בשיאה של מלחמת המחתרת בבריטים, הפך בית־הסוהר בירושלים לכלא יהודי. לאחר קטטה בה נהרג חובש יהודי, חולק הבנין לאגף יהודי ולאגף ערבי, כשהיהודים שומרים על האגף היהודי, ואילו הערבים על האגף הערבי – בפיקוח מרכזי של הבריטים ששכנו במשרד בתווך. אסירי המחתרת של לוחמי חרות ישראל (לח"י) שכנו בתא מס. 23. כשהיו שומעים בלילות קולות נפץ ויריות מן העיר, גברה תשוקתם להימלט מכלאם ולהצטרף אל חבריהם הלוחמים בחוץ.
בית־הסוהר נמצא בין השכונות הערביות והעבריות, בלב אזור הבטחון המבוצר של הבריטים. בדיקות קפדניות נערכו אצל כל יוצא ובא לאזור הבטחון. אמנם, מבעד לאשנב התא ראו האסירים כי גדר בית־הסוהר מתוחה במרחק שלושה מטרים בלבד מקיר התא, אולם גם מנהרה באורך של עשרה מטרים לא היתה מוציאה אותם אל החרות, כיוון שבמרחק חמשים מטר מקיר הבנין נמצאה עמדת מקלעים של הלגיון הערבי, ומאחורי עמדה זאת נמצא שער־הכניסה של האזור המבוצר.
באחד הימים הוגנב פתק מעודד אל הכלא, מן החוץ: “באתי לכאן כי לשחררכם. יהושע זטלר”. יהושע בילה באותו כלא יותר מארבע שנים, הועבר לכלא עכו, ברח משם ונתמנה כמפקד סניף לח“י בירושלים. הפתק המעודד הצית מחדש את ערגת הבריחה בלב אסירי לח”י. הם החליטו לתכן תכנית בריחה שתכלול גם את אסירי אצ“ל וה”הגנה" שנמצאו באותו כלא, כיוון שמצב היהודים בכלא ירושלים היה בכי רע. הם נמצאו בסביבה עוינת, ודי בהעלמת עין קצרה מצד הבריטים כדי שהערבים יעשו ביהודים כלה.
בחור יהודי בשם אֶרליך היה מבקר לעתים בכלא, לרגל עבודתו במחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה הבריטית. הוא ביצע את כל התיקונים בכלא, ובעזרתו נמלט חודשים מספר קודם לכן איש המחתרת אנשל שפּילמן, כשהוא מחופש ומאופר כפועל ערבי. מתתיהו שמואלביץ‘, ממפקדי לח"י הכלואים בכלא ירושלים, ביקש מאֶרליך שיספק לו את תכנית רשת הביוב של בית־הסוהר והסביבה הקרובה. אֶרליך הבין מיד את כוונתו של שמואלביץ’, ואמר לו: “צנורות הביוב עברים במרחק של חמשה מטרים מאשנב התא שלכם, בעומק של מטר. קוטרו – 40 סנטימטרים. לאחר שבעים מטר, הוא מתחבר עם צנור ביוב גדול יותר ומגיע לשכונה יהודית”.
הכל טוב ויפה, אולם כיצד נכנסים לצנור ביוב? אם יגיעו אליו בקו ישר, לא יוכלו להתכופף כדי להיכנס לתוכו. אם ינסו לשבור צנור בטון, תישמענה הדפיקות בכל רחבי הכלא. הדרך היחידה היתה: בניית “ספּטינג” – חיבור מרכזי של ביוב – מול אשנב התא מס.23. מתוך התא תיחפר מנהרה שתוביל אל ה“ספּטינג”, וממנה אפשר יהיה להיכנס לתוך צנור הביוב הצר.
“הדבר אפשרי”, אמר אֶרליך כאשר גוללו לפניו את התכנית. “קשרו אותי עם אנשיכם בחוץ, ואראה מה אוכל לעשות”.
נשלחה הודעה ליהושע זטלר, והחלו ההכנות לחפירת המנהרה. כיוון שבכל יום עבר סמל בריטי בתאי היהודים והקיש במקל על הקירות והרצפה, כדי לגלות הד עמום שיגלה מנהרה נחפרת, היה צורך לבחור בזהירות את המקום בו תיחפר המנהרה. על ידי עיקוב אחרי מנהגיו של ה“מומחה למנהרות”, נכחו האסירים שהסמל הבריטי אינו מקיש על הרצפה מתחת למיטות. המיטות היו נמוכות מאד וקבועות ברצפת הבטון עד שאי־אפשר היה להזיזן. מכאן הסיק הבריטי שאין אדם יכול לשכב מתחת למטה הנמוכה ולחפור מנהרות. מה עשו האסירים? הרימו את מזרון אחת המיטות, הזיזו את הקפיצים וחפרו מתחת למיטה באין מפריע!
את מכסה הבור בנו לפי דוגמה מוצלחת של מנהרת לטרון – מחנה המעצר של אסירים פוליטיים יהודים בדרך לירושלים, מתוכו נמלטו 20 אסירי לח"י באמצעות מנהרה ארוכה: על גבי קרשים סודרו אבני הרצפה בסדרן המקורי, והסדק שמסביב למכסה מולא בחומר דומה למלט.
החפירה לעומק התקדמה מהר, אולם מאחר שמתחת לריצפת התא לא היתה אדמה, כי אם מילוי של אבנים וחול, היו קירות הבור מתמוטטים בהתמדה והיה צורך לחזקם בתמוכות ובבטון. את הבטון גנבו משקים שהניח אֶרליך בחצר הכלא, באמתלה שהם דרושים לו לעבודות התיקון והשיפוץ.
בגג התא מס. 23 קבעו הבריטים צוהר מיוחד, שיאפשר לשומרים שעל הגג להציץ פנימה כפעם בפעם ולראות מה מעשיהם של האסירים. כדי לסכל כל אפשרות של נפילה בפח בעטיו של צוהר זה, נהגו האסירים להשכיב צופה על המיטה שמתחת לצוהר, והלה היה מזהיר את החופרים שיחדלו ממלאכתם בשעה שהצוהר נפתח.
בינתיים התקשרו אנשי לח“י עם אסירי ה”הגנה" ואצ"ל, כדי לזכות בשיתוף־פעולתם ולברוח יחדיו. שיתוף־הפעולה היה מקל על הברחת נשק וחומרי־נפץ לתוך תחומי בית־הכלא, לצרכי הגנה עצמית. היה חשש רציני שכל נסיון־פריצה מן הכלא יהא כרוך באבידות בנפש. כדי להקטין את הסכנה, הוברח פנימה נשק ותוּכנוּ תכניות הגנה למקרה של התקפה. תכנית הבריחה כללה הברחת מצלמה לתוך הכלא, כדי לצלם את הבורחים ולהכין להם תעודות מזוייפות, שבלעדן לא יוכלו להלך בחוצות.
בינתיים החל אֶרליך בבניית ה“ספּטינג” מול אשנב התא מס. 23, והאסירים המשיכו בחפירתם הפרטית. הבור הגיע לעומק של 2.5 מטרים וכלל איצטבות של כלי־עבודה, פנסים, בגדי־עבודה ומפוח אוויר. היה צורך להבקיע את היסוד ולחפור חמשה מטרים עד לביוב. צץ קושי גדול: לאן לפזר את שקי האדמה שנצטברו בבור והיוו מכשול חמור במלאכת החפירה. כל חור וסדק על פני בית־הסוהר נסתמו בחול אשר הוצא מן הבור, ובכל זאת נותרה כמות רצינית. בלטרון נקל היה לפזר את האדמה הנחפרת על פני הגינה, אולם בירושלים היתה חצר הכלא סלולה.
לבסוף נמצאה תחבולה. האסירים התלוננו בפני הנהלת בית־הסוהר, שקשה להם לשטוף את רצפת התא. הם יעצו לקצין הבריטי לבנות בריכה קטנה מתחת לכיור שבפינת התא. “ננמיך את הריצפה בעשרים סנטימטר, נטאטא את המים אל הפינה, וממנה נשאב אותם בדליים”, אמרו האסירים. ההצעה אושרה ולמחרת הוכנסו לתא מס. 23 שני מכושים, שק מלט ושתי מריצות להוצאת האדמה המיותרת. שוטר הוצב בתא כדי לפקח שמכשירי העבודה לא ינוצלו למטרות מפוקפקות. עד מהרה נתפתה השוטר לשחק “דמקה” עם אחד האסירים, ומאחורי גבו של השוטר השקוע במשחק הוצאו שקי האדמה מתוך המנהרה, נשפכו על המריצות והאדמה הוצאה אל ערימות החול שנצטברו בחצר מעבודותיו האחרות של אֶרליך.
ה“מומחה למנהרות” שהובא על ידי הבריטים לכלא ירושלים, נמלט בעצמו מידי הגרמנים על ידי חפירת מנהרה. הוא היה גאה מאד בעצמו. באחד הימים נכנס המומחה אל תאם של החופרים. האסירים יצאו מן התא כדי שפניהם לא יבגדו בהם אם יתקרב המומחה למקום החפירה האמתית. רק שמואלביץ' וחברו, משה סבוראי, נשארו בתא. הם התלוצצו עם המומחה, התנדבו לעזור לו בהקשות על הכתלים והריצפה, ולבסוף עוררו את רוגזו והוא הלך לדרכו… בפעם אחרת היה המומחה בטוח כי שמע דפיקות בלילה וערך ביקור נוסף בתא של לח“י. הוא הסב את חשדותיו למספר אריחים בלתי יציבים מתחת לשולחן, אך מתחת למיטות לא חיפש. האסירים ה”מופתעים" אמרו לו, כי מעתה יאזינו אף הם בלילות, שמא מנסים הערבים לחפור מנהרה לתאם…
יומיים לא חודשה מלאכת החפירה, ולאחר מכן החלו החופרים לעבוד ביום במקום בלילה. מיד לאחר מיפקד הבוקר, היה אחד הבחורים יורד למנהרה ושב ויוצא ממנה רק לקראת מיפקד הצהריים. המשמרת הבאה התנהלה אחר־הצהריים. הלילה נועד שוב למנוחה.
פועלי הביוב הודיעו לאסירים כי עד רחוב ממילא טוהרו תעלות הביוב ואפשר לעבור בהן בזחילה, אולם מרחוב ממילא והלאה אי־אפשר להתקדם. שם עורכים הצינורות שורת פיתולים שאין לעברם. מעבר לפיתולים מתרחב הצינור. יש צורך ליישר את ההידורים לפני שיבוצע נסיון הבריחה. אֶרליך הביע את צערו בהעירו, כי תיקון כזה מצריך עבודת מהנדסים ואין הדבר נתון בסמכותו. היה צורך לגייס שירותיו של מהנדס, אולם הזמן דחק. בלחץ הורי האסירים עמדו הבריטים להעבירם למחנה עתלית. נותרו ימים ספורים בלבד לפני ההעברה והיה הכרח למהר. נרקמה תכנית־בזק לבריחה: המנהרה תושלם עד ה“ספּטינג” שבנה אֶרליך. שלושת פועליו של אֶרליך יבואו כדרכם בבוקר לעבודה, יתחילו לנקות את הביוב, ייכנסו וייצאו מן ה“ספּטינג” עד שבתוך התנועה הרבה הזאת לא יבחינו הבריטים בכניסת אנשי לח"י לתוך הבור. אחד האסירים ייצא מן הבור, ישא על שכמו כלי־עבודה ויפנה אל שער בית־הכלא. בעזרת תעודות מזויפות, ייצא לחופשי. יהא רק צורך להתאפר מעט כדי שהזקיפים לא יזהו את היוצאים. לפי תכנית זאת יכלו לצאת את הכלא רק שלושה אנשים – במקום שלושת הפועלים, שיוכלו אף הם לצאת לבסוף על נקלה על ידי הוכחת זהותם האמתית והעמדת פנים כאילו אינם יודעים מי יצא לפניהם.
השלמת המנהרה התנהלה בקדחתנות. בסנדלריה נתגלתה פינה שאיש לא ערך בה חיפושים, מכיוון שהיתה בה תמיד ערימת נעליים. הוחלט להקטין פינה זאת על ידי בניית קיר חדש, ובין שני הקירות הוסתרה האדמה שהוצאה מן המנהרה.
לבסוף, תמו ההכנות ועל האסירים עבר ליל נדודים. מי מהם יצליח להימלט? ומי יישאר בכלא? לאחר מיפקד הבוקר ירד שמואלביץ' למנהרה ושם גילח את זקנו שגדל פרע בכלא. בפניו המגולחות לא היה חשש שהבריטים יזהו אותו. הוא לבש בגדי פועל, נכנס למנהרה והגיע בזחילה ל“ספּטינג”. בעקבותיו באו אליהו זנד ומשה סבוראי. מלמעלה נמסרה הודעה: הפועלים באים! בשעה שבע נפתח מכסה ה“ספּטינג”. “נחזור מיד”, לחש אחד הפועלים.
מבעד לצנור הביוב נראתה קרן אור במרחק מה. עוד פתח. הבורחים נמצאו במרחק חמשה מטרים מבנין בן קומה אחת, שעל גגו שוטט שוטר בריטי. על הקרקע התהלך שוטר ערבי מזויין. פועלי הביוב החליטו להסב את שימת לב הזקיפים למקום אחר. אחד מהם ירד לתוך ה“ספּטינג” והודיע כי הבריטי מסתכל בכיוון הבור. מיד ניתנה הוראה לביים קטטה בחצר. חולפות דקות ומתקבלת ידיעה שהשוטר אינו זז. עד מהרה מתקבלת הודעה שניה, חמורה שבעתיים: הקצין שווילי מחפש את שמואלביץ' בכל בית־הכלא – ושמואלביץ' אינו יכול לצאת אליו מחמת גילוח זקנו! כיוון שהקצין שווילי היה יהודי, הוחלט לפרוט על המיתר הלאומי. משה סבוראי עלה מן הבור, הכניס את הקצין אל התא באמתלה ששמואלביץ' חולה, הראה לו את המנהרה ואמר: “ראה, השקענו בעבודה זאת עמל מפרך. אל תכשילנו. אנו נכבול אותך ואתה תטען שהתגברנו עליך בכח”. הקצין חשש מאד, אך הסכים. לפני האסירים עמדה מחצית השעה לביצוע בריחתם. ובינתיים לא זז השוטר ממקומו.
לבסוף צץ רעיון במוחו של שמואלביץ' והוא אמר לאחד מפועלי הביוב: “התכופף והעמד פנים כאילו אתה נועץ את צנור השטיפה הארוך לתוך הביוב”. בעוד הפועל עושה זאת, הסיר שמואלביץ' מעליו את אפודתו. הפועל ירד אל הבור ושמואלביץ' יצא מתוכו כשהוא לובש את האפודה שראה השוטר הערני. לאט־לאט התקדם שמואלביץ' לעבר השער. אולם מה יהא על האחרים?
לפתע הבחין שמואלביץ' כי השוטר זז ממקומו. כנראה חשב שהעבודה בבור נסתימה. במרחק שלוש מאות מטרים משער האיזור המבוצר, שמע שמואלביץ' צעדים קרבים אליו. לבו עמד מפעום, עד שלפתע נוכח כי העוקב אחריו הוא אליהו זנד, חברו לכלא ולבריחה. “החבריה השתלטו על הקצינים והשוטרים, ואסרו אותם בשקט”, לחש זנד. הם המשיכו בדרכם, ואצל השער הציגו את תעודותיהם המזויפות בפני הזקיף.
“סיימתם את העבודה?” תמה השוטר.
“לא. אנו רק יוצאים לאכול ארוחת־בוקר. באו עוד פועלים. יש הרבה עבודה…”
אחרי שנים של מאסר, נתגשם חלום החרות של האסירים. ברחוב בן־יהודה בירושלים נפרדו זנד1 ושמואלביץ' לשלום. הם שבו ונפגשו בחשאי במקום־מפגש של יהושע זטלר. “והיכן האחרים?” שאל יהושע המאושר. השניים משכו בכתפיהם. “אין לדעת. סיכוייהם קלושים”. ברם, אחת לכמה דקות הגיעה ידיעה למפקדת לח"י בירושלים: "משה הגיע… מאיר יצא… שמחון ברח… נסים נמצא בחוץ… והרשימה הלכה ונתארכה.
שני אסירים בורחים, בני ויוסף, סיפרו כי השוטר הערבי החל חושד, טען כי יהודים למכביר יוצאים מבטן האדמה. במקרה נזדמן למקום “המומחה לבריחות” של בית־הכלא, והשניים התלוננו בפניו על שהערבי מפריע אותם בעבודתם. “אילו היינו ערבים, לא היה מעכב אותנו”, טענו. הבריטי גער בשוטר ואמר להם ללכת ולחזור אחרי ארוחת־הבוקר. הם לא חזרו, כמובן…
רק כעבור שעה נשמעה אזעקה בעיר. הבריטים נפוצו בחוצות העיר כדי לחפש את הבורחים. רק הבורח ה־13 במספר נתפש והוחזר לכלא. בעיר הפיצה המחתרת שמועה שהבורחים נמלטו במכונית לתל־אביב, והחיפושים בירושלים פסקו.
-
אליהו זנד עתיד ליהרג בשעת כיבוש יפו על ידי האצ"ל. ↩