לוגו
בדרך האוויר מקאבול
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מסלול הנחיתה וההמראה נמתחו על פני משטח מאובק. מצד אחד ניצבה קבוצת מיבנים, שקשה לכנותם בתאור בתים. שרוול־רוח התנופף ברפיון על כנפי הרוח שנשבה מן ההרים הסלעיים המקיפים את שדה־התעופה ברדיוס של מילין ספורים. הנוף היה נטול עצים ודמה לשלד של אדמה וטרשים.

בבוקר ה־23 בדצמבר 1928 המתינה קבוצה קטנה של גברים, נשים וילדים בשדה־התעופה של שיפּוּר, שנמצא בגובה 5900 רגל, במרחק שני מילין מהעיר קאבּוּל, בירת אפגניסטן. מפעם לפעם פילחו יריות את האוויר. על הגבעות הסמוכות לשדה־התעופה, בין מסלולי ההמראה ובין העיר, תפשו מאות אנשי שבטים מתמרדים כתריסר משלטים טובים, במסגרת נסיונם הנועז למוטט את שלטונו הרעוע של המלך אמאנוּלה. אחת לכמה דקות נשמע קול רעם עמום, כאשר המורדים פתחו באש מתותח שהגיע לידיהם בדרך מסתורית.

קבוצת האנשים שהיו מכונסים בשדה־התעופה, כללה תריסר נשים וילדים בריטיים ושמונה נשים הודיות. עמן נמצאו עובדי הקונסוליה הבריטית, שבמשך השבוע האחרון נתונים היו במצור בבית. הקונסוליה, אשר נמצא מהלך שני מילין מן השדה. כמו כן מנתה הקבוצה קצינים מחיל־האוויר הרוסי, שנהגו במטוסי הממשלה האפגנית והיו מפציצים את ריכוזי המורדים בכל הזדמנות שנפלה לידם. ולבסוף, היה בשדה־התעופה אלחוטאי בריטי, כשעיניו נעוצות בצפיה ובדאגה בפסגות ההרים בפאת מזרח.

והנה נשמע רעם עמום, לו ציפו הכל: שאון מנוע של מטוס מתקרב. מטוס פעוט, דמוי צפור, הופיע במרום. המטוס חג מעל לשדה, נחת, ופקידי השדה נחפזו אליו. האלחוטאי הודיע מיד במברק כי הכל כשורה, ומרחוק נשמע קול מטוסים נוספים, היו אלה שני מטוסים קטנים ומטוס גדול יותר – מטוס־הובלה צבאי שרוחב כנפיו קרוב ל־30 מטר. היה זה מטוס רב־רושם באותם הימים.

בזה אחר זה נחתו המטוסים על פני המסלולים הפרימיטיביים. במטוס הגדול רוכזו הנשים והילדים, ואילו במטוסים הקטנים הועמס המטען. בדיוק בשעה עשר בבוקר המריאו המטוסים לאחר נסיעה ארוכה מאד על פני המסלולים, היה צורך במסלול המראה ארוך, מחמת קלישות האוויר ההררי.

כך החל חיל־האוויר המלכותי הבריטי בביצוע מיבצע ההצלה האווירי הגדול ביותר מאז ראשיתה של התעופה. במיבצע הצלה זה נמנע מן העיר קאבּוּל אסון מחריד.

המרד האפגני – ממנו הציל חיל־האוויר הבריטי קרוב ל־600 איש, תוך טיסה בגובה מקסימלי של 10,000 אלפים רגל על פני ארץ הררית, שאין בה כל אפשרות לנחיתת־אונס – החל חודש ימים קודם לכן. שליט המדינה, המלך אמאנוּלה, היה אדם נאור בהשוואה לשליטים אחרים במזרח. שגיאתו בניהול ארצו היתה טראגית. הוא רצה להעניק לעמו את דרכי המערב ותרבותו בפרק זמן קצר מדי. הוא העניק השכלה ושוויון לנשים, ביטל את האפליה העדתית והתכונן לבצע שורה של שיפורים נוספים ברוח זאת.

ב־14 בנובמבר 1928 התקוממו בני השבט הגדול שינווארי נגד חידושיו של אמאנולה. הם בזזו מספר כפרים קטנים ופרצו לעיר דאקה. לאחר מכן תפשו משלטים לאורך הדרך המקשרת את קאבּוּל עם מעבר חיביר, וכך ניתקו את הקשר בין עיר הבירה ובין הודו השכנה. תוך ימים ספורים הצטרפו למורדים בני שבטים אחרים, שנעו מערבה וכבשו את העיר הגדולה ג’אלאלאבאר.

עד כאן עורר המרד סקרנות, אך לא דאגה. אמנם, הקשר הרגיל בין הקונסוליה הבריטית בקאבּוּל ובין השלטונות הבריטיים בהודו נותק, אולם הקונסול הבריטי, לויטננט־קולונל סר פראנסיס האמפריס, קיים את הקשר באלחוט. הוא ראה את המרד כהתקוממות מקומית שכיחה לאורך הגבול, והיה בטוח שהיא תשכח במהרה.

רק ב־14 בדצמבר, חודש לאחר פרוץ הקרבות, נודע בקאבּוּל מלוא היקפו של המרי. מיד נעורה דאגה לגורל הנשים והילדים של עובדי הקונסוליה הבריטית בקאבּוּל. מצבה של הקונסוליה היה בלתי רגיל וריחפה על עובדיה סכנה גדולה. הנציגויות הזרות שכנו בתוך העיר קאבּוּל, אולם הנציגות הבריטית שכנה על אם־הדרך לקוּהיסטאן, כשניים וחצי מילין מן העיר. הצירות עצמה תפשה בנין אחד, ומסביבו ניצבו מספר בתי־מגורים לעובדים ולמשפחותיהם. חומה גבוהה הקיפה את המושבה הבריטית הקטנה. בין העיר ובין הצירות הבריטית נמצאו מבצרי קו־אי־לולה, שאותם ביקשו המורדים לכבוש. מצדה השני של הקונסוליה התנשאו פסגות אסמאי, שחלשו על הדרך אל קאבּוּל והביטו הישר אל תוך המושבה הבריטית הקטנה.

לשטח זה פלשו ב־14 בדצמבר אלף לוחמים מזויינים.

אותו יום ערך הציר הצרפתי ביקור בקונסוליה הבריטית. לפתע נשמעו יריות. עד מהרה הוברר כי כוחות גדולים מתקדמים לעבר הבירה וכי הקונסוליה תשמש מטרה למורדים.

סר פראנסיס ציווה לנעול מיד את שערי הקונסוליה ולכנס את הנשים והילדים בחדר שקל ביותר לגונן עליו. הוא היה האדם המתאים ביותר לטפל במצב העדין שנוצר. הוא היה בן 49 שנה, ותיק בשרות ממשלתי בהודו, ביחוד לאורך הגבול האפגני. במשך שש שנים שירת כציר בריטי בקאבול. ומה שחשוב מכל, הוא שירת במלחמה העולמית הראשונה כטייס בחיל־האוויר המלכותי הבריטי והאמין בכוחה הרב של התעופה.

על הצירות הגנו בדרך כלל ששה חיילים אפגניים. הללו נמלטו לשמע הקרבות שניטשו בהרים הסמוכים, והצירות נשארה בשטח ההפקר, כשכוחות הממשלה מתכנסים מצד אחר והמורדים נערכים מן הצד השני.

כמקובל בהתנגשויות צבאיות מסוג זה, סמכו שני הכוחות על עוצמת האש שלהם יותר מאשר על דיוקה. עד מהרה נשטפה הצירות במבול של כדורים. תוך ימים ספורים נפגעו בניני הצירות ב־60 פגזי תותחים.

הקרב הראשון, ב־14 בדצמבר, היה קצר. כוחות הממשלה נסוגו והמורדים התקדמו. לפנות ערב הוקפה המושבה הבריטית על ידי המון לוחמים מזוינים וזועמים. סר פראנסיס הוכיח עוז־רוח למופת. הוא פתח את שערי הקונסוליה ויצא לשוחח עם המורדים בלשונם. הוא ציין כי אנשי הצירות לא נקטו כל עמדה במערכה והינם רק אורחי אפגניסטן. לפי חוקי הכנסת האורחים המקודשים בארץ זאת, אין מתקיפים אורחים. מנהיגי המורדים אישרו את דבריו ולא פגעו בקונסוליה ובאנשיה.

אולם כוחות מזוינים הוסיפו לנתק את הדרך לקאבול ומנעו מן הקונסוליה כל קשר עם העולם. כאשר נסוגו המורדים במקצת, נשארה הקונסוליה בשנית במרכז המערכה על קאבול.

בינתים קיבלה המרידה אופי ארצי. היתה זאת התקוממות עממית נגד החדרת תרבות המערב לאפגניסטן. גברו החששות לטבח המוני של אירופיים בעיר קאבול. ב־17 בדצמבר קלטו השלטונות הבריטיים בהודו שידור אלחוטי של סר פראנסיס, אשר ביקש לעשות נסיון לפנות את הנשים והילדים מן הקונסוליה הבריטית – בדרך האוויר. השידור שוּסע בטרם הושלם.

למחרת הוחל בפעולות ההצלה. בעיות ההצלה בדרך האוויר היו רבות מספור. ראשית, רוב המטוסים הבריטיים בהודו היו מסוגלים להסיע רק נוסע אחד נוסף לטייס. בעיראק היו מספר מטוסי הובלה גדולים, אולם עיראק נמצאה במרחק 3000 מיל מהודו. לבד מזאת, היו המטוסים בעת ההיא פרימיטיביים למדי. הטיסות נערכו יותר לפי הרגש מאשר לפי המדע. איש לא היה בטוח אם מטוסי ההובלה יוכלו להמריא עם מטען כבד משדה־תעופה שגובהו כ־6000 רגל והאוויר בו קלוש מאד. תנאי הטיסה בגובה ההרים שעל הגבול האפגני היו קשים מאד. גובה הפסגות הוא 10,000 רגל, ואין בכל הסביבה משטחים שיאפשרו נחיתות־אונס במקרה של הכרח.

לבסוף, עמדה בפני הבריטים בעיית התגובה להופעת מטוסים בריטיים באיזור הקרבות. האפגנים עלולים היו לחשוד בבריטים בהתערבות צבאית נגד המורדים. היה צורך לפרק מן המטוסים את המקלעים והמצלמות הצבאיות, והטייסים עצמם נדרשו להתפרק מאקדחיהם לפני ההמראה. ברם, כל האמצעים הללו לא היו ידועים למורדים שהופצצו על ידי המטוסים האפגניים המוטסים על־ידי רוסים, ולכן היו יורים ללא אבחנה בכל מטוס שהופיע מעל לראשיהם. כדי לגלות את קבלת־הפנים המצפה למטוס בריטי, המריאו ב־18 בדצמבר הטייס טאסק והאלחוטאי דונלדסון משדה־התעופה של פּשאוּר לעבר קאבּוּל.

המטוס הפעוט עבר על נקלה את הפסגות הגבוהות וקרב אל קאבול. הוא הנמיך עוף מעל לקונסוליה הבריטית. מטח כדורים נשלח לעברו מן הקרקע. 14 כדורים פגעו במנוע, חדרו למיצן ולמשאבת השמן, אך לא פגעו בצוות. מן הקונסוליה ניתן למטוס אות להגביה טוס. טאסק לא הצליח לעשות זאת וביצע נחיתת־אונס בשדה־התעופה הקטן של שרפּוּר, הסמוך לקונסוליה. שם קיבל את פניו המפקד הרוסי של חיל־האוויר האפגני. הלה הציע להטיל לשטח הקונסוליה הבריטית מכשיר איתות מיוחד, בו יוכלו אנשי הקונסוליה לעמוד בקשר עם המטוסים העתידים לבוא.

בינתיים שלחו הבריטים מהודו מטוס שני. הפעם חמק הטייס מאש המורדים וגילה בשטח המושבה הבריטית סרטי בד לבנים, פרושים על הארץ בתבנית מיוחדת. הטייס הבחין מיד כי זהו איתות, וקרא את ההודעה: “אל תנחת. הגביה טוס. אצלנו הכל כשורה”.

למעשה, לא היה מצב הקונסוליה טוב ביותר. מדי יום ביומו נפגעו הבנינים בכדורים ובפגזים נוספים. מרבית החלונות נופצו והנשים והילדים בילו את הימים בחדר אחד, שכסאות מרופדים כיסו את חלונותיו ודלתו. שבעה בניני מגורים נפגעו קשות באש התותחים. אחד מעובדי הקונסוליה, שהתגלח בבוקר, מצא לפתע את עצמו בלי תער. התער הועף מבין אצבעותיו על ידי כדור, שבאורח נס לא פצע אותו. לעומת זאת, נהרג אחד המשרתים האפגניים, שיצא אל החצר. שניים אחרים נפצעו.

באחד הקרבות נהדפו המורדים וחיילי המלך אמאנולה פרצו אל הקונסוליה. הם יצאו רק לאחר שסר פראנסיס טען בתוקף כי השטח הוא בריטי. אולם המורדים ראו את חיילי המלך בחצר הקונסוליה, חשדם נתגבר בדבר שיתוף פעולה בריטי־אפגני, והם התכיפו את מטחי האש שלהם בכיוון זה.

סיורי האוויר הבריטיים נמשכו מדי יום ביומו, ובכל יום נפרשו בחצר הקונסוליה סרטי־הבד הלבנים, שהיוו הודעות למטוסי הסיור. השלטונות האפגניים סברו כי הצליחו להשתלט על המורדים, אולם סר פראנסיס חלק על דעתם. ב־22 בדצמבר הוא דרש שוב לפנות בהקדם את הנשים והילדים מן הקונסוליה.

וכך, ב־23 בדצמבר, הוחל במיבצע ההצלה האווירי הגדול. טיסה בת 90 דקות העבירה את אנשי הקונסוליה הבריטית למקום מבטחים בהודו. למחרת חזרו המטוסים ופינו 28 אנשים נוספים מאיזור הקרבות.

בינתיים ביקשו תשע מדינות אחרות את עזרת חיל־האוויר הבריטי בהצלת אנשיהן. מדינות אלה לא בטחו בהבטחות השלטונות האפגניים, כי “אין חשש לחיי אנשיכם”.

החששות הוצדקו במהרה. אמנם גדוד מורדים אחד הובס בקרב, מפקדיו נערפו וראשיהם הוצגו, בראש חניתות, בחוצות קאבּוּל. אולם מורדים חדשים צבאו על קאבול ולחמו בכוחות המלך בכל רחבי המדינה. בחודש ינואר ויתר המלך אמאנולה על כסאו. מיד הקיפו המורדים את קאבול, גרמו להדחת אחי המלך, אינאיאטוּלה, ושמו מצור על שדה־התעופה.

חיל־האוויר הבריטי פעל בתנאים מחמירים והולכים. שלג כבד הפסיק זמנית את כל פעולות ההצלה. תנאי מזג־האוויר לא הלמו את כושר הטיסה של המטוסים הבריטיים. באחת הטיסות מהודו לקאבול, בהיות אחד המטוסים ריק מנוסעים, חל קלקול במנועו מעל לפסגה הגבוהה ביותר. הטייס, איבּלו צ’פמן, הבחין בנקודה אחת ויחידה בה היה לו צל של סיכוי לנחיתת־אונס: משטח סלעי בן 60 יארדים מרובעים, ליד הכפר סוראבי. צ’פמן עתיד היה להתמנות במרוצת השנים לדרגת מפקד חיל האוויר הבריטי.

בחריצות שזיכתה אותו בציון־לשבח, עלה בידו לנחות שם ולבלום את מטוסו על פי תהום בעומק 2000 רגל. אי־אפשר היה עוד להמריא עם המטוס, אולם בני הכפר היו ידידותיים ואחר מסע הרפתקני בן שבועות אחדים, הגיע צ’פמן עם האלחוטאי שלו, דייביס, אל קאבול.

תקלות כאלה לא מנעו את הבריטים מהמשכת פעולת ההצלה האנושית.

בראשית ינואר גברו החששות לטבח הלבנים בעיר. הוחשו הטיסות וכך פונו רוב נשי וילדי הצירויות הזרות בקאבול. אחדים מן הניצולים היו יוצאי־דופן, כגון תינוק רך, שנקשר אל כסאו של הצלם, במטוס פתוח, ועבר את הדרך מקאבול להודו בגובה 11 אלף רגל, על פני הגבוהה בפסגות הגבול. הוא הגיע בריא ושלם לפּשאוּר…

עד אמצע ינואר פונו כמעט כל הזרים מקאבול. הקרבן היחיד היתה כלתו של מכונאי גרמני, שנפגעה בכנף־מדחף של אחד המטוסים. למזלה לא היו פצעיה אנושים והיא החלימה מהם.

סכנה חמורה יותר ריחפה על תושבי קאבול עצמם. מכיוון שבקרבם הוסיפו לגור המלך אינאיאטולה, תריסר בני משפחת המלוכה ומספר נשים אירופיות שנמנו על אנשי החצר. לא היה ספק, שאנשים אלה ייטבחו על ידי המורדים עם כיבוש העיר על ידם, וכי רבים מתושבי העיר ייהרגו אף הם על שלא עזרו למורדים בהמתת המשפחה המלכותית.

שוב הגה סר פראנסיס ביכולתם של המטוסים. מדוע לא תפונה המשפחה המלכותית מן העיר, ועם זאת תוסר אימת הטבח מעל תושביה?

הוא החל בתיווך זהיר בין המורדים ובין הממשלה. הצלחתו היתה כה גדולה, עד שב־18 בינואר קיבל את הסכמת שני הצדדים. באותו בוקר קרבו שני מטוסי הובלה לאטם אל שדה־התעופה של העיר, שם המתינה במתיחות קבוצת אנשים גדולה. עד הרגע האחרון היה המצב עדין וחמור, כיוון שהפגזת המורדים לא פסקה.

הציר הבריטי הפעיל שוב את השפעתו והאש פסקה שעה שהמטוסים הבריטים נחתו בשדה. המלך ופמלייתו עלו על המטוסים ופונו מן המקום. למחרת פונו יתר בני המשפחה המלכותית.

המורדים כבשו את העיר. אך לא ערכו בה טבח.

מיבצע ההצלה האווירי נמשך עד פברואר. סר פראנסיס עצמו פוּנה במטוס האחרון. חיל האוויר המלכותי הבריטי הדגים מה ניתן לבצע במטוסים. עלינו לזכור, כי מטוסי ההובלה מדגם “ויקטוריה”, שפעלו באותו מיבצע, היו מצוידים בשני מנועים בני 570 כוחות סוס כל אחד. מהירותם לא עלתה על 80 מיל לשעה, וקיבולם היה שלושת רבעי הטון. היום יש למטוסים מסוג זה – “הנדלי־פּייג’־הייסטינגס” האנגלים – מנועים בני 1675 כ"ס, מהירותם 200 מיל בשעה ובמיבצע ההצלה של ברלין הנצורה על ידי הרוסים, נשא כל אחד מהם 10 טונות מטען. ברם, מיבצע ההצלה של ברלין לא היה אפשרי בלי מיבצעי הצלה מוקדמים מסוגו של זה בקאבּוּל.