוניים הוא: הווית-עצמנו לכל דקדוקיה. הקוסמוס השתקף אמנם בשירתו של יעקב כהן כמו במי-בדולח, אולם עולמו הפנימי, הסוער-בוער, מוּעד היה לכיווּן אחר: חבלי הגאולה ועקבתא דמשיחא. אוירה זו היתה לרוחו: מציאות חיה. אל ישָכח שירו הראשון של כהן:

“אֶשׁכַּב, אֶחְלוֹם: שַׁדְמוֹת-צִיוֹן, כַּרְמֵי אַדְמַת-אָבוֹת”.

מטבעו היה איש-עלילות. גם פעיל היה לרגעים" תזָכר עסקנותו הנלהבת ל“עבריה” מלפני עשרות בשנים. הוא גם הוכתר למנהיג רוחני למפלגה של נוער קנאי. וכן גם שיריו: “פעמי משיח”, “לטשה צורי”, “בריונים”, “דוד אלראי”, “חפץ אחרון” וכולי, על כל להט בטוים האמנותי, לא היו דברי יצירה בלבד, אלא נתחים חיים מעצמו ובשרו. כי הוא שיקף בכלל את תקופתו-תקופתנו: בוא היום הגדול וחבלי לידתו האיומים; מראה דורנו הנאש מפרפר, ובוהק פני המשיח הפולח את עלטת-חיינו שהיא בבחינת “וימש חשך”…

“הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא…”

(מלאכי ג' כ"ג)


יעקב כהן הנהו פיטן בעל ממדים רחבים (חזיונותיו ואגדותיו המהווים את חלק-הארי ביצירתו, שהתסיסונו והעלונו בשעת הקריאה, עומדים להיאסף ביתר שלושת כרכיו. הם קובעים לעצמם הערכה מפורטת שאין לפרטם בדרך-אגב). בריכה משקפת שטח הגון של הוויה, פרקי-חיים תוססים, מעולם המציאות והחזון. בראש וראשונה שר את מנגינת-חייו של עצמו. כל חוליות “שלשלתו” צרורות אחת לאחת ביצירתו. אכן, גם היקום כולו, במלוא השגב והנוי, מצא בו בבואה הולמת. לכאורה, ימצא לו לפיטן סיפוק למדי ביעודו, להיות ארשת-שפה ופה לבריאה כולה, לרחשי-נפשה והגות-רוחה (מסתבר, שאין לאדם תפקיד נעלה מזה). אכן, רוח הוא באנוש, נמצאנו למדים. הרוחני המוחלט של אומתו, לשד-הנצחים של דורי-הדורות, מחלחל היה במהותו של כהן בלי הרף. אך הוא, נראה, מהווה הנהו את החלק הבָּרי שבו, דם-התמצית של אישיותו. כי כל מה שהאדם הנהו בטבעו אזרח-העולם (הדור-נאה זיו העולם!) הרי נוח לו מכל: בית-אבא על ד' אמותיו, המבושם ריחות ונעימות, משקע-רקע של דורות, שעריסתו עמדה בו מיום הגיחו לחזות באור ד'. שהרי נחלת-האבות, זו המורשה של נימוסים ומנהגים ואורח-החיים המסורתי, היא בלבד מולדת-הנפש היחידה והאחידה של האדם, כהמות-רוח המשורר:

וְכָל-הַיָּמִים אַךְ לִקְרַאת-שֶׁמֶשׁ נָדָה

וְאֶל גִּלּוּי שְׁכִינָה עָגְמָה כָּל הַיָּמִים.

וְלֹא הָיָה כַּכְּאֵב, אֶל הַגְּאֻלָּה כָּאָבָה, וְכַגִּיל בָּהּ אֶל כָּל אוֹר, כָּל-צִיץ תָּמִים.


וְכַכֹּהֶנֶת הַשּׁוֹמֶרֶת אֵשׁ-הַקֹּדֶשׁ

לִבְלִי תִּדְעַךְ אַף בַּל שְׁבִיבָהּ יִקְטָן,

נַפְשִׂי כֵּן בָּהּ נֵר-הַתִּקְוָה שָׁמָרָה

בְּכָל סוּפוֹת גּוֹרָל וְתַהְפּוּכוֹת הַזְּמָן.


בְּכָל סוּפוֹת כָּל-תַהְפּוּכוֹת הַזְּמָן

נִשָּׂא קוֹל כִּנוֹרִי, בָּדָד, הָמָה

יֵשׁ צָעֲקוּ נִימָיו, יֵשׁ נֶאֱנָקוּ

אַךְ שִׁיר-שִׁירָיו הָיְתָה הַנֶּחָמָה.


ויקר מקרהו, כעבור עשרות בשנים, בסייר הפיטן את נכסיו, בהעבירו עיניו על היקף אחוזתו כולה, ובראותו ערמות-רוחו מגובבות כריים בשלים, מזהיבים, “כעלות גדיש בעתו”, – באתהו פתאום תוגת-עולמים על גורל-האדם בן החלוף, על ה“היה” הנאדר שלו שנכחד לעיניו ממש, שרק

"נִיצוֹצוֹת מִזְעָר, וּכְמוֹ בְּמִקְרֶה, מִן הָאֵשׁ פֹּה

נִמְלָטוּ".


הָיוּ חֲלוֹמוֹת כַּבִּירִים, כּוֹכָבִים בָּם רִקְּדוּ

וּנְצָחִים,

רַק מְעַט מֵהֶם קָמוּ, וְלֹא בִּמְלֹאָם, וּּדְמוּתָם מְסֹרֶסֶת;

כָּהוּ, כָּבְדוּ הַשָּׁמַיִם נִטְּשׁוּ, נִשְׁכְּחוּ

הַפְּרָחִים,

וְנֶחְשַׂף הָרֹאשׁ יוֹם אֶחָד וְהִנֵּה הַקָּרְחָה בּוֹ

נוֹסֶסֶת.


נוֹשֶׁבֶת רוּחַ סְתָוִית… וְזָר וּמַפְלִיא הָרַעְיוֹן:

יוֹבְלוֹת יַעַבְרוּ, לֵב הַשָּׁר לֹא יִדְפּוֹק עוֹד,

שְׂפָתָיו לֹא תֶּהְגֶּינָה,

וְעוֹד פְּלֵטַת נְעוּרָיו בִּשְׂרִידֵי עָלִים אֵלֶּה תָּרֹן,

וּלְבָבוֹת רְחוֹקִים יִרְעֲדוּ לַצְּלִילִים, נִימֵיהֶם

תֶּהֱמֶינָה..


למקרא הטורים הנוגים הללו, מתכווץ הלב מרוב עגמה לגורל החיים וחדלונם; לגורל היצור העילאי, שחסר הוא “מעט מאלוהים”, שיסודו מעפר וסופו לעפר…




  1. כך במקור. צ“ל ”היקום“. הערת פב”י.  ↩