לוגו
אשמים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לארנה – באהבה

וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי

אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ

יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים

וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח:

ישעיה נ"ג


אמר הקב"ה אראה אם תהא נפשו

ניתנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם

על כל אשר מעל אגמל לו גמולו ויראה זרע וגו'.

אשם זה לשון כופר שנותן אדם למי שחטא לו.

רש"י


כל דמיון בין גבורי הספר לבין הדמויות שבמציאות הנו מקרי בהחלט.


 

חלק א': תחת החופה    🔗

פרק ראשון    🔗

א

בשלהי הקיץ הופיע שץ. כשהפרחים הרכינו כותרותיהם הרווּחוֹת, הבשלוֹת, וריחן הכבד בישר את מחוֹל-העלים הפרוּע, בא שץ. בחליפתו החוּמה, ובשערותיו הדלילות, ובמגבעתו החוּמה שכותרתה ישרה וקמט ככף-יד בכיפתה. בכל אלה צד את ליבה של קלארה, ובריח הדרכים. הוא בא למחרת השמונה-עשר באוגוסט, יום חגה של הלנה הקדושה היא הלנה אמו של קוסטנטינוס הגדול שעלתה לרגל לפלסטינה ותרמה שם נדבות כסף להקמת בתי כנסיות על שמה למען פאֵר שם מושיענו. הגבר היחיד שראתה קלארה עד עתה בא בשער זה היה כומר הווידוי, אלא שלא בחליפה היה בא, כי אם בגלימת כּמרים ארוּכּה, וראשו קרוּח באמצעיתו, וצווארו רכוּס, וקמטי פניו מגוּדלים זקן פרע. פני שץ נתונים היו בצל התיתוֹרת הרחבה עד כי לא נראו חריצי קמטיהם. קלארה החליטה, כי קומתו נמוּכה מזוֹ של הכּוֹמר, אולם פסיעותיו רחבות יותר. בצעד מאוּשש הוא בא לאמצעיתה של החצר, והיא עוקבת אחריו מאחורי עמוד המרפסת. היא חשה, כי למענה הופיע. מאז הכרזתו של הכומר בּדבר סיוּם המלחמה היתה זוקפת עיניה בציפיה לצלילוֹ של פעמוֹן הפשפש. מבעד למלמוּל המילים הלאטיניות היתה מצפה, והיא יודעת חטאה. שלווה דרוּשה כדי להיות נזירה, וצייתנוּת, והשלמה, והתמסרוּת לתפילוֹת. אך היא היתה מצפּה. אפשר למשיחנו ייחלה. כשבא שץ ידעה, כי לוֹ ציפּתה.

בנשימה עצוּרה עקבה אחריו, נזהרת לבל תמצאנה אֵם המנזר בקלקלתה. בתנועת יד עצבנית שלף שץ קופסת סיגריות, הדלית אחת מהן בהתזת ניצוֹצוֹת אש. הוא לגם מלוֹא ריאוֹתיו עשן, ורגע ארוך נשמוֹ לקרבו, כשקלארה נושמת יחד עמו. משפּלט סילונו, השיב את הקוּפסה בתנועה בּטוחה לכיסוֹ של מעיל הגשם, ושוּב נתהדהדוּ צעדיו הרחבים בחצר המרוּצפת. קלארה נסוֹגה פנימה, לכווּן הכּנסיה. משם ראתה את אם המנזר מגיחה ממשרדה, וללא-אוֹמר מרמזת לו לבוא בעקבותיה. עתה ידעה, כי אוֹרח חשוב הוא. שהרי למשרדה של האֵם לא באו גברים, אלא רק כומר הווידוּי, ואחת לשנה בישוף המחוז. האיכרים, המביאים דוֹרוֹני מזון, נכנסים בפתח האחוֹרי, מניחים מתנות קרבּנם במרתף שתחת רצפת המטבח, ובעלוֹתם בגרם הסולם כּוֹרעים הם ברך בציפיה לברכּת האם. מעל לחוֹר המרתף הם כורעים, כובעיהם בידיהם, והם פּוֹשטים קרקפוֹתיהם כנידונים.

שעה ארוכּה לא יצא שץ מן המשרד. כבר החליפה קלארה כובד גופה מרגל לרגל, אף נדדה מעמוד לעמוד מפני חמת קרני השמש המרדפוֹת אחריה, ושץ עדיין לא יצא. בהחלטת פתע קרבה אל הדלת. ריח עשן הסיגריות בא באפה כריח אבא עת היה קורא בעתון, והיא נשמה אותו בחמדה, מתוך עצימת עיניים. מלמוּלי דיבורים נשמעו. לבסוף הבחינה בשני קולות ובשני שמות שבאו לסירוגין: “קלארה גולדברג,” היה קורא קולו הנרגש של הגבר כשהוא משתנק בעשנו, “מריה פוניאטובסקה,” מחליק קולה הרך של האם. “קלארה גולדברג,” נזרק שמה בתרועת נצחון. “מאריה,” משיב הקול הרך, “מאריה,” מצטלל קולה, “מאריה,” בא רשרוש משמלותיה של האם.

קלארה נחפזה לגינה ובידיה הערוּמוֹת החלה מטפּלת בוורדים הקוצנים. מדוע חייב הוא לכנותה קלארה. מאריה שמה. שם יפה. יפה אף מהלנה. לולא עשן הסיגריות שהוא נושא עמו, לא היתה נושאת אליו ראשה. עתה נתקלה בעיניו בעודו יורד במדרגות העץ. לרגע עצר כנגדה, נתן עיניו לצדדים, הפסיע מרגל לרגל, ולפתע לחש ספק בשאלה ספק בקביעה: קלארה.

היא העמיקה ידיה בקוצי הוורדים, ולא נשאה ראשה אף כשאמר ביידיש “בקרוב, קלארה, בקרוב.” לא הבינה דיבורו, אך צליל המילים מוכר היה לה עד כאב. במעוּרפּל ראתה את פינת החצר בה שיחקה עם נחמן, בטרם העתיקו דירתם לרחוב שבמרכז העיר. בקשה להודות בעיניה לאיש בחליפה, אך כבר אֵחרה את המוֹעד. האם נתקרבה בצעדיה הזעירים והמהירים. שץ הפליג לעבר השער, וּפסיעותיו מהדהדות בחצר כחילוּל הקודש. עשן הסיגריות נמוג, וריח הפרחים הבשל, המרקיב, העלה בה עצבות אין-פשר.

“מה הוא אמר לך, הז’ידק הזה?” באה שאלת האם בקול שהסערה עדיין מחלחלת בו.

קלארה הביטה אל אצבעותיה שהפכו לשדה פרגים, והשיבה כבדרך אגב:

“קישקש משהו בלשונו היהוּדוֹנית המצוֹרעת, הז’ידק הזה,” כיוון שהאם שתקה העמיקה קידתה מעל לערוגה. ליבה החיש פעימותיו כשפלטה בהיסוס: “הוא לא יבוא עוד.” “צדק האב אנטוניוס, מארילקה, לא את כולם האבידו. שוב דרכה רגל טמאה על הר-ציון” חתמה האם.

ב

שלהי האביב עמדו בערוּגות הפרחים עת הכומר המוודה הביא למנזר את הבשורה על סיוּם המלחמה. הפרחים לרגלי האכסדרה החלו מגלים כוֹתרוֹתיהם וקלארה היתה מתבוננת בהם בפליאה, כמפקפקת אם אמנם מלאכתה היא זו, הרי בחורף לא טיפלה בהם. ואף בראשית האביב נהגה להשתמט ממלאכת הגינון, כדי שלא לפגוש במבטי אֵם המנזר החוקרים. עתה החלו הפרחים מנצים, וקלארה חשה באשמה. היא לא נשאה את ראשה מעל לערוגה, ואף כשהאב אנטוניוס הופיע בפתח השער, וידיו הרחבות מוֹחאות מחיאות כפיים שמתעמעמות בהיתקלן בזקנו האפור, והכריז:

“בני העוולה הושלכו לכבשן האש.”

“כולם?” שאלה האם, כשהיא מתקדמת לקראתוֹ בחיוּך של שביעות רצון.

קלארה חשה, כי משפט חשוב אמר הכומר. אף לפי שאֵלת האֵם הרגישה זאת. האֵם עמדה בראש מוּרם, ידיה תוֹמכות מתניה וכל-כוּלה אומרת ניצחון. כביכול היא שסייעה להוליך את בני העוולה לכּבשן, ועתה תבוא על שכרה. הבּיטה אל קלארה, ושבה ושאלה: “כל המוֹץ נשרף?”

הכומר הניע ראשו לחיוב. “אמן,” אמרה האם ונצטלבה ונשאה עיניה למרומים, אל האב בשמיים המושיב לימינו את בנו הגואל.

“והשֶׂה?” והשֶׂה שאלה לפתע.

“עוד לא הגיעה השעה, הוֹד קדוּשתך.” “אמרת שכל הכופרים הושמדו,” הזכירה הבטחתו. “אכן, הצבא הגרמני הוּשמד,” הניע ראשו בחיוב, וקלארה הבחינה צל של חיוך על שפתיו הבשרניות המכוּסוֹת שפם אפור. “בני אמוּנתנו!” נזעקה האֵם.

“חוטאים,” אמר הכומר בעצב, והוסיף ביראת שמים, “ולכן כל עץ אשר לא יעשה פרי טוב יִגדע וישלך במו אש.” “אמן,” חתמה האם, וקלארה הוסיפה בליבה אמן בבלי דעת. “מוֹשיענו לא דיבר כנגד בני אמוּנתו,” מיחתה האם, “כבר אדוננו סבל למעננו.” “אין הגרמנים דומים לשאר בני עדתנו,” התנצל האב. “והיהודים?!”

“שרפוּם בכבשני אש.”

“עליהם התנבא משיחנו,” הפטירה האֵם, בהזיחה כיסוי ראשה ממצחה, “וּלעת הקציר אוֹמר לקוֹצרים: ליקטוּ את הזוֹנין ראשונה ואילמו אותם לאלוּמים לשרפם ואת החיטים אספו לגרני,” הביטה כה וכה, זימנה את קלארה לבוא אֵליה, הניחה שתי ידיה על ראשה כמרמזת לחלקו האחרון של הפסוק, “הכל התקיים כפי שניבא בן-האדם,” חתמה ברוֹב משמעוּת.

הכּפות הכבידו על ראש הנערה עד שלא ראתה כי אם זקנו של הכומר, המיטלטל על חזהו.

“עם ישראל האומלל,” מלמל זקנו.

“שכחת שהם כבר חדלו להיות עם ישראל מזה אלפיים שנה,” אמרה האֵם בתקיפוּת שאינה סובלת מענה, “אנחנו הננו ישראל, והם הנם יהודים בלבד, יהוּדוֹנים.”

אף קלארה תמהה מדוּע מרחם האב אנטוניוס על היהודים. הרי כופרים הם. במיסות של ימי ראשון בשבוע היתה האֵם מספרת כּפירתם. אלפיים שנה עמדו במרים. לכן הוֹבילוּם בקרוֹנוֹת על פסי הברזל. בגללם אינו יכול להתגלוֹת. עד היום בו לא יהיו עוד יהודים. עד היום בו אחרון היהודים יקבּל פּני גואלנו. תחת כפות ידיה של האם יודעת קלארה אשמתן של שיירות היהודים המושכות אל תחנת הרכבת. “אמנם אמנם,” שמעה דיבורו של הכומר, הנובע מזקנו, “אנחנו הננו עם ישראל. אף-על-פי-כן בני-אדם הם. בצלמו של בן-האדם נבראו.”

האם זקפה את עיניה אל צלב הברזל שעל כיפת הכנסיה, קרבה את קלארה אל מתניה, נצטלבה ולחשה: “ואמנם אני אומר לכם: מי אשר לא יקבל את מלכוּת האלוֹהים כילד בּוֹא לא יבוֹא בה.”

האֵם פאולינה בקיאה בפסוקים מן האוונגליונים. את כל הספרים היא יודעת בעל פה. כל מה שדיברו בן-האלוהים, ופאוּלוּס הקדוש, ויעקב הקדוש, ופטרוּס הקדוש. אף-על-פי-כן קיוותה קלארה כי האב אנטוניוס ינצחנה. האֵם הפסיעה דמוּמה לאוֹרך חומת החצר, קלארה לימינה והכומר לשמאלה. לפתע שאלה-אמרה בהנמכת הקול: “אֵין עוד כופרים יהודיים.”

הבּיט בה הכומר משתומם, ועוד בטרם השיב, הוסיפה בלחש-סוד: “בקרוב בן-האדם להתגלות.”

הבין האב אנטוניוס לרמזיה והשיב בקול מגוֹרה:

“עוד יש יהודים המחזיקים באמונתם.”

“לא בפולין שלנו, אדוני הכומר, לא אצלנו,” חזרה והטעימה כדורשת לקבל דבריה ללא ערעור, “ארצנו,” אדוני הכומר, טהורה. זכה. מסילת הברזל כבר שותקת, אדוני הכומר. הפסים חדלו להרעיד את אדמתנו. יודע הוא מה פירושו של דבר? זהו האות. כלה זעם אלוהים. קרוב שה האלוהים להתגלות, במנזרנו שהוא הר-ציון." היא קרבה אל האב אנטוניוס עד כי יכול היה לחוש הבל נשימתה, וכמגלה סוד המשיכה, “פטרוניתנו הקדושה הראתה לי ברוב חסדה בחלום את שה האלוהים. אמנם הרבה שיות היו שם. כולם פועים ברחמים, והדם ניגר מפצעיהם כמו מגוף האדון. ואני ידעתי את שה האלוהים לבדוֹ עמד, על כיפת הר-ציון. ואני אמרתי: הוא-הוא. אז אמרה הלנה אמנו, הנה הוא בא. אל בתוּלות הלנה הקדושה יבוא. ובידינו פתילות השמן למאור. כולנו מוכנות, אב קדוש.” ריככה לפתע נימת דיבּוּרה, “כולנו, גם מאריה פוניאטובסקה מוכנה. נכון דיברתי, מארילקה?” “גם אבא ואמא יבואו?” פלטה הנערה בחדווה עצוּרה.

האם נזדקפה, הרחיקה את קלארה כמטחווי ידה, ופיה נקפץ ועיניה נצטמצמו. אט לאט נפקחו עיניה, גופה נתרופף, והיא שאלה בניגון, כּבעת לימוד הקטחיזם: “מי הוא אביך, מאריה?” “האלוהים שבשמים הוא אבי, אם קדושה,” השיבה קלארה בצייתנות, כמימים ימימה, שוכחת כל שהיה בליבה, שומטת כל שקוותה לזכּוֹת בתשובת האם. הקול הילך עליה בּכוח, כופה וּמכניע, אף שהיה נמוּך ומתנגן בקצב, “ואחינו הוא ישו שסבל למעננו כדי שלא נסבּוֹל אנוּ.”

“מי היא אמנו, מאריה?” אין האֵם מרפה, ונוברת בקולה זה כבמקדח זעיר אל מרכז ליבּה.

קלארה מציצה אל האב אנטוניוס, אך הכומר מפנה ראשו בפתע, ממשמש באבני החוֹמה, כמחפש בקיע להעגין בו אצבעוֹתיו. “מאריה הבתולה היא אמנו, אֵם קדושה,” ממלמלת קלארה, וחשה בקילוּחי זעם העוֹלים לגרוֹנה. רוצה היא, כי פנים אלה, המתחייכים אליה במתיקות מתוּחה מתוך ריבּוֹאֵי קמטים מבעד למטפחת המעוּמלנת, יתעוותו לפתע בכאֵב כמו פני אמא עת נפרדה מעל קלארה. רוצה היא כי גבּוֹ הזקוף של הכומר יתמעט ויתכווץ בפיתול של כאֵב, כמו גבו של אבא תחת ידי הגרמני העומד בשער הגיטו. רוצה היא לתלוֹש עטיפתה המעוּמלנת מגוּלגולתה וּלהטיח ראשה בחוֹמה, ולזעוֹק מלוֹא גרונה זעקה אחת שתפוֹצץ את תא שמלתה הצר.

בתנוּעת פתע סובבה על עקבה ורצה לתאה, כשהיא נלבטת בשוּלי שמלתה, מתנגשת בקרסוּליה, ובראשה מנקרת השאלה: מה אני עושה? צריך לשוב לשם לשם, אל החוֹמה. להשיב על כל שאלותיה של האֵם בדיוק כמו בכל יום אָלף. היא נפלה על דרגשה בפישוט ידיים, תוחבת ראשה בשמיכה. הכל אבוּד. אבוד. באשמתי הוא לא יבוא. קלקלתי הכל. כמו כל היהודים. נתהפכה על גבה, תחבה אגרופה לפיה ותלתה עיניה בתקרה. אולי עוד יש תקווה? הרי אבא ואמא אינם. רק שאלתי אם יבואו. אבל הם לא יבואו. הם הלכו אל הקרונות עם הגוש ההוא השחור, כפי שראתם לילות רבים בתאה. אפשר נותר בבית רק הסטתוסקופּ של אבא שצינוֹריוֹתיו הפכו לזרדים של מטאטא. עתה מרחפות הן באוויר כמאזינות אל לב השמים. עלי לשוב ולהבטיח לאֵם המנזר כי הם לא יבוֹאו. רק לכומר הווידוי תספר בואם ביום התחיה. אם רק יגלה בקיע בחוֹמה להעגין אצבעותיו, יסלח לה. הרי אינם עוד כּופרים. כבר הם נצרפו בּכבשן אֵש הקודש. כך הבטיחה האם. חפנה פניה בכפות ידיה וכתיפיה נרעדו ביבבה חרישית.

ג

באמצע הסתיו בא שץ שנית. קלארה היתה במטבח, שוקדת על הכנת ארוחת הצהריים, כמימים ימימה, ולא ידעה בבוֹאו. רק משחלפה במרפסת בא ריח העשן המוּכר באפה. החישה צעדיה כנרדפת, ושוב שמעה אותה התנצחות קולות, ושני שמוֹתיה פוגעים זה בזה. בלי משים המשיכה וירדה אל השער, כאילו מזוּמן לה שם דבר. כבר היא ידעה שאמה איננה שם. הדמות החרוּתה בשער איננה אמה. רק הלנה הקדושה היא, הדוממת אף בלטוֹף אצבעותיה של קלארה את המחלפות הארוּכּוֹת והמתוֹת. כבחוּט סמוּי נמשכה אל החריר בחומה, הסמוּך לפעמון השער. שביל עלוּם של ריח עשן ודרכים הדריכה. היא לא הוּפתעה בראותה את הכרכרה המוּכּרת לה, המחוּפה חופּתה השחורה, בעלת הפתח הרווּח כמזַמנה לבוֹא. אפילוּ כשהשגיחה בקילינסקי היושב על דוּכנו כמו אז, עת הביאה לכאן, וכובעו, כובע העגלונים, נתון בידיו, ועיניו נעצמות מנוּמנמות, לא קראה בקול מעוצמת הפליאה. רק ליבה הקיש בה לפתע כעוֹמד לזנוק מסגוֹר חזה. פני ידיד היו פניו של העגלון החתוּמים בקוּרי שינה. רק שוֹטוֹ הלפוף רצוּעות צבעוֹניות, שנח ללא ניע על ברכּיו, העביר בה סמרמורת של יראה. אולם השלווה שאפפה את הכּירכּרה, נמנוּמם של החופה והעגלון והשוט בשעה זו של חצות היום, הרגיעוּה. והרי האיש ההוא בחליפתו החומה נמצא כאן, בפנים, אצל אֵם המנזר.

נתמכּרה להבל החמים שנדף מפי הסוס. ראשו וזנבו היו מתנועעים ללא הרף, בנסותם לשווא להבריח את הזבובים, שחיפשו מסתור מפני הרוּח בתוך הנחיריים ועל גבּי עורו החמים. קלארה נתמסרה כולה למאבק האילם, העיקש, שניהלו שני הכּוֹחות. רגע חששה פן הסוס חסר-הידיים לא יעצוֹר כוח להתגונן וזנבו וראשו יידלדלו ללא ניע, כּנוּעים ומוּפקרים לבעלי הכנף הירוּקים. אחדים נתיאשו והפליגו אל פניו השלווים של העגלון. קילינסקי לא חש בהם. היה ממשיך ונושף נחירותיו לתוך מקטורנו הכחול החדש, ושׂערותיו הלבנות, הדבוקות לקודקדו, אינן נעות. קלי אמונה הם הזבוּבים ואף נוֹחים להתיאש, חשבה קלארה בראותה אותם פונים מתוך זמזוּמי זעם לעבר דרך העפר, ששבה ונדרסה באופני הכּירכרה, ומתמשכת עתה עד קצה שמיים. משנחתו על ערימת גללים טריה נחוּ מזעפם. השדות סביב חרושים היו, ורגביהם המהופּכים, המרוססים באבק דק, רבצו בדממה עצבותית. שילפי גבעולים בּוֹדדים עמדו שכוּחים, אך איתנים כנגד הרוּח המנשבת בהם. צל ענן היה מלטפם מדי פעם על פני פצעי גוויהם הכרוּתים, והם לא נעו. קנאה באה בליבה של קלארה. היא נתקנאה בענן השט וחולף מעל למנזר, ובזבובים הטסים לרצונם, ובדרך העפר הטריה הרצה הרחק בתוך השדות הרחבים. נתמלאה תאווה עזה לבעוֹט בערימת הגללים, עד כי יתפזרו על פני השדה המהופך. להשקיע בגללים את נעלה, כפי שנהגה לפני המלחמה (כשהיא נזהרת תמיד תמיד לנגב את הנעל באגוּדת עשבים לחים, סגוּלה כנגד כעסו של אבא), ולהרימה באחת אל-על. ואולי רק לבוֹסס באדמה הלחה, ולהחליק בידה על פני הגבעול, ואחר כך להתכנס בפינת החופה, להתכווץ כדי פקעת אטוּמה, עד שיבוא האיש עם המגבעת ויצווה על קילינסקי להדהיר את סוסו על פני מרחבי הדרך. בחזרה, בחזרה, באותה דרך בה הגיעה.

חזקה על קילינסקי שיידע את הדרך. הרי הוא שהביאה בכרכרתו למנזר. תמוּרת תשלוּם כפוּל קיבל על עצמו להביאה: הוא יכניס נפש כופרת תחת כנפי הכנסיה למען תשרת את פּאן יזוּס ואת מרים האֵם האלוהית, ומלאכי עליון ישירו לכבודו שירי הלל, כמו מקהלת הנערים בכנסייתו שבוורשה, וגם את גשר שיני הזהב של ד“ר גולדברג יקבל, וזה הלא נחוּץ כדי שיעבור בשלום על פני המכשולים שבדרך. גם מספוא לסוס דרוש, ועיטרן לצירי האופנים ו”שמן", שחייבים ליצוק על ידי בעלי הזרוע, ואולי אף לתת משהו לאֵם המנזר למען הכנסיה שלנו – כל זה מצטרף לסכוּם לא מבוטל.

תמיה היה גולדברג האב מדוע מסביר לו כל זאת העגלון, שהרי לא עמד עמו על המיקח, אלא רק רמז לו שכסף אין בידו. שש שיניים של זהב סדורות היו בפיו וחוט של פלאטינה מחברן. הוא ניסה להעלות את ערכו של הגשר והוסיף, שאף הפלאטינה מחירה מרובה. אולם קילינסקי נופף באגרוף קמוץ כנגד פניו וקרא: שוב אתה מרמה, ז’ידק! נבהל גולדברג והסב את ראשו. הוא ראה את עיני היהודים שבקבוצת העבודה שלו, אשר הובאה לאותו רחוב לסלק את אבני הבנין ההרוס, והנה הן נעוצות בו; אף השגיח בשוטר יהודי, המתקרב אליהם. נזדרז ושלף מפיו את שיניו, עטפן במטלית מזוהמת ששימשה ממחטה ותחבן לידי העגלון.

סלידה נתעוררה בקלארה, כשהגביהה אביה אותו לילה אל פניו, כדי להטביע נשיקות פרידה בשתי לחייה. פיו היה ריקן ושפתו העליונה מכונסת פנימה, כמבקשת למלא את החלל. ריח קר נדף ממנו, כמתוך בור עמוק. לחייו הנפולות, שהצמיחו זיפי זקן, העמיקו את התהום, ושפתיה של קלארה התאמצו להגיע לקרקעיתה. לאמה, השוכבת על הריצפה זה כמה ימים מחמת חולשת הגוף, נשקה בחיפזון. נתיראה להתקרב אליה, כאילו יש באם, שלא קמה ממשכבה מאז עברה לגיטו, כדי להזיק לכל הבא במחיצתה. אולם הפעם אחזה האם ביד בתה, ספק לשם עיכוב ספק לשם משענת, ונתרוממה. כהת פנים היתה, אף-על-פי שימים רבים כבר לא יצאה מפתח הבית. היא הביטה בבתה רגע ממושך, בלי שתרפה אחיזתה, ולבסוף לחשה: שימרי על בגדייך, קלארה, בגדים של לפני המלחמה הם…

מורה-הדרך התיקה מן האם, נשאה על כתפיו כשֵאת תינוקת, והוציאה החוצה.

“בת כמה את?” שאלה המוביל.

“בת שתים-עשרה,” אמרה בעליצות, כשחשה את מידרכת הרחוב תחת רגליה.

“דומה לבת שמונה,” הרהר בקול.

“זה בגלל הבגדים,” השיבה נעלבת.

מורה-הדרך רמז לה שלא תוסיף לדבר, והם הלכו שותקים עד שהגיעו לביתו של קילינסקי, שמעבר מזה לחומה. היא נרדמה מייד, שוקעת במיטת-העץ הרחבה, לריחו של לחם שחור וטרי.

למחרת, בבוקר סתווי, ישבה בכּירכרה, וקילינסקי הדהיר את סוסו. הצינה חדרה מבעד לבגדיה וצבטה את בשרה. היא השגיחה בצמד חיילים גרמניים, שהיו פוסעים ברחוב ומתווכחים אגב תנועות-ידיים רחבות, והציצה בהם מתוך סקרנות. תמיד ראתה אותם עטויי חומרה, ובלילות ה“אקציה,” בשבתה במרתפם החבוי, שמעה אותם צורחים ויורים. העגלון הבחין בראשה המזדקר ופתח בגערה:

“דם כלבים! מה זה פערת זוג עיניים כה גדולות! ועוד הבגדים הארורים האלה!…”

קלארה מיהרה להתכנס לזווית החופּה השחורה. היא תיעבה את בגדיה. לבוש של סתיו קנתה לה אמה לכבוד שנת-הלימודים החדשה: מכנסיים הדוקים ומעיל וכובע – כולם מאריג אדום. “כמו כיפה אדומה,” שידלה אותה האם. אך קלארה עמדה בבגדיה התחתונים, הלבנים, וסירבה ללבשם. כבר אינני תינוקת, היתה חוזרת וטוענת בקל-בוכים בפני המשרתת ואמה, עד שנכנס אביה מן החדר הסמוך וביקש שקט. חלוקו הלבן, הסטתוסקופ אשר לצווארו וחפתי מכנסיו הכהים, למטה משולי החלוק, שיוו להופעתו חשיבות וסמכות. קלארה נשתתקה לרגע, אך משנעלם האב המשיכה את קינתה החדגונית. הדלת נפתחה שנית והאב פרץ לחדר כשחלוקו מתבדר וחושף את מכנסיו למלוא אורכם. רגע עמד, סוקר במבטו את החדר, עד שנתקלו עיניו בבגדים. מייד גרפם בידו, חבטם בריצפה וקרא, אין לנו צורך בבגדי המן!

ואף-על-פי-כן היתה ידה של אמא על העליונה. אלא שביצוע גזר-הדין נדחה ליום פתיחת הלימודים. אותו יום, כאשר כבר עמדה שבויה בתוך מעילה האדום וכובעה מכסה את אוזניה, שמעה לפתע, מבעד לאריג הצמר את קולו היפה ומלא-הבטחון של קריין הרדיו: הקשיבו, הקשיבו, דיבר בקולו הגברי, העמוק, הנני מכריז על אזעקה בעיר וארשה, מטוסי הגרמנים… קלארה קפצה בחדווה וביקשה לנשק לצלילי קולו. עתה נפטרה מענשם של הבגדים. זה ימים רבים היו מתלחשים על המלחמה העתידה לפרוץ, וליבה נתמלא תקווה – הרי בשעת מלחמה אין לומדים. בתנועה נמרצת קרעה מעליה את כובעה וניערה את אסירי שערותיה.

גבו הרחב של קילינסקי היה מתנודד לקצב אופני הכירכרה, שהיו מקפצים על אבני הדרך המסותתות, הסדורות בשורות מלוכסנות, וכובעו – כובע העגלונים הכחול בעל המצחיה הקצרה – היה אף הוא כמרקד. האוויר הסתווי הרענן מילא את חזה וגירה את חטמה. היא ביקשה להתעטש, אך יראה היתה את גבו של קילינסקי: הרי ציווה עליה שלא להתנועע ולא להשמיע קול. רק שעטות הסוס הדוהר נשמעו.

כשהיו בתי העיר מאחוריהם, פנה אליה, כממשיך שיחה שהופסקה באמצע:

“איזה שדים ארורים הכריחו אותך ללבוש בגדים אדומים אלה?!” והוסיף בקול נעלב “וכי מה אני בעיניכם? את אלוהים אוהב אני יותר מכם, הכופרים. פאן יזוס לא יסלח לי. אך גולדברג שילם ביד רחבה,” המשיך בעליצות, “חי אלוהים, ביד רחבה שילם. ומדוע לא! הנה אנוכי שולח אתכם כצאן בקרב זאבים, אמר פאן יזוס, ועל כן היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים,” סיים את דבריו בקול נמוך, כממתיק סוד.

את משפטיו היה מטיל לאחור, לתוך החופה, וקלארה היתה קולטתם במעומעם. לא הכל קלטה, אך גבו הרחב החל נוסך בה בטחון. והעובדה שגם הוא מתעב את בגדיה החדשים, שאמה התעקשה להלבישה (“הם שישמרו עליך מפני הזאבים שבדרך”) עוררה בה רחשי תודה. היו לו לקילינסקי אזניים בולטות וארוכות. סמוקות היו ומתנועעות כמנסות להסיט את כובעו כלפי מצחו. תנועתן היתה קצובה כעירסול הכירכרה: מעלה מטה, מעלה מטה. אישונים זעירים קרצו אליה בשובבות מתוך אגני האפרכסות, בסמוך לתנוכיהן, והכובע היה מברכה ללא הרף: בוקר טוב, כיפה אדומה… בוקר טוב, כיפה אדומה… היא לא נתאפקה עוד ופרצה בצחוק. תחילתו — צחקוק קל, לתוך כף ידה, כאילו ביקשה לאספו מפיה ולהצפינו בכיס מעילה, אך המשכו ממושך וצלול, פרוק-עול, וסופו רחב ועמוק כנובע מתוך ביטנה, עד שנאלצה להישען אל המושב המרופד, תומכת את מתניה. אפילו עיניה השחורות, שנתרחבו בשנתיים האחרונות ודוק של ערפל כיסה על אישוניהן, נצטמצמו ונתכווצו עתה בצחקה, ועטו לחלוחית מתנוצצת. זה זמן רב לא צחקה כך. אולי משום שאמה היתה חולה ונאנחת תדיר ומזכירה שוב ושוב את דירתם בת ששת החדרים, שבה התגוררו לפני שעקרו לגיטו ונדחקו בחדר אחד בצוותא עם משפחת זיגלמן. אולי משום שאביה רגוז היה תמיד בשובו מיום-העבודה בטאטוּא רחובות העיר; חלוקו הלבן הצהיב זה כבר, ומכנסי החליפה הוחלפו במיצרכי המזון. ואולי משום שמימיה לא ראתה אזניים כה מצחיקות. צחוקה גאה והרעיד את כל אברי גופה עד שהחלה גונחת.

לפתע ניטלטלה בכוח אדיר ממושבה. היא נפלה על פניה, חטמה פגע בדוכן וידיה וברכיה נשרטו בבקשן להן איזו אחיזה. בו בזמן שמעה “טפרוּוּוּ” ממושך וקולני, וראתה את רעמת הסוס המתרוממת עד לגובה קודקדו של העגלון. הכירכרה נעצרה, ודממה מאיימת של בטרם עמדה בחלל. קלארה, שחשה באשמתה, נזדרזה להתרומם וישבה בפינת המושב. עוד הספיקה להחליק על ברכיה הפצועות, ולמשש נפחדת את הקרעים במכנסיה, עד שראתה את פניו של קילינסקי הסובבים לאט לאט ופונים אליה. הרהור-בזק חלף בה: כיצד יכול הוא להניע צוואר כה עבה, מבלי להזיז את גופו? אך גבה כבר היה דוחק את המיסעד בנסיון לחמוק מפני מבטי עיניו. פניו היו פני עץ חום ומסוקס, וצווארו הנוקשה עשוי ריבועים ריבועים. לכהרף-עין תרה אחר אזניו, אך דבלולי שערו האפור הסתירון כליל. שבה והחליקה על הקרע שבבירכה, כמבקשת לפייס את אמה למען תבוא לעזרתה. אך עיניו של קילינסקי נינעצו בפניה בכוח, דוקרות כשפודי-פלדה אפורים. הוא לא הוציא הגה מפיו. רק שפמו העבות נשתפל אל זוויות-פיו, מתנועע בלי קול. קלארה חשה את פניה נקרשים, כאילו נמשחו בשכבה של טיט יבש. עיניה נקרעו לרווחה ושוב נתכסו באותו דוק של אטימות. כתפיה שחו ופיה מילמל ללא הרף: קלארה גולדברג, קלארה גולדברג. והלא אביה שם בפיה שם אחר, שצלילו פולני ונעימה של בטחון בו. זה ימים אחדים היתה חוזרת עליו בחיבה ומשפיעה עליו לֶטֶף-צלילים, כמו על חתלתולה האהוב: פוניאטובסקה שמי, מאריה פוניאטובסקה. בימים אלה היתה רואה עצמה לבושה שימלה לבנה, ארוכה, אזור תכול על מתניה, ושערה הארוך, שהפך לבלונדי, גולש בגלים על כתפיה.

העגלון היפנה אליה עורפו, נטל את השוט בידו, הניפו באוויר, וכבר ביקש הסוס לפרוץ קדימה, אך הוא בלמו במושכות, הניח שוטו על ברכיו, שב והיסב את פניו אל הילדה, הצמיד את כפות ידיו אל רקותיו, זוקר את אצבעותיהן הצמודות אל מעל לכובעו כשתי אוזניה של חיה, והשמיע “אוּוּוּ” ממושך, כדרך הזאבים, ורק אז חזר אל שוטו. סילון של רוק ניתז מבין שיניו הקידמיות והכירכרה פרצה בדהרה, מבקיעה לה דרך בתוך הגשם.

השמים השתפלו וניתלו מעל לכירכרה כגיגית הפוכה נוטפת מים. גבו של קילינסקי נתרחב והלך עד שכיסה את עין האופק. עתה החל מתפצל פצלות פצלות, אשר נתעגלו ונתרחקו ושלחו אצבעות-שרשים לארץ והיו ליער של עצי-אורן. אך הגב הוסיף לחתור בין העצים שנזדרזו וצמחו על הדרך.

והנה נעצרה העגלה, וקלארה חשבה בצער כי לעולם לא תגיע עוד למנזר. כיוון שכך, נוח היה לה בעמידה זו ללא טילטולים. ואפילו ראשו של קילינסקי, שהיה מרחף לו ממעל ומנענע אזניו-כּכּפותיו, שוב לא הפחידה. היא ידעה כי לא יאונה לה כל רע, שהרי עד עתה לא הצליף בה בשוטו. לרגע נצטערה על שתהיה נאלצת לרדת ולשוב ברגל אל הגיטו. בדרך עובר נחל. את הגשר נטל עמו קילינסקי. בגדיה יירטבו ואמא תכעס. אולי כבר מתה אמא. מתים אינם כועסים. פניהם רגועים. כל אלה ששכבו ברחובות, לרגלי הבתים הגבוהים, פניהם היו רגועים. אבל אבא מקפיד על אבזמי הנעליים, שיהיו מצוחצחים תמיד, כמו כלי-הרופאים בארון-הזכוכית. בעד העצים החלו לחדור טיפות מים. הן נטפו מאוזניו המדובללות של קיליסקי. פיו המוארך, כפי הזאב, נפער בסמוך. שיניו הקידמיות לבנות היו וחדות, כאילו הבקיעו זה-עתה מתוך חניכיו. לובנם היה מסנוור ומפחיד כלובן חלוקו של אבא, לפני המלחמה. הנה אמא מזמרת יחד עם סבתא ועם “כיפה אדומה,” שהגיחו מבטן הזאב, והיא נצטרפה אליהן:

שישו שישו, ילדים, ריקדו עד יום מחר; מן האביב ועד לחורף

היום הוא כה קצר —

היום הוא כה קצר.

ביקשה קלארה ללמד גם לזאב את מלות השיר, והנה שמעה את קולו של קילינסקי: “טינופת של בוץ.”

פקחה את עיניה וראתה את העגלון יושב לידה ומעילו נוטף מים. זזה מעט, שלא להרטיב את בגדיה, אך רצי המים ניגרו על המושב ופלשו אל מתחתיה.

“רק זה היה נחוץ.” אמר ברוגזה, “נצטרך להמתין עד שיעבור, יכּה אותו הרעם.”

לא ידעה למי נתכוון, אך שתקה. היא חשה באימה, כיצד המים מחלחלים מבעד למעילה, בתוך גופה.

קילינסקי הוציא בקבוק מארגז הדוכן, חלץ את פקקו והעביר כף ידו על פי הבקבוק; אחר ריווח את שפמו והיטה את הבקבוק אל פיו. ריח של וודקה פשט ונתערב בריח הרקבובית שבחלל.

“גשם,” אמר כמתנצל, לאחר שניתק מן הבקבוק.

“דם כלבים,” שוב נתעורר, “בפחות מגשר זהב לא הייתי עושה זאת,” חיזק עצמו בלגימה שניה, “לא היום, ד”ר גולדברג. לפני שבאו הגרמנים… בבקשה. לאן יצווה פאן גולדברג להסיעו? פילסודסקי שלושים ושבע? דייו! הגענו. ימתין פאן עד שאפרוש את הפרווה. הבוץ כאן רב. אולי יתן לי כבודו משהו על החשבון? נאמר חמישים גרושי. סכום עגול. לגרמנים שילם יותר. הרבה יותר. נו, אמרי נא, העלמה פוניאטובסקה, האפשר לחיות על חמישים גרושי?" דמעות החלו זולגות מעיניו ומחליקות על דפנות הבקבוק שמתחת לסנטרו, “אבל הפעם הוא שילם. הו, הו, ועוד איך שילם… עם חוט של פלאטינה, חה חה חה… כך צריך לשלם לקילינסקי, לא כן, עלמתי?”

ריח הכוהל היה מכה גלים לוהבים בפני קלארה. ידיו של קילינסקי היו קמוטות, חומות ויבשות כפניו. הוורידים הכחולים, שנתמשכו לאורך גלילי אצבעותיו, כאילו ביקשו להבקיע את עור-הקשקשים. קולו היה פורץ מתוך גרון מתוח, מאומץ. וקלארה לא הבינה מדוע הוא צועק. הרי יושב הוא כה קרוב אליה עד שרסיסי רוק הוודקה ניתזים על פניה ומתערבים בטיפות הגשם ובאגלי זיעתה.

“בפחות מגשר של זהב וחוט פלאטינה לא הייתי נוסע לבית-המנזר,” אישר בניע-ראש של לאו, “לא בשביל פאן גולדברג. לא בשביל הז’ידק גולדברג. פעם הבאתי אליו את ווֹיטק בני. היה לוהט כמו תנור-לחם. והוא אומר: אינך רואה, קילנסקי, שפאציינטים רמי-מעלה מחכים לי? ואני נעול הייתי מגפיים אלה,” פשט את רגליו לפנים ודמה לפתע לילד, שגפיו קצרים מלהגיע לריצפה, “המתן מעט עד שאסיים עם אלה, אומר הוא לי, ובני היה חם ואני רק עגלון,” שוב לגם מן הבקבוק, נועץ עיניו לרגע באחורי הסוס המעוגלים, הנשטפים מים, “יום אחד, לאחר שבאו הגרמנים, אומר הוא לי: מה שלומו של וויטק, אדון קילינסקי? נדמה לי שלא הרגיש בטוב מאז שבדקתיו לאחרונה? תוכל לבקר אותו, אמרתי, הוא ישמח מאד. אלא שתחילה עליך לחזור הביתה ולענוד את סרט היוּדאַש שלך, כך אמרתי לו”. הוא פרץ בצחוק צרוד, שנתגרגר בגרונו, עד שנשתנק לפתע. “וויטק נהרג בפראגה, ליד וארשה. שלושה-עשר יום נלחם, ולא כלום. כדור פגע במצחו. עקץ כמו דבורה. גולדברג חייב לבקר אותו…”

קלארה חשה במים המקיפים אותה סביב סביב, וגופה כמשותק. הם נספגים במכנסי-הצמר שלה ועולים מעלה מעלה אל טבורה, אל חזה. ליבה קפא ודיבוריו לא הגיעו עדיה. מרוחקת היתה מגולדברג אלפי ויורסטאות, לבדה עם קילינסקי בתוך ים-הערבה והמים הגואים. חוששת היתה להניע אבר פן יציפוה המים. הציצה באבזמי נעליה וראתה שברקם הועב בכתמי-בוץ כהים. קילינסקי דיבר ולגם חליפות, ודבריו היו מתערבלים בראשה ללא סדר והגיון. אף-על-פי-כן הבינה כי הוא שהלשין על גולדברג ולפיכך נאלצו לעקור לגיטו. עתה קלטה משפט ברור: “והפאצינטים רמי-המעלה חדלו לבוא.” בעצבות של שיכורים חתם את דבריו ותוגה ירדה גם על קלארה. ראתה שהוא בוכה. בידו הקמוטה היה מוחה את עיניו ואפו, ובין יבבה ליבבה מספר: “לילה אחד הוא בא. בחלוק לבן הופיע וידעתי שזה הוא. הילה זוהרת היתה מעל לראשו, וידיו היו פצועות. יודאש, שמעתי קול, והוא דק ומתוק כנגינת העוגב בכנסיה שלנו… בלילה השני ראיתי רק את הילתו ואת כפות ידיו. יודאש, אמר…,” קילינסקי נשא עיניו הדומעות אל קלארה, “אמרי נא, מאריה, האם אני נראה כיהודה-איש-קריות?”

קלארה הניעה ראשה לשלילה. הוא היה זקן ואומלל והיא ביקשה לנחמו. העזה ונתקרבה אליו, והושיטה ידה ונגעה בזרועו, ואמרה, אתה איש טוב.

נתחייך קילינסקי מבעד לדמעותיו והוסיף:

“גם הכומר שלנו אמר לי: אתה איש טוב. אפילו כשהתוודיתי לפניו וסיפרתי לו על משפחת גולדברג, ועל ארון-הזכוכית שהורדתי אלי לאחר שהלך הרופא הזה לגיטו, ועל החלום, אמר: אתה איש טוב. אחר-כך שאל אם יש לגולדברגים בנים. אמרתי: בת אחת להם, קלארה שמה.”

אמרה קלארה:

“אני.”

“הבא אותה למנזר על שם הלנה הקדושה, אמר פאן קסיונדז, שם תשרת את פאן יזוס. איש נבון פאן קסיונדז שלנו. חבל שלא הכרת אותו. ואם גולדברג לא יסכים? שאלתי. המתן מעט, אדון קילינסקי, סבלנות. חודש, חודשיים. לכנסייה הקדושה יש סבלנות. אלפיים שנה מצפים אנו ליום הזה. איש נבון הכומר שלנו. עתה מתמעטים היהודים, אומר הוא, והכפירה מתמעטת. עוד מעט וייעלמו כולם. אף-על-פי-כן כדאי שתזדרז בענין בת הגולדברגים. על עוונות יש לכפר…” קולו, שביקש לגבור על המולת המים הרבים, המכים בעוז על גבי החופה, היה עתה גבוה, צורמני, “והנה את כאן… יהודיה…”

קלארה הרחיקה עצמה ממנו, כמנסה להסתיר קלונה. הרכינה ראשה בהכנעה והמים מנטפים סביבה. רגע ממושך שתקו השניים. פרגוד של אפרורית מרוססת, מקושט בזנבו הרגוע של הסוס, ניתלה בפתח וסגר על הדממה. לפתע אחז העגלון בידה: “עזרי נא לי מארילקה,” אמר מתחנן, “יודאַש זקן אני… לכפרת עוונות אני זקוק. אנא, מרילקה…”

לפני שהספיקה להתאושש, כבר היה כורע לפניה על ברכיו, כובעו נתון בבית-השחי, וכפותיו הצמודות ופניו, פני-שיכור מעונים, נשואים אליה. מתוך פליאה הביטה קלארה בעקבי מגפיו השחוקים, הנלחצים אל הדוכן. היא ראתה שקיות-עור קמוטות תחת עיניו ועיניו מעיקות. חשה עצמה כלואה בין גופו הכורע לבין המים סביבה. הוא גרף את כפה בשתי ידיו, ובזריזות, שלא לפי שנותיו, נתרומם על רגליו ומשכה אחריו החוצה. רגליה הילכו מאליהן, גופה נטוי לפנים, נכון לכל אות של שובהו. אך נצטערה על אבזמי נעליה, וכבר היו רגליה שקועות בבוץ. עתה הובילה אל אחורי הכירכרה והשעינה כנגד החופה השחורה, והגשם מצליף בפניה. הוא התרחק קמעה, מתבונן בה כאומן ביציר-כפיו, אחר שב בדישדוש מגפיים, כושל במעילו הארוך, ספוג המים, התכופף והצמיד קרסוליה זה אל זה, נטל את ידיה ופשטן כנגד היריעה. קלארה הביטה בו מבעד לשמורות לאות, הנעצמות לכל צליפת מים הסוטרת על פניה עם משב הרוח. דמותו של העגלון ניטשטשה והלכה וכבר הפכה לצללית כהה ומוזרה. היא אימצה את עיניה וביקשה לגלות בה דבר, שעדיין לא ידעה מהו. פתאום נוצצה בה הידיעה: אחר הזנב תרה. אילו גילתה אותו, היתה עוצמת את עיניה ומפקירה ראשה לעירפול המערסל. רגליה הצמודות היו שוקעות וממקמקות את הקרקע תחתיהן. זרועותיה הפשוטות לצדדים נתאבנו. הפצעים בכפות ידיה השרוטות נפתחו עתה למים הניתכים והעבירו בה כאב עמום.

לפתע פילח כאב חד את כתפה. היא פקחה את עיניה לרווחה, מנסה לגלות את מקורו. זה היה השוט, שהדמות אחזה בשתי ידיה הרועדות, טובלת אותו בדלי ההשקיה ומַזה בקצה רצועתו על גופה. כמה נאָה ידיתו של השוט שבידיו, הירהרה, צבעים יפים לופפים אותה. אדום, ירוק, צהוב. מדוע הוא מצליף בי… בגדי ייקרעו ואמא… פניו החומים המעונים היו עתה קרובים אל פניה. בעיניו התנוצץ ברק של שמחה. דם, מלמלו שפתיו. הוא הושיט את ידו הגרומה אל כפה וטבל בה את אצבעותיו. גבוה היה ממנה, ועתה נתגבה עוד יותר בגלימתו הארוכה, בשערות ראשו הדלילות שדבקו במצחו ובצדעיו. כובע לא היה לראשו. אילו חבוש היה כובע היה זה קילינסקי, חשבה קלארה באדישות. היא ראתה את ידו המוכתמת בדם מחווה את אות הצלב כנגד פניה, ראתה את שפתיו לוחשות, ולא חיפשה עוד אחר זנבו. על אבא הוא מדבר. פני אבא דומים לפנים הסכופים שנגד עיניה.

“חיזרי על דברי,” לחש.

ושפתיה הסדוקות, הלחות, נפתחו אט-אט, ועם כל לחישה היו גומעות לוגם של מים:

“בשם האב… והבן… ורוח ה…”

היא ניעורה לקול זמרתו של קילינסקי. שוכבת היתה בכווץ ברכיים במושבה המרופד, וראשה נמוך מרגליה. קילוחי המים חדלו לרוץ אל גרונה. היא חשה בחסרונו של משא כבד, שהיה מעיק על כתיפיה ודוחקה אל הפינה האפלולית של החופה. מבעד לזרועו של העגלון המתרוממת לסירוגין, ראתה פיסות תכלת של רקיע ופיסות עפר בהתעופפן מתחת לרגלי הסוס, וידעה שהמים עמדו. נשאה ראשה ושלחה עיניים שואלות החוצה: אפשר יורדים כבר המים. אך מיד שבה וכירבלתן בשמורותיה. גוש עננים אפור-חום כגוון חומת הגיטו היה נישא וצולל מעל החופה כמטוסי המסרשמידט בראשית המלחמה. בזהירות פקחה שנית את עיניה. קולו של העגלון לא הניחה במנוחה. שירתו היתה עצובה, והמילים עולות ושוקטות לקצב נענועי הכירכרה. דומה, מגבו שר קילינסקי, מעורפו הנטוי לאחור ומשערותיו המתבדרות ברוח. בחשאי העבירה קלארה מבטיה על בגדיה וראתם מוכתמים בבוץ אפרפר, וביניהם כתמי חלודה. הביטה בידיה. חבושות היו בשתי מטליות מזוהמות. ניצנים של טינה עלו בה כלפי הגב הרחב והקול המזמר. אך הלאות והתשוקה לשכב ללא נוע גברו. אילו חדלה הכירכרה להתנודד היתה שוכבת כך עד קץ הימים, עד שבגדיה הלחים, גופה הדווה ומושב החופה הדהה יהיו לבשר אחד. אלא שקילינסקי היה ממשיך ומסלסל קולו והסוס ממריץ רגליו, מדלג על פני מהמורות וגבנונים. רעש עמום, בלתי-פוסק, ככנפי הזבוב המשיקות לזגוגית החלון, עמד בפנים גולגלתה. היא ראתה את זרבובית הזבוב הנוגחת, קיסמי-רגליו המבקשות להאחז בשקיפות, אך שבות ומחליקות אל מסגרת החלון וקצותיהן מקרטעות בחלל חסרות אונים.

כשבאה הדממה עמדו רגליה מול פתחו של המנזר. קילינסקי אחז בפרק ידה והובילה אל שער הנחושת. היא הבחינה, כי בצידו האחד של השער מגולפת דמות אשה דקת-גוו עטויה צעיף אורירי וראשה עטור הילה, ולא היתה היא אמה. בצידו השני חרות צלב גדל-אברים. למעלה, בשקע הקמרון טבועות אותיות נחושת: סט. הלנה, ונקודה עגולה ורחבה מפרידה בין סט. להלנה. בצעד קל הובילה העגלון, כי במעילו הכבד כיסה את אחורי הסוס. כמביאה לנשף מחולות היה פוסע וידו אינה מרפה ממרפקה. ללא שהיות משך במצילה, נצטלב כנגד חזהו וכנגד דמותה של הקדושה, ובשתי אצבעותיו נשק לצלב הגדול, כדרך שאביה היה נושק למזוזה. בזריזות התווה אות צלב על ראשה של הילדה והחליק על כובעה האדום. כיוון שלא השיבה לו סימני חיבה, נתגבר בו הפחד פן לא יעלה בידו להשאירה במנזר, ויהא נאלץ לטלטלה כל אותה דרך חזרה. ואם הגרמנים לא בדקו בכירכרתו עד עתה, ייתכן שעתה יעצרוהו. לא כדאי לנסות פעמיים את פאן יזוס. אמנם הכניס להיכלו הקדוש נפש כופרת נוספת, אך מי לידו יתקע כי רצויה היא. אפשר גם שמעשה שיכרותו לא לרצון לפאן יזוס. לו היה כומר או נזיר כבר היה זוכה לאות מן השמים. והכל בגלל הטיפה המרה שליחת השטן. אבל טובה היא, הטיפה, חמה. טפו, רקק, טפו שטן בת-שטן. שלוחתו של יודאש בן לוציפר. מבקשת לנשלו ממצוותיו. מחה את שפתיו כמסלק שיור אחרון של פיגול. מצווה זו ודאי תהא נזקפת לזכותו עד קץ הדורות, עד בואו של המשיח, עד תחית המתים. עתה לא יחמיצנה. לולי היטבילה היתה האם פאולינה נוטלת לעצמה הכל ואף אינה מזכירה את שם קילינסקי בפני בן-הטהורה. עתה מובטח לו שכרו בזה ובבא.

ביקש להבטיח את עצמו, הפזיל מבטו לשמים ומישש בכיס מקטורנו ליד לוח ליבו. שיני גולדברג נשכוהו קלות, כשיני אהובה. נפנה אל קלארה, כשהוא משתדל לשוות לקולו עדנה, אף שזה הפך ללחישה צרודה: “היודעת את להצטלב, מארילקה?” לא ציפה לתשובתה. רק טלטל ידה הרפויה והתווה בה אות הצלב. העמיד עיניו ניכחו, בצלם הקדושה שבשער וביקש: “אמרי נא מארילקה בשם האב הבן…”

קלארה שתקה. עדיין עמדה בגרונה אותה טינה שעלתה בה עת היה מזמר. אסור לכעוס עליה, הרגיע את עצמו העגלון. צריך רק להיות בטוח שקיבלה פעלו. הרי למענה נתרוצץ בגשם. אפשר גם למען עצמו. כבר זקן הוא, ועומד להתיצב לפני כס המשפט של פאן יזוס. אך גם למענה נתרוצץ. וכי מוטב לה להוציא נשמתה ברחובות המצחינים של הגיטו? ואפילו לא היה מלשין על גולדברג ממילא היו נאלצים לעבור לגיטו. אלא שאז היו הגרמנים נוטלים את הכל והוא לא היה מספיק להוריד לדירתו את ארון-הזכוכית.

הפשפש בשער נפתח ונזירה הופיעה בו. לבושה הנקי בצבע תרוג הישרה על קלארה נועם צהבהב של רפיון. צלב הכסף על חזה המוגבה של הנזירה קרץ בעליצות. רגע עמדה ממצמצת בעיניה העולזות כנגד קילינסקי, העבירה מבטה אל קלארה ושבה אל העגלון, שהיה אותה שעה מועך כובעו בידו.

“ברוכים תהיו בשם ישו המושיע,” לחשה מבלי למוש ממקומה, ולא רמזה להם להתקרב, “מה מביאכם לכאן?”

אף-על-פי-כן נתקרבו השניים, וקלארה ראתה פנים קמוטים שצבעם כצבע השמלה והברדס.

“מבקשים אנו לדבר עם אם המנזר,” אמר קילינסקי והפסיע מרגל אל רגל.

הביטה בהם שוב הנזירה, כמנסה לחרות בזכרונה דיוקנאותיהם, נסוגה וסגרה את הפשפש.

קילינסקי ביקש להזכיר לילדה את שמה החדש, ואת שם הוריה, ואף לחזור על התפילה הקצרה, ולומר לה שנוצריה היא ועל כן אסור לה לפחד, אולם סבר פניה של קלארה העיד בה כי לא תשיב לו דבר. אילו ישבו עדיין בכירכרה היתה משיבה. אפילו כאן, לנוכח שער המנזר היה מכריחה להשיב לו, אולם בראותו את עיני הלנה הקדושה המביטות בו ברחמים מתוך פּניה הנטויים לצידה, נתבייש במחשבתו. תווי סנטרה של הלנה הקדושה הזכירו את אמה של קלארה.

השער נפתח והנזירה רמזה להם להיכנס. הפעמון נצטלצל חרישית כסיום של תפילה עתיקה. הבית, הבנוי בדמות ריש במרכזה של החצר רחבת-הידיים, הישרה על קלארה שלווה רוגעת, בדומה לשמלתה של הנזירה. עמודי האכסדרה התומכים בכותרותיהם המגושמות את חזית הגג, וגינת הפרחים הצובעת בירוק ובסגול ובוורוד את מרגלות הבית הגבירו את הנועם הלאה בגופה. בצעדי-לחש של משק חרוזי העינבר קרבה אם המנזר. בדמותה הגבוהה, בשרטוטי ידיה התחובות בין חפתי שרווליה, דמתה לתורן אניה השט ללא קול במרחבי ים. כשעמדה, נשמעו לחשושי העינבר המספרים מתוך שחור-אבנטה. מיקשה אחת היתה ונראתה בעיני קלארה כבובת ענק חבושה תחבושות תרוגות. רק עיניה החומות השקועות עמוק בחוריהן, הביטו בבאים בערנות זדונית. יראה סתומה זרמה בשדרתה של קלארה. הדממה המופרת במשק חרוזי העינבר ועיניה הקטנות של האם הרתיעוה לאחור. כמבקשת לתהות על הסוד שמולה היתה קלארה ממששת בעיניה את חריצי הפנים והחרוזים הירקרקים חומים.

קילינסקי דחקה קדימה במרפקו, ובידו היה לוחץ בחשאי על כתפה למען תכרע על ברכיה. מגעו של העגלון הגביר רתיעתה. משך שנית כובעו מקודקדו ואמר אל אבני החצר: “הבאתי אל הוד קדושתה את מאריה פוניאטובסקה,” וכיוון שלא נענה המשיך את משפטו כפי ששיננו בדרך, “אביה שלחה בידי למען תחסה במנזרכם הקדוש עליו פרשה כנפי חסותה הטהורות הלנה אם קונסטנטינוס הגדול.” הוא נשא את עיניו כאחד שזכאי לתשובה נאותה עבור מאמציו.

“נאה דרשת, אדון…”

“קילינסקי,” השלים בטון של סיפוק עצמי.

“קילינסקי,” הדהדה אחריו האם ופנתה רכות אל קלארה, “בואי בתי, קרבי נא אלי, מה שמך, בת?”

“קלארה,” הטיחה דיבורה והביטה בזעם אל פני העגלון, המצטבעים באדום כפני השפופרת לספירת דם בבית אביה. ראתה את אצבעותיו, שקודם ליפפו בבטחה את ידית השוט, והנה הן מיטרפות כזנבו של השוט, “קלארה גולדברג,” הוסיפה מתוך יאוש. מפללת היתה בליבה שישלחוה לפנימו של הבית, אל המיטה המאפלת והחמימה, שבוודאי מצויה אי-כה, מאחורי העמודים, ולא תראה עוד את פני העגלון.

עיני האם בלשו מעומק חוריהן על פני קילינסקי כמשושים דוקרניים.

“בת דתנו היא…,” גמגם.

עיני האם לא משו מפּניו של העגלון. קלארה כלאה נשימתה. עתה ידעה את גודל האסון שהמיטה על שניהם. את קילינסקי ניסתה להכשיל ונמצאה שוב נתונה לחסדו. עתה ישיבנה לשם. על גבי בגדיה הלחים, שטרם נתפרדו מעור גווה, הוא יכנה בשוטו הדק. לצד הדרך הבוצית ישליכנה טרף לשיני הגרמנים החדות. והיא בבגדיה האדומים. במו ידיה הביאה על עצמה עונש זה. אף שלוות הבית והגינה שלפניו הדריכו לפתע מנוחתה. שקט מוזר ומאיים של לפני ה“אקציה” ולאחריה. אף-על-פי-כן עומד הבית כנווה-קיץ. אולי בכל זאת לא יבואו לכאן. קולות נביחותיהם ייבלעו בדממה כאדוות גלים במי-הנהר וחדות-שיניהם תתנפץ אל חומת המנזר. לו ניתן היה להשיב דבריה לקרבה, לבלעם, למחות את הפה ולומר בקול בוטח: מאריה פוניאטובסקה שמי. הביטה נואשת אל קילינסקי, שהיה זוחל וקרב על ברכיו אל מקום עמידתה של האם. שוב נשמע קולו, נמוך הפעם, משדל, כאילו דיבר מליבה של בת חסותו:

“איש לא יבוא לקחתה. בתולה תשאר בכנסיתנו הקדושה. את הלנה הנעלה תשרת כל ימיה ואת מרים האם האלוהית, אם קדושה,” הפזיל מבטו כלפי קלארה כחושש שמא תתפרץ שנית ותאמר את שמה היהודוני המזוהם ותשמוט את שכרו בזה ובבא. ובגדיה אדומים, דם כלבים.

אך קלארה הניעה ראשה, מאשרת דבריו, וכרעה לצידו. דאגה חדשה באה בליבה. כובעו של קילינסקי שנתמעך והלך בידיו הטרופות הדריך מנוחתה. באימה ראתה כיצד נסדקת המצחיה הכחולה ונייר חום מבצבץ מתוכה, כאילו קרביה שלה נסחטים מקרבה. קלארה נצטלבה ביד רועדת. “הצילי נא נפש שנתקדשה בדמיה,” המשיך קילינסקי לחנן קולו, “וסבלה למען…”

“כמה הם שילמו לך,” שאלה האם בשלווה.

מוכנית העביר ידו על פני כיס מקטרנו הפנימי והטביע אצבעותיו אחת לאחת בשיניו של גולדברג. כינס ראשו בין כתפיו עד שדמה לכובע המעוטף בתוך עצמו:

“כסף אין לה, הוד קדושתך,” אמר בחדווה פנימית, “הגרמנים לקחו מהם הכל, אפילו את ארון הזכוכית,” הוסיף בבטחון גובר והולך, עם שהוא נודר בליבו להתוודות בפני פאן קסיונדז שלו במיסה של יום אָלף הקרוב. פאן קסיונדז ודאי יתיר חטאיו. הרי הוא שיעץ לו להביא את הנערה לכאן.

חיוך הבזיק בזווית שפתותיה הדקות של האם וחרוזי העינבר הגבירו קצב נפילתם. אך החיוך נגוז מיד מאחורי עטיפת ראשה ההודקת לחייה: “תוכל לשוב הביתה,” אמרה בנחת, והעבירה ראשי אצבעותיה על פני כובעה האדום של קלארה “ואם תנהג כיודאש כדי להוציא אותה אי פעם מכאן לא תסלח לך הכנסיה שלנו,” חתמה באצבע מאיימת כנגדו.

צליל סגירת השער מאחרי קילינסקי הדהד עליז ומבטיח טובות. קלארה קמה לאיטה מכריעתה. בדחילו ורחימו קרבה אל האם, ובזהירות השעינה לחיה החיוורת אל אריג הברדס. היה האריג מחוספס.

ד

כף יד קלילה, שנגעה בשכמה של קלארה ונסוגה בסלידה, הרתיעה את הנערה ממקום תצפיתה ליד השער. היתה זו ידה של סטיפה: “האם קוראת לך. ללשכה. שוב הגיע הז’ידק הקרח. הפעם הביא גם קצין. דווקא יפה-תואר,” נצטחקה ולא הסירה עיניה מקלארה.

מעולם לא דיברה אליה סטיפה מלים כה מרובות. לו היה לה לקלארה פנאי היתה נשארת לפטפט קצת עם סטיפה.

מסך עשן אפפה בלישכתה של האם. אפילו להבת הפתילה תחת האיקונין של פטרונית המנזר היתה מעשנת ומבליחה מתוך הערפל. שץ היה פולט מפיו ענני עשן, שהיו מחליקים כאותם הצללים מעל לגבעולים הכרותים. עיניו הירוקות ננעצו בפניה של קלארה כמבקשות לשוחח עמה בכוח מבטיהן בלבד. הקצין ישב מנגד לשץ, לימינה של האם, כשעיניו עוקבות אחר מקטרתו המחליקה מזווית אחת של פיו אל השניה. ידיו הגדולות, השחומות, תופפו בעצבנות על גבי גליון נייר לבן הכתוב פולנית, כשבתחתיתו חותמת הנשר הפולני. צלבה של האם, שנח על חזה, הבהיק כמו שלהבת האיקונין.

“קרבי נא, מארילקה,” אמרה בנועם, “אל תיראי, הלא בביתך את. התבונני-נא ביהודי זה,” הצביעה על האיש בחליפה החומה, שעתה ישב ללא מגבעתו, ושערותיו הצהובות והדלילות מחפות על קרחת אדומה, והוא-הוא הז’ידק, כפי שכינתה אותו סטיפה העתידה להיות חברתה לאחר שתצא מן הלשכה, “המוכר לך יהודי זה?”

קלארה הניעה ראשה נמרצות לשלילה. ללא המגבעת, ובקרחת ראשו, ובפניו הטובלים בחריצי קמטים בסמוך לאפו האדום, דומה הוא בדיוק לז’ידק כפי שכינתה אותו סטיפה זו העומדת להיות חברתה כשתצא מן הלישכה.

“היהודי טוען, כי שמך קלארה גולדברג ואת הנך יהודיה בדיוק כמוהו,” אמרה האם באותו קול רך, כבימי השיעורים הראשונים בתורת הנצרות, “האם שמך קלארה גולדברג?”

קלארה הניעה ראשה לשלילה.

הקצין ניזוח ממקומו והגביר קצב תפיפות אצבעותיו. האם הניחה ידה על שרוולו. שץ היה מפשפש בכיסו כמזמן עצמו לשלוף סיגריה, אף-על-פי שעדיין החזיק בידו אחת דלוקה.

“אשאלך שאלה אחרונה,” אמרה האם ללא שינוי גון בקולה, “אל תיראי. עוד מעט תהיי חופשיה. תוכלי להמשיך לטפל בפרחים ולעזור לאחיותיך בתפירת בגדי התינוקות לאיכרים,” היא הפסיקה, נשמה מלוא צלבה אוויר ופלטה בנשימה אחת, “הרוצה את לנסוע עם יהודי זה אל היהודים שלו ולחיות שם תמיד ולנצח?”

האם סקרה את הנוכחים במבט מיישיר, חוגג נצחונו, מבט האומר: בהגינות הצגתי שאלתי-שאלתכם.

פעמון הכנסיה נצטלצל. שני האורחים וקלארה הביטו סביבם בחרדה. שץ חבש מגבעתו ושקע בכורסתו. צלילי הפעמון נזדחלו פנימה כתיל דוקרני, והקיפו את הנמצאים בתווך עד אין-מוצא. סטיפה גללה את התיל בידיה הזריזות ופֶלה מאירה עם פנס בערפל. אי-שם מעבר לתיל עמדוּ החופה השחורה, והבלו החמים של הסוס הנלחם באויביו, וניחוח עפר תחוח, וריח הדרך הטריה המזובלת בגללי סוסים. ממגבעתו של האיש בחליפה החומה ובמעיל הגשם באו הריחות. חריפים היו כריח הקטורת העולה מן המחתה בעת טקס הקומוניה. ראשה נסתחרר עליה. קילינסקי ושוטו עומדים באמצע הדרך וחוסמים את המעבר לכירכרה. הסתטוסקופ של אבא נצמד אל גבו של קילינסקי ומאזין. העגלון מסיר את כובעו ואומר: בבקשה, אדון גולדברג, בבקשה, גם על פני הגשר נעביר אתכם. הקצין קורא דיוֹוֹ. עתה מפליגים בדרך הריחנית. ומאחור נשארת הדמות, זו האורבת לה תמיד בצלליתה השחורה בפינת תאה. כיצד הגיעה הדמות אף לכאן? צריך להשיג את הכירכרה. לצאת מתוך גדר התיל. אולי תשאיר סטיפה פתח בתיל כדי שאוכל לצאת. לא עם היהודי הזה בעל הקרחת. עם הקצין שאצבעותיו ממשיכות לתופף מנגינת לכת. סטיפה מזדרזת לגלגל את התיל לצליל הפעמונים.

קלארה פקחה את עיניה והביטה אל האם. עיני האם נעוצות בה בשקיקות ושפתיה מלחששות.

“כן,” אמרה לפתע בקול רם. רם מדי. אמיץ מדי. נבהלה מפני צליל קולה והרכינה ראשה, מצפה לגופה המאיים של האם.

דממה נשתררה בחדר. כדממת ליל ברקים רחוקים.

“לכי לך,” שמעה את קולה של האם, והוא מלחש כחס להפריע את הדממה הרת האימים, “הכל אבוד, הכל,” המשיכה כמדברת אל עצמה, “שוט האלוהים… הר-ציון… השה… מאריה… אומללה… קלארה גולדברג אומללה…,” התחננה האם אל דמות סמויה.

שתצעק, ביקשה קלארה בליבה, שתידרוש דרשה על אלוהים. שתאיים עלי באישה של רוח הקודש, של גיהנום, עלי הכופרת.

קלארה הפסיעה החוצה, דורכת על צלילי הברותיה של האם, המפרכסות תחת רגליה הצורבות.

שוב היא לבשה בגדי כיפה אדומה. אביה ואמה באו עם ריח הבגדים, כאילו צרורים היו כל אותם הימים באותו צרור. שומרים היו על הבגדים למענה. לא בגופם באו בצללי בגדיהם באו. חפתי מכנסיים כהים עטויים חלוק רופאים לבן, וחלוק בוקר ורוד. אף צלילי קולו הגברי של קריין הרדיו הגיחו מאי-כה: הקשיבו הקשיבו הריני מכריז על סכנת הזאבים. היא לא נבהלה. בחיוך סמוי האזינה לקולו הנאה, כקולו של הקצין כשיפתח את פיו וידבר עמה. רק חבל שהבגדים האדומים האלה מעיקים על גווה במשאם המוכר, העתיק. צרים הם ומלפפים את קימורי גופה ושקעיו בחציפות, באצבעות רכות, מחוספסות. דמתה להיות ערומה אף כשלבשה את מעיל הצמר האדום, שכיסה את מתניה במהודק, וחבשה את הכיפה האדומה, הקטנה מכדי לכבול שערות ראשה. בגדי נזירותה פרושים היו לרוחב דרגשה, והיא חומדת שמלתה הרחבה, הבטוחה, המצניעה חמוקיה. הצלב הגדול הבריק מעל גבי ברדסה, ורק דמותו המוקטנת — מתנת האם ביום בואה בברית הקומוניה — ענוד עתה לצווארה, מוצנע בין שדיה.

מבוישת, לבל ישגיחו הנזירות בלבושה, רצה אל הכנסיה. הקדושים שעל גבי הקירות התבוננו בה במבטיהם הקפואים, האדישים, כמימים ימימה. ואפשר לא בה התבוננו. ביקשה לחפות על קימורי גופה בטרם תקרב אליו, אך כפותיה שלובות היו לתפילה. בדחילו ורחימו כרעה לפני המזבח, ופרגוד העץ משמש מחיצה. לא העזה להשתטח על אבני הפּסיפס הקבועות ברצפה, בדמות הצלוב, רק שולי מעילה ליטפו את כתף הפסיפס השמוטה, כאצבעות רחומות. היא נשאה את עיניה אל הצלוב שמאחורי המזבח. ביקשה לומר תפילה, אחת מאותן שלימדתה האם, אחת מאותן שהיתה מזמרת בצוותא עם שאר הנזירות, ולא נמצאו לה המלים. תלתה את עיניה בו והיתה מייחלת לעזרתו. אך ראשו היה רכון, פניו קפואים בארשת חמורה של יסורים, כפני האם עת אמרה לה: לכי-לך. גופו המתוח היה גרמי וקר. רטט מיירא חלף בגבה, כבימי בואה הראשונים לכנסיה. שבה והביטה בקדושים. פניהם הבהיקו מתחת למעגלי הילותיהם כפני ילדים תחת כובעים חדשים. רצתה לקרוא בשמותיהם, שהרי הכירתם על פי מקומותיהם הקבועים בקמרוני הכיפה, אך לא העזה. אפילו לא להגות שם הלנה.

דומם פנתה עורף למזבח ובאה אל החוץ, ולהט החרב המתהפכת בגבה. בעיניים מושפלות, בצעדים מהססים ירדה במדרגות האכסדרה, מעבירה אצבעותיה על פני העמוד עמו יצאה במחול-העלים, וגופה הערום מהלך עמה. גופה הערום מהלך על פני עלים קמולים. כיצד נותרו הם, והרי אמש הוקרבו בעת המחול. וקלארה לא באה גם אז במחול.

קוותה, כי השנה יצרפוה. אולם כשהעמידה עיני שאלה ובקשת רשות על פניה של סטיפה, הוטחו מבטיה אל גרונה בתוספת הקללה: “יהודיה!”. ופלה, שנראתה חיוורת ללא פנס הלילה אותו היא נוהגת להדליק לתפילת חצות, הוסיפה בבוז: “תינוקת.” בעיניים מושפלות שבה ועלתה מן החצר אל המרפסת המוגבהת. שם עמדה, נשענת על העמוד התומך את גג הרעפים, ועיניה עוקבות בדריכות אחר הנזירות המחוללות. גופה התנועע בקצב סמוי, ללא תנועה נראית לעין, עם כל ניע ונוע של הנזירות. בשאתן את עיניהן, נושאת אף קלארה עיניה, אך הן שבות מוכות במרישי התקרה. לאזניה מגיעה לחישתן הצרודה של הנזירות ויחד עמן, ללא קול היא חוזרת על מילות הקסם: “בוא הרוח, הבֵא הרוח עלים של סתיו. עלים רעננים, שבשלו, וקמו, והצהיבו, ונבלו. הבא הרוח אלינו, בטרם ירקבו עם שוכני דוּמה.” הנזירות כבר עומדות במרכז החצר ופיותיהן רווּחים לשמיים כילדים עם רדת היורה. ואמא איננה משגיחה. אמא מקדשת עצמה לבואו של החתן. וצליפות פרגולה, הנינעץ בבשרה הלבן והתפוח, קוצבות את הזמן. הרוח עדיין מנשב בלאט בשמלותיהן הארוכות והרחבות של הנזירות. הרוח נופח בשולי השמלות הנפרשות כמטריות, ומפיח לחייהן הצוחקות. הרוח פורש כנפי-ידיהן לשמיים, והשרוולים הרחבים נסוגים בחיפזון, בחושפם זרועות בתוליות צחורות. הֶבהק הבשר הלבן בשעת דימדומים זו בא באישוניה של קלארה כפציעת הברק בליל חושך, כחילול קדושתו של החתן. עתה נרכנות הזרועות המעורטלות בבקשן אחר העלים הקמולים. עדיין לא נעו הרגליים. רווחות הן עומדות נשענות באיתן על הארץ. הגבות הרכונים כנגד הרוח מתוחים כמצעות של מיטות, וכבר הרוח בא מעבר לחומה, לוקק גופותיהן, מקפץ מבין שוקיהן הפשוקות, מבדר שער ראשן הפרוע. בנאקת שובבות מגיח מן הארץ בהעלותו איבוכי אבק דקים. ורידי עלים כנחשים זעירים מסתחררים סביב סביב. רגע, וכבר עלים צהובים, ירוקים, ורודים וזהובים נוסקים, משפילים, מתערבלים. עוד הנזירות לא נעו. עוד רגליהן על הקרקע. רק נענות הן ללטף-אצבעות-הרוח, לפרכוסי העלים סביבן, לדגדוג נחשי הוורידים. רק צחקוקים של הנאה נשמעים, וזעקות קטועות של הנאה עולות, ומשק שפתיים וקול משק השמלות הנאבקות עם הרוח…

אט לאט, כמזמנות עצמן ליטול מלחם הקודש בהישמע קולו החגיגי של הכומר: קורפוס דומיני נוסטרי, משתפלות הידיים, גורפות הידיים שולי בגדיהן לתוך אגרופיהן הקמוצים. ברכיים סמוקות נחשפות כשלהבות של נרות. כזנוק החתול זנקו לפתע הנזירות. שמאלן מושטת לפנים וימינן סוגרת על הלבוש המופשל. החזות הכלואים נוגחים בעלים. יד שמאל גורפת ופולטת גורפת ופולטת. העלים נופלים לרגליהן בקמצים מעוותים, קפודי ראש, מעוכי ורידים. ריגושים ריגושים מקפץ חזה של קלארה. שמחה לאידם של העלים. כאילו במו ידיה קפדה שארית חיותם. גופה נצמד אל העמוד וידיה דוחקות בו כנגד חזה. הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ, מצרפת היא קולה לקולן של הנזירות, הנישא בין חומות המנזר הגבוהות. ושוב רחש עלים נקפדים, ודשדוש רגליים ברודפן אחר קרבנות חדשים.

עתה, בעומדה בבגדיה האדומים, דמתה קלארה כמצטרפת למעגל הסמוי של הנזירות. סטיפה רומזת לה: בואי, בואי, בואי. וקלארה בתווך, פוסעת עמן צעד צעד. עלי השלכת מסתחררים מתחת לרגליה. היא שומעת צחקוק ורואה זרועות מעורטלות מצביעות לשמיים. פיות שרווליהן פעורים כפיות דגי האיכרות המביאות דורונות לאם הקדושה. אף היא נושאת ידיה. אך הן נשארות טבולות בלבושה האדום. הרוח מיטרף בין שוקי הנזירות, נופח שולי שמלותיהן, ורגליה כבולות בשרוולי מכנסיה האדומים. הן מסתחררות הלוך וסחרור הלוך וסחרור, בעצימת עיניים, בראש נטוי לכתף כתנועת ראשו של ישו, ידיהן העייפות פשוטות לצדדים, יורדות ועולות ככנפי העורבים הממריאים מזרועות הצלב, ועור בשרן בוהק בחמה.

קלארה ממשיכה וחוצה את חצר המנזר. הפעמונים קוראים לתפילה. בשורה עורפית מפסיעות הנזירות לאורך המסדרון, אל הכנסיה, כמו אמש בקרוא הפעמונים באמצע המחול. כפותיהן שלובות וצעידתן חשאית. קלארה נעצרה בציפיה, גבה אל משרתות האלוהים. אולי יישמע שמה מסגוֹר שביסיהן. רק שירתן המלוכדת של הנזירות הגיעה לאוזניה. נצטלבה בכוונה רבה והפסיעה אל השער הפתוח. ככלה צעדה בין שץ לבין הקצין, מכוונים פעמיהם אל החופה השחורה.


פרק שני    🔗

פולקובניק1 יוּזף בוֹיוֹבייץ השעין את סגינו, העוטה כתפיו בקפידה, כנגד משענת החופה השחוקה. זכאי היה למנוחה. אלא ששץ, אף כתפיו רחבות, ואילו קלארה, למרות הבטחתו של שץ כי ילדה היא, כבר מלאו לה שש-עשרה שנה וגם גופה דורש מקומו תחת החופה. לא עלה על דעתו שצר יהיה לו המקום. קילינסקי הבטיח לשכן את שלושתם תחת החופה. עתה רשאי הוא לדרוש שהם יצטמצמו במושב. לא פילל גם שיתעייף כל-כך. מכל מקום מגיעה לו מנוחה. הרי למענם עשה זאת. למען שץ. קלארה עדיין ילדה ואינה מבינה. נדמה לי ששמחה על שהוציאוה מן המנזר. אילו היה שומע שץ בקולו שלו, של יוזף בויובייץ, היה משאירה בסט. הלנה עוד שנתיים-שלוש. אחר-כך היתה מאריה פוניאטובסקה מושלמת. אֵם המנזר שיבחה אדיקותה וסיפרה בהתלהבות על תפילותיה בכנסיה, מול צלבו של ישו.

“מרוצה?” שאל לפתע את קלארה המכווצת לידו, נזהרת להישען רק על קצה המושב.

“מה פירוש מרוצה?” נזדרז שץ להתערב, והקיף ידו סביב כתפה, “ודאי שמרוצה.”

קלארה הביטה בקילינסקי. עתה לא היו אוזניו מצחיקות, וגבו הרחב, הנשמר תחת עינם הפקוחה של שני הגברים לצידיה, נסך בה ביטחון. אם ידע להביאה לכאן בימי הגרמנים יידע גם להוציאה. לרגע נתקנאה בו, שהוא יושב על הדוכן, והדרך לפניו פרושה עד קצה הארץ, ועיניו משוטטות על פני השדות שמימינו ומשמאלו, ואילו היא כלואה תחת החופה, בצוותא עם שני גברים מחוספסי בגדים.

הגניבה מבט אל פניו של הקצין. קוויהם החדים נתבלטו על רקע שיזפונם. שעון הזהב חייך מחפתי שרוולו. היתה שקועה בהתבוננות ולא שמעה שאלתו, אלא לאחר שרכן על אוזנה ושנה:

“מרוצה?”

“הייתי רוצה לשבת ליד העגלון,” שמחה על שפּנו אליה ואף מוכנים להאזין לדיבורה.

“את עלולה להצטנן,” נתערב שץ בשיחה וכרבלה במעיל הפרווה החום, שהביא במיוחד למענה ממחסן הקבוץ שבעיר, “הדרך לארץ-ישראל ארוכה. אסור לך להצטנן.”

יוזף ניזוח במקומו באי-מנוחה. לא ניחא היה לו ששץ מדבר במעמדו על ארץ-ישראל. אין הוא מתנגד ששץ יסע לשם, ואם רצונו בכך תיסע אף קלארה. להיפך, יהודים כגון שץ רק גורמים לו מועקה בלב. יוזף ייסר את עצמו כיצד זה נתפתה והסכים לבוא לבית-המנזר ולהוציא את קלארה. ואם הוא ושץ התגוררו בחצר אחת לפני המלחמה, והיו אומרים זה לזה שלום בעברית, כי יחד למדו גם בבית-ספר עברי, האם בשל כך מחוייב היה להיענות לו? והרי לא היו ביניהם קשרי ידידות. עוד לפני המלחמה שינה את יוס’ל ליוזף ואת פליישאקר המיר בבויובייץ. הצבא היה תמיד משאת נפשו. לפני המלחמה שרת בגדוד הקלעים ה-121 בדרגת סמל, אף-על-פי ששמו כבר אז נשא שם פולני. קצין לעולם לא תוכל להיות, אמר לו מפקד הפלוגה. נולדת יהודי, הוסיף כמציב נקודה. שץ כבר באותם ימים עסק בציונות. עתה ממשיך שץ בעיסוקו כאילו לא היתה מלחמה, והוא, יוזף, לא הגיע לדרגת פולקובניק בדיוויזיה הפולנית שנתארגנה על אדמת ברית-המועצות. “יוס’ל,” קרא לו שץ באמצע הרחוב, “בדיוק אותך אני מחפש.” ביידיש קרא, כאילו לא ראה את מדי הפולקובניק שעליו. הקול קולו של שץ מאז ומתמיד, מעובה קצת, והריש שבפיו נשמעת כחית. אף פניו ואפו נשארו סמוקים כאילו כל דם גופו נצטבר בפניו, ורק שערותיו דללו והאפירו.

הקצין נתן בשץ מבט של תוכחה. מעל ראשה של קלארה הביט בו. חיפש בו דבר שיצדיק את כעסו המצטבר והולך כנגד שכנו לחצר. חיוך של ניצחון בצבץ בזווית פיו כשהשגיח בצווארו של שץ. נתון היה בתוך צווארונים ככלב קרקס בקולרים. אלא שצווארוניו של שץ לא צבעונים היו, כי אם חומים; חום בהיר של כותונת, וחום כהה של מקטורן חליפתו, וחום אפור של מעילו הארוך, וחום ירקרק של מעיל הגשם. לו היה עונב עניבה ופורף את מעילו לא היה בויובייץ כועס עליו, אלא שצווארוניו מעורבבים היו, כשאוגנו של מעיל החורף תחוב בדש המקטורן, וקצה חולצתו מבצבץ על פני מעיל הגשם. מן הדין לבדוק נקיונו של צווארון זה. יוזף העביר ידו על פני צווארו, והחליק על עניבתו ועל דשי צווארונו הענודים פריפוֹת של דרגות. אף קלארה נתנה עיניה באותו כיוון, נתחייכה ושמטה כתפה מחיבוקו של שץ. היא הקריבה ירכה אל סגינו של הקצין ונזהרה לחפות במעיל ששץ עטפה על מכנסיה האדומים. מכנסיה הצרים המשיכו להדק גופה בליטופים מסוכסכים. ביקשה לחכך ירכה בסגינו של בויובייץ. קיוותה להיפטר מן הגרוי. ידיו של הקצין, בלטפן צווארונו, הבהיקו בשיזופן, ופלומות שיער שחור בצבצו על גלילי אצבעותיו הצהובות מניקוטין. ודאי חמות ידיו וחריפות, הרהרה קלארה. לא כמו ידיהן החוורות והקרות של הנזירות, המדיפות תדיר מי הבאר. אף ישו היה קר כשנתלה על צווארה בידי אם המנזר. שדיה נתקוממו בפגיונות עור זעירים כנגד קצות צלבו המחודדים. אך כשנח מעוטף בחזה כבר היה שלה, חלק מחום גווה.

“הצווארונים,” פלט לפתע בויובייץ.

קלארה נבהלה ולא הבינה מה מבקש הקצין. הביטה אל שץ, שנשא ידו אל צווארו מחייך במבוכה. עתה אף קלארה היתה מצחקקת לתוך כפה. פני שץ נתעננו, עד שמשך ידו מכתפה ברוגז.

“ארבעה,” אמר בויובייץ בנימה ארסית.

“כנגד ארבע מיתות בית-דין,” נענה שץ לאתגר, והיה משיב בהטחות מדודות, “כנגד סקילה וכנגד שרפה וכנגד הרג וכנגד חנק.”

“לא יום כיפורים היום ולא יום פורים,” השיב יוזף, נהנה על שזכר גירסה דינקותא, והביט בקלארה, שהייתה מחייכת מלוא שיניה הלבנות.

כעסו גבר בו על שנסחף לעניני יהדות. בגלל שץ הזכיר את יום הכיפורים. למי זה נחוץ? כששרת בצבא הפולני של לפני המלחמה, היה פולני בכל רמ“ח אבריו. דווקא רמ”ח, תפס את עצמו במחשבה יהודית וכעסו שב לפעפע בו. אף בהופעתו החיצונית, למרות שערותיו השחורות דמה לגוי. סיגל לעצמו גם כמה וכמה ביטויים אנטישמיים, והיה משמיעם בעת הצורך. וכששרת בצבא הרוסי — רוסי היה, ואפילו אורח דיבורו רוסי. מעולם לא המיר את ה“ר” ב“ז',” כדרך יוצאי פולין. עתה, כיון שמשרת בצבא פולין העממית — קומוניסט הוא בכל רמ"ח אבריו. ולמה חייב שץ להזכיר לו תפילת יום הכיפורים? אפשר שמעו העגלון בעל האזניים הגדולות וצוחק עליו כנגד אחורי הסוס. “הי, פּאניה דורוז’קאַז'2,” קרא בקול מצווה, כדרך שהיה קורא אל חיילי פלוגתו, בימים בהם עדיין היה מפקד פלוגה. “קדימה, פאניה דורוז’קאז'!”

“לפקודתך, אדוני הפולקובניק,” זרק קילינסקי אל מאחורי גבו והצליף בשוטו על ירכי הסוס.

בויובייץ חיפש נימת לעג בתשובתו של העגלון, ולא ידע להחליט אם מצאה. אף העגלון בקנוניה אחת עם שץ. לולא השניים יכול היה לשבת עתה בנוחיות במשרדו, ולעיין ב“פּולסקי ז’ולנייז'.” בשעות הצהריים עמד להגיע העיתון ובו ראיון עמו, עם יוזף בויובייץ, ואף תצלומו שם, בדרגות הפולקובניק בהן זכה זה לא כבר לאחר מיבצע “מטאטא.” באריכות סיפר לעתונאים כיצד תיכנן את חיסול כנופיות המחתרת ביער סרברני, ואחר-כך עמד בראש המיבצע. הגנרל בכבודו ובעצמו העניק לו את דרגותיו החדשות. לרגע נצטער ששץ לא נהרג, כמו פרטיזאַנים אחרים ביערות ביילורוסיה. לא ניכר עליו שהיה לוחם, ועוד לוחם טוב, למרות גילו. קשיש הוא ממנו בכחמש-שנים, קרוב לחמישים ולחם היטב. לו למד לפחות לפרוף צווארוניו.

אף כשפגשו שץ לראשונה ברחוב סטפאן הקדוש היתה ערבוביה בצווארוניו. “יוסל” קרא לו, כאילו לא ידע ששמו יוזף. הדרגות המבריקות של פולקובניק ריבעו את כתפיות סגינו על כתפיו הישרות, ושץ קרא לו יוסל. אפשר, לולא קרא לו יוסל היה עוצר מעצמו, ומושיט לו ידו, ומזמינו לכוסית בפונדק שבקרן הרחוב. אך הוא קרא יוסל, לפיכך נשתמט מפניו כמפני כלב שוטה, והמשיך ללכת. אולם היהודי העיקש הזה שץ חזר וחסם לו את דרכו. אז אמר יוזף בקול מופתע: "את מי אני רואה, “את שץ?” אפּו היה סמוק כּעתָה, כאילו כפור ניצחי עוטה אפּו. כאן, אל מתחת לחופה אין הרוח מגיעה ואף-על-פי-כן אפו סמוק. “ברוך השם,” שמע לחישתו של שץ. ביידיש לחש, ברחוב סטפאַן הקדוש, בפניו של קצין חיל-הרגלים פולובניק יוזף בויובייץ. אך מיד נקש בעקביו, נשא שתי אצבעות ימינו אל מגבעתו בהצדעה וקרא בקול רם: “יש לי הכבוד להציג את חנוך שץ בפני האדון פולובניק יוסל פליישאקר.” “יוזף בויובייץ,” תקן יוזף, הציץ סביבו בזהירות אם אין איש שומעם, וכיוונו לקמרון של שער. “אתה מוכרח לעזור לי,” אמר שץ ללא שהיות באחזו בדשי הסגין כבעוגן הצלה, “אני מחפש אחר ילדים יהודיים שהתחנכו אצל נוצרים.” “מה זה נוגע לי?” הסיר יוזף ידיו של שץ ממעילו. “הנך בעל עמדה בסביבה זו ויכול לעזור.” “לעזור למי?” “לילדים כמובן.” “הנח להם לחיות כּאַרים,” אמר יוזף בעייפות, “עזוב אותם.” “כיצד זה אתה אומר עזוב אותם,” נתרעש שץ עד שדמו עמד לפרוץ מנקבוביות אפו, “יהודים הם!” “אינך יודע שלָאַרים טוב יותר?”, שאל הקצין בלעג. “אבל הם יהודים! ומקומם בארץ-ישראל, במולדת העתיקה!” “הנח להם עם תוו היהדות שלך,” דרש יוזף בזעם.

אך שץ לא הרפה ממנו. בימים הבאים היה מטלפן אל דירתו הפרטית, עד שהסכים להיפגש עם קילינסקי בפונדק, ואף לנסוע לסט. הלנה. עתה נתביש בפני העגלון. שוב התפרץ נגדו:

“אל תחוס עליו, פאניה דורוז’קאז', תן לו באבי-אביו! שימשוך יותר מהר! גם אתה אל תתעצל, חבוט בו בשוט!”

“כל הזמן מאיץ קילינסקי בסוס,” נתערבה קלארה, וביקשה לפייס את קולו של הקצין. אפשר נתיראה מפני העגלון שמא יכעס ויורידם באמצע הדרך.

נתחייכה בליבה. היום לא יעשה כזאת. הקצין לא ירשה. העבירה שנית ידה על פני הסגין, אך שץ שב ועטף ידה במעיל הג’וינט ואמר בתרעומת:

“הזהרי לבל תצטנני. החזיקי את ידיך בתוך המעיל. הרבה התרוצצתי עד שהוצאתיך מידי הנזירות. עתה השגיחי על עצמך.” קלארה נתכרבלה במעיל ובקולו המרגיע של שץ, והדמימה.

קילינסקי סיפר אודות קלארה לשץ. אך אֵם המנזר תקיפה היתה בדעתה לא להוציא את קלארה. כיוון שנודע לו על חיפושיו של היהודי בא אל הקיבוץ בו הדריך שץ והציע את קלארה. “במחיר נשתווה,” עודדו המדריך. “אין צורך,” השיב העגלון נעלב. “ללא תמורה?” תמה שץ. “רק מספוא לסוסים,” הסכים העגלון. “הרי אתה מן הלמד-ווניקים,” טפח לו שץ על כתפו, אף-על-פי שזה לא הבין מדבריו. אם המנזר הכחישה תחילה שקלארה נמצאת אצלם, אך כיוון ששץ הצביע מבעד לפשפש על העגלון הטורח סביב סוסו, הודתה בקיומה של הנערה. אולם לא לפני ששילחה בעצמותיו של קילינסקי קללת יודאַש ארור. אף-על-פי-כן סרבה לשחררה. קילינסקי הציע ששץ יפגישו עם הקצין בויובייץ כדי לשכנעו לבוא לעזרתם. “אני לא שכנעתיו וגם אתה לא תצליח,” פסק שץ. “אני חייב להצליח,” מילמל העגלון, כשהוא נשען בשתי ידיו על השולחן מאחוריו ישב שץ, “חייב,” חזר והדגיש.

קילינסקי הפנה את ראשו לאחור ובעיניו נתחייך אל קלארה. אפשר אף בפיו נתחייך, אלא שזה מכוסה היה בשפמו, לפיכך חייכו רק עיניו ורקותיו הקמוטות. קלארה לא השגיחה. נתונה היתה במעיל החמים ואף שקועה בניסיונותיה להרחיב את בגדי הכיפה-אדומה לבל ילחצו על גווה. תוך כך ניסתה גם לפתור את סוד ריבם של שני פודיה. עדיין לא החליטה בזכות מי מהם היא מצדדת.

“דיוֹוֹוֹ,” משך קילינסקי מגרונו והדהיר את סוסו. שליחותו נסתיימה, והוא ביקש לפצות את פּיו בזמר עליז, אך נתבייש בפני הפולקובניק.

אמש, כשחיכה לקצין בפונדק, ביחד עם שץ, מוכרח היה לשתות מספר כוסיות כדי לעודד את עצמו. לכן רשאי הוא לזמר. לוּ הצליח עתה להגניב לפיו לגימת וודקה מן הבקבוק שתחת דוכנו היה מעז לזמר, אך עיני הפולקובניק ודאי נתונות בגבו. ניסה להתגרד בגבו ללא ידיו, והניע את כתפיו בתנועה דובית מסורבלת.

מימיו לא שוחח עם פולקובניק, עם פולקובניק אמיתי שדרגותיו מעידות מעלתו. תחילה, כשנתישב הקצין ליד שולחנו הוא לא פּצה את פיו. שעה ארוּכּה חיכּו לוֹ בּפונדק שבפינת הרחוֹב סטפאן הקדוֹש, הוא ושץ. קילינסקי חייב היה לחזוֹר ולשנן במוחו המתערפּל, כי זה שיבוא עתה איננו פולקובניק יוזף בויובייץ, כי אם החייל יוֹסל פליישאקר מגדוּד הקלעים המאה-עשרים-ואחד. כּך חזר ושינן בפניו שץ. “אל תפחד אדון קילינסקי, אחד משלנו הוא, יהודון, ואתה אמור לו מה שיש לך לומר, שמו הוא יוסל פליישאקר,” חזר והדגיש שץ. הקצין היה מופתע כשמצא עגלון, חבוש בכובע העגלונים שלו בעל המצחיה הקצרה יושב ליד שץ. היה מאוחר מכדי לסגת. שץ הזמינו בהצביעו על מקום פנוי בינו לבין העגלון, והחל מקיש באצבעותיו לעבר המלצר, מבלי לשעות למבטיו המתחננים של העגלון ולעיניו הכעוסות של הקצין. עת מרובה היה מסביר למלצר אלו משקאות הוא מבקש (אף-על-פי3 שרק וודקה הגישו כאן), עם שידו האחת פורפת ומתירה כפתורי צווארוניו, ואילו רגלו מחפשת את זו של העגלון. לבסוף מצאה ודרך עליה בעוצמה עד שקילינסקי ניתר ממקומו והחל מגמגם: “יסלח לי, האדון פולקובניק… אני… מכיר את המקום בו נמצאת… בת-אחותך.” “אין לי אחות. מעולם לא היתה לי אחות,” השיב יוזף מופתע בשולפו מקטרתו מפיו. “אולי בת-אחיך… בגילי יכול אדם לטעות… יודע אדוני הקצין…” “אין לי אח,” צחק יוזף בהנאה, וכיוון שנחה דעתו ממראה פניו הנבוכים של העגלון הוסיף כמגלה סוד: “בן יחיד הייתי. יזכור נא אדוני העגלון, בן יחיד,” השיב מקטרתו לפיו והציתה במצית גרמני מבריק. “קלארה גולדברג קרובתך היא,” הטיח העגלון בזעף. עיני הקצין ננעצו בפניו של שץ כמצמיתות קרבנן בציפורני-מבטיהן. “אהה!” הוציא מפיו שתי הברות לאחר שדמו הציף את פניו ונסוג בהותירו חוף לבן זרוע נקודות אדומות, “מנין לך שקרובתי היא?” לאיטו היה מסיר פּיסות אפר מסגינו. “אדון שץ סיפר לי,” הודה העגלון, “הוא אמר שכל הגולדברגים והפליישהאַקרים קרובים מדורי-דורות.” קילינסקי הושיט את ידו לעבר הכוסית והריקה באחת אל פיו. “הרבה דברים לימד אותך שץ, אדון דורוז’קאז',” אמר יוזף בקול מאיים. “קלארה גולדברג במנזר,” חזר ואמר העגלון בתקיפות. “אם במנזר היא סימן שמקבלת חינוך טוב,” השיב הקצין כמלמד דרדקי. העגלון חש בחימה המציפה את כולו. יהודון זה, הפליישאַקר הזה שזכה והגיע בזכות המוסקאַלים4 למעלת פולקובניק, מנסה לשטות בו, בקילינסקי הזקן נצר למשפחת קילינסקי השליאַכציץ5 בעלי אחוזת גז’שנו, בקילינסקי ששיכל את בנו על הגנת וארשה, ואַרשה של פילסודסקי ולא של המוסקאלים. “קלארה יהודיה היא וכן אתה, אדון פולקובניק,” דממה מעיקה נתלתה באוויר הדחוס. פניו של העגלון חיוורים היו. חיוורונם הובלט בחריצי קמטיהם. שיניו התחתונות, הצהובות, מרטו שפמו בעצבנות. פני הקצין שבו והוצפו עד כי דמו בסומקן לאלו של שץ. שץ הטיח כוסית וודקה כנגד כל אחד ואחד וקרא, לחיים! לחיים!, ולא חיכה לתשובה, כי אם הריק את שלו לקרבו בגמיעה אחת. מיד זימן את המלצר בקריאות רמות כמבקש לגבור על הדממה. “שתה כוסית נוספת,” התחנן לפני בויובייץ, וציווה על המלצר להביא מנות נוספות של רביעיות וודקה. קילינסקי החל מורט שפמו באצבעותיו ופיו היה ממלמל, קלארה גולדברג במנזר… אני הבאתיה לשם… פאן קסיונדז ציווה… אני הלשנתי… אני יודאַש זקן… לא נותר מהם איש… למי אשיב את ארון הזכוכית… קלארה גולדברג… “מחר ניסע למנזר,” אמר הקצין בכעס ונתרומם ממקומו.

בויובייץ ניער כפותיו כזה שסיים מלאכתו, ונשען על גבו. פרבריה ההרוסים של העיר ברכוהו בידידות. ריח משרדו הבהיר, הנמצא אי-כה בקרבת מקום, עלה באפו. נזכר בפגישה שקבע לערב זה עם זוסיה, ונתחייך אל קרביו. זכאי הוא למנה של ריפוי המתח. עם זוסיה נדמה לו שהוא רפוס כמו ילד בחיק אמו. כל שעות הבוקר היה מתוח כמו לפני צליחת הוויסלה. עם אֵם המנזר חייב היה להיות תקיף. הנזירות קשוחות כקליפות האורן. היו שם שתיים שלוש צעירות, אלא שגם בהן ניכר היה קרום הקליפה. טוב שזוסיה לא התחנכה במנזר. רכה כחמאה זוסיה, וטעמה כפטל. אוהבת להגות שמו. יוזף בויובייץ. יוזף בויובייץ. שם יפה לך, יוזפו. קול תקיף היה לו כשדיבר עם אם המנזר. “בשם המדינה הריני מצווה עליך לשחרר את קלאַרה גולדברג ולשלחה אל אפוטרופסה חנוך שץ, בהתאם לצוואת אביה.” כמקריא פקודת מיבצע בישיבת המטה, הרעים מתוך הנייר וסיים: “חתום: פולקוֹבניק בויובייץ י., מפקד האזור.” צבא וצווים עושים רושם על הנזירות. לכל חייל הן מצייתות. פעם חשב כי רק לקול אלוהים הן מצייתות.

הוא הושיט ידו מעבר לגבה של קלארה וטפח לשץ על כתפו דרך ידידות:

“ומה שץ, הצלחנו. אין צורך לפחד מפני נזירות, נכון, העלמה פוניאטובסקה?”

“תלוי מי,” השיבה קלארה בזהירות, בקול רב משמעי. עדיין לא קבעה לעצמה במוחלט מי מן השניים ידידה.

“קלארה שמה, אדון פולקובניק, קלארה,” זרק העגלון לאחור, ונימת עליצות בקולו.

בויובייץ נתכנס שוב בשתיקתו. אין ספק שעגלון זה גודש סאַת סבלנותו. ניסה להעלות נגד עיניו את זוסיה. וילונות צהובים התקין בחדר הרווקים שלו, ואת קירותיו קישט באותות הצטיינות שזכה בהן במלחמה. ערומה מהלכת זוסיה בחדרו ועונדת את המדאליות אל חזה. הוא היה צוחק לתמימותה, שלא ידעה כי את אות הדגל האדום מצמידים לחזה הימני, ואילו את כוכב הזהב של גיבור ברית המועצות ו“בעד כיבוש ברלין” וצלב גרונוואַלד — בצד שמאל. הוא היה מזמנה אל המיטה ומתקן שגיאותיה באצבעות כואבות. אמא אומרת כי בויובייץ שם עתיק הוא וקדמותו מגיעה לימי המלחמות בטאַטארים, היתה אומרת לו מתוך גופה המקושט אותות הצטיינות, ומוסיפה, אמא שואלת מתי נערוך את החתונה, וכמערה סוד, אמא כבר תפרה לעצמה שמלה חדשה, מבד של לפני המלחמה, מחנותם של אפשטיין את קליין לשעבר. לנו הכינה איקונין ועששית. אני אוהבת את האיקונין של הקדוש ואלנטין מוארת באור עמום. איזה קדוש אהוב עליך יוזפו? ביומו של איזה קדוש נולדת? אולי אתה אוהב רק קדושות, פרא אדם שלי יוזפו? לא היה משיב לה עד שחוזרת ודורשת בקול מתפנק: קדושים או קדושות? וכשהיא בזרועותיו לוחש הוא לה אל פלומת השיער הזהוב שעל תנוך אוזניה, קדושות, זוסיה, קדושות כמוך, ושיניו סוגרות עליה בלטף ניבים.

“ומה העלמה פוניאטובסקה, גדלים, הה?” שאל לפתע יוזף בשמחה, כאילו בזכותו גדלה, וצבט לחיה, “בקרוב תהיי גברת צעירה ונאה,” הוא הפזיל מבטו לעבר לסוטתה האדומה, ההודקת שדיה הרוטטים בקצב נענועי הכירכרה, הישווה גוו הנערה אל זה של זוסיה, נתחייך בהנאה גלויה והוסיף, “נו, כן, גם את תגדלי, ותפרחי, ותחליפי בגדים מצחיקים אלה. מה דעתך, העלמה פוניאטובסקה?”

“קלארה גולדברג,” שנה העגלון בקול רם יד כי שץ ניזוח במורת רוח, וקלארה הביטה ברחמים אל קילינסקי.

עצביו של יוזף גרויים היו. אפשר משום קריאתו של העגלון, אפשר משום הדחיסות והחום בכירכרה, ואולי מפני שמערומי זוסיה עמדו לנגד עיניו כל אֵימת שהפזיל מבטיו כלפי קלארה. אֵבר זכרותו הציק לו בחיכוכיו הקצובים כנגד אריג מכנסיו. שלפוחית השתן הגדושה הכאיבה לבטנו. את הכירכרה אי-אפשר לעצור. כבר הם בתוך הפרבר. עוד מעט יגיעו. כיצד יירד מן הכירכרה מבלי שהנערה תבחין שינוי בגופו. ביום מן הימים יצטרך לעמוד ערום בפני זוסיה. אז לא יהיה עליו סגינו, ושמיכת הפלומה שעל מיטתו לא תכסהו. בוא יוזפו, ביקשתו זוסיה זה כמה פעמים, בוא יוזפו ונרקוד ערומים, שנינו ואַלס, של שטראוּס, וינאי. מאותם שהבאת מגרמניה. היא אהבה להלך ערומה. אך על גופו תמיד העיקו המדים, או בגדי הלילה, או השמיכה. מבקש היה להיצמד אל גופה הזהוב במלוא אבריו, באורו הזהוב של היום להסתחרר עימה לצלילי מנגינותיו של שטראוּס. אולם כל אימת שהיה מגיע לידי החלטה, וכבר היה מושיט רגליו השריריות, השעירות אל מחוץ לכיסוי, היה נסוג בחשאי ומזין עיניו מרחוק בבשרה הלבן של זוסיה. בוא, יוזפו, היתה מזמנת אותו ללא תנועת יד, והיא שעונה בזווית החדר, עכוזה מחכך טפיטיו. לו היתה אומרת בוא אהובי, או בוא בלבד, אפשר היה בא אליה במערומי בשרו הנימול. אלא שהיא ביקשה יוזפו, והברת האוּוּ מתמשכת נכריה, ואף מוסיפה: בוא בויובצ’יק6 שלי, והוא תמיד נשאר במיטה, ומצווה עליה לבוא, והוא בועלה בחימה, נחנק תחת עקת השמיכה, והיא ממלמלת בויובצ’יק שלי יוזפו יוזפו…

“מה אתה ממלמל שם, זקן פטפּטן,” קרא הקצין לעבר העגלון, “מה אתה תוחב את אפך לעסקים לא שלך, עורב זקן! דאג לשם מתאים לסוסתך הבלה, דם כלבים! אולי זקוק אתה לשם מאַרילקה עבור סוסתך, אולי פוניאטובסקה?! בעצמי יודע אני מה שמה של קלארה! ואם עצמותיך יקרות לך מוטב שתזדרז להגיע למטֶה לפני שאצווה להשליכך לצינוק…”

יוזף ביקש להמשיך, מתעודד מקולו שלו, מבתי הפרבר המוכרים, וממבטי עיניה העולזות של קלארה, אך שץ לחש לו:

“יוסל, יוסל, אין זה נאה לפולקובניק לדבר כאחד החיילים. הרי שמה באמת קלארה. הוא יודע שמה האמיתי. מידי אביה קיבלה ומסרה למנזר. עכשיו רוצה שתשוב לעמה.”

“מדוע?” הטיח יוזף בקולו הזועף.

“מצפונו מציק לו, מבין? מצפונו, אדוני הקצין.”

“הבלים,” ביטל יוזף, “ודאי שילמת לו סכום הגון.”

“הוא הנו אחד מלמד-ווניקים,” נתלהב שץ.

“מן הצדיקים שהסגירו יהודים לטובת המולדת,” גיחך יוזף, “הסגיר וירש רכושם. מזלו שבנו נהרג למען הגנת המולדת. אמור לו שייחנק עם הרכוש שגנב, ושיזרוק את מצפונו החדש לכל הרוחות. מצווה עשה שהפך את הנערה לנוצריה,” הוא הביט בעיניים טובות בקלארה, שהשיבה לו בעיני תודה.

“גם הכומר שלו עודדו לנצר את קלארה, כך סיפר לי,” אמר שץ בתוכחה, “אבל אצלו המצפון נתעורר, אדוני הקצין, המצפון.”

הקצין נתהרהר לרגע, הנמיך קולו, שוב הביט בקלארה המציצה בשניהם משקע-משענתה, ופתח:

“מילא, כיוון שהוצאתם אותה, שתהיה בחוץ. אבל אינה חייבת לספר שמה הקודם. איש אינו מוכרח לדעת זהותה,” הפזיל מבטו שוב אל הנערה, נתכופף והוסיף בקול נמוך, “אי אפשר להוכיח, אדון שץ, אתה יודע, נערה זה לא נער…”, נצטחק בזעם.

“אף-על-פי-כן צריכה היא לשוב ולהיות יהודיה,” חזר שץ בעקשנות.

קלארה זזה באי-מנוחה גלויה. חששה לפצות פיה ולומר שאינה רוצה להיות יהודיה. אמנם הקצין עומד לצידה. אבל שץ תקיף יותר. וגם קילינסקי כאן.

“מדוע?” שאל יוזף בלעג.

“היא לעולם לא תהיה נוצריה. אפילו התפללה אל ישו היא תישאר יהודיה. כמו אמה ואביה וסבה ואבי סבה.”

קלארה ביקשה לשאול על הוריה, אך בויובייץ נתפרץ:

"ואני יכול לחיות כפולני עם יוסל ועם בויובייץ?

הנערה נבהלה מפני הזעם בקולו. שיניו נחשפו כשיני כלב רוטן.

“כפולני כן. אך לא פולני,” אמר שץ בנימתו של הקצין.

“בעוד שבועיים אני נושא לאשה את זוסיה פולונסקה, אדוני הציוני,” חילחל הקצין מבין שיניו, מבלי לשעות לעיניה המבועתות של קלארה, “ואני חי איתה כיוזף בויובייץ אציל פולני, נצר למשפחה עתיקה שלחמה בטאטארים. פולקובניק בויובייץ. וילדינו כולם בויובצ’יקים קטנים חה… חה… חה…”

מדוע הוא צוחק, נתפלאה קלארה. ואם ישא את זוסיה מדוע חייב לצחוק. ויהיו להם ילדים, קטנים. זוסיה ודאי מכוערת. חבל שאין לי מראה. כיצד אני נראית במעיל פרווה? חום. איננו מתאים לאשה.

“בלי שום פליישאקר,” שמעה קולו החותם של שץ, ולא הבינה מדוע אמר זאת.

“לשם מה?” שוב היה רועם קולו של הקצין. וקלארה החלה כועסת עליו ועל זוסיה ועל ילדיהם שיוולדו להם, “לשם מה?!” המשיך וקרא, “למה פליישאקרים וגולדברגים כשאין רוצים בהם כלל.” “אֵם המנזר גם היא שונאת שמות אלה,” אמרה קלארה במפתיע, וסגרה על לשונה בשיניה. אולי בכל זאת זוסיה מכוערת.

“בארץ-ישראל רוצים בהם, בנו, אדון פליישקאר.”

הקצין שלף בנחת את תעודת הזהות שלו, הצביע על תמונתו במדים, ועל שם בויובייץ, החתום בתנופה רבתי מתחת למדים.

“זהו שמי,” אמר בגאווה, וסגר בטפיחה את התעודה.

קלארה מתחה צווארה. אך לא הספיקה לראות אם גם זוסיה הופיעה בתצלום.

“פליישאקר,” אמר שץ.

“אולי,” אמר הקצין, “אבל איש לא יוכל לומר על בני ששמו פליישאקר, אדון שץ. לא ארשה למוהל להטביע בו חותם הברית, אדון שץ. אגב, שצונסקי היה הולם אותך יותר,” שינה לפתע נימת דיבורו, שהפכה לגלגנית. הוא היפנה פניו אל קלארה כמבקש הסכמתה, וכיוון שהיא שתקה זועפת, שב ואמר באותה נימה, “בעצם, פניך מעידים בך, שץ.”

“אף-על-פי-כן קרא לך המוהל יוסף בן ישראל פליישאקר.”

“שץ,” לחש יוזף באיום, “זכור אל מי אתה מדבר.”

שץ איננו פחדן, הוציאה קלארה משפטו בינה לבינה, למרות צווארוניו. נזכרה, כי תנועת ידו, כשהעטה עליה את מעיל הפרווה דמתה לתנועת ידו של אבא. צווארוניו של הקצין מסודרים כל-כך יפה. אבל סגינו מחוספס, וכתפיות דרגותיו כבר פצעו לחיה. למה דווקא זוסיה?

“עד עתה דיברתי אליך,” אמר שץ בשקט, “ויותר לא אדבר. נעזרתי ביוזף בויובייץ למען אחת משלנו. הריני משיב לך שמך בתודה, אדוני הפולקובניק. אתה פטור ממני. עוד מעט ניפרד לשלום. אשלח לך גלויה מארץ-ישראל. על כל צרה… א-פּרוֹפּוֹ, זוסיה אוהבת אותך מאוד.”

הקצין נתחייך בעיניים מצועפות.

“היא יודעת הכל אודותיך,” המשיך שץ באותה נימה שקטה, “באילו קרבות השתתפת, כמה פעמים נפצעת ומקומות הפציעה בגופך, באילו מדאליות זכית, מתי עתיד אתה להיות גנרל על-פי שנות הוותק שלך בצבא, שמות בניך: הנריק, אַנטק, סטאַסייק, האומנם הכל יודעת? לא הכל. לא שם אביך ולא שם סבך ולא…”

קלארה חשה במתיחות הגוברת והולכת. מדיו של הקצין נעשו קשים עוד יותר. כבר אגרופיו נקמצים ושפתיו מתהדקות, עוד מעט יטיח אגרופיו בשץ, ויילך לו אל זוסיה, והיא תיוותר שוב לבדה, רק עם קילינסקי והשוט…

“אבא,” פלטה לפתע קריאה, ודמעותיה פרצו מעיניה בטיפות גדולות, מכוערות, “אבא,” היתה ממשיכה ומתיפחת, ואינה יכולה לחדול, ופרוות מעילה מפזרת דמעותיה על פניה. שם, בתאה, היו לה דרגשה המרווח, ודיבורה השוקט של האֵם, וגינת הפרחים, והדממה, והנזירות. “קלארה. קלאריק,” ניסו שני הגברים להרגיעה, ולא חשו בעצור הכירכרה לפני פיתחו של המטה האיזורי. רק כשנשמע שקשוק רוביהם של הזקיפים בקפצם ל“דום” נשאו השניים ראשיהם.

קילינסקי היה מתבונן בהם מרום דוכנו, כשחיוכו מחופה בשפמו. יוזף נתעשת ראשונה. הוא חבש בקפידה את כובעו המעוגל, הציץ אל מיפתח מכנסיו, סגר עליו במדוקדק בסגינו, וללא אומר קפץ מן הכירכרה. הקפיצים נזדעזעו באנחה חרישית. החופה ניטלטלה לרגע כמיפרש בים סוער, ושבה ונרגעה. פולקובניק בויובייץ השיב הצדעה לחיילים, ומבלי לפנות לאחור נבלע בפתח המיפקדה.

קלארה לא חדלה לבכות עד שבאו לפיתחו של הקיבוץ7. אולם משעמדו רגליהם ליד הבית, שחדריו התחתונים דמו מבעד לחלונות למחסן גרוטאות, ושץ מתדפק על דלתו הנעולה, חשה קלארה בחרון הגואה ומציף את כולה. איש זה העומד לידה הוא שהבריח את הקצין. עוד לא נמר ריח סגינו וטעם אצבעותיו החמימות עת הסיט מעילה על כתפיה. חיספוס סגינו היה בעורה. עתה הלך. נותר רק הבית הזה המרקיב בחלונותיו הסומים. ובלבד שלא יסיר שץ מגבעתו מראשו המקריח, הרהרה עם כניסתם לפרוזדור המאפיל.

פרק שלישי    🔗

א

בימיה הראשונים לשהותה בקיבוץ היתה קלארה פורשת מחברתם של שאר הנערות והנערים. ואילו שץ ניסה להכניסה בסוד מקומה החדש. אף סיבר אוזנה במשל המנזר, כגון שהדרים פה משולים אף הם לנזירים ונזירות, שנתקדשוּ להגשים מצוות עליה לארץ-הקודש. ואם בסט. הלנה אֵם המנזר היא העומדת בראש, הרי כאן משמש להם שץ לאב.

פעם חזרה אחריו קלארה בפתיעה, כאילו רק עתה ירדה לסוד דבריו:

“לפלסטינה ניסע?” וכששץ נענע ברוב התלהבות ראשו לחיוב, הוסיפה בחוסר אמון, “למקום הולדתו של ישו ניסע?”

“לארצנו, ארץ-ישראל ניסע,” צינן להטה בקול תרעומת.

“הייתי רוצה לעבור בדרך הגולגולתה, ולבקר במקום הצליבה, ובעלית הגג בה סעד את סעודתו האחרונה…”

שץ היה מלמדה יהדות וציונות. הוא סיפר לה תולדות עמנו מימי אברהם אבינו בצאתו מאור כשדים ונסיונותיו הקשים ועד ימינו הגיע. כל קורות סבלותינו סיפר, כשהוא מפרט בנימה מעשית את הנגישות בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ. העינויים, הרדיפות והגירושים נפרשו על דוכן פיו כסחורה מאובקת, שחמדתה גנוזה פנימה. את הסחורה כולה הציע בפניה שץ כדי לשכנעה לעלות לארץ העברים. במלים של רוממות היה מדבר אליה שץ, כעומד על בימה, עד כי ניצוצות מתמלטים מפיו כנבואה לוהטת:

“היהודים הם עם סגולה, לפיכך סובלים הם כל ימיהם.”

אולם לקלארה דיעות משלה על עם היהודים.

“אינכם מאמינים בישו משיחנו, על כן סובלים אתם,” השיבה בצניעות, בנוהג של נזירה.

“ה' בחרנו מכל העמים,” המשיך בדברים היפים לנביא בעמו.

“האלוהים הבדילכם מישראל שברוח,” נזכרה בדברי האֵם, “כדי להענישכם. הרי כופרים אתם. כופרים וחוטאים.”

הכופרים לא יקומו לתחיה, פסקה האם במוחלט משסיימה את השיעור בתורת הנצרות. לא, השיבה קלארה, ושמחה על שקילינסקי הטבילה במי הגשמים. כל בני האדם נולדו בחטא, לא הרפתה האֵם, רק המים הקדושים מכפרים על החטא. כל בני-האדם,", הדהדה אחריה קלארה. וחטאך כפול הוא, בתי, חטא הוולדך וחטא יהדותך. כפול, חזרה קלארה ונתחרטה על שצחקה לאפרכסות אזניו של קילינסקי.

“אתם חוטאים כפולים,” הטיחה כלפי שץ, וידעה שאף היא שבה ונסתאבה, “האם אמרה,” החלה מדקלמת, “רק אם תישארי כאן כל ימייך ותקבלי על עצמך את אמונתנו באמת ובתמים, ולא תזני אחרי מוצאך, רק אז יכופר לך,” שינתה נימתה לתחינה, “למה הוצאת אותי משם, מדריך שץ? למה?”

ראה שץ כי במשפטי נבואה לא ינצחה, לפיכך החל מספר על אביה ועל אמה. בהנמכת הקול סיפר, כמשיח עם עצמו. לא גילה לקלארה שמעולם לא הכירם. קילינסקי סיפר לו. הוא בעצמו הצטרף לפרטיזאנים עוד בארבעים ושתיים, לאחר שאשתו ובנו נלקחו לקרונות. אותה שעה היה הוא בבית-המלאכה למגפיים לרגל עבודתו. קלארה האזינה בראש רכון בין כתפיה, ועיניה חסרות מרגוע. הוא סיפר לה על חיסולו של הגיטו וההליכה בשורות ארוכות אל האומשלאגפלאַץ8.

מוכרים היו לקלארה תאוריו. כאילו חזה עמה חלומות הזיותיה במנזר. קירות המנזר עבים היו, והחומה עבה מקירות הבית, והשמים עבים מן החומה — אף-על-פי-כן בא המראה לילה לילה. בחשאי היתה מתגנבת לחדר תאה האפל שדרגש עץ מרופד בשמיכת צמר דקה מרככתו. את הדלת העבה הסובבת על צירה ללא קול פותחת היא קמעה, כדי-סדק למעבר גופה הרזה, ונזהרת לסוגרה במהירות, אף-על-פי-כן בא עמה המראה. לאורו של הירח היתה ממששת בסדקי הצוהר הקבוע מעל מיטתה, ולא חשה אפילו ברוח המיללת בחוץ, אף-על-פי-כן באו המראות והקולות, והם תמיד מפתיעים בבהירותם. כשהיתה בגיטו, שוכבת בין אמה הגונחת לבין אביה המתהפך מצד אל צד בחוסר מנוחה, היתה ישנה היטב אף אם הקיצה מדי פעם מחמת מגע ידו הטרוף של אביה. עתה ידו של אבא לא באה לעוררה, והיא ערה וחוזה בו לילה. אף אמה מהלכת לצידו. בטוחה קלארה, כי יחד הלכו אל האומשלגפלאַץ. בנשיקת הפרידה של אביה חשה כי לא עוד יהיו מסתתרים בבונקר המחניק בשעות ה“אקציה,” עכשיו אין עוד צורך, הוסיף ולחש בשפתיו המרחפות על לחיה. עתה נעים הם בתוך המוני היהודים, מופיעים ונעלמים לסירוגין לקצב שעטת המגפיים המסומרים.

קלארה היתה פוקחת עיניה ומוחקת בידה את צווארה הלח. הזיעה מבצבצת מבעד לנקבוביות עורה ומדביקה את כותונת הלילה לבשרה הרוחף. אולם משעוצמת עיניה, שוב שומעת את הפסיעות החשאיות, החוששות מפני המגפיים על גבי כביש האבנים המסותתות. כבר בחרה מקום ממנו תיצפה, למען תזהה את אבא ואמא בלכתם. גשר קטן נמצא בדרך, והיא תעמוד על המעקה.

אולם בפקחה את עיניה לא ראתה, כי אם מגפיים חומים ותחתיות של בתים וכביש ריק, ושקט סביב כמו בתאה הנזירי. נשימתה כבדה עליה, כאילו אף היא מהלכת אותה צעדת רפאים דמומה. קשה ההליכה, והאבנים מכאיבות לרגליים, והכאב מהדהד בחלל תאה. לו עלה בידה לפתוח את הצוהר היו הקולות נמוגים ואוויר הליל הקריר היה מפיג את הלהט הצורב. אפשר אף חזיון הפוסעים בכביש לא היה שב עוד, והיא לא תהא חייבת לעמוד על מעקה הגשרון, ממעל לתהום. אך אֵם המנזר אסרה לפתוח בלילות את החלון. בלילות אורבים השדים לנפשות חוטאות, ומאריה עדיין חוטאת היא. תחילה עליה להשתתף בטקס הקומוניה. עליה לאכול מבשרו של ישו ולשתות מדמו, אז תחדל לסבול. כבר זה שנותן בשרו למאכל למאמיניו סבל למען כולם. אלא ששתים-עשרה שנות חיים בחטא לא על נקלה מתכפרות. רק לפתוח חלון תאה בלילה ביקשה קלארה. העגלון אשם, אומרת האם בנימת צער, מי הסמיכו לעשות מלאכתו של הכומר? מי נתן בו רוח-הקודש למעשה-הקדשה? וכי היה תלמידו של בן-האדם ונסתגר עימו בחדר אחד והיה נוכח במעמד הקדוש עת אמר: קחו לכם את רוח הקודש? קלארה ביקשה רק לפתוח את חלון תאה. עתה נחלשה נשמתך, מאריה, ולא תעמוד בפני קולות השדים מן החוץ. הקולות מגרונות זאבים בוקעים. רק נשמות חוטאות מילילות בלילות, מאריה. נשמות שמתו בכפירתן. בחשכה חיו ובחשכה מתו. תורת החיים דחו. עתה מעמידות פנים בוכות. כזב! כזב!

עיני קלארה מושפלות ומתבוננות רק אל שולי ברדסה של האֵם העומדים בקפליהם הרחבים ללא נוע. אסור להשיב לאם. קדושה אם המנזר כקדושים התלויים על קירות הכנסיה. קלארה מותירה מחשבותיה תחת שמורות עיניה. בטוחה היא כי קולות של אמת הם. אף קול מסע הקרונות אמיתי הוא. לא הרחק מכאן עוברת המסילה והקרונות מתגלגלים על הפסים לאותו כיוון, לאותו כיוון. המסילה רחוקה והקטר אינו צופר. אסור להם להטריד שלוותן של הנזירות מסט. הלנה.

אמנם אמנם, אומרת אני, יבוא עוד יום, מארילקה, מבטיחה האֵם בקול מתנבא, והוא יתגלה. כמו למרתה ולמרים ולהלנה הקדושות, מונה האם, ופימתה המדולדלת נעה בהבטחה. הס ישרור ביקום עת יבוא בן-האדם. אפילו חריצי פניה מתיישרים אותה שעה. הגומה בתחתית גרגרתה פועמת פעימות טרופות בהזכירה את שמות הקדושים. עיניה החומות זעירות, הנתונות בנרתיקי עור, מקרינות קרני קמטים חמימות. קולה הרך, הקטיפתי לא הורם אף עתה. ואבני המחרוזת מהדהדות כטיפות מים לאחר הגשם. ידיה נתונות תדיר בחפתי שרווליה הרחבים והן נושמות מרגוע. שקט שורר בכל. אף שמונה הנזירות מתהלכות על קצות אצבעותיהן ללא אומר. בתנועות ידיהן מבינות הן זו את זו וברחש שפתותיהן, וקלארה לא באה בסודן.

וקולות הפוסעים, אם קדושה, הקולות הפוסעים בחוץ?

רק חוטאים מהלכים בלילות, מארילקה, פּדות הם מבקשים לנפשם. עליך להצטלב, מאריה, להצטלב וללחוש אווה מאריה.

גם הורי שם, הורי, אֵם קדושה.

חוטאים הם, מארילקה, חוטאים הם. צדיקים נחים בלילות על משכבם.

אמא חולה. הכביש ארוך ודוקר, אם קדושה, דוקר ולוהט.

דרך התשובה היא, מארילקה. מתוקים יסורי התשובה. מתוקה שבעתיים הכפרה. המעבר באש הלוהטת מטהר, מארילקה. רק הקדושים יעברו בו. כמו דניאל הקדוש.

בקצה הכביש הלוהט רכבת עומדת, אם קדושה, רכבת, אם קדושה.

ארוכה היא דרך התשובה, מארילקה, והמשעול צר כמסילת ברזל. אש מימין ותהום משמאל והדרך צרה מה צרה היא.

מדוע שקטים הקרונות, אם קדושה, כמו הרחוב לפני ה’אקציה'?

נושאים הם תפילה, מארילקה, תפילה הם נושאים בליבם החלול לאבינו הטוב.

רק שעטת המגפיים, אֵם קדושה, לו פסקו נקישות הבריחים.

יבוא יום, מאריה, והס יושלך על פני היקום. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ.

מבקשת קלארה להאמין לדברי האם הקדושה, לפיכך אינה פותחת את צוהר החלון. לאיטה מתרוממת על דרגשה ומצמידה את אפּה אל הזגוגית. לאורו של ירח חיוור רואה היא את בדי הליבנה המתנועעים לאיטם, אך אינה שומעת קולם. עבים קירות החדר, עבים סורגי הצוהר, ומבעד לזגוגית השקופה אפשר רק לראות. לא למוש באצבעות, לא לשמוע קולות, רק לראות. אף את חוליות השרשרת המתלחשות עם הדלי השקוע בתחתית הבאר היא רואה. לוּ שמעה את קולה של ידית המנוף השטה הלוך ושוב, הלוך ושוב. וקולות של שעטת מגפיים עולים מבפנים, מתוכה.

אל הצלב הביטי, מארילקה! מייעצת לה אם המנזר, ברזל יצוק הוא עשוי. שום רוח לא תניענו.

צללית כנפי הצלב, שעל מגדל הכנסיה, פרושה כפרוכת. הצלב אינו נע עם הרוח, וקלארה מודה לו בעיניים דומעות.

באו לילות בהם נשמע רק שקשוק חרישי של קרונות הרכבת על פסים, כעין גלגול המחרוזת בשעת התפילה. קלארה חדלה להתרומם אל הצוהר. הצלב עמד לנגד עיניה, והוא מנצח בשרביטי זרועותיו על נגינת הפסים. שיר ערש זימרו פסי הברזל. מנגינה מתוקה כשירת אמא בימים רחוקים. עיני קלארה נעצמות, ושפתיה מתפרדות בחיוך. מגע הצלילים קליל כצפרירים והם לוטפים שרשי שערה הגזוז בהבל נשימתם.

“האם בדרכם אל האומשלגפלאץ עברו אבא ואמא גשר צר?” שאלה לפתע קלארה, “נו, גשר כזה,” הוסיפה כמסבירה, “המעקים גם כן מעץ?”

אמר שץ סתמית: “משער אני שעברו.”

“עברו או לא עברו?” עמדה על שאלתה.

ראה כי תשובתו חשובה לה, נתעכב והיה בולש בעיניה מה תשובה ישיב לה.

“עברו, כלומר…”, פתח, והוסיף מלת נסיגה, והביט בפניה. כיוון שראה כי נינוחות והולכות הוסיף בבטחון, “ודאי שעברו. על גשר צר, מעץ. ולמטה תהום. והם על הגשר. אביך נשא צרור על גבו, ויד אמך תמכה בצרור. אני הלכתי לצד אביך. ויה דוֹלוֹרוֹזה כינה אביך את הדרך,” עצם את עיניו והיה כדולה זכרונותיו מתחתית ליבו.

“אי אפשר,” התרגשה קלארה. נתרוממה ממקומה ונתנה בשץ עיני תוכחה.

“מדוע לא, העלמה גולדברג, מדוע לא?” היה נוגד את הברזל בעודו מלובן.

“כי… כי… כי בדרך זו הלך ישו עם הצלב על גבו.”

“לאן הלך ישו?” לא הירפה שץ.

“להיצלב הלך. למות.”

“להיצלב. למות,” חיקה דבריה בקול מגורה, “אף הוריך הלכו עם צרור הצלב על גבם. לא ישו אחד הלך כאן, קלארה. עשרות הלכו בדרך הגולגולתה, מאות, אלפים,” שוב נסחף בשטף המילים כנהנה להשמיען. כל מספר מוגדל שהכריז עליו הרחיב והעצים את חזהו. עתה ידע את שחשוּ הנביאים בעומדם לפני עמם קשה-העורף. הוא הגביה קולו, “עשרות אלפים, מליונים של ישויים הלכו בוויה דולורוסה דרך האוּמשלגפלאַץ, ונצלבו בתאי הגאזים ובכבשנים של אוֹשביץ ומיידנק.”

המילים באו אל פיו מעצמן, ללא שיכינן מראש וללא שיקרא מן הנייר. הן השתלטו על לשונו והיו פותחות שיניו ונפלטות בעוצמה רבה. תוך כך נצטער שבפני אחת ויחידה הוא נואם. קהל של עשרות, מאות, ואף אלפים חייב היה לשמוע אותו. יכול היה לחצוב מליבותיהם ניצוצות אש, עד שכולם היו תולים בו עיניהם בציפיה שיאמר מה מעשה צריכים הם לעשות.

“ואת מרחמת על ישו אחד,” הנמיך את קולו ואמר בצער, “מדוע אינך מרחמת על כל אלה שהלכו ולא שבו עוד?”

הרכינה קלארה ראשה ונתבישה על כי אינה מרחמת על היהודים. ראתה את פני ישו הסחופים, וברכיו המתמוטטות, וגבו הכפוף תחת משא צלבוֹ, ואת פני היהודים לא ראתה. רק גוש אנשים בלואים, גוש מעורפל, המעורר שינאה בעצם מיצעדו התשוש, הנשרך בראש מושפל. מצעדוֹ של ישו אצילי היה, והמונים המונים מביטים בו בעיניים רחומות, בו ובצלבו הגדול ממידות גופו. שרידי אותו צלב הביאה הלנה הקדושה, פטרוניתה של מנזרנו, בשובה ממסעה לפלסטינה. בתוך תיבת זכוכית שקופה מונח אותו שריד, ולידה תמונתה הקדושה הזוכה לברכתו של הצלב. לוּ רצה ישו יכול היה להטיל צלבו על ראש אויביו. אילו רצה יכול היה להוּמם, שהרי אלוהים היה, והוא ריחם עליהם, ומת למען כּפּר על חטאיהם. זכרה כריעתה בטקס הקוֹמוּניה לפני המזבח, אז, בהושיטה את לשונה למען ישים עליה הכומר את לחם הקודש המוּתווה באות הצלב, ובהישמע קול ברכתו הגבוה של הכומר ידעה, כי ישו גדול היה, וחזק.

“ישו אחד ויחיד היה, אמיץ היה, וסבל למען כולם,” פסקה קלארה במוחלט.

“למען כולם,” נתרתח שץ ולפת בחזקה את הספסל עליו ישבו זה בצד זו. “אם כן, מדוע ממשיכים היהודים לסבול?”

“כי לא קיבלו אותו ואת דתו,” המשיכה בפסקנות, למוּדת מנזר.

“רק משום כך,” אמר שץ ונימת ניצחון מחלחלת בקולו, “ומדוע לא סבלו מליוני הסינים, וההודים, ושאר עמים שאינם נוצרים?”

אמרה קלארה בשקט, בהטעימה כל מלה, כאֵם המנזר בתפילתה:

“אינני רוצה להיות יהודיה.”

“מה פירוש אינך רוצה,” נבהל שץ כשהוא יורד ממרומי מילות הגיונו, “הרי אַת יהודיה. הוריך היו יהודים.”

“ואני אינני רוצה,” נתעקשה.

ישב שץ דומם רגע ארוך עד שפתח בזהירות:

“רצונך לשוב למנזר?” הוא ידע כי תשיב בשלילה, לכן שאלה.

“לא,” הניעה ראשה.

“את ישו את אוהבת?”

תהתה אם יודע שץ סוד אהבתה.

“כן,” גימגמה.

“מדוע?”

שתקה.

ניסה מכיווּן אחר:

“מדוע בא לירושלים?”

“כדי להיצלב ולכפר על עוונותיהם של אחרים למען תחיינה נשמות המאמינים בו חיי נצח.”

“מרצונו בא לסבול?”

“מרצונו.”

“המאמינה את בישו?”

“מאמינה.”

“עשי כמוהו ועלי לארץ-ישראל.”

“אינני רוצה לסבול.”

“בארץ-ישראל לא צריך לסבול,” אמר שץ ושמח על הצעתו ודרך פנייתו, “מחר אספר לך על ארץ-ישראל,” הוסיף בשמחת ניצחון, והותיר את קלארה יושבת על הספסל, ועירבוביה בליבה.

בדי עמל שרכה את רגליה עד למיטתה. כבר היו מינה וחנה ישנות בנחירות קלות. רק שולה טרם שבה. עדיין היא מבלה עם גורפינקל. שץ דיבר דברים של טעם. אבא ואמא אינם מדברים אלי. ישו מופיע בכל לילה, והוא לובש חליפה כהה. עניבתו פרוּפה בסיכת זהב. פעמים מופיע הוא במדיו של הפולקובניק, אלא שישו גבוה ממנו. מחפשת היא בידיו סימני צליבה מוּכּרים, ואינם. פניו אדומים כפני שץ, וידיו הארוכות נתקצרו ונתעבו. עיניו השחורות מביטות בה בלגלוג. פעמים מופיע הוא בדמותו של האב אנטוניוס. אך לעולם לא עוד כפי שהוא צלוב על צלב העץ מאחורי המזבח. אין היא אוהבת אותו בחליפתו הכהה. עיניו מלגלגות. למחר מתעוררת, ומחפשת את ישו הקודם על צווארה. שרשרת הצלב קרה. אולי בארץ-ישראל ייחם לשניהם. היא תבקר על קברו ותתפלל אליו עד שישוב אליה כמו אז, בשכבה על אבני הפסיפס.

ב

שץ אורב לה בכל עת כדי להכניסה בבריתו של עמה. ואפשר שסיבות נוספות לו שאין הוא אומרן אף לפיו. כשהביטה באקראי בתמונתו של הרצל בעל הזקן ושלוב הידיים, ומקושט בדגל תכלת לבן, בא עליה שץ במפתיע:

“יודעת מי זה?”

“יהודי,” סיננה מבין שפתיה, “ואינו מאמין.”

“הרצל לא היה דתי,” אמר שץ מבלי למוּש ממקומו.

“צריך היה להאמין,” הצביעה על התמונה באצבע מאיימת.

“כשאת כועסת את דומה לאסתי שלי,” לאט בשפתיו.

“איזו אסתי?” נדרכה.

“אשתי,” העביר ידו על אצבעה, שעדיין עמדה זקופה כנגד הרצל.

קיפלה אצבעה במבוכה והניחתה על גבה. תחב אף שץ את ידו לכיסו ואמר בקול מעשי:

“אילו ידעת את ההיסטוריה שלנו לא היית מקפידה עם הרצל.” חש רפיון בברכיו וישב על הספסל. כיוון שקלארה המשיכה לעמוד, הזיח גופו כמפנה לה מקום. ישבה לידו בזהירות, נזהרת לכסות ברכיה בשולי שמלתה. חצצה ביניהם השתיקה עד ששץ חשש פן תקום ותלך. לפיכך פלט:

“בימי חמילנצקי היו כל היהודים בעלי אמונה, וכולם היו מתפללים שלוש פעמים ביום, ובכל זאת לא חמל עליהם הצורר.”

“נבל גדול היה חמילניצקי,” הסכימה עמו, ושץ שמח בהסכמתה.

“רוצח יהודים, ימח שמו,” הוסיף בביטחון. קיווה שנימת דיבורה תשתנה, ולא תהא עוד סמוּרה כנגד דבריו.

“דווקא פולנים היה הורג. את הטובים ביותר. את השליאַכטה. אבל אז קמו לנו הגיבורים גראף פוֹטוֹצקי, והאביר לונגינוּס, וזאגלוֹבּה הטוב, ואחר-כך הפרש המהולל האדון וולודייבסקי,” פניה נשתלהבו כאילו הזכירה ידידיה שעתידים להופיע ביום מן הימים.

היו אלה גבוריו של הנריק סינקיביץ', שאף שץ הכירם מתוך קריאה בספרים מימי נעוריו.

“גיבורים אמיתיים היו,” נאנח שץ וריח דפי הספרים גירה את נחיריו. לוּ יכול היה לשלב ידו בידה כדרך שהיה משלב ידו בכפה של אסתי, עת היו משוחחים בגיבורי ספריו של סינקיביץ'.

קלארה נבהלה מפני הכניעה בעיניו של המדריך. שבה והטיחה:

“אינני רוצה לחיות פה. עם היהודים.”

“מוכרחה,” היסס שץ, וכבר לא היה בקולו אותו ניצחון של ימים קודמים.

“מדוע?”

“כי… כי הוריך הם אברהם גולדברג ושרה לבית כהן,” אמר והישיר להביט לתוך עיניה הגדולות, העיקשות.

שם, במנזר, לא הגתה שמות אלה בקול. רק בבואה למנזר, כשביקשה להקניט את העגלון הזכירה את השם גולדברג. עמוק בליבה היו קבורים אברהם ושרה, ותפילות הנזירות מכסות עליהם. עתה מדבר בהם שץ ללא מוֹרא: א-ב-ר-ה-ם ו-ש-רה. אילו שם אביה בוֹלסלב, או טאַדיאוּש, ושם אמה גניה, או סטיפה, לא היתה חוששת להגוֹת שמותיהם. בעודה במנזר החליטה, כי בפני פאן יזוס תאמר שמותיהם. ביום תחיית המתים, כאשר יישב לשפוט את המתים, כפי שהתנבאה האם. תמיד ראתה את פאן יזוס בגלימה אדומה כדם בבואו לשפוט. אמא ואבא יבואו עטופים בסדינים הלבנים, שאמא שמרה עליהם בגיטו. אפשר שרבים יבואו בתכריכיהם, ואיך תכירם? שמותיהם לא יהיו חרותים על מצחיהם וכיצד תכירם? רבים יפסעו מתחנת הקרונות. המוֹנים המוֹנים ישובו מן האומשלגפלאץ בדרך בה הלכו. אף כל אותם שלא באו בקרונות – יבואו. מתעלות השופכין יקומו ומאחורי שערי הגיטו יעלו. אֵם המנזר הבטיחה שכולם יקומו לתחיה. אֵם קדושה היא והבטחתה קדושה. יחפים יהיו מהלכים, אך אבני הכביש לא יכאיבום. אבני הכביש נתקהו מכפות הרגליים המרובות שדרכו עליהן. קלארה מוכרחה להזהיר את פאן יזוּס על בואם של אבא ואמא. אין צורך לשופטם עוד. כבר אני קלארה כיפרתי עווֹנם. אז תושיט שמותיהם מקצה לשונה בו היו חבויים מיום בואה למנזר, ותאמר בקול רם: פאן יזוּס רואה, הנה א-ב-רהם גולד-ברג וש-רה גולד-ברג. אבא יעצור ויאמר: הקפידי על אבזמי הנעליים, קלאריק. אמא חיוורת תעמוד שעוּנה אל אבא בקרבת הגלימה השופטת, ותחייך אליה בחיוך של לפני המלחמה. אמא של ממש תעמוד. לא כמו באותו לפנות ערב, לאחר התפילה, עת יצאה קלארה את השער. אז בטוחה היתה כי אמה מצפּה לה בחוץ. כל אותה דרך ממסילת-הברזל עד למנזר הלכה ברגליה התשושות, עד שבאה ועמדה כנגד שער המנזר ולחשה: מאריה מאריה. בחשאי יצאה קלארה את הפשפש, כשהיא אוטמת בידה את עינבל הפעמון, ואמא לא היתה שם. סימני כירכרתו של קילינסקי זה כבר נימחו בצמחיית עשבים צפופה, ועקבות רגליה של אמא לא היו שם. לוּ באה היתה מגניבה אותה לתאה, ובלילות צונפת פניה בשחי האֵם. העבירה רק אצבעותיה על קווי דמותה של הלנה הקדושה, החרותים בשער הנחושת, ודמתה כלוטפת לשער המשי של אמא, וכן לכתפיה הדקות, ולשמלת הפרחים.

“סרטים ורודים היו בשערותיך כשהיית קטנה,” החל שץ מעלה ממה שסיפר לו קילינסקי, ודמה כי אכן יודע הוא אותה כדעתו את בנו תֶנק ואת אסתי רעיתו.

“איך היו לבושים אבא ואמא, כלומר אברהם ושרה?” הגתה את השמות בקול מוגבה.

“מה זאת אומרת איך?” חזר על שאלתה במבוכה, “כמו… כמו כולם.”

“חבילה לבנה החזיקו בידיהם?” נתעקשה.

זכר חקירתה אודות גשר העץ, וידע שלא כל שטורד מחשבותיה מספרת לו. השיב לה “כן,” והוסיף, “אותך אני זוכר היטב. עוד לפני המלחמה.”

“האדון שץ זוכר אותי עוד מאותם ימים?” ריככה קולה, והרתיעה בהנאה על מקומה, כזוכרת אף היא ימים של ילדותה.

“אינני אדון,” סנט בה בחיבה, חושש שמא תחקרנו עוד ועוד, “יילכו להם האדונים לכל הרוחות. הגיע הזמן שגם את תחדלי לקרוא לכל אדם בקיבוץ אדון. כולנו אחים ואחיות, העולים לארץ ישראל לבנות ולהיבנות בה.”

קלארה כבר ידעה משפט זה במקורו, כי שץ לימדם את “אנו באנו ארצה,” והיא היתה משננת את המלים מבלי לרדת למשמעותן. קל יותר היה ללמוד את השיר הפולני: “דוֹ ארץ פּוּיְדְזֶיה קיבוץ נַש צַלי / חוֹדְזְבּי זַה נַמי מַטְקי פְּלַקַלי.”9 אף בשיר זה תהתה על בכי האמהוֹת, הרי לא היו להם לנערי הקיבוץ אמהות, אלא שלא הקשתה קושיות.

“מטריחה אותך הרבה,” חייכה בבישנות.

“אין דבר, קלארה. לשם כך אני פה. ואת נאה, קלארה. כמו אסתי כשהכרתיה לראשונה,” חזר על קביעתו, “עינייך. שערך. כלומר, את מוצאת חן בעיני,” החל מגמגם, “זאת אומרת, לכן אני מספר לך,” הוא צבט לחיה, והביט בה מתוך עיניו הירוקות במבט ממושך, “השמלה דווקא הולמת אותך,” היה ממשיך כחושש להפסיק, “והמונוגראם הזה,” הצביע על ראשי התיבות שהסתלסלו בקשתות מוזהבות על חזה הימני.

“האותיות הארורות האלה,” לחשה ולא השפילה אליהן עיניה.

חנה המחסנאית נתנה לה שמלה אמריקאית חוּמה בהירה זו. לבושה החדש כאילו הוסיף משקל לשנותיה. נדמה לה שאף המדריך חש שינוי בהופעתה. ושינוי חל אף בו. עתים מאבד קולו אותו כובד ראש מתוך שרגילה בו. ערנוּת גרויה מורגשת בקולו. עתה משצבט לחיה הרחיקה גופה לקצה הספסל.

“אינני נושך,” אמר ספק ברצינות ספק בלצון, ופניו מסמיקים כפני נער, “אפילו לא נערות בשמלות ארוכות ומונגראמים בחזה הימני.”

השפילה את עיניה אל חזה העולה ריגושים, וליבה נתמלא טינה כלפי אותה אמריקאית שנתגנדרה בראשי תיבות.

“מה כתוב באותיות האלה, מדריך שץ,” ביקשה בגנדרנות.

“תמימה את קלארה, תמימה,” נד לה בראשו, ועיניו נתכווצו, כאילו ביקש להיטיב להביט בתמימותה. לפתע פלט, “מלחמה היתה, וכולנו סבלנו. עתה צריך לחיות. לחיות צריך, מבינה?”

“ואשתך איפה היא, מדריך שץ?” שאלה, ולא ידעה מדוע.

השפיל את עיניו ורגע ממושך שתק. פיקת גרגרתו עלתה וירדה ללא הרף. נצטערה על שאלתה וקרבה עצמה אליו. השגיחה בעורפו המחורץ, וביקשה ללטף תלמיו. כיוון שחש קרבתה נשא שוב עיניים מלגלגות, שהעצבות עדיין נשתקפה בהן:

“אל נא תתחבי את אפונך בעסקיהם של מבוגרים ממך, קלאריק,” העביר אצבע על חטמה הסולד, ויצא את החדר כממהר לעניניו.

פרק רביעי    🔗

א

קלארה קיבלה את פני חיימק בבואו לקיבוץ. את כל הבאים היא מקבלת מפני שעובדת במטבח. במנזר למדה את מלאכת הבישול וכאן היא עוזרת לשולה. עתה יצאה מן המטבח בסינרה הכחול, תיקנה מטפחתה על ראשה כאילו השביס של המנזר עליה, ואמרה בפולנית רהוטה:

“המדריך שץ יבוא עוד מעט. בינתיים בחר לעצמך מיטה.”

חדר השינה אף כי גדול היה, הרי ריבוי המיטות בנות הקומתים שיווּ לו מראה של מחסן כלובים. לקולה של קלארה היה גוון צלול. היא הביטה בו רגע ממושך בעיניה הרציניות-שובבות בנגבה את כפותיה בסינר שעל ביטנה, לבסוף התקרבה אל המיטה בה בחר, נשענה אל דופן הסולם, והיתה מתבוננת בו מתחת לריסיה הארוכים, בתקנה בימינה שערה הערמוני הגולש אל כתיפיה.

“מירה?” שאל בהיסוס, מאמין ואינו מאמין כי מירה היא, מבית היתומים שבטאשקנט, בו בילה את שנות המלחמה האחרונות.

“מאריה,” אמרה בלגלוג סמוי מעורב בנימה אמהית, “פוניאטובסקה!”

“סליחה,” המהם. ביקש לתקן קולו והוסיף, “חשבתי מירה. למדנו יחד…”

“קלארה, אין דבר,” ליטפוהו עיניה, ואצבעותיה דמו לאלו של האחות אווה בבית-החולים שבטאשקנט.

ביקש לספר לה על מירה ועל האחות אווה, וכבר פצה את פיו, אך היא הניחה אצבעות האחות על שפתיו. שתי אצבעות הניחה, והן צלבו את פיו בעֵרֶב עָרֵב.

“אתה מדבר פולנית יפה,” אמרה בהתפעלות.

הושיט לה את ספרו “קוֹנרד ולנרוֹד” שבידו, והיא קראה את ההקדשה “בזכות הצטינותך בידיעת השפה הפולנית.”

“חיים הוא שם לא יפה,” פסקה, עם שהיא סוגרת את הספר, מי שיודע פולנית כשלך חייב לשאת שם פולני.

“קלארה שם פולני?” הגן על שמו.

חייכה חיוכה של מירה, בהחשיפה שיניים לבנות כאילו לא נתנסו במלחמה, “כמעט.”

“את מוצאת חן בעיני,” אמר בהתעוררות, הושיט ידו אל שלה והיסיגה מבויש.

“אף אתה בעיני,” קרצה אל הספר שבידו, וגרונה פיכה ציחקוקים.

השינים הפולניות התנגנו בפיה כשיר ערש, והיא היתה גדולה. גדולה ממירה. כמעט כמו האחות אווה. קולה היה כדפני העץ הגבוהים המקיפים למיטה, ומבטיחים שינה רגועה. נזדרז לכסות על פיו המתמתח בפיהוק. עד עתה לא חש בעייפות. ההכנות בבית-היתומים שבסאלינוּבק, פרידתו מן הילדים, הנסיעה לכאן, ועל הכל קריצותיה של מיטת הדפנות המזמרת את שיר הערש בקולה של מירה, משכוהו לפרוע גופו ולעצום את עיניו.

“עייף,” צימצמה קלארה אצבעה, שלא לדחקה בין לסתותיו הנפערות בפיהוק מחודש.

“לא לא,” מיחה בתוקף, וידו מחפה על פיו. 

“שץ ישוב בקרוב, בינתים תוכל לנוח,” נתרחקה למטבח בפסיעות גאוֹת.

כשנכנס חיימק לחדר-האוכל, לאחר שקם משנתו, קדמוֹ שץ בשלום עליכם רחב, בהברה מלעילית. השולחנות עמדו סדורים בצורת חית והמדריך ישב בראשם, מוקף בשני צידיו נערים ונערות, שהידהדו אחריו שלום עליכם רפה. תמוהה היתה בעיניו השתיקה בחדר מרוּוח זה. דמה כי שתיקתם מתנכרת לו. העביר עיניו כתר אחר פנים מוּכּרות. אפילו קלארה לא היתה שם.

“שב,” אמר המדריך, בהצביעו על מקום פנוי ליד נערה שצמותיה הדקות עוטפות מצחה.

בצעד מהסס קרב ובזהירות ישב על קצה ספסל העץ, כחושש לפגוע בשכנתו. קלארה באה מן המטבח ובידיה שתי קלחות מרק מהביל. אחת הניחה לפני שץ והשניה באגף בו ישב חיימק.

“בשעת הארוחה מדברים רק עברית,” לחשה על אוזנו בפולנית, “מבין למה שותקים? אין יודעים עברית. כבר יומיים עברו מאז קיבלו על עצמם את הנדר. רק שץ יודע עברית. וגורפינקל, זה שיושב לימינו, מגמגם בשפה זו.”

“בתיאבון,” אמר שץ עברית במאור פנים, משהביאה קלחת נוספת, “עכשיו אתם תאכלו מרק,” איית אותיותיו, “מ-רק.”

“מ-רק,” חיקתה שכנתו של חיימק קולו של המדריך.

רק עתה הבחין בה. נצטחק בליבו שלא הרגיש בה עד שפצתה פיה. רחבת שת היתה ומילאה בגופה את רוחב הספסל.

“א-ני ח-נה. א-תה?” פנתה אליו בקול רם עברית, והפזילה מבט מלבב אל גורפינקל.

“ח-יים א-ני,” ניסה להשתלב במשחקה.

רצתה להשיב לו דבר. המאמץ של חיפוש אחר מילים ניכר היה על מצחה הנמוּך והמקומר, שהעלה עתה שני קמטים זרועים אגלי זיעה. היא אף הביטה שנית אל גורפינקל כמצפה שממנו תבוא ישועתה. אולם עוזרו של המדריך טרוד היה בהגשת המילחיה והלחם לחברתו שוּלה. בתנועת רוגז תחבה חנה את כף העץ שלה בצלחת המרק שלפניה, שלתה זוג אטריות ארכניות ומשכה אותן אל פיה בקול תרועה. הדממה העיקה על חיימק עד שחשש לטבול את הכף בקעריתו. מתח צפוף בר-מישוש עמד בחלל, עד כי אפשר היה להעלותו על הכף כתוכנו של המרק. עיניים בלשו אלו בפני אלו כמצפות לדבר שיתרחש. איש לא שם לב למאכלו. חיימק ביקש לצלול לאותה מתיחות וליהפך אחד הקושרים השותקים, המבליעים מחשבותיהם בפיהם. אך המילים העיקו על גרונו כאצבעות של חנק. כדממה. לו ידע מילים עבריות, לו כמו גורפינקל המנסה לסחוט חיוך על פניה החמוצים של חברתו שולה, היה אומרן בפיו ומשחרר גרונו. מדי פעם פוצה מישהו פיו, כמזמן עצמו לתקוף את הדממה במשפט ארוך וחריף, אך מילותיו מתנפצות אל חומת שיניו. רק צווחה מגומגמת נשמעת, הנבלמת אף היא בביצורי השפתים. הנערה עטופת הצמות נשאה מדי פעם עיניה ניכחה, מול נער שחור שיער, שהיה בולע מנתו בלהיטות. אף כשהוגש הבשר לא נשא ראשו, כי אם היה טורח במנתו בעזרת הכף והמזלג, כשהוא נזהר לבל יישמע צליל כלשהו.

הדממה ניתמרה עם אֵדי התבשילים כעשן זבחים לאלוהים. “בידי מי הסכין?” שאל לפתע חיימק בפולנית. הוא יישר את כפתיו בהקלה.

המדריך הביט בו ברחמים.

הדממה נתעמקה. כלי הסכו"ם הונחו ברעש על השולחן. לפתע פרצה המהומה. הסכר נפרץ במהלומת משפטו של חיימק. כולם דיברו בבת אחת. אפילו שכנתו מינה בעלת הצמות דיברה, וכן הנער שמולה חדל מלעסו ודיבר. יידיש ופולנית ורוסית. כעדת כלבים רעבים שפגעו בנתח בשר כן הסתערו כולם בשפתיהם על המילים. איש לא האזין לאחיו. לא היה פנאי.

“גרוע מאשר במרתף,” לחשה מינה והסמיקה תחת מבטיו של הנער מולה.

שץ עמד על רגליו, טופח בידו על השולחן וקורא בעברית: “שקט! שקט, חברים! אם לא יהיה שקט אלך מפה,” הוא הפסיע אל הפתח וימינו מגששת אחרי סיגריה בכיס מקטורנו.

“מה יש?!” נשמע לפתע קולה של קלארה, “אסור לדבר?! עברית נלמד בפלסטינה.”

היא חסמה בפניו את הדרך בעמידתה בפישוק רגליים וידיים. שץ ניסה לבטל זעמה בקריצת עין שובבה, מאותן קריצות שהיו סימנים מוסכמים ביניהם מאז שיחותיהם הממושכות, אך היא לא נעה ממקומה. “קלארה,” קרא שמה בלחש בעומדו מולה.

דומה כי לא השגיחה בו. משכה אליה קצה של ספסל, טיפסה עליו והיתה משמיעה קריאות מתוך פנים חוורים:

“כאן לא בית מנזר! לא נשתוק! רוצים לדבר! פולנית!”

שץ ישב במקומו בראש מורכן. חש ריקנות בליבו ויובש בפיו. במו ידיו הרס את הבנין אותו הוא מקים בעבודת נמלים. צריך היה לדעת מראש עד איזה גובה מותר לבנות. הסיגריות היו מונחות תמיד בכיס הימני, עתה אין שם אפילו אחת. וגם לא הקופסה. היכן יכולתי להניחה? מדוע היא צועקת כל העת פולנית פולנית. אם לא עברית שידברו לפחות יידיש. רק אצית לי סיגריה אוֹמַר להם מה דעתי על הפולנית המצוחצחת שבפי קלארה. אפילו היא קלארה אומַר. מסתבר שהסיגריות מונחות בכיס השמאלי והגפרורים בימני. אולי אני באמת מזדקן, כפי שצעירונת זו טוענת. כשאתה חי עם עדר תוסס זה אתה חש עצמך או צעיר או זקן. אוֹ-אוֹ. איך היה נוהג יוזף בויובייץ במקרה זה? זמן רב לא חשבתי עליו. בכל זאת צעיר ממני. המדים לא היו עוזרים לך הרבה, יוסל. כאן לא צבא. אין פקודות. ואין מעמידים אל הקיר בגלל סירוב למלא פקודה. כאן צריך לשכנע. אכן, סיגריה קנויה טובה מתוצרת עצמית. העשן חריף ומרגיע. אולי צדק בויובייץ בדברו על קלארה? צריך היה להשאירה כאן. ואולי להשאיר גם את עצמי. אדם בגילי ילך לחפש לו מולדת חדשה. חדשה. אבסורד. מה חדש ומה ישן. מלה יפה אבסורד. אבל אני הנני ציוני. גם אבי היה ציוני. “דבר אליהם,” לחש גורפינקל באוזנו, “אתה מדבר רק אל עצמך.”

מוכנית נתרומם שץ, וכגראמופון שכוננוהו שנית שב אל קריאותיו הקודמות, “שקט! שקט, חברים!”

לא שמע את השקט שכבר נשתרר. אֵפר הסיגריה נשר מפיו כעלי סתיו. האש היתה קרבה אל שפתיו בלוגמות רחבות. “איני יודע מה כן,” פתח שץ, כמשיח עם עצמו, “אבל פולנית לא.” היה תר בעיניו אחרי קלארה, וגילה אותה רכובה על קצה הספסל, מתלחשת עם הנער החדש, זה שפתח במהומה. “פולין איננה עוד המולדת שלכם, לא של היהודים. היא כמו ספרד, כמו גרמניה.” הוא דיבר בשפתיים כווּצות, כשפיו נאחז בסיגריה כבקרש הצלה.

אותו ערב, כשהיו יושבים ומאזינים להרצאתו של גורפינקל על מצב היהודים בעולם לאחר השוֹאה, לחשה קלארה אל חיימק: “היית בסדר. בכל זאת השגנו משהו. השגנו בחזרה את הפולנית.” “לא התכוונתי לכל הרעש הזה,” הצטדק חיימק למרות מחמאותיה, “רציתי לשמוע דיבור-פה.”

“שץ רוצה שאדבר רק עמו. ריח הטבק היוצא מפיו עם הסיפורים על פלסטינה, מביאים לי סחרחורת,” נתהרהרה רגע והוסיפה, “הוא נחמד כשמדבר על פלסטינה.”

נשתתקה והעמידה פנים כמאזינה לדבריו של גורפינקל, העבירה מבטיה סביב, ופתחה לפתע:

“הייתי רוצה שיהיה לי אח צעיר כמוך. בוא ונכרות ברית של אח ואחות. לא כמו שולה וגורפינקל שנואם עתה, ואחר כך מתחבקים, ולא כמו יהודה ומינה שמביטים זה על זה ושותקים, אלא כמו אח ואחות.”

חיימק ניענע ראשו בהסכמה. אמנם התיחס בחשדנות להצעתה, שהרי האחות לימדתו עוד בטאַשקנט להלך יחידי ולא לסמוך על איש, אף-על-פי-כן הוסיף בכובד ראש, “ננסה.”

“אם תסכים אוכל ללמדך תפילה אחת שלמדתי במנזר. טובה נגד כל צרה. אומרים אותה לפני השינה.”

בטרם כיבו את האורות כרעו שניהם בפינה חשוכה, חיימק חוזר אחר מילות התפילה, ועיניו אינן מעיזות להביט בכתונת הלילה של אחותו.

ב

גם החבר ליכטמן, שבא אל הקיבוץ ממרכז המפלגה, כדי להרצות על המנהיג מיסד תנועתנו, דיבר בגנות השפה הפולנית ובזכות השפה הלאומית. הוא אף הסכים לשתי שפות לאומיות: עברית ויידיש. איש נאה החבר ליכטמן, כך קבע חיימק מיד עם ראשית הערב. קלארה אישרה הנחתו בניע ראש. החבר ליכטמן גבוה, וחליפתו איננה חומה כשל המדריך שץ. חליפתו אפורה-בהירה כחמניות בשמש. מתחת למקטורנו לובש הוא חולצה לבנה, ששרווליה פרופים בסיכות כתומות ומבריקות כעיני החתול. עניבתו בצבע הסיכות מנצנצת כמותן, וקצה תחוב בחגורת מכנסיו המקיפה ראשיתה של כרס. הוא לא דיבר בתנועות ידיים, ולא התיז רוק מפיו בדומה למדריך שץ בשעת התלהבות. הנואם היה מדבר על חיי המנהיג, שביקש להקים מעמד פועלים בארץ-ישראל. אנו, שהננו דוגלים בתורתו, נמשיך להוות מעמד פועלים, שהוא עמוד השדרה של האומה היהודית. כך דיבר החבר ליכטמן.

חיימק ידע מיהו פועל. הריהו אדם הלבוש סרבל או בגד עבודה מאובק, וכובע קסקט בראשו. בבוקר מגדלים פני הפועל זיפי זקן זעירים, ולעת ערב הם פושטים על לחייו כנמלים שחורות. בלילה הוא מגלחם ולמחרת חוזר חלילה. החבר ליכטמן איננו פועל. חיימק כשיגדל יהיה פועל. אדם הלבוש חליפה איננו פועל. אצבעותיו של החבר ליכטמן ארוכות ועדינות, והן מחווירות בהישענן על השולחן המכוסה שמיכה ירוקה. שפתו העילית מטופחת בשפם אפור, גזוז משני צידיו, ופניו התפוחים ערומים. בקומתו הגבוהה, בתנועותיו המדודות ובגבו הישר, שאינו נכפף מעל למידה של נימוס, דומה הוא למנהיג. אכן, החבר ליכטמן מנהיג הוא. לא פועל כי אם מנהיג. אפשר הוא תלמידו וממלא מקומו של מנהיג תנועתנו, שנפטר בדמי ימיו ממחלת השחפת. לפיכך מרבה לספר ולשבח מחשבתו העצמית של מורו. פעם נפל לבור, פתח תוך כּחכּוּח עדין, לאחר שבדק עניבתו באם לא יצאה מפי מכנסיו. תמה חיימק כיצד מנהיג התנועה נופל לבור. אלא שהחבר ליכטמן הבין למחשבתו, לפיכך נזדרז להוסיף, שאך בן שלוש היה כשנפל לבור. הביט חיימק בתמונת המנהיג, התלויה מאחורי גבו של הנואֵם, וראה פנים מוצקות, ומשקפיים עגולים, ושפם כמעט כשפמו של הנואֵם. אלא ששפמו של המנהיג מגודל ועבות, ומחפה על שפתו העליונה עד זוויות פיו. ולא עלה בדמיונו של חיימק לראות את המנהיג בדמות תינוק בן שלוש. הילד לא בכה, סיפר החבר ליכטמן. הציץ חיימק שנית באותה תמונה ושב והביט במרצה מתוך אמון בדבריו. “רגע עמד מנהיגנו מהסס אם לפרוץ בבכי כדרכם של תינוקות, אך מיד החליט שעליו לצאת בכוחות עצמו. היה מסובב את דפנות הבור, וממשש בידיו אחר זיז כלשהו להאחז בו בכדי לטפס למעלה, ולא התיאש שעה ארוכה.” הערצתו של חיימק לתמונה שבכותל ממול גברה והלכה. וכשסיפר החבר ליכטמן, כי המנהיג בן השש תחב אצבעו לתוך להבה של נר למען יבחן כוח רצונו, החליט חיימק לעשות כמותו. הוא אפילו התבונן מתוך תשומת לב באצבעו של החבר ליכטמן, שהיה מצביע לעבר התמונה. הוא קיווה למצוא סימני חריכה עליה. אלא שאצבע זו חווריינית היתה, וציפורנה עשויה ודאי בכל אותם האביזרים שראה אצל חנה המחסנאית, כגון צבת וסכין ושופין. חיימק נתביש באצבעותיו המחוספסות ותחבן מאחורי גבו.

כתום ההרצאה העמידום בשתי שורות ישרות, ולפי פקודה מפי החבר ליכטמן נשאו ימינם למרום, (כשחיימק מקפיד שזרועו תיצור זווית ישרה עם כתפו, בהתאם לתקנון), ובאגרוף קפוץ נשבעו אמונים לתנועה.

“לעמל ולקרב היה נכון!” קרא החבר ליכטמן, ועניבתו קפצה מתוך כרסו.

חזותיהן של כל החולצות החומות והעניבות הכהות השיבו בלכד-קול:

“תמיד נכון!”

נתחייך החבר ליכטמן בשביעות רצון, ובחופזה החל מקריא מתוך פנקס קטן את עשרת הדיברות של תנועתנו. לאחר מכן היה עובר ותוחב פנקס דומה לשלו לכיס חולצתו של כל אחד בשורה.

קלארה עמדה בראש השורה הראשונה. נבוכה היתה ובטנה ערומה ללא סינרה הכחול. חצאיתה האפורה קצרה וחזה מתפיח את חולצתה. כשנתחב הפנקס לחולצתה הסמיקו פניה, ועיניה הושפלו אל קצות נעליה. היא לא הבינה את דבריו של החבר ליכטמן שדיבר יידיש, ורשאית היתה גם לא להשיב, אף-על-פי-כן אמרה — תמיד נכון, ונתחייכה בבישנות.

“מהיום נקראים אתם יוּנגמוֹר,” אמר לאחר שסיים את מלאכת החלוקה, “כלומר צעירי המנהיג מוֹרוֹכוֹב. היו גאים בשם זה ושאוּהו בגאווה. לעמל ולקרב היה נכון!” נצטחק בקול דק, והתשובה נתהדהדה חגיגית:

“תמיד נכון!”

חיימק טרוּד היה בדפדוף בפנקסו החדש כשקרבה אליו קלארה. היה לוחץ בבוהנו על גבי כריכת העור דמוית הכרית, מריח את הדפים החומים-משיים, והיה מתפעל מן האותיות הרשומות בשורה ישרה, למרות חוסר סימון השורות. רבות ניסה כתיבה ללא שורות, אך תמיד היו המילים גולשות באלכסון, כאצה להן הדרך לסיים את הדף. עתה מונחים היו עשרת-הדיברות צפופים, וישרים, וממוספרים, וכותרת בראשם, וסימן קריאה בסיומו של כל דיבּר.

“רואה איך אנו כותבים?” שאל בגאווה בהדגישו את ה“אנו,” והוא זוכר את משקפי המנהיג. רפרף בעיניו על פני השורות וקרא מתוכן, כי חבר יונגמור אוהב את עמו ומוכן לשרתו, ושואף לאחוות עמים ולמדינה יהודית סוציאליסטית. הכל ביקש לספר לה. אך היא הפסיקה דיבורו ושאלה:

“מה פירוש סוציאליסטית?”

“כמו ברוסיה,” אמר בבטחון.

“איך זה ברוסיה?” לא הרפתה.

“אילו היית שם יכולתי להסביר לך,” ביקש להמשיך ולומר, ששם לא טוב, אולם היא פרצה בהרמת הקול:

“גם אתה! כולם אומרים: אילו היית ברוסיה יכולת לדעת, ואילו היית יותר זמן בגיטו יכולת להבין אותנו, אילו חיית בבירקנאוּ… אבל אַת במנזר היית, בין נזירות, ולמדת לשאת צלב, וישנת על מיטה לבנה, ואכלת לשובע לשובע…,” רוגזה של קלארה גבר והלך.

“טוב טוב,” היה חיימק מרגיעה, “אסביר לך.”

אולם לא ידע לומר יותר ממה שראו עיניו בסיביר ובטאשקנט. החל מספר על מנהלי עבודה ועל בתי-יתומים ומסתבך בדבריו, וחוזר על “סוציאליסטית,” עד שקלארה חשה במבוכתו וניסתה לחלצו: “אני מבינה כבר. מבינה הכל.”

אף המדריך שץ דיבר אליה אודות הדיברות הכתובים בפנקס. הוא הדגיש את אהבת הכלל והפרט:

“כולם אחים ואחיות,” היה מלטפה בעיניו, “את כולם צריך לאהוב.”

“אפילו את גורפינקל?”

הוא נתעלם משאלתה. אף היא כמו האחרים חשה, כי גורפינקל מנסה לדחוק רגליו של שץ. שולה מדרבנת אותו לכבוש מקומו היאה לו על פי השכלתו האקדמאית, אותה רכש ברוסיה בשנות המלחמה. רוצה היא בגורפינקל — מנהיג.

שץ המשיך ודיבר שחברי יונגמור חייבים לחשל עצמם עדי היותם אמיצים כמו לוחמי הגיטאות וה“הגנה.” עליהם להכיר דברי ימי עמם, ולדעת שפת עמם. בעיני קלארה מצאו חן כל אותן השוואות. מוקסמת היתה מהתלהבותו של המדריך. פניו הקמוטים נתישרו, ואפילו חליפתו החומה נתבהרה וקיבלה גוון לבושו של החבר ליכטמן. אולם בסיימו הסבריו נתרככו עיניו, עד שדמו לעיניו של כלב מתרפס:

“לעמל ולקרב היה נכון, קלאריק,” חתם בלחש.

“תמיד נכון!” השיבה וקפצה ממקומה ברגליים צמודות, תוך נשיאת אגרופה הקמוץ למרום, ועיניה יורקות גיצים עליזים.

ביקשה ללכת, אך שץ אחז בידה והיה מתחנן:

“יונגמור תנועה טובה. כל אדם הנוהג על פי מצוותיה אדם טוב הוא. את המצוות חייבת אַת לחרות על לוח ליבך,” הצביע על ליבה.

השפילה את עיניה, וכיון שראתה את צלבה אמרה בצער:

“אין אצלכם דיבר המצווה להתפלל. אפילו לא פעם אחת. חבל. במנזר מתפללים הרבה,” עצמה את עיניה ודיקלמה בקולו של החבר ליכטמן, “חבר יונגמור מתפלל בוקר וערב כדי לחפות על חטאי מחשבותיו וגופו.”

“קיבוץ איננו מנזר, קלארה,” נתאושש שץ מפרץ דבריו הקודמים, והוא מסביר בנחת, אפשר גם שמח על שהייתה — “תנועת יונגמור איננה תנועה נזירית. מנהיגנו לא ציווה להתפלל.”

“אפילו לא פעם אחת,” שאלה-ביקשה קלארה.

“מי שאינו חוטא בגופו ובמחשבותיו אינו חייב בתפילה,” לחש שץ מבלי לשאת את עיניו.

ג

אף-על-פי-כן החלה קלארה ממעטת בכריעות ובתפילות. אפשר מחמת שיחותיה עם שץ, אפשר מחמת כעסם של החברים, ואולי משום התכנסותה בתוך עצמה. הבוקר, כשחלפו לידה הבחורים הנכנסים לחדר-האוכל, הסמיקה לפתע והשפילה עיניה. חולצתה הפכה כלא לפטמות שדיה הדוחקים בדפנות תאה ומתחככים בהנאה אסורה באריג. כתפיה שחו באשמה תחת עיניו של המדריך. נדמה לה, כי עיניו מוכיחות אותה במבטיה של אֵם המנזר. צריכה היתה להתוודות בפני האם, לספר לה הכל אז, כשעמדה על הבימה ודרשה ביום תחיתו של ישוּ. כולן האזינו בדממה כשראשיהן מושפלים על כפות ידיהן הצמודות ביראה. רק פלה העלתה חיוך מסותר על שפתיה החיוורות ודחקה מרפּקה בצלעותיה של סטיפה. האם השגיחה בתנועתה והגביהה קולה במפתיע עד שהיה רועם במלוא האולם: ואתן, אתן היכּוֹנה. טהרנה את גופיכן. סגפנה את שוקיכן הגלויות וזרועותיכן החשופות המחוללות עם עלי הסתיו, כי לא כעלים תהא אחריתכן. כי יש תקווה לעלים של סתיו. עם בוא האביב יחליפו ניצתם, ואתן, אתן עפר, אומרת אני לכן. ומה תעשו ביום בואו. והוא לא יותיר לכן שריד ופליט, כמו לבני יהודה הארוּרים. כי הנצמד לזונה נהיה עמה לבשר אחד, והנצמד לאדון נהיה עמו לרוח אחד.

ידי האם נדדו אל ספר התפילות, וקצות אצבעותיהן פרכסו כעלי הסתיו הקמולים. ריח של פיח וחילב ופתילות שרופות נדף מפי האם. הנזירות ישבו בדממה לפני עמודי תפילותיהן וקלארה מאחוריהן.

אמן אומרת אני לכן, היתה ממשיכה ומזהירה, הזהרנה מלהתנהג כחמש הבתולות הכסילות שלא לקחו עמן שמן לנרותיהן, הנמיכה את קולה ובחגיגיות היתה מספרת, ותעבור הרינה הנה הנה החתן. צאינה לקראתו. ואני אומרת לכן, היכונה לבוא החתן. הטהרנה. בגוף ובנפש. בגוף כיצד? היתה מספרת בקול מעשי, כנותנת הוראות לאיכרים היכן להניח מתנותיהם., עליכן לרחוץ בשרכן במי הבאר יום יום. בשעת הרחצה לא לפנק את הטמא בגופכן. לא את השדיים ולא את הירכיים. ולא תוסיפו עוד לזנות אחר העלים. בבתוליכן הטהורים תהיינה בבוא החתן. בנפש כיצד? הפסיקה לרגע, העבירה מבטים רגושים עד שנתעכבה על פני קלארה, בתפילות זכּות מלב טהור, ונסלחו לכן חטאיכן. טלו דוגמא מן הטירונית שלנו מאַריה. יום יום רוחצת בשרה במי הבאֵר. גם בימות הכפור. לילה לילה באה היא ראשונה לתפילה. על אבני גופו של אדוננו שוכבת היא ומבקשת פדות לנפשה. אמנם כופרת היתה, אך בן האלוהים בקומו לתחיה הזהיר את תלמידיו: איש אשר תסלחו לו את חטאיו ונסלח לו. אומרת אני לכן, הצביעה על קלארה בחתמה משפטה, אף זה סימן, כי קרוב בן-האדם לבוא.

פני קלארה סמוקות היו בדבר בה האם. כבר ידעה שנאתן של הנזירות אותה. אופן הצטלבותה לא נשא חן בעיניהן. ולא דרך כריעתה, ולא קול זמרתה, ולא שער ראשה. עתה המשיכה האם, ובלי משים היתה מוסכת רעל כנגדה. הלא הן יודעות מדוע החלה רוחצת בשרה במים קרים. סטיפה אף צחקה בפניה את צחוקה הזדוני והיודע-כל. וקלארה לא השיבה. חשה צורך במי הבאר הצורבים, כי סלדה מפני גופה. לאחר שחזתה במחול העלים רצה אל הבאר והיזתה מן המים על בשרה הדואב. חשה שמחה לאיד כנגד גופה בצרוב מחטי המים הלוהטות את בשרה. היתה נוקמת בגופה ולא ידעה על מה. ושמא לא נקמה, כי אם ציפתה בדריכות לנועם הלאה שיתפשט באבריה ויחמם את שמלת הבד שעליה. חיספוס האריג שף בחשאי פטמות שדיה הלוהטים. חטא הוא לחוש בנועם שדיה. לו היה בה הכוח לקום ולהתוודות בפומבי על חטאיה. חטא גופה המלא כמלוא חלל תאה, חוטא כדרגש-משכבה המאזין לרחש בשרה בלילות, חוטא כשמיכות הצמר העוטפות אותה בהבלן המחוספס, השעיר. לומר לאם שקר שקר. שקר גם הכריעה והשכיבה. אז יסלח לה הוא. הלא רחום הוא. ונסלח לו, אמר. כראות הנזירות התפלשותה לרגליהן, אולי תקבלנה אותה לברית המבטים החשאיים בשעות הסעודה, ואולי אף למחול העלים. ולא תהא עוד זקוקה למים הקרים, ולא תגהר על גופו של החתן.

קלארה נשאה את עיניה, שנתקלו שוב בקולה המתריע של האם: מאריה תמיד נכונה לקבל את פני החתן. ומה תעשינה אתן בשעה שיבוא, ושמן למאור אין לכן. כבר אדוננו הזהירכן, ויהי בלכתן לקנות והנה החתן בא ואלה אשר נכונו באו אתו אל חתונתו והדלת נסגרה. האם שינתה נעימת קולה והמשיכה בבוז, אחרי-כן באו הבתולות ותאמרנה אדוננו אדוננו פתח נא לנו. והיודעות אתן מה השיב? העבירה את עיניה הקטנות הזוהרות לאור להבות הנרות על פני שביסיהן המעומלנים. הנזירות ידעו היטב מה השיב, כמדי שנה בשנה. האם סיכמה כמנצחת: אני אומר לכן כי לא ידעתי אתכן.

קלארה רעדה בכל אברי גופה. היא ביקשה לפרוץ אל האם, לאחוז בכנף שמלתה ולספר לה, עד שייבש גרונה. וכבר נתרוממה וקרבה אל הבימה, אך הבימה היתה גבוהה ומבעד לשמורותיה המורדות לא ראתה את פני האם הנישאים אי-שם בסמוך לפני הצלוב. רק את נעלי האם ראתה קלארה, והן היו שחורות ומבריקות כמגפי הגרמנים, שנראו מבעד לחרירי האוורור של הבונקר. היא נותרה שם כורעת, אף כשכולן עזבו את הכנסיה. גם האם הפסיעה במהירות, גופה מרומם ומרוגש מנבואותיה, ועיניה נתונות בליבה.

אוויר בשׂום של אביב, חמים וחריף, עמד בחלל הכנסיה. מבעד לחלונות הגבוהים הוא פרץ, מתוך פקעות ירוקות עיניים הנרכנות פנימה כמבקשות לעטר את ראשי הקדושים הוא שטף, כבד, בר-שימוש, מוכּר מאי-כה. קלארה נשמה מלוא חזה, ורעננותו נתערבה בקרבה בריח כלי המיטה המתאווררים בשמש ניסן של ערב פסח, ובריח הסבון השוטף את סיפי החלונות והדלתות, ובריח המצות המנוקבות במותאם לשיניים הנוגסות בהן בהסתר. יום שלפני ערב פסח בבית-סבא. הספה חורקת בהידחפה ממקומה הקבוע, החלונות נאנקים בקולות דקים תוך התמרקות בנייר עתונים, המזלגות של פסח, והכפות, והסכינים, והצלחות משתקשקים בעליזות בתוך סיר הרותחין. ובאה דממת ערבית של טרם חג. זו הדממה העומדת עתה בכנסיה. השקט נפסק רק עם ציוץ הציפור המנתרת על אדן החלון, וזנבה מרקד ללא-הרף. צריך לסגור את החלון, חשבה, אסור לציפור לבוא לכאן. מקום קדוש, חשבה ביראה, קדושים סביב. הציפור מניעה זנבה כל-כך מצחיק, ומנפחת נוצותיה בחוסר בושה. קלארה קמה מכריעתה. בזהירות, על קצות אצבעותיה התגנבה אל החלון. ציפרני הציפור המחוללות דגדגו את כפה החבויה בין כפלי שמלתה. אלומת אור חמימה נחה על פניה של קלארה ועל גופה, והיא לא הזיזה גופה. שכחה, כי במקום קדוש דורכות רגליה, אף שכחה, כי בקשה לגרש את הציפור. הפשילה גרונה ועצמה את עיניה, והפקירה בשרה לליטופי החמה. אט לאט פשטו הקרניים וגלשו מפניה אל צווארה, ואל חזה, ואל בטנה. נועם לאה פשט בגופה כּנוֹעם לאחר רחצה בשרה במים קרים. באצבעות עוורות הסירה עטיפת ראשה וניערה שערותיה. קצותיהן דיגדגו צווארה המשוחרר. ריח הניצה הפורחת שב ונתערב בריח כופתאות מתבשלות. אמא מגישה את הכופתאות וסבא מרמז בגבותיו השחורות על כוסית היין שקלארה טרם שתתה. כבר היא שתתה וחם לה. חם בעטיפת שמלותיה. אצבעות החמה מלטפות בחשאי, שם, מבעד לאריג המחוספס. צליל פעמוני הכנסיה נשמע רגוע. עוד מעט, עוד רגע והיא תלך עם קריאת הפעמון. רק לטף נוסף, ואחר-כך תפסיע לכל אשר יקראנה הפעמון.

רגליה נסוגו אל הצל. אז ראתה אותו. שרוע היה על הארץ, בין אבני הפסיפס, מוצל וחוסם דרכה, והיא ביקשה להתפלל. לאיטה קרבה אליו, חותרת אל קרירותן של האבנים המוצלות. היא גהרה מעליו בפישוט ידיים, גופה הלוהט נמתח על שלו הצונן, והיא כנצלבת עמו אל עמוד האבן החום, וחוּמה אינו אוכּל. מיצחה רכון על אזנו, כי פניו מוסבים ממנה. בשפתיים חרוכות היא לוחשת באוזנו. תפילה ביקשה ללחוש, אך מפיה נפלטו רק הברות קטועות, חנוקות, שברי צלילים, שנתמזגו והלכו בקצב פעימות הפעמון.

קלארה לא זכרה כמה זמן שכבה כך מעולפת כולה בתוך עצמה, עד שחשה צינה הנמשכת ועולה ממנו. סמרמורות באו בעורה. הוא היה ככף יד מתוחה, שטוח ובלתי מושג. אבא, לחשה, והעבירה ידה בבור לחיו החסרה אבן פסיפס, שמחה למקום אחיזה. אצבעותיה העלו רק קומץ עפר תחוח.

חשה חמימות בכתפה. פקחה את עיניה וראתה אצבעותיו הצהובות של שץ מחליקות על כתיפה. נשאה אליו פניה. עיניו לא היו מוכיחות עוד. הן חייכו מתוך קמטי עפעפיהן. אולם דמותו עמדה זרה, וריח של פסח לא עמד בו.

פרק חמישי    🔗

א

קלארה התעוררה לקול נפץ של זכוכיות. מבוהלת מיהרה למטבח, בטוחה, כי המדף עליו הניחה את הכוסות והתחתיות, התמוטט. אפלולית חמימה עמדה שם, והכוסות התנוצצו באור קר כנגד קרני הליל החיוורות. החליקה אצבע על זיק אור שבכוס וכבר דמתה כי חלום חלמה, אך שוב נשמע נפץ זכוכית ובעקבותיו קללות בפולנית:

“הי, ז’ידים בני כלבה! לפתוח! לפתוח! דם כלבים!”

קילינסקי, הבזיק במוחה. הוא ושיכורים פולנים נוספים. מוכנית תרה באצבעותיה אחר צלבה.

“קרדְוֹ אין דֶאוּם פאטְרֶם אוֹמניפוֹטֶנְטֶם,” מלמלו

שפתיה, “אט אין כּריסטוּם יזוּם פֶיליוּם אֶיוּם אוּניקוּם דוֹמינוּם נוֹסְטְרוּם,” קיוותה כי המלים יעטו עליה לבוּשה שבמנזר, עד כי תהא מוּגנת מפני הקולות שלמטה, שהרי תפילתה הכל-יכולה שאֵם המנזר לימדתה היא נושאת. כשהיו מנכשות במעדריהן את העשבים השוטים מן הגינה, למדה מפי האם תפילתה. ומילות התפילה חדות היו כלהבי המעדרים, שהאכרים השחיזום למען ישמשו בידיהם נשק להתגונן מפני הכופרים הקופצים בלילות מן הרכבות. במנזר חשה עצמה בטוחה בהגותה מלים אלה, לפיכך המשיכה עתה, “קי נאטוּס אֶסט ספיריטיה אט מאריה וירגיני…”

מהר מהר היו שפתיה מלחשות, ואצבעותיה המצטלבות הזדרזו להשיג שפתיה. לא חשה בשאת אותה רגליה אל חדרו של שץ. דלתו של המדריך כבר עמדה פתוחה, ושץ לובש את מקטורנו החוּם בידו האחת, ובשניה חובש מגבעתו. משהשגיח בקלארה, נסתמן בזווית פיו חיוך מרעיד. הושיט ידו אל צלבה המוכסף, שהתנוצץ על כותנתה כמגן, ובשלפו מכיסו אקדח מבריק פלט:

“ידידיך באו לביקור לילה.”

דחקה את צלבה אל ליבה ורצה כנועה בעקבות המדריך. לרגע עצרה ליד החלון המנופץ. השגיחה בקבוצת צעירים, המתגודדים ליד פתח הבית כמתיעצים. לחש דיבורם הופסק מדי פעם בקריאות רמות:

“לפתוח, יהודונים!”

“לפלסטינה מוסקאַלים ארורים!”

“אדומים מצורעים!”

“אנחנו נראה לכם למי שייכת פולין שלנו, ז’ידים מצורעים!”

קול אחד פתח בשירת ההמנון:

עוד פולין לא אבדה לנו

כל עוד חיים אנחנו…

לפתע ניתך ברד אבנים, ונשמעו קולות מצווים, ודפיקות על הדלת, ושעטת מגפיים על המדרגות הרעועות, כמו בגיטו. בטרם הספיקו הבחורים לגלגל את שולחנו של שץ אל הדלת כבר נאנקה זו תחת מהלומות רגליים, ובפתח הפרוץ הופיעו ראשים פרועים, שיניים בוהקות ועיניים נוצצות.

“עצור!” שאג שץ ברוסית והם נרתעו לרגע לאחור. לידו צצו והופיעו גורפינקל ויהודה ושאר הבחורים מזוינים בכסאות, בקבוקים וקרשי מיטות.

דממה הושלכה ובה שב והדהד קולו של שץ:

“שימו לב פאשיסטים. מי שייכנס ראשון פה תהא קבורתו,” הוא ירה באוויר ורסיסי טיח לבנים נפלו בדממה כפתוֹתי שלג, “ימי הגיטו נגמרו.”

“אתה אל תאיים עלינו, קומוניסט ארור!” נדחק ובא קול מאחור.

“שלחתי להודיע למפקד האזור פולקובניק בויובייץ,” לא שת ליבו לקריאה, משתדל להשהות את הפורעים עד שיתארגנו הבחורים, “יעמידו אתכם לקיר.”

“לא בגלל כלבים מצורעים כמוך,” נשמע אותו קול מאחור, ובלוריות הפישתן הנוצצות בברק קר נעו לפנים.

“הכה ביהודים!”

“הצל את המולדת!” נשמעו קולות.

קלארה דחקה גופה כנגד הקיר וניסתה לסגת לחדר הבנות. קימורי גווה חשו בכל זיז וקוער. דמתה לרגע כנסה מפני הדמות האילמת בתא הצר של המנזר. היא לא חשה בכפור הננעץ בכפותיה היחפות. חם היה לה. חם עד מחנק. והשרשרת מכבידה על צווארה כשלשלאות. אילו היה קילינסקי ביניהם היתה מדברת אליו, היתה אומרת בשם האב והבן ורוח ה…. באצבעות סומות גיששה על פני הקיר, מחפשת דרכה. לברוח מפה. להסתלק במהירות. אילו הקצין הפולני פה היתה מתכנסת תחת סגינו. בפני אם המנזר היו הם כורעים ברך ומיחלים לברכתה. צווחת כאב נתמלטה לפתע מפיה משנתקלה בחודו של מסמר.

“יהודיה!” שמעה קריאת פליאה.

“אני,” פלטה כמו אז, עת קילינסקי הזכיר לה יהדותה.

עוד שמעה שברי זעקות ונפץ יריות והתרסקות עצים וכתישת זגוגיות. ואחר-כך באו ועלו ממעמקים קולות טרופים וערבוביה של חשכה עם זיקוקי אור, וחמימות מלוחה, לחה על שפתיה. אז באה אפלה מוחלטת.

ב

“איך מרגישה היהודיה שלנו?” שמעה קלארה קולו של שץ. היא נשאה את עפעפיה הכבדים. עיניו נוצצו לעומתה בקונדסות. לידו עמדה חנה סוחטת רטיות קרות לתוך קערת פח. פני חיימק הסגלגלים הציצו מתחת לזרועו של המדריך.

“לא טוב,” אמרה ברוב משמעות. משהו חנק את גרונה. דחקה אצבע בין כותנתה לצווארה, מנסה להשתחרר מן המועקה.

“אני מתכוון לראש, איך הוא?”

ניסתה להשיב, אולם הכדור שבגרונה נתגלגל ובא אל אפה ואל עיניה, והתנפץ לרסיסי דמעות. היא בכתה ללא-קול. פניה לא זעו על כרית הקש. רק הדמעות זלגו גדולות, נוצצות, מלחלחות את לחייה ונספגות בסדין הלבן בכתמים כהים. לא ניסתה לנגבן. שערות ריסיה דבקו אחת לרעותה עד שהפכו למסך אטום.

“איך מרגישים האחרים?” שאלה בלחש, תוך בליעת קילוח דמעותיה.

“טוב מאד,” אמר שץ, שלף ממחטה והספיג בזהירות פניה, “יודעים לספוג מכות, כרגיל,” נתחייך באותו חיוך מר של אמש, “את זאת יודעים היהודים מרגע היוולדם.”

“בפלסטינה יהיה שונה,” לחשה קלארה בכובד ראש.

“אם את מבטיחה הרי שיהיה שונה,” אמר שץ בכובד ראש.

“לחולה אסור לדבר,” התעוררה לפתע חנה מקפאונה, והרגישה בשרֶיָה כנגד שץ, “קישטה, קישטָה חתולים, החוצה!”

למחרת קמה קלארה ממיטתה שתוקה ומכונסת בתוך עצמה. אף כשסיפר לה שץ כיצד הבריחו את הפולנים במקלות ובאקדח היחיד שירה אל בין רגליהם לא הגיבה. רק שאלה אם יוזף בויובייץ בא לעזרתם.

“זהו ענין בינינו היהודים לבין הפולנים,” השיב שץ ברוב משמעות, “לבויובייץ אין חלק בזה. אולי לפליישהאקר,” והוסיף בצער, “חבל שהמשטרה החרימה אצלי את האקדח ואת הרשיון. עתה נצטרך להסתיר את הנשק.”

אמרה קלארה בלחש כממשיכה חוט מחשבותיה:

“מגרשים אותנו.”

“מגרשים,” נענה שץ כהד והביט אל נקודה נסתרת.

“לא הגרמנים.”

לא הגרמנים." השפיל שץ את עיניו.

“הפולנים.”

“הפולנים,” נתבייש לשאת עיניו כדי לא לראותה בקלונה.

“למה?”

“זאת אני מנסה להסביר לך כל הימים,” שמח על שאלתה, “כי אנחנו יהודים.”

“אני הנני קתולית,” שבה לסורה.

“קתולית יהודיה,” אמר שץ בעצב.

“אולי הם לא ידעו שאני מתפללת אל ישו?”

“לא היו משנים דעתם.” “במנזר שינו,” נתעקשה קלארה.

“כל הנזירות?”

שתקה רגע ואחר כך אמרה בקול מעשי:

“מתי ניסע לפלסטינה?”

“בקרוב.”

“משם לא יגרשו אותנו?”

“שם נילחם.”

“ופה?”

“פה אין יודעים אפילו להתגונן.”

“אתה יודע גם להילחם,” אמרה בחמימות.

“הייתי עם הפרטיזאנים,” נתגאה כנער, בהחליקו על דשי מקטורנו.

“והקצין לא בא,” נזכרה.

“איננו משלנו,” שב לקולו הרציני.

“איפה אשתך, המדריך שץ?”

“רוצה לדעת באמת? הלכה יחד עם הוריך ועם שאר היהודים.”

“אל האומשלאגפלאַץ.”

“לשם.”

“גם ילדיך, כלומר… מתו.”

“אחד. היה לי תנק. הלך עם אמו. אני עבדתי אותו יום בבית-המלאכה למגפים. אחר-כך ברחתי. ליערות. נותרנו שנינו לבד,” השפיל את ראשו כמצפה למתת חסד.

אף קלארה תלתה ראשה על חזה, אך מיד נתאוששה ואמרה כמנחמת:

“כולנו נותרנו לבדנו. מינה, ויהודה, וחנה, וחיימק. ואפילו גורפינקל ושולה. כאן נתאַחד למשפחה אחת.”

“את צודקת, קלארה, בהחלט צודקת,” הבליע שץ רוקו.

ג

הבנות לא סלחו לה לקלארה היותה מעורבת בהתנפלות הפולנים. אף האשימוה בגרימת ההתפרצות. שץ הצליח לעצור בעדם בקולו ובאקדחו, באה קלארה וקילקלה את הכל. לא היתה צריכה להסתובב שם בלילה. ולא לרוץ אל שץ כאילו הוא אביה מולידה או אהובה מלידה.

“אם צלב לך אז את מחוסנת?” קראה גוסטה ארוכת האברים ובהירת הפנים. זה כבר נשתוקקה לומר לה לשוכנת כבוד של המנזר מה דעתה על הצלב. אף היא נשאה קמיע כגון זה מן היום שהחלו מרכזים את היהודים בגיטו. זהובת שיער היתה, וגבוהת קומה, ואביה הכין לה תעודה המעידה כי הנה בת הגזע הארי. שימשה זבנית בחנות הבדים של בולסלב ויקוֹפּני, מקודם חנותו של אביה. מדי שבוע היתה מעבירה חבילת מזון לאבא ואמא. קמיע הצלב היה מתנוצץ על חזה הילדותי של בת השתים-עשרה כאות הצטינות על חזו של ותיק מלחמה. עד שבא הנרי בן כיתתה והכירה. זכר לה ימי צאתה את הכיתה בשיעורי הדת, ורגז. יהודיה אסור לה לשאת צלב! נזעק מלוא גרונו. ובולסלב ויקופּני נאלץ לפטרה. להוריה לא הגיעו עוד חבילות מזון.

“לא תמיד מביא הצלב מזל,” הוסיפה גוסטה, “לא תמיד מביא בטחון,” אמרה בנימה של מורה בכיתה, כשהיא נשענת על מרפקיה כנגד דופן המיטה. השעה היתה מאוחרת, לאחר כיבוי האורות, וקולה היה חנוק וזועם.

קלארה לא השיבה. היא חשה באשמתה, והיתה שוכבת ללא נוע, עיניה נעוצות בתקרת המיטה שמעליה.

“לא אנסו אותך,” נשמע קולה של מינה מלמעלה, מעליה, והמילים ניתזות מן התקרה ופוגעות כאבנים בזגוגיות.

קלארה הטיחה אגרופיה הקפוצים בקרשים שמעליה.

“טהורה נשארת,” לחשה מינה, “בתולה טהורה,” לא שעתה לנפץ האגרופים.

“מה את מדברת פתאום,” לא נתאפקה קלארה ולאטה אל בין הרווחים של הקרשים. מיטתה של מינה העיקה מלא כובדה.

“מינה מדברת,” לחשה גוסטה בפתיעה, “הקשיבי, שולה, מינה מדברת. פתאום התחילה לדבר.”

“איך זה להרגיש גוף בתולי,” אמרה מינה אל התקרה, “גוף חתום ושלם, והמלחמה מאחור,” אמרה מינה.

“את מדברת משנתך, מינה,” נתרוממה קלארה באחת ושבה ונשתפלה מחמת החבטה שנחבטה בראשה.

“סוקלסקי אף פעם לא התפרץ,” לחשה מינה ועיניה עצומות, “תמיד ציפיתי לו. היה בא בכל יום אָלף בשבוע. לאחר המיסה. ומביא עמו את הצלב. הצלב מאיר במרתף כמו כוכב.”

“מה נטפלתם אל קלארה,” נזעקה חנה, “המתינו עד מחר, כשתספר למדריך. כבר הוא ידבר עמכן!”

“שקט שקט,” נשמעו קריאות מכל עבר, “רוצים לישון. ששקט.”

לרגע נשתררה דממה מתוחה, עוצרת נשימה בציפיה דרוכה, כבוחנת מי יפירנה, עד שנתנפצה כנגד קולה של שולה:

“לולא גורפינקל שלי כבר לא היתה כל כך בתולה, העלמה הקדושה מסט. הלנה. לא רעבה אפילו יום אחד.”

“אז מה?” סיננה חנה, “אולי רוצה את העודף ממה שאכלה?”

“שקט. שקט.”

קלארה האזינה בכל אבר מאברי גופה, מצפה עד כאב, שמינה תשוב ותשמיע קולה. מינה אינה מרבה לדבר. עתה הזכירה את סוקלסקי. וכועסת עלי. הרי רק למטבח יצאתי. אותה הציל סוקלסקי. ואותי קילינסקי. שניהם פולנים. אנשים טובים. מה לעשות כנגד כל ההאשמות? מה לעשות?

“מינה,” לחשה קלארה, “מינה, את שומעת אותי?”

“מינה,” התחננה, “מינה, אבוא אליך למיטה, מותר?”

תשובתה לא באה והדממה העיקה כמו בתאה האפל שבבית-המנזר. לילה לילה היתה מצפה שפלה תדליק את פנס הנפט, המבשר בואה של תפילת הליל. פלה ידעה ציפיתה של קלארה לאור זה, שיבשר צלצול הפעמון וזמן התפילה, לכן היתה מתאחרת. פלה עדיין לא החליפה עם קלארה אפילו משפט שלם אחד. אם המנזר אוסרת לשוחח שלא לצורך. ומה צורך לה לפלה לשוחח עם היהודיה? רק לסטיפה לוחשת פלה מדי פעם: “היהודיה הזאת יראה את צלצול הפעמון כשטן מים קדושים.” קלארה ביקשה לדבר עם מישהו. אפילו עם פלה. לספר לה על החוץ. בחוץ יש הרבה דברים. הרבה אנשים, וסוסים. הסוסים מובילים את היהודים לבור שבקצה הגיטו. גם הילדים מובילים כמו הסוסים. כתמורה מקבלים לחם, או מרק. בחוץ מרפא אבא חולים לאחר עבודת הניקיון ברחובות וארשה. אבל החולים מתים. והרחובות נקיים. הגרמנים מתהלכים בהם לכן הם נקיים. גם הפולנים. אבל הנזירות לא פולניות הן. רק נזירות. שפלה תדליק את פנס הנפט. וקלארה תספר לה עוד דברים רבים על החוץ. דברים מענינים. אפילו לאם המנזר לא סיפרה. שיצלצל כבר הפעמון. כתמיד בשעת ליל. שני צלצולים בלבד. הנה, האור כבר מפציע. פלה הדליקה את הפנס. עתה מותר להתלבש. בזהירות, שלא להרגיז את הדמות שם, בפינה ממול. כל העת אורבת לה הדמות ואינה נעה. בחשאי מתרוממת קלארה מדרגשה ובזריזות לובשת בגדי נזירותה, כשעיניה אינן משות מאותה פינה. נדמה לה שעת מרובה היא פורפת צווארון שמלתה, קושרת ומתירה אבנטה, ושוב מהדקתו סביב מתניה. אף-על-פי-כן עדיין איננה מעיזה לנוע ממקומה. רק עם השמע מנגינת הצלב היא מחליקה בגבה לאורך הקיר הנגדי, פותחת את הדלת פתאום, וכבר היא בפרוזדור, מפליגה אל אולם התפילות. פלה בפרוזדור. קלארה מבקשת להודות לה על שפע אורה. אך לפלה אין פנאי להאזין. עוברת היא מתא אל תא, מקישה באגרופה וקוראת לתפילת חצות. קלארה רוחצת פניה וידיה. יודעת היא שרק בעוד כמחצית השעה יתאספו כולם לפתוח בשיר ההודיה. שוב מתירה וכורכת אבנטה, ובאה ראשונה לבית-התפילה. העששית התלויה מעל ראשו של ישו ממצמצת בעינה בחמימות, אולם פני הקדושים שעל גבי הקירות חמורים כפני ריבונם. רק הילה אחת, העוטרת פנים חיוורים של אשה במטפחת לבנה, רומזת אליה בחביבות. העששית תחתיה מהבהבת כנר שהיתה אמא מדליקה בערבי שבתות. אך שם בערו ארבע להבות. הרבה הילות כסופות כאן. ואין מי שיברך. אמא היתה מברכת, אף-על-פי שאבא לא התפלל. אמא אוהבת את שלהבות הנרות, לכן היא מגביהה את קלארה מעל לשולחן, למען תיהנה בהנאת אמה. פני אמא ניבטים מתחת להילת ראשה של הקדושה. אף לחייה בשרניות, וסנטרה מעוגל. קלארה נתקרבה על קצות רגליה אל התמונה. סט. הלנה כתוב ממעל, באותיות זהב מקושטות, וקלארה יודעת, כי אלה הן פני הדמות החרותים על שער הנחושת שבכניסה. אולם שם הפנים עצובים יותר. לו היתה יכולה להציב את דמות השער ליד ישו, לא היתה חוששת להיכנס תמיד לבדה.

קלארה נסוגה לפרוזדור, אל פנסה של פלה. הנזירות אינן מזדרזות. אפילו אם המנזר מתאחרת. הטירונית תמיד מקדימה, וזה סימן לרעה לה, שוב תטיף לה האם בקולה הרך והסולח, כאמירת בוקר-טוב היא תאמר: עוד לא למדת להתלבש לאט, כיאה לכלה מקודשת. שוב טרקת בדלת תאֵך. איני יכולה להתלבש יותר לאט, אם קדושה…, משיבה קלארה בהצטדקות, ומבקשת לספר על הדמות האורבת לה אף כאן, מאחורי המזבח. מקווה היא בלבה שהאם תסיר עטיפת ראשה ותעביר ידה על שערה. אך האם ממשיכה מבלי לשעות לדבריה, החריצות מעלה טובה היא, בתי. היי תמיד מוכנה לקבל פני החתן. מעשינו הגשמיים מן הדין לעשותם לאט, כשהלב מכוּון לשמים. כן כן, אם קדושה, מזדרזת קלארה להבטיח, רק בפינה… בתא… להבא עליך להיזהר, בתי. ציוּת, צניעות הם מיסודות ביתנו. כן, אם קדושה, משתחווה-קדה קלארה.

דשדוש רגליים רכות מרתיעה אל קיר הפרוזדור. נזהרת היא לא לעורר תשומת לב בהתקרב טור הנזירות. כפותיהן שלובות, רגליהן מפסיעות לאיטן, צעדיהן איטיים, והאם סוגרת על התהלוכה. דמומות הן פוסעות, והמטפחות הלבנות, המעומלנות, מנצנצות כעיני מלאכים טובים. פנסה של פלה כבר איננו בידה. הוא קורץ מקצה הפרוזדור, כתוחם גבולה של הקדושה. קלארה כורעת מאחוריהן. אף הפעם לא הזמינוה להתקרב אליהן, ולא שיתפוה בלכד-קולות ההלל. כתיפיה חסרות מגן כנגד הדמות הקרבה בחשאי, וידיה בספר התפילות.

קולות צלולים לנזירות, וקלארה מפליגה בקולה הדק על קצף גלי הניגון כעל פני אגם רוגע. תשע כלות הן עתה, כך נוהגת האם לכנותן, וכולן כורעות בפני החתן המוקע אל צלבו. קלארה נושאת את עיניה בהסתר ותוהה על פניו הקמוטים, המעונים. ראשו טובל בעלטת צללים זעים. לחייהם הוורודות של הקדושים מבהיקות כאילו סיימו זה עתה ארוחה דשנה. רק פני הלנה נשארים סכופים. וכתפה של קלארה חומדת מגע שפתותיה.

קולותיהן של הנזירות צלולים כמי הבאר. עולים הם מעלה מעלה, אל נברשות הגביש הכבויות, המנצנצות באורן המת, ומשפילים ונכנפים תחת הצלב שמאחורי המזבח. לחיי ישו שחומות ונפולות כלחיי אביה כשנשקה לו נשיקת פרידה, וידעה כי מסגירה היא אותו לידי הגרמנים. הבחילה המתקתקה עולה מלחייו כמקברי המתים הנפתחים בגיטו עם שחר. על פניו של ישו אין זיפי זקן. אבא היה מקפיד לגלח זקנו עם שחר, לפני צאתו לנקות את הרחובות הלבנים. אילו היה ישו יוצא לרחוב המושלג, לא היה שב עוד. היה נותר בשלג הלבן כיהודים רבים אחרים. אבא התקין לעצמו מברשת מצינוריות הסטתוסקופ. אני בודק את לב המדרכות, היה מנסה לבדר את אמא בשובו קפוּא לעת ערב. ידי אמא הרועדות אינן מדליקות עוד נרות. ה-ל-לו-יה ה-ל-לו-יה. צליל ענוג להללויה העולה משפתי הנזירות. ופניהן כבושות בברכיים.

הדממה שקמה לפתע חדרה לליבה של קלארה כמפל שוצף. כבר מתרוממות הנזירות מכריעתן, ושמלותיהן מנערות תפילתן. כרוחות רפאים הן חומקות מן הכנסיה. קלארה נשרכת אחריהן בכתפיים עמוסות אשמה. פלה חולפת במהירות, והפנס נעלם יחד עמה. אפילו לא האירה את הפינה החשוכה שבתאה.

“מינה,” שבה ולחשה קלארה אל קרשי המיטה המעיקים מלמעלה ככתלי המנזר, “הקשיבי אלי, אספר לך הכל…”

כל אותו לילה העיקה הדממה.

בארוחת הבוקר לא הזכירו הבנות את הלילה שעבר. קלארה ניסתה למצוא חן בעיני שולה עמה עבדה במטבח. אף-על-פי-כן לא שיתפוה בשיעור של לימוד האקדח. שץ בישר להם בסודי סודות על השיעור. במרכז ההנהגה החליטו, שכולם צריכים לדעת להשתמש באקדח. אם תישנה ההתנפלות נשיב להם עם נשק ביד. אולם גורפינקל לא קיבל את קלארה לשיעור.

“קודם כל שתסיר את הצלב,” אמרה גוסטה.

“מה זה חשוב,” ביטל גורפינקל דבריה.

אחזה שולה באזנו, נתרוממה על קצות אצבעותיה, הקריבתה אל פיה, ולחשה-ליקקה-צעקה:

“זה חשוב מאד!”

שץ טרוד היה באותו ערב בענינים הקשורים לנסיעה לארץ-ישראל, ולא נתפנה אל קלארה. חיימק ניסה לנחמה, שאף אותו אין משתפים בגלל היותו צעיר, אך היא לא נתנחמה.

בלילה ראתה אותם מבעד לחריר המנעול, כשהם מסובים סביב לאקדח הזוהר בברק מסתורי, ועיניהם נוצצות כפלדה. פניהם מתוחים בדבקות, מתוך שכחה עצמית, כפני הנזירות בשעת התפילה, כאילו לא השאירו אותה בחוץ. גורפינקל היה מדבר בלחש על מעלותיו של ה“כלי,” שיורה אוטומאטית, ואפשר לשאתו על הגוף מבלי שיכירו מבחוץ. אף הזכיר את גבורת לוחמי הגיטאות והפרטיזאנים, וחשיבותו של ה“כלי” להתגוננות מפני פורעים והתועלת שיביא בארץ-ישראל. את ליל ההתפרצות לכאן לא הזכיר, ואת מעשהו של שץ לא סיפר. אף-על-פי-כן הקשיבו לו כאילו המדריך שץ בכבודו ובעצמו נואם. פני שולה האזינו בדריכות, כמורה הבוחנת תלמידה. מינה היתה עונבת ומתירה צמתה, ואילו יהודה השותק מפזיל מדי פעם מבטים עמומים כלפי מינה וכלפי האקדח. גורפינקל פרק את ה“כלי” והניח חלק חלק לעצמו. לאט ובקול חגיגי היה מסביר תפקידו של כל פרט ופרט במכונת ההרג, כשהוא מאריך דיבורו על חשיבותם של סלילי הקנה, ושל הכפתור בקצה בית-המחסנית, ושל הניצרה.

המאזינים ישבו פשוטי צוואר, חתומי שפתיים, עיניהם קוטפות מלותיו של המרצה בעודן על שפתיו, וקלארה ביקשה להיות בקרבם.

 

חלק ב': קפיצות על חבל    🔗

פרק ראשון    🔗

א

משהבחינו מרחוק בחומה הסוגרת על מגדל רם, פלטה קלארה בפליאה, כשנימת אימה מבצבצת בקולה:

“שוב מנזר.”

“פה כנראה המקום,” אמר שץ בהקלה וניצוצות שמחה מתמלטים מגרונו.

הוא נשא ידו לסימן מנוחה ופרק תרמילו הרחב, העטור רצועות עור חומות כצבע חליפתו ומעילו. השיירה עצרה. נשמעו נשיפות קולניות מחמת מאמץ העליה שנמשכה כמחצית השעה.

נהג משאית מאֵן להסיעם בדרך העפר. אם אתָקע בחור הנידח הזה יתחרבן כל העסק, טען בחריפות כנגד שץ, שעמד אותה שעה פעור פה מול העברית שבפיו. הנהג לא פרש לאיזה עסק כוונתו, אולם נשבע בחייו ובחיי זקנו של מוחמד הנביא, כי הטירה נמצאת בדיוק בקצה של דרך העפר. וכששאלו שץ מה המרחק לקצה הדרך, טיפס וירד מתא-הנהג, שמט מראשו את כומתתו הצבאית, שסמל הצבא הבריטי נתון עליו, התיז סילון של רוק מבין שיניו ודירדר בעקבותיו: רואה לאן נפל הרוק, קצת הלאה מזה, באותו כיווּן, מרחק של עישון סיגריה אתה מגיע לטירה ופוגש את אמנון. תלתליו הצהובים היו מרקדים עם טילטולי ראשו. אולם שץ לא ויתר, כי אם שאל אם בטוח הוא שאמנם זה המקום אליו היו צריכים להגיע. נתן בו הנהג עיניים שובבות, הושיט ידו אל ליבו של שץ ואמר-שאל: אתה, הניח ידו על עיניו, רואה, והסיג ידו אל ליבו, אותי, ככה תראה את הטירה בעוד עשר דקות, מכסימום עשרים ארבעים דקות. וכשאתה מגיע לשם אתה מוסר דרישת שלום לנזיר המתבודד המצפה לכם בכליון עיניים כמו אם מינקת, הלא הוא אמנון בכבודו ובעצמו. תגיד לו מאיציק הג’ינג’י המשרת את בני עמו בצבא הוד מלכותו. הוא קפץ על כבש המכונית, פתח את דלת התא, ושב וסגרה, יצא וקרב אל שץ, שעדיין עמד כפוסח על שתי הסעיפים אם משטה בו הבחור הארצישראלי הזה או שנתכוון באמת ובתמים לדברים שהוא פולט בקצב של מכונת יריה. אמר לו איציק: תגיד לו שמיכל מבקשת לדעת על הפליטים ועל הפליטות, שהוא מחנך, ולאחר התגרדות של מבוכה, בעיקר על הפליטות. הוא התרחק כמטווחי יד, קרץ בעינו כלפי שץ, מתח את הבטלדרס הבריטי מצבע הזית שעליו, חבש כומתתו מעל לעין ימינו מעשה בן-חיל, וכבר ישב בתאו, נוהם יחד עם מנועו וידו מפליגה תוך נפנוף קונדסי. ארגז המכונית הריקה ניטלטל ברעם על פני הכביש המשובש ודהר בעקבות היד הקטנה והולכת.

“נדמה לי שמגיעים,” העֵז גורפינקל ופצה את פיו, ולא שת ליבו למחמאותיה האילמות של שולה.

מינה הטילה את שק החפצים שלה בסמוך לילקוטו הרוסי של יהודה, ישבה בשולי הדרך, הסירה מטפחתה הדהויה מראשה העטור שתי צמותיה הקלועות, מחתה בה זיעתה ושאלה:

“מותר?”

יהודה לא השיב אם משום ששקוע היה בהתרת חותלותיו וחבישתן מחדש ואם משום שלא נהג להשיב לאיש. אמרה חנה תוך שחרור גופה המלא מבד שמלתה שדבק לעורה כשהיא מורטת לאריג בגבה ובאחוריה בשתי אצבעות:

“הניחי לשתקן העקשן הזה. פרא אדם. אני לא הייתי פונה אליו בעד כל הון שבעולם,” חתמה במשיכת כתף, מבלי לגרוע עיניה משער ראשו הארוך והחלק של יהודה.

שץ זימן אליו את כל שלושים ושניים הנערים והנערות, הושיבם בחצי גורן כשפניהם אל מול חומת הטירה ופתח בקול נמוך, ממתיק סוד:

“לפנינו טירת קורנה. מכאן קרובה הדרך לארץ-ישראל. רק נחצה את הים וכבר אנחנו שם.” הוא הפסיק לרגע, לקלק שפתיו החרבות, הציץ בזהירות לאחוריו, ואחר שנתן מבטים רבי משמעות בנערים הנמיך עוד יותר את קולו, “בטירה ממתין לנו שליח מארץ-ישראל. הוא יהיה האחראי עלינו, על כולנו,” חזר והדגיש.

לא נתאפק גורפינקל ושאל ברוגזה:

“מה פירוש עלינו? גם עליך?”

“גם עלי,” עיקם שץ שפתיו בחיוך שלא עלה בפיו, “אַל דאגה,” הוסיף, “שליחים מארץ-ישראל אינם נופלים ממני. ייתכן שבפרטיזאנים לא שרתו, אבל גם הם יודעים פרק בהלכות מלחמה. יש להם צבא מחתרת בשם “הגנה,” והמובחרים שבהם ובעלי הוותק והניסיון נקראים פלמ”ח."

שץ החל מונה מעלותיהם של שליחי הפלמ"ח, שהם בעלי נסיון רב ובקיאים בכל השפות של ארצות הים התיכון, מכירים את שביליה של כל ארץ וארץ, יודעים לנהוג באניה כמו בסוס ערבי, שנים רבות התאמנו בכל סוגי הנשק ואף למדו בקורסים מיוחדים למלחמת פנים אל פנים. לימדום אפילו כיצד לנהוג בעולים המגיעים ממקומות שונים בעולם.

לאחר דומיה של רגע הוסיף, “כל מה שסיפרתי לכם חייב להישאר בינינו. אסור לגלות לאיש.”

הם ישבו רכוני גב, מאזינים בדריכות לדבריו הקולחים של שץ. בדריכותם כאילו הביעו קבורת הסוד שהערה לקירבם המדריך. שתיקתם היתה חגיגית, שתיקה של שבועה.

הדרך נתעקלה סביב גבעה עטורה גפנים, השפילה לגיא ששביל עזים נתמשך במדרונו, חצתה חורשה של עצי אורן עתיקים, אולם מגדל הטירה בו חזו לפני כשעה לא הופיע עוד. הגבות המהלכים לפנים והנשיפות הכבדות הפוסעות מאחור הטילו על קלארה מורא. הספק החל מתגנב אל ליבה. אולי לעולם לא יגיעו לאותו מקום מובטח. שמעה רק דשדוּש רגליים רבות שהפכו לשעטה עמומה, והיא, קלארה, מהלכת בשיירה המוכרת לה. פעמים כה רבות חזתה בגוש האין-סופי המהלך ללא ראשים. רק רגליים. עתה מהלכת אף היא ואין בכוחה לפרוץ מתוך הסְגור.

בבת ראש נינערה, קרבה אל שץ המהלך קדימה, ונגעה במקטורנו. נגיע? שאלה, וכבר ידעה לבטח, כי שץ יביאם אל הטירה.

יותר משהיה שץ להוט לבוא למקום החדש היה להוט לפגוש את השליח מן הארץ שיקבלם בשער הטירה. אם דומה הוא לאותו אדם הלבוש בקפידה ועושה נפשות בסאלינובק למען העליה, הרי שימצאו שפה משותפת. אני הנני אדם נוח, הירהר שץ בסיפוק. יכול אני להגיע לעמק-השווה אפילו עם השטן בעצמו ובכבודו. אעמיד לרשותו את נסיוני, נסיון של עסקן ציוני ותיק ופרטיזאן אינם קטלא קניא. לעונג רב לי להכיר שליח מן הפלמ"ח, אומַר לו. אמנון שמו. שם משונה. לא משה ולא אברהם ולא יצחק. נדמה שגם הנהג שייך לחבורה שלהם, ובכל זאת שמו יצחק. איציק, יהא איציק. אבל השם אמנון אומר דרשני. מוטב כך. אולי הגיע שעתי לנוח מעט. הנה מזומנים השליחים מן הארץ להתחלק באחריות. וכי אינם יכולים להביאנו ארצה מבלי לדחוק את רגלינו? מכל מקום, אם בן גילי הוא נסתדר. בן כמה אני?

שץ הביט לצידיו. קלארה כבר הלכה לה ולא שמעה, כי בן ארבעים ושמונה הוא. קשה להאמין שאדם מבוגר יהיה שמו אמנון. לא מצינו במקרא אמנון מבוגר. אלא שזה ודאי איש מבוגר. אולי יש לו לאמנון תמונה מבנו שבארץ-ישראל, וגם מאשתו. לי אין אף אחת. אם בנו בן ארבע-עשרה הרי גילו כשל תֶנק שלי, אילו היה חי. שץ עצר לרגע מופתע. הנה קרא לבנו תנק. מאז שנלקח ביחד עם אסתי אמו הפך הוא תנחום והיא אסתר. עתה הוא תנק. הרי זה סימן טוב, סימן טוב למה? אפשר משום שנותרתי לבדי לכן נשלחתי על ידי ליכטמן בראש קבוצה זו. גם סיכּון יש כאן, שהרי עליה ב' איננה סתם נסיעה, והם ידעו נסיוני הקרבי. נו, וגם אוטוריטה לא חסרה בי. רק קלארה פעמים חומקת מתחת לסמכותי. לכך היא צעירה, שתחמוק. בקורנה לא יהיה לאן. ובארץ-ישראל נהיה שנינו עולים צעירים, היא ואני.

רק עתה חש בתרמילו הנינעץ בכתפו הימנית. הוא עצר כדי לרפות את הרצועה. קולות נרגנים הגיעו לאזניו.

“לא תעינו,” השיגוֹ קולו של גורפינקל, אשר עתה נכנע להפצרותיה של שולה כדי לוודא דרכם.

“לא,” זרק שץ קצרות בקול רם, והעמיס תרמילו על גבו מבלי לרפות רצועתו.

הכתף שבה להתחכך עד שנאלץ לסמכה באגודלו. רוגזו גבר בו. כבר אינם סומכים על שץ. אפילו ביער היה מוצא את הכיוון הנכון. זכר בבירור את ליל הברקים והרעמים והגשמים, כשהוביל את המחלקה לבסיס בדרך עקיפין. היה זה לאחר פיצוץ מסילת הברזל. הקרונות קברו תחתיהם את הקטר הגוסס והגרמנים היו מתרוצצים מסביב ויורים לכל הכיוונים. גם בצרפת נדע את הדרך לבסיס. נכיר את השבילים. חשוב יותר להכיר את השבילים לליבות בני-אדם. בזמן שלום האדם הוא העיקר ולא הפעילות. אם השביל ללב נהיר לך תדע גם את הלב. ובעיקר את שבילה של קלארה. אין להכחיש שקלארה יקרה לו במיוחד. אולי אגלה לה זאת באחד הימים. לאחר שאפרוק את התרמיל הארור הזה ואיפנה מדאגת הכלל. השליח מארץ-ישראל יעזור לי. אולי יקרה לי מפני שמזכירה את אסתי בצעירותה, אולי מפני שהצלתה מידי הנזירות עלתה לי בקשיים. צריך לבדוק בלב.

שץ נשא את ראשו. ריח של ישוב עלה באפו. מנסיונו הכיר ריח זה של עשן סמוי, מעורב בגללי בהמות, הנודף למרחוק. ביקש לבשר תגליתו לחניכיו, אך כבר נשמעו קריאות רווחה מאחוריו. הטירה הופיעה במלואה. תעלה חרבה, סבוכת צמחיה, הקיפה את החומה בחגורת ירק, כשגשר של עץ מתפורר מגשר אל שער העץ. שני מגדלי שמירה עגולים ומאובקים עמדו זקנים ומצולקים כשומרים שכוחי אדם. אניצי עשב יבש השתלשלו מן האשנבים הפעורים כשפמות אפורים.

“יפה כאן,” לחש חיימק על אזנה של קלארה בזכרו את שער בית היתומים של טאשקנט, ואת חומתו החשופה.

“אהם,” המהמה קלארה, ועיניה מגששות על פני השער שמא חרות בו שם של קדושה.

יהודה דחק בחשאי מרפקו כנגד חומת האבנים כבודק חוזקה. “חזקה,” לחשה מינה בנגבה זיעתה תחת צמותיה מבלי להסיר מטפחתה. “מה פתאום הביאו אותנו לבית-סוהר?” נתרעמה חנה לאחר שישבה על מזוודתה, מזוודת עור חזיר צהובה, ואם יסגור אותנו השליח הזה מפלסטינה, וישים את המפתח בכיסו מה נעשה? אולי ארצה לנסוע העירה לקנות איזה דברים למחסן הבגדים."

דחקה שולה לגורפינקל וציוותה בלחש:

“לך תגיד לחנה שתסתום את המחסן שלה.”

גורפינקל היסה את חנה על ידי שהניח אצבעו לשפתיו כמבקש שקט. היא הביטה אליו בעיניים מצועפות ואמרה:

“בודאי, גורפינקל, שאשתוק, אם אתה אומר. מזמן טענתי שהגיע זמנו של שץ לנוח.”

שולה קרבה בצעדים מהירים, ובעמדה מלוא קומתה הזערורית מעל חנה, היושבת בהרחבה על שתה המשתרע לרוחב מזוודתה, סיננה:

“תשתקי כבר פטפטנית.”

שץ הקיש באגרופו אל השער. ראש מקורזל בעל פנים שחומים הציץ מבעד לפשפש. עיניים שחורות מחייכות בקונדסות הביטו בהם בסקרנות גלויה. הראש נעלם והשער נפתח לרווחה. אמנון נזדרז ונסוג למרכז החצר מבלי להמיש חיוכו. גבוה היה, גוֹן עורו כעין הקאקאו המהול באבקת חלב, שהיו מחלקים אחת לשבוע לארוחת הבוקר בקיבוץ. קלארה תמהה על חבל הקפיצה, העשוי סיבי פשתן וכרוך על שתי כפותיו השחומות, כמזומנות להרקיד רגליו הערומות, המכוסות עד מחצית ירכיו במכנסי חאַקי קצרים. היא צימצמה את עיניה בפתיעת קנאה, והיתה מתבוננת מבעד לשמורותיה הסגורות למחצה בשערו המסתלסל על שוקיו, הדומה להפליא לשער ראשו. פניו החלקים, המגולחים למשעי, שיווּ לו מראה של נער כבן שבע-עשרה-שמונה-עשרה, אף כי ודאי בוגר היה בשנתיים-שלוש.

“שלום שלום,” היה השליח ממלמל ומכוון בידו שיקרבו אליו. שץ נשאר ליד השער, כשומר על הפתח לבל יתגנב זר לקרבם, ותוך כך הגניב מבטים לעבר השליח. עוד קיווה כי לא זה הבחור במכנסיים הקצרים ובחבל הקפיצה יהיה מפקדם, אך כבר החלה החימה מציפה את פניו. כשנכנסה האחרונה, מתנשפת עם מזוודתה, סגר את השער מעשה בעל בית, הסיט את בריח הברזל והניחו על שני הווים. רגע ארוך השהה את גבו מול אמנון. משנסב, עדיין היה אמנון מתבונן בו בחיוכו החשוף, שעתה, בראותו את פני שץ, נתרחב עוד יותר.

“שלום,” קרא השליח מרחוק, והוסיף בהבלטת סנטרו הרבוע והמוצק לעומת בני הקבוצה, “כולם כאן?”

שץ נענע ראשו לחיוב. הוא סקר באותו מבט של בעל המקום את חצר הטירה, ואת בניני האבן הנמוכים, בעלי החלונות הזעירים כצהרי תאים של בית-סוהר. המגדל הגבוה הכניף תחת צילו הארוך, המתמשך עד לחומה, רצועת אבני החצר. בעוד קרניה המלוכסנות של השמש אוספות שיירי נגהן באה צינה קרה מן הפתחים האפלים, עד כי שץ זקף צווארון מעילו. השליח החליק בסנדליו הקלים על פני המרחק שהפריד בינו לבין הקבוצה, דלג על החבל שנשתרבב תחת רגליו, כרכו על מתניו, ענב קצותיו בצידו הימני, כּיחכּח בגרונו וחזר ואמר:

“שלום,” ואחר שהות, “שמי אמנון.”

נצטופפו כולם ודבקו זה אל זה ועמדו מולו בפקעת עגולה וסגורה, כשהם סוקרים אותו בעירנות מתחת למצחיהם. לחשה קלארה לחיימק:

“הוא יפה.”

חנה אמרה בקול רם ביהודית, כשהיא דוחקת במרפקיה את המצטופפים ליד מזוודתה:

“אני מתערבת אתכם שהשליח מארץ-ישראל עוד לא התעורר. ודאי ישן באחת המאורות המסריחות האלה, והשאיר את הצוציק הזה לשמור שנתו. מלאך נאה לו לשליח,” סימה תוך הגלשת עיניה על פני גווֹ של אמנון.

גורפינקל החל מפלס לעצמו דרך לקראת השליח, אך שץ הקדימו והושיט יד גרומה ואדומה: “שץ, מדריך הקבוצה מתנועת יונגמור. את מי יש לי הכבוד להכיר?”

“אמנון,” חזר השליח על שמו ולחץ בחמימות ידו של שץ, “חודש וחצי מחכּה לכם,” הוסיף בשמץ של תרעומת.

“להגיע מפולין לצרפת מלאכה לא קלה, חבר שליח,” ניסה שץ לעקוף את שם אמנון, “עמנו נרדף בכל מקום, כרגיל. צריך סבלנות,” הוסיף לאחר הפסקה, בשטחו צווארון מעילו. חשש פן יפסיקו השליח, ואולי ביקש להעמידו על הבדלי הגיל ביניהם ועל סמכויותיהם, “ההיסטוריה של עם ישראל איננה צעירה, חבר צעיר. אתה רוצה לומר להם משהו?” פתח לפתע בקול מעשי, “הוראות?” הצביע על פקעת חניכיו, שצחקוק נשיי שקט נשמע מתוכה.

אמנון הנהן בראשו.

הם הסתדרו בצוּרת האות חית, איש איש ליד חפציו, גורפינקל בראש האגף הימני ושץ בתווך. גבו הרחב של שץ כיסה את אמנון מפני קלארה.

“אתם נמצאים בטירת קורנה,” פתח אמנון, ואצבעותיו מתירות וקושרוֹת את החבל סביב מתניו.

היו נבּטים בו בעיניים עייפות, בפנים נפוּלים וכבדים כּבתי הטירה. לפתע עלה בו החשד שאינם מבינים אותו. אינם יודעים עברית. זימן אליו את שץ שאישר הנחתו.

“התואיל לתרגם דברי?” שאל אמנון.

“אולי תדבר אליהם בשפתם,” הציע שץ ברוחב לב “בפולנית? ביידיש?”

“איני יודע שפתם. רק עברית וערבית, וקצת אנגלית,” היה אמנון מתנצל במבוכה תוך הגנבת מבטים כלפי העומדים.

שץ הבליע חיוך מסותר, טפח לו על כתפו דרך ריעות של חסד ואמר בעליזות:

“דבּר כי שומע אנוכי ודברך ייעש.”

“זהו מקום סודי,” פתח אמנון, “אסור לגלותו לאיש…”

“כבר סיפרתי להם כל זאת. איש מהם לא יגלה דבר,” שיסעו שץ באמצע דבריו. אמר אמנון לאיטו, מבלי לגרוע עיניו התוזזניות מפני שץ המאדימים והולכים:

“אתה מתרגם בדיוק מה שאני אומר, חבר שץ, לא יותר אך גם לא פחות, מבינים?”

המדריך ביקש להשיב תשובה לשליח, אולם כיוון שראה פניו המתמתחים ואישוניו המצטמצמים כדי נקבי חיצים, שתק. עתה היה מתרגם כל משפט, אך הדברים יצאו קשים, קטועים. אמנון היסס רגע, לבסוף שלף מכיס חולצתו גליון נייר לבן, כחכח בגרונו והחל קורא:

“בימים קשים אלה כאשר נותרתם ללא אב ואם, ללא בית משלכם, החליט הישוב לבוא לעזרתכם. ברם עזרה זו איננה רק בכיוון אחד. וכבר הפתגם העממי מספר לנו: יותר משרוצה העגל לינוק מבקשת הפרה להיניק. אף אתם בבואכם ארצה תסייעו לנו…,” הוא הפסיק, נשא את עיניו מגליון נאומו וראה מבטים מגחכים.

עד היום לא נאמו בפניהם מתוך נייר. ליכטמן היה מומחה במלאכת הנאום, ושץ לא נפל ממנו, ואילו גורפינקל עמד להתעלות בכושרו הרטורי אף על המדריך. אמנון תחב את הנייר לכיסו והמשיך, “יש שם אנגלים וערבים. צריך יהיה להלחם. כאן, בטירה, תלמדו על ארץ-ישראל וגם כיצד להלחם.”

“נהיה כמו הפלמ”ח," קפץ חיימק לדברי השליח, והכיש ללשונו.

לשמע המלה פלמ“ח נענע אמנון ראשו בהסכמה והוסיף, “כן כן, פלמ”ח.”

“הוא כמו גוי,” לחש חיימק לקלארה, “אינו יודע מלה ביידיש. הוא שיביא אותנו לפלסטינה,” הוסיף בבטחון, “וילמד אותנו איך להלחם נגד האנגלים והערבים.”

“לא תיראו עוד מפני איש, לא מגוי ולא מכלבים של גוי ולא מ… שגץ”, נתחייך בשמחה כי זכר את ספורו של בנימין השלישי המתאר את הרבּי הנס בפחד מפני גוי קטן וכלבו.

זרועות האור נתקצרו וציללי הבתים כבשו את החצר שעל אחר שעל, כיבוש שאין אחריו נסיגה. החומה מזה והמגדל מזה היו מהדקים את הטבעת. רק אמנון ושץ עדיין עמדו מוארים, עד שגם שץ נבלע בצללים ורק אמנון נותר בנגוהות האור הזהוב. החניכים סגרו על הרווחים שביניהם ונצטופפו כחוששים מפני קירות הטירה.

“יש שאלות?” שאל אמנון.

איש לא השיב.

“מותר לשבת,” אמר, התיר את החבל שעל מתניו, דלג מעליו פעמיים בטרם נחתו רגליו על הארץ, וכבר היה בתווך, ביניהם, בין יהודה למינה, וקלארה בגבו, וחיימק מעביר בזהירות אצבעות על סנדלו. אמנון תר אחר מקום פנוי עד שהשגיח במזוודתה של חנה, שרבצה בוטחת בעור החזיר שלה הצהוב והמבהיק. בזהירות ישב עליה, כטועם קצה, ומיד חש באויר שנתחשמל. כולם הביטו בדממה אל מאחורי גבו. הוא נתעלם ממבטיהם, הקיף שוקיו בזרועותיו השעירות ושאל דרך ידידות:

“רוצים לארץ-ישראל?” אך גבו היה סמור ובלתי מוגן. אולי תבוא ההתקפה מגבו. אילו שץ לידו היה מסביר לו פשר הדממה. אפשר שכדאי לזמנו לכאן. צריך לנסות בלעדיו.

מטח מילים ניתך עליו לפתע מגרון צוֹוח. הפנה ראשו וראה נערה בריאת בשר, מראה באצבע עגלגלה לסירוגין עליו ועל המזוודה עליה ישב, כשפיה שופע מילים ללא הרף, ופניה מאדימים מרגע לרגע. אמר שץ, “המזוודה של חנה. אחראית על מחסן הבגדים של הקבוצה. המזוודה היא המחסן.” שץ לא הסיר עיניו מאמנון.

אמנון נתרומם, ובמבוכתו החל רוכס כפתור עליון של חולצתו, כמו בוש במדליון של המגן-דוד המונח על חזהו השעיר. פנים רציניים, פנים נפולים, פנים עולזים — כולם נישאו אליו והיו סוקרים אותו מסנדליו עד ראשו. דמה כי הפשיטוהו ערום ועתה מתבוננים באבריו. מדוע הם כועסים עליו? מדוע דוקרים אותו במבטיהם? הרי רק לטובה נתכוון. הוא מוכן לשאת גם את המזוודה לחדרם. אמנון שילב ידו בזרועו של שץ, ונתרחק עמו בחפזה, שמח על התואנה שמצא — סיור בחדרי המגורים.

“איך נבהל ממני הבחור היפה,” אמרה חנה אל קלארה, מבלי להרפות ממזוודתה ומבלי להרשות לאיש לשאתה לחדר הבנות.

“את… את… גסת נפש,” אמרה קלארה בשאט.

“לא צריך היה לשבת על המזוודה,” פסק שץ ממיפתן הדלת בקול קפדני.

קלארה נפנתה אל הקול המדבר ולפתע ראתה בשץ אדם מזקין החושש להסיר מגבעתו פן תתגלה גולגלתו המקריחה. נתבישה במחשבותיה ואמרה: “צדקת, חבר שץ, צדקת.”

אמנון שהה בחדר הבנים, כשהוא מחלק לכל אחד מיטה אמריקאית וארבע שמיכות צמר דקות. משסיים, קרב אל גורפינקל, שהיה טורח בפרישת המיטה:

“מבין עברית?” שאל, עם שהוא עוזר לישר את כרעי המיטה ומותחה בעזרת המוט המיצב.

“קצת,” השיב גורפינקל דרך קירבה, העלה על פניו המארכים והחלקים סבר של בת-צחוק ושאל, “אתה המפקד פה?”

שמח אמנון על שאחד מהם פונה אליו בשאלה ונזדרז לאשר תשובתו בניע ראש. גורפינקל הציץ בחשדנות לצדדים ולבסוף הושיט ידו. אמנון ניענע בהתלהבות-יתר את היד המושטת וטפח על שכמו.

יהודה עדיין היה יושב על הארץ כשהוא חולץ נעליו הצבאיות ובודק סוליותיהן המסומרות. נתישב אמנון בקרבתו, נטל לנעל בידו, אמד משקלה והוציא מפיו שריקת תמיהה. הניחה על הארץ, הסיר סנדלו והושיטו ליהודה. “קח, מדוד,” היה מעודדו.

יהודה נעל בחיפזון את נעליו, קפץ על רגליו בתיפוף מסמרים, נטל תיקו תחת שחיו ונחפז מן החדר. אמנון ביקש לרוץ אחריו אולם משהשגיח ביהודה הנעלם באחת החורבות נכנע.

הבנות היו טורחות תוך פטפוט קולני, בצווחות חדווה וקינטור. כשנכנס אמנון קראה חנה בעברית מגומגמת:

“שץ יש פה. אנחנו לא צריך אתה.”

אמנון קרב אליה, ובראותו אצבעותיה טורחות לשווא במנעולי המזוודה, הושיט שתי ידיו והמכסה נפתח בחריקה כשער אסירים, בשחררו שמלות ובגדים תחתונים.

“אתה לא,” נתחלחלה חנה והיתה לסירוגין אוטמת את עיני אמנון ומכסה בגופה על תחתונים ורודים וחזיות לבנות.

מינה ישבה בגבה אל הפתח והיתה מתירה צמותיה הארוכות והדקות.

“חושך פה כמו במרתף,” אמרה מינה בפנותה אל קלארה המנערת שמיכתה מבעד לחלון.

מעשה אבּיר קרב אמנון אל החלון, נטל לשמיכה והחל מנערה בכל כוחו כשהאבק מתרומם איבּוּכים איבוכים. קלארה נצטדדה והיתה מתבוננת בפרקי ידיו, שדמו לאלו של הקצין בכירכרה. אף שערות הקצין דומות לאלו של שליח. המדליון הבהיק על צווארו כישוּ בפתח חולצתה. אפשר אף הוא עונד את ישו. הרי בא מפלסטינה. החליקה מבטיה על רגליו הפשוקות, הנשענות בברכיהן כנגד הקיר, על זרועותיו החשופות האוחזות קצות השמיכה באיתן. לו היתה היא שמיכת צמר צבאית היה גורפה בכפותיו ומנערה כנגד המדליון. השליח חש במבטיה, חדל ממלאכתו ונפנה אליה. ניצוצות עיניו צבעו את פניה בארגמן. העבירה מכחול-ידה על פניה ולא מחקה את הארגמן.

“חשוך פה כמו במרתף,” אמרה מינה.

ג

שץ פרץ כסופה, אחז את אמנון בכתפו ומשכוֹ כמעט בכוח החוצה.

“נאומך היה בינוני למדי בהתחשב בתפקידך,” פסק שץ ברוגז.

“לא לימדוני לנאום,” הצטדק אמנון והיה תמיה מדוע הוציאו שץ מן החדר.

“אין דבר אין דבר,” נתרכּך שץ מחשש שקלארה אינה עוד בטווח ידו של השליח, “העיקר שיידעו כי עימנו השליח מן הארץ,” הוא הגביה את עצמו על קצות אצבעותיו כדי להמשיך וללחוש על אוזנו, “אם תזדקק לנאום מוטב שתודיע לי את הנושא, ואני כבר אתרגם.”

“לא הנאום העיקר אלא הפעולה,” ניסה אמנון להשתחרר מאפוטרופסותו של המדריך.

שץ ביקש להשיב דבר, אולם אותו רגע פתח אמנון את דלת חדרם והם מצאו את עצמם עומדים באפלולית. שץ הצית גפרור ואמנון הביא פנס רוח. שניהם ישבו רגע דמומים, איש איש על מיטתו, וארגז עץ המשמש שולחן מפריד ביניהם. קולות הנערים שמעבר לקיר נשמעו פעלתניים. המשיך שץ את שיחתם, מבלי לשים לב לתרמילו שעדיין היה מונח ארוז על הרצפה:

“נאומים ושיחות ערכּם אינו פחות, לעתים, מזה של פעולות. לאחוז נשק ביד, להילחם, הם ילמדו מהר מאד…”

“לא שמענו על כך בעת המלחמה,” זרק אמנון.

“רצית לומר משהו נגדנו?” נסתמרר שץ ויישר גבּו.

“רציתי לומר רק זאת שבמלחמה הלכו למות כמו צאן לטבח, אף על פי שידעו לנאום ונאמו רבות בפני הגרמנים.”

“לא רציתי לומר שנאומים בלבד מספיקים,” נסוג שץ בהכרת ערך עצמי, “ביערות אצל הפרטיזאנים בהם נלחמתי לא דיברו הרבה. אבל נערים ונערות אלה זקוקים גם להדרכה רוחנית. הם צריכים לדעת על המפעל הציוני ממקור ראשון. ממך, כן, ממך, על ייבוש הביצות בחדרה, ועל יוסף טרומפלדור, ועל רביבים שבנגב.”

היה אמנון תמיה על היהודי הפליט שבא מחוץ לארץ ובקי בנעשה בארצנו כאחד משלנו.

“אנחנו בפלמ”ח מקדימים נעשה לנשמע," לא נכנע.

התעלם שץ מדברי השליח, קרב מיטתו אל זו של אמנון ופתח כמדבר אל עצמו:

“הנה קלארה, כן, זו שעזרת לה לנער שמיכתה,” השתדל לא לשנות נימת קולו, ולא גרע עינו מפניו של אמנון, “היא נוסעת לא לארץ-ישראל, כי אם לפלסטינה. אולי אף להשתטח על קברו של ישו.”

“הבלים,” שיסעו אמנון, “היא תבוא לעין-השרון, תתחבר עם בני גילה ותשכח את עברה ואת ישו.”

“אני הוצאתיה מן המנזר. לא בנקל עלה לי הדבר,” הגביה שץ קולו לפתע, “ואין בדעתי לוותר עליה, כלומר על חינוכה.”

העמיד אמנון פנים כאינו מבינו, ופלט חציו מלגלג:

“שמע חביבי, מספר שעורי קפא”פ10 בתוספת קראַקוביאַק ופולקה, והמנזר היה כלא היה," עצם לרגע את עיניו ודמה לאחוז מתניה הגמישים בין שתי כפותיו, אך זו נתחלפה לו במיכל.

אמר שץ כבדרך אגב:

“איציק מסר לך פרישת שלום ממיכל. היא רצתה לדעת על הפליטים והפליטות,” הוסיף והשפיל את עיניו ברוב משמעות, “ובעיקר על הפליטות שאתה עתיד לחנך.”

“איציק בחור טוב” אמר אמנון ומבוכתו הגביה את הפתילה בפנס הרוח. לפתע פלט, “נעזוב נא את קלארה. מה ביחס לאחרים? הגם הם זקוקים למנות של ציונות?”

“דע לך,” פתח שץ בקול משולהב, שמח על ויתוּרו של אמנון, “כי ללא חינוך רוחני לא תקום ארץ-ישראל.”

“אתה אל תספר לי על ציונות,” שב וקפץ אמנון ממקומו, “פטפוטים אלה טובים שם, בגולה. אנחנו כאן נינהג כמו בארץ. והארץ תתקים גם ללא פטפוטי הציונות. מה שצריך זה הרבה ספורט שימושי,” נתלהב אמנון, “אַ”ש11 יום ואַ“ש לילה ונשק בסליקים12. מה אתה מביט בי ככה? אינך מבין עברית?. סליקים, אַש יום זה בעברית, אדוני הנואם. איך תתרגם דברי? רואה, לפעמים ניאלץ לוותר עליך. נדבּר ללא מתורגמן.”

“אני ידעתי עברית עוד בטרם נולדת,” נתקצף שץ, “ציוני ותיק אני. גם אבי היה ציוני.”

“מדוע לא עלית לפני המלחמה?” לא הירפה אמנון וחש שהגדיש את הסאה.

שץ ניתר בפתע:

“חכם גדול אתה, שליח צעיר. אין דבר, עוד תתבגר,” זרק מבעד לדלת שטרקה אחריו.

אמנון נשא בדחילו את תרמילו של שץ והניחו על המיטה, צימצם את האש בזכוכית עד שכבתה וחרש עזב את החדר.

ד

עם שחר העירם אמנון בצפצוף המשרוקית. יהודה קפץ ראשון ממיטתו, עטה עליו בגדיו הגדולים ממידתו, תחב רגליו הרזות בנעליו הכבדות, ופרץ לחצר כהרגלו במחנה הריכוז. בראותו את אמנון עומד במרכז, משרוקיתו בפיו והוא מדלג על החבל, ירק בזעם על האָרץ ושב למיטתו. מה יעשה לי אם לא אקום? מה הוא יכול לעשות לי? נצטחק מתחת לשמיכתו. אך את בגדיו לא הסיר.

קלארה האזינה לשריקה כלמנגינה ערבה. במנזר נתרגלה לקול הפעמונים האיטי, המיוּרא. השריקה באה מפי אמנון. עיניים יוקדות לאמנון. אמש ליהט את פניה כאילו הסיקם בשבבי אש. נתרוממה מן המיטה והשגיחה באמנון, שעמד ערום למחצה ורק מכנסיו הקצרים לחלציו. החבל שהיה מדלג מעליו התווה סביבו מעגל של קסם. בקלילות היה מקפץ מרגל אל רגל כאילו לא סגרה עליו חומת האבנים, ובניני האבן הנמוכים לא רבצו על שתם.

“מה השריקות האלה, מינה?” נתעוררה חנה, שלשלה רגליה ממיטתה ועמה כתונת הלילה, כשהיא מקפידה לכסות ברכיה העבות, “צריך להודיע לגורפינקל שיגיד לשץ שיפסיקו את זה שם.”

שץ התלבש בזריזות, שרך נעליו בדקדקנות, עטה מקטורנו, ובעוד מגבעתו בידו אץ להוציא את חניכיו להתעמלות הבוקר. ביום הראשון מועילה יותר קימה מאוחרת, הרהר שץ.

“מדוע כל כך מוקדם?” קרא שץ לעבר השליח, “הם עוד עייפים.”

“בענינים אלה קובע אני,” אמר אמנון בהדגשה ומיד הוסיף: “בערב תַרצה בפניהם על חשיבות ההתעמלות לחישול הגוף.”

הם הגיחו מחדריהם מפהקים, מותחים אבריהם, מתגרדים, ובגדיהם עליהם כאילו עמדו לצאת למסע ממושך. יהודה לא הופיע. החומות שהכחילו כנגד השמיים האפורים סגרו עליהם במהודק. לא העזו לשאת עיניהם אל בניני האבן שרבצו גמודים, פוערים חללי חלונותיהם המאפילים. היו רצים סביב סביב, מתנשפים ופולטים זיעתם לקצב משרוקיתו של אמנון. אחר-כך ביצעו תרגילי התעמלות, כשהשליח ממעט להעזר בתרגומו של שץ. כבר אמנון קבע בליבו כי יימנע ככל האפשר מלהיעזר במדריכים. הוא חייב למצוא עמם שפה משותפת. שץ יַרצה בפניהם על כל הבעיות שהזכּירן בפניו בחדרם. עוד היום יקבעו חלוקת עבודה. יכתוב פקודת מבצע: המטרה — להביא את העולים למצב של נפש בריאה בגוף בריא, כדי לחיות ביעילות בארץ-ישראל. הביצוע, כללי: שץ ממונה על הנפש ואני על הגוף. השיטה: כל אחד לפי בחירתו.

אמנון נתחייך בהיזכרו בשיעורי התיאוריה של קורס המם-ממים. בג’וֹערה לא זאת היתה כוונתם. אף על פי כן צריך להבהיר לשץ, כי בטירת קורנה יתנהלו הסדרים כפי שהוא שליח הפלמ"ח קבעם.

בטרם שיחררם זימן אליו את שץ ומסר הוראות לסדר היום. שץ תרגם הכל, מלה במלה. ושוב יצאו מפיו המשפטים קצרים, מצווים. עיני קלארה שלא הוסרו מפניו של אמנון הפריעוּהו.

“שש השכמה, התעמלות בוקר. שבע ארוחת בוקר. שבע ארבעים וחמש מסדר בוקר. שמונה אימונים ועבודה. אחת צהריים. שלוש אימונים ועבודה. שמונה בערב אימון הנפש. עשר כיבוי…,” שץ הגביה ראשו כלפי אמנון כשואלו על אימון הנפש, אך השליח קרץ לו בעינו כמרמז: אחר-כך.

כל היום היה אמנון מעסיקם במלאכת בית, ובתרגילי גוף, כששץ מתרגם בדיקנות ואף מוַודא ביצוע מדוקדק של ההוראות. למרות האיבה הסמויה ששררה ביניהם היו מעבדים יחדיו את הנושאים העיוניים עליהם היה שץ משוחח בערבים, ולימי שישי מכינים בצוותא מסיבות של עונג שבת. שץ אף אירגן מקהלה ולימדם שירים שמצא בספר עֲלה, כגון הי הי נעליים, ואנו בונים פה נמל, ולמדבר שאֵנו, אף על פי שנתקשו בהבנת המילים. אל הוראותיו של אמנון, אשר לא היו לרוחו, היה מוסיף: פקודתו של השליח הצעיר, כשאת המלה האחרונה הוא היה הוגה בנימת זלזול, אך מיד מוסיף ביראת כבוד: מן ההגנה, הפלמ"ח.

שץ לא יכול היה להשלים עם קפיצותיו של אמנון על החבל. פחיתות כבוד, מעשה נערות, היה מטיף מוסר על אוזנו של השליח, ואילו אמנון לא ויתר. כל אֵימת שהוא פנוי מעיסוקי ההדרכה ומנסיעות לרגל ענינים שבסודיות — הוא מקפץ. כשהיו עיניו פוגשות במישהו המתבונן במעשהו היה מפסיק לרגע ממלאכתו, מחזיר למתבונן עיני אשמה כתינוק שסרח, ושב לקפיצותיו. תחילה היו מצחקקים בלעג מאחורי גבו, וגורפינקל אף הניח אצבע כנגד רקתו כרומז על רפיון מוחו של אמנון.

ראשונה קרבה אל קפיצותיו קלארה. שאלה אם מותר להצטרף אליו, וכשנכשלה בקפיצתה צחקה בכל פה וביקשה משץ, שיסביר לאמנון שהיא לא קפצה על חבל משנת שלושים ותשע. ושש שנים הן זמן רב. רב מאד. אמנון הביא לה חבל, רק למענה, כדי שתתאמן בו עד שתוכל להצטרף אליו. שניה נוספה אל מעגל המקפצים חנה. לא האמינו למראה עיניהם. מישהו ניסה ללגלג על נסיונותיה הכּושלים, אך די היה במבט עיניה להשתיקו. היא למדה עמידה על ראשי אצבעותיה, והיתה מכופפת ברכיה לשם עמידה גמישה ויציבה. אמנון לא היה מתקן שגיאותיה, ורק בעיניו מעודדה, עד שלמדה להתרומם כדי-מעבר החבל תחת כפות רגליה המסורבלות. גם מינה בצמותיה המותרות כבר מרקדת, ואף חיימק שהגיע כמעט למדרגת הוירטוּאוֹזיות של אמנון. וכן נצטרפו גורפינקל ושולה, שהיו מדלגים על חבל משותף, צמודים זה אל זו כיראים את החוט הלבן העג סביבם. חצר הטירה האפורה היתה מתמלאת לפתע צחוק הנופלים, וצהלת המצליחים לדלג פעמיים תוך סיבוב אחד, וקללות רוננות של הנלכדים. אמנון היה מקפץ גבוה מכולם ומנצח עליהם בקריאות עידוד: טוב בשביל הכּושר. אחר-כך היה מטיח לחלל בין קפיצה לקפיצה: “כושר הליכה, כושר ריצה, כושר נפילה, כושר סבילות, כושר לחימה,” עד שמלת כושר הפכה לסיסמת המקפצים והיו סופרים בקול רם עברית ופולנית ויידיש: “כושר אַיינס, כושר דְבָה, כושר טשי, כושר פיר… כושר חמש…”

פרק שני    🔗

א

יהודה ידע, כי היום ישוחח עם אמנון. עדיין לא ידע מה יאמר לשליח, שהרי לא הכיר שפתו. שפת התפילות שכח בימות המלחמה, ואמנון אינו בקי לא ביהודית ולא בפולנית. רק לשון הקודש הוא מכיר. אפילו היה בקי בשפתו של יהודה לא היה יהודה מספיק לומר לו כל שנצטבר באבריו. תמיד נתקשה להמיר מחשבותיו במילים. המילים חוצצות כמחיצות הזגוגיות המוכתמות של חדר-האוכל. בטרם ייכנס אמנון לאכול יאמר לו. באבריו יאמר. אמנון לא יאזין. תמיד ממהר השליח. שלוח הוא מטעם ארץ-ישראל, ומטעם ההגנה ומטעם הפלמ"ח להציל אותנו. עתה עושה הוא זאת כאן, בצרפת, בטירת קורנה. לוּ היה נועל נעליו המסומרות של יהודה היתה הליכתו מתמתנת. סנדליו שעל רגליו השעירות והשזופות מזרזים אותו. יום אחד אנעל אף אני סנדלים, אלבש מכנסיים קצרים עם שני קפלים, ורגלי תהיינה שזופות.

“ארוחת הבוקר מוכנה!” שמע קריאתה של קלארה מבעד לזגוגית החלון.

אף-על-פי-כן מבקיעות המילים את הזכוכית. זה מפני שקלארה קוראת. אפשר אמרה: אמנון, ארוחת הבוקר מוכנה. מכל מקום לא יהודה קראה. לו היה נועל סנדלים היתה מזמנת אף אותו לסעודה. “מאוחר, יהודה, השיעור בקפא”פ עומד להתחיל מיד," זרק שץ באוחזו בפתאום בכתיפו.

נשתמט יהודה מלפיתת המדריך בתנועת כיפוף של גופו הרזה, עד שאבני הטירה המסותתות, המרצפות את החצר, נאנקו תחת מסמרי נעליו. למן היום שבאו לטירת קורנה ופגשו באמנון, מחפש שץ עילות לטפוח לו ליהודה על כתיפו דרך ידידות. בפולין היה שץ טרוד תדיר, ואילו בשעות הפנאי היה מסביר לקלארה תורת היהדות ותורת הציונות. עתה שומעת קלארה לקח מפי אמנון, אף-על-פי שאינה יודעת שפתו. לתורתו של שץ אין עוד מאזינים. הנה מתקרב גורפינקל. מובל לחדר-האוכל בידי שולה כאילו היה בנה הפעוט, והרי הוא סגנו של שץ. בסוֹסני היה מנחש רצונו של שץ על פי מבטי עיניו. עתה מחייך הוא אל שץ חיוך נייטראלי.

פניו האדומים ושערו המקריח והמאפיר של המדריך שבו והכריזו על עצמם בפתח:

“בוא, יהודה, עוד מעט יבוא הוא וימסור הודעה על שעור הקפא”פ."

“פרטיזאן,” סינן יהודה מבין שיניו.

שץ נשא ראשו ופניו היו אפורות כטיח החומה. מיד התאושש, מתח עליו מקטורן חליפתו החומה, ופלט כממתיק סוד:

“אכן, לוחם אמיתי הייתי. לא כמו איזה שמנדריק מן הפלמ”ח."

“אני מחכה לו.” לאט יהודה.

“חכה, חכה, ועם כל שיתמהמה…,” הגביה שץ קולו והיפנה גבו. קרחתו נבלעה בפתח.

יהודה נתחייך בליבו. עתה יאמר לאמנון דברו. דבר טוב. כריח המים הצלולים שמדיף גווֹ הגמיש של השליח. לוּ יכול היה ללחוֹץ ידו, היו אבריו הנוקשים מפשירים. היה נוטל אף הוא חבל ומקפץ יחד עם אמנון. יד חמימה לו, סיפרה קלארה, כמו בית-ידיים, הוסיפה וצחקקה. היום ילמד את ידו של אמנון, ובערב יאמר למינה: יד חמה לי, מינה. נסי-נא את ידי, מינה. “שלום,” קרא יהודה ואֵחר את המועד. פתח חדר האוכל כבר סגר על אמנון.

הטיל יהודה רוּקו לעבר אבני החומה המגושמות, כרגליו, כפיו. אפשר שהשליח לא שמע קריאתו. אולי לא פילל שהוא, יהודה, יברכו לשלום. והרי עד עתה לא ברך איש. אפילו כשנקש בדלת, ובא לחדר הקיבוץ בסוסני, לא אמר שלום. רק זרק מפיו חצי קול: שמעתי אומרים זה המקום ממנו נוסעים לפלסטינה. רווח לו כשלא באו להקביל פניו. הטיל ילקוטו על המשכב התחתון בחדר-המיטות, כיווץ את גופו הקיפח ונתישב על המזרון הגבנוני, שקלט גופו במשקע מסוכסך. הצליל אצבעותיו בשערותיו החלקות, הסיטן אל עורפו, השעין מרפקו החשוף על ירכו, וחש שהמספר המקועקע בזרועו מכתים את בשרו הלבן. לא כדאי לך לשכב פה, שמע לפתע קולה של קלארה, בקומה העליונה ישן זליג. והוא פעמים מרטיב, חשפה שיניה הלבנות בחיוך כּזה שהיא מחייכת אל אמנון, תוך ניגוב כפות ידיה הלחות בסינרה הכחול. לאיטו נשא את ריסיו הארוכים. עיניו הגדולות ניבטו חמורות מתחתית ריבוע מצחו. החשיף כנגדה את שיניו הצהובות, ששתיים קדמיות הבעיתו בחלל חצאיהן, ופרץ בצחוק מתגרגר. זאת פנויה, הוסיפה כמסבירה, המזרון חדש. לא מקש. מחציר רך. היתה מדברת בהפסקות. כמצפה שהוא ימלאן. יהודה היה מפשפש בילקוטו, ולא הרים את עיניו. רוצה היה להחליף את נעליו הצבאיות בנעליים הקלות של אביו. בטוח היה שטמונות בילקוטו, עד שנזכר, כי מעולם לא ראן עוד לאחר שהופרד מאביו. אל תעמיד פנים שיש לך אוצר בתיק המרופט הזה. אף אחד לא בא לכאן עם ירושת אביו, נזכרה בפתגמו של שץ. יהודה נתן בה את עיניו השחורות, עד שנבהלה והחלה מגמגמת: שמי קלארה. מקודם מאַריה. בבית-המנזר מאריה. עובדת במטבח וגם… מקבלת את פני החדשים.

עתה ודאי יושבת כנגד אמנון ליד השולחן ומחממת ידו בעיניה. לוּ היה יהודה זריז היה מספיק ללחוץ ידו. ובערב היה אומר למינה.

יהודה בטש רגלו באבן, וזו השיבה בחופני רסיסים של אבק. נתקרב אל החומה והחליק אצבעותיו בהנאה על סדקיה האטומים. דומה, כי נעליו הובילוהו מעצמן אל פתח הסתר שליד החומה. מוכנית גולל את האבן, כמעשהו מדי יום ביומו, ושלשל את גופו בחתף אל תוך הפתח המשחיר. בפתח זה לא יבוא איש, הרהר, אינו פרוץ כחדר-האוכל. גם אמנון לא יבוא. אֵדי הטחב אפפוּהו כהבל יד חמימה. הוא נשמע לנעליו שהוליכוהו בבטחון במורד שקערוריות האבן העתיקות. בעיניים עצומות היה מהלך, כבוחן מנעליו אם יעמדו לו לעת צרה. עצר ועיניו עודן כסויות. ידע שכאן נחסם המסדרון האפל בדלת חדרו.

“שֶלאַפּי,” לחש בשפתיים עוורות, “שלאפי, דה-קורנה.”

מה טוב שאינו שוכח את מלת הקסם, הרהר, ודחק בכתיפו לדלת העץ הכבדה. הבחין, כי שחמומיותה דומה לצבע נעליו. וכבר היה בפנים, ידיו מגששות אל ילקוטו הרוּסי, המלא שיירי לחם יבש. ברחמים רבים הרימו מתחת לספסל האבן, שלף קרוּם של לחם והניחו סמוך לדלת. קרבן האשם שמקריב לאציל דה-קורנה בעל הטירה. רוחות של מתים אוהבים לחם. שנינו אוהבים לחם. במחנה הריכוז שאל גופו לשבוע לחם. ולוּ פעם אחת. אחרי המלחמה שיניחו על קברו הרבה ככרות לחם. ישתלו את הלחם כמו פרחים, והוא יקטפם מלמטה, משרשיהם. מגיעה לו לאציל דה קורנה מנת לחם. מעץ חזק בנה את דלת המרתף. בעומק רב חפר את המרתף. בימים ההם ידעו לבנות מרתפים. יחד נשב פה כשיבואו הגרמנים לטירה. לא אגלה סודנו לאיש, אדון דה-קורנה. שם למעלה הם מצביעים עלי שתקן, עקשן, תמהוני. ואמנון לא לחץ ידי אפילו פעם אחת. ידי כולם הוא אוחז וחולץ שיניים בוהקות. אינו יודע שפתנו לכן מדבר בשפת היד והשיניים. אבל שנינו נשתוק, ולא נאחז אפילו ידיים. כשהגרמנים באים צריך לשתוק. להכנס לספסל הזה ולהיות אבן. כמוך, דה-קורנה. ולא כמו אבא ואמא ובלומה ושמואליק במרתף שבגיטו, מתחת לרצפת המטבח. היו מוכרחים לנשום. ולבלומה היתה אַסטמה, מבין. אני למדתי לא לנשום, אדון דה-קורנה. כשהם יבואו אהיה ספסל. שנינו יודעים שיבואו. הרבה פעמים באו ויבואו שוב. שץ הבטיח שהובסו ונכנעו. שץ… גם אני ראיתי ידיהם מורמות במחנה. אבל הגרמני אינו מת אף פעם. גם במלחמה הקודמת נכנעו, סיפר אבא, ובאו שנית. ויבואו בשלישית. אפשר שלארץ-ישראל באמת לא יבואו. אמנון הבטיח. על אמנון אפשר לסמוך. אמנון מן הפלמ“ח. ושם כל הפלמ”ח. שם יש מקלות קפא“פ. גם אני אלמד קפא”פ. אם יבואו נקרא גם למינה שתשב כאן, בחדר הזה, על הספסל. גם לקלארה נקרא. התסכים, אדון דה-קורנה? מינה אינה אוכלת הרבה, ושותקת הרבה. אם אמנון יבטיח לשתוק יירד גם הוא עמנו. נשב כאן ארבעתנו. נשב ונשתוק.

יהודה הוציא פרוסת לחם, איבזם את הילקוט, הניחו למראשותיו והחל מכרסמה לאיטו. שם, למעלה, תמיד הוא בהול לסיים מנתו. האור הרב הבוקע מן החלונות היה מדרבנו לכלות מנתו. זוגות העיניים סביב השולחנות כמאיצות בו. שץ המתבונן בקלארה, כדרך שהוא יהודה מתבונן במינה בליבו, היה מביאו לקום בטריקת מסמרי נעליו ולצעוד החוצה. עתה עיתותיו בידיו. חלונות אין כאן. רק קרניים אפורות מיותמות דוקרות את האפלה מבעד לחרכי הדלת. מחר יביא מטלית ויסתום את החרכים. יכול היה לגנוז את האור בחותלותיו. אולם כיצד יעלה למעלה עירום, ללא חותלות. ואמנון למעלה.

בהחלטת פתע קפץ מן הספסל, נשק לילקוטו, כדרך שאביו נהג לנשק לשק הטלית והתפילין, קשרו בקפידה, הניחו מתחת לספסל, ופסע החוצה. הלמות צעדיו נסכה בו רצון עז לשוב ולהקיש בנעליו. את אלה לעולם לא ימיר בסנדלים. האדון דה-קורנה לא ישמע אותך בבואך בסנדלים. לא יפתח את הדלת גם אם תקרא פעמים רבות שלאפי שלאפי. יהודה דילג על המדרגות, גולל את כיסוי האבן ועצר מסוּנוור בקרני השמש, שהבליחו מבעד לקרעי עננים. האור הפרוץ השח כתיפיו. סובב ראשו בזהירות, בדק אם אין איש בקרבת מקום ושלף את גופו החוצה. כיסוי האבן היה כבד, ויהודה עמל בידיו וברגליו עד שהזיחה למקומה. בצעד מהסס נכנס לחדר-האוכל.

שץ עמד שם בראשו הגלוי, סמוך למקום מושבו של אמנון, והיה פולט עם סילוני עשן הסיגריה הוראותיו האחרונות של השליח:

“כולם במכנסיים קצרים,” אמר והביט בטינה בתלתלי ראשו של אמנון. כיוון שהשגיח ביהודה אורו פניו, חזר ואמר, “כולם.”

מלמול של חוסר רצון עבר בין המסובים. שולה לחשה משהו על אוזנו של גורפינקל, בהזעימה פנים כנגד אמנון, המחתך בשלווה לחמו לקוביות ותוחבן באולרו לבית-בליעתו.

“שמעת?” לחש שץ ליהודה, כשזה חלף מאחוריו, “כולם במכנסיים קצרים לשיעור. מחר יצווה כולם בסנדלים.”

יהודה גיחך בהנאה לתוך פניו הנפולים. ראה את שפתי קלארה מתפרדות לעבר אמנון, כמבקשות לבטל את רוע הגזירה. אולם אמנון הנו איש ארץ-ישראל ואינו מביט בשפתותיה בשעת מילוי תפקידו. לו היתה מינה תולה בו שפתיה, היה חורג את פיו משתיקתו ושואלה מה רצונך, מינה.

עוד בטרם סיים שץ נאומו כילה יהודה מנתו.

ב

יהודה בוש בפני חומת הטירה ובתיה הנמוכים והרחבים. הציץ בגניבה אל אבן הגולל שליד החומה. טוב שהאציל דה-קורנה אינו רואה אותו במכנסיו הקצרים. רק ילמד שימוש במקל מיד יחליף מכנסיו. אמנון ילמדו כיצד לנצח את הבריטים. הבריטים הם כמו הגרמנים שלכם, אומר הוא. שץ מוסיף: המטרה מקדשת את האמצעים. נדמה לי, שמכנסי אינם כל-כך קצרים. הגניב מבט למטה. מכסים רגליו עד מחצית הברכיים. ומה שהחסירו המכנסיים ממלאות החותלות. מלפפות רגליו מקצוֹת הפנתוֹת עד מתחת לברך. והריהו כנעול מגפי ציידים. לוּ רובה כפול-קנה בידו היה מזמין את דה-קורנה לציד ארנבוֹת. כיאה לידידים ותיקים. את שץ לא יוכל להזמין. רגלי שץ ערומות ושערות שיבה מבליטות עריתן. שוקי אמנון כנתונות במגפיים של שיער שחור ומסולסל, מתגרות באלוּ של שץ, העומדות סמוכות, במרכז המעגל. אפשר יזמין את אמנון לציד. הרי מגפיו כבר עליו. עתה יתרגם ודאי שץ דבריו של אמנון, כהרגלו. ידו של שץ אינה פנויה לאחוז במקל כידו של אמנון. באצבעותיו אוחז הוא תיתורת מגבעתו החומה, הענודה סרט שחור, לבל תעופף עם הרוח. ימינו תלויה ברפיון, מוכנה לתרגם דברי השליח.

“שימו לב!” פתח אמנון בקול צרוד מעט, החליק במבוכה על מקלו כמחפה על קולו, “זהו נשק אישי, נשק אישתי,” הוסיף בחיוך רחב, כשהוא מחפש בעיניו הנוצצות את עיני קלארה. ציפה לצחוק הגוֹאֵל מפי החניכים כששץ יתרגם דברו. אך שץ הבחין בירכיה הסמוקות של קלארה, והבליע את החידוד. לא תיקנה אותנו בחידודיך, חבר פלמ“ח, אמר לו שץ בלא קול. אסור היה להוציאם ברוח כסליו ערומים. ואם קלארה תצטנן, מי יהיה אחראי? “שימו לב!” פתח אמנון שנית, וניסה לדלות מתוך הקבוצה המקיפה זוג עיניים אחד. רק קודקדי ראשים ראה, ורגליים ערומות, המנסות להיסתר אחת מאחורי רעותה, ותנוכי אוזניים שתוקות, “קפא”פ: ראשי תיבות קרב פנים אל פנים, **קפא”פ**," סיים כמציב נקודה. כיוון ששתקו חזר וקרא:

“קפא”פ!"

אַפ, אפ אפ, פשטו הדים במעגל, כאדוות גלים.

שץ נשא את עיניו אל אמנון הגבוה ממנו, נתחייך בעיניו הירוקות מתוך שביעות רצון ושאל:

“לתרגם שנית?”

“אין צורך, עוד מעט יידעו בעצמם.”

שרירי ידיו נמתחו ולפתו בחוזקה את המקל. כיון שחש בעץ הנוקשה, שב והעביר סביבו מבט בוטח, ראשיהם כבר הורמו, ועיניהם נתלו בו כמצפות שישוב ויאמר את מלת הקסם: קפא"פ. הנה הם עומדים כולם סביבו. כל הפליטים הללו. שלושים ושניים זוגות עיניים תלויים בו. שב וגישש אחר עיניה של קלארה, אך הן הגניבו מבטי רחמים אל שץ. מתי כבר תפסיק לרחם עליו. ואם הוציאה מן המנזר, ואם שרת בפרטיזאנים, ואם שיכנעה לעלות לארץ, אז מה? כולנו עולים לארץ. מבקש היה להסביר לה, כי שץ זקן ומשתטה, ואילו היא צעירה, ואינה חייבת לו כלום, כלום. נענע ראשו, ממילא לא יעלה בפיו להסביר. אינה מבינה שפתו.

הגביה קולו:

“המקל הוא נשק הגנה. טוב גם להתקפה,” השפיל מבטו אל שץ, ושב והגביהו, “התקפה נגד האויב.”

רצה לסיים. להפסיק לדבר. לדמום כמו הפליט הזה יהודה. רק עומד ולוטש עיניו. וששץ ייצא כבר מן המעגל. דבוֹר ידבּר אז, ללא מתוּרגמן. כמקל אל מקל ידבר. נזכר במוטקה המם-מם בג’וערה. לו עמד כאן היה מלגלג עליו: עוד נואם נולד בישראל. מרביץ ציונות. אינך מבין, מוטקה. נחום אמר: במוח ובכוח. צריך להסביר בנועם, כך ציווה נחום. גם אתה לימדת: הסברה, הצגה, תירגול. עוד מעט, מוטקה, יבוא התירגול. למען נחום נאריך קצת בשלב הראשון.

אמנון פתח את פיו וביקש להמשיך, אך שץ נגע בזרועו, כרומז שעדיין לא הספיק לתרגם דבריו. אחזה הרוח בשולי מגבעתו, נשאתה אל-על וטרפה שערות ראשו הדלילות. אך שץ תפסה בכפותיו בטרם נתעופפה, תחב ראשו עמוק לפיה והציץ מתחתיה בעיני ניצחון. יהודה החביא עיניו, מתבייש בקלונו של שץ. אפשר יקחנו למרתף בבוא היום.

“שימו לב!” דיבר אמנון, “מטרת השיעור ללמדכם כיצד לא לפחד. מקל מונף עדיין איננה המכה עצמה. וגם לספוג חבטות צריך לדעת. ממכות מקל עוד לא מת איש.”

“ממכות מקל עוד לא מת איש,” חזר יהודה בינו לבינו.

נתן בו אמנון עיני תוכחה.

“ששש,” היסתה אותו קלארה שעמדה סמוכה אליו, “הוא רוצה כבר להתחיל,” הוסיפה בקוצר-רוח.

העמיד יהודה פני תם:

“מי?” וקרץ לה קריצתו של אמנון.

“טיפש,” לחשה קלארה, הסמיקה ונשכה לשפתה.

יהודה הרכין ראשו כנזוף. לא שמע עוד הסברו של אמנון. היה מביט בקלארה מתחת למצחו. ניכר היה בה כי שכחה זה כבר שאמרה טיפש. עיניה קדחו בגופו של אמנון כאילו ביקשו לדעת תוכו.

“עוד תפצעי אותו בעינייך,” אמר ללא שמץ לגלוג.

קלארה כיסתה את עיניה בעפעפיה ואמרה בריסים רוטטים:

“מה אתה מפטפט כל כך הרבה. שכחת לשתוק.”

“הוא לא משלנו קלאריק,” התחנן יהודה בהביטו בברכיו המדולדלות של שץ.

“הוא שלי,” אמרה והחליקה על מקלה, “גם אני אינני שלכם, מן המנזר אני.”

אמנון סיים הסברו, כחכח בגרונו, ובפנותו חציו אל שץ אמר במודגש:

“תודה רבה.”

שץ נרמז, פסע החוצה, ושתי ידיו חופנות מגבעתו.

דממה גדולה נתלתה מעל חומת הטירה, כשאמנון העביר מבטי עיניו על פני החניכים. לכהרף עין היסס אם הוא האיש הנכון במקום הנכון, כמו שמוטקה היה אומר. נחום הבטיח: בשיעור קפא"פ תכיר את הטובים שבהם. שמור עליהם בשבילנו. איך יכירם ואיננו יודע שפתם. הנה שץ. פרטיזאן היה. סבור הייתי שכל הפרטיזאנים שרים שירים רוסיים בקול עמוק, שותים ווֹדקה ומחבקים את דורשי טובתם. גורפינקל חנפן. ממתין לראות מי יהיה החזק מבין שנינו. קלארה טובה עד שאינה יודעת על מיכל. גם לא תדע. אין לנו שפה משותפת. ויהודה שתקן. אפילו שלום אינו אומר. אין את מי לטפח בשביל הפלוגה של נחום.

מדוע הוא מזיע, עלתה דאגה בליבו של יהודה משהבחין באגלי מים על מצחו ושפתו העליונה של אמנון. בשעה שמקפץ על החבל לא ניכר בו המאמץ.

“'כוֹן,” שמע יהודה צווחה חדה כיריה. מוכנית נשא מקלו למצב של הגנה. ראה את גופו הארוך והגמיש של אמנון מכוּוץ ודרוּך, וחשב מתוך אֵימה, כי עוד מעט ישתחרר הקפיץ ויזנק מלוא עוצמתו, ויטיל בו מקלו כמפקד הבלוק בעת המיסדר. יהודה הפנה ראשו לאחור ותר בעיניו אחר המרתף.

אמנון נזדקף והחל עובר מאחד לשני בהילוך איטי, מרגיע, כשהוא מתקן את עמידת החניכים ומיישר את זווית המקלות, שאחזו מעל ראשיהם. אצל קלארה השיק מקלו אל מקלה במיצמוץ שפתיים ולא עצר. יהודה עצם את עיניו ונשם לקרבו את ריח המים הצלולים, העולים מגופו של אמנון. הנה מתקרב אליו השליח ויהודה יאמר לו. עתה יאזין. אף ישיק מקלו כמוֹ אל קלארה. אך כשפקח את עיניו כבר עמד אמנון במרכז המעגל וגופו דרוך כקודם.

עתה ידע אמנון, כי הרגע הגדול הגיע. הנה תכלית קיומו כאן, בטירה המהודרת והאפורה, שרק יהודה ושדי המקום יודעים להתמצא במבוכיה. הנה העבודה היכולה להשתווֹת קצת אל מלאכתם של החברה בארץ. כשפוֹצצו את הגשר ליד יריחו היה תקוע במקוֹם הנידח הזה. ישב והקציע מקלות ושמע ברדיו. אתמול שוב חיפשו הבריטים בעין-השרון. את הסליק שחפר בקצה מטע הבננות לא יגלו אפילו בּמַגמַקים.13 חש שרירי רגליו מתמלאים אונים, רגליו מתרוממות מאליהן, מקלו צימח שרשים בכפו:

“ראש הך!” פקד על עצמו בקול לא לו, וכבר היה רץ והולם, מכּה וחוֹבט ללא הרף, ללא ליאוּת, מקפץ לימין, לשמאל, לפנים, לאחור, הך הך. גיצי שבבים ניתזים. רעם תופי מקלות מהדהדים. רסיסי מים ניתזים ממצחו. ערוצים נקווים בסבכי שוקיו. כמוֹרג, כמורג חובטת הזרוע הך… הך…

ג

יהודה עמד דרך במקומו, רגליו המסומרות חפורות בקרקע, ועיניו עוקבות אחר תנועותיו של אמנון. חבטות המקל עמומות היו, כפגיעות מקלו של הגרמני בגולגלות המגולחות. יהודה שכח עמידה שלמד מפי השליח, וביקש לאחוז במקלו כחוטב עצים את הגרזן. כדרך שלא עלה בידו לאחוז ביום השחרור, ביום בו כבשו הרוסים את המחנה, והרשו לאסירים להכות בגרמנים. את ידית הגרזן גלף מרדכי הנגר. בכריות אצבעותיו גלפה, בטרם נשלח למוות. הידית חלקה. גולשת מבין האצבעות. יהודה גררה אחריו בכוח על פני האדמה הקפואה. צידו הקהה של הגרזן מכּה עמומות, כפסי הרכבת תחת גלגלי הקרונות. צריך לבוא אל הגרמני. אל הגרמני בלי כובע הפלדה. ללא נשק. עומד בשורה ואסור לו לזוּז. זקנו לא גלוח. כשאבא עמד לפניהם גם זקנו היה על פניו. אמנון מגלח זקנו יום יום. לאמנון שיער מקורזל. קלארה משחקת בו מחבואים באצבעותיה עם ליל. שערותיו של יהודה קשות. ידי קלארה לא באו בהן מעולם.

“קדימה!” קלט קריאתו של אמנון יחד עם חבטת מקלו.

אנחת ריסוק עמומה נשמעה. גיץ אֵש קר ניצת וכבה. חיוך הבזיק על פני קלארה. עדיין שומרת לו טינה, הרהר יהודה. בגלל אמנון. עתה מתפללת למען אמנון אצל המשיח שהביאה מן המנזר ומונח בין שדיה.

“גוּט גוּט!”14 — קרא אמנון בבקשו לעודד את המוּכּים. ידע שהטוב מאוד העברי לא טוב ברגע זה. מלות סבתו עלו בו, “גוט גוט יינגלה! 15” חזר וקרא.

גם אביו של יהודה היה מכנהו יינגלה. דרך לצון כינהו יינגלה. אפילו כשעמדו בתור לסלקציה16 לחש: יינגלה יקירי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. וזה שייוותר יספּר. לכולם. לעולם כולו. חשוב לספר. רגע אחד אסור לשתוק. אילו ידע שפתו היה תופס לו לאמנון בזרועו ומספר לו כל שציווה אביו לספר. לשץ לא סיפר. גם לא לקלארה. אפשר יספר למינה ביום מן הימים. כשיישבו יחד במרתף. על ספסל האבן. קלארה מאזינה תמיד לליבה. ואמנון בסנדלים. לא במגפיים. ולא בנעליים. ולא בקרעי-צעיפים. ברגלי הגרמנים לא היו מגפיים אותו יום שעמד מולם בגרזינו. רגליהם היו עטופות מטליות. ושיניהם נקשו כאילו נגסו באדמה. בשתי שורות העמידום חיילי הצבא האדום. והאדמה הבהיקה כמפת חג. אתמול עוד טאטאוּה המוזלמאנים17 בשרביטי אצבעותיהם. יהודה נגרר אחרי הקצין הרוסי וגרזינו מתופף אחריהם. לפני שורת הגרמנים הפסיעו. רוצה אחד מהם? שאל הקצין. בסגין ארוך היה לבוש הקצין, ורגליו מוגפות מגפיים, ואקדח משומן בידו, ולחיין רזות וחלקות, והכוכב האדום נוצץ על ראשו. יהודה עמד וחיפש מגפיים על רגלי הגרמנים. שחורים. מבהיקים. ורגליהם כרוכות קרעי-צעיפים כרגלי יהודה. עדיין לא פתחו את המחסנים הגדושים בנעליהם של הנשלחים למקלחות ולבורות. יהודה קיווה שהקצין יתיר לו לחפש נעלי אביו החומות. נעליים קלות. רפודות חום רגליו של אביו. אולם המחסנים שמורים בשביל ועדת החקירה, כך הסביר הקצין. בְחר, יינגלה, בחר בגרמני אשם, הזמינו הקצין ביידיש, היום מותר. הזדרז לפני שתבוא ועדת החקירה. גרמני אחד. מנה מנה לאיש. לא גרמני תמורת אבא ונעליו, וגרמני תמורת אמא, וגרמני תמורת האחות בלומה שצמתה תמיד פרועה וצווארון מדי הגימנסיה תדיר מקומט, ולא גרמני תמורת מלכה’לה ששערה הערמוני נערם בערימה, ולא גרמני תמורת שמואליק שלא הספיק לכתוב אפילו אות אחת במחברתו הנקיה, ולא גרמני… גרמני אחד בלבד, הזהירו הקצין בעיניים עצובות. זה חליפתי, זה תמורתי… היה לוחש בניגון של הימים הנוראים.

“בארץ נגייס אותך ישר לפלמ”ח," קרא אמנון בראותו את ידי יהודה מתרפות.

שפתי שץ מצמצו בלגלוג מבין אצבעותיו צהובות הניקוטין. “המשיח המעלה יהודים לפלמ”ח," גיחך שץ.

אמנון ידע, כי יהודה לא הבינו, אולם האחרים כבר היו נשמטים מן המעגל, בהותירם את המקלות המובסים מוטלים לרגליו.

יהודה לא נשא את הגרזן אותו יום. גרמני עמד שם, ויהודה ישב כנגדו על הארץ. ידית הגרזן נתנה כוויות כפוֹר בירכו הפרומה. דמה לחוש את אצבעותיו של מרדכי הנגר. רצה לשאול: מכירים את אצבעותיו של מרדכי הנגר? אך שתק, ורק הביט ברגלי הגרמני שמולו. הן התרוממו בזו אחר זו, החליפו כובד משקלן, נסתתרו אחת מאחורי רעותה. והן שותקות כשתיקותיו שלו. אולי יראות מפני מרדכי. אפשר יזחלו אצבעותיו השרופות לאורך שוקו של הגרמני ויחרתו B אפס אפס אפס אפס אפס אפס. שש ספרות בדיוק. אפס מספר יפה הוא. עגול ואין בו כלום. ול-B שני אפסים. אפס אפשר להגות גם באפס קול. יהודה ניסה להזיח את הגרזן, אך כחול הפלדה היכה שרשים בקרקע. צריך לומר משהו לגרמני. שיידע. שיידע. נתן שנית עיניו ברגליים שלפניו. גם אביו כרך רגליו בסוּדר. “העיקר הן הרגליים,” התנצל בפני יהודה, בהדקו את קצות הסוּדר. אף על פי כן נגררו הקצווֹת כשרידים של נחשי נייר, אותם היה מפריח יהודה לפני בואם של הגרמנים. מתוך עליית הגג היה מפריחם וקורא: עלה עלה! אם יקרא עתה עלה מה יאמר הגרמני? יהודה נשא ראשו ונתקל במבטו של הגרמני. עיניו מיוראות כעיני אביו עת קצין הס.ס. פקד עליו ללכת שמאלה. פניו צהובות כפני אביו. פניו מתות כפני היהודים שעמדו בתור למוות. גשר אפּו מגובנן כשל אביו. אפילו הידיים המפרכסות מוכרות לו. בן כמה אתה? קרא יהודה כלפי מעלה. שלושים ושש מיין בּסטה הר?18 באה תשובה צווחנית, מצווה, כמו אתמול ושלשום ולפני שלשום. כמו תמיד. רק מלים אחרות.

שנל! שנל! 19 קרא אמנון קריאתו של פוגל העובד בגינות הנוי. כן היה פוגל קורא לסגור את ברז המים בטרם תיקווה שלולית.

זמן רב לא שמע יהודה קריאה זו. מאז צאתו את שערי המחנה. ועתה מצווח מישהו שנל ומאיים עליו במקל. יהודה חש בשריריו הנדרכים.

במחנה אימץ את כל עוז רצונו עד ששחרר גופו מאחיזתן של אצבעות האדמה. כשולף גופו מתוך סד נתרומם והושיט אצבעו לעבר הגרמני. והגרמני פסע הישר אל יהודה. לא שמאלה ולא ימינה. הלוך והיתקל במטליותיו הוא הפסיע, נופל וקם, והוא כבר עומד מלוא קומתו הגרמנית כנגד יהודה. סמוך כדי הושטת הגרזן הוא עמד והיה מביט מתוך עקשנות ביהודה, הנראה גבוה ברזונו. גבוה מכפי שש-עשרה שנותיו. בפתאום צמח יהודה וגבה. לפני שנתיים. כשעמד בפני הדוקטור הממונה על הסלקציה נתארכו אבריו כמבקשים לבגור באחת. רק גרונו נצטמק אז ועלה וירד במהירות, ונשימתו כבדה. שרביט הניצוח שילחו ימינה. אף לא נופף שלום לאביו. אביו נתקל בצעיפי רגליו ונזדחל על ארבעת גפיו, ובטרם התרומם ננעץ חודו של כידון בין צלעותיו. יהודה ניסה לשאת גרזינו, אך הגרזן היה כבד, וידי יהודה רפות, ולא למודות. עת ארוכה עמדו זה מול זה. יהודה והגרמני. למוד היה אף בעמידה ממושכת. במסדרים של בוקר. של ערב. של לילה. של סלקציה. של… עתים היתה זו עמידה אינסופית מזריחת הכוכבים ועד דעיכתם. ללא הגה. ללא תנועה. רק רחש המחשבות החולפות. מן הקודקוד עד תחתית השדרה. לא לשאת ראש. לא לפגוש בעיני הגרמני העלול להוציאך מן השורה ולדרסך עד מוות. ולא לקרוס. אולי זה ייגמר לפני כן. לפני שתיגמר המלחמה. ואז יספר כמו שאבא ציוה. גם לגרמני אפשר לספר. אין מה. אולי ללמד. כיצד לדחוף קרונית מלאה גוויות חמות. כיצד לנשום בגרון מצומק לפני הבל הכבשן. אולי איך להרחיב באין רואים את הרגליים כדי-עמידה-יציבה. שילמד גם הוא איך לעמוד ללא תנועה. אפשר שיינצל. זהו? שאל הקצין. יהודה לא גרע עינו מפניו הצהובות של אויבו. חסל אותו! זרזו הקצין. הוא שלך! צעק הקצין. הגרמני הניף ידו כמבין יידיש. אז ירה בו הקצין. ופני הגרמני הביעו פליאה מופלאה כשקרס על צידו. כאילו נתגלה לו סוד כמוס, אותו סוד השמור רק ליהודה ולשאר לובשי כתנות הפסים. הסוד נתגלה עתה מלוא ערוותו. דמו היה אדום כשל אביו. את סיפורו של אביו לא סיפר לו יהודה. רוצה אחר? שמע יהודה כמבעד לערפל. גרזינו נשמט מידו בחבטה. שלד גופו קרס ליד הגרמני. אוזני הגרמני היו עטופות בצעיף נגד כפור. פחדן עלוב, לא הניח לו הקצין, קום, קח את הגרמני שלך, שנל!

יהודה לפת את מקל הקפא“פ בשתי ידיו, נרכן לאחור, וללא אתראה מוקדמת הסתער על גולגלתו המקורזלת של אמנון. השליח העלה בזריזות מקלו מעל ראשו, קלט הנחתת יריבו ועצר מופתע. עיניו עטפו את ידיו המגוידות של יהודה בצעיף של חיבה. על פני המספר המקועקע החליק במבטים רחומים. עיני יהודה פראיות היו, כעיני פוגל. אבל פוגל משוגע. הגרמנים הטריפו עליו דעתו במחנה הריכוז, לאחר ליל-הבדולח, כך סיפרו חברי המשק. ויהודה נער רציני. שותק. עיניו תמיד באבני הטירה. הנה שוב הוא מתכונן להסתער. צריך לעודדו. אפשר שאליו התכוון נחום. אילו רק ידע להסביר לו. לספר לו על נחום. “שנל! שנל!” קרא אמנון, והיה נרתע והודף התקפותיו של יהודה, “אתה שמשון… אתה גיבור! גוּט! קדימה!” הנה עומד מולו איש פלמ”ח. פליט ואף על פי כן פלמ"חניק. יהיה מה לספר לנחום. יש ביניהם כאלה. תמצא אותם עלובים, ממורמרים, הזהירו נחום, נהג בהם כבתינוקות, במקל נועם. האזן לקולותיהם אך אל תוותר! הוא בלע אז את דברי נחום ולא שאל כיצד להאזין להם בלי להכיר שפתם. אפילו את יהודה אינו יכול לעודד. מבקש היה לעודדו במלה ערבית עסיסית, באחת מאותן היורדות חדרי בטן ומחממות קרביים ולב.

הספרות הכהות מרקדות כנגד עיני השליח, והמכות ניחתות באיטיות אך קצובות, כחוטבות עצים.

“אני גרמני! דויטשה! שנל! אתה יהודה המכבי! יהודה! י-הו-דה!”

“אתה אמנון,” לחש יהודה לפתע והשליך מקלו. “א-תה אמ-נון,” עמד יהודה רפוי ראש. שערותיו הארוכות דבקו אל רקותיו, “א-ני י-הו-דה,” גמגם, ומשך למכנסי הג’וינט הגדולים ממידת גופו, בבקשו להעגינם על מתניו, א-תה אמ-נון," היה קרב בנעליו הגדולות המסומרות עד שעמד ליד השליח, והושיט אליו ידו המקועקעת.

אולם משביקש אמנון לעטוף כתיפיו של חניכו בזרועו דרך ריעות ולמשכו עמו לחדר האוכל, נשתמט יהודה והפסיע אל פתחו של המרתף.

פרק שלישי    🔗

א

מינה נגלתה לו ליהודה לפתע, בצאתו מן המרתף. היא נרכנה מעל לפּתח האפל, כשזרועה של חנה מנסה להרחיקה. הוא ראה עיניים כחולות נפחדות מציצות אליו מתוך פנים חיוורים עטורי צמות. הילה כסופה של אור דמדומים הקיפה לראשה הדומם. יהודה היסס על עמדו. אם יעלה תיגוז ההילה. פניה של מינה נעלמו לפתע. יהודה עלה שני שלבים נוספים עד שמחצית גופו רחצה באור היום. מבלי לשאת עיניו חש ברגלי מינה העומדות בסמוך. החל מסיר את קורי העכביש שדבקו בבגדיו והיה מנער את האבק.

“תפסיק ללכלך אותנו,” קרע קול את הדממה. הכיר את קולה של חנה. שלשל ידיו לצידיו ונתן עיניים של אשמה במינה.

“קולה של חנה מפחיד יותר ממקלו של אמנון,” חייכה אֵליו מינה.

השפיל את עיניו ועדיין עמד במבוכתו. בפתאום אסף את רגליו, כיווץ גופו וכמשחרר קפיץ דרוך הטילו למעלה על הארץ, וכבר עמד לפני השתיים מנער אבריו באיבוכי אבק. חנה עוד הספיקה לגונן בגופה המסורבל על גווה הדק של מינה בטרם נתעטשה בתרועה רמה. בזעם שלפה ממחטה והיתה גורפת אפה וממלמלת:

“איזה שדים מכריחים אותך לשוטט שם למטה. חי נפשי עוד היום אתלונן בפני גורפינקל. כל-כך נבהלנו. פתאום צץ לו מן האדמה.”

תמיד מגוננת בגופה הגדול על מינה, געש יהודה ולא השיב. “אני לא כל-כך כועסת, חנה,” ניסתה מינה לחמוק ממיתרס הגנתה.

אולם חנה לא הרפתה מבת חסותה. היא קיפלה בקפידה ממחטתה, העבירה גב כף ידה מתחת לחוטמה שהאדים, הציצה אל היד כבודקת מה בשורה מביאה זו מחוטמה, ושבה אל טרוּניוֹתיה:

“צריך היה להכניסך למקלחת ולשפשף את עורך מכף רגל עד ראש! מצא לו מקום לבלות!”

יהודה שיקע עיניו בזוך אישוניה של מינה. שמי התכלת השתקפו בהן, ויהודה ביקש למחות זוהמת כפותיו.

“פעמים רבות ראיתיך יוצא מן המרתף,” לאטה מינה, והתכלת פשטה אל פניה.

“רוצה לבוא עמי לשם?” לחש בשפתיו כמגניב מלותיו בין אלו הרמות של חנה. הוא ידע את בואה ולכתה. כאסיר בסוגרו היה מאזין לפסיעותיה, כורה אוזנו אל תקרת מרתפו. בנקל היה מבחין בין צעדיה הכבדים והאיטיים של חנה לבין המהירים והקלילים של מינה. הוא ידע שמינה באה מפּעם לפעם אל פתח המרתף, אך תמיד מביאה עמה את חנה. כשהיו מתרחקות היה מגיח הוא עטוף טחב ירקרק קשור בקורי עכביש, ונעליו המסומרות מחריקות על אבני החצר. בהסתר היה מגניב מבטים אחריהן, ובדמיונו כורך צמותיה של מינה סביב צווארו. צוואר דק למינה, צמתה הארוכה תספיק לשניהם. אפילו לקלארה אין צמות כשל מינה. עתה הבקיע קולה של חנה מבעד לצמות: “גורפינקל יעשה בשבילי הכל. מה שאבקש ממנו,” היתה מרעימה, “לולא שוּלה המרשעת שנדבקה אליו כספחת. ומה מצא בה גורפינקל? שחיף עץ. פני מלפפון חמוץ.”

“לא לא,” לחשה מינה בבהלה כאילו קרא יהודה מחשבותיה “לא למרתף.”

“מי למרתף? למה למרתף?” נבהלה אף חנה.

יהודה נרתע לאחור וצלל לחורו. עוד מעט תזעיק חנה את גורפינקל ואת שץ ואת אמנון. כל הקבוצה תבוא אל מחבואו, עם חנה בראש.

“יהודה הוא נער טוב,” דובבה מינה עם שהן מתרחקות והולכות, “למרתף לעולם לא אבוא עוד,” חתמה במוחלט כמסלקת פקפוק אחרון. “דופק בנעליו כמו גדוד אסירים נעולים קבקבי עץ,” חיזקה אותה חנה בהחלטתה, “אילו רק אמרתי לגורפינקל, הרי יודעת את, גורפינקל בשבילי…”

“ידיים יפות לו,” דיברה מינה אל אבני החצר, “חומות, ואצבעותיהן ארוכות, ועל זרועו מספר שחור,” עצמה את עיניה והיתה קוראת, “בּי אחת שש ארבע ארבע תשע שלוש. רוצה הייתי לנגוע במספר הזה.” “בידיים שלו?!” שאלה חנה בבוז, “יודעת במה עסק שם במחנה הריכוז? אומרים שהיה מוביל מתים, מבינה? ממשמש את כל הגופות המתות. ואין לו שום השכלה. לא כלום באופן אבסולוטי,” הניעה ידה לצדדים כמדגישה את הכלום, “גורפינקל אדם משכיל. למד אפילו באוניברסיטה.”

“למד בזמן המלחמה?” תהתה מינה באי אֵמון.

“ב-או-ני-בר-סי-טה,” הדגישה חנה בּאַייתה כל הברה לחוד.

“ואחרי הלימודים מה נהג לעשות?” נתפסה מינה לסיפור המופלא.

“מה פירוש מה נהג לעשות”, חזרה חנה על דברי בת חסותה כאינה יורדת לשאלתה, “מה שכולם עושים.”

“מטייל ברחוב? הולך לקולנוע? לתיאטרון?” שאלה מינה וקולה אינו מאמין.

“מדוע לא? אם רק אפשר, מדוע לא?”

מינה הניעה כתפיה כאֵינה מבינה מדוע לא.

“ואת?” שאלה חנה ברחמים, כשהיא מקרבת אליה את כתפי מינה מעשה אֵם.

“אני?” מהססת מינה, “הייתי בגיטו, כמו רבים. ואחר כך הסתירני גוֹי אחד, לא כמו רבים. וזה הכל, חנה” ניערה את כפות ידיה כמדגישה שבאמת אין עוד מה להוסיף, והוסיפה, סוּקַלסקי היה שמוֹ.

השתיים פסעו רגע בדממה עד שמינה שאלה לפתע:

“אילו יהודה היה מזמינך לבוא עמו למרתף היית באה?”

חנה עצרה נדהמת מעוצמת השאֵלה, אך מיד נתאוששה, לחצה לזרועה של מינה ובהגבירה צעדיה הבוטחים היתה מטיחה:

“יהודה אותי? אפשר,” הבחינה בצל של חיוך בזווית פיה של מינה ושינתה טעמה, “אני? עם יהודה? אפילו ינעל נעליים קלות לא הייתי יוצאת עמו. אבק אבק. כשגורפינקל…”

ב

עם ערוב היום שבה מינה בגפּה והפסיעה אל גדר האבנים. היא חלפה סמוּך סמוך לפתח המרתף והקישה בנעליה על אבני החצר. הד עמום ענה לה מן האדמה, כהד החבית החלולה שעמדה בקרבת תא מחבואה במרתף. קיוותה שיהודה ייצא. יתן לה סימן. ידעה שהיום מוכרח הוא לבוא. לא נדברה להיפגש עמו שם, ליד גדר הלבנים ההרוסה, אף על פי כן נשאוה רגליה לשם. לוּ החליפה שמלתה ורחצה בשרה בסבון התמרוקים המיוחד שחנה נתנה לה בהסתר. אף הוסיפה, כי מן הראוי לה למינה לרחוץ גופה יום יום כמו שהיא, חנה, נוהגת לרחוץ. עתה נצטערה שלא שמעה בקולה של חנה. מינה רק נתחייכה אליה בלחייה החיוורות והמתוחות עד שפשטו בהן קמטים כמו בשמלתה. היא הגישה ידה אל אפה ועצמה את עיניה. ריחו של סוקלסקי עדיין עמד בה. אפשר לא התדפקה חזק למדי מעל למרתף. והרי שמעה הד נקישותיה בליבה. יהודה הזמינה לבוא עמו למרתף. סוּקלסקי יגיח מאי-כה. אבל יהודה יבוא עמה. כשהיתה מקישה באצבעותיה על לווחי החבית ידעה שאיציק לעולם לא ייצא מן החבית. איציק נותר בקרון יחד עם רוֹחקה. גם שאר חבריה נותרו שם. אביה הכריחה לקפוץ מן הקרון עת הרכבת האֵטה מהלכה. אבא אמר: ראו כמה לאט היא נוסעת. חוששת שמא תיסטה מנתיבה והמשלוח לא יגיע. אבא הצביע על יושבי הקרון, והם התעלמו מדיבורו. לפתע פרץ אל הסורג הסמוך לרצפה והחל מנסרו במשורית הברזל אותה נטל מחנותו. אחר-כך דחק לתוכו את מינה כאילו ביקש להסתירה בחוץ. והיתה חשכה בחוץ. משהתעוררה מחמת הרוח הקרה חשה כאֵב עמום בזרועה.

שמא כדאי לשוב אל הפתח ולקרוא, יהודה, כאן אני, יהודה כאן אני, צא אלי. איציק מעולם לא יצא מן החבית, אף על פי כן דיבר אליה. תאה שבמרתף חגוּר היה בחביות שנתנו ריח חלודה מעורב בחמיצוּת מעוּפשת, ואיציק היה משוחח עמה מבעד לריחות. תקרת תאה מקורה היתה בשקי-עצים שסיקוסי-זרועותיהם נזדקרו מבעד לקרעים באברי בר-מינן. רק שק אחד היה חי, ורוחקה דיברה מתוכו בזרועותיה המעוּותות. אפילו פעם אחת לא יישרה זרועותיה. אורך התא היה כאורך גופה בשכבה וגובהו כדי-ישיבה בראש מורכן ורוחבו כשל שק תפוחי-אדמה, וכל כולו מותאם לגופה ולא היה שם מקום לזרועותיה המתות של רוחקה. ילדה בת ארבע-עשרה היתה מינה בבואה ואשה בת שש עשרה בצאתה, וסוקלסקי היה טוב אֵליה.

חשוב לה שיהודה יבין, כי האיכר היה טוב אליה. אותו לילה פתח לפניה את בקתתו והכניסה וחבש זרועה. כשביקשה לדפוק על חלונו חשה כאֵב בזרועה. בידה הבריאה דפקה, וליבה מקיש כזגוגית החלון. תחילה הופשל הווילון הלבן ולאחר מכן נשמעו קולות של הסטת בריח, הסרת שרשרת, סיבוב במנעול, עד שהדלת נפתחה כדי-מתן מעבר לגופה המוּרעב. היא באה פנימה וישבה ללא אומר על ספסל העץ תחת החלון. בראש תלוי על חזה ישבה, ולא הוציאה הגה. הכאב בזרועה גבר. העבירה אצבעותיה בזהירות על המקום הפגוע וחשה צריבות לחות. היא השגיחה בבהני רגליים יחפים ומעקומים. אט לאט נשאה את עיניה במעלה כותונת לילה רחבה, העשויה בד כותנה גס. עד שהגיעה אל פני מושיעה. פני איכר בשנות העמידה חרושים תלמי-קמטים הביטו אליה בשאֵלה עוינת.

“ברכבת באתי,” פתחה מהססת, והביטה שוב אל רגליו. הן לא נעו ממקומן.

“מן הרכבת קפצתי,” המשיכה להתבונן ברגליו. בוהן ימינו נרעד לרגע ושב למקומו.

“אני… אני… יהודיה…” האצבעות נתרוממו בפתיעת רגע, נשאו את הרגליים בזו אחר זו כמהססות לומר דבר ושבו לעמידתן הקודמת. “אם… אם תסתיר אותי אשלם לך…” רק עתה הבחינה בנער נמוך קומה בעל בלורית פישתן, המציץ מאחורי האיכר.

“אהיה טובה” הבטיחה לנער.

“יהודיה,” חזר האיכר על דבריה כהד מאוחר, שרק הברתו האחרונה נשתמרה. העביר נרו הדלוק שבידו כנגד מצחו וכנגד חזו וישב בכבדות לידה. כותונת הלילה הדיפה ריחות של מיטה חמימה. זמן רב שלא ישנה בכותונת לילה. את האחרונה, העשויה משי לבן, המירו בשני בוּלבוסים. ממילא לא נזקקה לה. תמיד ישנה בבגדיה, מזומנת לרוץ אל הבונקר. אחר כך כבר היו ישנים בקביעות בבונקר, כי הגרמנים היו מחליפים תכופות את מועדי האקציה. האיכר נתרומם ובצעדים כבדים, עם שידו האחת מאהילה על להבת הנר, קרב אל הדלת. רגע ממושך עמד שם. הרוח בידרה כותנתו בגלותה רגליים שעירות איתנות. אף כשהנר כבה לא מש ממקומו ומינה ראתה את חייה מפרפרים בכף ידו.

כששמעה את הבריח הניסוט תחת ידו ואת השרשרת הנתלית על ווה, ואת המפתח הסובב במנעול, נשמה כמבריחה חלום של סיוט. בצעדיו הכבדים שב אל מקומו.

“יפה את?” שאל בפתאום וידיו תומכות גופו על הספסל.

“יפה מאד,” נזדרזה להשיב, שזכרה שבחי מראיה מפי דודתה. אף על פי כן נדמה היה לה כי ליבו לא נתפתה לה. ניתקה אצבעותיו מן המושב, ובעזרת ידה הבריאה היתה מחליקה כפו על שערה החלק ועל רקותיה הבולטות, הפועמות בקצב הלמות ליבה, ועל לחייה הלוהטות תחת כפור ידו. אבא היה כועס עלי לו שמעני מהללת את עצמי, הרהרה. זכרה את אימרתו כשהוא אומרה בנחת: אל לו לאדם להתגאות במתנות הקדוש ברוך הוא. רק פיקדון הן לו.

“כמה שנים מלאו לך?” שאל בקול מהורהר וידו מחליקה על ראשה. ריח רענן של חציר עלה מידו.

“בת שש-עשרה אני,” שיקרה.

“ותשלמי היטב?” שאל בלהיטות, עד שמינה נרתעה. מיד הוסיף כמתעשת: “נוּ, טוב, טוב, עוד נראה.” נתרומם ממקומו, הדליק את הנר ובעסק מרובה החל טורח סביב ידה. קרירות נעימה פשטה בידה כשהניח עליה מטלית לחה.

“יבריא, יבריא,” אמר בבטחון ורמז לה לבוא אחריו.

קרסוליה רעדו ככל שהנמיכה והעמיקה לתוך האופל בעקבותיו של האיכר. שלהבת הנר וכותנתו הלבנה נתרקעו בעלטה כשביל החלב. וכוכבים לא היו מסביב. הוא הושיבה על חביונת נמוכה, הצמיד זרועה הפגועה אל שבר לוח מהוקצע לאחר שאיבחן בידה נקע, וקשרה ברצועת בד.

“בעוד יומיים תבריאי,” קבע בבטחון והחליק בעדינות על אריג הקטיפה של שמלתה.

“השמלה מוצאת חן בעיניך?” שאלה בתודה.

“ואני בכותונת לילה,” נתחייך במבוכה מתוך שיניים לבנות. “אין דבר,” עודדה אותו, “הגרמנים ציווּ ללבוש את מיטב הבגדים,” ניסתה להסתיר את ידה הפגועה.

“קטיפה שחורה הולמת את עינייך,” אמר, “דומה לאלמנה צעירה,” שב ונצטחק, “אף אני הנני אלמן. נו, טוב, טוב,” נתעורר והחל מזרז את בנו. “עוד אציג את עצמי בפני העלמה. אולי מחר, מחרתיים.” פרש מצע של שקים על ערימת הקש הרדודה הגבובה בסמוך. “הלילה תישני פה. עד שנמצא לך מקום מתאים.”

למחרת הופיע סוקלסקי בלבוש חגיגי. לבוש של יום אלף, כפי שלמדה להכיר ברבות הימים. בחליפה כהה מפוספסת באפור, וכותונת פרופה עד סנטרו. שולי שרווּליה הציצו בלובן ביישני סביב אמת ידו השחומה האוחזת בנר. שערו הפשתני הדהוי דבוק היה לגולגלתו בשומן נוצץ ככיפה לחה. בעקבותיו טיפס וירד בזריזות הנער. לאחר שכחכח בגרונו פתח האב בקול חגיגי:

“יש לנו הכבוד להציג את עצמנו בפני העלמה. שמי סוקלסקי ושם בני ריסייק סוקלסקי. לשרותך בכל ראשון בשבת. בני ידאג למזונך ולדלי השופכין אחת ליומיים. בן עשר הוא והשבעתיו לפני האיקונין של מיקולאי הקדוש לבל יפצה פיו לא בפני אנשי הכפר ולא בפניך.”

עיניים בהירות מיוראות היו לבנו. במכנסיו הארוכים והטלואים על אחוריו ובכותנתו הקרועה מגבה נראה מבוגר מכפי גילו. אביו רמז לו בידו והילד הסתער לעבר הסולם. כעבור רגע שב כשבידו האחת דלי שופכין ובשניה סיר של דייסת גריסים מעורבת בתפוחי אדמה. ריח התבשיל פשט בנחיריה שנרעדו בבולמוס אכילה. את שניהם העמיד לרגליה של מינה, שלף מפתח כותנתו מחצית כיכר לחם שעורים, הניחה על השק ליד הסיר. דלי השופכין האפיל בקומתו על הסיר ועל הלחם. בטרם שב למקומו, מאחורי גבו של אביו, חמק אל מינה ובידו הכחושה החליק בחשאי על קטיפת הבד של שמלתה. אביו הכה על כפו ואמר בקול מאיים:

“אסור לנגוע בעלמה.”

“מינה קרוכמל,” נזכרה מינה נימוסין שלימדתה דודתה המורה בגמנסיה העירונית, והציגה את עצמה בקידה, תוך הרכנת פלג גופה העליון, כיפוף ברך ימין ופרישת שמלתה לשמאל בידה הבריאה. רגע ממושך עמדה כך והיא מבקשת לבכות על ליבו הרחב של האיכר. חיוך של שביעות רצון נסתמן על שפתיו המעובות והמגולחות. “קרוכמלסקה,” פתח את פיו, “מינה קרוכמלסקה,” ורמז לעבר הנער. “כמובן,” נזדרזה להשביע רצונו.

הם פנו לה עורף ועלו ללא אומר, ריסייק בראש ואביו בעקבותיו. הם הטילו את המכסה בטפיחה חרישית ומינה נותרה לבדה.

ג

ביום א' הופיע סוקלסקי בחליפתו ובכותנתו הפּרופה. מיד לאחר המיסה בכנסיה הוא בא, שאותה שעה מובטח לו כי כולם עוסקים בארוחת הצהריים. ביקש לראות את מינה לאורו של יום, ולוּ לאור חיווריין. לפיכך קבע לעצמו שעה זו שלאחר המיסה. היא ציפתה לו בתאה הצר, בין החביות והשקים, שם נצטוותה לשהות רובם של הימים. הוא קרא לה החוצה, והיא נזדחלה במהירות, ידה שהבריאה אוחזת שוּלי שמלתה לבל תתגלינה שוקיה. ושוב ניצבה מולו ולא ידעה אם ליקוד לפניו או לברכו במלים. עד שהיתה פוסחת על שתי הסעיפים הגביה האיכר סנטרה כנגד הפתח שלמעלה וחזר ואמר בעיניים פעורות:

“יהודיה יפה את, מינה,” הניח לסנטרה, העביר ידו על צווארה, ליקלק בלשונו על שפתיו ושאל בחומרה: “אם ימצאוך אצלי יודעת מה יעשו בי?”

מינה נענעה ראשה לחיוב והעבירה צמתה אל חזה. הוא עטף צווארה בצמותיה ולחץ קלילות בשתי אצבעות הבוהן על גרגרתה. “כך יעשו בי, ובריסייק ובך.”

“אשלם לך,” הבטיחה מינה בשפל קול.

הוא השפיל את עיניו אל בתי השוקיים של מגפיו שהבריקו כמו שער ראשו.

“צריך לעשות עיסקה,” אמר מבלי לשאת את ראשו.

“לאבי חנות ברזל בִסְטֵרוֹדוּבּ. מיד אחרי המלחמה ישלם לך. עבור כל יום. כל שעה,” לא היתה בטוחה בהבטחתה.

“כבר חלף שבוע ימים, עלמתי, וצריך לשלם. סוקלסקי אוהב מזומנים.”

בחרדה שוטטו עיניה סביבה. הצביעה על שמלתה שהיא ללא כיסים ולפתע אורו עיניה:

“רוצה האדון את השמלה?”

אך הוא עדיין עמד בראש מושפל. מינה כבר ראתה את עצמה מובלת למרכז הכפר כשעדר כלבים ואנשים רצים בעקבותיה נובחים וצורחים: הנה ז’ידוּבקה, הנה…

“הלוואי והיה לי במה לשלם לך,” מתחה שמלתה. שני שדיה רטטו מתחת לקטיפה.

נשא סוקלסקי ראשו, לחלח כף ידו בלשונו, החליק על שערותיו ממצחו אל עורפו ופתח:

“בלי אשה אני שרוי, העלמה קרוכמל. ואת אשה. ויפה. ושמלת קטיפה לך. וגופך… גוף של יהודיה, אמנם, אבל טהור.”

מינה עמדה בראש מושפל. אצבעותיה מחפשות אחיזה בשולי שמלתה. “שמלה יפה לך,” חזר ואמר, “אולי גוף טעים לך מתחת לשמלת הקטיפה.”

זכרה נשיקותיה של אמא. דבש טהור, היתה אומרת אמא בנשקה לחייה. “אם אינך רוצה בעיסקה,” נצטעק לפתע, “רשאית את לצאת!” אכן, הסולם עמד שם, והמכסה מורם, והזאבים מיללים בחוץ. אפשר רק כלבים הם או בני אדם והיא חשבה זאבים.

“מסכימה, אדון סוקלסקי!” נתמלטה מגרונה צעקה כצעקתו.

סוקלסקי לימדה אותו יום א' שלאחר המיסה כיצד תשלם לו. מדי ראשון בשבוע היתה מצפּה לוֹ כלאביה. ידעה כי מעשה רע היא עושה. לא כך תנהג בת ישראל כשרה, בתו של קרוכמל. אבל הם אשמים. מדוע שילחוה מן הקרון. הרי אביה ידע שאין מקום עבורה בחוץ. ברבות הימים נמצא לה משל נאה למצבה: יהא גופה כעצי המערכה על המזבח למען חיוּת נשמתה. משל יפה, חשבה. אפילו אביה היה מתגאה בו.

האיכר לא היה מדבר עם מינה כי אם בימי ראשון. אף אז היה ממעט בדיבורו. רק דורש תשלומו ומסתלק. מדי יומיים היה בא ריסייק. ניסתה לגררו לשיחה ולא עלה בידה. היה מרמז לה כלפי פתחו של המרתף ומניח אצבעו על פיו ואחר כך על צווארו כאילו עומדים לשחטו. נהגה לשוֹחח עם רוֹחקה המסוּקסת, המציצה מתוך שקי העצים הערוּכים להסקה ותלויים מעל ראשה בזרועות בוכות. פנים שחורים לרוחקה, מפוחמים, ועיניה יוקדות באש מוזרה. עתים היו עיני עכבר מציצות מבין עיניה, ומינה חובטת על העצים בידיה הערומות. תחילה נבעתה אף מפניה של חברתה, שהרי בקרון הרכבת היו פניה חיוורים, מעט ירקרקים, והנה כאן השחירו. רוחקה נותרה בקרון, אף על פי כן הופיעה במרתף. גם איציק כאן, עמה. איציק העגלגל, שבטנו נפוחת הכפן מציצה אליה מתוך החביונת, כשהוא חגור חישוק ברזל מחליד. בגיטו היו מכנסיו תדיר משתפלים להם מתחת לטבורו עת היה שב מבחוץ, מן הצד ה“ארי,” וחולצתו נפוחה בבולבוסים, וגבו נפוח מן המכות, שהיה סופג מידי השומרים. כאן מהודקים מכנסיו על כרסו המעוגלת ופניו אינם. רוחקה ואיציק ידידים של אמת. אינם מבקשים לחלק עמם מדיסת הגריסים ולא מלחם השעורים. אף מקשיבים לכל שמספרת להם מינה. תחילה היתה מינה משוחחת עמם בלא קול, בעיניים עצומות, כשהיא שוכבת שרועה בתאה שבמרתף. לימים נתרגלה לחשכה, והיתה משוחחת בעיניה. משחלפו שבועות ובטחונה במחבואה גבר נהגה ללחוש שאלותיה ולהשיב לעצמה תשובותיהם. אחר-כך היתה מגבירה קולה בעת מתן השאֵלות ומנמיכתו בתשובות. רוחקה היתה משיבה בקול צרוד. פעמים לא קלטה מינה תשובת חברתה. אז היתה נוגעת ידה או לחיה בגופה העיצי של חברתה ומקבלת תשובתה. עתים מעבירה היא ידה על כרסו הזקורה של איציק ומתופפת סימניה המוסכמים על גבי חישוק-חגורתו. בפרקי אצבעותיה היתה מתופפת: עצוב ובציפרני ידיה: רעבה, ובמרפקי זרועותיה: יראה. היא קולטת מחומם של לווחי החבית ונמלאת תהודתם כבמרק ביתי חם. רבות בוכה בלילות גופה של רוחקה המתערטל והולך מקרעי השקים. גופה השחום והמקועקע מתיפח ביבבות קטועות, וקולה מהלך כשריקות הרוח. ובבוקר פני מינה לחות כקירות המרתף. רק במוצאי שבתות נזהרת רוחקה מלהתיפּח, למען יהיו פני מינה נאים למחרת, בבוא סוּקלסקי. הוא בא מידי יום ראשון. מתבונן הוא בפניה החיוורים ובוחן שמלתה אם טרם דהתה קטיפתה. כל ימות השבוע שומרת מינה על שמלתה ושוכבת בבגדים שנותן לה סוּקלסקי. בגדי אשתו שנפטרה הם, ומדיפים ריח מותה כריח קרעי לבושה של רוחקה. שמלת הקטיפה שמורה אצל איציק-חבית ובבוקר של יום אלף נשלפת בזהירות כהשבת פיקדון יקר. תחילה רוחצת מינה בשרה בקערת המים אותה מכין ריסייק מבעוד ערב. מעבירה אצבעותיה על ערום גווה, שמחה על אורח-הנשים שלא הופיע שוב. היא מתלבשת לאיטה, ככלה שמלת כלולותיה. רוחקה היא השושבינה ומיעצת לה כיצד לחפּות על קרע וטלאי ומקום שדהה. כשמסיימת תלבושתה מתירה היא לאיציק להביט בה ולהביע התפעלותו מתוך פניו הלוטים.

ד

מבעוד בוקר כרויות אזניה לכל רחש שמגיע מלמעלה. היא מצפה לו בתאה, בין רוחקה לבין איציק, ראשה רכוּן על ברכּיה האסופות ועור גווה מצמיח אפרכסות פעורות זעירות. לעת צהריים שומעת היא רנן-המיכסה בהתרוממו ומנגינת צעדיו החורקים ברדתו בשלבי הסולם, כשהמנעול והשרשרת משתקשקים חרישית בידיו. בבואו הוא מקיש באצבעו על החבית כמבקש רשוּתו של איציק לבוא אצל מינה ומינה משיבה בשמחה: יבוא, האדון סוקלסקי, ייכנס, אף על פי שצר היה תאה מלהכיל את שניהם.

לאיטה היא זוחלת החוצה. תחילה משלחת רגליה, בהקפידה לכסות שוקיה בשמלתה, עד שהיא כולה נשלפת ועומדת מולו בראש רכון, נזהרת שלא להראות התרגשותה, אין סוקלסקי אוהב את השטויות האלה. עיסקה נחתמה ביניהם ותו לא. בזהירות מצית הוא גפרור, מדליק את הנר שמושך מכיס מקטורנו, מתבונן רגע בפניה ובשמלתה, שב ומכבּהו ואומר בלחש: בואי העלמה בואי.

עתה פותחת היא במאבקה הסמוי. מבקשת להאריך שהותו בטרם תבוא עמו אל ערימת הקש המכוסה שקים, ואילו הוא מזרזה לבוא. ברבות הימים, ככל שהכירה יותר נוהגי ימיו, וידעה אודות הכפריים עמם היה נפגש, ועל האורווה שגגה החל דולף, על החזירה המתעתדת להמליט, ועל השביל לכנסיה החוצה גשר צר על פני ערוץ מים, ועל ביקורי הגרמנים שנעשו תכופים בעת האחרונה — כן הצליחה להאריך שהותו. היום נשתפלה על הארץ, פרשה בסמוך לה שמלתה שלבשה ביום הקודם, ושאלה כמשתתפת בצערו:

“השלג עדיין לא הפשיר?”

“תיפח רוחו של השלג הזה,” נאנח סוקלסקי, “כבר אמצע מרץ ואין אפילו זכר לפיסת קרקע.”

“לא רואים אדמה,” משתתפת מינה בצערו, “ומה יהיה על החיטה?” “אם לא יפשיר עד סוף החודש רע יהיה, רע מאד,” גונח הוא ומשתופף על הארץ ליד מינה. מינה מפנה לו מקום בזריזות כמזמינתו. “איך נראה השלג, האדון סוקלסקי, איך הוא, לבן?”

“הכיצד, ודאי שלבן, אלא מה חשבת, אדום?” נהנה הוא מתמימותה וטופח לה על ברכה בחיבה.

“והאדמה איך תיראה לאחר שהשלג ימס, האדון סוקלסקי, כלומר מה יהא צבעה כשהמים יתחילו לזרום בערוצים גועשים אל יוּבל הנהר. כן, אותו יובל העובר על גדותיו ומציף לפעמים את אחורי הכנסיה?” “יפה שאלת, בת השטן, כאילו נולדת פה על אדמתנו, ליד הכנסיה,” אמר בהתפעלות והצטלב, “האדמה, צריכה את לדעת, תהיה בעזרת פאן בּוּג20 שחורה ועסיסית. אדמה דשנה היא אדמתנו. מאז שהגרמנים כאן נותנת יבול רב אף מזה שהניבה לפני המלחמה. שמועות מהלכות שהגרמנים יראים מפנינו לכן מעניקים לנו זבל מיוחד. אפשר מבקשים לסחוט יותר מיסים. מין אפר מפזרים הם המובא ממקום סתר לא הרחק מכאן. בית-חרושת מיוחד הקימו. והאדמה טובה.” “ואחרי שהכל יוריק והנהר לא יגאה עוד והאדמה תהיה יבשה, מה יהיה צבע השדות, אדון סוקלסקי?”

חשד עולה בליבו של האיכר:

“מדוע את שואלת כל הזמן?”

מינה שותקת רגע ממושך, כיוון שחוששת פן יקום ויפסיע אל הערימה היא אומרת בקנאה:

“מאטקה בּוֹסקה21 עוד יש צבעים בעולם, חוץ משחור ואפור וחום. ספר לי עוד על צבעים, אדון סוקלסקי, לא תתחרט,” לוחשת בקול מבטיח.

“נו, טוב,” נכנע הוא מעשה חסד, “על איזה צבע רוצה שאספר לך? נפתח בצהוב.” הוא מכחכח בגרונו וחיוך ערמומי משתפך על פניו הקמוטים: “השמש הצהובה מצהיבה את השבלים. יפה, הה? הו, מאריה האם הקדושה מצ’נסטוחוב. יום אחד יכה אותי הרעם. אמש כשחזרתי מן העבודה עבר חתול שחור והתחכך במגפי. מזל רע מביאה את מינה. כבר תליתי לצווארי פרסה אחת של סוסי. עתה מהלך הוא יחף. הנה כאן. החזיקי בה. מרגישה? במרתף אני עונד אותה. מה דעתך מינה, חתול שחור יכול להזיק גם בימי מלחמה? האינך חושבת שבימי מלחמה משתנה הכל? מותר הכל? נו, טוב, הרי זה עניני. היכן עמדנו? בצהוב. ובכן, את השיבלים הצהובות טוחנים בטחנת הקמח ואופים לחם כמעט צהוב, ובני ריסייק בעל השיער הצהוב מביא לך כל יומיים מן הלחם הזה, כדי שתקבלי אותי ביום אָלף כיאה למיטיבך ולפטרונך ולמושיעך,” סיים בצחוק מתגרגר שטילטל את מלוא גופו.

מינה היתה צוחקת לכף ידה, ובידה השניה אוחזת בטנה וגונחת: “אוך אוך, דברים מצחיקים אתה יודע לספר, פאניה סוקלסקי. מאטקה בוסקה, זה זמן רב לא צחקתי כך.”

סוקלסקי הרצין לפתע. בקדחתנות החל מגשש אחר הקמיע שלו ופיו ממלמל:

“כבר עלה בידך לטשטש את שכלי, מינה, אולי את היא שהתחפשת בדמותו של החתול השחור ויצאת לקלל את השדות?” הוא שלף את הפרסה והניחה על חזהוּ כמגן משורין. קולו היה צרוד, מפחיד. “בואי, מינה,” לחש על אוזנה ופרסתו מתנגנת על כפתורי מקטורנו, “בואי, עוד מעט יחפשו אותי שם למעלה. בואי, כי אסור לנו ליהנות. בואי נגמור ואשוב למעלה.”

אולם מינה איננה נכנעת. ריסייק שומר שם למעלה ויתן סימנים לאביו משיתקרב זר אל הבית. היא למדה להכיר פחדיו מפני שוכנת מרתפו, אף על פי כן אינה מרפה:

“אתמול שמעתי נחרת חזיר. החזיר בכה. בכיתי גם כן, הכאיבו לו ודאי.”

“שטויות. זה השכן שלי יאנוביק נחר חזיר. החורף מתמשך והבשר נגמר. עם מוט של ברזל מלובן חיסל אותו יאנוביק. והחזיר, מבינה את, השתחרר מאסוריו והתחיל מתרוצץ וצורח, כמו כמו חזיר… חה חה חה… גופו של יאנוביק נחלש בזמן האחרון. אפילו אשתו קאַזיה מספרת חולשתו. אני הייתי גומר איתו 'חת שתיים.”

“וירח יש בשמיים בלילה?” ממשיכה מינה וחוקרת, ומשיאה אותו ואת עצמה לענין חדש.

“ודאי שיש,” מבטיחה סוקלסקי.

“וכוכבים. הרבה כוכבים בשמיים הגבוהים?”

“יש לא מעט,” משיב בגיחוך.

“איני מאמינה,” פוסקת מינה.

מתרומם האיכר על רגליו ונשבע בכל היקר לו והקדוש, שיש גם ירח וגם כוכבים בשמיים בלילות בהירים.

אודות הגרמנים אינה שואלת. ומתי תסתיים המלחמה אינה שואלת, כאילו חוששת פן תביא על עצמה כליה בתשובותיו. אף על אשתו שמתה לא שאלה. הוא שרמז לה כי אין ברצונו לדבר עליה עמה. אשה קדושה היתה ויום יום מבקרת בכנסיה. מתה בראשית המלחמה. בדלקת הריאות מתה. עתה לא נותרו למינה שאלות. צחוקו על נחירת החזיר הבריח את כל קושיותיה שהכינה לאורך ששת הימים. והרי היה בדעתה לשאלו עוד ועוד. האם נזדמן לו לשמוע משהו על יהודים. האמנם נותרה רק היא לבדה במלוא העולם? מדוע פסקו החבטות של עשיית החמאה? ואולי יבוא האדון סוקלסקי לעתים קרובות יותר. ושיעולך נתחזק, האדון סוקלסקי. בשבוע האחרון נתחזק. כלומר מאז ביקורך האחרון. כל בוקר אני שומעת אותך ומדי ערב. עליך להשגיח על עצמך. אסרוג לך סודר אם תביא לי צמר ומסרגות. בחשכה אסרוג. כדי שתהיה בריא ותביא עמך את ספוריך על החוץ ואת גופך הכבד והחי.

“מהו התאריך היום?” שואלת היא לפתע.

“שבעה-עשר במרץ ארבעים וארבע,” משיב הוא ברוגזה ומוסיף, “שאלות אלה באמת את בודה מליבך. צריך כבר ללכת.”

מינה שותקת והוא אומר בקול חסר סבלנות:

“מה קרה לך, מינה קרוכמל?” יודע הוא השפעת שם קרוכמל עליה. חוששת היא מפני היגוּיוֹ בפיו. מחשבות רעות עלולות לבוא עם היגוי השם קרוכמל.

“צריך ללכת,” נכנעת מינה. שוב ניצת בה זיק של תקווה. נסיון אחרון. ידה מחליקה על פני חולצתו הרכוסה. לרגע נרתעת מפני ברזל הפרסה אך מיד שבה אל החולצה: “נכון שביום אָלף הבא תבוא ותספר לי שוב על השלג והאדמה והחיטה, אדון סוקלסקי?” מבקשת היא בקול מתפנק, “נכון שתבוא?” ואצבעותיה גולשות אל מיפתח מכנסיו.

“ודאי שאבוא,” מבטיחה בקול ניחר, מסלק ידה מחגורתו ומנסה להתרומם, “נלך כבר, נלך.”

“מדוע ממהר אדוני, רע לו אצלי?” ידיה המאובנות נאבקות להתיר חגורתו, “הלא אינני שואלת עוד, רק יעשה עמי חסד ויישאר עוד מעט, ויספר משהו, משהו, אפילו דבר עצוב. רק שיספר.”

סוקלסקי מנער ידיה בהחלטיות ופיו מאמץ את רוחו:

“אסור אסור.”

ידיה שבות ללא ליאות אל מיפתח מכנסיו, עד שידיו נכנעות. רק מצטלב הוא במהירות ומלחש:

“השדות עדיין לבנים. השדות מקוללים. מישהו כישף את השדות. אולי האֵפר הזה שהגרמנים מפזרים בשדות דבק בשלג הלבן. המים הקדושים של הכומר אין להם שליטה על השלג. מינה מינה מדוע השלג אינו נמס. מינה חתולתי השחורה, יבלע אותך אופל המרתף אחת ולתמיד מינה… חתולתי המתוקה… אוֹך… אוֹך…”

“דבּר דבּר,” לוחשת מינה וידה מגששת בסלידה והיא כולה אפרכסת לקלוט קול קללותיו.

לפתע מתנער הוא, מתיק ידה מגופו, ומתחיל לזחול על ארבעת גפיו אל משכבם הקבוע. הפרסה קורצת כמגדלור ומינה זוחלת בעקבותיו. היא מקדימה אותו וחוסמת לו דרכו בגופה הנשי ובשמלת הקטיפה. היא מוכרחה להאריך דרכו. אסור להרגיזו. לשלהבו מותר, אך לא להרגיזו. שבוע ימים ציפתה לשעה זו ולפניה שבוע נוסף. שעות כנצחים.

הוא הבין לתכסיסיה וצחק לה בפניה הסמוכים אל פניו, נתרומם, החליק על חליפתו ואמר:

“חייבים לגמור, מינה, ריסייק עוד יירדם. לא אכל מן הבוקר. וקאַזיה תדפוק על החלון.” קאזיה מכבסת את בגדיו ומיסרת אותו על שביום אָלף הוא משתכר ומתגולל בזוהמה של קש כשהוא לבוש בחליפת השבת שלו.

סוקלסקי הידק את מכנסיו והפסיע בהחלטיות אל משכב הקש. מינה כבר שוכבת היתה שם, ולא השגיח בה עד שנתקל ברגלה הערומה המזומנת לקולטו.

“מה אעשה בלעדיך, מינה,” החל ממלמל, בגהרו על ברכיו לידה.

מינה החלה רועדת בכל גופה. חוששת היתה פן רגשי ניחומיו יגברו עליו הפעם. נתרוממה על מרפקה, נטלה לידו והחלה מזרזתו: “בוא, אדוני, יבוא נא האדון אל מינה. עיסקה עשה האדון עם מינה…” “הו פאַן בוּג, פאן בוג,” נצטלב שוב והחל מפתח חגורתו.

מינה שכבה בשמלת הקטיפה שלה, כשהריצפה דוחקת בה מלמטה, מבעד לקש הקצוץ. יצועה העלה ריח של שתן וזרע ושל חמיצות. אסור לה לפשוט את שמלת הקטיפה בשעה זו. אף הוא אינו פושט את מקטורנו. וצוארו יישאר פּרוּף עד סנטרו. רק מכנסיו יגליש אל קרסוליו, יניח פרסתו על מקטורנו למען יהא חוצץ בינו לבין מינה, וירקוק לימין ולשמאל. אף לאחר מעשה בעודו שרוע על גווה מתעורר הוא לפתע מנמנומו רוקק וממלמל: הו פאן בוּג, פאן בוּג.

מינה אינה מזדרזת להסירו מעליה. אפילו ימשיך ויעיק בפרסתו ובכפתורי מקטורנו על חזה הכחוש לא תפצה פה, ובלבד שישהה עמה עוד. אולם הוא מתנער ומזדרז להעלות מכנסיו. אין הוא צעיר כל-כך, מצטדק הוא, ואדם בגילו חייב לשמור על כוחותיו. אסור יותר מפעם אחת, מתנצל. פעמים באה אליו קאזיה בלילה ושואלת, אינך בודד, סוקלסקי? נשים רבות בכפר נתאלמנו וכמה מהן מחכות שתזמין אותן לביתך לכבס את הכביסה. יאנוביק בעלה לעתים מפחס פניו ואפו כנגד הזגוגית ומרמז לו לבל ישים לב לדברי אשתו, אף על פי שקאזיה צודקת. הכל מספר סוקלסקי למינה בעודו מסדר עליו בגדיו. והוא מסיים בקול של פיוס, אל נא תדאגי מינה. רק אחרי המלחמה אשא אחת מהן.

עתה עליו להזדרז ולעלות. בפעם האחרונה מחליק הוא בידו על צווארה, מהדקו קמעה באגרופו הקפוץ ולוחש: אסור שימצאונו. מינה שוכבת עוד שעה ארוכה לאחר שסוקלסקי הולך. נפילת המנעול על פתח מחבואה באה כהלמות גרזן על עורפה. עוד היא משוחחת עמו ושואלת והוא משיב לה. והיא רואה הכל בצהוב. אפילו את שמלת הקטיפה השחורה היא משליכה לאֵש הצהובה ולובשת שמלה קלה וצהבהבת כחרציות הבר, ומחליקה ברגליים קלילות בין השיבלים הצהובות ובין הזנבות הצהובים של הציפורים המצייצות מנגינות שטופות זוהר צהוב. עד ליום אָלף הבא מספרת היא עם רוחקה ואיציק בצוֹהב.

ה

משהגיח יהודה שנית ונתעכב על שפת הבור כדי לגול את האבן ראה את מינה. בגפה עמדה ליד גדר הלבנים ההרוסה. היא קרצה לו בעמידתה והוא היסס אם להשאיר את פתח מחבואו גלוי בטרם יקרב אליה. היא השקיפה אל חורשת הארנים שמעבר לטירה ושערה המותר היה כחורשת הארנים שמעבר לטירה. הוא קרב אליה לאיטו וצילו נשרך אחריו בהיסוס. קרני השמש השוקעות לא באו אל הגדר. הוא השעין רגל ימינו על הגדר והחל מתיר את החותלת שעל שוקו. מינה התבוננה אל אצבעותיו מתוך פיזור דעת. עודה נתונה אצל סוקלסקי והנה יהודה, יהודה המתיר חותלתו. נתחייכה אל פניו הרכונים במבוכה. כל אימת שהוא במבוכה הריהו משקיע אצבעותיו בשערות ראשו או מתיר וקושר את החותלות או סופר למספּר המסמרים בנעלו. אמרה מינה וטרוניה נשמעת בקולה:

“מדוע אתה תמיד למטה?”

“שם טוב,” נזדרז להשיב בגלגלו בקפידה את החותלת כאגד של תחבושת. שוקו היתה חיוורת כפני מינה.

“בחוץ טוב יותר,” אמרה בבטחון וצפרניה מפוררות שבר של לבינה.

נתן בה את עניו השחורות ולא השיב מאומה. הפתח נשאר גלוי, נזכר. זרז אצבעותיו לעטוף רגלו וללא אומר הפסיע לשם. אם רוצה ללכת שיילך לו, גאה בה החרון ולא חשה בשקוע צפרניה בחימר האדום. שמעה נשיפות מאמציו וראתה ידיו המתאמצות לגול את האבן, אף הבחינה במספר המקועקע על זרועו וקיוותה שיבוא. הוא שב לאיטו, ראשו כבוש בקרקע, ומנער ידיו כאחד שסיים מלאכה חשובה. ישב לרגלי מינה והחל מעביר אצבעותיו על מסמרי נעליו. ידיה של מינה גיששו על פניהם של חודי הלבנים כתרה אחר מקום של אחיזה.

“לעולם לא ארד למרתף,” אמרה מינה בשקט והטיחה לבינה על הארץ. נימת קולה שיתקה אבריו. זעקות עצורות כאלה שמע רק שם, מאחורי גדר התיל המחושמלת. קולה הבקיע מתוך חזה צרוד ואטום. “שם שקט,” לחש יהודה אל סוליות נעליו, ודמה לראות בהן את עיניה הכחולות של מינה. העביר כריות אצבעותיו על פני הסוליה, “אין איש שם. אין קול. חדרים וספסלים. בור מים יש שם ולחם. תרמיל מלא לחם.”

“שנה ושבעה חדשים חייתי במרתף, שנה ושבעה חדשים ועוד שלושה ימים,” אמרה מינה אל חורשת הארנים.

“שנה ושבעה חדשים” הדהד אחריה יהודה כבת קול מבין העצים. אף הוא מבקש היה לשבת תקופה כגון זו במרתף.

“שנה ושבעה חדשים אפשר שאינם הרבה,” דיברה מינה כשהיא עוקבת אחר ספירת אצבעותיו על פני מסמרי נעליו, “אבל תשעה עשר חודש הם יותר, ושבעים ושש פעם לשאת את גופו של סוקלסקי…,” התחננה בליבה שיפסיקה באמצע דיבורה והוא לא נע, “חמש מאות שלושים וחמישה יום הסתירני סוקלסקי והיה בא אחת לשבוע. בדיוק אחת לשבוע. לאחר המיסה. כמה מסמרים בנעלך?” שאלה לפתע והחימה מבצבצת מגרונה.

נרעד יהודה, שכח ספירתו והתחיל מחדש.

“חממישה-עשר,” גמגם, “אחד אבד כנראה,” הוסיף בהתנצלות וחש עצמו אשם.

“תקע לכאן עוד חמש מאות ועשרים מסמרים ותדע כמה זמן הייתי במרתף. תקע בחוזקה עד שקצותיהם יינעצו בבשרך, רק קצותיהם. אחד ועוד אחד ועוד אחד וכך חמש מאות…”

“האכרים הפולנים האלה,” קימץ יהודה אגרופו כמזומן להכות.

“לא לא,” גערה בו מינה, “סוקלסקי אדם טוב היה. אם יש מלאכים בשמיים ודאי נראים הם כמו סוקלסקי ברידתו אֵלי בימי אָלף,” שמחה על השוואתה.

“אם יש,” התרומם יהודה ועמד סמוך למינה. שערה המותר והמבודר על כתפיה דגדג את אוזנו. הגיע אצבעותיו אל שערה לסלקו מפניו והותיר שם ידו. ריח גופה עלה מתוכה כצבע עיניה, והוא בוש בגופו. דמה את עצמו כארוג בקורי עכביש. הסיג ידו אל שערות ראשו ושב והשתפל על הארץ. חש עצמו טובל ברפש.

“למרתף לא אבוא,” אמרה מינה בהחלטיות.

“לא,” אמר יהודה, “שם קורי עכביש, וטחב ובוץ ואבק. שם…”

“פעם אחת בלבד ירדתי למרתף,” אמרה מינה כמנסה להפיס דעתו.

“אני מבין,” ניענע יהודה ראשו, וציפורן ידו מנסה להתיק מסמר רופף מסוליתו.

“מה אתה מבין,” לחשה.

אני מבין,” התיק בזעם את המסמר והיה מתבונן בחודו.

“אינך ירא להשאר לבד במרתף?” שינתה נימת קולה וחמימות שופעת מתוכו.

“מדוע?” שמח על קולה, “הרי אין שם איש.”

“בלילה הראשון, כשסוקלסקי השאירני לבדי במרתף יראתי. גם בשני ובשלישי פחדתי, כי לא היה שם איש. אפילו קול כלבים לא שמעתי. רק ציוץ עכברים שנאבקו על שאריות של האוכל בסיר.”

“קולות עכברים מפחידים בלילה,” אמר כמסייע לה, התרומם ופינה לה מקום מושבו שהיה מוגן יותר מפני צינת הערב, “כמו צעידת הקאַפּו בבלוֹק.”

מינה קיבלה הזמנתו ונתכנסה בכוּך הלבינים. אכן חמים היה שם וידו של יהודה המחליק שערה אף היא חמימה.

“יודע על מה חשבתי כל הימים והלילות?”

הניע ראשו לשלילה.

“על הורי חשבתי, ועל אחי הקטן. קנאתי בהם. טוב היה להם. נשארו ביחד. בקרון צפוף וחם. אז עוד לא האמנתי שאפשר להרוג את כולם את כולם.”

“אפשר,” הבטיח יהודה חגיגית.

“גם על סוקלסקי חשבתי. הייתי מצפה לו מבעד לסדקי המכסה של המרתף. היום היה אפור והערב שחור. צעדיו הכבדים היורדים בסולם היו כצעדי מלאך,” שמחה על השוואתה.

“כבר אמרת זאת,” צחק יהודה ללא חיוך, שב והשקיע ידו בשערה. “שערות של לפני המלחמה הן,” לא שמעה הערתו, “סוקלסקי לא הירשה לגזזן. לאיש לא סיפרתי על שערותי.”

“מה לי סוקלסקי,” דיבר יהודה אל פניה השקופים, “יכולה את לגזזן ונשכח את סוקלסקי.”

“לא לא,” הניעה ראשה בהחלטיות והחליקה על שערה בלהיטות, “הן לי כמו קמיע. כמו פרסת הסוס לסוקלסקי, כמו…”

יהודה היה עוקב אחרי תנועותיה מתחת למצחו הנמוך העטור גביניו העבותים.

“התאהבת בו,” זרק כלפיה בלגלוג.

היא התרוממה, ניערה שמלתה מתוך רוגז והתחילה להפסיע הלוך ושוב. אחר-כך פתחה מהורהרת:

“איני חושבת שאהבתי אותו כמו… כמו שצעירים מתאהבים,” לחייה נתמלאו בארגמן ועיניה נתכנסו תחת עפעפיה, “אבל אהבתי אותו בדרך משלי. בדרך שאוהבים אבא ואמא. הייתי מצפה לו כמו לאבא. והוא היה בא. אף פעם לא איכזב אותי, ויום ראשון בשבוע היה חג עבורי אילו היה מופיע כל יום שבת היה זה חגי.”

“היו לך חגים,” לא הירפה יהודה מנימת הלגלוג, “גם לי היו ימי חג. כשלא ספגתי מכות ולא בעיטות,” צחק צחוק יבש, “וכשהשגתי קליפה של תפוח-אדמה היה חג. נדירים היו חגַי, מינה.”

היא לא השיבה. רק ציפתה שהלילה יעלה מבין העצים ויעטפנה. הרי ידעה שלא יבין לה. איש לא יבין לה, לפיכך מרבה היא לשתוק. מתעטפת בצמותיה ושותקת. שץ לא שאלה מדוע אינה מדברת. מלומד נסיון הוא. אין להרבות בשאלות אצל ניצולי המלחמה. אף הוא אינו אוהב כששואלים אותו. רק עם קלארה משוחח הוא ואינו חש שקלארה היא של אמנון השליח מארץ-ישראל. קלארה אינה חייבת לו כלום, אינו דומה לסוקלסקי. ויהודה אינו מבין. נשאה אליו את עיניה. הוא עמד שפל ראש ובנעלו היה בוטש וקודח בגדר כמנסה למוטטה. אולי מוטב שלא יבין. אינו חייב.

“אף פעם לא תרדי עמי למרתף,” שאל קבע לפתע וחדל ממלאכתו.

הסמיכה את פניה אל פניו כמבקשת לקרוא בעיניו.

“אולי לא נרד?” שאלה בחוסר בטחון.

“מוכרחה.”

“וסוקלסקי?”

“בגללו.”

“ואם יופיע?”

“לא יופיע. איננו, מינה, היה ואיננו עוד.”

מינה נשתתקה. לפתע אמרה בהתעוררות:

“קיויתי לבוא אליך יום אחד למטה. ולא תשאירני שם לבדי?” שאלה ספק ברצינות ספק בלגלוג.

“ואת… אותי?” השיב לה באותה נימה.

“אני לא,” קיבלה דבריו ברצינות, “שנה ו…”

“ואם תבוא פתאום חנה?” השיאה לענין אחר.

“אינך רוצה שאזכיר את הימים ההם?”

נענע ראשו לשלילה. הוא הצביע על המיספר שבזרועו והתחטא בחיוכו. היא הניחה ידה על זרועו והחלה לוחשת:

“בֶּה אחת שש ארבע…”

היו מנמיכים במעלות המרתף, מינה פוסעת לפנים ויהודה במאסף, מקפיד לסגור אחריו את הפתח. מסמרי נעליו השמיעו מנגינת לכת צהובה.

פרק רביעי    🔗

א

שץ לא קם הבוקר לקול משרוקיתו של אמנון. אפלה שררה בחדר והוא חש בגרונו עוד מאמש. ואולי קודם לאמש. דקירות באו מגבו והיו מנקבות ריאתו כמחטים. מישש את גבו וליבו, ולא גילה מקור הדקירות. ירד מן המיטה, הסיט את מקטורנו, ששימש כווילון לחלונו, וראה שמיים מטויחים בעננים כחומת הטירה, ופיסות נייר חולפות במהירות על פני החצר. קרני-שמש בודדות הבליחו מדי פעם, אך טיח העננים היה מזדרז להצפינן. אחר-כך ראה את חניכיו מגיחים ערומים למחצה, מקפצים על רגליהם בבקשם להחם גופם. חש צינה ברגליו. לוּ יכולתי לקפוץ עמם הייתי מחממן, חשב. ראה את אמנון מקבלם בחיוכים רחבים ובקריאות זרוז ועידוד. קלארה באה בחולצה לבנה ובמכנסי חאקי ארוכים. גופה מילא לבושה ושץ הניח למקטורנו ליפול. האפלולית שהוטרדה באור הבוקר שבה ונתכנסה בחדר. הוא חזר אל מיטתו ומשך לשמיכת הצמר אל סנטרו. שוב חש דקירות בגבו. אך נדמה היה לו, שהפעם עלה בידו לאתר מקומן. נשתעל בקול רם כמבקש להביאן אל פיו ולחזות בהן נפלטות עם כּיחו, אלא שפיו עמד חרב. קצות אצבעותיו הקרות נדרכו לקצב משרוקיתו של אמנון. ציפה שהדלת תיפתח. גורפינקל יבוא וישאל: מה קרה, חבר שץ? צריך לקום. כולם מצפים לך בחדר-האוכל. אולם הדלת לא נעה. שץ סובב גבו אליה ועצם את עיניו. אפשר שהוא חולה מאוד וצריך להבהיל רופא. מעצמו לא עמד על מחלתו. כנראה שאין זו דלקת ריאות. הניח ידו על גבו והיה ממשש חוליות שדרתו וצלעותיו. חש סלידה מגופו. הניח ידיו לפני עיניו ולא ראה בהן רבב. אף-על-פי-כן כדאי להתקלח. מאמש דבק בו הרפש. אולי מאז שיעור הקפא"פ בו עמד במכנסיו הקצרים מול חניכיו. אמש ניסה להיטהר, אך עלה בידו רק להתפלש בזוהמה. ככל שנתמשך הוויכוח עם אמנון כן רבתה והלכה הזוהמה. תחילה דבקה בכפות ידיו שהיו מדגימות השקפתו, אחר-כך פשטה בשאר אברי גופו. ככל שהיה מוכיח לאמנון באוֹתות ובמופתים ובראיות חותכות בּוּרוּתו של זה בהוויות העם היהודי, כן היה מפלל בליבו לחדול. לא לדבר עוד. סופו שניצח את אמנון שגמגם: אינני מבין… אינני מבין… נבוך היה השליח כתינוק. שץ לא שש אל הניצחון. אפשר שמקלחת חמה היתה מבריאה את מיחושיו.

הוא פקח את עיניו. השריקות פסקו. כמה זמן עבר מאז שסיימו את התעמלות הבוקר? ביקש להציץ בשעונו, אולם ידו השניה דחתה שעונו. חושש היה לדעת את השעה. שמא סיימו לאכול. ואיש לא בא לשאול לשלומו. אמנון עזב את החדר בלאט, מבלי להעירו. אף תיקן עליו כיסויו בטרם יצא. שץ החניק זעקתו בגרונו והעמיד פני ישן. מדוע העמיד פני ישן ולא יצא עמו לחצר? הרי אמש ניצחו עד שאמנון גימגם…

המועקה על ליבו כבדה. ונשימתו כבדה יחד עמה. הסיר את השמיכה מעל חזהו. זקוק הוא למעט אוויר צח. צריך לפתוח שנית את החלון. החליק ידו על מצחו. נדמה היה לו שהוא מזיע, אלא שנתאכזב מששבה ידו יבשה. כרה אוזנו אל החוץ. דממה עמדה שם. נראה שנתכנסו בחדר-האוכל ובכל זאת מצפים לו. נזכר כיצד ציפו לו חבריו ביער, עת נכנס אל מפקד הגדוד לשם קבלת הוראות אחרונות. היה זה ליל כפור מלוּוה גשמים וברד. כשיצאתי ידעו הם כי זה הלילה נועד לפעולה. במחפורת שלף מישהו בקבוק ספירט. ואחר-כך בער בּפּה והיה חם בלב. רכבת התחמושת נתפוצצה כזיקוקין-די-נור עד כי ניתן היה לראות את טיפות הגשם לאורם. וכשהביאם לבסיס ללא נפגעים טפח לו אותו בעל הבקבוק על כתיפו ואמר: הרי אתה משלנו. אף שלף את בקבוק הספירט והערה שאריתו לפיו של שץ, עד שהחום בא לקצות רגליו. ואמנון מצווה עליהם להזדרז ולסיים ארוחתם, כי השיעור בקפא"פ ממתין להם.

לפתע נתאווה שץ לבכות. בנו תֶנֶק היה מתחנן לפניו לקחתו אל הקירקס שהגיע לעיר, ולא היה לו פנאי. ישיבה חשובה נתקימה אותו ערב. של ציונים פעילים, ושץ עמד לנאום בה. הרי אין לבטל ישיבה חשובה בגלל דמעותיו של תנק. הדמעות היו זולגות ללא קול עד שכיסו את לחייו הקטנות. ולא זכה תנק לחזות בקירקס אפילו פעם אחת. שץ הזעים גבותיו כנגד עצמו, השליך מעליו שמיכתו וקרב אל תרמילו. שעה ארוכה חיטט שם. לבסוף שלף סידור תפילה. סידור ישן וממורטט, שהיה שומר עליו כל שנות המלחמה ולא התפלל בו. כשהיה נער היה מתפלל באותו בית-כנסת שיוס’ל, הוא יוזף בויובייץ, היה מתפלל. עתה בויובייץ מפקד גבוה. שליט על חייהם של אלפי אנשים. ותנק מת. יחד עם אסתי מת. בקירקס הופיע אז הליצן המפורסם צ’ינצ’יטילו. כל משך נאומו בישיבת פעילי הציונות זכר שמו של הליצן. אחר-כך פרח השם מזכרונו. אף על פי כן זכרוֹ עתה. עדיין עמד בו הזיכרון. שץ חש כיצד חודר הקור לפנים רגליו היחפות. עליו להתפלל ויהי מה. כיצד יתפלל והוא אינו לבוּש ותפילין אין לו. תנק לא הספיק להניח תפילין ואני לא לימדתיו. איש תנועת עמלי-ציון בעל הכרה סוציאליסטית לא ילמד את בנו להתפלל, היה טוען כנגד אביו ר' מאיר שץ. עתה עליו להתפלל. למען בנו. אולי למען עצמו. אחז בסידור בלהיטות, כחושש שמא יאַחר את המועד. אפילו אֵחר יודע אלוהים ללבב. זו השעה האחרונה. אפשר ישכח את מיחושי גבו ויוטב לו. בידיים חמות החל מדפדף בסידור. נתקל באצבעותיו ודמה לראות בהן כתמים. הניח לסידור ונחפז אל הקערה. נטל את ידיו, לחלח את עיניו ובטרם שב אל משכבו אף זכר לחבוש מגבעתו. עתה נתכסה בשמיכה, פתח את ספר התפילות, עצם את עיניו והחל ממלמל בלחש, כשקולו גובר והולך ושמורות עיניו מתקמטות ומתהדקות: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וזן וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין. דמה לשמוע קול בנו המפציר ומתחנן למענו. ויודע מיספר כולכם בדין ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין ברוך אתה ה' מחיה המתים… קול תחינתו היה ממלא את דממת החדר.

בנפול קרני שמש דוקרות לתוך אפלולית ארובותיו פקח את עיניו. הרוח שפלשה מבעד לדלת הפתוחה ביחד עם הקרניים המיותמות הרתיע את המקטורן מחלונו. קלארה עמדה על המפתן. לבוש של התעמלות הבוקר היה עליה, והיא בהירה. חולצתה הכאיבה לעיניו. מותר?, שאלה-אמרה וכבר היתה ליד מיטתו. שץ מיהר להחביא סידורו למראשותיו והניח ראשו עליו. כאן בית-אלוהים, נזכר שנתו של יעקוב בבית-אל. זוכר לא רק תפילות, גיחך בהנאה. קלארה השיבה לו בחיוך.

“מה קרה למדריך שץ?” שאלה בקינטור של טוב-לב, “מתפנקים קצת?” עיניה היו עצובות, “חש ברע?”

“אני…” החל מחפש מילות של תשובה והיה ממשיך תפילת צידוק הדין, “אדם בן שנה יהיה… כלא היה יהיה”, השגיח בעיניה המלגלגות של קלארה ופתח שוב, “אני… באמת מרגיש לא טוב. דוקר בגב. אולי גם בלב.”

“מתפללים,” אמרה מנצחת.

“לא לא,” מיהר להשיב, “מה זה עלה על דעתך?”

“הצטננת,” הניחה ידה על מצחו ונתבישה בקלונו. ריח של אוויר רענן נשב מידה הערומה.

“עוד תצטנני.” לחש צרודות, “לבשי את המקטורן שלי.”

“אין צורך.” צחקה, “לא קר לי. אמנון הריץ אותנו סביב החצר ואחר-כך קפצנו על חבל, אתה יודע, כּושר אחד…” קולה היה רונן כאוויר הבשום שהביאה עמה.

“אמנון לא העירני,” אמר בזעף, “ונשארתי במיטה. גם לשץ מותר להישאר פעם במיטה,” השתעל שיעול יבש והוסיף, “אמנון מסתדר שם בלעדיו?”

“ודאי,” עלצה, “אתה יכול לשכב בשקט, מדריך שץ, עליך להבריא.”

“אינני חולה,” אמר שץ ופשט ידו אל כיסויו כדי לשלשל רגליו מתוכו, “מיד אני קם. אם הוא זקוק לי…”

“לא לא,” הבטיחה קלארה, “מותר לך לשכב קצת. אתה עובד קשה, מדריך שץ.” נטלה למטאטא הזרדים והחלה מנקה את חדרו.

“מה יש, שץ כבר זקן שצריך לטאטא את חדרו?” נזדקף במיטתו, “היד שידעה לירות היא היד שתדע לטאטא!” קרא בקול גבוה.

“קודם תשתה תה חם,” חייכה קלארה בדחקה קלות את חזהו, עד ששכב נינוח, “ואחר-כך נראה.”

“נערה טובה את, קלארה,” לאט שץ ושב ונתפרקד באנחת הקלה.

המיטה חמימה היתה ותואמת לגופו. ייתכן והפסדו ייצא בשכרו, אמר לעצמו וכבר ראה בדמיונו את קלארה לובשת סינרה הכחול ומביאה לו את מרק הצהריים. הוא השעין גופו על מרפקו, והיה מביט מתוך חיבה בקלארה הטופפת קלילות בחדרו. ביקש שתביא לו סיגריה והוא הציתה ונשם לקירבו בהנאה את העשן. מבעד לערפל-עשנו ראה אותה בפעילותה הענינית השקטה, כשהיא מזיזה את ארגז-השולחן, מסירה את האבק שנצטבר מזה ימים מרובים, חולטת תה בקומקום. תנועותיה אינן נראות בבירור אולם היא ממלאת את החלל כולו. “אתה מעשן יותר מדי, מדריך שץ,” שמעה מדברת. חש כיצד הסיגריה נשמטת מבין אצבעותיו הרופסות וכבר מתעופפת מתוך ידה אל הקמין המפצח עציו בעליצות. בידו שנתפנתה לפתע התגרד בחזהו.

קלארה הבחינה בשערות שיבה מבצבצות מבעד לכותנתו הבלתי רכוסה. פניו היו לאים והקמטים בצוהב-לחייו מעמיקים שקעיהם. עיניו מכווצות היו בעקבן אחריה, אף ניצת בהן לרגע זיק של רשעות, אולם עתה הבעתן לגלגנית-חכמנית. עיניה נתקלו במכנסיו הקצרים של אמנון, שהיו מונחים ברישול על המיטה. קרבה ונטלתם לידיה.

“אמנון חושב שכולנו מוגי-לב, כל יהודי הגולה,” הדביקה קולו של שץ מגבה.

כילד שנתפס בקלקלתו הטילה את המכנסיים וסבה אל שץ. קמט של מרירות, שעטה את פיו עורר בה יראה.

“מפני שלא ידענו להלחם בגרמנים,” צחק צחוק עמוק וכבד, “כמה הייתם שם בגולה? הוא שאל, אחד? שניים? עשרה? מאה? לא. הוא אמר. שימי אל ליבך, קלארה. אין הוא יודע לנאום. אין הוא צועק לא! בקול שלוו הוא המשיך: אלפים, עשרות אלפים, מאות אלפים, מליונים, ולא נלחמתם.”

“מה הוא חושב עלי?” נכנסה לפתע לדבריו עם שהיא מוזגת לו רותחין בכוס ומוסיפה מי-תמצית.

“לא שוחחנו עליך,” הדגיש שץ את המלה האחרונה.

“אין דבר ספר, ספר,” פלטה בחופזה, חוששת פן יתחרט ולא ידבר עוד באמנון. היא תפסה במטאטא והחלה במלאכת הטאטוא מחדש, בהעמידה פנים של חוסר ענין.

“הוא אמר שילמד אותנו להילחם. הוא יפתח את הכושר שלנו. נהיה כמו בחורי הפלמ”ח, מבינה? לא כמו יהודי ורשה ויהודי וילנה ויהודי שאר ערי הגולה אלא אנשים מן הישוב, כמו בחורי הפלמ“ח,” צחק שץ והצחוק שוב עמוק וכבד, והמטאטא נדמה כבד ממנו, “עם הקפא”פ שלו יהפוך אותנו ללוחמים," קולו צרוד היה כשהשמיע מלת אותנו, “הפלמ”ח, יא חביבי, זה לא עדר פליטים. יודעת מה זה יא-חביבי? תשאלי אותו. הפלמ“ח יודע להלחם. כשערבי פוגע ביהודי אנחנו לא שותקים. בלילה יוצאים ומשיבים לו מנה אחת אפיים,” שץ חזר פעמיים על מנה אחת אפיים בעברית, “ואילו הגרמנים היו פוגעים ביהודים?, שאלתי את אמנונצ’יק שלך, כיצד היה מגיב הפלמ”ח? הכינונו גם תכנית לשעת חירום, השיב לי. לשם כך התגיסנו לפלמ“ח. היינו נלחמים בהם בהרים ובואדיות. מבינה? בהרים ובואדיות. בארץ-ישראל אין סתם אדמה, יש ואדיות.”

המלים באו דחופות. לא הבינה כוונתו, רק ידעה שאיש זה מסוכן לה. הציבה את המטאטא לפניה, ונתכנסה מעברו השני כמאחרי מיתרס.

“אמרתי לו: והרי הגרמני פגע ביהודי ומדוע לא השיבותם לו? השתדלנו, הוא השיב, שלחנו צנחנים והתגיסנו לבריגדה. אבל אתם הייתם מליונים, חבר שץ. ששה מיליון יהודים הלכו למות סתם ככה. יודע אתה כמה פלוגות פלמ”ח אפשר היה להקים מכל הצעירים האלה שלכם, חבר שץ? אילו היו לנו בארץ שישה מיליון יהודים היינו מבקיעים אליכם בצבא הפלמ“ח שלנו. אפילו בשני מיליון היינו באים כמו שאול שבא עם אנשיו לעזור לתושבי יבש-גלעד, כמו יהודה המכבי שאסף את פזורי היהודים מן הארצות השכנות והביאם ליהודה. כמו המשיח כשיבוא אם ירצה השם, אמרתי לו.”

קלארה צחקה צחוק קולני וחזרה על דבריו: “כמו המשיח… כמו ישו… ביום תחית המתים… בגלימה אדומה…”

נצטרף אליה אף שץ והיה מחייך מלוא פיו. שלח שתי ידיו למולה כמזמינה, ואמר בקול אבהי: “יום אחד אלמדך על שאול, ועל יהודה המכבי. גם על המשיח. על בן-יוסף. לא על בן-דויד. אולי אמנון ילמדך. כבר תדעי אז עברית. בעין-השרון תלמדי. בקיבוץ שלו. אולי ילמד הוא פולנית. אם אוהבך, מדוע לא? אינך מאמין לי, אמר הבחורצ’יק שלך והביט בי במבט כאילו הייתי נכה וזה יומי הראשון מדדה בחוץ על קביים, יודע מר שץ מה עשו קומץ בחורים שלנו בסוריה ובלבנון בארבעים ואחת? שאַל את האוסטרלים והבריטים. הם יגידו לך. הובלנו אותם בשטח האויב עד לנהר הליטאני, ולגשר איסכנדרון, והיינו מוכנים לחבל במיתקנים בסוריה. פגעתם בגרמנים? לא הרפּיתי, והוא תמה נעלב: איך יכולנו לפגוע בהם כשהם לא היו שם. חיילי וישי היו. ואני פרצתי בצחוק. מדוע אתה צוחק? שאלני. אמרי נא את, קלארה, מדוע צחקתי,” פנה אליה והנאות הנאות משתפּכות בקמטי פניו.

“לא צריך היית לצחוק,” קפצה קלארה ממקומה בפתאום, “ואם אתה זקן ממנו וחכם, והיית בפרטיזנים אז מותר לך לצחוק?”

נתגעש שץ במיטתו עד שהמים הצהובים בכוסו נתבעבעו, וטיפות ניתזו ונבלעו בשמיכה הבריטית הירוקה. “אני איני זקן ואיני צוחק מפני שאני זקן.”

קלארה נזדרזה ומזגה מחדש תה לכוסו והניחה אותה בין אצבעותיו. הוא לא נתן דעתו על מה שבידיו אלא היה ממשיך ועניו עצובות: “בגרמנים לא נלחמתם, הערתי לו. איך יכולנו להלחם בהם כשהם לא היו פּה? חשב שאני מבקש לקנטרו. אבל היינו מאומנים להלחם גם בגרמנים. שש פלוגות היינו. ופלוגה אלף כבר ירדה לדרום. לאן הייתם שבים לאחר הפּעולות, אילו היו הגרמנים כובשים את הארץ?…”

“עלי ללכת,” ביקשה קלארה, ותחינה בקולה. אולם שץ אחז ידה וכאדם הנתון בתפילה ואינו רשאי להפסיקה רמז לה לשבת. הוא המשיך מבלי לשעות לתחנוניה. “והיכן הייתם מקימים את הבסיס שלכם?” לא הרפיתי, “מפני שאני, קלאריק, מבין מעט בעניני צבא,” הוא החליק בידו הפנויה על שערותיו שנתכהו עתה באפלולית החדר, “שץ איננו כה זקן, קלאריק, ביערות התהלך שץ לא לצרכי טיול, קלאריק, אני אינני תרנגול מתנפח!” נשא לפתע קולו.

צריך לפייסו, חשבה בצער. צריך לשאלו על היערות. “ומה…” פתחה בקול רך, עצרה לרגע ופלטה בחתף עם שהיא מושכת ידה מידו, “מה אמר אמנון?”

“מה אמר אמנון,” חיקה את קולה הדק ונתעשת, “רוצה לשמוע את אמנון? בבקשה,” המשיך בזעף, כשקצב מלותיו גובר והולך “הבסיסים שלנו הם המשקים. גם בבריטים נלחמים אנו כך, גם בערבים. חכם בלילה, אמרתי לו, ואילו היו הגרמנים מקימים גיטו, נאמר בסביבות תל-אביב, ואת כל התושבים מביאים לשם כמו בוורשה”, ניגן שץ שאלתו בניגון של גמרא.

קלארה ישבה בעינים מוגפות. שוב פוסעים כולם בצעידה אין-סופית. אמנון מהלך יחף ושחוח באותה הדרך, מתנהל לאיטו בין אביה ואמה בחצותם את גשר העץ. שץ במגפיים גבוהים של פרטיזאן וברצועות צולבות של פרטיזאן, עטורות כדורים, בא להצילם. הוא מעלה את הגשר באש…

“איש רשע אתה, מדריך שץ, רשע,” פרצה קלארה בבכי והיתה מקנחת דמעותיה בגב ידה.

“לא יותר ממך, קלאריק, לא יותר,” לא שעה לבכיה, “לא יותר,” חזר והדגיש בחומרה, “הקשיבי לתשובתו של אהובך: אל תבלבל לי במוח עם האילו שלך. כך, במילים אלו אמר. חבל שאינך יודעת עברית. אפילו ידעת לא היית מבינה. זוהי שפתו של בן-יהודה הבורגני. אבל אני שתקתי. רק הבטתי בו בעיני ודרשתי תשובה. הלא מכירה אַת את מבטי. קשה לא להשיב לי. רק את שותקת כשאני מבקשך. יום יבוא ואת תשיבי לי קלארה…”

קלארה קמה ללא אומר, ניגבה את עיניה בממחטה שהגיש לה שץ, והתחילה טורחת מחדש בהכנת תה. שץ החל משתעֵל. קלארה הגישה לו פיסת נייר והוא הטיל בה ליחתו.

“זקן, הה?” פתח לאחר שקיפל בקפידה את הנייר, הטילו מתחת למיטה, לגם מן הרותחין, והמשיך בקול רגוע, “נו, טוב. עוד נראה מה מסוגל שץ לעשות בארץ-ישראל. אולי אפילו יקבלו אותי לפלמ”ח שלהם. אבל אני לא אלך אליהם. אמנון שלך אמר," שינה לפתע דיבורו, “אנחנו לא היינו הולכים לגיטו. עין-השרון שלנו איננה איזו לודז' שלכם. כך אמרתי וחייכתי, והוא קפץ מהארגז עליו את יושבת, כנשוּך עקרב. כמעט קרע את מכנסי החאַקי שלו. יש שם מסמר למטה, השגיחי שלא תסרטי את רגלך. עדיין לא ראית אותו נרגז. לו שמעת אותו צועק: מוכתר שלנו אינוֹ דומה לראש יודנראט שלכם! היה לנו נשק בסליקים. בפעם אחרת אסביר לך מה זה סליק בשפת הפלמ”ח. אף אחד לא היה הולך לגיטו. לא אני. כולנו נשבענו להילחם. לא יראנו את המוות! גם הם לא יראו את המוות, עניתי לו, איך אמר משורר עיברי קדום: ממך אליך ארוצה. עכשיו אתה מבין, בחורצ’יק?"

“לא היית צריך לפנות אליו בצורה כזו, מדריך שץ,” נתערבה קלארה והחליקה בשוקה על ראש המסמר.

“מדוע לא, קלארה? אמרתי לו עוד: אתם הגיבורים מה היה מספרכם אז, באירגון שלכם? חמש-מאות בשנת ארבעים ושתיים, השיב. ומדוע לא חמישים-שישים אלף? שאלתי,” שץ התבונן בקלארה כשוֹאלה אם יורדת לסוף דעתו, "צריכה את להבין, קלאריק, שישוב בן חמש מאות-שש מאות אלף יכול להעמיד כמספר הזה של לוחמים. והוא גמגם ואמר: הבריטים לא הירשו. “מענין מאד אמרתי, האומנם יראתם כל-כך את האנגלים, שהיו עסוקים אותם ימים במדבר המערבי ובמולדתם? לא יראנו, קפץ ברוגז, עובדה שרבים התגיסו לשורה. למה כל-כך מעטים. לא ויתרתי. כאן שורש הבעיה, קלארה. עומדים היו לחזור על אותה פרשה כמו בפולין, אולי המוסדות שלכם חשבו אחרת? אולי היודנראט שלכם היה באותה דיעה כמו שלנו בוורשה ובווילנה ובשאר מקומות, כלומר, לא להילחם? אולי קיננה גם אצל מנהיגיכם אותה מחשבה דגנראטיבית. יראו פן יוודע להיטלר שנלחמתם נגדו חס וחלילה, ואז תאבדו את הסיכוי האחרון לבקש ממנו רחמים, כלומר שיתיחסו אליכם לא כאל יהודים אלא כאל שבויי מלחמה ודינכם… היית צריכה לראותו צוחק. הוא אחז את בטנו וכופף את גבו לפנים ולאחור וכל גופו מרעיד. צחוק יפה לו לאמנון. והוא יפה כשהוא צוחק. ואני ראיתי את עצמי מגוחך, עורב זקן וטיפּש.”

קלארה התקרבה אליו ועיניה מרצדות בקונדסות. “נו, נוּ,” אמרה, “אל תגזים לגבי עצמך. ובאמת,” הוסיפה בעליזות, “איך יכולת להשוות את המנהיגים שלהם אל יהודי הגיטו?”

“אצלנו התעקשו המנהיגים ורצו להלחם,” היה משיב לה שץ בדבריו של אמנון, ונימת לגלוג מבצבצת מבין מליו, “אף הקימו מחלקה גרמנית, שהיתה מאומנת לחדור לשורות הגרמנים לצרכי ריגול וחבלה. רק ציפו לאישור שבראשם יצעד הדגל העברי. כלומר שיהוו יחידה עברית. גם אחרים שהתגיסו לצבא הבריטי ואף הקימו יחידות עבריות נצטוו לא להילחם בגרמנים ללא הדגל. בסוף ניצחנו. בסוף, אישרתי, בסוף המלחמה. ואתה מה עשית? אני קיבלתי פקודה לא להתגיס לבריגאדה, התנצל, התכּוננו למלחמה חדשה, בערבים וּבאנגלים, ועדיין מתכּוננים. לשם כך אני פה. רציתי להלחם בנאצים. גם הזקן שלנו דרש. אמנון עצם את עיניו בדברו על הזקן. כמו חסיד על הרבי שלו. לפני שנתיים, אמר אמנון ועיניו לא פקח, התכנסנו בעמק האלונים. יער יפה של אלונים רחבי צמרת. לפי מושגיכם אמנם רק חורש ייקרא. אז עמד מולנו הזקן וליבו צועק מפּיו: מה אנו עושים כעת… מדוע איננו בקרפאטים… דם גרמנים… והיתה דממה ביער. ואנחנו צעקנו: הזקן רק יתן פקודה. ושרנו מסביבנו משטמה גועשת… מעטים מדי התגיסתם בשנות המלחמה, לא הרפיתי מאמנון שלך. הזכרונות יפים לנערות כמותך, קלאריק, אלונים הם עצים יפים,” הציץ לעבר החלון הסתום במעילו הדומה לעינו של סומא, “ואני העליתי השערות מליבי ואמרתין בקול: אולי ניסה כל משק לשמור על בניו ועל הנשק כדי להגן על ביתו. אולי דאג אז כל אחד לעצמו בבחינת איש למקלטיך, ישראל. פסוק זה לקוח מן הביבליה. רק שיניתיו במקצת. יודעת שאמנון אוהב מאוד פסוקים מן התנ”ך?"

קלארה לא השיבה. דומה היה שכל מעיניה נתונים בתה המצטנן והולך בידו. כביכול מצטערת על שהמדריך אינו מעריך טירחתה למענו. “אינני מבין אינני מבין,” חיקה שץ גמגומו של אמנון בקול נרגז, אם משום שנזכר בתמימותו של השליח ואם משום שתיקתה הזועמת של קלארה, “אם כן, לך, שאַל את יהודה, הטחתי בפניו. בחור בן עשרים ואחד צריך להבין, קלארה. אותו נער שהניף עליך את המקל כמו גרזן, שאל אותו ויספר לך כיצד דאג כל יהודי לעורו ומה היה סופו, שאל אותו ויספר לך על עמנו. שאל את קלארה, אמרתי לו, הלא מכיר אתה את קלארה…”

“אסור היה לך לשלחו אלי,” לחשה קלארה מבוישת.

“אל תתעצבי, קלאריק, הוא לא ישאלך,” אמר שץ בקול עליז, הרי איננו מבין שפתך.

“יודע הוא, המדריך שץ,” פתחה בהיסוס אחרי הרהור קל, עם שהיא מסמיכה ארגז-כסאה אל מטתו של המדריך, “דומני שאמנון והפלמ”ח אינם כמו היהודים בגיטו ולא כמוני ולא כמו הוא שץ. אמנון…"

“מדוע, הוא שץ? הנני אני שץ. הם בדיוק כמונו. גם אמנון,” הזעיף גבות הנחושת שלו וקרב את פניו אל פניה. פניו דמו למי התה בכוסו.

“כן כן,” נזדרזה להשיב ונסוגה יחד עם תיבת העץ, “אבל אמנון… אני… אני מאמינה בדבריו. הוא כמו… כמו… אֵם המנזר… כמו ישו…”

מזה זמן רב מדמה היא אותו לישו. בליבה אף כּינתה אותו כך. הוא גבוה ורזה ושותק תדיר. פעם הופיע בחלומה ערום, ורק מטלית לבנה כרוכה סביב חלציו. הוא טיפס על הצלב והצלב היה גבוה. וככל שעלה נתארך הצלב.

שץ החל מטרף בידיו סביבו כמחפּש דבר. שלח ידו מתחת לכר, שלף את הסידור ומיד השיבו למקומו. קלארה הביאה לו את הסיגריות והגפרורים. הצית אחת, פלט עשנה ובאנחת רווחה השתרע מלוא גופו. רגע ארוך שכב בדממה, והטבעות מסתלסלות מפיו. מבלי לשלוף את הסיגריה מבין שיניו היה מדבר לאיטו: “גם הוא אמר: “כשתבוא לארץ ותכיר את נחום, ואת מוטקה, ואת החברה תווכח עד כמה אינך צודק.” בקול צעיר דיבר אמנון והיה טוב לשמוע אותו. בּבּטן היה חם כאילו שתיתי כוסית ווֹדקה…” “רואה!” קפצה קלארה מתיבתה וקול קריעת מכנסיה שנתקלו במסמר נבלע בפסיעות רגליה. היא טפחה דרך קירבה על ברכו שנסתמנה מבעד לשמיכה. פניה עטו סומק משהניח שץ ידו על ידה “קיוויתי שהוא ינצח בוויכוח, קלאריק, האמיני שכך רציתי.”

דמעות התנוצצו בעיניה. העלה ידו אל פניה ובאגודלו היה מוֹרס דמעתה בהחליקו על לחיה. היא הרכינה פניה אל חזה ושץ חפנם מלוא כפיו. ריח ניקוטין ותה עלה מידיו, והיא החליקה על חריציהן בשפתיים מופשלות, לחות. ברק פצע את זגוגית החלון ונזדהר מבעד למקטורן. רעם עמום התגלגל והרעיד את השמשות. שץ משך סנטרה אל פניו. שני חריצים עמוקים כחריצי ידיו חצבו את פניו לארכם. הרוח שפרצה מבין סדקי החלונות בידרה את שולי המקטורן. ריח של רגבים ודרך עפר מאובּקת, וריח חריף של סגין חיילים באו באפה. ידעה שאמנון איננו מהלך עתה בחוץ במכנסיו הקצרים. היא נשקה למצחו הרחב של שץ. הוא שמט פניה מכפותיו ברתיעה: “אלך להתרחץ,” רמז לה להניחו לבדו.

“להתרחץ?” חזרה בתמיהה, “עתה? בקור הזה?”

“מוכרח,” הצטדק “בגלל ה… תה שלך ו… הכל…”

משיצאה את חדרו, נחתו על זרועותיה הערומות טיפות ראשונות של גשם. קולו של שץ הדביקה מגבה, קול מלגלג ועמום כבוקע מעומקו של מרתף: “בכל זאת לא יתקים עתה השיעור בקפא”פ, גשם יורד."

פרק חמישי    🔗

א

בעתים לא סדוּרות אך מזומנות היה אמנון מקבל בדרך נסתרת מכתבים מאמו וממיכל שבעין-השרון. היה קוראם בלהיטות, ושב וקוראם שנית ושלישית, וזוכר כל שמספרת לו מיכל בכתב ידה המרושל קמעה, אך העגול והזכור כל-כך לטוב. במזוודתו הסגורה על מנעול, שאת מפתחה נהג להצפין בכיס הקטן של מכנסיו, היה שומר מכתביה. הוא היה משיב להן בפרוטרוט אודות עבודתו, קשיי הסתגלותו, פגישותיו עם אנשים, השונים מאותם אליהם הורגל במשק. סיפר על שץ והתנגשויותיו עמו, אף הזכיר את הוויכוח בינו לבין המדריך, וביקש חוות דעתו של אביו. יש שהיה מתלונן על שנ. אינו בא לבקרו, ואין לו עם מי להתיעץ. תמיד לבדו. בבואו לטירת קורנה היה כותב למיכל את געגועיו אליה ופוֹרט לפניה כל אֵבר מאברי גופה ומנמק מדוע אוהבו. כיוון שבאה קלארה החל ממעט במכתביו ואילו שאלותיו אל אמו דברו אודות המשק. ביקש לדעת אם סיימו להרכיב את האָלווטור וקנו את הדינאמו. האם האלווטור יהיה מתנייע או שטראקטור יגרור אותו. אם כן, מוטב שיגררו טרקטור בעל שרשרות. יספיק אפילו ה“די-טו”. הוא לא יטלטל כמו ה“פרמאל” בעל גלגלי הגומי. אמנון היה מבקש גם לדעת אם עמוס ממשיך לעבוד על המחרטה במקומו, ומה חורטים שם עתה. היש הזמנות “חוץ”. ומדוע עדיין לא קנו את מכונת ההלחמה החשמלית. לעולם לא נוכל ליצור משהו טוב בלי המכשיר הזה, ובלי מכונת ה“שֶפּינג”,22 היה מתלונן. באחד המכתבים התעניין לדעת האם פוגל עדיין מטפּל בגנה של יעל, ובכלל מדוע אין כותבים שום דבר על פוגל. כל פעם מתעלמים משאלתו.

אמו השיבה לו. על כל שאלה השיבה בצמצום, ואילו את פטירתו של פוגל תיארה בפרוטרוט. “היית ידידו,” היא כתבה, “ולא רצינו לצער אותך. הרי יודע אתה, תמיד היה מוזר. לא אומר משוגע, כפי שאחרים כינוהו, אבל היה בו הרבה מן המוזרות. ובדרך מוזרה אף מת. השקיע ראשו בבריכת דגי-הזהב שבגן-יעל ולא הוציאו עוד. ייתכן שלוּ היית פה לא היה משקיע ראשו. גם ידיו היו שקועות במים מתחת לראשו. אף זה מוזר. רינגברג אומר כי פוגל שכב בדיוק לרגליה של יעל המשתקפות בבריכה. מה אתה אומר? כאילו מדד ב”רולֶטקה" שלו. רינגברג תמיד אוהב להוסיף ולרמז על דברים סתומים שרק הוא מבינם. גם רינגברג אדם מוזר, חבל עליו. חבריו של פוגל מגרמניה ספדו לו יפה מאוד. ממש נוגע ללב היה לשמוע את דברי שמרצהיימר. הוא פרץ בבכי. הוא אָמַר כי פוגל אמנם היה משוגע, אך לא הזיק לאיש. עתה הזיק לעצמו. רינגברג אומר שגם עתה לא הזיק לאיש, אף לא לעצמו. אני חושבת שחבל עליו. גם התמסר כל-כך לגינת הוורדים ליד חדר התרבות, לדשאים ליד חדר-האוכל. אפילו כשזנח אותם ועבר לטיפול בגן יעל הביא תועלת מרובה, אל תחשוב, בני, שהנני תמימה כל-כך. גם שמרצהיימר לא פעם גרשו מחדר-האוכל בטענה שהוא מדיף ריח רע. גם אני לא יכולתי לשבת ליד שולחנו, אף על פי שהתורנים סידרו את השולחן לשישה. איך יכולת אתה להתקרב אליו? מתלחשים, שגם יעל, בעודה בחיים, באה אליו. מכל מקום עכשיו יודע אתה בדיוק מה ארע לפוגל, ואילו היית יודע להתפלל הייתי מבקשת ממך שתתפלל פעם אחת למענו. שתאמר אחריו פעם אחת “קדיש”. אבל בזאת אשמים אנחנו, אביך ואני. ואולי טוב יותר כך, ללא תפילה. קצת פטפטתי יתר על המידה, וגם כתבתי דברים שאין בהם צורך…"

לא עמד בו הכוח להמשיך בקריאה, ומכתבה של אמו נראה לו מאוס וכבד. הוא קרעו בחופזה, וטמן את קרעיו בכיסו. עתה לא יהא אדם שיטפל בגנה של יעל ולא בבריכה בה השקיע פוגל פניו.

ב

מאותו יום בו מתה יעל, עוד בטרם הציבו פסלה בגן ליד חדר-האוכל, זנח פוגל את הטיפול בשאר גינות המשק ובדשאים והתמסר לגן בלבד. וכששאל אותו סדרן-העבודה: “מי יטפל בגינות?” השיב בגרמנית אט אט: “וכי משוגע אני לעבוד כל-כך הרבה?” כנגד תשובה זוּ נסתתמו טענותיו של הסדרן. שהרי כל חבר ידע, כי אין פוגל שפוי בדעתו. בנצי מכיתה חית אמר, שבורג החליד אצלו עוד בגרמניה, והיה מסובב אצבעו כנגד רקתו.

עתה נתכנס פוגל בגנה של יעל והקיפו סחור סחור בפסיעותיו. אף הוסיף לשלט, מתחת לשם העברי, באותיות גותיות, כשהוא רושמן בגזיר עץ מפוחם: “יעל גרטן”. היה מפסיע בהליכתו המסורבלת הדובית, כשידיו מאספות מן הארץ שיירי אשפּה לתוך כיסי סרבליו. במו ידיו תפר את הכיסים. בצידי השוקיים תפרם, ומעל לברכים, וכנגד הצלעות ועל החזה. אומרים, שיכול הוא לדחוס לכיסיו את כל מחטי האורן ועוד יוותר בהם מקום. את אמנון היה מקרב משום שהיה ידידה של יעל. ואחר כך חבבו משום שזנח את יעל ונתחבר אל מיכל. פוגל אף ידע הבטחתו של אמנון ליעל. יעל סיפרה כשעזרה לו להשקות את שיחי הוורדים שלרגלי החלונות של חדר התרבות. “אמנון הבטיח”. אמרה בקולה הדק של בת אחת עשרה, עם שהיא משתדלת לגבור על רעש זרימת המים, “אנחנו נתחתן”, ולשם מתן תוקף לדבריה הוסיפה “במגרסה, מתחת לקרשים, הוא הבטיח. הרבה אבק של תירס היה שם, וכתבנו על גבי הקרש באצבע עם דם: מי שיפר את השבועה ימות במקום זה”.

מאותו יום החל פוגל מקרב את אמנון. אף הירשה להם לעזור לו בניקוי בבריכת דגי הזהב שברחבת הגן. היו תמהים השניים, שהרי מטמון הטמין פוגל על קרקעיתה. את האוצר הביא עמו מביתו הגדול שבגרמניה. הוא שמר עליו אף במחנה הריכוז כשנלקח לשם לאחר ליל-הבדולח, כך היו מספרים החברים לילדיהם והיו מחייכים ברחבות. כשחבריו הוציאוהו משם והביאוהו לארץ, נטל עמו אוצרו והטילו לבריכת הדגים. כאן לא יגע בו איש. איש עוד לא נתן עינו באוצר, כי ביום מחפים עליו טרפי השושנים הרחבים המקושטים בגביעים לבנים. רק בלילות ירח רומזים נצנוצים מעומק המים. אפשר סנפירי הדגים הם ואפשר המטמון. אף בלילה פקוחה עינו של פוגל על אוצרו. את צריף מגוריו — ארגז עץ בו הובא טרקטור ה“די-סיקס” — הציבו מאחורי הגן, בין המקלחת לבין מגרש החניה. פוגל היה מגיח משם עם רדת החשכה ופוסע פסיעותיו החרישיות. עתים היה משתטח על שפת הבריכה, מרכין ראשו, עד כי טובל פניו במים כשהוא משמיע גרגור עמום המתבעבע כקול רותחין בסיר. אלא שאת האוצר עדיין לא ראה איש. אפילו עינם של אמנון ויעל לא שזפתו. והרי עזרו לפוגל בניקוי הבריכה. הם הגיעו לקרקעיתה, ורגליהם בוססו בה עד מעל לקרסוליהם, ולא ראוהו. זכות גדולה נפלה בחלקם, שהרי כנגד כולם היה פוגל מחשיף שיניו, משמיע מפיו חריקות זעם ומטיח אגרופו באוויר כעומד להכותם. את אמנון ויעל היה משתף אף במלאכת הגינון, אך ממעט לדבּר עמם. הוראותיו היה נותן בתנוּעות ידיים, בהפשילו שפתיו כסוס המתאמץ להשתחרר מן המתג בפיו. יעל היתה מתקרבת אליו כדי לקרוא בבהירות תנועות-מחשבותיו, ותוך כך נושמת לקרבה בהנאה את ריח תחמיץ התפוזים שנדף תדיר מבּגדיו. אמנון היה מנענע ראשו מרחוק לאוֹת שירד לסוף דעתו של פוגל. הוא סמך על יעל. היא נהנתה מכך, ואמנון אהב לראותה מספרת באריכות את שפוגל מסר לה ברמזיו. פניה המלאים, המנומשים היו רוקדים בחדוות ניצחון.

לראשונה הפר פוגל שתיקתו כשראה את יעל בוֹכה. נהמות מאיימות התגרגרו מפיו הפתוח כגלי ים זוֹעפים שוֹצפים אל החוף. ויעל הרבּתה לבכּות בימים ההם. כל אימת שרואה את אמנון ומיכל יחדיו היא בוכה. אמנון אינו אוהב את בכיה, לפיכך הוא קורא למיכל ושניהם מתרחקים ממנה. כשהיתה בכיתה הֵא הבטיח להנשא לה, ועתה כבר היא ביוֹד ולא חזר בו משבוּעתו, אף על פי כן בוכה יעל. לחייה הכתוּמות של יעל דומות לתפוחי-הזהב הצומחים לרוב בפרדס ליד צריפם השבדי, והיא מלחלחת אותן בדמעוֹתיה. בטרם עברו לכאן התגוררו בבית-האבן במרכז המשק, שעדיין ילדים היו ואל התפוזים קשה היה להגיע. עתה, כיוון שבּגרו העבירוּם לצריף השבדי והם פרצו פירצה בגדר. מרוּחקים היו מן המבוגרים וסמוכים לפרדס. ומיכל הכירה את השבילים הנסתרים בתוכו. חיה’לה אוסרת להכנס לשם, אלא שהפירצה כבר נפרצה וחיה’לה עסוקה תדיר בגיהוץ לקראת יום השישי הקרב, ויום השבת הוא יום שבתונה. בצהריים של שבּת קורץ הפרדס, וכשאמנון מגיח מקרבּו משתמט הוא ממבּטיה של יעל. מדוע לחייה תדיר לחות? לחיי מיכל חוורוורות, ותיליהן סמוקים כתפוחי איטליה שמגישים להם לארוּחות חג. שערה של יעל ערמוני ומתולתל ועיניה החומות לחות. שערותיה של מיכל שחורות היו וחלקות וגולשות על כתיפיה המלאות כחוּפּה. גבותיה של מיכל שחורות ועבותות ונחצות מעל שורש אפה בקוו לבן נאה. מיכל לימדתו לחוש בשפתיו הצוננות להט הסומק תחת עיניה, שמעט למטה ממנו, בסמוך לשקע הלחי, כבר היה צונן. כשנשק לה לראשונה תחת עץ התפוז היה רועד בכל אבריו, עד שנאלץ לתחוב ידיו לכיסי מכנסיו, ולהצמיד זרועותיו אל צידי גופו.

“דוב מנשק טוב יותר,” אמרה בנימת צער. “כשאהיה גדול כמו דוב,” גמגם, “אדע גם אני.”

למחרת סיפר ליעל תגלית לחייה של מיכל, שהרי נשבעו במגרסה להתחתן. ויעל שתקה. רק העבירה ראשי אצבעותיה מרקוֹתיה אל סנטרה, השפילה עיניה אל חזה, ולבסוף פלטה: “נו, כן,” והוסיפה “מדוע אינך עובר לשבת על ידה?”

בערב יראו להכנס לפרדס, לכן נדברו להיפגש בגן, כשיסריטו בחדר-האוכל סרט. מיכל למוּדת ניסיון היתה וידעה, כי בשעה כגון זו לא יטרידוּם אפילו השוֹמרים. רק בעת החלפת הגלגל יבוֹאו שניים-שלושה להטיל מימיהם ויזדרזו לשוב. תחילה היו יושבים בסבך השיח הנמוך והצעיר, וקולותיהם מנסים לגבור על אלו של גיבורי הסרט שבקעו מן הרמקול. כיוון ששמעו צעדים נתרוממו בנשימה עצורה והאזינו. הכּירו את מצעדיו של פוגל. חרישים היו וּזעירים, זעירים מדי כנגד כּפּותיו הדוּבּיות הגדוֹלות. לאורו החיוור של הירח שיווה לו סרבלו הכחול-דהה דמות של חית ענק אגדית השוֹחרת לטרף. אמרה מיכל: “אל תירא. הוא משוגע. לפעמים מביט מבעד לחלון ויורק. ראית פעם סרט מבעד לחלון?” שאלה וצחקקה, דוב ואני ראינו. פני השחקנים מוארכים וראשיהם כמלפפוֹנים. ופוגל מביט ויורק."

השניים נתכנסו מאחרי האורן הצעיר והיו עומדים דבוקים, בבטחם בגזע הרך. פיקוס ותיק שלח ענפי זרוֹעות להכניפם מפני עיניו של פוגל.

“הכל אעשה בשבילך,” אמרה, “הכל,” ומילותיה נבלעוֹת במילות הלעז הבוֹקעות מחלון חדר-האוכל.

אמנון הסמיק בהאזינו לרשרוש רוֹכסן שמלתה. “לא לא,” ביקש.

אך היא השילה שמלתה בתנועת ריתוי של כתפיה הגמישוֹת. “בוא,” לחשה, “גע בי”.

הוא עמד שפל ראש וידיים, וגוּפו רועד כמו אז כשנשק לסומק שבלחיה. צעדיו של פוגל נשמעו שנית. מיכל נלחצה אל אמנון וגופה צרב את בשרו מבּעד ללבושו. “הוא בא,” לחשה באֵימה.

אמנון נשא שמלתה מן הארץ ובאצבעות קדחתניות ניסה להלבישה. קיווּ שלא ימצאם. הרי עיניו תדיר נעוּצות באדמה. את כיסיו מבקש הוא למלא בשיירים. מחפש הוא שיירי סיגריוֹת. אף-על-פי-כן עצר בקרבתם. הוא נשא ראשו כמרחרח באוויר, התכּופף. הזיח בעדינות רגלו של אמנון, הרים בדל סיגריה ורטן תחת חוטמו תוך ריכּוך ההברות האחרונות: “טוֹף, טוף מאות. מיכל טוֹף מאות.”

נרגשים היו מכּדי להיוותר במקום. נדבּרוּ להיפגש בחדר-האוכל. עם צאתם מן הגן אל דרך העפר נתפּרדו. הוא יעשה קפנדריה כדי לבוא דרך המטבח, והיא תיכנס בדלת הראשית. בעיניים ממצמצות נכנס למטבח, בראש מושפל חלף ליד אחרוני העובדים המכלים ארוּחתם. הוֹדה להם בליבו על כי לא עיכּבוהו בשאֵלות. צלל לחשכת חדר-האוֹכל כלבריכת מים ביום שרב. החליט לחתור לעבר הקיר מימין ולהתישב על חלון פנוי כדי לחזות בסרט. הקיף את השולחנות, אשר שימשו עתה מוֹשבים לבני-כיתתו, נתקל ברגליהם של חברי עלית הנוער שכּבשו את מרבית החלונות, עד שמצא מקום פנוי. נתרוֹמם בעזרת ידיו וישב על האדן, אסף רגליו אל בטנו וניסה להביט אל הבד. מחשבותיו החזירוהו לגן. הציץ שנית אל הבד והתפלא שהדמוּיות מדבּרות ביניהן בקול רם, והרי הן סמוכות זו אל זו. הבּיט למטה וראה את מיכל השקוּעה במתרחש על הקיר. העביר לרגע מבטו על גופה הרכון, רכוּס ומהוּדק בשמלתה, ונתחייך בקרבּו.

עתה היה אמנון ממעיט לספר עם יעל. עדיין ישב עמה ליד שולחן לימודים אחד, אך עיניו היו מספרות עם מיכל. עיניו משוטטות על פני גבּה הרכון בכיסא שלפניו, עד שיעל נוגעת בו במרפּקה ואומרת בלחש: פוגל מבקש שנעזור לו בגיזום העצים. יעל יודעת שאמנון לא יבוא עוד, אף על פי כן מבקשת. את ופוגל, אמר לה, אתם כמו ילדים. אני כבר אינני ילד.

פוגל איננו ילד. גבר הוא. קוֹמתו גבוהה, ובעיני יעל גבה למעלה מכל חברי המשק. לחייו שזוּפות ועצמותיהן הגרוּמות מגרות אצבעותיה לגעת בּהן. איש לא נגע בפניו של פוגל. פוגל משוּגע הוא. שפתיו הדקות תדיר קפוּצות, ובזוויתן מעוּגן חיוּך של לגלוג מרושע. שערותיו הצהוּבּות-דהויות, שמותירות בנסיגתן מצח גבוה, ואצבעותיו הדקות, דימוּהו לאמן. אבל פוגל משוגע הוא. עיניו הכחולות מתרוֹצצות בתוך הלובן המרוּשת בנימין אדומות, כמחפשות מיקלט. פעם ביקשה יעל לכבודוֹ בפלח תפוז ולחשה: “פוגל.”

הוא עצר תחתיו ועיניו נחו לפתע על פניה. קולה צלול היה. שבה ואמרה: “פוגל.”

עד עתה לא דיבּר אליו כך איש. תדיר היו הילדים מוֹרים עליו באצבע ומכנים אותו בכינויי גנאי. ואילו בשעות בין-ערביים נוהגים המבוגרים להצביע על פעוטותיהם ולאיים כנגדו באגרוף קפוץ. היה פוגל משלח עיניו לצדדים, מרכין גבו ורץ לארגז צריפו או לבריכת מטמונו. עתה, כיוון שעמד, נתקרבה אליו יעל והשמיעה קולה: “פוגל.”

ליד גדר הפרדס הם עמדו. בסמוך לפירצה. היא הושיטה לו פלח מתפוזה ואמרה: “בבקשה, פוגל.”

שפתיו נתפרדו אט לאט, ראשו הזקוּף תדיר כמבקש לקלוט אותות סכנה, נתנמך עתה, עד כי השגיחה בכתם חלוּדה על קדקדו. הוא נשא אצבעו אל פיו ולחש: “ש-ש-ש…”

צחקה יעל בקולה הפעמוני וקרבה אליו. ריח חמוץ עז היכה באַפּה. כל גופו הארוך הדיף ריח של זיעה ותחמיץ. הושיטה שנית פּלחה ושדלתו רכּות: “בבקשה, פוגל. זה טוב.”

פסע פוגל פסיעה קלה לעברה, הרכין גופו לפנים וסינן מבין שיניו הצהובות: “זה אסור.” והוסיף: “זה חי מן העץ.”

נשאה אליו יעל את עיניה החומות עליזוֹת וביקשה להעמידו על טעוּתו, אך עיניו כבר בוֹלשות היו בקוצר-רוח לצדדים. עדיין לא מש ממקומו והיה זוקף עיניו ביעל כמבקש רשותה ללכת.

“שלום,” פלטה ונסה לחדרה.

בכוח טמיר היתה נמשכת אליו. ופוגל היה מלמדה את מלאכת הגיזום של שיחי הוורדים, וזיבּול הדשא, והשקית העצים. יעל חדלה להביא תפּוּזים לביתה ולא הוֹסיפה לאכלם עוד אף בחדר-האוכל. “זה חי מן העץ”, נהגה לומר, והילדים היו נדים אחריה בראשיהם. אף על פי כן לא הירפה ממנה ריח הפרדסים. בכל מקום שפנתה היו עיניה נתקלות בקליפות הזהב וריחן מערפּל חושיה. בימי שבת היה ניחוחם נשרך אחרי אמנון כזנבו של טווס. עלים ירוּקים דמוּיי רומח נושרים מחצאיתה של מיכל כשהיא באה מן הפרדס. הרמחים מתרוֹממים, מסתחררים, מתערבּלים במחוֹל חרבות. הם מבקיעים אל נחיריה של יעל, ממלאים חלל פיה עד שחשה מחנק בגרוֹנה. היא פורצת החוצה ורצה רדופת רמחים, חולפת מאחורי בתי-הקיבוץ הלבנים, המנמנמים את שנת השבת תחת גגותיהם האדומים, חוצה את מגרש הכדור-רגל העומד עתה בשממוֹנו, שוטפת לאורך שדרת עצי החרוב נודפי ריח גברי חריף, וכבר היא בגן וגג צריפו השחור של פוגל קורץ מבעד לעלווה הדמומה.

איש לא נכנס לצריפו של פוגל בטרם באה בו יעל. מרעידה היתה בכל גווה כשעברה את המיפתן. הצמידה מרפקיה אל צלעותיה ותחבה ידיה עמוק לכיסי חצאיתה הכחולה, ופסעה פסיעה נוספת. ריח בגדיו החמוּצים וטחב אוויר מעופש הצמיתוּה אל עומדה. הרחיבה אישוניה בנסותה לגלותו, עד שחשה לפתע במגע קל בכף רגלה. הרתיעה רגלה כנשוּכת עקרב. פוגל ישב על הארץ והיה מרים בזהירוּת זנבה של סיגריה דרוּסה. עתה הבחינה במיטה אמריקאית ובשתי שמיכות שחוקות המשתלשלות ומכסות כרעיה. פוגל עדיין היה יושב בשיכול רגליים ושיניו הצהובות מחייכות אל הסיגריה הרמוּסה. ניערה יעל תלתל שמרד ותיבלל עינה, וביקשה להמשיך ולצעוד אל פוגל, אך הוא נתרעש על מקומו ונהם בגרונו. נסוֹגה אל הפתח, והביטה בו כעוסה. רמז לה לשבת, וישבה על ריצפת הארגז. רגע ממושך היו מביטים זה בפני זו בדממה. נשמע רק רחש בדי הפיקוס שהרכינו חרש עליהם אל חלל החלון הקרוע. יעל עצמה את עיניה. ביקשה להאזין ולחוּש הכל בישותה. אז עלתה בקירבה לראשונה מנגינת-הכּאבים. מעומק בטנה היא עלתה, בסמוך לגבה, פשטה והבקיעה קדימה כאילו היה גופה מחנה של אויב. עתה נצטייר לה בבירור כל אֵבר מפנים-גופה. חד היה הכּאֵב וראתה אותו בדמות להב-סכּין. הוא הבזיק והצית את קרביה בדמים צורבי-אש. כיווצה את עפעפיה והרכינה ראשה, וכה ישבה מחרישה, מעוּלפת למחצה, מחשבת מהיכן יגיח עתה. כשפקחה את עיניה היה עדיין חיוּכו של פוגל נעוּץ בפניה. לפתע נתרעש, הושיט ידו לעבר מיטתו, משך והוציא מתחתה פח של ביסקוויטים. הקריבו אל יעל כמזמינה ליטול. סיגריות היו בוֹ. סיגריות מגולגלות בנייר עתונים ישן שהצהיב. ראה היסוסיה והזמינה בקולו: “הרבה סיגריות לפוגל.”

חייכה אליו יעל מתוך הנועם שפשט בגופה, והניעה ראשה לשלילה. בזהירות, שלא להבהילו, קמה ויצאה, ואבריה קלים.

את צריפו של פוגל היתה פוקדת אחת לשבוע, והכל היה חוזר כבראשונה. לא הירשה לה לשבת על מיטתו ועל התקפת הכּאֵבים היה משיב לה בהצעת סיגריה. היא כחשה ובשר לחייה נתכנס לפיה וגוֹנן כתפוחי-אדמה שחרפו בבית-הקירור. פעם הציעה להביא לו בגדים ממחסן הבגדים והוא הסכים. אבל למקלחת סרב ללכת. “כואב,” אמר.

“לא במקלחת שלנו,” השיבה, ששמעה מפי חברים, כי במחנה הריכוז היו מכריחים אותו לעמוד תחת ברז מטפטף שעות מרובות. רק בנצי, כשנודעה לו עובדה זו צחק: “גם כן עינוּיים. בגלל זה להשתגע. אני יכול להתקלח במים קרים אפילו בחורף.”

עתה התערב ריח התחמיץ שנדף מפוגל בריח עמילן. אך ריח הפרדס ליד חדרה של יעל המשיך לפלוש פנימה. הילדים התרחקו ממנה, וכן היה אמנון משתמט ממבטי עיניה. בכיתה כבר לא ישבה לידו. שמעה רינונים כי ריח משוּנה נודף ממנה, אף-על-פי שהיתה רוחצת גופה במקלחת של הוריה, בשיכון הוותיקים.

יום אחד נעתרה להפצרתו האילמת של פוגל ונטלה סיגריה מקופסת הפח. היה זה יום חוֹל, בו לא היתה רגילה לבוא אצלו. רגליה מעצמן נשאוה ממועדון הילדים אל צריפו. מבעד לחלון חזתה בחזרה שנערכה על ההצגה “יוספוס פלאביוס.” מיכל מלאה תפקידה של שלומית ואמנון היה יוסף ומבטיח להגן על הגליל. בלטיפות יד היה מבטיחה ובנשיקות פה אל לחי. היתה עירבוביה בבטנה של יעל. כאילו נתהפכו שם סדרי אבריה. בצעדים איטיים פנתה ורגליה נשאוה אל פוגל. בצריפו עמדה דממה. רק רחש ענפי הפיקוס נשמע. בזווית הצריף ראתה עכביש טוֹוה מלכּוֹדת. פוגל יושב היה על הארץ, גבו נשען אל המיטה, רגליו פשוטות וידיו מפוררות את שיירי הטבּק מזנבות הסיגריות. בשקידה רבה היה מגלגל בין אצבעותיו סיגריות חדשות בנייר עתון ישן ומצפינן בקופסה. עצמה יעל את עיניה והושיטה ידה הכחושה, הרועדת, כעני בפתח. הניח פוגל סיגריה באמצע כּפה ושפתיו הקמוּצות מעמיקות חיוּכן. היא פקחה את עיניה ובקשה לנערה מידה כדבר מוּקצה מחמת מיאוס, אך אצבעותיה סגרו מעצמן על המתנה. בזהירוּת פתחה אגרופה והציצה בסיגריה. ביקשה לפענח את הכתוב על עטיפת העיתון. חשוב מאד היה לה לדעת מה כתוב בו. אך האפלה היתה מעוּבּה ורחש בדי הפיקוס הפריעו. היא קמה בתנועת החלטה וּפרצה החוצה. את הסיגריה אחזה קפוצה באגרופה, נזהרת שלא למעכה. כשהגיעה לצריף המועדון כבר היתה הדלת נעוּלה והחלונות אטוּמים בווילונות של אפלה. אף-על-פי-כן דמתה לשמוע קולו של אמנון. דפקה בחלון ולחשה: הבאתי לך סיגריה. קולו של אמנון המשיך לפכפך כמעיין סלעים, וערוצו נובר בראשה. צלילים חדגוֹניים, ללא הפסק, זורמים מבעד לכותל. פתחה יעל אגרופה, אך הסיגריה לא היתה שם. העיתון הישן נמס, ואגלי טבּק ניגרו בין אצבעותיה.

ביום בו הציבו את פסלה של יעל בגן היה פוגל מפזר סביבו אפילו את טבּק הסיגריות. עם רדת החשכה היה מפזר רכוּשו שאסף ביום, ועם שחר, בטרם יתן עליו בקולו החצרן, היה מאספו. את כל מלאכת יומו היה מניח לרגלי יעל ואיננו נושא את עיניו אליה. כמו בצריף, עת היתה יושבת בפתח. עתה איננו מזדרז לשוב לשם. עתים הוא עומד ליד ספסל העץ, בסמוך לבריכת דגי-הזהב, בה משתקפת דמותה של יעל ביום, ובלילה שטים כוכבים. יכול היה להתבונן בדמותה אף בלילה, שהורי יעל ביקשו לממן את התאוּרה בגן. אביה חשמלאי היה, וכשמתה יעל עזב את המשק ביחד עם אשתו. אין הוא יכול לחיות במקום בו כל מידרך כף-רגל מזכיר לו את יעל בתו, כך אמר. אבל פוגל התנגד לתאוּרה, ופוגל הוא בעל הגן. בחשכה, כשפניו אל המים, חש הוא הבל נשימתה של יעל על עורפו. עתים משוחח עמה בתנוּעות שפתיו, כפי שנהג לשוחח כשהיתה בחיים, והמים משיבים לו בלקלוק רצי-גלים. הכל באשמתו של המשוגע, אמר אביה של יעל כשבא לטקס חנוכת הפסל, ואשתו הנמוכה, המנומשת, השעונה על כתפו השחה, מאשרת דברי בעלה בניע ראש. והרי הרופא של בית-החולים קבע מותה כתוצאה ממחלת כּבד סמויה.

אף בעת הלוויה היה האב תר בעיני זעם אחר פוגל, ולא מצאו. רבים חיפשוהו בעיניהם ולא מצאוהו. מאז שנלקחה לבית-החולים נעלם, ולא היה מי שיטפל בנוֹי המשק, ולא בגן, ולא בדגי-הזהב שבבריכה. כבר היה אחד צף על פני עלה של שושנה כשכרסו הנפוחה מזמנת לסעודה את זוג השלדגים החגים בעוּגות רחבות. צבעי-השלדגים הזהיבו זוֹהרוֹת בחמה כבטנו הכבדה של דג הזהב. כולם היו כנוּסים ליד חדר-התרבות, אף הארון כבר הורם על כתפיים ופוגל לא נמצא. בשעה מוקדמת סיימו היום החברים את העבודה, ולקול צלילי הקשוֹת בברזל, צלילים עצובים וחגיגיים, נתאספו וּבאו. ופוגל לא בא. היו פוֹסעים בצעדים מדוּדים, כבדים, בדרך החולית מחדר-התרבות לעבר השער בּוֹאכה בית-הקברות. חרדה עמומה נתגנבה לליבו של אמנון כשלא ראה את פוגל בין ההולכים. ביקש להשיח עם מיכל, ואמר: “הוא איננו.”

“מי?” שאלה באי רצון, והוסיפה, “חם היום.”

“חם,” אישר והיה כעוּס עם ליבו. אפשר שכעס על שנתפתה לנעול נעליו החצאיות. עתה נתמלאו חוֹל זהוב שהיה מתמסמס בין אצבעות רגליו הלחות. יכול היה לנעול סנדלים כּמיכל, כמו בּנצי. לכבודה של יעל נעל נעליו, אף-על-פי שאיננו חייב לה ולא כלום.

“לא יכלו לעשות את זה קרוב יותר?” אמרה מיכל.

“מה?”, לא הבין אמנון, שהיה עסוק בתמרון אצבעותיו ומחשבותיו.

“את בית-הקברות,” נתחייכה, והגוּמות בלחייה עמקו.

הוא אהב לחוּש גומותיה בקצות אצבעות ידיו, כשכּפּו סוגרת על שפתיה המלאות, הפּשׂוקות קמעה.

“הגומות,” אמר אמנון.

“בערב,” הבטיחה בלחש.

לבושה היתה במכנסי התכלת הקצרים, והגומיות לוֹפתות ירכיה השזוּפוֹת. מן המשתלה באה עם צלצול הגונג, אף-על-פי-כן לבשה חולצתה הדקה, הרקוּמה שלל צבעים. זיעתה היתה ניגרת מרקותיה לאורך בליטות לחייה הסמוקות ונאספת אל תחתית סנטרה. ביקש אמנון לאסוף זיעתה ולהחליק על צווארה הלבן, המתוח, אך כבש רצונו ואמר בלחש: “בגן,” ונתביש בדיבורו הלהוט.

“בגן,” השיבה, “פוגל לא יבוא עוד.”

פעם הטיח אמנון ביעל: מדוע הוא מסתובב, המשוגע שלך, כל הלילה בגן? המשוגע שלי, השיבה בנימת לעג. רוצה להיווכח אם אני אינני שם. הוא אוהב אותך, אמר אמנון כמצטער. הוא איננו פלאביוס, אמרה. לפי ביסטריצקי לא היה פלאביוס בוגד, אמר בניצחון. מאז החליטו אמנון ומיכל למצוא מקום חדש לפגישוֹתיהם.

הלילה יבואו שניהם לגן. אל עץ האורן שממול לבריכת דגי-הזהב יבוֹאו. שיחי פרע סבוּכים כבר צמחו לידו ויהיו מסתירים אותם מעיני פנסי המכוניות הנוסעות במעלה הדרך. מעולם לא הזכירו את יעל בפגישותיהם, אף-על-פי שעמדה ביניהם תמיד. אפילו כששכבה בבית-החולים, ואמנון היה מבקרה מטעם הכיתה, ואפשר גם מטעם עצמו, לא שאלתו מיכל לשלומה. יש שם מעלית, פתח, וכיוון שמיכל שתקה הוסיף: נסעת פעם במעלית?

בּהרבה בנינים יש מעליות, השיבה. חדרה בקצה הפרוזדור, בצד ימין, במחלקה הפנימית, ניסה שוב. גם אמי שכבה שם כשעברה ניתוח אַפּנדיציט. היא שאלה איזה ציון קבלת בחשבון, נתעקש. מה איכפת לה? הטיחה מיכל. היא תמוּת בקרוב, חתם.

עתה היא נישאת בארון העץ הגס, כשאביה תומך ראשה בכתפו ואברהם דודה, רגליה. לוּ ניתן לוֹ לאמנון להציץ שוב ביעל. אפשר גון לחייה עטה צבעה של מיכל. ובטנה, העדיין נפוחה? אומרים, המוות משנה צורתם של בני-אדם. מדוע חייב היה להבטיחה שם, במגרסה? עתה מתה ומחקה את הכתובת ולא היתירה נדרו. אמש ירד לשם. ביקש למלא צוואתה ולעשן את הסיגריה של פוגל אותה מסרה לו בבית-החולים. ביקש גם להיווכח אם אמנם מחוּקה השבועה.

רק אבק מצא. אבק של גרעיני תבואה שעלה מן התערובת. יעל פגשה אותו למטה, ליד גלגל השיניים הגדול, והיא לבושה כתונת הלילה של בית-החולים.

כבר בבית-החולים, עת ביקרה, אמר לה בחיוך עצוב, כוּתונת מצחיקה לך.

השיבה לו בחיוכה וניסתה ליצור גוּמות בלחייה, אך קמטים בלבד פשטו מזויות פיה. כך ציוה הרופא, אמרה מתוך צחקוּק של מבוכה, והסומק לא ניכר אלא בתנוכי אוזניה. אין לו פנאי לרופא. כשנכנס, חייבת החולה להיות מוכנה. האחות מכסה פני בשוּלי כותנתי ואני ערומה. הכבד הכבד, חיקתה את קולו של הרופא, מדוע לא חידשת את הצבע סביב הכבד! והאחות נחפּזת להעביר מכחול על בטני. שׂערות לחות זוֹחלות על בשרי כמו תולעים לאחר הגשם. רוצה לראות? קרב הנה. למיכל אין סימן כזה. ולא בטן נפוחה. כמו בהריון. שים ידך כאן. תחוש נקירות. שים, טפשון, אל תתבייש. זה הכבד מנקר ותופח… פוגל לא התבייש. את ידו הניח כאן, בטבּור, והיה מחייך ומחייך. הלא מכיר אתה חיוכו. בידו האחת אחז תפוח-זהב. חי מן העץ, אמר והושיטו לי. יום יום מבקר אצלי פוגל ומביא תפוז חי מן העץ. חליפה חומה הוא לובש. הביאה מגרמניה. את המגבעת השחורה שלראשו קנה בחיפה מיד בבואו לנמל. הכל סיפר לי. יום יום בא פוגל. בשעות הבוקר. לפני ביקור הרופא. אצבעות ארוכות לו וקרות. את כל בטני מכסה ידו, ובשניה התפוז. רוצה לאכול אחד? אכול ואני אנוּח בינתיים. אינך רוצה? חבל. התפוזים טעימים, כך אומר פוגל. הוא איננו אוכל אותם, ולא אני. הוא מביא גם סיגריות. יום יום הולך ברגל. רגליים ארוכות לו. היה ספורטאי מצטיין בגרמניה, כך סיפר. הוא יודע לספר ואני נחה. סיפר גם כיצד הוא נוהג לשטות בעובדי הבית הזה. עכשיו התחילו הכאבים. כבר התרגלתי. נכון שאינך מרגישם על פני? זה התחביב שלי. שני סכיני גילוח מחתכים בפנים. אחד מימין ואחד משמאל. הם מתקדמים אחד לקראת רעהו. אחרי כמה זמן ייפגשו אם ידוע שהראשון מהירותו… אפילו שעון קנו לי לחַשב… גם לך יש תחביב? תמיד ידעת חשבון. איזה ציון קיבלה מיכל? התחביב של פוגל לשטות בעובדי הבית. כל הדרך, מעין-השרון עד לכאן, מהלך הוא גלוי ראש. כיוון שמגיע לשער הכניסה חובש מגבעתו שקנה בחיפה, מניח תיקו תחת שחיו, מוחה חיוכו, ובפנים של חשיבות פוסע הישר למעלית. היית מאמין? איננו מחייך. הכל סיפר לי ואני צוחקת. הנה, עכשיו הם נפגשו. הסכין השמאלי זריז היה לכן נפגשו מימין… כמה זמן עבר? לא הבטתי בשעון. זה התחביב שלי ואתה בלבלת אותי. לא טוב אתה אמנון. עתה הם עובדים בצוותא. שוב ללא סדר.

יעל עצמה את עיניה. שיניה העליונות נחשׂפו בהינעצן בשׂפתה התחתונה. טיפות זיעה בצבצו על מצחה. ידיה נקמצו לאגרופים. אמנון ביקש ללכת, אך היא לפתה מרפקו כבעווית. נשאר עומד ועיניו תקועות בנקודה שחורה בכותל. הזבוב שהותירה לא נראה לעין. אט לאט רפתה אחיזתה ועפעפיה הורמו. בקול חלוש אמרה: לוּלא התיק לא היו מתירים לפוגל להכנס. ובתיק רק תפוז אחד וסיגריה אחת. קולה נתחזק והיא שאלה כממתיקה סוד, כמה זמן אורכת ההליכה עד הפרדס? קשה ההליכה בחוֹל. החול נמשך רק עד לכביש. אחר-כך אַספלט וצל. אינך חייב לבוא ללוויה. אם מיכל תאמר לא אז לא. לא כדאי שתריב עם מיכל. מיכל רעה. היא תבוא ללוויה. אבל למיכל אף פעם לא תהיה בטן כמו לי. יכול אתה לקחת את כל התפוזים. לא אספר לפוגל. ממילא אינו שואל. רק נותן ומחייך. והוא באמת משוגע. יום יום הולך ברגל מן המשק לכאן ובחזרה. זה יותר מאשר מחדר התרבות עד לפרדס. חבל שאין לך מגבעת שחורה ולא תיק. גם אינך מחייך. איש אינו מחייך. כולם מביטים בי ושותקים ואני חייבת לדבר. רק פוגל טוב אלי. היא תחבה סיגריה לכף ידו של אמנון והוסיפה, במגרסה תוכל לעשן. לא ימצאו אותך שם.

אמנוֹן שלף מכיס חולצתו את הסיגריה והציתה. יעל עדיין עמדה כנגדו בכותנתה המתגבהת על כרסה. מרוחקת עמדה ופניה מעורפלים. העשן נבלע בריאותיו ונפלט תוך שיעול חנוק. צריבות אש פשטו על לשונו ושפתיו. טעם מריר עמד בפיו. ביקש להטיל את הסיגריה ולרמסה ברגליו, אך ירא היה מפני כרסה של יעל. הנייר היה כָּלֶה במהירות, בהשירו גיצים של טבּק על שוקיו המגוּלות. ריח שערות רגליו החרוּכות נתערב בריח העשן המשנק גרונו. ראשו נסתחרר עליו. בעיניים סמואות גישש אל הסוּלם ושׂרך את רגליו במעלה השלבים.

דומם חצתה הלוויה את שער המשק. השערים הוּסעו על גלגליהם לאגפיהם. המסגרות הצבועות במיניום אדום עמדו כזקיפים מרובּעים ושותקים. אמנון זכר כיצד היה נוסע יחד עם יעל על גבי השערים. הוא היה דוחק ברגל אחת כנגד הרחבה והשער מחליק על הפסים ואוסף מהירות בהתגלגלו לעבר התהום. בעיניים עצומות ובקריאות חדווה היו מצפים לבלימה אצל טריז הברזל. הזכיר למיכל משחקו עם יעל, והיא אמרה, סוף סוף הגענו לכביש.

עתה נשמעה שעטת מאות הרגליים על פני האַספלט. אמנון היה מדדה פעם על רגל אחת ופעם על השניה, ברוקנו את נעליו מן החול. אף-על-פי שהשמש כבר נעלמה מאחורי צמרות עצי הפרדס והצללים פשטו זרועותיהם הארוכות בהבליעם את הארון ונושאיו, עוד הבחינה מיכל ברבבים על פני רקמת חולצתה והיתה עמלה להסירם. כשסטו לפרדס בדרך העפר בואכה בית-העלמין היתה חולצתה נקיה ונעליו של אמנון מנוערוֹת. בדי העצים הרכינו פריים אל ראשי המלווים, הרכונים על חזותיהם בדממת עייפות.

כשהחל רינגברג המסגר, שהיה גם הקברן המומחה של המשק, לתמרן בחבלים ולשלשל את הארון לבור, הופיע פוגל. מבין העצים הגיח והליכתו זריזה שלא כהרגלו. אפשר שחליפתו החומה ומגבעתו הקלו על צעדיו. הוא קפץ לבור, פשק רגליו והושיט ידיו למעלה מזומן לקלוט את הארון. קֶרע בשחי מקטורנו פער לוע אפל אל פני הקברן. עדיין לא חש בו רינגברג, שהיה שקוע במלאכתו: אצבעותיו המאומנות היו משחקות בהנאה ברצועות החבלים, כנַגן אמן על פני מיתרי כינורו לפני הקונצרט החגיגי. לפתע הבחין בלוע מקטורנו של פוגל. אצבעותיו חדלו מנגינתן. פניו הרחבים והחדים נתקשו ושרירי זרועותיו נשׂתרגו כבשעת טלטולו את סדן הברזל. ידיו של פוגל לא התנמכו. רק חיוכו התרחב בחושפו שיניו הצהובות שדמו לשיני זהב. העביר רינגברג את עיניו על פני הוריה של יעל ועל פניו של מזכיר המשק, עד שאגסי המוכתר לחש לו בקול מצוה: “הנח לפוגל.”

עדיין עמד המשוגע כנטוע במקומו, ורק זרועותיו הפשוטות נכפפות מעט ממאמץ מתיחתן. גופו מילא חללו של הבור ולא היה מקום ליעל. משך רינגברג לחבליו, זרק מבט של בוז כלפי העומדים מסביב ופנה לשוב הביתה. בזהירות אסף פוגל את הארון לחיקו כקולט תינוק שנרדם. נתכופף עמו והניחו לרגליו. עתה שלף תפוז מכיס מקטורנו, הציבו מראשותיו והרכין ראשו על חזהו. יִפחה חרישית נשמעה בחלל הבשום מריחות תפוזים. האוויר החורפי היה צלוּל ומזוּכך. רמז מזכיר המשק לפוגל לצאת מן הבור. אולם פוגל נשאר עומד איתן על רגליו הפּשׂוקות. ידיו שכילו מלאכתן תחובות בכיסי מכנסיו והוא כמצבת עפר שצמחה ועלתה מן הארון. זרק המזכיר מבט כלפי השמים המאפילים, שלף גליון נייר מכיסו והחל קורא על הציץ שנבל בלא עת. רוח שפרצה מבין העצים חטפה נאוּמו והטילתו לרגליו של פוגל. התכופף פוגל, ובתנועה שגורה, כאילו מהלך הוא בסרבלו ומאסף שיירים, הרימו ותחבו לכיסו. עתה התרומם על ידיו, משך גופו למעלה, ובאותו חיוך אווילי השפוך תדיר על פניו נבלע בסבך עצי התפוזים.

מיום הלוויה נשתנה יחסו של פוגל אל אמנון. אין הוא מקרבו עוד. כל אֵימת שרוֹאֵהו קרב אל הגן חושף פוגל שיניו ותוחב בזעם אגרופו לפיו. ביקש אמנון לפייסו ולא ידע במה. נתיעץ במיכל והיא השיבה: אז לא ניכנס לגן. פעם הביא קופסת סיגריות שנטל מאביו, התגנב לגן והניחה על שפת הבריכה. באותו ערב הושלכה הקופסה בעד החלון הפתוח אל חדרו, ודומה היה ששמע קול גירגור כיוצא מגרונה של חיה.

היתה שעת בין-ערביים כשאמנון נלכד בכפּתו של פוגל. ניסה לחמוק מן החביקה בתנועת כיפוף גמישה. אולם פוגל לפת עורפו כבצבת. לבסוף סינן בין שיניו: “בוא יעל גרטן.”

הדרך לגן נתארכה, שהיו צריכים לעבור את כל המשק: מן הצריפים השבדיים דרך ביתני הכיתות של הילדים, לחצות את שיכון הוותיקים, לאגוף את מגרש הכדורגל עליו היו עתה מבעטים בכדור. ממילא נתכוון אמנון ללכת בכיוון זה, אל המקלחת, אך לא בחברתו של פוגל. אפילו שקית הרחצה כבר היתה מופשלת על גבו. ביקש להפתיע את מיכל ולהתגלח, ששערות דלילות ומכוערות כיסו פאות לחייו. אף את שפמו החליט להסיר, לאחר שמיכל העירה לו על כיעורו. אם תגלחו, הוסיפה כבעלת ניסיון, יצמח יותר יפה. כמו אצל דוב. בעתים קבועות היה מגלח פאות לחייו. בכיתה ט' החל. תחילה, עם ראשית שנת הלימודים. ולאחר מכן לפני מסיבות השליש, ומאוחר יותר לפני כל חג. המברשת, וסבון הגילוח, ואבן המלח, והמכונה, והסכינים – מידיה של יעל קיבל. נחש מה יש כאן, בשקית? שאלה בצחקוק, לשווא מנסה לחקות נוהגה של מיכל. לא ידע ואף לא ניסה לנחש. פניה המחייכים וכל עמידתה באמצע דרכו הרגיזוהו. הסתלקי, אמר, אני ממהר, ניסה לדחפה. אמרה יעל בקול נעלב: כלי גילוח עבורך. בשקית ירוקה? פלט בתמיהה שלא לרצונו, חטפה מידה ונזדרז להצפינה מאחורי גבו, כאילו גילתה ערוותו. הוא ידע כי באחד הימים יזדקק לאביזרים אלה. אף חיה’לה רמזה לו על כך במאור פנים. כבר גבר אתה, הוסיפה, זוכרת אני שגם אביך התחיל מתגלח בגיל צעיר. היה אמנון פוסח מרגל אל רגל והסומק מכסה את פניו. מדוע חייבת היא לדבר על זאת בקול רם, הירהר. עמדו שם הבנות והאזינו מחייכות ומתלחשות, והוא חש עצמו ערום ועריה. דווקא מידי יעל חייב היה לקבל את השקית. ועוד ירוקה. עתה מושפל היה ונתון לחסדיה של זו המנומשת הארורה. מי ביקש ממך שתביאי לי את זה? הטיח כנגדה מעבר לגבו. רצה להכאיבה. תתעסקי בענינים שלך. שמא החטיא. כדאי לחסל אותה אחת-ועד. שתדע לה. ראיתי את המטפחות-נגד-כאב-שיניים שחיה’לה חילקה לכם. עתה ידע כי חוסלה. חש ריקנות בבטנו. עצר לרגע והביט לאחוריו. יעל עמדה רפויה, ברגליים פשוקות, כפותיה פונות פנימה כשכוּחות, עיניה נתונות בפניו ודמעותיה זולגות אל המרצפות המנוּמרות. לעזאזל, חשב בהתרחקו, תמיד מוכרחה היא לבכות.

עתה משָכו אחריו פוגל, כששקית כלי-הגילוח הירוקה מיטלטלת על גבו כחפץ מיותר. לא שמו לב אליהם בעוברם. רגילים היו לראות את אמנון אצל פוגל. מה מבקש ממנו המשוגע? שמא כעוּס עליו על שהציץ בפיסלה של יעל. והלא פעם אחת בלבד בא אל הגן. רק כשהביאו את הפסל והציבוהו על כנו, בטרם כיסוהו עד לחנוכתו, ראהו. קיווה שימצא בפניה נמשים, וכהיון של תפוחי-אדמה, וכתפים שדופות כענפים מרוטי עלים, וכרס נפוחה מזדקרת מבעד לכותנתה. אבל יעל ציפתה לו. יעל של אז. יעל של המגרסה כשחרתו שבוּעתם באצבע של דם. בראשה המתולתל, ובלחייה הבולטות מעט, ובניצני שדיה, ובמכנסיה הקצרים ההדוקים לירכיה בקישורי גומי. יעל כולה עמדה שם וידיה שלצידיה מלוכסנות לאורך שוקיה הפשוקות מעט, המשוות עמידה יציבה לגווה, והיא כנסיכת האגדה המצפה לנשיקת התחיה. רק עיניה לא היו לה. עיניה הכתומות, שניצוצות של אש, מעין אותם הניצתים בהלחץ קליפת התפוז מול השלהבת, לא היו לה. לובן סתום השקיף מחללן כאצל סומא בטרם יפסיע.

פוגל דחק את אמנון אל ספסל העץ בסמוך לבריכה וישב לידו. שניהם נשאו עיניהם אל יעל. פוגל במבט גלוי, בעיניים זורחות, בחיוכו התמידי, ואילו אמנון מתחת למצחו הביט, מבלי לשאת ראשו, כחש באשמה. ידיו של פוגל טמונות היו בכיסי סרבלו וכתפיו נטויות לפנים בחדוה פנימית. הפנה אמנון את עיניו ונתנן בפוגל. עת ארוכה לא חש בהן המשוגע. פניו מגולחות למשעי, הצמוקות בחרבוני קיץ, קרנו עתה בחיוך מסתורי. לפתע התנער, הזעיף גבותיו הסבוכות, הנחושתיות, וזיק מאיים ניצת באישוניו. “מה אתה מביט בי ככה?” שאל.

לאמנון נדמה היה, כי קול גירגור כגון זה שמע מבעד לחלון אז, בלילה. עתה ידע כי לא יימלט מעונשו. כינס ראשו לתוך כתפיו והיה מצפה. השתיקה העבירה צמרמורת בגבו. כטובע הנאחז בקרש הצלה פתח בווידוי: “יעל יפה. יפה מאד…”

“מיכל יפה,” שיסעו פוגל.

“אבל יעל…,” ביקש הנער על נפשו.

“מַיינה יעל,” חתם פוגל, ודחפו מעל פניו.

פרק שישי    🔗

א

דוֹמה שקלארה חלפה ליד חלונו. אמנון התרומם ממושבו והציץ החוצה. אכן, היתה זו היא. עדיין היה מפקפק אם אין חושיו מטעים אותו. אפשר במקרה חלפה ליד החלון. ולובשת מכנסיים קצרים. אמנם סיפר להם על ארץ-ישראל, ועל בנות הארץ שלובשות קצרים, אבל לא דרש שאף הם ילבשו קצרים. רק בשעורי קפא"פ. אולי למענו לובשת קצרים. למען תידמה למיכל. שץ סיפר לה על מיכל. אין היא דומה למיכל הלבושה מכנסיה הקצרים וחולצתה הרוֹמנית. אפילו תלבש קלארה חולצה רקומה לא תידמה למיכל. רגלי קלארה לבנות וירכיה דקות עד שמכנסיה תלויים על עגבותיה כשקים רפויים. רוצה להיות פלמחניקית, גילתה לשץ. כמו כל הבנות בארץ-ישראל. אף היא רוצה לעשות למען הארץ. למען המולדת העתיקה-החדשה. למען מולדתו של אמנון. אינה יודעת אפילו ללבוש כראוי מכנסים. מוטב שתישאר בחצאית או בשמלה האמריקאית עם ראשי התיבות. זקופה היא מהלכת ומקפידה על נקיון לבושה ועל נשיאת צלבה. לעתים נותנת בו מבטים גלויים מתחת לריסיה הארוכים, עד כי נדמה לו כי ערום היא מציגתו. יש שהוא נתקף בהלה בעת המיסדר, ומעביר בחשאי ידו על כפתורי מכנסיו שמא נותרו בלתי רכוסים. אין היא דומה למיכל. למיכל גומות בלחייה כשהיא מחייכת, ואילו לחיי קלארה נשארות ממותחות אף בחייכה. ניצוצות של עליזות ניתזים מעיני מיכל, ועיניה של קלארה עצובות, כאילו תמיד נושאת תפילה. מיכל מצפה לו שם, ואף רמזה במכתבה האחרון על שיחתה עם חברי ועדת השיכון בדבר חדר משותף לשניהם. ויהיו מכינים קפה ומזמינים את החברה. בּנצי אוהב לטחון בעצמו ולהוסיף שני גרגרי הֶל לכל ספלון. ואנחנו, אמנון, נדאג שיהיה לכולם קפה עם הֶל בספלוני חרסינה. קלארה יודעת לבשל קפה עם הֶל. אין היא דומה למיכל.

אמנון שם מן החלון וישב על מיטתו. אפשר טועה הוא ביחס למבטיה של קלארה. מכל מקום מזכירה לו דמות מוכרת. אולי את יעל. והרי ליעל שׂערות צהבהבות-חומות, ונמשים לה על פניה. ודאי רוצה ממנו דבר לכן עברה ליד החלון. מתבישת לשאול כי אינה יודעת שפתו. אף הוא אינו יודע שפתה. בבית לא תיבלו את העברית לא במילים יהודיות ולא בפולניות. אביו קפדן גדול היה בענינים אלה. עברי דבר עברית, נהג להזכיר לחברי המשק נידרם. סבתא היתה כותבת מכתבים מפולין ביידיש. והוא מעולם לא התענין מה כתוב באותם מכתבים, ואילו אביו לא היה מספר לו. היא כתבה בשפה הגלותית. והרבה פעמים חזרה ושאלה על היינגֶלֶה. משפרצה המלחמה חדלה לכתוב. ושמא המשיכה לכתוב, רק שמכתביה לא הגיעו עוד. תחילה התנחמו שבעיתות מלחמה אין הדואר פועל כסידרו. ודאי נצטברו שם בפולין מכתבים רבים מסבתא וכשתיפסק המלחמה ישלחום. שהרי המכתבים מבוילים. תמיד נהגה להדביק בולים חדשים למען היינגלה. הצטער כשלא באו הבולים. אחר-כך התלחשו שהורגים את היהודים. יעל אמרה בקול מודאג ששורפים את היהודים. והוא ראה מין אוֹטו-דה-פא כמו בתחריטים מימי-הביניים. בני-אדם באברקיים ובכובעים משולשים נושאים עצים למדורה. ויהודי אחד שכובעו מחודד וגבוה, בעל זקן ופיאות, יהודי גלותי שפיו מעוקם בזעקות כאב גלותיות עולה בלהבות. יעל המנומשת אמרה, גם אנחנו צריכים למות. בכיתה יוד כבר היו לומדים באותה שנה, וידעה שאיננה יפה כמו מיכל, אך תמיד באה אליו בהצעות שונות ומשונות. חלום חלמה יעל וסיפרה אותו רק לאמנון, אף-על-פי שידעה כי מיכל תדע חלומה ותצחק לה. אמנון יספר לה חלומה של יעל בפרדס. אני בטוחה שחייבים למות. כולם מתים שם, אמרה יעל. לא כולם, התעקש אמנון רק כדי לקנטרה, שהרי כבר ידע, כי גם מכתביה של סבתא מתו. חלמתי שבלילה הלכנו כולנו למות, סיפרה יעל. זה פוגל המשוגע הכניס לך לראש, אמר אמנון וידע שלא פוגל סיפר לה. ראית פעם איך הולכים למות? שאלה יעל ותלתה בו את עיניה הגדולות, השואלות. כל החברים התפשטו ערומים עד חצי גופם והלכו כמו בלוויה. בראשים מורדים הלכו, בכתפיים שחוחות. הם הלכו לבריכת ההשקאה שבפרדס בית. כן, אל אותו פרדס שאתה ומיכל מבקרים בשבתות זהובות. לכל חבר היה תלוי על צווארו מגן-דוד מושחל על חוט צהוב. הם הלכו בדממה בין עצי הפרדס וגבותיהם הבהיקו כקליפות הלימונים. ללא אומר היו תולשים את המגן-דוד מצווארם, מטילים אותו לערימה על שפת הבריכה ונכנסים למים. היו נכנסים ושוקעים עד ברכיהם עד טבורם עד צווארם עד שלא ראום. גם מיכל באה במים, עם חולצתה הרומנית באה ושקעה. גם אתה באת במים, אבל לא מתָ. מתחת למים שחית. ואני קראתי אליך: כולנו חייבים למות, ואתה ברחת. אתה שחיין טוב, חייכה בבושה, ונשאה ריסים דמועים. גם את לא מַתְ, צחק בפניה מתוך ביטול. אני מַתי, אמרה חרש. אם כן, איך ראית אותי שוחה? צהל בתרועת ניצחון. אינני יודעת, משכה בכתפיה חסרות האונים. רואָה! השיב בבוז.

אבא ואמא חדלו להזכיר את סבתא, ומשפת יידיש לא נותרו כי אם הבולים הפולנים. בלי החלפות. יכול היה ללמוד צרפתית. הרי עתיד הוא לנסוע לארץ צרפת, ולא למד שפת הארץ. קלמן שב בשנת ארבעים משליחותו בצרפת, ופתח חוג לצרפתית. כל השליחים שבו בשלושים ותשע וארבעים. בפנים חמוּרים שבו. כעכברים הנמלטים מאניה טובעת הם שבו והיו מתהלכים שותקים. קלמן הסיר את חליפתו הצרפתית ההדורה, ורק לפעמים, בשעת התכנסות החוג כדי לחוג סיומו של פרק, היה לובשה, והיא הלמה להפליא את השפה הצרפתית. כשאמנון נסע לשליחות השאיל לו את מעילו הארוך והכבד בתוספת טפיחה ידידותית על הכתף. אף קלמן ביקש לנסוע, שהרי ידע שפת הארץ, אולם בהנהגה החליטו כי אמנון יסע. לוּ אמרו לאמנון, כי יסע לצרפת עם תום המלחמה, היה מצטרף לחוג בשעת המלחמה. אפילו פולנית לא למד, אף-על-פי שרובם של חברי המשק יוצאי פולין. אף אביו יודע פולנית, אלא שדיבר תמיד עברית. ואילו עם אורחים נכבדים היה מדבר רוסית. הפליטים כאן אינם יודעים לא עברית ולא צרפתית. בשעת המלחמה לא למדו. עתה מלמדם שץ עברית. קלארה כבר אומרת שלום אמנון. בהברה מלעילית אומרת שלום ובמלרעית אמנון, והמשפט נשמע מוזר עד כי מתחייך אליה והיא מסמיקה. פעמיים ביום כבר היא אומרת לו שלום אמנון, ופעמיים ביום מסמיקה, ואמנון מחשיף שיניו כנגד עֵרוב מבטאה. גלגול של יעל ודאי שאין בה. לאחר המוות מתפורר גופו של האדם וגם הנמשים נעלמים. אף-על-פי-כן השיב לה ברכתה ואמר פוגל. השלג הבתולי חרק תחת רגליהם כשעמדו זה מול זו, והיא הניעה ראשה לשלילה. ודאי חושבת כי איני יודע שמה, גינה את עצמו. והרי עיין בכרטיסה האישי והוא יודע עליה כל שכתב שץ. אף כיצד הוציאה המדריך מן המנזר יודע הוא. שץ הרבה לספר אודותיה בחדרם. יעל, אמר אמנון, וציפה שתניע שנית שערה לשלילה. אולם היא פרצה בצחוק וברחה.

ב

בערב, לאחר כיבוי אורות, חמקה מן החדר ובאה אחריו. בכתונת הלילה ובמעילה השיגתו ולא נבדלו השנים אלא בקומתם, כי הוא נתכנס אל תוך מעילו של קלמן. לצידו היתה קלארה, בזהירות פסעה, זרועה נוגעת ואינה נוגעת בזרועו. זכר את אזהרותיו של נחום, כי יקפיד עם עצמו ביחסו עם הפליטות. האֵמון בו מצידן עלול להיפגע. והרי השליחות לעולם עומדת מעל לאינטרסים אישיים. מיכל מצפה לו בבית. וכשיביא קבוצה זו תינתן לו חופשה. אפילו אם ייתפס ויובל לקפריסין עם הפליטים יקבל חופשת מולדת. ההנהגה תדאַג להבריחו לארץ. נחום מבין שאמנון עדיין צעיר וזקוק מדי פעם לחומו של הבית.

“שלום אמנון,” אמרה לפתע והישירה צעדיה לעבר אגף הטירה ההרוס.

הוא כיוון צעדיו לצעדיה. אין הוא יכול להרשות לה ללכת לבד. אחראי הוא עליה. על כל שלושים ושנים העולים הוא אחראי בפני נחום. למיכל יספר אחריותו.

“יעל,” השיב ולא הביט לעברה.

בחדר בעל החלון הפרוץ, הרפוד שכבת שלג דקה, ישבה על ספסל עץ כבד. את השלג טאטאה בשרווּלה. הירח פלש לתחומם באוֹרוֹת כּפוֹר.

“אני מאריה,” אמרה והיכתה באגרופה על חזה. קיוותה כי שם זה ימצא חן בעיניו. כיוון ששתק הוסיפה, “קלארה.”

“מאריה קלארה,” חזר על שמותיה והפסיע אל החלון.

“קלארה לא גויה,” ניסתה לשכנעו.

“לא גוֹיה,” עמד מולה אמנון וזרועותיו שעוּנות על האדן הבּקוּע.

“אתה אמנון,” אמרה והסיטה עצמה ממקומה כמזמינתו.

קרב וישב, וידיו נתונות בין ברכיו.

“בררר,” השמיעה קול חנוק, הקישה בשיניה, כירבלה את עצמה במעילה, והיכתה ברגליה ברצפה.

“קר,” אמר אמנון וכינס בידו את כתפה.

היא השעינה ראשה על כתפו ואצבעותיו שיחקו בשערה. כף גדולה היתה לו וקילוחים של חום זרמו מידו אל נימי שערותיה כהבל נשימה. היא עצמה את עיניה. אצבּעותיו גלשו אל צווארה, מעבירות כריותיהן על חוּליות עוֹרפה. לפתע נתקלה ידו בשרשרת הכסף. הפנה את פניה אליו. הצלוב היה מונח על כותנתה הלבנה. מוכנית הרתיע ידו.

“ישו,” פלט מופתע.

“יזוּס,” תיקנה בקול אימהי.

“יזוס,” חזר אחריה.

“אני,” פתחה וביקשה להמשיך ולא נמצאו לה מילים. כרעה לפניו, ברכיה טובלות בשלג וכפותיה נישאוֹת כבתפילה.

“יזוּס,” אמר שוב והגיע ידו בצלבה.

היא התירה את הצלב ופרשתו על כף ידה. השרשרת נצטנפה גלים גלים, ופני ישו הרגועים הציצו כראשו של נחש מנוּמנם. “שלוש פעמים ביום אני מתפללת אליו,” אמרה בפולנית, וכיוון שלא הבין לדבריה שבה והצמידה כפותיה, קמצה אגרופה ופתחה שלוש מאצבעותיה בזו אחר זו. ישו התעורר והציץ מכפה בהחבא.

אמנון עטף ידה בשתי כפותיו, הושיבה על הספסל והיה מונה אצבעותיה אחת לאחת בלטפו קצותיהן בשפתיו. הוא נשא אליה את עיניו, ובהביטו בפניה הסמוּקים והמוּפתעים אמר: “ואני אפילו לא פעם אחת.”

הרימה כתפיה, פרשה כפותיה ושפתה העליונה, החסרה מעט, מחייכת. הושיט אמנון אצבע גרומה כלפי הירח, שב וכיוונו כלפי חזהו, נענע ראשו לשלילה והוסיף: “נישט.”

העמידה פנים עצובות והזהירתו באצבע שובבה. אמנון הכה על גב ידה הפתוחה. ישו קפץ וצלל לשלג בגררו עמו את צלבו ואת השרשרת. שחה וביקשה להרים אבדתה, אולם אמנון אחז בכתפיה, נטל ידה בכפו והגיר לתוכה את שרשרתו שבקציה מגן-דויד. הקמיע מתנת מיכל היה ובצידו האחורי כתוב אמנון. בעל כורחה כופפה את אצבעותיה ובאגרופה המגן. העמידה פנים שמחות והיא חושבת באימה על האלוהים הקוֹפא בשלג. התירה את הכפתור העליון של כותנתה, הקיפה שתי ידיה סביב צווארה והרמיזה לשליח לרכוס שרשרתו. היא חשה מתוך צער כי אין מגן-הדויד גולש אל שביל שדיה. בשקע צווארה נותר. בהסתר הושיטה ידה אל השלג. כמעט בלי להניע גופה שחה. באצבעות קדחתניות היתה נוברת לרגליה עד שמצאתהו. ישו היה מקפיא את ידה בפתוֹתי הקרח שדבקו בקצותיו. היא חיפשה מקום סתר להחביאו. בהינף פתע הגלישתו אל מיפתח חולצתה. גלי צמרמורת צורבים פשטו ונמזגו בחמימות השופעת ממגן-הדויד ומידיו של אמנון. אל מי משניהם תהא מתפללת עתה, הרהרה, וקוֹרט של טינה עלה בה כלפי אמנון.

לא ביקשה שתהא מתפללת אל מגן־הדויד. שם אמנון חרות עליו וקצהו אינו בא בין שדיה. עתה מביט אמנון אל הירח נהנה ממלאכתו שעשה. בילבל עליה את אלוהיה ומשוחח עם הירח. אפילו שץ התחיל מתפלל. כל הימים היה שומר על ספר התפילות ולא הגיד לאיש. אפשר גם אמנון נוהג להתפלל. אולי אל הקמיע שענד לצווארי.

“אתה יזוס?” שאלה לפתע.

“לא,” צחק.

“אתה חי ומת וחי?” לא הירפתה קלארה בהתוותה תנועות בידה לכאן ולכאן כדי להדגיש אמירתה.

“אולי,” לא המיש צחוקו מפניו.

“אתה חי פלסטינה,” התעקשה, “נצרת.”

“בפלסטינה, אבל לא בנצרת. בקיבוץ עין-השרון,” היה מסביר בסבלנות.

אמנון אינו ישו. אמנון גדול ולא תוכל לשאתו על ליבה. רק ממרומי המגדל של הטירה, אליו מטפסת היא לפעמים עם חיימק, נראה אמנון קטן. פעמיים ראתהו זעיר. אמנון-צעצוע שאפשר להשכיבו בחיקה ולערסלו בזרועותיה. היה מפסיע בצעדים קטנטנים בחצר הרחבה ומנופף בידי-הצעצועים שלו. משעלה אליה למרומים היה גדול כמו תמיד. בגופו הגבוה והגמיש כבש את הגזוזטרא. המעקה נתקרב לפתע אל כיפת המגדל. היא הביטה בפליאה למעלה, אל שפתו העילית המגולחת, שטיפי זיעה בּצבּצו עליה מחמת מאמץ העליה ואמרה, אתה אמנון. צחק מתנשף והניע את ראשו מלמעלה למטה, והרמיזה באצבע לבוא אחריו. וטוב שהיה אמנון כה גדול ויכלה לצאת בעקבותיו אף בעצימת עיניים. בגופו ובארבות ידיו היה מפלס דרכם בחשכת המדרגות המאוּבּקות.

כינסה ראשו ברחמים ושוב היה ילד. עפעפיו המוּגפים ופניו השחומים דמו לפניה. היתה ידה האחת מעבירה על חלקלקות פניו והשניה על לחיה ולא הבחינה בין פניו לפניה. היא אמרה: מאַלֶנְקי טאַקי, בפולנית אמרה: קטנטן כזה, והוא הבין.

התהפך על צידו, כינס ראשו בין כתפיו וכינס רגליו אל בטנו ועצם את עינו. רק שיניו הלבנות והגדולות גילו, כי אמנון הוא, אמנון. שב ופשט את רגליו. ארוכות היו ושותקות כפיו הפתוח. יודעת קלארה, כי מדבר הוא אליה ללא קול. אף על פי כן רוצה לשמוע קולו. שיאמר לה דבר. יספר לה על ביתו בארץ-ישראל. יספר לה על נערתו מיכל. שם יפה מיכל. דומה לאמנון. שץ סיפר לה על מיכל וקלארה מבקשת לשמוע מפי אמנון על כיעורה של מיכל.

חרוֹן הציפה לפתע. הרי ידע שיבוא אלינו. כיצד חשב לבוא? באילמותו ובמקל הקפא"פ ובמכנסי החאקי? ואיך נבין אותו בלי שפה. איך אֵדע אותו והוא אילם, ומחשבותיו אילמות. כשראשו מונח כך בשקערורית ירכיה, נוֹעמת שתיקתו השלווה. עתה כבר הופכת השתיקה לגל כפור החוצץ בינו לבינה. כקפאון הזה המטפס ועולה מקצות רגליה. הניעה כפותיה ואמנון קפץ ממקומו. הביט בשעונו ואמר: “לישון. לישון.”

עד פתח החדר הובילה, ונשק לה על מצחה, והוסיף בשפתיו: “לילה טוב.”

קלארה לא השיבה.

פרק שביעי    🔗

א

אמנון היה תמיה בליבו מה תאמר מיכל כשיביא את קלארה הביתה. התחיל מחפש בקלארה נקודות תורפה כבודק את שדה הקרב מהיכן יתקוף האויב. טוב שסילקה את ישו מצווארה. אבל עברית אינה יודעת. שץ מלמדה טיפין. היא תסתדר גם בלי עברית, נוהג שץ לומר, עובדה, מוסיף קריצה רבת משמעות כלפי אמנון, כבר הסתדרה. אין הוא ממלא תפקידו, אותו מדריך זקן. מעמיד פני חולה ובלבד שקלארה תשרתו. מה הוא חושב לו האשמאי הזקן. מה זכות יש לו עליה. הוציאה מן המנזר. רבים עשו זאת. היה זה תפקידו. תפקידי להביא את כולם לארץ. אפילו את שץ. האם בגלל זה מותר לו הכל? ואם הכיר את הוריה מה בכך? תמיד חייב להזכיר לה. אני במקומו לא הייתי משתטה. בן ארבעים-ושמונה והיא בת שבע-עשרה. דויד חדש המחפש אבישג. עוד אוֹמַר לו כמה מילים הגוּנות. בינתיים צריך לחיות אתו בשלום. אבל ברגע שנגיע לארץ אומר לו בדיוק מה אני חושב. קלארה תלך עם מי שאוֹהבת.

ומה תאמר מיכל? ודאי תאמר, מצא פליטה ורחמיו נתעוררו. וכשהחברה יתאַספו על ספל קפה בחדרם ויהיו מלהגים בעניני פלחה ובאוֹברוֹל של הדי-פוֹר, ויעלו זכרונות מימי בית הספר מה תעשה קלארה? מה היא תאמר? אפילו את בנצי אינה מכירה. מיכל תאמר לקלארה, משתעממת, מה? אֵלה חברה אחד אחד. אפילו על בנצי תאמר כך, אף על פי שבכתה כשבנצי תלה כלב ערבי משוטט על עץ הדומים. הטיחה בו אז, כלב אתה, בנצי, כלב. ובכתה. ואחר-כך שאלה בחיוך ממוּתק: “אֵיך אתה יכול לעשות את זה?” חשבתי שלכלב לשון אדומה אבל היא היתה אפורה. עם בנצי לא כדאי לבוא בריב. הוא שמארגן את הקוּמזיצים ומוֹלק ראשי התרנגולות. חוששת פן לא תוזמן לקומזיץ. אבל כשהיתה ביוד-אלף, ונפגשת בקביעות עם אמנון במטע הבננות, העזה ואמרה לו לבנצי: רוצח אתה, בנצי, רוצח ופושט נבלות. הנערים הבינו שמרמזת על עוֹר השפן אותו פשט מבעל החי והניחו לרגלי מיטתו. אך בנצי הגוּץ ורחב הגרם לא נעלב. רק קרץ לה קריצה, עד כי נתרחבו פניו העגולים ואמר, את יכולה לנשק לי. השיבה לו בצחוק גלוּי הפורץ מכל נקבוביות גופה הבשל, כמכריז אמנון אוהב אותי.

ואת אמנון הזמינו תמיד לקומזיץ. ואחר-כך היו נעלמים בחשאי מאצל המדוּרה. פעם זרק בעקבותיהם בנצי, מבלי להפנות ראשו מקומקום הקפה שהיה מבעבע על האש, יעל לא באה לשם, בין הבננות? ידו של אמנון נרעדה בכפה של מיכל. מיכל לחצה אצבעותיו, פנתה לאחוריה וחזרה על משפטה השגור: רוצח אתה, בנצי, וגם פושט נבלות. ושוב הדהד קולו של בנצי: שקי לי.

אמנון עמד בסיומו של סידור התורניות למחר, כשהוא משתדל למצוא תעסוקה לכולם. אסור להם להתבטל. יהודה מחטט ומהפך במרתפים עד שיום אחד עוד יפול לאיזה בּור והכל יהיה על אחריותי. ההתמזמזות הגלויה הזאת בין גורפינקל ושוּלה באמת עוברת כל גבול. או שיעשו זאת בהחבא או שיינשאו. רבים מקומות המסתור בטירה. לא חייבים גם בחדר-האוכל, גם בשעת ההרצאה. הנה הוא, אמנון, אף אינו מביט בקלארה, אלא בחשאי מגניב אליה עיניו. גם בחדר-פגישתם אינו מעז להרחיק אל מעבר לנשיקת לחי. חש הוא רתיעה מפני קלארה, אף-על-פי שגופה ודאי נאה בחלק הפנימי של שמלת הג’וינט. נרתע הוא מפניה כמפני יעל, ונמשך אליה כאל גנה של יעל, ושותק עמה כעם פסלה של יעל.

לוּ מיכל כאן עמו, אפשר היה זוֹנח את קלארה. מיכל לימדתו להכיר גופה. תמיד באה בירכיה השזופות שפּלוּמת שיער זהוב ואוורירי מכסה אותן, במכנסיה הכחולים, הקצרים, המופשלים עד מפשעתה, כשעכוזה הנשי והבשל ממתח את הבד. בערבים האפלים, בשעה שהשומר היה בודק במטבח מזונותיו לשעת חצות, והם יוצאים את השער האחורי הניצב בדרך למטע הבננות, היתה מיכל מצמידה כפתו הרועדת אל האריג המתקמר על ירכיה, וידו נעה לקצב הליכתה, וגופו דרוך. מוכרח להזהיר את קלארה שתלבש חצאית. רגליה לבנות בשיעור הקפא"פ. את קלארה לא היה מביא למטע הבננות. אפשר למגרסה של מחסן התערובת היה מביאה, לו היו קטנים, לוּ נפגשו קודם, קודם. אך לא במטע הבננות. כשהיה עובר שם בשעות אחר-הצהריים עת השמש מאירה את פנים המטע, בדרכו לתקן ברז מים נוזל, היו פניו מסמיקים. מדי פגישה היו מעמיקים חדור לתוך סבך העלים הארוכים דמויי הרמחים תמיד מזומנים להרפתקאות מרטיטות חדשות. אך ככל שהעמיקו חדור מעולם לא הגיעו לעברו השני של המטע. עם קלארה אולי יבוא באחד הימים לעברו השני. שם נמצאת חלקת תילתן רכה ומתנוצצת, לחה כדשאים בגנה של יעל. פעם דיברה מיכל על שיכון ותיקים ועל התור הארוך ברשימה עד שזוכים בו. אילו נשא את מיכל היה צובר כפליים נקודות ותק. לקלארה אין ותק. אולי יצליח להעביר החלטה באסיפת החברים של מוצאי-שבת, כי שנות שהותה במנזר יבואו בחשבון הוותק. אביה של מיכל יתנגד. איש-עקרונות אביה של מיכל. הוא גם שהדריך את אמנון בתפקידו החדש כשנבחר מרכז ועדת-החברה של חברת-הילדים. אולי לא ישא את קלארה. אינו חייב. די שיביאה לארץ. מיכל מצפה לו בעין-השרון. אפשר חזר דב מן הגליל ושניהם צוחקים עליו. שניהם במטע הבננות. הבטיחה שרק עמו תלך למקום זה. יחד שכבו על מצע בגדיהם וחולצתה הרקומה משמשת כיסוי לערוותם. היה חש עצמו עלוב בעירום גופו וביקש להתלבש, אולם היא היתה לוחשת בקינטור: מתבייש? לא, לא, היה משיב בנענועי ראש הססניים, ותולה את עיניו בחופת העלים עם שהוא מאזין למלמולם החרישי. הוא גילה את ראשה הגזוז של יעל מתבונן בו מתוך אשכול בננות ירוק ונוקשה המאיים לפצפץ פניו. לוּ הגיד למיכל הרהוריו היתה צוחקת. אפשר שקלארה לא היתה צוחקת. היה מספר לה גם על פוגל ובריכת האוצר. ועל מותו של פוגל. השקיע את ראשו במים והשאירו שם לרגלי יעל. אמא כתבה כך מפורשות. אולי היה מספר לה גם על מיכל. אך לא על מיכל של מטע הבננות. קלארה היתה שותקת ובכך די לו. היא לא תבין. אולי בכל זאת.

ב

סיים את רשימת התורנויות ופנה למקום מפגשו עם קלארה. היא עמדה, ממתינה כדרכה, וחיוכה הסמוי על שפתיה. “שקט,” אמרה קלארה בטינה, לאחר שישבו על הספסל, כמרמזת על שתיקתו התמידית.

כבר היא מבינה קצת עברית והוא עדיין חושבה לאילמת. אולי אוהב דווקא שתיקותיה. אבל היא רוצה לדבר עמו.

“מדוע קוראים לך אמנון?” שאלה במפתיע. זה כמה ימים אין שם זה נותן לה מנוח. תהתה במה שונה השליח של ארץ-ישראל מיהודה ומגורפינקל ומאחרים, עד שגילתה את השם.

אמנון נשא ראשו בבהלה וניסה להציץ בעיניה למה כיוונה. עתים תעב את שמו. ניסה להשתמט מתשובה:

“מדוע את קלארה?”

הניעה כתפיה והשפילה ראשה. הבין כי שאלה זו מעולם לא עלתה על דעתה. ביקש לחלצה ממבוכתה: “אולי היתה לך סבתא בשם קלארה?”

“אפשר,” אמרה במאור פנים. נצטחקה במבוכה, נטלה ידו בידה והוסיפה, “סבתא קלארה אני,” פקפקה אם ירד לסוף דעתה ושנתה, “אני סבתא קלארה, אתה סבא אמנון.”

“לא לא. סבא שלי חי. שמו משה. הרבה שנים עוד יחיה. בקיבוץ. בעין השרון.”

“סבא חי?” שאלה בפליאה, אבא ואמא חי?"

“ועוד איך,” צחק בהקלה וקיווה שלא תשוב אל שמו.

“סבא משה יהודי?” חקרה.

“אומהם” אישר בניע ראש של לגלוג.

“חי?”

חזר על אישורו.

“אז מדוע אתה אמנון?” שאלה מנצחת והוסיפה בבטחון, “יהודי לא אמנון.”

“שימי לב, ילדונת,” אמר קצרות, “אל תחקרי במופלא ממך, אבל אם רצונך דווקא אפנה אותך למקור עצמו,” ראה שלא הבינה דיבוריו הנרגזים, שב והנמיך קולו, “בתנ”ך קראת?"

הניעה ראשה לשלילה.

“בביבּליה, בּטסטאמנט?”

“אה, כן,” שמחה על שירדה לסוף כוונתו.

“מה היו שמותיהם של בני-דויד?”

“לא מבינה,” הניע ידיה בחוסר אונים.

“איך קור-אים,” איית כל הברה לחוד, “ל-ב-נים של ד-ויד?”

“מדוע צועק אתה?” שאלה נעלבת.

הוא לא חש בנימת דיבורו המגורה. “טוב טוב,” ביקש לפייסה, “רק שאלתי. לא, אז לא.”

“סַ-לוֹ-מון,” אייתה את השם להברותיו, כמחקה את אמנון.

“שלמה,” תיקן וזרזה, “נו?”

“אבּשלום,” הוסיפה לאחר שהוּת מה.

“אבשלום,” תיקן, “נו?”

ניסתה לדלות שמות נוספים ולא עלה בזכרונה. כבר היתה מפקפקת אם אין הוא מהתל בה עד שאורו פניה ושאלה באי-אמון: “אמנון?”

הטיל לעברה כפורק משא כבד: “שמואל בית יוּד-גימל,” חזר וציין, “סמואל שתיים פרק שלושה-עשר,” ונשתתק.

לא רצה שתקרא באותו פרק, אך כבר היה מאוחר. היא הביטה בו בהערצה ואמרה: “אתה הרבה יודע טסטאמנט.” ניסה לטשטש דבריו: “אולי לא נכון. אולי לא פרק שלושה-עשר.”

אולם קלארה כבר מיהרה לחדרה לחפש את שם אהובה בטסטאמנט הישן הכרוך עם החדש.

פעמים רבות היה מעיין בפרק זה עוד בהיותו נער. בהחבא היה קורא בו ומתפלש בהנאה במעשהו של אמנון. אמר אף ליעל, בואי נשחק באמנון ותמר. שאלה, מהו המשחק? עמד וקרא בפניה את הפרק עד תומו. שבוע תמים לא דיברה עמו יעל.

כשבגר תעב את אמנון ובליבו היה מאשים את אביו ואמו על כי נתנו לו שם זה. רגיש היה לכל מעשה עוול, ומעשהו של אמנון לא טוב בעיניו. משנבחר לועדת-החברה היה בין ראשי הלוחמים למען הלאמת האופניים הפרטיים. לא כל דאלים גבר! היה עומד וטופח על השולחן. משפט זה, ששמעו מפי המורה לתנ“ך, מצא לו מסילה אל פיו, ובכל עת השתמש בו. היתה בו טינה אף כנגד המורה. מדוע הם כתבו את זאת בתנ”ך, דרש במפגיע תשובה מן המורה, כחוב שטרם פרעו לו. הרי המעשה מכוער, מכוער מאד. יש בו חוסר צדק. כל דאלים גבר! ביקש המורה לפטור תלמידו בהלצה: לא אני כתבתי את התנ“ך. אך אמנון כבר בוגר היה ולא נסתפק בהלצה. מדוע כתבו זאת, חזר ושאל מבלי למוש ממקומו, כשהוא חוסם בגופו החסון את דרכו של המורה. כדי שנלמד גם זאת?! קומתו כקומת המורה היתה ושערו שעל שפתו העליונה העלה בּועות זיעה. הגביה המורה ידו, תלאה על כתף תלמידו ומשכו עמו לעבר גנה של יעל. אמנון ניסה לחמוק מחשש פן יבוא עליו פוגל, אך התבייש בפני המורה. הם העמיקו בסבך שיחי הוורדים, ולתוך ענפי הפיקוסים באו, ואמנון לא נשא את עיניו אל אותם מקומות בהם היה בא עם מיכל. רגליהם עמדו סמוך לבריכה. פסלה של יעל השתקף במחצית המים הפנויים מעלי השושנים. הפרחים הלבנים קרצו בעיניים צהובות. עיניה של יעל לא נשתקפו במים. מה מעיק עליך, אמנון, פנה אליו במפתיע המורה, ועיני שניהם בבריכה, מותה? הוא רמז בראשו כלפי הפסל. מה פתאום? נתחדדו חושיו של אמנון. סתם, כך, חשבתי, שׂח המורה וקטם וורד סמוך לגביעו. טיפת דם זעירה בצבצה על אצבעו. לא היו צריכים לכתוב זאת בתנ”ך, חזר אמנון בעקשנות וציפה לדבר המורה. אולי יאמר דבר על יעל, אולי על אמנון שבתנ"ך, מכל מקום דבר חשוב יאמר, שלא הגידו עדיין לשום תלמיד. שעה ארוכה עמדו מחרישים. אמנון קלט צעדיו החרישיים של פוגל. נשא המורה את ראשו, ניער בלוריתו שראשיתן של שׂערות שיבה נזרקו בה, ביקש להביט בעיני אמנון, אך כיוון שנתקלו עיניו בפיסלה של יעל פלט, כאלה הם החיים. לא הבין אמנון כנגד מה מכוונים הדברים, שהשתיקה היתה ארוכה. ביקש לדעת בדיוק ושאל, כיצד הם החיים? המורה שלף מקטרתו מכיס מעילו והחל מפטמה בעלי טבּק קצוצים. רגע ממושך היה שקוע במלאכתו, ואמנון חש כי המורה מנסה להשתמט מלהשיב לו. המקטרת פטומה זה כבר והטבּק דחוס בו כדי-כך שלא יצליח לעישון. מרחוק נשמע רעם מנועו של טרקטור המביא את עובדי גן-הירק לארוחת-הצהריים. ועד מעט יסע גם המורה. המחקר החדש מצא הרבה אי-דיוקים במקרא, פתח אמנון וזרז משפטיו, החוקרים הוכיחו שהרבה לא הובן כראוי, הפסיק לרגע כמצפה לגערת המורה, אך כיוון שהלה שתק הוסיף ודיבר, לפני שבוע הרצה פרופסור מן האוניברסיטה על דויד ובת-שבע. האזנתי מאחורי החלון. הוא אמר שדויד לא אהב את בת-שבע. נשא אותה רק כדי לכרות שלום עם העיר ירושלים. נישואין מדיניים. עשה אתנחתא וציפה שהמורה ישבחו על היותו בקי במושגים כגון נישואין מדיניים, אך כיוון שהמורה התמיד לעסוק במקטרתו המשיך, בת-שבע לא היתה עבריה. בת ירושלים היבוסית היתה ואֵשת המושל אוריה. הכנעתה של בת-שבע פירושה הכנעת העיר. מרצונו מסרה אוּריה לדויד. לאות של וסאליוּת וידידות נצח נתן את בת-שבע. משפטיו האחרונים לעוּ. תחב את ידיו המקרטעות בעצבנות עמוק לתוך כיסי מכנסיו הקצרים, עד כי נראו הכיסים בלובן אריגם כנגד ירכיו השזופות. בכל זאת שלח דויד את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, זכר אמנון, ואחר-כך מחה פיו ואמר כזה וכזה תאכל החרב. ולא בא לעזור לשאוּל על הגלבוע, והמליך את שלמה על פני אדוניהו, והוריש את דמו לאמנון. מדוע אין המורה מספר כל זאת? עוד מעט יקרא הפעמון לאכול, אמר אמנון וזעמו גובר בו כנגד המקטרת הכּבויה הנעה בפי המורה. ממילא איני אוכל עמכם, אמר המורה בשמחה גלויה, שלף מקטרתו מפיו והשיבה לכיסו, בקרוב יגיע האוטובוס, והנה אנחנו כבר בתחנה. אמנון ותמר, התחנן אמנון. כן, כן, התעורר המורה ומוכנית שלף מקטרתו. התבונן בשימת-לב בארובתה ופלט בצער, כבויה. משתמט מלהשיב, היתה החימה מפעפעת באמנון. הוא חייב להשיב, אני אכריחו, הוא המורה. וכבר ביקש לפצות פיו, אך לפתע השגיח במנעליו של המורה שהתרפטו מחמת הליכתן מן המושבה, וראה את פניו החיוורים, ונתחרט.

עתה תקרא קלארה בפרק יוד-גימל ותציף אותו בשאלות שעליהן לא זכה בתשובה. אולם עליו יהא להשיב. על כולן. כי הוא השליח מארץ-ישראל. וקלארה אינה תלמידתו. קלארה היא. וכבר למדה קצת עברית. צריכה היתה לקרוא בפרק יוד-גימל לפני שפגשה בו. שם, במנזר. אני לא הפרתי שבועתי ליעֵל.

“מדוע לא אוהב אמנון את תמר אחרי… אחרי…” פרצה קלארה לחדר וספר שתי התוֹרוֹת בידה.

“מפני… מפני… שהציקה לו בענין שבוּעות ו… שיכוּן וותיקים,” ניסה לפטור שאֵלתה בצחוק.

קלארה לא הבינה הלצתו וחזרה ושאלה בקפידה: “מדוע לא אוהב אחרי… אחרי…”

“ככה,” סתם ולא פירש ומשכה אל מקום שבתו. הוא שמט את סיפרה מידה עד שזה נפל בקול טפיחה על הארץ. ביקשה להתכופף ולהרימו, אולם שפתיו דבקו בעורפה, ולשונו ליטפה פלומת שערה בגומחת עורפה. טעמה היה כטעם מיכל. לא בגד בה כשהסכים לשליחות. בשליחות הארץ נסע, ובשליחות התנועה, ועתה יביא תוספת של כוח אדם למשק. מיכל חייבת להבין שאי-אפשר להסתגר בשיכון הוותיקים כאֶגואיסטים.

הקיף זרועותיו סביב מתניה והיה מלחש באוזנה של קלארה פירוש הכּכה בהבל נשימתו החמה.

פרק שמיני    🔗

א

משנכנסו קלארה וחיימק לחדר-האוכל השתררה דממה. שץ סיים בחופזה גמיעת המרק שבכפו והניחה בלאט בצלחתו. אמנון היה מחתך קוּבּיות של לחם באוֹלרו, ותוחבן לפיו בחודו. ביקשה קלארה להזהירו מפני חוֹד הלהב, אלא שהוא היה מביט דרכה והלאה בפתחה של הדלת, כביכול מצפה למישהו נוסף.

ראשונה היתה חנה שזרקה לחלל: “בגללך יחזירו אותנו לפולין שלך! אמרו בפירוש לא לעזוב את הטירה.”

“ודאי פגשו בך צרפתים והלשינו עלינו,” אמר גורפינקל וחייך אל שוּלה, שישבה לימינו מנענעת כנגדו בראשה החיוורין והרזה, וקצות אוזניה מציצים בלגלוג מבּעד לשׁערה.

קלארה התקדמה בעיניים מוגבהות, ישבה במקומה הקבוע, וחיימק לידה. היה תמיה שאיש אינו כעוס עליו. איש איננו שם לב אם בא או לא בא. נגח במרפקו לקלארה ואמר נעלב: “מדוע אינם כועסים עלי.”

“אני האשמה,” לחשה והוסיפה בגאווה, “אני אשׂא בעונש.”

קריאות נשמעו מעבר לשולחנות כמאחורי מיתרסים, עם שבעלי הקולות מציצים אל שץ ואל אמנון: “להחזיר אותה לשם!” “חסרת משמעת.” “חסרת אחריות!”

כשדממו הקולות אמרה מינה לאיטה, כמשיחה עם עצמה: “ודאי הלכה לארמון מעבר לחורשה. אולי בית-מנזר שם. אולי כנסיה. הלכה להיפרד מביתה,” הביטה אל יהודה בדברה, והוא השפיל את עיניו אל צלחתו ושתק, “הבית של ימי המלחמה מושך,” ראשו של יהודה העמיק שחייתו, “רוצים לבקר בו פעם אחת. להווכח איך זה לא במלחמה.”

קלארה יראה את מינה. מאז ההתנפלות בקיבוץ ודיבוריה המוזרים של מינה בשכבה מעל מיטתה, יראה היא אותה. עתה מגינה עליה. כיצד ידעה שהלכה אל הארמון? כיצד ידעה על קיומו של הארמון? נדמה היה לה שרק חיימק ידע עליו וגילהו לה. ממרומי המגדל ראתה לפתע את הצלב שעל כיפּתו המלבינה, וידעה שחייבת לבוא לשם.

“כולנו רוצים לטייל בחוץ,” נכנסה חנה לדבריה של מינה בקולה המחוספס, “גם אני רוצה לטייל לא רק בתוך החומות. גם…,” היא הפזילה מבטה אל שץ, וכיוון שראתהו שותק תחבה בכעס כף מרק לפיה.

ליבּה גורפינקל את האֵש שהוֹתירה חנה וחיזק דברה: “משפט יהיה. כל הפוגע במטרתנו ייענש.”

קלארה התחייכה אל גורפינקל בהכרת תודה. הנזיר שיצא מן הארמון לא סלח לה. בטוחה היא שלא סלח. בגלל אמנון לא נשאה צלבה של אֵם המנזר על צווארה. מגן-דויד יספיק לך, אמר, ונסתפקה בו. כיון שראתה ממרומי המגדל את הצלב פשוט-הזרועות על כיפּת הארמון, באה ידה אל צווארה וצלבה לא היה שם. אמנון ייענש.

“שלא יאכל עם הסכין,” אמרה קלארה בפולנית, והצביעה על אמנון.

“מוטב שתדאגי לעצמך!” קראה שוּלה.

הוא ייפצע ואיש לא יזהירו, חשבה קלארה בצער. והנזיר לא סלח. הוא הזמינה לארמון: סילווּ פְּלֶה, אמר, בבקשה. ולרגליו נעל סנדלים כמו אמנון. ברדסו היה חום ואבנטו חום-אפור, כמעט כמו חבל הקפיצה של אמנון, והוא החווה תנועה בידו: בבקשה. שץ דיבר על הקרבה עצמית ואמנון היה מחזק דבריו בסיפורים על חנה ושבעת בניה ועל יהודית, ועל בנות הארץ שמוּכנות תמיד להשליך נפשן מנגד, למען ארצנו. אמנון סיפר אף אודות גיבורי תל-חי ושרה צ’יז’יק. כולם היו מוכנים למות. למען העם, הדת, הארץ, המטרה. והיא ביקשה לכפר על עווֹנו של אמנון. לבוא לבית-המנזר ולהסביר הכל. איך באים לשם? שאלה את חיימק, והנער ענה מעשה בן-חיל, סימכי עלי. הלווחים ניסוטו מן הפירצה עם מכת האבן הראשונה והם השחילו עצמם דרכה, וכבר עמדו בחוץ.

קלארה הביטה בחיבה אל חיימק, שהיה יושב נזוף ועיניו מתגרות בפניהם של חורצי הלשון נגד קלארה. “היית בסדר,” לחשה על אוזנו, והוא הניע ראשו, כמאשר דבריה.

זמן רב תיכנן יציאתם מן הטירה. לא רק אמנון רשאי לצאת ולבוא בטירה. קלארה אף שלו היא, ולא רק של אמנון. אחותו היא ואינה מתפנה אל אחיה. משהצביע על כיפת הארמון ידע שתבוא עמו. אמנון יכעס, התגרה בה, בלילה לא יבוא אֵליך. היא יודעת לרגוז, קבע, עם שהוא מביט בפניה הרגועים עתה, המודים לו על עזרתו בהליכה לארמון. אולם כשאיים עלה בעונשו של אמנון כיווצה שמוּרות עיניה לכדי סדקים צרים ונשכה לשפתה התחתונה עד שטיפות דם ביצבצו על לשונה. לא מוכרחים ללכת לארמון, התנצל, מחר תבקשי מאמנון שיערוך סיור בטירה. עדיין לא הכרת את כל הטירה. במרתפו של יהודה עוד לא היית. אתרגם בפניך כל שיאמר אמנון. למדתי כבר עברית. אתרגם בדיוק. לא כמו המדריך שץ. חייכה אליו מפוּיסת, כדרך שעודה מחייכת עתה, אף על פי שרעה גדולה הביא עליה. על פי פניו של אמנון מכיר הוא ברעה. אף אני יכול לצאת עם קלארה, אמר לאמנון בלא קול. אמנון קלט מבטו והשיבו בחיוך נסתר. ודאי לועג לי, קבע חיימק. חיוכו אומר: נכשלת, תינוק. אולי אינו לועג. “אמנון מחייך,” לחש אל קלארה.

“הוא ייענש,” השיבה בהביטה אל נקודה סמויה בקיר, “לשווא הלכנו למנזר.”

“בעצמך בעצמך תיענשי,” הזעים גבותיו כנגדה.

עודו חושש שמא תגלה לאמנון מעשהו בתחתית הגיא. הבטיחה לא לספר. הבטחת אחות, אמרה. לעולם אחות היא. אפילו כשפרצה לפתע בקול צחקוק תוך החלקתם על מחטי האורן, הו, כמה נבהלתי שם, למעלה. טוב שאמנון בטירה. ואני בּחְחְלל לא, גימגם והשפיל את עיניו, הרי הייתי אתך, אני אחיך הגדווֹל, משך בהברה האחרונה. אחז ידה בפתאום והם מעדו. היא התרוממה בזריזות וטפחה על חצאיתה בכף ידה. בשר ירכה הבהיק בלובן כמוס. אני עייף, לחש, ננוח מעט, חינן קולו, וגידי גווֹ המתוחים חשים בעייפות לאה. אתה גדווֹל, חיקתה קולו. נמהר, כי אמנון… לפת ידה, שעדיין היתה תרה אחר מחטים בשמלתה, ומשכה אליו. קלארה חדלה ממלאכתה ונשתופפה לידו. אם עייף אתה, החליקה על לחיו ברחמים. אינני עייף, התיק אצבעותיה מפניו. דמה כאילו פורטת בכריות אצבעותיה על פני פּצעי-מכאוביו שבלחייו וּבמצחוֹ. ניגב כפּותיו בכותנתו. טיפות זיעה שבו ובצבצו בחריצי כפותיו. הביט בה מתחת לגביניו מבלי להגביה ראשו. מדוע אתה כועס עלי? ניסתה לצוד את עיניו, רוצה לנוח? בבקשה, החלה מסקלת בידיה את כּברת המדרון שמאחורי גבה כמזמנת עצמה לשכב, כבר אנו קרובים יותר אל אמנון מאשר אל הנזיר. השׂתרעה מלוא קומתה על הארץ בהקפידה לכסות ברכּיה בשולי חצאיתה. חיימק ישב מצוּמת למקומו ועיניו עוקבות אחרי אחותו. נשתנתה אחותו, חשב בצער. אין הוא מכירה עוד. דומה שגווה רוטט תמיד. אף עתה אינו יכול להמיש עיניו מחזה הנושם כנגדו, ומחצאיתה התחוּבה בין ברכיה לבל תתעופף ברוּח. הוא ידע בבטחה, כי עליו לקום וללכת. תמך ידיו בקרקע כמזמן עצמו להתרומם, אולם גופו קרב בחשאי אל זה של אחותו. הוא ציית לגופו וישב עמו סמוך לה, עד כי עלה בו החשש שמא תנחש חלומותיו. חלומות רבים היה משׂיח בפניה, אולם את אֵלו שבטירת קורנה לא סיפר. היה משפיל את עיניו ואומר, הלילה לא חלמתי כלום. כמו אבן ישנתי. עת נפגשת אַתּ עם אמנון ישנתי אני כמו אבן, היה מדגיש.

תדיר היה מרחף בחלל חמים. הבל חמים היה מיתמר כּאֵדים של בית-מרחץ, והוא מחליק בין דפנות לחות, פושרות, וגופו עירום ונאלח. אין הוא מאמץ לא ידיו ולא רגליו ולא צווארו. גופו רפוס ונינוח ושוקע בנוציות חלקלקה. מבקש הוא להאחז בזיז כלשהו, ידיו הסומות מגששות בחדוות-חרדה. היה ניעור בבהלה, מעביר ידו תחתיו, והנה היא לחה ודביקה, וחזהו כבד. משא של אשמה מעיק על חזהו ועל עפעפיו. חושש הוא לשאת את עיניו אל אחותו ואל המדריך. פעמים היה מפלל בליבו אל אותם ימים, עת נכון היה להענות להזמנת אחותו, להיכנס למיטתה, ובשכבם יחד לקרוא בספרו של מיצקביץ. בבת אחת החל משתמט ממגע ידה. אינני אחיך, היה משיב נרגנות על פניותיה. אף על פי כן שב אליה, תמיד רכוּן-ראש מצפה למגע ידה. מאז שחזהו הימני החל מכאיב לו היה משתמט מפניה. כאילו באשמתה נצטברו בפטמתו הימנית כל תחלואיו הכעורים. היה מהלך לאיטו, נזהר שלא להתחכך בחפץ קשה, כתפיו קפיציות, מזומנות להגן על פצעו התפוח, ועיניו בקרקע. בערב שבת אחת, בטרם פנה למקלחת, ביקש מחנה גופיה גדולה יותר. אך חנה התעקשה שימדוד תחילה את זו שבידה. נכנע ומדדה. לוחץ כאן, הצביע על חזהו ולא נשא עיניו. הפכת לנקבה? קנטרתו חנה תוך צחוק. חיימק הטיח בה את הגופיה. צחקוקיה עצמו וגברו. הוא עמד מבויש, חושש להביט באותם רטטים שבחנה. מנוּולת שמנה, סינן בין שיניו החשוקות. אספר למדריך שץ. אספר הכוֹוֹל, רידף אחריו קולה.

מדוע אינך שוכב, שאלה קלארה בדאגה, עם שהיא מפנה לו מקום בקרבתה. מחטי האוֹרן קרצו במעטה רך. הוא לא נע. היה מגנה את עצמו על שתיקתו, ועל מבטיו הגנובים שאינו יכול להמישם מגופה, ועל חלומות הפיגול השבים לליבו. קלארה אחותי היא, הירהר. ברית כּרתנו. ואמנון ידידה. עתה לא יהיו ידידים עוד. אמנון יענישנה. ושוב תהא אחותי. אמנון יעניש גם אותי. אני הוֹלכתי את קלארה. גם לא הופעתי להתעמלות בוקר אתמול. פעמים רבות שרק במשרוקיתו וחיימק לא בא. רק משך את השמיכה מעל ראשו ועשאה כעין בית, ושב והתכרבל בחמימות הלחה. אף עצם את עיניו וביקש להמשיך ולגלוש באותו בור חמים, שדפנותיו חלקים כשלג מפשיר ביום אביב. הוא צלל לתוך ריחו החריף של תאו ולא רצה לצוּף ולעלות. כּווץ-רגליים שכב, חושש להניע אבריו בתוך הדביקות הסמיכה, וכולו נתון בתוך עצמו. אף לא שמע את מיצעדו של שץ הקרב בקצב זימרתו: קוּ-קוּ-רי-קוּ-קוּ-קוּ התר-נגול ק-רא. רק משהתמוטט עליו ביתו וגגו הוּסר באחת, השגיח בשץ שלא פסק מזימרתו. עיניהם נפגשו לשבריר של רגע וקולו של המדריך נדם. שנאה תהומית נשקפה מעיני חיימק. אך מיד נתכסו בדוֹק של ערפל, וסומק הציף את לחייו. ראשו חיפש מסתור בתוך מעיל הפרווה החוּם המשמש לו כר. גופו המכוּוץ וידיו הטמונות בברכיו דימוהו לעובּר במעי אמו. שץ עטפו בשמיכה ופלט אבהית, תישן עוד קצת. אין דבר. אותו יום שנא את כולם. אף את אמנון. על שממשיך לקפץ על חבל. ועל שעיניו מביטות גלוּיות לתוך פניו של שץ. ועל שמכנסי החאקי שלו מכופתרים ומגוהצים ואין בהם רבב.

עתה מחפשים אחריהם. שיחפשו. את קלארה מחפשים הם. לא אותי. שניהם. הזקן עם הקרחת הרץ אחרי אמנון. לאן הלכה. לאן הלכה, שואלים זה את זה בעברית. לאן יכלה ללכת, שואל שץ. והיא כאן, עמי. חיימק העביר גופה תחת מבטיו אֵבר אחר אֵבר, כרואה אותה לראשונה. מדוע אינך אומר כלום? שאלה-אמרה, והנאת מנוחתה ניכרת בקולה. הריפוד הרך ריפה את גווה המתוח. הנזיר באמת הפחיד, הוסיפה בהניחה כפות ידיה תחת עורפה, ובמתחה רגליה עד כי חצאיתה התקצרה למעלה מברכיה. חולצתה נשמטה מפּתח חצאיתה. נשאה עיניים אל זלזל של אוֹרן, שהיה משׁיר מחטיו בדממה כפתוֹתי שלג, ולחשה, אמנון לא בא לכאן אף פעם. הייתי רוצה להיות פה עם אמנון, הסבה פניה אל חיימק והמשיכה, מה דעתך, אמנון… השגיחה שאינו מאזין לה. כואב לך משהו? נפנתה אליו כולה בשכבה על צידה, והחליקה ידה על ראשו המוגבה. מעורפו אל קודקדו העבירה אצבעותיה, ובידרה שׂערו על מצחו. הרכין ראשו תחת מגעה, ולא השיב. אחות ואח אנו, חיימק, לחשה ולא נעה. הניח ראשו על זרועה וטמן אפו תחת שׁחיה. ריח של זיעה ומחטי אורן באו בנחיריו והעלו בו יצועו עם שחר. הגביה ראשו וחיכך אוזנו בחזה. אחי המסכן, הקיפה ברחמים זרועה סביב צווארו. הוא הזיח גופו לעבר גופה. הבהק של בשרה הוורוד, שנתרצד בין חולצתה לחצאיתה, סינוור את עיניו. הושיט ידו, וכריות אצבעותיו נמשכו אל כתמי האור. קלארה הקדימה ידה לשלו, השיבה שולי חולצתה, ואמרה חרש, אין דבר, לא קר לי. בתנועת פתע הצמיד גווֹ אל גופה. נרתעה מופתעת, אתה מכאיב לי. הוא אסף את ברכיו אל סנטרו כמבקש להעלים גופו. שפתיו המופשלות היו לחות, ושיניו נברו בין המחטים בחמת זעם. לא התכוון להכאיב לה. רק ליקרב אליה ביקש. לחוש זרימת דמה בגופו. עתה קילקל בשרו. פשט ידיו ורגליו ובטנו כנגד האדמה, והיה סופג קשיוּתה בשתיקה. ציפה לגערותיה. שמעה בקוּמה, ובנערה לבושה. אל תפחד, לא אספר לאמנון, אמרה. אינני פוחד מאמנון, נזדעק מלמטה, מבלי לשאת פניו. טפשון, חשבתי שאתה פוחד, הושיטה ידה לאחור, תן ידך ונלך. כבר מאוחר.

“אמנון יענישך, וגם שץ,” לחש חיימק, משהשגיח בגורפינקל שעדיין עומד על רגליו.

גורפינקל עוד זימן עצמו להמשיך ולדרוש משפט-חברים. אלא שחשב, כי מידת ההגינות מחייבת תחילה לשמוע דעתו של שץ. בקוצר-רוח היה מעביר משקל גופו מרגל אל רגל. משהמשיך שץ לגמוע מן המרק, פתח גורפינקל בתיפוף אצבעות על גבי השולחן.

“חדל לתופף,” סינן יהודה מבין שפתיו.

כולם זקפו עיניהם ביהודה המדבר. מינה השפילה עיניה אל קצות צמותיה.

“סניגור חדש נמצא לקלארה,” קראה שוּלה. ידעה שיהודה לעולם לא יקבל מרותו של גורפינקל.

שץ נרכן אל אמנון ולחש לו דבר-מה. השליח הניד ראשו בהסכמה.

“אחרי הארוחה יהיה המשפט,” הטיל שץ משפטו אל החלל, והביט בגורפינקל.

קלארה נינוחה על מושבה וכתפיה רפוּ. משך כל הדרך חשבה על הרגע בו תיכנס לחדר-האוכל. אפשר שיותר משחששה מפני כעסו של אמנון, שמא אף יקום ויטול את המגן-דויד מצווארה, יראה היתה את עיניו הירוקות וקרחתו הרחומה של שץ. ישׂא אליה עיני תוכחה וישתוק. ירכין ראשו וישתוק. כיוון שדיבר והועידה למשפט זכּאית היא לנוח.

לחש חיימק: “ישפטו אותנו,” והתגאה במלה אותנו. עתה שווה הוא במעלתו לקלארה, וכיוון שקלארה חברתו של אמנון, הריהו שווה במעלתו לאמנון. ואמנם תיכנן את היציאה במדוקדק, כמו שאמנון היה מתכנן. מגזוזטרת המגדל למד את מסלול ההתקדמות ואף חרתוֹ בזכרונו. ואחר-כך הוביל את קלארה כאילו ברחוב של עיר מולדתו הוא מהלך. תחילה פנה מערבה, בהשאירו מאחריהם את מורדה התלול של הטירה. אף כשגלשו לגיא, ולא היו מעליהם כי אם שמי תכלת רדופי עננים לבנים, ומתחת אדמה לחה המעלה אֵדים מטוּננים ככבסים לחים, ידע לאחוֹז דרכו.

“רק אותי ישפטו” ציינה בבטחה, וליבבה את ראשו של חיימק בעיניה. עדיין ילד, חשבה, בראותה את פניו הסגלגלים מתעננים. כשהיו מטפסים במעלה החוֹרש, והדרך נתארכה להם, ניסה לבדרה. והחרדה שמא תעה בשביל הלא-נכון ניכּרה בקולו, שנעשה דק וקולני, ובמילים שיצאו מפיו חפוזות, ודאי גם היום אוכלים ביצ’קי לארוחת בוקר. הדגים פולנים אמנם, אבל לא טעימים. מחשבותיה נעו אז לקראת המנזר שעל הכיפה ולא נענתה לו הוא שתק כמצפה שתאמר דברי הסכמה. והיא כבר היתה בדמיונה בבית-המנזר, ואֵם המנזר קרבה לקראתה בחרוּזי עינבר מלחששים. מה לך בּתי, תאמר האֵם. וקלארה תכרע על ברכיה ותאמר, באתי להקריב את עצמי למען אמנון. והאֵם תשבחה, מעשה נאה, בּתי, הכל יכופּר לאמנון. וקלארה תאמר, כמו חנה אֵם שבעת הבנים הקדושים, ויהודית שכּרתה ראשו של מאהבה, ושרה צ’יז’יק מתל-חי. כמוֹהן גם אני פה. כולנו מפלסטינה. והאֵם תפתח לפניה השער וקלארה תבוא בתאה ולעולם לא תצא ממנו עוד. חיימק דיבר אליה, והיא לא שמעה עד ששנה או שילש: מה הקשר בין “ביצ’קי” לבין “ביקי.”23 ראתה זוויות עיניו מחייכות ולא חייכה כשהשיב לה על חידודו, לשניהם זנבות. מזומן היה אף לפרוץ בצחוק, אך נקטע בשאלתה: מתי נגיע?

שבה והביטה בו בהתנצלות, אף החליקה ידה על שרוול חולצתו, ולחשה ברוחב לב: “אם רצונך להישפט, ייתכן שישפטו גם אותך. בקש מאמנון.” “שוב אמנון!” זרק חיימק מפיו, והתבייש אף באותם רגעים בעליתם לארמון, עת קיווה שלפתע יצוּץ ויתגלה אמנון מבין העצים, ישיבם אל הטירה ויזהירם באצבע, אסור ללכת. אף כשעמדו במפתיע בקצה של חלקת יער מבורא, שסדני עץ מרוחים בשחור מזדקרים מתוך הצמחיה הסבוכה, והארמון מלבין בתווך כעולה מבין העצים הכרותים, עוד קיווה שאמנון יתרומם מתוך העשב. הפעמונים שהחלו מצלצלים הבריחו ממנו שאֵרית עוּזו, ופני קלארה הכורעת ומתבוננת בפסלה של מאריה בפנים של קדושה, הבריחוהו לשוב אל הטירה.

“אני לא אבקש מאמנון שום דבר,” נשם נשימה עמוקה והוסיף, “לא יהיה זה צודק לשפוט רק אותך.”

“מי יהיו השופטים?” עמד גורפינקל שנית על רגליו, והיה דורש מענה ברור למען ישרור צדק מוחלט ולא תהיה מידת אֵיפה ואֵיפה. אפשר ששץ מבקש להשתיק את כל הפרשה ולפטור הכל בלא-כלום, הרהר גורפינקל. לשם כך עומד הוא, סגנו, על המשמר. יִראו וייראוּ. הקיף בעיני בוּז את המסובים שהיו טרוּדים בשליית שזיפים מלפתן השימורים. קרב את מנתו אל גופו, אולם נגוע לא יגע בה עד שיידע בדיוק שמות השופטים. אין זה ענינם של המדריכים בלבד. גילוי הקבוצה על ידי האוכלוסין נוגעת לכולנו.

“יהיו,” התרומם שץ והרחיק את ספלו הריק. מחה את פיו בגב ידו ושנה בקול רם, “יהיו שופטים, גורפינקל.”

“מי?” תבע גורפינקל תשובה, וכיסה בכפו על ספלו, כחושש פן יחליף מי את ספלו הריק בשלו המלא.

“גם אתה,” השיב לו שץ והיה מפסיע אל הפתח.

גורפינקל הפך את הספל אל פיו ופלט שני חרצני שזיפים בחזרה.

“גם חנה,” חדר קולו של שץ מבעד לתחתית הפח של הספל, “שניכם הלא חברי ועדת חברים.”

ב

קלארה זומנה למשפט בחדרם של המדריכים. אף חיימק ביקש לבוא, אלא שדחוהו באין צורך, ונעלו בפניו את הדלת.

גורפינקל פתח במתינות, מתוך ישוב הדעת. תכונות אֵלה רכש לעצמו מאז התחיל מתגפף עם שוּלה בפרהסיה. רק יגיעו לארץ-ישראל מיד יינשאו, לכן רשאים הם להתחבק בפרהסיה. “המטרה מקדשת את האמצעים,” אמר, ושץ וחנה ניענעו ראשיהם בהסכמה. אף אמנון, לאחר ששץ תרגם את המשפט, הניע ראשו לחיוב. המשיך גורפינקל וטווה דבריו כשתי וערב בגרב קרוע. נדבּכים נדבכים, כאותו קטיגור הבוטח בעצמו, היה מניח לבינה על גבי ליבנה ומקים חוֹמת קיטרוג עד שאין לקעקעה. “כיוון שמטרתנו היא להגיע לארץ-ישראל חייבים אמצעי משמעת חמוּרים לקדם מטרה זו.”

חנה ישבה על מיטתו של שץ, והביטה אל הנוֹאֵם העומד מולה, אמרה בליבה בפעם המי-יודע-כמה, כי שולה תפסה גבר כהלכה. לה לחנה כבר מלאו שבע-עשרה וטרם זכתה ללחיצת יד ממושכת מידו של בחור. אף לא מידו של השתקן הזה יהודה. ומה יש בה בשוּלה שאין בי? חנה העמידה את אצבעות ידיה כנגד עיניה. אפילו הזרת היתה עגלגלת ותפוחה כטובלת במַעטה של גלדי שוּמן. קפצה את ידה לאגרוֹף והניחתו בטפיחה על הארגז המשמש שולחן.

“קלארה,” היה גורפינקל חוֹצב מלוֹתיו בהצביעו על הנערה, היושבת על הארגז בסמוך לחנה ומשעינה את ראשה אל הקיר כנתמכת בו, “היא המכשילה אותנו.” כיוון ששמע נקישתה של חנה הביט בה בחומרה כאָב בבתו והמשיך, “היא הפוגעת ביסודות הבנין עליו מוּשתתת עליתנו. היא שתביא להריסתה של מטרתנו.”

ניכר בו שנהנה להגות את המלה מטרתנו. כל פעולה הנעשית על ידם היא בבחינת מטרה. העברת מצרכי המזון מעגלתו של האיכר הצרפתי, המביאו עד לשער הטירה – מטרה היא. ערב המוקדש לשיחה על מדיניות הבריטים – מטרה, נישואין עם שולה – מטרה. לעתים מתלווה למלה זו אף המלה “אמצעים.” אזי הופכת המטרה שהושגה אמצעי להשגת המטרה העיקרית – היא ארץ-ישראל. שץ כבר רמז כי צפוי לו עתיד של תיאורטיקן בתנועתנו, וגורפינקל היה משתכלל ומתקדש לתפקיד.

“עלינו להתיחס אל מעשיה של קלארה בכל חוּמרת הדין.” – הצטער ששוּלה אינה מאזינה לו עתה. בערב ישחזר בפניה את השיחה במלואה, כיצד הודות לנאומו נענשה קלארה ואפשר שניצלה על ידי כך עליה ב'. קלארה יפה משוּלה, קבע לפתע והיה ממשיך, “ולהוציא מסקנתנו הנבונה ואפילו אכזרית היא,” סיים, ושמח בשמחתה של שולה ובשמחת עצמו על ששוּלה שמחה. הוא ישב, שלף ממחטה ומחה זיעה סמויה ממצחו הרם. אף ליטף שערותיו הערמוניות, הסרוקות בקפידה לשני צידי ראשו בהותירן פסוקת מלבינה בתווך. לפתע קם והוסיף בחגיגיות, “זכרו רבותי את המטרה. יש לנקוט בכל האמצעים להשׂגתה.”

חנה ביקשה למחוא כפיים, אך כיוון ששץ, אשר ישב סמוך לפתח היציאה כדי להקיף במבטיו את השופטים, רמז לה לפתוח בנימוקיה, לא היה הסיפק בידה למחוא כפיים. רק התרוממה, ופיה הצר, בעל השפתיים הדקות, נתהדק, וראשה הגזוז בתספורת צבאית נתרעד. אולי לא ביצעה קלארה פשע כה חמור, הרהרה. עלולים להחזירה, או להשאירה כאן ולא תעלה עמנו לארץ-ישראל. אולי לא פגשה בחוץ אף אחד. רק יצאה לטייל ושבה. כמו שמינה ואני מטיילות. אולי מינה צודקת. רק הלכה לבית-המנזר כי מוכרחה היתה ללכת. עוד לא שמענו מה בפיה. אף-על-פי-כן חייבים לקטרג עליה. גורפינקל עשה מלאכה נאה. אוכיח לו שגם חנה מבינה ענין. מדוע בחר דווקא בשולה. שולה לא נבחרה לשום ועדה. אומרים, לב זהב לה לשולה. ראשית, איש לא בדק את ליבה, ושנית במה ליבה היא24 נופל מזה של שולה. ואם היא, חנה, איננה מחייכת תדיר, ופעמים להוטה לעזור במטבח כדי לחטוף דבר של מאכל, האם בשל כך מואס בה גורפינקל? הנה, לועדת החברים נבחרה דווקא היא חנה. ועוד מעט תפתח את פיה ותאמר דברים שמאוד מאוד יהיו ערבים לאוזנו של גורפינקל. אבל פני שץ חמוצים. שץ עדיין לא דיבר. פניו שהתאדמו ושערותיו שנפרעו על קרחתו המנומשת בגלותן בּוֹרוֹת ומהמורוֹת, מספרות חוסר שביעות רצונו. ושץ הוא המדריך. ועתה שעת חירום. לא יעמוד לו לגורפינקל נאומו החוצב להבות. שץ אינו מבקש להרע לקלארה. מדי פעם הוא נושא ראשו ומלבב את פניה בעיניים מצומצמות, שלוֹבנן האדים בנימין זעירות. מדוע עיניו כה אדומות? אולי אינו ישן בלילות. מטייל עם קלארה בלילות? שמא נדודי שינה. אומרים שכשאדם מגיע לגיל מסוים תוקפים אותו נדודי שינה. ושץ כבר הוא בגיל המסוים. מאז בואו לטירה. קלארה אינה מתבוננת בשץ. היא מביטה אל אמנון. בוחנת את תווי פניו השזופים. אמנון גבר נאה. אלא שאין הוא לשכמותנו. ודאי נערה לו בארץ-ישראל, בקיבוץ שלו. יפה כמו הנערות המצולמות בעתון התמונות. רעננה וקומתה תמר. כך כתוב בשירים העבריים שלהם. שירי ציון. מעולם לא ראיתי תמר, אלא שוודאי נאה היא כנערתו של אמנון. ואני הנני שמנה. שמנה כמו חזיריהם של האכרים. מן הבשרים שעל גופי יכול היה אלוהים לברוא שתי חנות שקומתן תמר. חַנוּש, היתה אמא מתגאה בה, בואי, הראי-נא את עצמך בפני הדודה סימה. האין היא יפה, חנוש שלנו? עגלגלת, ולחייה מלאות בלא עין-הרע.

חנה העבירה ידה על לחיה וסילקה אותה בסלידה אל מָתנה. חשה ברכרוכית הבשר שעל מתנה והניחתה לפניה, על ברכיה. אפילו בחלומה חוטפת היד ותוחבת לפה. פעמים רבות מתגלה בחלומה השולחן העמוס מאכלים והיא חוטפת ואוכלת חוטפת ואוכלת וביטנה העגולה מתעגלת יותר וגופה הרחב מתרחב והולך ועיניה הזעירות מתנפחות בתאווה והיא מתפקעת בטבּוּרה ובמתניה ובירכיה וחוטפת ואוכלת עוד ועוד. קומת נערתו של אמנון כשל תמר היא. לנערתו של אמנון צמה. צמה ארוכה וקלועה ומונחת לה מלפנים, על חזה. לא, קלארה חביבתי, לא, לא. אמנון אינו בשבילך. קלסתר פניך עדין בפרופיל בלבד, כפי שמתראה ממקום זה. אף-על-פי-כן מספרים שראוּך שלובת זרוע עמו בלילה, ליד הבית ההרוס. והוא הסכים לשלב זרועו הצברית בשלך – פליטה מסכנה מארץ פולין ממנזר הפולניות. אם כך הרי שמעשה חסד עשה עמך. אחד מחסידי אומות העולם. נשמע מה יאמר על טיולך בחוץ. אפשר שלא יאמר כלום. וגורפינקל לשווא שיחת דבריו. גם שץ שותק. ומדוע זה אדבר אנוכי?

ריווחה חנה שפתיה הצרות, הצביעה כלפי קלארה, העבירה עיניה על פני המסובים, שבה ואטמה פיה וישבה.

חנה מסכנה, קבעה קלארה בליבה, בראותה את מצחה הקמור והבולט של חנה שנחרש לפתע בקמטים. וטובת לב. היא שנתנה לקלארה את השמלה עם ראשי התיבות. אמנון אהב לשעשע אצבעותיו באותיות. אף שץ ביקש לשעשע בהן אצבעותיו, אך היא העבירה ידה בקרחתו ואמרה: שא אשה חדשה, מדריך שץ, והוא השפיל ידיו ועיניו. עתה יקום ויתבע דמו מידה. אצבעותיו ודאי של כפור, כפי שהיו עת נגע במרפקה. עתה מסתירן בין ברכיו. אמנון איננו מסתיר את שלו. אצבעותיו שלובות על ארגז-השולחן כיוצרות אוהל. רק שלא ישעין את מרפקיו בחוזקה. השולחן יתמוטט וסנטרו ייפגע. הרי אינו אשם. לטובתה נתכוון כשביקשה להסיר צלבה. לא ידע שאֵם המנזר תרגז. רק בחלומה של קלארה באה וציוותה עליה ללכת אל הארמון. לשווא הלכה. הנה יקום אמנון ויצא והיא תישאר שוב לבדה, כמו במנזר ובקיבוץ. אולי צריכה היתה להיוותר שם, למעלה. העורבים טפחו בכנפיהם בהינשאם והצלב שעל הכיפה נשאר לפתע ערום, וזרועותיו כצלב הקרס על שרוולו של גרמני. אף בכרעה לצלילי הפעמונים היה השרוול שחור, והפחד הצמית ברכיה לארץ. קלארה, קרא חיימק, אספר לאמנון. זה למענו, טיפשון. וכשיצא הנזיר וביקשה לבוא פנימה, נסה במורד החורש רדופת פעמונים ואשמה.

קלארה התרוממה לפתע, ובפנותה אל שץ ואל אמנון כאחד התחילה מדברת בערבוביה: “מדוע לשרה צ’יז’יק מוּתר. על חטא צריך לכפר. גם אני רוצה לכפר. מישהו חייב לשאת את הצלב,” חשה כי לא דברים אלה ביקשה להשמיע. אמנון זקף בה את עיניו. ודאי קלט שמה של גיבורת תל-חי. אילו היה עמה שם למעלה, היו נשארים יחד, ואינם שבים לטירה, ולא לארץ-ישראל, ולא לעין-השרון בה נמצאת מיכל. עתה יקום ויילך, וישאירנה בידי שץ והשלושה, והיא לבדה. “מוטב שתפסיקי לפטפט דברים חסרי שחר,” הטיל בה גורפינקל מרותו של סגן-מדריך.

קלארה ישבה כנזופה. אילו שולה פה, חשבה, היה גורפינקל מחבקה בזרועו הדובּית, אפשר אף מלטף לה למעלה מברכה ושוכח את קלארה. אמנון מעולם לא ניסה ללטפה באותו מקום שגורפינקל לוֹטף לשוּלה מתחת לשולחן. רק במונוגרמים משתעשע ומיד נרתע, ומשפיל עיניו, ואומר לא לא. נגיעתו קלה ומרפרפת ומעבירה בה זרמים הפושטים על פני גופה. עתים מבקש הוא לומר לה דבר, ואף פוצה פיו, אלא שאין הוא יודע לא פולנית ולא יידיש, לפיכך מדבר באצבעות-כף-ידו בקמורי שמלתה ובצווארה. שתיקותיו מוכרות לה שרגילה היא לשתיקות של בית-המנזר. ואמנון לא עלה עמה למעלה. עתה לא יבוא עוד לבית ההרוס. יהא זה עונשה. בבקשה, אל יבוא. מדוע אצבעותיו עדיין שלובות? אולי מתפלל הוא כדרך שהיא נהגה להתפלל. אבל אל אלוהי היהודים אין מתפללים בגילוי ראש ובשילוב ידיים. מבקש הוא שאלוהים יתן בו כוח להוציא משפט אמת נגד קלארה החוטאת.

קלארה העבירה מבטה על פני המסובים והתעכבה אצל חנה שהיתה מותחת אצבעותיה בהשמיעה קולות פיכּור. התחייכה בזווית שפתיה ונענתה בחיוכו של שץ. אף אמנון סילק ידיו ונתחייך בבישנות. חנה ציחקקה לכף ידה, שמחה על שלא פצתה פיה. סבר פניו של גורפינקל היה חמור. עדיין היה מבקר בליבו נאומו ובודק שמא הותיר ספקות ביחס לאשמתה של קלארה.

“שמענו דיעותיכם כנציגי הקבוצה. גם דברה של הנאשמת שמענו,” אמר שץ כקובע עובדה, “נתראה בחדר האוכל.”

חנה ניסתה לחמוק בחשאי כמנסה להסתיר גווה המסורבל, אך ברכיה נחבלו בפתח היציאה. היא החניקה זעקת כאֵב בגרונה, אף-על-פי שלא נחבלה קשות. גורפינקל יצא בהילוך זקוף בעקבות חנה. קלארה נחפזה החוצה מבלי להביט באיש.

דממה מעיקה נשתררה בחדר. שץ הטיל גזר עץ לקמין ושיפשף כפותיו. עכשיו יהא אמנון אנוס לדבר, הרהר. שפת נכר לא חצצה עוד בינו לבין האחרים. כאן אנחנו לבדנו ושפתנו עברית. מוטב לפתוח ראשון ויהיה חייב השליח להשיב.

“מה אתה אומר, שליח הפלמח?” שץ היה מביט בהנאה גלויה בפניו המופתעים של אמנון. בבקשה, דיבר שץ בלא-קול, עתה תחרוץ אתה דינה. לא “שימו לב” בלתי מחייב מבחינה אישית. ולא צווים קצרים ונאים. קלארה עומדת לדיון, אמנון יקירי. תאֵב אני לדעת כיצד תתחמק מבוץ זה. כל שתעשה על אחריותך תעשה. אתה המפקד מטעם ההגנה.

שץ חש בזרמי כפור החולפים לפתע בקצות רגליו כתהלוכת נמלים. ישב על מיטתו. תחושה מוכרת היתה. אף כשקלארה נכנסה אחרי התעמלות הבוקר היה בו הכפור, וכן כששב משיעור הקפא"פ בו הופיע במכנסיו הקצרים. האומנם שיגרון? מדוע חייב דווקא אמנון להחליט. אולי אחרוץ אני דינה ולא תהא עוד קלארה בינינו. גם ביער חרצתי אנוכי. והחברים שיבחו משפטי. רשלנות שריח בגידה נודף הימנה אחת דינה בימי מלחמה. אולי צריך היה להשאירו בחיים. רבים מתו אז. מדוע חייב דווקא אני לשפוט? אני גמרתי. גמרתי.

“אתה המפקד,” חזר ואמר שץ, ונדמה היה לאמנון, כי זאת הפעם אין המדריך מלגלג עליו.

כיצד היה נוהג נחום במקומי? שאל את עצמו אמנון אותה שאלה שמתלבט בה מאז שובה של קלארה. היא פעלה בניגוד להוראותיו. אבל קלארה איננה “היא.” היא קלארה, ודיברה משהו על שרה צ’יז’יק. שץ מבקש להתנקם בה ומטיל עליו את העבודה המלוכלכת. אתה המפקד, אמר. אני המפקד אסתפק בנזיפה פומבית בחדר-האוכל, ובערב תנזוף היא בי על שלא הבינותי למניעיה ותצעק: אתה אמנון, אתה אמנון כמו בטסטאמנט. מסובכות הן הפליטות, ונחום לא סיפר. לו נחום פה היה מחמיר בדין. אפשר שהיה עורך משפט-פאנפילוב זוטא. כמו לצ’ינגה. לא מוכרחים להוציא להורג. אתה מועל בתפקידך, אמנון. לא סיפרת על קלארה, נחום. אמרת יש ביניהם כאלה ויש ביניהם כאלה. לא סיפרת שיש ביניהם אחת קלארה. קלארה שבורחת לבית-המנזר ושבה וצועקת: שרה צ’יז’יק.

“פטור בלא-כלום אי-אפשר,” אמר לפתע שץ.

“חשדתי בכשרים,” שמח אמנון על הקול והפסיע לקראתו של שץ, בהושיטו ידו דרך ריעות.

שץ לפת ידו של אמנון ובהבליעו צל של חיוך פלט, “לא קל להיות מפקד.”


 

חלק ג': מעפיל אלמוני    🔗

פרק ראשון    🔗

א

בחרטוֹם הספינה עמד שץ. מימין עמד, נשען על המעקה, עיניו בגלי-המים הירוקים הנפלחים כשדות העמק בגלויות המצוירות מן הארץ, ואזניו כרויות בכמיהה אל תא-הניווט, משם תבוא ההזמנה לבוא אל המגאפוֹן. בירכתיים, מקום בו שוכנת קבוצתו, הריהו נח ממלאכתו. גורפינקל נתמנה אחראי על חלוקת המזון והמים, ושוּלה וחנה מסייעות בידו. גורפינקל אף מקפיד לבל יחרוג איש מרוחבם של שלושים הסנטימטר, שהוקצו למשכב בדרגשים בני שבע הקומות. יהודה נתמנה מפקד לשעת חירום על הירכתיים, ואילו קלארה משמשת אחות, ועוזרת לד“ר אַייזנר בטיפול בחוליו. ושץ מתורגמן. עולים רבים כאן, מארצות שונות, דוברי שפות רבות ושץ המתורגמן. אלא שאמנון ממעט להסתייע במתורגמן, ושץ נח ממלאכתו. אמנון למד יידיש רצוצה. דומה לעברית, אמר, רק מלים לועזיות רבות, וצחק. אף קצת צרפתית למד, וכן מלים בודדות בפולנית וברוסית. את ההוראות השיגרתיות בדבר הקבוצות התורניות והשעות של חלוקת המזון, מוסר אמנון במו פיו. רק למסירת הודעות ארוכות היה מזמן את שץ. ושץ תמיד היה בא. מתנודד על רגליו בקצב גלי הים בא, מפסיע בכבדות בין הצרורות והאנשים המתגודדים על הסיפון, כאילו שלשלאות של אסיר רתוקות לרגליו. מבקש היה לדלג ברגל קלה, כדרך שרואה את חיימק עושה ברגליו. אלא שרגליו אסורות, ואינו יודע במה. באותו ערב חשוך, שישה לילות קודם לכן, עזר ליד אמנון בהעמסת הצרורות והאנשים, ועלה ברגל קלה על הסיפון בחופה של צרפת. אחר-כך שכב יומיים בדרגשו כעכבר במאורתו, ולא יצא אלא כדי עשיית צרכיו והטלת שקיות צהובות מלאות קיא-מעיו. כשקם ביום השלישי ראה שחסרונו נתמלא ושעתו פנויה עליו. היה מזרז רגליו ורומז להן, שקרובות הן לארץ-ישראל, ובעוד יום-יומיים תדרוכנה על אדמת הקודש, אולם הרגליים לא נשמעו לו אלא כדי שיוף איטי על פני הסיפון. קלארה ביקשה לתמוך בו בטיוליו מן הירכתיים אל החרטום, אף תחבה לידו בחשאי לימון צהוב מפיץ ריח חמצמץ, אלא שהוא דחה אותה ואת הלימון שבידה. היה ממעֵט בדיבוריו עם חניכיו. רק עם ד”ר אייזנר נכון היה לשוחח בשעות הבטלה הארוכות, כשהוא רכון מעבר למעקה הברזל ומתבונן בגלים הכבדים המערסלים ספינתו. עליצות עצבותית היתה בו ברופא, והיה מעבירה אף אל שץ. מעולם לא ידע המדריך אם רופא זה, כסוף השיער ולבוש החליפה התפורה על פי מידותיו, מתלוצץ עמו או שמדבר ברצינות.

פעם הפתיעו הרופא בשאלה: “לאיזו תנועה אתה משתייך, אדון שץ?” – “מניין לך שהנני משתייך לתנועה כלשהי?” השיב לו שץ בהפנותו גבו אל הים. משקפי הרופא קפצו על חוטמו בקצב הגלים. “כל יהודי משתייך לתנועה, אדון שץ,” הבטיחו הרופא, הניח תיק רפואותיו על הסיפון, והיה שף ידיו זו בזו כמבקש להסיר את המלח מעורו: “דרור, הבּונים, השומר-הצעיר, ביתר, גורדוניה…” “אני הנני חבר עמלי-ציון, דוקטור, ואתה?” “עמלי-ציון!,” התעלם הרופא משאלתו של שץ, “מצאצאיו של מורוכוב וחצקל רוזנברג,” שמח הרופא כאילו גילה בן משפחה. “כשהייתי נער הכרתי היטב את חצקל רוזנברג,” הוסיף, נטל תיקו והתרחק במהירות, כאילו נזעק לסעוד חולה מסוכן. אותה שעה היתה קלארה עומדת כמטחווי שמיעה מן השניים, ועיניה עצובות. רק ידה השמאלית נטרדת לפרקים ממקומה ומזיחה את סרט הצלב-האדום שעל זרועה הימנית. היא מתגאה בסרט כאילו היה ענק לצוואריה. לא עלה בידיהם של שץ ולא של אמנון להשיג בשבילה סרט של מגן-דויד אדום. וכשרמז שץ לרופא על הסרט ליגלג ד"ר אייזנר ואמר, העיקר שתהיה אחות טובה, אחות רחמניה.

כל שמתרחש או עלול להתרחש על הספינה הריהו בעיני הרופא לטוב ולמוטב. שץ ניסה פעם להוציאו משלוות-עליצותו, ואמר לו בקול מתגרה: “הבריטים לא יתנו לנו רשות להיכנס לחיפה,” “אם כן, לאן ניכנס?” העמיד הרופא קול תמים. “לפמַגוּסטה,” הטיח בו שץ בנימה ארסית. הרופא לא הניד שריר בפניו לשמע נימתו של המדריך. רק הפשיל משקפיו אל מצחו, התבונן רגע ממושך בפניו הצהובות של שץ, רקק רקיקה אל הים ואמר: “פמגוסטה? מצוין. אם ליד חיפה היא אסע לחיפה, ואם ליד תל-אביב אסע לתל-אביב, ואם ליד פתח-תקוה גם כן טוב. ובלבד שהיא בארץ-ישראל.” “ואם איננה בארץ-ישראל?” לא הירפה שץ. “מה פירוש איננה? הרי בעצמך אמרת שאנו מפליגים לשם,” התכופף, נטל תיקו וביקש ללכת. אלא ששץ הדביקו בקולו: “פמגוסטה היא בקפריסין, וקפריסין הוא אי, ואי הוא מקום מוקף מים ו…” הרופא הניח לתיקו, קרב סמוך סמוך אל שץ עד כי חוטמו האדום כמעט נגע בחוטמו של שץ, התבונן בו רגע בעד זגוגיות משקפיו המעורפלות, סמך ידו על מצחו של שץ כבודק מידת חומו, ושב ונתרחק. בלכתו זרק אל מאחורי גבו “אין מקום שאינו מוקף מים, אדון שץ. כולנו מוקפים מים.”

שץ הנמיך ראשו אל המים. לולא נתבייש היה משתטח מלוא קומתו על הסיפון כשראשו תלוי לו מעבר לדופן הספינה. המים משכוהו כבחבלי קסמים. ביקש ללמוד את המים. הללו לא נשתמטו מפניו, ולא שתקו כמעפילים הפזורים על הסיפון, יושבים קבוצות קבוצות, על פי ארצות מוצאם או השתייכותם המפלגתית, ושותקים. היו מטבילים את הביסקוויטים בקופסאות פח, ומקנחים במנות המים, ושותקים. הים מדבר אליו תמיד. שפתו חרישית אף כשהגלים מתנפּצים בזעם אל דופן הסיפון, ושתיקתם של העולים רועמת. שתיקתם גוברת כשמישהו מטיל קופסא ריקה אל הים. הם מזעימים גבות עיניהם וחושפים שיניים צהובות ומאיימים עליו במוֹעל יד. את הקופסאות מערמים הם בדחילו בערימה סדורה, המשמשת מצבור תחמושת כנגד הבריטים. הים מדבר אל שץ באדוות גליו, בגוני הכחול והירוק והלבן, בנהם משבריו התחתיים.

אפשר שהעולים שותקים מאֵימת אותם מישברים, ואפשר שטרודים הם במחשבות על ארץ-ישראל, ועל האויב שעוד עתידים להילחם בו. כי מלחמתנו טרם נסתיימה, כך בפירוש אמר אותו אדם בחליפתו החומה שאחד מכיסיו מוכתם בקיאו, והוא רובץ תדיר ליד המעקה. מתוך המגאפון דיבר, כאילו תינוקות היו ואינם יודעים שמלחמות אינן מסתיימות לעולם. השתיקה מקיפתם כחומת הגנה. אפילו אמנון אינו חודר מבעד לחומה זו. אמנון מבקש להעמיק ידיעותיו בשפתם, אבל הם שותקים. וכשהוא בא בקרבם מעמיקים הם שתיקתם, עד כי אפשר למוּשה באצבעות ערומות. בסגינו מהלך אמנון, עטוף כבגלימה ירוקה של נזיר. רק אבנט אין עליו. אף את כפות ידיו תוחב הוא לבתי השרוולים, כנזירים בשעה שאינם מגלגלים במחרוזותיהם. אמנון מגלגל בלשון עילגת ליד כל קבוצה, ומבטיח בחיוך של שפתיים מופשלות, מבלי לשלוף ידיו, בקרוב נגיע לארץ-ישראל. שם מצפים לכם אחיכם. על כפות ידיים ישאוכם אחיכם. קיווה לרכוש ליבם בפסוקים יפים. כמעט כמו במקרא. אולם הפנים נרכנות, ורק גולגלות גולגלות צפות על פני המים. עתים מפשיל אחד מהם ראשו, חושף צוואר כחוש וארוך כנכון לתליה, וקורא לתוך גבו של אמנון: ארץ-ישראל בשבילנו זה כמו הים. הלוואי ויכולנו להשאר בספינה ביבשה. לבדנו. כמו בתיבת נוח. כבר יודע אמנון פזמונו של זה. אף שץ מכיר דיבורו. ד"ר אייזנר רמז על אי-שפיות דעתו. כינה מחלתו פלסטינופוביה, וצחק. מה הקשר בין ארץ-ישראל לים? הים הוא הפכפך. אין לסמוך עליו. אין להישען עליו. מים סביב. הררי מים. ים של מים. אתה עלול לשקוע בו. אתה עלול להישבר תחתיך. להיטרף. להיבלע.

שץ יודע הליכתו של הים, לפיכך נאחז הוא לפתע במעקה הברזל כספינה בעוגנה. אותה שעה זוכר הוא את שדות העמק המתולמים ונמשכים עד אין-סוף, כמו יערות מינסק וברנוביץ'. בארץ-ישראל לא יהיה עוד הים. אלא שבינתיים צריך להתרגל אליו. ולדעת מימיו. ובשעת זעפו לא להיסתר מפניו. לעמוד בחרטום ולספוג בפה פעור הצלפות רצועותיו הלבנות. פעמים מקלל שץ את הים. גידופים שהיה מגדף ביער שבים ועולים על שפתיו כאן, כאילו עצים צמחו ועלו מן המים ושץ בתוכם. ואין יודע אם גידופי חיבה הם או רוגז.

קלארה מקשיבה למלים הנישאות עם הרוח, וחוזרת עליהן בלחש, לאיטה, בשפתיים פשוקות קמעה, כמו בתפילתה אל ישו בשכבר הימים. את הים היא מקללת חרש. ואת הספינה. ואת האנשים הרבים שבתוכה. סובב הולך אמנון ואליה לא בא עוד. פעמים מנענע לה שלום מתוך פניו השזופים, הסגופים, ומתוך עיניו השקועות עמוק כאילו נתחפרו להגנה ממושכת, ומתוך כפות ידיו המכונסות בשרוולים הרחבים של הסגין כידיה של אֵם המנזר. את חבל הקפיצה המיר בשרוולי הסגין וסגר את עצמו על מנעולי הכפתורים. רק כשקרב אל קבוצת עולים הפותחת באכילת סרדינים של בוקר ובטבילת ביסקוויטים בשמן מלוּח, פותח אמנון סגינו ומרחיב פיו בחיוך של עיניים קמוטות: “בתיאבון!”, ותוחב רגל ברווח שבין המסובים במעגל. “תאכלו תאכלו,” הוא שב וקורא בשפת בני הקבוצה, משתדל לגבור על רוח הים החולפת ביעף בהותירה לרגע צללים כהים, “עוד מעט נגיע לארץ-ישראל,” שב ומזכיר להם מחוז חפצם. המעגל אינו נפרץ. רגלו נסוגה אחור. כפתורי סגינו נפרפים והולכים באצבעותיו הסמויות, הנעלמות אף הן בלועי שרווליו. אל קלארה אינו שב. מרחוק עוקבת היא אחר דמותו בשובו אל רב-החובל האיטלקי. שם שולף הוא אצבעותיו ומספר עם האיטלקי בשפת האצבעות. האיטלקי טופח לו לאמנון על כתיפו טפיחות של ריעות ומטיח רוקו אל מעבר לסיפון בקשת רחבה. קלארה לא באה עוד בסוד אצבעותיו של אמנון.

ב

ד"ר אייזנר היה מתהלך בין העולים בפסיעות מהירות, ותיק כלי הרפואה מתנפנף בקצה כף ידו כמשקולת ברזל. תדיר ממהר הוא, כאילו עליו לגמא רחובות ארוכים בטרם יבוא אל החולה. והרי רובם כאן, למעלה. אף החולים כאן. רק מרגריטה, שילדה בן לפני שני ימים, שוכבת במטה. עליו רק לעבור מקבוצה לקבוצה וכבר חוליו לפניו. אינו חייב לא לדפוק בדלת ולא להסיר כובעו. אף-על-פי-כן נוהג הוא מנהגם של רופאי אירופה. מקיש ברגלו על הסיפון כבדלת, מרים את כובע הקסקט הלבן ומרכין את זקנו הדליל. בטרם יבדוק את החולה שולף הוא בקבוק מים מתיקו השחור, הגדוש קסמי-סמים, ורוחץ ידיו בדקדקנות רבה. אף לאחר הבדיקה שוטף הוא ידיו, ובהתיזו טיפות נוזלים על החולה, מצחקק בגרון צרוּד, ולוחש, זה מן הים. בקרוב תבריא. רק נגיע לארץ-ישראל מיד נכניסך למרפאה של קופת-חולים ואחת שתיים אתה בריא. שץ סיפר לו על קופת-חולים. בלכתו מפזם הרופא מנגינות של שטראוס בן-עירו. אף הליכתו היא בקצב הוואלס.

משהשגיח הרופא בשץ, העומד על משמרתו וכולו כרוי לקריאת שמו מגשר הפיקוד, החליט להצטרף אליו לשיחה קלה. משונה בעיניו האיש הזה המביט אל הים, ולא אל בני האדם. כשמרגריטה שכבה מעובּרת היה שואל לשלומה פעמים רבות ביום. עתה, כיון שילדה אינו שואל עוד. משונה אותו אדם, אף על פי כן הריהו היחיד על הסיפון, שניתן לגלגל עמו שיחה אף בענינים שברומו של עולם. ענינים הקבורים בליבו ואינו מגלם לפיו.

הרופא העביר את תיק רפואותיו לשמאלו, וחרש, על קצות אצבעותיו, התגנב אל גבו המתוח של שץ, הקיש כמנהגו ברגלו על הסיפון, ומבלי להמתין לתשובה הרים כובעו: “שוב אתה פה?”

שץ לא הסב פניו מן הים. “אינני חולה,” אמר לבסוף מתוך גבּו.

“חולה מסוכן,” נזדרז הרופא לומר, וכדי להדגיש אמיתות קביעתו נשא כובעו שנית, “מי שבקי בשפות רבות חולה מסוכן הוא.”

שץ הפנה את פניו אל בן שיחו. ממילא לא תבוא ההזמנה משם. הרוח רווית המלח נתכנסה מאחורי זגוגיות משקפיו של הרופא עד שנאלץ להסירם. פניו הקמוטים בעלי זקנקן השיבה הציצו ערומים ומבוישים. כאילו ניחש מראהו הזדרז לנגב משקפיו ולהרכיבם מחדש. המלח צרב את עור חוטמו. “אומה אחת חייבת לדבר בשפה אחת,” אמר כממשיך חוט מחשבותיו, “הגרמנים מדברים רק גרמנית. עברי, דבר עברית.”

“אנחנו יהודים, אדוני הרופא, יהודים, בני אומה אחת ושבעים לשון. אני אינני יודע שבעים לשון,” הוסיף במרירות, “לא אני. לוּ ידעתי הייתי כבר ליד המגאפון. אנוכי הייתי מדבר אליהם,” הפזיל מבטו אל תא הניווט, והשיבו אל מרחבי הגלים.

“מגדל בבל,” נאנח הרופא, עם שהוא מעביר את תיק כלי הרפואה מיד ליד, “ואנשים כמותך, שץ, זוכים מן ההפקר,” קרץ אליו הרופא בשובבות מבעד לזגוגיות המעורפלות, כמבקש לרכך קביעתו.

“אם אפשר ליהנות, מדוע לא,” התישר שץ, בהחשיפו שיניו הצהובות, כאילו זה עתה נקרא למלא מקומו של אמנון.

“כוונה עמוקה חבויה בבלבולם של אנשי בבל, עמוקה מאד,” פני הרופא הרצינו לפתע. אולי משום שתיקן ישיבתם של משקפיו, ואולי משום שגילה אחד מסודותיו הכמוסים שבליבו.

“אתה והמיסטיקה שלך,” ניסה שץ לפוטרו בלגלוג, “מדע ומיסטיקה,” נשתלהב וקולו נשמע כנוזף, “רפואה ו”קבלה“…”.

“כמו ציונות ובקיאות בשפות רבות,” אמר הרופא בכובד ראש, כשהוא מנענע תיקו בבישנות כילד המנענע ידו שסרחה, “כמו קרשי ספינת נהר זו פלוס תשע מאות תשעים ושמונה נפשות וים של טבת,” הרופא לבש עוז ודיקלם בקולו של שץ, “כמו חצי מיליון יהודים ושבעים מיליון ערבים פלוס האימפריה הבריטית. נדמה לי שחולה קורא לי.”

שץ לא גרע עינו משפתי הרופא. היה בהן משהו בוטח, משהו שביקשת להאמין בו. כל אברי גופו דיברו מתוך שפתיו כבתפילה של דביקות. לו הם זקוקים תמיד. דוקטור, כואב לי פה. דוקטור, מתי ייפסק כל זה? דוקטור, מתי נגיע? דוקטור, מה נגזר עלינו שם למעלה? דוקטור, לאן נגיע אם הספינה תטבע? על הכל משיב הוא בבת-צחוק של ביטול ובשפתיים של שובבות. כאילו שאלוהו מהי השעה על פי שעונו השווייצרי המדייק תמיד.

שץ אינו יודע להשיב על כל השאלות. שץ לא ישיב, שאם נצלול למעמקים נעלה למרום. שץ יאמר אולי נגיע לקרקעית הים בטרם נהיה טרף לשיני הכרישים, ואולי לא נגיע. לכן אין הם שואלים אותו. אמנון בלבד מזמנו לפרקים אל המגאפון. שץ יודע רק איזו קבוצה תישא אליו את פניה כשידבר בשפתה. אלא שתחילה עליו ללגום מן הבקבוקון החבוי לו בכיסו. ד“ר אייזנר מציידו דרך קביעות ברביעית הליטר ספירט. באניה החל חש שוב צורך באותה לגימה חריפה, וד”ר אייזנר קבע, כי שץ חולה מסוכן הוא לפיכך זכאי לתרופה. והתרופה מועילה כשהוא עומד לפני פיית המגאפון, ובני-הקבוצה דוברי-השפה-האחידה מטים ראש אחד לקראת קולו המַרעים. הנפש היא ענין סבוך, אדוני המדריך, נוהג ד“ר אייזנר לומר, והמרפא יימצא לה במיסטיקה, בכוח העליון הנובע מלמעלה ונאצל למטה. עם זאת איננו פטורים מלגלותה בנפשנו. אולי בעזרת התרופה שבבקבוק תגלהו, מוסיף וקורץ בשפתיו. ד”ר אייזנר איננו יודע, כי מצוי כוח נוסף. כאן. למטה. בקול הבוקע מתוך פיית המגאפון.

כנזכר בדבר נשכח, אך חשוב, קרב הרופא פיו אל אזנו של שץ ושאל בלחש: “חשת במשהו?”

שץ בטוח היה, כי הרופא מלגלג עליו, לפיכך השיב לו בקריצת עין, כאומר: לא תשטה בי.

“משהו באוויר,” לא הירפה הרופא, “היום הוא היום השביעי. מוכרח לקרות משהו. ששת ימים תעבוד. ז' ימים כנגד ז' אותיות קדושות. ז' דברים קדמו לבריאת העולם,” הרופא עטף כתיפו של שץ בזרועו, והרכין פלג גופו העליון אל המים כמבקש להבליע דבריו בגלים הסואנים, “בוָו קצוות סגר את העולם בשעת הבריאה, שומע אתה, שץ? בשישה קצוות. במזרח ובמערב ובצפון ובדרום ובעומק וברום. כולם כאן לפניך. שׂא עיניך והשפל עיניך. הכל תמצא כאן. תופס למה כוונתי?”

שץ ניענע ראשו לצדדים, והיה מתבונן ברופא מתוך מבוכה. עיני הרופא מצומצמות היו וחבויות מאחורי זגוגיות משקפיו כמאחורי מסך. “כאן, במרחבי הים, תוכל לעמוד גם על משמעות העומקים.”

“עומק אני מבין,” מנסה שץ לפייס דעתו של הרופא, שמצחו היה מתענן בקמטי רוגז. צריך לשמור על יחסים תקינים עם הרופא. הרופא מחלק תרופות בבקבוקים של רביעית הליטר, “המים עמוקים מאוד. וגם השמיים, אפשר לומר, עמוקים,” הוסיף באי בטחון משלא נתפזרו ענני המצח.

“עומק ראשית,” לחש הרופא, כשהוא מניח תיקו על הסיפון, בהתעלמו מנתזי המים, “ועומק אחרית. עומק טוב ועומק רע ועומק…”

“ברשותך, אדוני הרופא, אלגום מעט מן התרופה,” הציע שץ בהיסוס. חש כאילו הסיפון מחליק תחתיו. לא היה בטוח אם אין הרופא מתלוצץ על חשבונו. כיום כבר איננו בטוח בשום דבר. ביערות של מינסק חש עצמו מוגן יותר.

“הבוקר חלפו מעלינו שני מטוסים. אמנון עומד למסור הודעה חשובה,” שינה הרופא נימת קולו, שהפך עתה מעשי, אך מיד הוסיף בנימתו הקודמת, “זכור, היום יום שביעי. ז' ימים…,” נטל תיקו וכבר היה מתרחק בקצב הוואלס.

ג

שץ שלף את בקבוקו והגישו אל פיו, עם שהוא תומך מגבעתו לבל תתעופף. אותה שעה נשמע קולו של אמנון מתוך המגאפון. הקול היה מצווה ומפייס כאחת. מבלי להמיש את הבקבוק מפיו הפנה המדריך את פניו לקראת הקול. המגאפון נזדקר לנגד עיניו כזרבּוביתו של קרנף. משהבחין בעיניו השחורות של אמנון התיק את הבקבוק מפיו וברכו בנפנוף שארית המשקה. עתה הרכין ראשו ובאחת הפך את כולו, כשהוא משתופף תחת פי הבקבוק כאחד שקומתו נתארכה לפתע. התורן התנחשל כנד מים, ופני האנשים היו מעורפלים כזגוגיות משקפיו של הרופא. אולי צדק הרופא, הרהר שץ עם שהוא מעביר כף ידו על עיניו. היום הוא באמת היום השביעי מאז אותו לילה, עת הפסיעו על פני שני הלוחות שחיברום אל חופה של צרפת, ונבלעו בבטן הספינה. אולי היום נגיע. לפני בואם של הבריטים. עתה לא יכול היה לחצות את שני הלוחות. ראשו סחרחר עליו כגלגל. באותו לילה סייע בידי מרגריטה לעבור אל הספינה, וחוט של קירבה נמשך מכריסה המעוּבּרת אל ליבו. היום ננצח את הבריטים ויהי מה. כי עניננו צודק. יפה דיברתי, חבר שליח? לנו הרבה בקבוקים. ולמי שיש הרבה בקבוקים הוא הצודק. דומים לבקבוקי מוֹלוֹטוב. אלא ששלנו ריקים. הנה, אלגום את הטיפות האחרונות ויהיה לנו פגז נוסף. מדוע אתה צועק כל-כך, חבר שליח? כולם שומעים אותך. יודעים כבר הכל. יכולת למסור לפי את המלאכה. מדוע אתה מרקד כמו תורן? אין סערה עכשיו. על פי הגולגלות של הקבוצות אני מכיר שהים שקט. מזג אוויר מצוין למלחמה. אנו נכה בבקבוקינו את יורשיו של נלסון עד שיצא מהם עשן, הכן דיברתי, חבר שליח? רק הרגליים רועדות. מדוע רועדות הרגליים כשהסיפון איתן? והראש מזמזם כמו עמוד-טלגרף הקולט תשדורות. צריך לפענח כל מברק.

שץ תחב זרת ימינו לאפרכסתו וניער כפו כלאחר טבילה במים. כבר היתה בתוכו סירנה המתריעה מפני הפצצה קריבה. הרי אפשר להפסיק את זה. ולהיפטר מן המלחמה. ודאי שאפשר. כל מלחמה סופה שנפטרים ממנה. השאלה רק מה המחיר. אפשר לזרז סיומה על ידי מאמץ מלחמתי קטן באותו כיוון. על פי חוקי הפיזיקה.

שץ ניער בקבוקו לפני עיניו ושב והפכו אל פיו, כשהוא יוֹנק בשקיקות את הטיפות החריפות האחרונות. אין יותר. נגמר. בנה של מרגריטה אף הוא אין לו מה לינוק. לוּ שמו תּנק הייתי מותיר מעט בבקבוק ומגישו אל פיו. שמו איננו תנק. ואני גומר הכל. לבדי. פניהם של היושבים על הסיפון עדיין לוטים בערפל והמלחמה בראשו. כשהיה לוגם מן הבקבוק ביער, לפני פשיטה על מסילת-ברזל, היו מתבהקים הפנים בשינים לבנות חשׂופות. ראשי הפּרטיזאנים היו מצטופפים סביבו, ועל אף העטיפות של רדידי הצמר ובתי האוֹזניים העבים, היה מבדיל בין פנים לפנים, כאילו יוצאי חלציו עמדו לפניו. הכיר בחשכה אפילו את עיניו הבּורקות של טימושה השתוי למחצה.

שץ אחז גולגלתו בשתי ידיו כמנסה ליצבה על כתיפיו. קיווה שגם פה יתפרדו הפנים לקראתו, ועיניהם יתלהטו כעיני קלארה לקראת אמנון. הנה היא עומדת, נחבאת מאחורי הארובה ובעיניה היא קולטת קולו. לא אליך מדבר הוא, חביבתי. נזיר מדבר מגרונו. כולו קודש לעם האומלל. נתקדש כנביא והעם אינו רוצה בו. נביא אמת. אַת אינך העם. אַת הנך נערה. אוהבת. העם איננו נערה. התבונני בגולגלות האֵלה. אנוכי הייתי מטעימו מן הבקבוק שבכיס מקטורני. כיסי מוכתם. מוכתם בקיאי. אבל כיס סגינו של אמנון ריק. אין בו כלום. כמו שרווליו הרחבים. העם אינו שומע לו. שום כוח לא יזיזם מלווחי הסיפון המטונפים. תמיד תמיד נפליג בים וילדיהם ילודי המלחמה (איך נולדו במלחמה? גם מרגריטה גם מרגריטה) ימשיכו לשחק “תופסת” סביב הארובה המפויחה. הם רבים. הם כל אחד לעצמו. ואף לא אחד שלי. תנק של מרגריטה זעיר, ואמו רוגזת רוגזת. בררר. הרי אני את טובתך דורש, מרגריטה. לוּ בנו כאן היה מלבישו מכנסיים ארוכים וכונפו תחת מקטורנו. שניהם היו באים אל עוגת החבלים שבחרטום, והיו מתכנסים בתוך טבעות החבל כטבעות של נחש. לבדנו נבוא בשערי הארץ. רק שהסירנה תפסיק ליבּב…

שץ היפנה פניו אל הים. קיווה להסתר מפני הקול המתכתי הבוקע מלמעלה. עיניו בלשו על פני המים כמחפש בעומקם סימניו של ד"ר אייזנר. ולא ראה כי אם לקלוקי קצף לבנים. דחק ראשו בין שני צינורות של המעקה, פתח את פיו והיה לוגם בלשונו את רסיסי המלח. על פי צריבות לחייו חש שחריצי פניו נמלחים כבשר בבית אבא, בטרם יושׂם בסיר הבשרי. בליבו התחנן לסערה. לטלטול עז שיוציא אותן דמויות אדישות משלוותן. אף ידע כי לא יזוזו. כשפרצה הסערה האחרונה גם אז לא הניחו מקומותיהם. ככל שגברה הרוח כן העמיקו להרכין גביהם בחופפם בגופם על ילדיהם. מעטים בלבד ירדו בסולם הברזל. השאָר התכרבלו בשמיכות הצמר וביריעות האברזין, והיו הודפים במרפקיהם ובגביהם את הרוח והמים. היו נשטפים ונמלחים וממשיכים ויושבים באותן קבוצות דוברות-השפה-האחידה, אילמים ועיקשים וסמורים. אמנון ביקש שיירדו למטה. לא ציווה, רק ביקש לטובתם. אף שץ היה פוצר בהם שיחוסו על ילדיהם, והם רק ניזוחו ממקומם ונצטופפו זה אצל זה כּיראים להיפרד מאבידה שנמצאה.

רגילים הם אצל קולו הרגוע של אמנון. יום יום הוא מודיעם הודעות חדשות שנתישנו: על כמות המים שיחלקו בבוקר ובערב, ועל המקומות בהם יחלקו, ועל הקבוצה התורנית, ועל חופי הארץ הקרבים והולכים, ועל האחים הממתינים להם בזרועות פתוחות ובלב פועם. אלא שהם אינם נעים. אפשר משום ששׂפתו של אמנון עילגת, ואפשר משום שמאזינים הם לליבם ולגעש הים. רק משנוטל אמנון את המגאפון בשתי ידיו, ויורד מתא הניווּט, ופוסע אליהם ללא סגינו, ומדבר מתוך כלי הפח, קופצים הם ממקומותיהם, מישרים על גיוויהם את בגדיהם ספוגי המלח, ונשארים רגע דרוכים, כמזומנים למלא פקודותיו. כולם עומדים שם, תינוקותיהם על זרועותיהם, ילדיהם המצטמררים ליריכיהם, מטלטליהם לרגליהם ­— הכל נכונים לפסוע, אף על פי שהים מקיפם בטבעת פלדה אפורה המתיזה גיצי קצף. ראשונים ניתקים הילדים ונשׂרכים אחרי אמנון כשובל גלי המים הנמוג מאחרי הספינה. המבוגרים שבים וקורסים תחתיהם. אינם מבינים שפתו של אמנון. אפילו כששץ נוטל לאחר מכן לידיו את המגאפון ומשלח דבריו בינותם, אין הם נענים עוד. הכל יודעים הם: כמה מים יפחיתו היום ממנתם, והיכן לרכז את קופסאות השימורים הריקות למען ישמשו תחמושת נגד צבא הוד מלכוּתו, ושהיום יחלקו ארבעה ביסקוויטים בלבד לנפש, כי הספינה קטנה, והגלים סוערים, ולקיטור אין כוח למשוך נגד זרמי הרוחות, לכן נתארכה הנסיעה, ולא ניכנע.

ד

הכל יודעים הם. אבל היום יודיעם שץ דבר של חידוש. היום יקפצו ממקומותיהם. רק ילגום לגימה נוספת ויצווה עליהם לרדת למטה. לא יבקש. יצווה. גם הדוקטור החותר לרום יעמיק מתחת. כולם יתחבאו בחשכת כוכי הדרגשים. שלושים על שבעים. הנה רום הרוחב ורום העומק. כמה רום מועידים לאדם בבור האדמה, דוקטור? ובמים? היום ישובו כולם אל צור מחצבתם.

שץ התרומם על בהונות רגליו, עשה ידו כפיית-מגאפון, כיחכח בגרונו ופצה את פיו. נתלו משקלות בידו וטרדוה למטה. שב ונשאה אל פיו. חמקה וגלשה אל כיס מקטרנו. טוב. טוב. לא אוחז בצווארך. לא חייב. רק עצרי לרגע על מקומך ואני אקריב את פי. תחילה אדבר עמך פולנית. שפת מולדתי. שפתי האהובה שדיברה מתוך גרונותיהם של הפורצים בדלת הקיבוץ בסוֹסני. שפתו של תנק. פולנית בלבד ידע בנו לדבר. וקצת עברית. לא עברית מן ה“סידור”. עברית בנגינה הנכונה. אפילו שיר עברי למד בבית-הספר העברי של אחר הצהריים. לא ינוּם ולא יישן שומר ישראל. אף על פי כן דיבר תמיד פולנית. חסרו לו מלים עבריות כאוויר לנשימה לפיכך היה נושם פולנית. כולנו נשמנו בפולנית. כל הציונים שבפולין. שפה יפה פולנית. ארץ יפה פולין. מערות של מלח. וילייצ’קה עיר המלח. אפילו המלכים שם עשויים מלח. כל הפולנים שם ממולחים. ארמון המלכים בקראקוב יפה אף הוא. מגדלים גוֹטיים הורסים אל השמים.

עוד לא אבדה פולין

כל עוד אנו חיים…

ידיו של שץ היו מגששות אחרי פיית-המגאפון ותרות בחלל כסומא אחר הקיר. הרי את ההימנון הפולני הוא שר. עצם את עיניו וקפץ לדום, ידיו מתוחות לאורך כיסי מקטורנו, ימינו מנסה לחפות על הכתם הצהוב שבכיסו, ופיו ממלמל מלות ההימנון. משפקח את עיניו השקיפו אליו מים אפורים ושמים אפורים. כבדים היו השמים והוא השח ראשו תחת עוּלם. נזכר, כי צריך להודיע הודעה חשובה. הודעה בה תלויים חייהם. וההודעה בפיו. רק ימצא את המגאפון ויודיעם. הפעם ידבר אליהם יידיש. בשפת האֵם. כמו שאמו היתה מדברת אליו לפני שנשא את אֶסתי והוליד את תנק. יהודי דבר יידיש, היתה מאיימת עליו באצבע גרומה כשהחל עוסק בציונות. לא יהודי דבר עברית. יידיש דומה לגרמנית, היתה מוסיפה, כל התרבות האירופית גנוזה בגרמנית. אמו מתה לא בידי הגרמנים. לפני המלחמה נפטרה, ובארון המתים נתארכו אבריה הקפואים. איזה ביזבוז, איזה ביזבוז. עדיין צעירה היתה. כאילו יראה תרבותם של הגרמנים. איזה ביזבוז.

חרש שטפו דמעותיו על פניו. התבייש לנגבן פן יידעו בבכיו. בגלל רביעית הספירט הוא בוכה. עוד מעט יצביעו עליו הזאטוטים באצבע. איש זקן בוכה. לו אפשר היה להזרים הכל החוצה. בחזרה. לשפוך דרך הפה. להשתין לתוך הים. גם קלארה נגדי. אל-נא, קלאריק. הרי אחות רחמניה אַת. אדם בגילי אסור לו שתבוא לפניו אמו. אבל היא באה. היה לה קול צלול, קלארה. וכשהיתה מקצצת איטריות על הקרש גבר קולה המתרונן על צליל הסכין. היתה מזמרת על עיירתה בֶּלז. אחר-כך ידעתי שאין זו עיירתה. העיירה בה נולדה לפני ימים רבים שמה היה פּוּלטוּסק. הקשיבי למלים, קלארה:

בּלז, מַיין שטֶטֶלֶה בּלז…25

שכחתי את המלים. מוכרח להיזכר:

מיין היימעלע ווי איך האָב

מיינע קינדערישע יאָרן פארברענגט…26

עברי דבּר עברית. רק אמצא את פי המגאפון יזרום דרכו הספירט החוצה ואני אשוב להיות אני. חנוך שץ. הפרטיזאן שזכה בשני עיטורים בעד אומץ לב בשעת קרב. ועיטור נוסף בעד הקרבות העקובים מדם בטירת קורנה. חייב להימצא איזה שיר על המלחמות בטירת קורנה. שיר מלהיב, עם מנגינה עליזה:

קפּא“פ, קפּא”פ…

שץ היה מטלטל את ראשו, ומטיח רגלו בסיפון בקצב סמוי. ימינו כבר חדלה לגשש אחרי המגאפון. רק עולה ויורדת לקצב רגלו. תחילה עוד ניסה לחפות על הכתם שבמקטורנו בעזרת מרפּקו, אולם עד מהרה חדל. מפיו נפלטו הברות קטועות, מנוחשות, בימבּום של מנגינה מוכרת, שיר לכת ידוע, שלא ניתן לזהות מקורו. המעפילים זקפו לרגע פניהם בתמיהה, אחר שבו והרכינום אל הים.

פרק שני    🔗

א

בעודו שרוי בעלטת חושים, ועיניו מצועפות במסך אטום, שמע שץ בכי דק, מעורר רחמים, כקובל מתוך חוסר אונים. והקול צלול כנגד רעם המגאפון, המחלחל עדיין בבטנו. נימה מוכרת משכבר הימים נשמעת בו. מאותם ימים המצטיירים בזכרונו בריחות ובצלילים בלבד. עתה מבקש היה אף הוא להצטרף אל הבכי הצלול, אולם פיו לא נפתח. כיווץ את רגליו הארוכות אל טבורו, והיה מותח גרונו, ומשרבט ראשו אנה ואנה כדג על הדף. רק משחש דבר מה לח על מצחו באה הקלה. בגומעו מלוא ריאותיו אוויר שמע את קולו המעובּה פורץ מגרונו. התביש בקולו כנגד זה המבקיע אליו מן העבר ההוא.

“מתחרה עם בנה של מרגריטה,” אמר הרופא כשהוא מספיג את מצחו של שץ. הוא שב ודשדש אל סיר המים המתחמם על הכיריים, טבל בו את המטלית, חזר והשעין גופו על ברכיו של שץ לבל יכווצן שנית, פן תקצר נשימתו, והיה ממשיך ומרטיב מצחו של המדריך.

עקת גופו של הרופא נסכה בשץ תחושת ביטחון. ניסה להיזכר מה ארע לו בטרם חדר לתוכו הקול הדק, ולא הצליח. ביקש לדעת היכן הוא מצוי עתה, אולם את עיניו לא פקח. רחש הסירים והקומקומים המזמזמים שב ועירפל את חושיו. עתה הוא המנצח על המים המבעבעים. מהלך הוא בין אֵדי קיטורם כבערפל סמיך, וידיו מרימות מכסה אחר מכסה, ואזניו כרויות אל החדר הסמוך, מעבר לדלת החוּמה משם עולות ובאות גניחותיה של אסתי. לחש נשים מזמזם ומתערב בקולות הקיטור. זעקת אימים מהדהדת משם. משהו כבד מעיק על בטנו. גופו מבקש להשתחרר. הקומקומים מרקדים, האש מלהטת בשלהבות ירוקות, והוא מסורבל בבשׂרו.

“בן,” מלמלו שפתיו, וידיו שיוועו אל הקול הרך.

“של מרגריטה, בן-אדם,” נזף בו הרופא.

“תנק,” התחנן.

“הבלים,” פלט הרופא, התרומם באנחת הקלה כאילו סיים זה עתה מלאכתו, ונפנה למירוק הקערה העתידה לשמש גיגית רחצה, “גם שיכורים סופם להתפכּח,” דיבר בקול של מלומד.

“תנק של מרגריטה ושל שץ,” מלמל המדריך.

יחד עמה נשא כריסה, כּאַב גניחותיה בשכבה על דרגשה, ניטלטל עם גווה המעוּבר בפרוץ הסערה, וידע רגעים של רגיעה כשוך הרוח. בליבו היה מגן עליה מפני כל זיז בדרכה. צלב כשל קלארה נתון היה בצווארה, וקצהו נתמך בשיפולי כריסה. שערה בהיר מזה של קלארה. וגופה מלא ועמוס פרי בטן. מרחוק היה מברכה לשלום ולא העז ליקרב אליה.

“של מרגריטה והים,” זרק הרופא מלותיו לאחור כמתגרה בשץ ומבקש לקוממו.

“של הים,” הדהד אחריו שץ, וניסה להתרומם על משכבו. אולם ראשו הסתחרר והוא צנח לאחוריו. הושיט ידיו מולו בהפנותו כפותיהן פנימה, והיה מנענען כמערסל תינוק. לקצב הגלים היה מנענע עריסתו, ולשונו מפזמת בקול שיכורים צרוד לָ… לָ… לָ…

הרופא הניח מלאכתו וקרב בצעד החלטי. אחז בציצית שערו הדליל של המדריך, כיוון אצבעו אל הפתח וקרא: “החוצה! למעלה!”

שץ הצניח ידיו כילד נזוף ולא נע.

“פקח עיניך, בן-אדם,” ביקש הרופא, “צא, צא כבר מתא החולים שלי.”

“כדי שאמנון יקחנו מידי,” התהפך שץ על בטנו, והסתיר ראשו במקטורן מראשותיו “לעין-השרון. ישכיבו על ערימת התפוזים, בעריסת זהב. כמו שהבטיח לקלארה. לא לא. הוא מן הים. שלי. של המעפילים,” שץ הלך והתחפר בתוך מעילו כחפרפרת סוּמאה, ושתי ידיו דוחות את הרופא מעבר לגבו. אפּו נתקל בדבר לח וסולד. באחת שלף פניו החיוורים, המכוסים זקן זיפים, והעמיד עיניים מתבוננות בכריסו של הרופא, התלויה מעליו. הוא התחייך למראה הסינר הפרחוני, המשתלשל ממתניו של הרופא, ולמראה הידיים המטפטפות אגלי חול צהבהב.

“מצטער מאוד, דוקטור,” פלט במבוכה וניסה לשבת. אצבעו נברה בכתם הלח של מקטורנו, וליבו תוהה על סיבת הרטיבות. כיוון שהרופא לא דיבר חדלה אצבעו ממלאכתה ופיו הצטדק, “התעלפתי.”

“השתכרתי” חיקה סינרו של הרופא בקולו של שץ. “איש יבשה אני,” התחנן שץ ועיניו משוטטות בתא. ראה אור אפור מסתנן מבעד לצוהר החלון הנשטף בגלי הים, בהותירו את צנצנות הרפואה וקומקומי הברזל שרויים בצל, “והחוף רחוק. לא יכולתי להתאפק עוד,” רוצה היה להוסיף ולספר, כחושש להותיר רווח של דממה, כמבקש למלא דממתו של הרופא.

הרופא כרע ללא אומר, ניגב ידו בפרחי סינרו, הפריד זקנקנו משפמו כמכין עצמו לדבר, אך שב וחיברו אל שפמו. הוא נטל קיבּוֹרת ידו של המדריך והיה מתבונן בשעונו, ושפתיו לוחשות אחר מחוג השניות. ידו הפנויה של שץ שבה לנבור בין קפלי מקטורנו. אפשר ששוב הקיא, וכיסו השני נזדהם. עתה לא ידבר עוד בתנועות ידיים. מה בכך. ממילא סיים תפקידו.

“הלב עובד,” הצהיר הרופא, “ועל החוף יבריא כליל.”

הרופא שב אל מלאכתו. שץ היה עוקב אחריו במצודד. הבחין בתנועות ידו המהירות, העצבניות, ובמכנסיו האפורים והרחבים, המתרעדים על ירכיו המדולדלות. אף לחיו נידלדלה כמכנסיו. שער שׂיבה גדש את צדעיו ונמזג בצבע של שער זרועותיו המגוּידות. שץ התמלא רחמים על הידיים הטורחות בחול, וביקש לסייע להן. אולם רגליו בגדו בו. “התעלפתי,” הצטדק שנית.

“הה?” נענה הרופא, כאילו ציפה כל אותה שעה לקולו של המדריך. הניח לקערה והיה קרב והולך, “מה אמרת? לא. ודאי שלא. רק נשמתך בקשה להשתחרר מעט מדפנות כלאה. לעלות לספירת הרוּם. בעזרת הרוֹם, כמובן.”

“הספירט,” חייך שץ בתודה על שאין הרופא מזכיר את פטפוטו שבטרם פקחו את עיניו.

“והנה הגעת לספירה מתחת,” הירהר קולו של הרופא בהקיפו בידו את התא, “הבט בחלון: מים, מים. מרוּם הגשר אל תחתית התהום. יש מי שנשאר על הגשר ויש מי שנשאר מתחת,” שרך רגליו בחזרה, ומתוך הקערה היה ממשיך ושוטח תורתו, “אחר ככלות הכול, היינו הך. לית אתר פנוי ממנו.”

“היינו הך,” הדהד אחריו שץ ועצם את עיניו. דממה מוזרה נתלתה מעליו. דממה שהיכתה על תופי אזניו כרעמים.

“דוקטור,” שאל לפתע, “מדוע אין שומעים עוד את… את הקול…”

“מה אתה שׂח,” התרגש הרופא, “רציתי לרחוץ אותו לפני שיירדם,” בחופזה שטף את הקערה, מילאה מים מהבילים, ובאחזו אותה בשוליה מרוחקת מגופו, הפסיע אל הפתח. שץ ניתר ממשכבו, חטף את מעילו, וכבר ביקש לצעוד בעקבות הרופא, אולם קולו החמור של הרופא הצמיתו: “אסור לבקר אצל מרגריטה.”

“אפילו עלי אסור?”

“דווקא אתה לא”, הטיל הרופא מילותיו בקול מבודח למחצה מבלי להביט לאחוריו, “ודווקא כל אחד בספינה זו. אולי אחר כך,” הותיר פתח תקוה, “אחרי האמבטיה.”

כעבור רגע שב הרופא, נטל עמו שלושה בקבוקים מים קרים, הטיל בשץ מבט מעודד ויצא. המדריך הצמיד אזנו אל מחיצת התא. שמע מים מבקבקים מפי הבקבוק כפטפוט של תינוק. שוב בא הרופא, והודיע בשמחה, כי היום תרחץ האֵם לבדה את בנה.

“סימן שמחלימה והולכת,” הוסיף, כמבקש להסיח דעתו של שץ מביקורו, טפח לו על שכמו דרך ידידות, ואמר בחגיגיות, “כיון שחבר עמלי-ציון אתה, ושתית תה מכוסו של חצקל רוזנברג, הריני מזמינך לברית-המילה שתתקיים, אם ירצה השם, בארץ-ישראל.”

שאל שץ בלחש: “מה שלום מרגריטה?” “מרגישה מצוין. בדיוק כמו כל אֵם יהודיה המביאה יהודי נוסף לעולם,” חייך בעצב.

שץ חש בזרם ענוג השוֹפע מגופו אל דמות זו המתבדחת ומרצינה לסירוגין.

“מאין אתה בא ד”ר אייזנר?" שאל בפתאום, נכון להושיט ידו, כאילו רק עתה הכירו. משתוקק היה ללחוץ ידו האדומה, המחוספסת ממירוק הקערה.

“מאין אני בא, רוצה אתה לדעת?,” חילחל צחוק חבוי בגרונו, “מאין אני?” חזר ושאל, ושקע בהרהורים, התאושש, ופלט שוב באותו חילחול, “ובכן, מאי נפקא מינה מאין אני בא? העיקר, חבר עמלי-ציון, לאן אני הולך. זו השאלה החשובה. אף על פי שבכ”ב אותיותינו הקדושות כבר נרמזה מטרתו של האדם, הריני להודיעך לאן אני הולך," עשה אתנחתא, כבודק מה רושם עשו דבריו והמשיך, “סוד הוא, אדוני עמלי-ציון, ובכל זאת אגלה לך, ורק לך: לארץ-ישראל הולך אני,” הוא פרץ בצחוק עד שמכנסיו המוכתמים בחול לח נתרעדו על גופו.

“אם כך, טעית באניה. אניתנו מהלכת בקוו לה-הבר—פמגוסטה,” המשיך שץ נימתו של הרופא, אך מיד הוסיף בקול רציני, “אולי חברת האניות הטראנס-ים-תיכונית שלנו תסכים לחניה קצרה בחיפה, כדי להוריד את מרגריטה.”

“מה פירוש חניה קצרה?” התלהט הרופא, “כולנו יורדים בחיפה. ואתה בא לברית מילה…”

“בפמגוסטה,” נכנס שץ לדבריו.

לפתע גאה בו חרון כנגד חמימותו ואופטימיותו של הרופא. ואולי מפני שמעכבו מלבוא אצל מרגריטה. ודאי זקוקה לעזרת מישהו. לידיים של גבר. לאצבעות מושיעות של מדריך. החליק ידו על פדחתו, וקבע בהנאה מסותרת, שהרופא נראה קשיש ממנו בשנים רבות.

עוד מעט נלך אל מרגריטה," ניסה הרופא לפייס דעתו של שץ, “לולי משותי תה אצל רוזנברג אתה…”

“אולי אסור?” פלט שץ בהיסוס, וגופו נמתח כמיתר.

“מדוע אסור” העמיד בו הרופא פנים מלגלגות.

“כלומר…” גמגם שץ, אצבעותיו ממששות כיסיו, ורגלו בוטשת ברצפה, “ילדה זה עתה, רק לפני יומיים, ואני… כלומר, גבר… והכל…”

בוש היה בגמגומיו. מתנהג כנער. ירא לבוא לשם כחושש לראותה במערומיה. שמא תתגלה ערוותה והוא לא יידע אנה יסתיר פניו. פעמים, בהתבוננו בכריסה המהלכת לפניה על הסיפון היה רואה אותה בדמיונו מתעלסת עם זה שזרע בה פריו והצמיח רחמה. היה מגנה בעמקי לבבו, והיה מתגאה בה בזויות שפתיו, והיה מייחל להולדת התינוק כאב לזרעו.

“מותר לבקר את מרגריטה?” שאל שנית בחוסר בטחון, עם שרגליהם כבר עומדות בתוך תא החולים.

שץ מיעט קומתו, וניסה להסתירה מאחורי גבו הרחב והגוצי של הרופא. עפעפיה הקמוטים של היולדת התרוממו מעל שקיות כחולות, וזיק של שמחה נתרצד בעיניה, אולם בראותה את שץ כבה מבטה. פניה היו חיוורים, וכתמים כהים הטליאו חיוורונה. שעוּנה היתה בגבה אל כר בגדים מקופלים, וקלארה מחפה על פלומת שער-ראשו הבלונדיני של התינוק. התינוק שכב צמוד לדד אמו ועיניו עצומות.

“אולי אלך לי,” התחנן שץ אל גבו של הרופא.

אולם הרופא אחזו בקיבורת ידו כאב האוחז יד בנו, ומשכו קדימה. שץ כרע-נפל, והושיט ידו אל ראשו של התינוק.

“מה מצב החלב?” קרא הרופא בקול מעודד, עם שהוא כורע לצידה השני. הוא חיפה בשמיכת הצמר על חזה, נטל ידה והחל מונה קצב זמנו של השעון.

היולדת משכה בכתפיים סרבניות, כמרמזת על תשובה שלילית, והבריחה ידו המושטת של שץ.

“אין דבר, אין דבר,” ניחמה הרופא, “בקרוב יסתדר הכל, נגיע לחיפה ונכניס אותך ישר לבית חולים של קופת-חולים.”

“כן, כן,” מלמל שץ, וידיו הנזופות טורחות לחפות על כיסי המקטורן, “בני…” הנמיך קולו, ועיניו הישירו להביט בעפעפיה המוגפים של מרגריטה.

“מה הוא רוצה, הטרחן הזה?” רמזה בגבּת עינה כלפי המדריך.

ידי שץ באו בכיסיו, והיו תרות בקדחתנות אחרי הבקבוק. כיסיו היו ריקים.

ב

משהשגיח יהודה במינה, הקרבה בצעד מהסס אל הסוּלם המוליך למטה, התמלא תמיהה וחרדה. משך כל ימי ההפלגה לא ירדה. באמצע היום עזב יהודה משמרתו, קרב אליה בפנים דאוּגות, והעמיד בה עיניים שוֹאלות.

“אפשר לבקר אצל מרגריטה,” אמרה מינה בהתעוררות, והחליקה ידה על בטנה בתנועה סמויה.

“הרי היא למטה,” ביקש יהודה לרדת לסודה, ומחשבה סתומה, שלא ידע אם לשמוח עליה, גאתה בקרבו.

“גם אילו ילדה במרתף של סוקלסקי הייתי הולכת לראות איך זה,” השפילה את עיניה, ויהודה עקב אחריהן בבואן אל כריסה.

“מינה…,” פתח בהיסוס.

“לא עכשיו, יהודה, לא עכשיו,” לחשה מינה, בהעבירה עיניים מהססות סביבה “מחר נהיה בארץ-ישראל. שם אספר לך הכל. כאן הים והגלים, והשומרים”. את מלותיה האחרונות היתה משלחת מלמטה, וקולה מתעמעם והולך.

יהודה לא הלך בעקבותיה. יכול היה לבקש מגורפינקל שיחליפו במשמרת, שהרי שניהם נתמנו לקצץ בגשר הפולשים כשהבריטים ינסו להעלות לכאן חייליהם, אף-על-פי-כן לא ירד. סלידה מעורבת ביראה היה חש בכל אותם עניני נשים. מסתורין, שאסור לפענחו. כשבטירת קורנה היתה מינה לוחשת לו בעיניים מושפלות: היום לא נרד למרתף, היה הוא נרתע מפניה, ומשיב לה במהירות: בסדר, מינה, לא נרד. אף לידתה של מרגריטה ורצונה הפתאומי של מינה לראותה, קשורים בודאי לאותו מסתורין. מינה צופנת בחובה סוד, הנוגע לשניהם, לוֹ ולה. במנוּחש היה מנסה לפענחו, ומינה אינה משיבה. יום יום מצפה הוא לגילוי. מאז רידתם לראשונה למרתף בטירת קורנה, וידיעתו את גופה על ספסל האבן. זה לא מוכרח לקרות, היה אומר בינו לבינו. ולא ידע אם מתוך שמחה משנן הוא קביעתו.

תפוס הרהוריו נפנה וביקש לשוב אל עמדתו, אולם קריאות זעם ריתקוהו אל מקומו.

“מופקרת כּזאת!” היתה חנה מתגלגלת על כרעיה הקצרות, ומלותיה מקדימות גופה כמפנות לה דרך, “חוצפה שכזאת!” היתה קוראת בימינה, ובפיה, ובשאר אברי גופה, “באמצע הים, באמצע האניה, באמצע הדרך לארץ-ישראל, באמצע…” הבחינה ביהודה, והעמידה כנגדו מלוא גווה העגול, דומה, כי שכחה נידרה שלא לפנות אליו “ללא בעל, סתם כך, יולדת לה. הפקר. מתרוצצים סביבה כאילו כבר גיבורה היא שניצחה את הבריטים…”

“אולי בעלה לא יכול היה לבוא עמה” ניסה להגן על מרגריטה, כמחפה על מינה, “אולי נהרג בדרך, אולי…”

“אתה עוד מעז להגן עליה. אלא מה?! שכחתי עם מי אני מדברת. אתה אינך טוב ממנה. וגרוע ממנו. כן כן. כולכם כאלה. כל הבחורים. עושים את שלהם ומבטיחים לבוא באניה הבאה. או שפשוט קמים ונהרגים. ומרגריטה המסכנה… ובנה…”

דמעות החלו נושרות מעיניה בטיפות גדולות ספוגות אבק. ניסתה לנגב פניה בשמאלה, ויהודה הבחין בכפּה שלושה ורדים עשויים נייר צבעוני. הפנה אליה גבו והבליע חיוכו בפיו.

מרגריטה שכבה בעיניים עצומות וסנטרה בצבע הלימון שמוט לה על חזה הרפוי. גולגולתה המוארכת נחה על גבי שׂערה הבלונדיני המעורב בנחושת. ד"ר אייזנר היה טרוד בסידור תיקו ואילו קלארה התרוצצה בתא, כדוגרת סביב אפרוחיה. מינה וחנה עמדו סמוכות לדלת, כחוששות להפריע בנשימותיהן את מנוחתה של היולדת. הנייר הצבעוני שבידי חנה החל מתמסמס באגלי הזיעה שנטפו מאצבעותיה. אמנון, שנכנס לפתע, הצמית את קלארה אל עומדה. מבוכתה ניכרה בתנועות ידיה, המתקנות לסירוגין סרט הצלב האדום על זרועה, שולי חצאיתה, שערותיה על עורפה ושערה של היולדת. אף אמנון עצר תחתיו. לא פילל למצוא כאן אורחים. הוא כּיעכע בגרונו, מנסה לחפות על מבוכתו, ושאל בקול מעשי: “דרושה עזרה?”

הניחה קלארה לשׂערה של היולדת, וכאילו הופנתה השאלה אליה נטלה קערה ריקה, ובהערותה לתוכה מים מבקבוק פלטה בהיסוס, “כן” והושיטה ידיה לפניה, כמזמנת את אמנון לבוא וליטול את ידיה יחד עם הקערה.

אמנון שיקע את עיניו בשולי סגינו. עיני קלארה שייטו ללא מנוח כדגים כלואים במים הצלולים. זרועותיה החשופות ריטטו. ידי מינה הושטו אל הקערה ועיניה תרו אחר זרועו של התינוק. כיוון שהבחינה, כי זרועותיו צחורות, ללא כתובת של מחנה ריכוז, באה בבטחון אל הקערה. קלארה העמידתה בטריקה. המים התגעשו והבליעו את הדגים בסערה.

“תמיד הם כאלה,” אמרה חנה, ואחזה בשפת הקערה, כמנסה להשקיט את הסערה. פרחיה נשרו למים והפכו לעיסת נייר ממוּקמקת.

לוּ הושיטה שנית את הקערה, היה נוטלה בשתי ידיו, חשב אמנון משך שבריר של שניה. ולמה דווקא הוא, התקומם. שתפסיק לענותו במבטיה המאשימים. אינה מבינה שהוא טרוד. מה שהיה בטירת קורנה נגמר. חשב שכאן יזדקקו לעזרתו. עזרה שמפקד הספינה יכול להביא. לא כדי לאחוז כליה של קלארה. היא לעולם לא תבין. איך תבין. אינה משלנו. לו הכירה את נחום היתה מבינה. מה היא מבקשת ממני? שאיהפך לאח רחמן? אני מטפל באניה כולה, אני. בכולם. וד"ר אייזנר בחולים. אני תמיד נכון לעזור לו.

“דרוש משהו מיוחד, דוקטור?” שאל בתקיפות, עם שהוא פורף סגינו כמזמן עצמו ללכת, “איזה דבר שאני יכול להשיגו?”

“בירה שחורה,” ביקש הרופא לפרוק את השתיקה.

“בירה שחורה? ליולדת?” העמיד בו אמנון עיניים דאוּגות.

“כן, שחורה,” לא הרפּה הרופא.

“מאין אקח בירה שחורה?” גימגם אמנון.

“אתה המפקד,” קרץ הרופא אל קלארה.

“אלך ואשאל את האיטלקים,” רווח לו על שעתיד הוא לעלות למעלה, אל רוח הים ומרחבי השמיים. האֵדים החמימים, החלביים, של הבל התינוק ואמו עטפוהו בסדין של חנק. חשב כי הדברים פשוטים כמו לידת העגל ברפת של עין-השרון. ריח מהבּיל של רפת לילית וריח תפוזיה של מיכל באו בנחיריו והעלו לחלוחית בזווית עיניו. מבלי לשאת ראשו גישש דרכו החוצה.

“אל תשכח,” זרק הרופא בגבו, “גם תינוקות אוהבים לשתות.”

“החוצה! כולכם החוצה!” התפרצה קלארה, והדגישה צווה ברקיעת רגל.

ג

שולה וגורפינקל היו קרבים אל תא היולדת, ולהט ויכוחם מהלך לפניהם.

“רואה שאפשר גם באניה?” היה גורפינקל מקנטר את שולה בטוב לב, “ולא סתם לידה. בּן.”

“ודאי שאפשר,” התריסה כנגדו שוּלה. “אבל אני אלד בארץ-ישראל,” קולה נרעד, “ולא בן, כי אם בת.”

השפילו את עיניהם. שניהם ידעו, כי שולה לא תלד. אפשר שלעולם לא תלד. גורפינקל התאושש ראשון, והעמיד פני חצוף-עליז: “למה דווקא בת?”

“מפני שאתה להוּט אחרי בן.”

רגע הפסיעו דוממים לאורך הפרוזדור האפל. רק נעליהם השמיעו קול בהינגפן.

“אולי לא יבואו הבריטים?” פלט גורפינקל במהורהר, וליבו טוב עליו.

“ואנחנו נעלה לחוף, ואחינו יקבלונו בזרועות פתוחות, כמו שהבטיח אמנון בטירה,” המשיכה שולה לטוות הרהוריו.

גורפינקל התקשה להחליט אם חש לגלוג בקולה. אף על פי כן המשיך בנימתה: “ונקבל לנו דירה באיזה שהוא מקום. ונחיה לבדנו, לעצמנו.” לא יכול היה שלא לומר את הדברים. דממת הפרוזדור ונגינתם הקצובה של מיתרי התורן דובבוהו.

“רק לעצמנו,” לחשה שולה, “בית עם גג אדום…,” לפתע נחרדה, “התינוק אינו בוכה!”

גורפינקל ניעור מהזיותיו. נפשו היתה קנוטה עליו. “התינוק ישן כמו כל התינוקות,” ניסה לפטור עצמו מטרדות חדשות.

“גורפינקל,” אמרה שולה בקול מאיים, “התינוק אינו בוכה.” “אם לא תפסיקי אפרוץ אני בבכי,” הרים קולו.

הדממה לא ארכה. “איזה שם ניתן לתינוק,” שאלה במפתיע. מאז לידתו ייגעה את ראשה בבעיה זו.

“אינו שלנו,” השיב בקול קשה.

“אילו היה שלנו?”

“הייתי קורא לו מעפיל,” נסחף לערגונותיה.

“כמו שם האניה,” הבעיה שולה הסכמתה המסויגת.

“מעפיל אלמוני,” התלהב גורפינקל, “שני שמות, כמו ליהודי כשר. אלמוני, כנגד עינם הרעה של הבריטים.”

שולה שפשפה ידיה בהנאה. היא פנתה אל חיימק המהלך בעקבותיהם כצל, ושאלה: “שמעת מה שגורפינקל שלי מציע?”

“מה הוא מציע?” שאלה חנה שנסה בבהלה, “מה אומר גורפינקל?”

“לא ענינך,” סנטה בה שולה."

מימין לפתח הבחינו בשץ, שהיה רבוץ על שתו, וראשו מכונס בין ברכיו המורמות. לא נשא את פניו בבואם.

“גם אתה מבקר אצל מעפיל אלמוני!” קראה שולה בפתיעה.

“אצל מי?” נשא שץ את ראשו.

“אצל בננו.”

“אה, כן, כן,” פלט והיה מתרומם בתמכו גבו בקיר. רגליו נכונו לעלות על הסיפון. “חשבתי, כי שמו הוא תנק,” הוסיף בהיסח הדעת, בנערו את גבו בימינו.

“תנק,” אמר גורפינקל בבוז, וחצץ דרכו באיום.

“חשבתי,” הצטדק שץ, “סתם שם… שעלה בראשי…”

“אנחנו כבר בארץ-ישראל ואתה עוד עם שמותיך משם…”

“סתם פליטת-פה. איך אמרת? מעפיל אלמוני?” נצטדד כמבקש להחליק לאורך הפרוזדור.

“אולי יואיל המדריך לסייע לנו,” פתחה שולה בחינחון, “חשוב, כי שמו יהא מעפיל אלמוני. שם שלנו. של שנינו. של גורפינקל ושלי. “אלמוני” נגד הבריטים,” דחקה מרפּקה כנגד צלעותיו של גורפינקל.

“אני לא,” הרתיע המדריך, “למה דווקא אני? מרגריטה עסוקה,” הוסיף בחיפזון, “עייפה. אני מוכרח לעלות למעלה. האויב עלול להופיע…”

“רק הוא יצליח,” העמידה בו קול תחנונים, “רק המדריך יודע לשכנע. גורפינקל יודע לנאום, אבל לשכנע…”

שץ ריפה את פניו המתוחים, וצל של חיוך הרחיב את פיו. “מצטרף אלינו, חבר שץ?” הפזילה מבטה אל ארושה, כשואלת כיצד היתה פנייתה.

“נלך,” לחש שץ, ויישר צווארון חולצתו על גבי מקטורנו, “הבריטים עודם רחוקים,” מלמל לתוך צווארונו.

מרגריטה נשאה את עפעפיה. עיני תכלת עמוקות היו לה, והטילה מתוכן רישפי שנאה. שץ תר בעיניו אחר מקום פנוי להיסתר בו, אולם גורפינקל ניצב מאחוריו כחומת-כּלא, ושולה עמדה לימינו כסוהרת. מבלי לשאת את ראשה, ומבלי להניע זרועה המקיפה לגולגלתו החיוורת של התינוק התבוננה בהם מרגריטה. הכתמים שבפניה והחריצים בזוויות פיה נצטמצמו והלכו, ועמם שחו גולגלותיהם של המבקרים כילדים אשמים בפני אמם.

חיימק ניסה להציץ מבעד לרווח שבין מתניהם של שולה וגורפינקל. הבחין באגלי זיעה הנקווים בחריצי מצחה של מרגריטה. זמן רב חלף מאז ראה לאחרונה את אמו. הוא לא ראה את פניה בלידתה את חנה’לה. עתה שוכבת היא רגועה באדמת רוסיה. טיפות הזיעה נאספות אל שיקעי לחייה. העביר ידו על פניו כמוחה זיעתה. גורפינקל השיב ידו לירכו ורמז לו לעמוד בשקט. שולה פשטה צווארה כמוֹשכתו מכּפות רגליה. קרסוליה השמיעו קול פיכּור בהימתחן.

“שליחות לנו אל היולדת,” נינער גורפינקל ודחף קלות את שץ. עיניה הקשות של מרגריטה פגעו בשץ, עד שנכון היה לשוב על עקבותיו.

“שמי שץ,” פתח בגימגום, אף על פי שכבר הרופא הציגו, “חנוך שץ, מדריך קבוצת נוער…,” כל שלא העז לומר בביקורו הקודם ידבר עתה.

“תינוק נחמד לך,” אמרה שולה בהתפעלות, וניסתה להגיע באצבעותיה אל פלומת ראשו, “מהו שמו?”

“יֶזוס,” פלטה קלארה מבלי לשאת את עיניה, כשהיא מחפה בזרועה על התינוק, ובידה מתקנת הילת שערה של היולדת.

מרגריטה הצמידה מבטה אל עינו של שץ, ושץ חשב בצער על אבדן עמלו בחינוכה של קלארה.

“אנחנו צעירי התנועה,” פתח שנית, “רוצים היינו לדעת את שמו של התינוק.”

תקווה עמומה עמדה בו שתאמר תנק. אולם מרגריטה שתקה. רק את עיניה המלגלגות היתה מעבירה על גווֹ כאומדת צעירותו.

“כן, את שמו אנו מבקשים לדעת,” לא הירפתה שולה.

“שם שיהלום את אניתנו,” הוסיף גורפינקל.

“שם כפול נגד הבריטים,” נזכר חיימק תורת השמות של גורפינקל.

“לא חשוב מה שמו,” ניסה הרופא לסיים את הוויכוח בטרם הוחל, בּחושו את המתיחות המצטברת בתא, “העיקר שתהיינה בו מכ”ב אותיותינו הקדושות והטהורות. הרי תינוקות טהורים כאותיות. לא איכפת איזה שם," המשיך הרופא מוכנית בראותו עיניים עוינות מקיפות אותו, “לא איכפת מי האבא, לא איכפת…”

“אולי לך לא איכפת, פטפטן זקן,” הטילה מרגריטה מילותיה זו הפעם הראשונה, “לי איכפת מי האבא, ולוֹ איכפת,” רמזה בסנטרה כלפי בנה.

פני הרופא האדימו. הוא חטף את תיקו, ובטרם יצא ציווה בקול קפדני לא להלאות את החולה. הפעם כינה אותה חולה.

“אסור לך להתרגז,” ניסתה קלארה להרגיע את היולדת בלטפה שערה, “לא חשוב מי האב,” חזרה על דברי הרופא, ולא ניתן היה להבחין בקולה אם מלגלגת היא, “ובלבד שהבן עמנו פה.”

“את, מרגריטה, הנך אֵם יהודיה גיבורה,” כרע שץ לידה, “הבריטים לא יוכלו לנו. הגרמנים לא יכלו, המצרים… אפילו באניה אנחנו יולדים,” ידע שטובת בנו דורשת ממנו להוסיף ולדבר.

“מה שמו של התינוק,” שבה והתערבה שולה.

“זזיגגפריד,” סיננה היולדת מבין שפתיה, “זיגפריד,” חזרה בהטעמה, וקנוֹקנוֹת רוֹע משתרגות מגרונה כעומדות להקיף בעניבת חנק את שץ ואת כל דורשי שם בנה.

שץ החל פורם נימי חוטים מצווארון חולצתו. שולה נסוגה מאחורי גבו של גורפינקל.

“זיגפריד,” כיחכח שץ בגרונו.

“זיגפריד שם יפה,” חגגה מרגריטה נצחונה, “אביו נתן לו את השם,” עוקצי הרוע דיברו בחודיהם, “אבא יפה יש לו לזיגפריד,” השתתקה כמצפה להכחשה שתבוא מפי העומדים עליה, נכונה להשיב מלחמה שערה, “ראיתם את קמט האופי בסנטרו של זיגפריד שלי? הנה, התבוננו,” הזיחה את השמיכה וגילתה סנטרו הזעיר, הכפתורי, של התינוק. שבה וכיסתה את בנה, הניחה ראשה על גבי כר-הבגדים ועצמה את עפעפיה בחוזקה, כעומדת להבליע את עיניה בארובותיהן העמוקות. שקערוריות לחייה התעמקו. השמיכה היתה עולה ויורדת לקצב נשימותיה המהירות.

“זיגפריד שם נאה הוא,” פתח שץ בהיסוס, “לאמיתו של דבר נאה מאוד,” הוסיף לעודד את עצמו, “אפשר לקצרו לזיגי, וזיגי הוא זאב. אמנם נהוג לתרגם וולף לזאב…”

“מה אתם רוצים ממני,” לחשה מרגריטה בליאוּת.

“רק חשבנו שאם עדיין אין לו שם, מוכנים היינו להציע…,” לא ויתרה שולה.

“אמרתי לכם: זיגפריד.”

“בארץ-ישראל אין נוהגים להשתמש בשם זה. הרי בננו נולד כאן. כמעט בארץ,” שץ פתח לאיטו, כמזמן עצמו למאבק ממושך, והוא יודע מחשבותיו של גורפינקל עליו. אבד לך הכוח, שץ. כוח השכנוע וכוח האוטוריטה וכוחך על קלארה. הכל נידרדר כל-כך מהר. כשישב בכירכרה חש עצמו כאביר משורין נגד מדי הפולקובניק של יוזף בויובייץ. עוד לא מאוחר, שץ. עוד לא, לא, “אסור שבננו ייקרא על שם האב בעוד מולידו בחיים,” הוסיף בתקיפות ולא חש שדיבר אודות הבן בלשון רבים.

“אסור,” הדהדה אחריו מרגריטה.

שץ הבחין בלשונה האפורה, הלוקקת שפתיה כלשון הנחש בטרם יכּיש. לא הועיל דיבורו. אינה יודעת שחייו נתונים על הכף וגורפינקל ממונה על לשון המאזניים.

“אסור,” איים על היולדת בקול מתכתי.

“מדוע?” שאלה מבלי לשאת עיניה.

לא יכול היה להשיב לה: מפני שגורפינקל עומד מאחור ונועץ רואותיו המימיות בעורפו כעוקציה הנעוּצים בפניו.

“איזה שם מותר?” הוסיפה בלגלוג.

“מעפיל אלמוני,” פלט שץ עם שהוא מתעלם מנימת שאֵלתה. שרוולי ידיו ניתלו כדגלים מובסים, ועיני קלארה הקיפוהו ברחמים.

חשוב מאד שיהיו לו לאדם שני שמות, ביקש חיימק להוסיף ולא אמר. אפשר שגם לו שני שמות. מהו שמו השני. שם שני ניתן לצורך אריכות ימים, וכנגד פגעים רעים. מהו שמו השני? אפשר יוסף. חיים-יוסף. יוסף הוא שמו של גורפינקל. אין הוא מבקש שמו של גורפינקל. אפשר יכנה את עצמו חיים-יהודה. זרועו אינה מקועקעת. התורן חורק ומערסל כאילו מבקש להרדים את כל באי התא. חם פה. חיים-אמנון. אמנון-חיים. מוזר. אני רוצה לקפוץ על חבל. אבא, אבא, רק קצת. נער בן י“ג ועוד מכנסיו קצרים. מלוא הקיטור קדימה. מכונות הוסיפו קיטור. אני אמנון הפוקד עליכם. אמנון-חיים. ח-יים אמ-נון. לוּלי עיניו הנעצמות היה מפסיע קדימה ומבשר תגליתו לאמו הנוטפת זיעה מתוך כתמיה החומים. ראי אמא איזה בן לך. אמ-נון. רגלי שזופות, שריריות, סנדלי-רצועות על כפותי. העביר ידיו על שוקיו ודמה לחוּש שערות מסתלסלות. מקל הקפא”פ בידו היה קל כנוצה. אם יבואו שני הגרמנים שבעטו באבא, יחבוט בהם בקדקדיהם עד שמגפיהם ישרו מרגליהם השחורות. סנדלים טובים ממגפיים. ומקל טוב מאקדח. חבל הקפיצה בידו. והוֹפּ והוֹפּ, כושר אחת, כושר שתיים. אינך מכירה אותי, אמא? הנה אני חיים אוּנהיים. כושר שלוש כושר ארבע. אני ח-יים אמ-נון. אמ-נון. גם את השתנית. מאוד השתנית.

חיימק פקח את עיניו, ושמע את שץ מדבר אל היולדת: “היודעת אַת איזה מעשה גדול עשית, מרגריטה?” בקולו עמדה תחינה, “בלב ים. על אפם ועל חמתם של הבריטים. ילדת בן באניה הנרדפת בידי הצי של האימפריה הבריטית הגדולה. אניה בלתי חוקית…”

“ובן בלתי חוקי,” לחשה מרגריטה ושבה ועצמה את עיניה.

שץ לא יניח לה הפעם. לא הפעם. ראה אותה מתרוממת, כשהיא נתמכת על כפות ידיה הלבנות. השמיכה, שגלשה מחזה, גילתה שד לבן ומוצק, שפטמתו זקוּפה, וחריצים של דם חרוּתים בה. רצועות הדם הסיחו דעתו מעיקרי נאומו התוסס בקרבו. זרם של כּאֵב חלף בקמטי פניה כשתחבה פטמתה לפי התינוק.

“הפליטה שנמלטה מציפרני המוות במחנות הריכוז מקימה דור חדש של יהודים על אדמת המולדת,” המשיך מוכנית, בהביטו אל נקודה סמויה בזווית התקרה, “האֵם היהודיה הנצחית, המקיימת את זרע אברהם. סמל לעמנו הנרדף על צוואר…”

“אין חלב,” אמרה מרגריטה בצער, בהביטה אל הידיים הזעירות, המעסות שׁדה, בבקשן להזרים לפּה התובעני מזון.

שץ נשתתק. כולו נתון היה בפעילותו הנמרצת של התינוק. דבריו נשמעו באזניו תפלים לעוּמת הגוף הקטן, המפרכּס.

“מתוך כוונה ילדתי אוֹתו כאן,” הטיחה מרגריטה במרירות. ידה תמכה דדה, בהפקירה אותו כולו לפיו ולאצבעותיו הזעירות של התינוק. אצבעותיה סייעו לבנה בעסיה, ושיניה החריקו מכאב, “קודם קדושה מעוּנה של עם ישראל במחנה ריכוז ועתה סמל. ובכן, לדעתך ילדתי סמל.”

התינוק חדל לרגע ממאמציו, כחש שינוי בפטמה שבפיו, שחל עם דיבורה של אמו.

“כמובן,” המשיכה לאחר שהייה קלה, “בין אנשים הנרדפים על ידי החוק, באניה בלתי חוקית, פה המקום המתאים ביותר ללדת ילד בלתי חוקי.”

שץ נשא את עיניו מופתע. היא חייכה אליו רפויות. בדחילו ורחימו תמך גבּה עד ששכבה. בזהירות נטל את התינוק והניחו לצידה, בתוחבו קצה של סדין לפיו השוקק בתאווה. עתה נשאר רכון בשפיפותו, ידיו ממוֹללות קצה של סדין כפיו של התינוק חסר השיניים. ביקש ללכת. אולם עיני האשה התובעניות ריתקוהו. “לאמיתו של דבר לא איכפת לי אם שמו של הילד לא יהיה זיגפריד,” לחשה בקול מפייס, שהגיע אל אזניו של המדריך בלבד. ידיו נינוחו מעיסוקן, “זיגפריד היה חייל בצבא הבריטי. בגרמניה פגשתיו. ליד ברלין. לשם הגעתי עם השחרור. היו לו סוכר וחלב משוּמר בקופסאות פח עגולות, ואני הייתי רעבה. היה לו חדר לשנינו. אמר ששׂונא צבא, ומלחמה, ויהודים. מפני שהיהודים הביאו את המלחמה, כך אמרו לו בליברפול עירו. לא סיפרתי לו מוצאי, היה לו סוכר…,” נשתתקה לרגע כמצפה לנזיפה, “שפמו של זיגפריד היה צהוב ודוקר. והיה מסתרק עם פסוֹקת באמצע. פניו היו פּחוּסים… אחר-כך הועבר עם יחידתו לאי-שם. לא רצה לגלות. רק כשנפרדנו אמר שחברו מליברפול צדק. עתה שולחים אותו עם גדודו לפלסטינה. תמיד אשמים היהודים. אני נוסעת בעקבותיו. אולי יימצא האב,” לפתע הגבירה קולה וקראה בצחוק של בכי, “עודכם מתענינים בבני?”

שץ חש מחנק בגרונו. מיהר ופיתח עניבתו, שנתלתה ברישול, פתח את פיו כמבקש לומר דבר, אך סגרו וליסתו נתלתה על חזהו כעניבתו.

פרק שלישי    🔗

א

אוֹת האזעקה, שהושמע על הסיפון בהתריעו מפני התקרבות מטוסים בריטיים, מצא את אמנון עדיין משוטט בפרוזדור הארוך. משעזב את תאה של מרגריטה לא נזדרז לעלות. בוש היה בבריחתו. העמיד פנים כנתון בחיפוש אחרי אבידה, וקרביו שיוועו לאזעקה שתעלנו. הפליטים היו מצטדדים מפניו כמפני יצור מופלא כל-יכול. ככל שהיו קרבים אל חופי הארץ היו מרבים לתלות בו עיניהם. אמנון שח תחת הבטחונות שתלו בו. אף על פי כן לא יכזיבם. אפשר ששץ מפקפק בכושרו. אבל ד"ר אַייזנר יודע שאני אכניסם לארץ. תבורך יהודה על שידעת מתי להכות בפעמון האזעקה, הירהר אמנון בפסוק משירת דבורה, עם שהוא גומא שניים-שניים משלבי הסולם. סגינו נשל מעל גופו כעורו המיותר של נחש, והוא היה נכון לפעולה.

יהודה פגשו ליד הפתח, כשהוא מצביע בגאווה על דגל פנאמה המתנופף בעליזות. היה גאה בדגל כתינוק על סוכריה שזכה בה במירמה.

“מלאכה טובה, יהודה,” קרא אמנון.

יהודה נפטר ממנו כדי להשגיח על אחרוני המעפילים היורדים לבטן הספינה. אמנון שיפשף ידיו זו בזו. דומה שהמשחק האמיתי התחיל זה עתה. הוא הורה לרב-החובל לשנות כיוון, ולהפנות את החרטום מצרימה. אם יעלה בידו להוֹנות את הבריטים עד החשכה, הרי בלילה כבר לא ימצאוהו. עתה הם חמישה-עשר מילין מן החוף. בלילה יגיע לסביבות הרצליה, ליד איזור גימל. נחום כבר יודע. נחום עם החברה מצפים להם. התכנית פשוטה. אמנון העביר לנגד עיניו בפעם המי-יודע-כמה את פרטי התכנית. באורות כּבויים ננעצת הספינה בחוף. עולה על השׂרטון. אמנון מאותת בפנס החשמלי. מוריד סירה עם חבל. והם נוהרים משם לקבלו. נחום הביא עמו צי של משׂאיות. יגאל הג’ינג’י בא עם ה“סופּרווייט” החדש של עין-השרון. ואנחנו נוסעים אכספרס טירת-קורנה–עין-השרון. עם קלארה? בלי קלארה. עם קלארה? מיכל יודעת על בואנו. כמה זמן לא התראינו, מיכלי? אולי יושבת עם יגאל בתא. עדיין אינה יושבת. עוד לא נסעו. בלילה ייצאו את שערי המשק. השער יחליק על גלגליו כמו בימי יעל, וידו של יגאל תהיה במיכל. ידו האחת אוחזת בהגה וידו האחת… נתחייך לפסוקו וחש צביטה בלב. עיניו נהוּ אחר שני המטוסים, המתגמדים ומפליגים מערבה. ריחה של מיכל בא באפו כריח החוף הזהוֹב, הנודף מלח של ים. אסור היה לך לרמות את קלארה. אתה חייב להביא את קלארה לעין-השרון. בדרך לשם יושיב את קלארה בתא-הנהג. ליד יגאל יושיבה. ומיכל תעלה עמנו. למעלה. בין העולים. אנחנו נעמוד לפנים. ליד סולם המשאית. כדי להסתיר את הרוח. נגן עליה, מיכל. נחסום את הרוח בגופנו, מיכל. וקלארה…

“בירה השגת?” שמע לפתע קול.

“בירה?” השפיל אמנון את עיניו, ואזניו עודן כרויות אל זימזום המטוסים. כיוון שהשגיח ברופא חזר במבוכה, “בירה?”

“בירה, כן, בי-רה,” חזר בזעף.

“הערב,” הבטיחו אמנון בהדגישו הבטחתו במנוד ראש.

“הערב?”

“הלילה. יגאל יביא.”

“איזה יגאל?”

“יגאל מעין-השרון,” קרץ לו קריצה רבת משמעות.

“כלומר, הלילה נהיה כבר שם?”

אמנון עשה תנועת ביטול בכתיפיו, כאילו דבר מובן מאליו הוא.

“אמרתי שביום השביעי זה מוכרח לבוא. הנה זה מאחורי כתלנו. מציץ מן החרכים. אי-אפשר יותר משישה ימים. וביום השביעי מנוחה.”

“כתוב בתנ”ך," עודדו אמנון, ובלבד להסיחו מענין הבירה. “בשיר-השירים, גם בבראשית, פרק… לא חשוב,” עיניו עקבו בדריכות אחרי שתי הנקודות השחורות שאינן נעלמות באופק הים.

“ואת מרגריטה יביאו לקופת-חולים?”

“יגאל,” הבטיחו אמנון ועיניו בשמיים.

“איזה יגאל?”

“יגאל מעין-השרון.”

“אה,” הגה הרופא כיורד לסוף דעתו.

“בתא-הנהג היא תשב עם התינוק,” ציחקק אמנון.

“היא חייבת לשכב,” משך הרופא בשרוולו של אמנון, מנסה להסב את עיני השליח אליו.

“ב”סופרווייט" החדש," לא היפנה אליו אמנון פניו.

“קלארה תוכל לעזור לה,” נסחף הרופא עם דברי השליח, “היא מטפלת בתינוק כאילו הוא המשיח.”

“ודאי, בתא,” אמר אמנון, ומחה בגב כף ידו את עיניו שנתלחלחו מהתבוננות בגלגל השמש הגוֹוע, והמוכתם בשתי נקודות חשודות, “משיח בן-דויד.”

“היא אומרת יזוס.” ניסה הרופא ללחוש באוזנו, אלא שזקנקנו הגיע רק לכתיפו של השליח.

“יזוס,” אמר אמנון, וראה באימה כיצד הנקודות השחורות מתעצמות שוב ורעמן זועם וגובר…

“יביא גאולה,” פתח הרופא, ולא סיים, כי אמנון שיטחו בדחיפת כתף על קרשי הסיפון ובעצמו נפל לצידו, כשחוטמיהם נוברים בלווחים.

צל שחור נפרש מעליהם ברעם מנועים אדיר, כעומד לשאוב לתוך-תוכו את הספינה כולה. הספינה ניטלטלה, כמנסה להינתק מן הים ולהינשא עם ציפרי הברזל.

“אנחנו אנית סוחרים,” קרץ אמנון אל הרופא משהתרוממו וניערו בגדיהם, “מפנאמה, מפליגים למצרים. מובילים גרוטאות,” הושיט ידו אל ערימת קופסאות השימורים, “פח משומש לכור ההיתוך.”

“אתם הבחורים מארץ-הקודש ודאי תצליחו,” פתח הרופא כמזמן עצמו לנאום בזכותם של אֵלה, עם שהוא בודק זגוגיות משקפיו.

אז ראה אמנון תרניהן של שלוש המשחתות. מצפון היו קרבות ומגלות לאיטן גופיהן האפורים, הפלדיים, וזנבותיהן מקציפים את הים בחמת זעם. ככרישים הן נעו אחר הספינה, אילמות, מאיימות, שומרות על רווח קבוע בינן לבין טרפּן. לפתע נשתכחו מליבו של אמנון הרופא, ונחום, והיותו מפקד. הזעם חילחל בו מליבו, מקצות שיניו, גאה ושטף את כל-כולו, ללא שיור. עד קצות אבריו נגע, וביקש לפרוץ וליטרוף. הוא לא זכר כיצד הגיע לירכתיים תלוי בין שמיים לים. פיו היה פולט בשכחה עצמית, תוך נפנוף אגרופים: “אנחנו אנית-סוחרים! גרוטאות מובילים? מבינים?! פחים חלודים! הסתלקו מפה. ערוות אמכם! עכברים מחורבנים! תנים עלובים! זנבות של שועלים! בואו! קירבו! פחדנים עלובים! כרישים פחדנים! הכנו לכם ארוחת-ערב! קופסאות שימורים! בואו, תטעמו! שתקנים עלובים!…”

אמנון פנה לאחוריו, חטף קופסא ריקה והטילה מלוא תנופתו לעבר המשחתות המרוחקות. כדרך שלמד להטיל משקלות באַ"ש יום הטילה.

“אמנון,” שמע שמו סמוך לאוזנו.

נפנה מלוא גופו הזועם, ויהודה ראה קצף בזוויות שפתיו, כאילו טבלן השליח בגלי-הים.

“מה יש?!” שאל בצעקה. הכיר את יהודה ונשתפל על הקרשים, “הכל אבוד.”

“לא הכל, אמנון,” חזר יהודה על השם כּחש הנאה בהגייתו.

אמנון מחה את פניו בשרוולו. מסנטרו, דרך פיו, וחטמו, ועיניו, ומצחו – מחאם. ויהודה השפיל את עיניו.

“הם צועקים,” לחש יהודה, “יראים מן האווירונים.”

“חזור לעמדתך,” שב אמנון אל קולו הרגיל והתרומם.

אולם כבר איחר את המועד. חנה פרצה ראשונה את מחסום הסדרנים, ובזריזות, שלא לפי הרגלה, טיפסה למעלה. “אתה,” התנפלה באגרופיה על אמנון, “אתה לא אמרת שיפציצו אותנו. אמרת שלארץ-ישראל נגיע בלי בעיות. רק נדע להשתמש במקל קפא”פ. ונדע לקפוץ על חבל. ונדע איפה חיפה ותל-אביב ועין-השרון. לא אמרת שיבואו אווירונים עם פצצות," היתה מטיחה בו אגרופיה.

אמנון לא ניסה להתגונן. ידיו היו תלויות לצידיו ברפיון וחזהו קולט בהנאה הטחות אגרופיה. לא הבין שפתה. רק את שמות המקומות הבין.

“הם לא יכולים להפציץ את מרגריטה והתינוק,” קראה שולה, כשהיא מושכת בידה את גורפינקל נענוד סרט כחול של סדרן, “מעפיל אלמוני תינוק קטן,” דיברה אל אמנון ואל גורפינקל לסירוגין, למען יתרגם ארושה דבריה, “מעפיל אלמוני לא יודע אפילו לשחות. למה לא אמרת שאסור ללדת בספינה, למה לא אמרת שאסור לתת לו שם משלנו, שלי ושל גורפינקל, למה לא אמרת שיבואו מפציצים?”

גורפינקל היה מושך ומרחיק את שולה. “שיתקי שוליק, שיתקי. אל תדברי עוד,” היה מצווה ומתחנן.

“רוצחים!” נזדעקה אשה אחת, מאותן שהיו שתוקות במשך רוב ימוֹת ההפלגה. עתה אחזה בידו של בנה וניסתה להבקיע אל אמנון.

“די סבלנו!” נתרומם אגרוף קמוּץ סמוך לפניו של השליח. “רוצים שנמוּת כאן!” נדחקה אשה פרועת שיער, ילדתה על זרועה, ועיניה זולגות דמעות.

“גרמני!”

“רוצח!” היה מתמלא הסיפון צריחות ובני-אדם, שזחלו ועלו מכל הפתחים.

“רוצים בחזרה!”

“לא נשארנו בחיים שם כדי למוּת כּאן!”

יהודה, גורפינקל, ציגלמן, קלארה, מינה, ואחרים מבני קבוצת קוֹרנה הקיפו את אמנון בטבעת של גופות, ולא הניחו לאיש ליקרב אליו.

“חברים,” נשמע לפתע קולו של שץ במגאפון, “חברים,” שׁנה וחזר בכל השפות שהכיר, “שקט. אבקש שקט…”

לאיטו דיבר, כמשוחח עם מרגריטה השוכבת למטה. כמנסה להרגיע את בנה שפיו פוצע גופה בשפתיו השוקקות. וכשישבו המעפילים על הסיפון קבוצות קבוצות כמימים ימימה דיבר אליהם כאל חבריו ביער, לפני היציאה לקרב. הוא לא חדל עד שחש עיניים בורקות לקראתו כעיני טימוֹשה, ועד שראה ידיים מגוּידות מושטות אל ערימת הגרוּטאות. וכשחדל, כבר דלקו הפנסים על תרני המשחתות כאוֹתוֹת בשמיים.

ב

כל אותו לילה דלקו האורות בשמיים וכל אותו לילה התכוננו העולים לקרב. הנשים והילדים נצטוו לרדת למטה, ואילו הצעירים המאורגנים בקבוצות קרב, היו מבצרים את הספינה ואוספים שברי בקבוקים וקופסאות-פּח להגנה מפני הפּוֹלשים. אמנון היה עומד ליד רב-החובל ומתמרן עם הספינה בנסותו לחמוק מאורותיהן של המשחתות, אך הללו לא הירפו מטרפן. אמנון ציווה להאֵט את מהלך הספינה, אך עם זאת להשאיר את הדוודים מלאי-קיטור. ברידתו מתא-הניווט, לאחר שמסר את הוראותיו האחרונות, עדיין קיווה אי-כה לפגוש הלילה את נחום, אפשר עם שחר תהיה שם גם מיכל. והעולים ייווכחו לדעת, כי לא למוות הביאם כי אם לחיים חדשים. היכן קרא פסוק זה? איך התנפלו עלי. כאילו לא לארץ-ישראל אני מביאם. כאילו יש להם ברירה. לא אני הזמנתי את האווירונים. אינם יודעים שהאנגלים ג’נטלמנים. הם לא יפציצו פליטים חסרי מגן. רק לוכדים אותם כחיות טרף, ומביאים למחנות ריכוז חדשים, לא של גרמנים, של ג’נטלמנים. אף על פי כן צריך להילחם. נחום אמר שחייבים להוכיח קבל עולם, כי לא נשלים עם הספר הלבן. תשע מאות פליטים, נשים, ילדים, נערים, זקנים ועוד יולדת, מול שלוש משחתות גדושות חיילי פלישה. מוכרחים להילחם. למה דווקא הם, נחום?

קלארה ציפתה לו על הסיפון, רגליה נטועות בין ערוגות של קופסאות שימורים ומטליות. ניסה לחמוק מפניה, אולם המדרגות החורקות תחת מידרך כפּות רגליו הסגירוהו. ושמא מחשבותיו הקודחות בראשו הן שהסגירוּהו.

“מרגריטה,” לחשה קלארה, בבקשה לעכבו, “מרגישה לא טוב.”

“יש רופא,” ניסה לחמוק, אף על פי שידע, כי לשווא טירחתו, “אני צריך להכין את האניה.”

“האניה כבר מתכוננת בלי אמנון,” אמרה קלארה, והרכינה אליו גווה מעבר לפחיות המנגנות עם הרוח.

“בואי, קלאריק,” אחז לפתע מרפקה, “בואי ואסביר לך הכל.”

“אבל בעברית קלה,” היתרתה בו, והעבירה את מקל הקפא"פ מיד ימין לשמאלה.

“למה לך מקל?” שאַל בליגלוג, והיה מובילה לירכתים.

“נגד האויב,” השיבה בנימת קולו, “כולם מתכוננים,” רמזה על יהודה, שהיה מסביר לגורפינקל כיצד להכות בגרזן על גשר הפולשים. בשתי מכות צריך לפגוע בגשר, בטרם יספיק האויב לעבור אלינו.

“יהודה יהיה בסדר,” קבע אמנון בביטחון.

“יהודה גם עכשיו בסדר,” ולאחר הפסקה, עם שהיו מתבוננים בגלי-הים השחורים, הנהדפים מדפני הספינה, הוסיפה, “אתה לא טוב, אמנון, לא…”

“אל תאמרי כך,” התחנן בזכרו את יעל, “אמרי מנוול אמנון. אמרי אתה אינך מבין אותי, רק אל תאמרי אתה לא טוב.”

“למה אתה סגור כל הימים עם השינל הזה,” העבירה ידה על כתף סגינו.

“קר,” אמר, וצימצם סגינו סביב גופו, “בּר-ר-ר,” ביקש לשכנעה בהברת קוֹר.

“למה…,” פתחה שוב בשאלה, אולם אמנון נכנס לדבריה: “חוקרת למה למה כאילו אַת כיפה אדומה ואני הזאב.”

“כשהייתי קטנה,” פתחה לאיטה, “קטנה קטנטנה, הביא אותי הזאב למנזר. ואני פחדתי נורא. היו לו אוזניים. כמו עצים. הלואי והיית זאב ואני כיפה אדומה,” סיימה בחתף.

אמנון מבקש היה לפייסה. חש באַשמה היורדת על כתיפיו ורובצת שם מלוא אוכפה. רוצה היה לפייסה, על כי ריחה של מיכל בא באפּו עם רוח הים הנשוּב מפרדסי עין-השרון, ועל שעם שחר תהא חייבת להילחם נגד הבריטים, ועל שתנוצח בפצצות גז מדמיע ובסילוני מים, עוד בטרם יהיה סיפק בידה להניף את מקלה.

“כשנגיע לארץ הכל ישתנה. יהיה טוב.”

“אני תמיד אהיה כיפה אדומה,” נתפרצה קלארה, “כיפה אדומה ארוּרה לבושה בגדים אדוּמים.”

יהודה היה מסביר לגורפינקל, שככל שהידית ארוכה כן חזקה המכה. “אחוז בקצה הידית, הרם מצד ימינך לאחור, לא מלפנים, התכופף מעט לאחור ו…”. אמנון הבחין בתנועתו של יהודה, המנחית גרזנו מלוא עצמתו, כדרך שעשה לו בטירת קורנה.

“היזהר לא לפגוע בחייל,” הזהירו אמנוֹן ממקום עמידתו. “אפילו הוא בריטי. הם רק מחכים לזאת. כדי לפתוח באש.”

קלארה לפתה לפתע את המקל, עד כי העץ ננעץ בכפּתה. “סלחי לי, קלאריק,” הצטדק אמנון, “אני תמיד בתפקיד. מוכרח להזהיר אותו. חושב שעסק לו עם גרמנים. אני…”

“אתה האחראי על כולם,” אמרה קלארה חרש, “על כולנו,” היתה ממלמלת ומתרחקת אל פּתח הסיפון.

אורות המשחתות קרצו קריצות של לעג.

בחצות ירד גורפינקל לשאול בשלום מעפיל אלמוני ולחטוף תנומה בטרם יאיר השחר. יהודה נותר לבדו וגרזנו עמו. מינה עמדה מנגד ולא קרבו זה אל זו. מרחוק, מעבר מזה של הסיפון, היתה מתחננת לפניו באֵלם-קול לבל יסכן את עצמו יתר על המידה. מפני שהיא זקוקה לו בארץ-ישראל. מפני שהיצור המתהווה בבטנה ישאל עליו, מפני שיהודה כבר היה במלחמה ועתה שילחמו אחרים. שילחמו אמנון וחבריו מן הפלמ"ח, ומן הקיבוץ. ולמה דווקא אותך שמו במקום המסוכן, שאלה מינה, וידעה שיהודה מוכרח לעמוד שם. ולא ידעה מדוע.

יהודה היה מהלך בפסיעות כבדות הלוך ושוב כשגרזנו נגרר אחריו. מדי פעם היה לופת ידיתו ובתנופת פתע חותך את הליל בלהב הפלדה. חיימק היה יושב שפוף, כמטחווי הושטת יד אל מנעליו המסומרות והמחותלות של יהודה. ירא היה לנוע. עד שהעז ולחש “יהודה”.

“מי שם?” שאַל יהודה באיום. משהבחין בחיימק זימנו אליו, “קרב הנה פרחח. בוא.”

חיימק נזדחל על ארבעתיו, ובדחילו העביר ציפורן אגודלו על להב הגרזן. “חד,” אמר בהתפעלות.

“אלא מה חשבת?”

“האין הוא חד מדי?” נשמע לפתע קולה של מינה, ואצבעותיה הדקות והחיוורות נצנצו לרגע על גבי הלהב.

“אין לך גרזן שהוא חד מדי נגד אויב,” פתח יהודה, והוסיף ללא שינוי בקולו, “את צריכה להיות למטה, לישון.”

“אמנון אומר שהם לא כל-כך אויבים,” ביקשה מינה, “לא כל-כך כמו הגרמנים. הם…”

“אויב הוא אויב,” חתך לה יהודה פסוקו.

“אבל…”

“אני מבקש לבוא לביתי, נכון? והם מונעים זאת ממני, נכון? אולי מתוך ידידות הם עושים זאת?”

“יהודה צודק,” השמיע חיימק דעתו, “אמנון אמר שרק נגיע לשם…”

“עודך קטן, חיימק,” התחננה מינה.

“רק בשלוש שנים, מינה.”

“קטן.”

“רק בשלוש… יהודה ואני נילחם בהם. גם גורפינקל. ושץ. וקלארה. וכולנו.”

“אמנון אומר שהם רבים,” אמרה מינה בזעף, “והם מחפשים הזדמנות לירות בנו. להמית אותנו. אותך, יהודה, אותי… לא כדאי.”

“מינה,” אמר יהודה לאיטו, “הפעם הזאת אהלום בכל כוחי, ולו פעם אחת,” החריק בשיניו, “אחר-כך לא איכפת לי מה יקרה.”

“לך לא אכפת. אף פעם לא איכפת לכם. חושבים רק על עצמכם.” “אַת יראה,” אמר חיימק, “אבל יהודה אינו ירא. ולא אני. נכון, שאינך ירא?”

“אני? כן, ירא,” החליק יהודה אצבעותיו על ידית הגרזן המגולפת.

חיימק ישב נבוך, כאילו סטרוהו על לחייו. נדמה היה לו כי יהודה מהתל בו. הפטיר בזעף: “אם פחדן אתה, רד למטה ושכב לישון ליד מעפיל אלמוני,” התרומם, משך מכנסיו שגלשו למטה מטבורו, ובהתרחקו היה מטביע רגליו בעוז על פני הסיפון.

“הייתי רוצה לבקר אצל אמנון בעין-השרון,” ניסה יהודה להפר את השתיקה, “אמנון סיפר, שהדרך כולה עוברת בפרדסים, ואפשר לאכול תפוזים עד שהבטן תתפוצץ,” צחק צחוק מאולץ וטפח על כריסו, “מה דעתך, מינה, לאכול תפוזים עד שהבטן תתפוצץ. אפילו לפני המלחמה לא טעמתי טעמו של תפוז,” היה מתחנן בקולו לדובבה, “רק קליפה, בתוך ריבה. ממשלוח המנות של פורים. וכאן לאכול עד שהבטן תתפוצץ…”

“אפשר לאכול גם קצת פחות,” נענתה לו מינה, “לבטן תפקידים נוספים מאשר להתפוצץ מתפוזים.”

“אמנון סיפר,” התלהב יהודה מקולה, ולא שעה לדבריה, “שאם באים מן הים והולכים ברגל לעין-השרון חוצים בית-קברות נטוע גם הוא תפוזים. ויש שם משוּגע אחד, פוגל שמו, השומר על התפוזים של יעל. שניהם קבורים שם. מה דעתך על הרעיון להיקבר תחת התפוזים. שנינו. אַת ואני.”

“מה דעתך לטפס על עצי תפוזים, ולאכול מהם עד שהבטן תתפוצץ?” שאלה מינה בעצב, “אתה ואני.”

יהודה נשתתק, ומינה הניחה ראשה על כתיפו. ידית הגרזן גלשה מידיו, ואצבעותיו שיחקו בשערה של מינה.

ג

חיימק התעורר מחבטות שספג בראשו ובכתיפו. תנועה פתאומית של הספינה טילטלתו אל הדופן. התרומם בבהלה, אולם חבטה נוספת מתיקרת הדרגש שמעליו הזכירתו מקומו. העביר בזהירות ידיו על אבריו החבולים, והעמיד את אצבעותיו כנגד עיניו. דם לא היה עליהן. נתמלא כעס על אמנון. אמנון הבטיחו בשבועה, כי לפני עלות השחר הם לא יתקיפו, והנה הם תקפו והוא ישן. אפשר שאמנון הוליכו שולל. לא רצה בו למעלה. אף בטירת קורנה היה מתבונן בו ברחמים ולוחש: ואתה היחידי שנותרת מכל בני-משפתחתך? וחיימק היה משיב בגאוה: יחידי, ומוסיף בהשפלת הקול: סבתא בצ’ארניסטוק, חנה’לה באיי-איוואן, אבא ואמא בטאשקנט. אמנון אינו רוצה בו מול פני המלחמה. חיימק חש עצמו מרומה ומושפל. במהירות שילשל את רגליו ומשך אחריהן את גופו למטה. שקט מוזר עמד בפרוזדור. הדרגשים התבוננו בו בלועות פעורים. רגליים ממורטטות וראשים פרועים לא הציצו בו מתוך הכהיון, וקולות לא נשמעו. נחילים אלה בני שבע הקומות, שתדיר נשמע מתוכם זימזום עמלני של קולות בכי, וצחוק, וגערות, ולחש רדום, כל אותם קולות שנסכו בטחון, נאלמו עתה. נשמעו רק אנחות עמומות של לווחי הספינה. האימה זחלה על גבו בגבישי זיעה קרים. הדממה העלתה סמרורים בעורו. דומה שאף הלווחים כבר חדלו להאנח. אפילו המכונות דוממות. אותו דיבור חדגוני, שנתלווה להן במשך שבעת הימים ללא הפסק, נשתתק אף הוא. בשעות של סערה היה אמנון מעביר יד לוטפת על פני הארובה המפחפחת, ומבטיח, שכל עוד זו חמה, בטוחים אנו כמו בעין-השרון. הלוחות שבו ובכו חרש. הגלים לקלקו את פצעי-העץ במי-מליחותם.

חיימק כיוון רגליו אל הסולם. ערבוביה עמדה בפרוזדור. שברי לוחות וילקוטי גב של המעפילים, תרמילים פרומים ומזוודות מבוקעות כקרביים שסועים חסמו את דרכו. היה מדלג עליהם בדחילו, נזהר שלא לפגוע בפצעים הפעורים, עד שאחז במעקה הסולם.

באור השחר החיוור עמד פנים-אל-פנים מול חרטומה של אניה מבורזלת המזנקת הישר עליו. גבוהה היתה ועצומת מידות, ושני עגניה נשתלשלו לצידיה כזרועות של מפלצת ענקית. חיימק עצם את עיניו, וציפה למכה שתונחת. עוד הספיק להצטער על כי לא ראה כלל את האנגלים, ולא נלחם בהם. עתה ימות סתם כך, ויתגולל כאותם ילקוטים פרומים בבטן האניה. הוא חש בזעזוע, שניבע כמעומק ביטנו. אולם נשאר עומד במקומו. רק הספינה החלה נוטה לאיטה על צידה כאילו ספגה מכה בכרסה, ועתה מתפתלת במכאוביה. אחר כך שבה והתישרה. החרטום המפלצתי נסוג בשצף גלים מקציפים ובנהם מנועים מיבב.

קולו של אמנון המדבר מתך המגאפון גבר על רעם הגלים. הוא הסביר, כי ניסה לפרוץ אל החוף. אמר, כי עומדים הם שלושה קילומטר בלבד מתל-אביב. ניסה להעלות את הספינה על שרטון, אולם המשחתות הבריטיות חסמו את הדרך. בקרוב יתפזר הערפל, הוסיף ודיבר, ותוכלו לראות את החול הזהוב של תל-אביב. “הקשיבו! הקשיבו!” נשמע לפתע קול חזק, בטוח, שהיה חוזר ומתריע.

מתוך רמקול הבקיע הקול, והוא גובר על זה של אמנון. העולים היפנו מבטיהם אל הים. גם קבוצות הקרב, הפזורות סביב תא הניווט ומסביב למעקה הספינה, זקפו ראשיהן. אף חיימק הפשיל ראשו כדי לגלות את מקור הקול. הוא הבחין ברמקולים גדלי מידות כאפרכסות של מיפלצת התלויים בראש התורן של אנית הקרב. ציבעם היה כחלחל כאניה כולה, על שלבי הרדאר שלה, המזדקר כסולם לשמיים, על סיפוניה ודפנותיה. ברזליותה דקרה את העיניים בראשי ברגיה הפחוסים, המפרזלים את הדפנות. בין ריווחי הקול שמע משק המים, הלוקקים בהכנעה את אנית המשחית. “הניחו לתפוס את ספינתכם בשקט,” דיבר הקול החדגוֹני, הבוטח בעצמו, המצווה, “אל תתנגדו, כי אין לכם סיכוי להצליח. הוטל עלי לאסור אתכם ולהביאכם לחיפה. היו נבונים וייטב לכם, ויעבירוכם למחנות קפריסין בשקט. מוטב שתיכנעו מרצון, ולא – ייאלצו אנשי לכבוש את האניה בכוח.”

מישהו פתח בשירת “התקוה”, ועד מהרה הצטרפו אליו קולות רבים. תחילה שרו בשקט, כמפזמים לעצמם, כמערסלים את עצמם בעריסות ילדותם. הספינה נענתה לשירת הערשׂ, והיתה מערסלת את האנשים המגודלים האלה, המנסים לפרוץ בעיניהם את ערפילי השחר המסתירים את חוף הארץ. משנצטרפו לשירה קולותיהם של הנשים והילדים שמתחת לסיפון, גאתה הזמרה והפכה לקריאת קרב מלווה ברד של קופסאות פח. הקופסאות התנודדו בחוסר בטחון על גלי המים, עד שנתכרבלו בגלים לרגלי המשחתת.

נזכר חיימק במעפיל אלמוני, והיה מבקש להרגיע אותו ואת אמו. אפשר שמעפיל שומע שירתם ויודע שינצחו, שהרי החוף קרוב, מעבר לערפילים, ובעמדת הקרב החשובה ביותר ניצב יהודה וגרזן בידו. ועוד אחד עם גרזן עומד שם, שניהם יקצצו בגשר הפולשים. לא יספר לתינוק, שגורפינקל הוא השומר השני, פן יתגנב הספק בליבו. מעפיל אלמוני חייב להיות רגוע, כדי שיוכל לשתות הרבה חלב, ויהיה חזק, ויחזיק מעמד עד הסוף. אפילו ינחלו מפלה פה, מול חוף תל-אביב, עוד יילחמו בחיפה, וכל הישוב היהודי יבוא לעזרתם. כך הבטיח אמנון. גם כל הפלמ"ח, זרק אל חיימק ברוחב לב, בתוספת למנה העיקרית.

אמנון פתח בתחזקנה ידי כל אחינו. חבל שאין אמנון מכיר את שיר הפרטיזאנים. אילו היה פותח באל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, היו מתגברים על הבריטים. בעזרת הקצב. עתה עוזרים לאמנון קולות בודדים בלבד. חיימק ראה בד לבן מאחורי גבו של אמנון, ועליו כתוב באותיות שחורות בעברית ובאנגלית: “ספינת ההגנה – המעפיל.” ראשו של אמנון נזדקר בקצה הכתובת כמציב נקודה. אלא שהנקודה היתה רופפת, מחמת נענועי ראשו לקצב השיר. הבד הלבן, והדגל הכחול-לבן, שהוחלף בזה של פנאמה, דמוּ לקישוטי חג, וחיימק זכר את קרונו עטור הפרחים בשובו מטאשקנט לפולין. אף עתה התקשטו המעפילים בבגדי שבּתם. אפשר שעוד מעט יפצחו פיהם בזמירות שבת. לולי מרכזה של הספינה שנחבט ונכפף, דומה היה, כי לא לקרב ערוכים הם, כי אם לקבל פני חופי הארץ. אפילו שתי המשחתות שמימין חדלו לאיים, ואילו השלישית, הנוגחת, התרחקה כמתבישת במעשיה.

חיימק נעצר ליד יהודה, שלא גרע עינו מן הים. אחת המשחתות ניתקה מחברתה, ובהתוותה איגוף עמוק החלה מתמרנת לעבר הספינה. קבוצת חיילים התגודדו על הסיפון הרחב. אַט לאט הפכו החיילים לריבועים מוצקים, כריבועי הגרמנים בעירו. רק קובעיהם של אלה לבנים. אל גב מדיהם הכחולים והמגוהצים צמודות קופסאות של מסכות גאז. בימינם אחזו אַלות ארוכות ובשמאלם מגינים. המשחתת קרבה במהירות, כאינה חוששת מפני התנגשות, ופניהם הגלויים והחיוורים של החיילים27 נראו היטב על רקע מדיהם. גשר של עץ היה שט לפניהם, מורם מעל לסיפון, נכון לנחות על ראשי העולים. לאיטו החל הגשר מתנמך, כספורטאי המנמיך גווֹ בעזרת שרירי ידיו. יהודה היה מעביר כובד גופו מרגל אל רגל, ועיניו מתרוצצות מן הגשר אל הגרזן המוסתר לרגליו. הגשר כבר נתלה מעל ראשיהם, עד כי ניתן היה לחוש עקתו, אולם משנתברר לפולשים, כי סיפון הספינה נמוך מכפי שחישבו – שב הגשר ונסוג. הקופסאות שהוטלו על סיפון המשחתת נישאו עם הרוח ושברי הבקבוקים נהדפו על ידי חומת מגיני הזרוע של החיילים.

“הפלאנקס של בווין הגדול נסוגים!” נשמעה קריאה, והדים של צחוק פשטו בספינה.

המשחתת קרבה שנית, והגשר נחת במפתיע ליד תא הניווט. יהודה וגורפינקל לא השגיחו בתמרוּן המהיר, ועד שהגיעו לאותו מקום כבר היו החיילים פורצים לעבר ההגה. בשורה צפופה היו מתקדמים, ואַלותיהם נוחתות על ראשיהם המגולים של המתגוננים, שנתלכדו סביב התא. אמנון, הוא שציווה לסגת לכאן ולהגן על התא. כל זמן שההגה בידינו עוד יש תיקווה. מקלות לא חילק להם. אמר: יש הוראה. אסור. עתה ניסו לעצור בעד שטף החבטות בזרועות מגולות, וניסו להדוף את המדים בגופם נטול המגן. אולם המכונה החובטת התקדמה ללא לאות, והמתגוננים היו נופלים באנחות רסוקות, או נסוגים באחזם גולגלותיהם וכתפיהם החבולות.

יהודה וגורפינקל היו טורחים בגרזיניהם ליד הגשר, בנסותם לנתץ את מקום החיבור. ביקשו לנתק את דרכה של התיגבורת, העלולה להגיע בגל פלישה שני. יהודה הפסיק לרגע ממלאכתו והביט לאחוריו. אז ראה את המקלות המונפים. וראה את המדים המכים. וראה את חבריו הקורסים כמו שם… שם, והגרזן בידיו, ואוֹניו בגרזינו. לפתע החשיך הסיפון, ולא ראה עוד כי אם קובעים לבנים מנצנצים המכים חבריו. נעליו קלו מסנדלים כשזינק, הניף גרזינו ומלוא אוניו הנחיתו. ערוץ של דם נסתמן על גבי הקובע הלבן. המדים נשתוחחו על הארץ. לרגע שקט הקרב. לא נשמעו, כי אם הוֹ הוֹ העולה מלמטה, מתוך המדים. אחר-כך נבח מקלע מן המשחתת, נביחה יבשה, כאילו אקראית. יהודה התכופף לאחור, וידיו נצמדו בפראות אל גבו. גרזינו נתמוטט לפני גופו.

לפתע נמצאו מקלות בידי המתגוננים. ואמנון בתווך, לבוש כאחד מהם, בנעליים כבדות ובכובע קאסקט. כדרך שלימדם אמנון בטירת קורנה היו מכים. בדבקות, ללא לאוּת, ומקלו של אמנון מנצח עליהם. לאיטם נסוגו החיילים בגוררם עמהם את פצועיהם, ובהבריחם מדרכם את גורפינקל. הגשר התרומם כשהוא חורק בשרשראותיו. רב החובל האיטלקי הראה לחיימק באיזו טבעת למשוך, כדי להשמיע את צפירת הניצחון.

ד

“סיגריה?” תחב שץ את קופסתו המוכספת תחת חוטמו של אמנון. ידו של המדריך עדיין הרעידה ממאמץ הקרב.

אמנון היה מנגב זיעתו בשרוול חולצתו. הוא נתחייך אל שץ והניע ראשו לשלילה.

“נכון. שכחתי. אינך מעשן. ואינך שותה,” הוסיף בלגלוג של טוב לב, ישב על גלגל ההצלה המרובע, ליד אמנון, תחב מקלו בין ברכיו, הצית לעצמו סיגריה ועם עשנה פלט: “חושבני, שבכל זאת נצרף את המקל אל כלי הנשק המודרניים של המאה העשרים.”

“נשק החלשים,” אמר אמנון, “ראיתי שגם אתה אינך קוטל קנים במקל,” החמיא. מבקש היה להישאר בידידות לפני בוא ההתקפה השניה.

“מה שלומו של יהודה,” שאל, אף על פי שכבר ביקר למטה, וידע מצבו האנוש של הפצוע.

“ד”ר אייזנר הבטיח שיהיה בסדר," אמר שץ מבלי לשאת את עיניו.

“הכן את האנשים. עוד מעט יתקיפו שנית.”

שץ התרחק ללא אומר למלא הוראותיו של אמנון.

אמנון ידע שיהודה לא יבריא. הרופא אמר שכדור הנתקע בעמוד השדרה, אפילו ליד חופי הארץ, הוא עסק ביש. גם שץ ידע את האמת ולא דיבר. גם קלארה ידעה, ולא אמרה כי אם בעיניה, כשהיא רכונה מעל משכבו של הפצוע. וד“ר אייזנר אמר: הכדור בעמוד השדרה. אחר-כך הביט בתינוק הבּוהה אל התקרה בעיניים פקוחות וסומות. ניכר בו בשץ שהוא איש מלחמה ותיק. אפילו ניסה לנחם אותי. בקרב יש נפגעים. הפעם יהודה. בפעם הבאה אולי אני, אתה, הוא. כולנו עלולים להיפגע. מדוע הביטה בי מינה כאילו אני פצעתי את יהודה. בעצמו אשם. היכה בגרזן כמו חוטב עצים. הוא מוכרח היה להכות. אין זו אשמתי, נחום. תחילה נהגתי כדבריך. אמרתי, רק בגשר. ולא באדם. אחרי שיהודה נפגע לא נהגתי נכון. אני יודע. אסור היה לחלק את המקלות ולהילחם בהם. צריך היה להבליג, להעמיד פנים כנלחמים. ולספוג. ולהעמיד פנים שכואב, אף-על-פי שכאב. אתה צודק, נחום. תמיד אתה צודק. לא להקריב קרבנות שווא. עכשיו תבוא ההתקפה הגדולה. אתה שותק, נחום, כמו מינה, וד”ר אייזנר. גם אתה נגדי. אין דבר, סיבוב שני כבר לא יהיה. אלך ואודיע שיניפו דגל לבן על התורן. אנחנו את חלקנו כבר תרמנו. אולי יופיעו מחר תצלומים עם כותרות: לעולם לא ניכנע. עתה רשאים לנסוע לקפריסין בלי פרץ וצווחה.

אמנון התרומם ובצעדים כבדים טיפס אל תא הניווט. האיטלקי חשוף הגוו עדיין עמד שם ליד ההגה, כשהוא סוקר בערנות את אופק היבשה, החסום בשתי אניות משחית. עיניו נחו מדי פעם בגניבה על המצפן הקבוע בעמוד שלפניו. כאילו ציפה שהמצפן יורה לו פירצה דרכה יוכל לחמוק. אמנון נטל את מוט הברזל, אשר שימש תדיר לאזעקת המשמרת, ובמכת זעם אחת ניפץ את המצפן. האיטלקי הסב את פניו הצידה. מתוך המגירות שלף אמנון דפים לבנים כתובים פנים ואחור, והיה שורפם אחד לאחד ונושם עשנם כקטורת. משסיים זינק אל ההגה ובמכה מכוונת היטב ביקע את הגלגל. האיטלקי תפס לידו של אמנון, אולם כבר אֵחר את המועד. ההגה היה מנופץ ופניו השמנים של רב-החובל, הנוטפים שמן מכונות, נשטפו בדמעות. “אל תילל לי פה כמו אשה,” נצטעק עליו אמנון, אף-על-פי שידע, כי אין האיטלקי מבין שפתו. נתקנא בדמעותיו של רב-החובל, “אתה את הכסף המחורבן שלך תקבל!” גרונו ביקש לצווח בקול של חיה פצועה, “מספיק מיללים פה בלעדיך!” הצביע לעבר ראשו והפסיע החוצה.

האיטלקי קפץ לדום, השיק זרועו הערומה אל שערו כבהצדעה, ולא חדל מגריפת חוטמו.

סביב תא הניווט שוב עמדה קבוצת צעירים, שעונים על מקלותיהם, ושץ בראשם.

“היה נכון!” פקד שץ, משהבחין באמנון היורד אל הסיפון.

“תמיד נכון!” נענו הצעירים וקמצו אגרופיהם.

אמנון חייך אל שץ, אולם לא התעכב. הוא אחז דרכו הלאה אל התורן.

“הם רוצים להילחם,” אמר שץ בגאווה וקרב בצעד מאושש אל השליח.

“ואחר-כך?” שאל אמנון, וכיוון שהבחין במבוכתו של שץ הוסיף, “אנחנו זקוקים להם בארץ.”

“פקודה מגבוה,” קרץ לו שץ בעין ערמומית, “מהי פקודתך?”

“אני,” גימגם אמנון, והציץ אל הדגל הכחול-לבן, המתנפנף לרוח השחר, כבר מוּאר בקרניים ראשונות. הבד היה משמיע קול טפיחות עליז, “אני חושב…”

סילוני מים פרצו אל הסיפון בזרמים אדירים, כשהם חובטים במעפילים, קוצרים רגליהם וממעידים גופיהם. וכבר לא היה מקום להימלט. משתי המשחתות הותזו המים. מימין ומשמאל והספינה בתווך. הסיפון מלא מים הגואים ועולים ללא הרף. המעפילים ניסו להמלט אל מתחת לספון, אך המים השיגום בכל מקום. קול צחוקם של החיילים גבר לרגע על זעקותיהם של הנפגעים. מלמעלה, מרום סיפוני המשחתות, נבע המבול, והחיילים קרבים במהירות.

“לכל השדים והרוחות,” היה שץ צוֹוח תוך מרוצתו אל פקודיו, כשהוא מחליק ומתרומם לסירוגין, “מה הם חושבים שם? תרנגולות אנו? שיבואו ויילחמו!” כיוון שדרכו נתארכה היה סיפק בפיו לשלח על פי כתובתם של הבריטים את כל מלאי הקללות שרכש ביער.

אמנון אירגן קבוצת צעירים מטילי בקבוקים, אשר ניסו לפגוע בחיילים, אולם הפגיעות לא היו מדויקות, כי המגינים אנוסים היו להסתתר מאחורי גלגלי ההצלה.

אחר-כך החלה ההפצצה, ולאמנון רווח, כי לא יצטרך עוד להחליט בדבר הדגל. הפּצצות נחתו כציפרים שחורות, לוחשות באדי עשן וחודרות לעיניים ולנחיריים בצריבות אש. מלאי הקללות של שץ אזל זה כבר, והוא עמד רטוב, ועיניו אדומות כשור מהומם בזירה. בידי אמנון עלה להטיל בחזרה פצצה אחת, וצעירים אחרים ניסו לעשות כמותו, אולם הפצצות רבו והפיצו רעלים בכל מקום.

חיימק ביקש להיות בתוך המלחמה, לפיכך, משפסקו סילוני המים החל רץ לעבר תא הניווט. תוך מרוצתו השיגו הגאז. עיניו, צווארו ופניו הלחים היו צורבים כפצעים פתוחים הטובלים במי-מלח. גרונו נשתנק. דמעותיו עירפלו דרכו. הליט עיניו בידיו ועצר לרגע בתקווה, כי הכאב יחלוף, אולם לא יכול היה לפקחן עוד. החל קורא: אמנון! אמנון! אלא שקריאות רבות נשמעו, ואף אמנון נבלע בתוכן. משהסיר את זרועו מעיניו, ראה מפלצות משונות מראה מניפות אלות על ימין ועל שמאל. פנים לא היו להן, כי אם חדקים שנתמשכו מן החוטם אל מתחת לחגורותיהם. היו אלה מסכות גאז הודות להן נעו החיילים בתוך אֵדי הרעל, שהיו ממשיכים ומפיצים. רכוני-ראש ככלבי גישוש ניסו המעפילים למצוא מקום שאווירו נקי. היו נצמדים אל המעקה המעוות, ונרכנים אל לוחות הסיפון כסוגדים לרגלי אֵלים קדומים, אולם החיילים היו הודפים אותם לחרטום ולירכתיים, בפנותם את מרכז הסיפון ואת תא הניווט. מלמטה, מכיוון החרטום, נשמע בכי תינוקות ויללות נשים. זכר חיימק את מעפיל אלמוני, וזכר את דאגותיהם של שץ ומינה ושולה לשלומו של התינוק. ודאי זקוקים לו שם עתה. החל זוחל לעבר הפתח. לשונו היבשה נשתרבבה מפיו סמוכה לסיפון כמבקשת ללוק את לחותו. שני חיילים מפלצות, אקדחים למתניהם ואַלות בידיהם חסמו את דרכו. הבכי והזעקות מלמטה נשמעו עתה בבירור.

“אחותי שם,” אמר חיימק בעברית, שהרי אלה מארץ-ישראל, והצביע לעבר הפתח.

אולם החיילים מסוגרים היו במדיהם הכחולים וחדקיהם עליהם. החל הנער קורא: שוואֶסטר! שוואֶסטר!

אחד מהם פתח חידקו וגילה פנים חיוורות. הוא נענע ראשו במלמלו, סיסטר, סיסטר, ונצטדד כדי מתן מעבר.

אף למטה עמד ריח הגאז הצורב. הנשים והילדים התגודדו בפינות התא והיו מצמידים פניהם לתחתית הלחה. מישהו פתח את הצוהר ומים פרצו פנימה. עד שסגרוהו כבר היו טובלים חפציהם ונעליהם בתוך עיסה רטובה.

חיימק החל קורא, מעפיל אלמוני! מעפיל אלמוני! סדרן אחד, מאותם שנשארו להגן על הנשים והילדים, גער בו: “מה אתה צורח כאילו כאן ביתך! די לנו בצריחות הנשים והתינוקות.”

“לא ראית את מעפיל אלמוני ואת אמו?”

סטר לו הסדרן על לחיו והוסיף: “מצאת לך זמן להתבדח. מעפיל אלמוני… הסתלק מפה.”

עלטה ובני-אדם המומים צווחים ומקללים חסמו בפניו את הדרך. ככל שארכו חיפושיו גברה עייפותו, והיה מפקיר גופו לזרם האנשים המטלטלו כחפץ מיותר.

כשגילה את מרגריטה ותינוקה שוכבים על דרגש ארעי, ישב לרגליהם ללא אומר ודמעות פורקן שטפו את צריבות פניו. הוא חש בהתרופף גופו כאילו נתפרדו אבריו ועשאוהו קל כנוצה. השעין ראשו על שמיכת היולדת, ודמה לנשום לקרבו ריחה המתוק של אמו, ריח של ימים עטופי סוד מעורפלים, ריח של קרבת גוף האֵם השקערורי, הרך. הכל היה עתה רופס וחמים. הרי בא להציל את מעפיל אלמוני, הרהר בנמנומו, ועתה הוא נמס בפריכותו. התינוק כבר מפרפר בידיו וברגליו. שוכב על גבו כזבוב יגע לאחר שנחבט בזגוגית החלון. פניו האדומים של התינוק העלו לפתע קמטים והוריקו. עתה דומים הם לפני שץ. גם קרחתו דומה לזו של שץ. גופו זעיר כנגד הסיפון הגדול והריק, המלבין במי-המלח. כזבוב תלוש-כנפיים סובב הגוף הקטן סחור-סחור על גבו, בנסותו להתחמק מפני מגעו של החדק הארוך. לווחי העץ נאנחים חרישית תחת מיצעדי רגליו העבות של הפיל. התינוק כבר חדל ממאבקו. עתה שוכב דומם, ורק ידיו ורגליו מתארכים כּגפי הצב, בבקשו ללטף רגלי הפיל. החדק כבר מרחרח קרבנו ושואב לאפו כל מכשול. חיימק ידע, שעתה הגיעה שעתו. הוא שלח את עצמו לחסום דרכו של הפיל. נתישב בקצה החרטום, והיה מתבונן בנשימה עצורה כיצד יילחם הנער-חיימק. הוא ידע, שהוא עומד עתה כנגד הפיל, והוא ידע שהנו בטוח במקום שבתו. לו בידי הנער גרזן, ואפילו מקל. אפשר לקרוא את אמנון לעזרה. הוא מן הפלמ"ח. שוב אמנון, נתגרה בו הנער הכחוש, שכבר יצא בהילוך של מקפץ-על-חבל כנגד אויבו, וידיו מושטות לפנים לאחוז בחדק. עתה התכופף, ובזהירות החל מזיז את גופו של התינוק. התינוק מיהר לאסוף גפיו לשריונו. רק עיניו נתרחבו, כמבקשות לבלוע לתוכן את גוו השחור של אויבו. בזהירות העביר חיימק את ידו על עיני התינוק, כמבקש להבטיח ניצחון במגע אצבעותיו, אולם מרגריטה סילקה ידו בזעם.

“אני…” התעורר חיימק מהזיותיו והחל מגמגם, “רק להציל…”

“לך ותדאג לעצמך,” נתנה עליו בקולה.

בבושת פנים הלך. עתה ירא היה לשוב ולעלות דרך אותו פתח בו ירד. אם החיילים עדיין עומדים שם בחדקיהם, הריהם עלולים להכותו באלות שבידיהם. החל תר אחרי פרצה בקיר, עד שעמדו רגליו באותו מקום של הבוקר, בין הדרגשים השוממים, הממתינים באורך רוח ליושביהם. הוא המשיך ובא לתוך חדר-המכונות. תדיר היה מוקיר רגליו ממקום זה. פה הכל היה מטיל עליו מורא: המכונות הענקיות הנוטפות שמן, דודי הקיטור הלוחשים באדיהם, נורות החשמל הממצמצות בערמומיות, המכונאים המפויחים בסרבליהם השחורים, הדומים לשדי שאול. תמיד נכון היה לשאת את רגליו מפני מכשפה ארוכת שיער, שתקפוץ מתוך דוּד מבעבע, רכובה על מטאטא. ידע שאין מכשפות, כי אם בסיפורי הילדים. ועתה, אחרי המלחמה, אמר שץ, נעלמו אף משם. והוא הלא כבר גדול. אפילו נותרו אחדות מהן, הרי פגיעתן רעה בקטנים בלבד. אף על פי כן היה ירא שמא תרדוף אחריו אחת מהן, והוא ימעד על שלבי הסולם, והופ — כבר מפרפר בידיו וברגליו באוויר. היה שומע את בעבועי המים הרותחים, והיה רואה את עצמו אדום ושלוק כסרטן נהרות צלוי.

עתה עמדה דממה בחדר המכונות. הדוודים שתקו. רק השמן היה דולף בקילוחים דוממים, כדם הניגר מעוף שחוט. אור חיווריין הגיח מבין סדקי הסיפון, ומבעד לזגוגית המזוהמת. האור היה אפור כגלי הים. לעולם כבר לא תפליג הספינה, הרהר מתוך רחמים על עצמו, ואיש מן המעפילים לא יראה את החוף הזהוב. צריך להודיע לאמנון. אולי יעלה בידו להפעיל את המכונות. את החיילים ניקח אתנו לארץ. ככל שחזר בליבו על ה“ארץ” לא נצטיירה בדמיונו אלא בדמות פרדסים ותפוזים. רוסיה היתה בעיניו שלג ועצים ובית-יתומים גדול, ופולין — כנסיה זקורת צלבים, והארץ כולה תפוזים. חיימק טיפס ועלה בסולם ובלאט דחף למכסה. בחשאי יצא וסגרו אחריו.

דממה עמדה אף כאן. דממה של אחר הקרב. של עייפות. השמיים נתנמכו והעטו חופת עופרת על תרני הרדאר של שלוש המשחתות. כאילו תרניהן הנישאים של האניות הם שתמכו ביריעת השמים לבל תמחץ את דרי הספינה. הספינה נעה מצד אל צד כמרקדת מחול של פריקת עול, כנהנית מאבדן ההגה והמצפן. אפשר שסמכה על שלוש האניות. יפות היו האניות, חזקות, מטילות אֵימה כמו מדיהם המגוהצים של הגרמנים. תותחיהן מכוונים אל החוף המעורפל, קני-מכונות-היריה מול המעפילים, וגופן המוצק חוצץ בין הפליטים לבין הארץ.

פרק רביעי    🔗

א

חופת השמים נפתחה לאיטה תחת מגע קרני השמש שהבליחו משם, מן החוף. חיימק האהיל על עיניו, ולפתע גילה את החולות הנוצצים, הרוחצים באמבט זהב. בתים לבנים צמחו ועלו לאיטם מתוך החולות, כבאגדת פלאים. בתי תל-אביב. אפשר שמיד יבואו אחינו משם ויעלונו לחוף. אמנון סיפר, כי רבים מטיילים על הטיילת. יש שנעצרים ליד מעקה הבטון, משעינים זרועותיהם על צינורות הברזל הקרירים, ותרים בעיניהם את האופק. עתה יראונו ויבואו. בסירות של “הפועל” יבואו, על גלגלי הצלה יבואו ויצילונו. אנחנו נקפוץ לתוך גלגלי ההצלה, והם יחתרו אל החוף. על החוף יצלול חיימק לתוך החול ויהא מתפלש בחמימותו הזהובה. רק אז, כשהוא מחותל בגרגרי הפז, יפסיע אל הבית המלבין בקצה הים. בפתח תצפה לו האשה היפה כחול הזוהר, וכבתים הבוהקים, וכתמונתה עם הגדי בשער העתון המצויר, וכאשה שבחלומותיו הכמוסים. הוא יבוא באמבטיה המלאה מי-תל-אביב, ויהא טובל בה עד מתניו, עד צוארו, עד למעלה מקדקדו. המים יתערבו בחול והוא לא יביט באשה הרוחצת גופו העירום. גופו קל כנוצה ונישא בכמיהה לקראת אצבעותיה. זכר היטב אצבעה הארוכה והרכה, הפורטת על פני נחיריו הלחים והרוטטים של הגדי. אפו של הגדי בהיר כפלומת השיער על שפתה העליונה של האשה.

שרשרת של חיילים שמרה על המעפילים לבל יתקרבו אל התא. העולים עמדו דוממים. ידיהם תחובות בכיסיהם, בלוריותיהם מושפלות, וכל מאודם דרוך, כמצפה לדבר מה שעתיד להתרחש בכל רגע. אחדים מן החיילים הנמיכו נשקם נוכח הראשים המושפלים, אף הסירו קובעיהם, והיו מפסיעים מרגל אל רגל מתוך מבוכה. אחד מהם, בעל פנים חלקות, אף הציע סיגריות לקבוצת עולים שעמדו מולו. אך הללו הרתיעו לאחור, וידיהם העמיקו בכיסיהם. אף אמנון עמד שם, כובע המיצחייה לראשו כמסתיר זיפי זקנו שלא גולחו. מכנסים חומים מהוהים ביצבצו תחת מעיל שחור ומטולא, הנושק קרסוליו. עתה לא נבדל משאר העולים. רק מבטיו היה בהם זיק שהבדילו מן השאר. חיימק כבר ידע, כי שמו של אמנון שוּנה לקארוֹל. אסור לאנגלים לדעת על אמנון. חיימק התבייש בלבושו של אמנון. מבקש היה לנחמו ולהבטיחו, כי זוכר הוא את שמו האמיתי. אף על פי כן לא קרב אליו.

הספינה נקשרה בכבל ארוך אל אנית-גרר, ולעולים ניתן עתה חופש להתהלך על הסיפון. ממילא נגררים בעקבות הכבל כחבל אחר הדלי. לעגו זה אל זה. רק אל תא הניווט לא ניתנה להם דריסת רגל. שם השתרעה עתה ממלכתו הבלעדית של רב-החובל האנגלי בעל הזקן הצהוב.

הנשים והילדים שבו וישבו על הסיפון והתמקמו כבימי ההפלגה הארוכים. רק הגברים היו מסתודדים קבוצות קבוצות, מתווכחים בתנועות ידים רחבות ובנענועי ראש נמרצים. חלקם מסרו מפה לאוזן, כי בחיפה יבוא לעזרתנו הישוב כולו. הוא יגלוש מהר הכרמל, ובראשם הפלמ"ח, חבריו של אמנון. מחיפה יסיעונו לקיבוצים ואחר-כך, ידידי, חפש את הרוח בשדה. האנגלים לא ימצאונו לעולם. אחרים אמרו שמחיפה יגרשום לקפריסין באניות-כלוב מיוחדות. אלא שקפריסין קרובה לארץ-ישראל. בינתיים יכתבו בעתונים על הקרבות בספינתנו, ויפרסמו תמונות מן הקרב, ויוסיפו ויצלמו אותנו שובתים שביתת-רעב. באותו זמן יבוא הישוב ויכריז על שבתון למשך שעה תמימה, כאות מחאה על מדיניות הספר הלבן. כל המעשים האלה ישפיעו על דעת הקהל בעולם. בעיקר באמריקה. היהודים באמריקה לא ינוחו ולא ישקטו כמו בימי המלחמה. הם יקימו על רגליו את הקונגרס, והקונגרס יבוא אל הנשיא, והנשיא יצווה תיכף ומיד להחזיר אותנו לארץ. והרי סוד גלוי הוא, שהאנגלים תלויים באמריקנים כמו תינוק בשדי אמו, היו מסיימים בחוסר בטחון. אלא שהפסימיסטים לא הניחו להם להשתעשע בתקוות. היו עומדים וסותרים את הבנין מן המסד, תוך הסתמכות על דברי ימי העם היהודי. הם אמרו, שאם מצפונם של האמריקנים לא נקפם עת השמידו אותנו בתאי-הגאז, ושרפו אותנו בכבשנים, לא ינקפם מצפונם אף עתה, עת יושיבונו במחנות ריכוז בקפריסין. וכשניסו לסתור דעתם בכגון, ויהודי אמריקה!, עשו הללו תנועת ביטול כאומרים: אף אלה בבחינת אמריקאנים הם. נמצא מישהו שהתערב בקול מבודח-למחצה, כבקי ורגיל בתורת החשבון: חיכינו אלפיים שנה בגולה, נמתין שנתיים נוספות בקפריסין. אשה אחת, שהאזינה לשיחת הגברים, העבירה יד לוטפת על ראש בנה, נאנחה אנחת רווחה, ולחשה, העיקר הוא שכל זה נגמר, וכיוונה עיניה אל החיילים הסובבים ואל המשחתות.

ב

שץ, בעומדו נשען על המעקה, היה מתבונן בכבל הגרירה הנמתח ומתרפה חליפות. בענין רב עקב אחר הטיפות הנושרות מן הכבל, כאילו עתידות הן לגלות לו סודות של עתיד.

“שוב מובילים אותנו,” אמר בצער, משחש בתיקו של ד"ר אייזנר נוגע בירכו.

“עוד לא נותקה השלשלת,” הצביע הרופא על כבל הגרירה.

“פעם אחת רצינו לנתק את עצמנו…”

“ארץ-ישראל נקנית ביסורין,” נאנח הרופא.

“אני עייף,” לחש שץ מבלי להמיש את עיניו מן הכבל.

“כולנו עייפים,” אמר הרופא.

“פעם אחת רצינו להוביל את עצמנו…”

“גם יהודה עייף,” ניסה הרופא להוציא את המדריך מדכאונו.

“יהודה כבר הגיע למנוחה.”

“שבר גוף.”

“אבל הגיע,” התעקש המדריך, אף על פי שידע, כי הרופא צודק.

“אם כוונתך לארץ-ישראל, כן, הגיע. בחיפה יכניסוהו לבית חולים. כך הבטיח המפקד הבריטי.”

“של קופת-חולים,” הוסיף שץ ללא חיוך.

“גם מרגריטה הגיעה,” אמר הרופא.

“כיצד?” נתעורר שץ ומיד הוסיף בלגלוג, “אולי האביר שלה זיגפריד נלחם בנו כדי להצילה מידינו. אולי הוא פה, על הספינה.”

“האנגלים הם ג’נטלמנים. בעצמם הציעו להעבירה לבית-החולים. לבעלך לא נוכל להרשות לבוא עמך לארץ-ישראל, הצטדק האנגלי. והיא אמרה: בעלי כבר בארץ-ישראל. הלצה טובה, צחק האנגלי, נשים אמיצות לכם, לעם היהודי.”

“אתה חושב שהוא יימצא?” שאל שץ במוללוֹ מגבעתו בידו.

“מי?” העמיד הרופא פנים תמימות.

“הזיגפריד שלה,” לחש שץ.

“בארץ-ישראל הכל אפשרי,” אמר הרופא ברוב משמעות, “אפשר שאף אתה תמצאנה כשתשוב מקפריסין.”

הדממה, שנשתררה ביניהם לרגע, הופרה על ידי קולות מאיימים, שבאו מגבם. הם היפנו את פניהם וראו חייל בריטי מטפס ועולה על התורן. גלוי ראש היה, מכנסיו קצרים ואקדח תלוי על מתניו. בזריזות היה זוחל אל הדגל הכחול-לבן, כשהוא מקדם לסירוגין ידיו ורגליו. הקולות מסביב התגעשו, וקריאות אזהרה הוטחו אל התורן: “רד!”

“אסור!”

“מנוולים,” סינן שץ מבין שפתיו, “גם את נשמותינו מבקשים.”

“הבלים,” ביטל הרופא בידו, “פיסת בד. שיקחו. לא כדאי להקים מהומה בגלל כך.”

אולם שץ לא האזין לדבריו האחרונים. כבר הוא עמד למרגלות הדגל המתנפנף ברוח, אל מול החוף ומכונות-היריה. הוא הקיף את התורן בשתי ידיו המסורבלות כחבק ידיד וניסה להתרומם. פעמים רבות ניסה להינתק מן הקרקע, אולם ידיו היו מחליקות ונכנפות ככנפי ציפור פגועה. החייל חדל מקידום גופו. עתה היה יושב בתווך, בין הדגל לסיפון, ופניו מחייכות כאלו של נער שובב, שטיפס ועלה על עץ, מקום שם יד אביו לא תשיגנו. העולים החלו מצרים את המעגל סביב התורן. כיתת חיילים בנשק דרוך הבקיעו לעצמם דרך והקיפו את הדגל. חייל בעל פני תינוק הטיל בזעם את סיגריתו מפיו. שני מעפילים, אשר ביקשו לפרוץ ולהציב גופיהם כמדרגה לרגליו של שץ, הוכו בקתות התת-מקלעים. קול המעפילים התגרגר מעומק חזותיהם, כגירגור כלבים שסויים בטרם יזנקו. אמנון פרץ לפתע את שרשרות החיילים, ובשלושה דילוגים של כפותיו הרחבות כבר עמד לרגלי התורן. במעילו הכבד, בנעליו החומות מסומרות ובפני הזיפים שלא גולחו, דמה לשץ. שץ השתרך החוצה.

“לא! לא!” נשמעה קריאתה של קלארה מתוך הגולגלות המתנחשלות.

כיצור בפני עצמו, כנשמע לצוו סמוי הבוקע מתוך כתיפיו, נשר המעיל מכתפי אמנון, ונעליו נשלו מרגליו כמבקשות לסמר מעילו לבל יתרומם עוד. חולצת החאקי קלטה את הרוח והיתה מנפחת גופו כמסייעתו להתרומם. ידי אמנון אחזו בתורן כבלולב, גופו נכרך והיה מתפתל למעלה, כטבעות של נחש. בוהן רגלו הימנית ביצבצה לבנה מבעד לגרב הקרוע, כשהיא מתנועעת בזריזות, כאילו היא המקדמת את אמנון כולו. משלפתו רגלי אמנון את רגליו של החייל, והידקון אל התורן כזרועות של צבת, כבר היה אקדחו של הבריטי שלוף בידו כשהלוע מכוּון אל חזהו של אמנון.

בבת-אחת פרצו המעפילים את שרשרת החיילים, וקולותיהם המאיימים גוברים ועולים. צהוב-הזקן קרא דבר-מה.

יחדיו, כגוף אחד בעל שני ראשים, היו השניים גולשים ומחליקים במורד התורן. שירת “התקווה” הקיפה את שניהם והצמיתה אותם אל מקומם. בחשאי השיק הדגל לחיו אל הרוח, תמים וערמומי.

בתחתית הספינה כינס אמנון את המפקדים של צוותי הלוחמים, והסביר להם את תכנית ההתנגדות ברציף. הוא הדגיש לא להרים יד, ולא להכות את החיילים. מותר רק לשכב ולהכביד על ההעברה. להרוויח זמן. הנשים, הילדים והזקנים פטורים מן המאבק. התנגדות פאסיבית בלבד. וכששאלוהו לשם מה כל המשחק אם ממילא יעבירו את כולם לאניות הגירוש, השיב בעיניים מושפלות, כי אלה הן ההוראות. והוסיף, אולי הישוב היהודי יעשה בינתיים משהו. אולי יתאספו בהמוניהם, אולי יגלשו ממורדות הכרמל ויפרצו אלינו, ויתערבו עמנו, ונהיה עם אחד.

“יפה מדבר אמנון,” התערב שץ כמציב נקודה לשאלות.

מישהו שאל ספק ברצינות ספק בלגלוג, “והפלמ”ח עם ההגנה יבואו?"

“ודאי שיבואו,” הזדרז להשיב אמנון, אך מיד הוסיף, “פעמים עסוקים הם ואינם יכולים לבוא. ופעמים באים, והבריטים אוסרים אותם. מכל מקום, יהודי חיפה יהיו שם,” חתם ספק בקביעה, ספק במישאלה.

“יפה מדבר אמנון,” שב שץ והציב נקודתו, וחש חמימות בגרונו.

מאותה שעה, בה נפגשו ליד התורן, נכרתה ביניהם מעין ברית חשאית. היו משוחחים ביניהם בעיניים מחייכות. אף עתה ניענע אמנון בעיניים מיישירות מבּט. המפקדים התפזרו, והיו מעבירים את ההוראות מפה לאוזן.

אמנון עמד בזוית שבירכתיים ולפתע חש הרווחה. תפקידו מסתיים והולך. חיימק שאלו על דודו בחיפה. ומיכל בעין-השרון. ואמא עובדת גם עתה במחסן הבגדים. וצריך להכין את הכלים לזריעת האביב. באה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל, נתפזם לו בליבו ראשיתו של שיר, שהמורה לזמרה לימדו בשכבר הימים.

“באמת חושב שהוא יבוא?” נתפתה חיימק לבטחונו של אמנון בדבר דודו.

“אם תאמר לי מה שמו מיד אטלפן אליו ואומר לו: דוד פלמוני היקר. חיימקה פה. בוא וקח אותו הביתה.”

“אינני יודע שמו,” התעלם הנער מן הליגלוג בדברי השליח, “סבתא תמיד היתה קוראת לו ימח-שמו. עכשיו יודע אני, שזאת קללה ולא שם. כשהגרמנים גרשו אותנו, רצתה שישלח לה תפוזים לדרך הארוכה. התפוזים חמצמצים ומשיבים את הנפש, היתה אומרת. אחר-כך דרשה שיבוא ויקחנה לארץ-הקודש. אבל אז כבר היתה “לא-בסדר-בראשה,” אמרה אמא. אף על פי כן היתה סבתא דורשת: אם נגזר עלי למות מחוץ לביתי יבוא בני שבארץ-הקודש ויניחני על הר הזיתים. גם אני דאגתי לאמי,” הטיח בתרעומת. “חבל שאינך יודע שמו,” לחש אמנון, וחש אבנים נערמות על כתיפיו. זכר ויכוחו עם שץ בטירת קורנה צף ועלה נגד עיניו. אין מנוחה ליגע, ולא מרגוע לעמל, ניסה להתאים אותה מנגינה אל הנוסח החדש. תמיד אהב להפוך את משמעות המלים, מבלי לפגום במנגינה, “אולי עוד הלילה תשב על ההר, ליד דודך,” אמר מוכנית.

ג

אורותיה של חיפה קבלוּם בקריצות-עין מבטיחות. הכבל נעלם בעלטה, לפיכך דמו, כי אכן חופשים הם לרדת. וכבר מצפים להם על הרציף כל אותם שאמנון הבטיח כי יבואו. הרי כל ישראל אחים. אף אמנון לא מש מן המעקה, והיה בולש בעיניים מאוּמצות, כמנסות לקלוט אותות מן ההר, השמוּרים אך לו. הוא לא זז משם אף כשנקשרו אל הרציף מול חומת חיילים חבושי כומתות אדוּמות, שעמדו שתולים ברציף הבטון, זה ליד זה ברווחים מדודים, ככלניות מטופחות בערוגות הגינה. הזרקורים המסנוורים, הרמקולים הרועמים פקודותיהם, האמבולנסים הצבאיים המנצנצים באדום צלביהם, הבזקי המגנזיוּם של המצלמות — כל אלה לא התיקו את מבטו מן האורות שעל הכרמל.

“מצפה למישהי?” חש נגיעה בכתיפו, והכיר קולה של קלארה.

“אהמם,” המהם, מבלי להמיש פניו מן החוף.

“לא באה?” שאלה קלארה וקולה מתוח.

“לא באו,” תיקן, כאילו שיעור בדקדוק עתה.

“אני רואה רבים על הרציף,” אמרה בהקלה.

“גם אני,” השיב לה בגסות, “אבל הם לא באו.”

“צריכים לבוא?” שאלה בקול של אחות רחמניה, ושבה והחליקה על מעילו הכבד. אף הושיטה ידה ויישרה מצחיית כובעו באצבעות של אחות.

“לא,” אמר, ואחז אצבעותיה כמבקש להסירן, אלא שהשהן בכפתו. ידיה הקרירות ציננו להט ידוֹ.

“עד עכשיו הסתדרנו בלעדיהם, נסתדר גם מעכשיו,” קרבה גווה אל מעילו.

“אני רוצה הביתה, קלאריק,” לחש אל צווארון מעילו, “אני…”

“גם אני,” נענתה ללחישתו, אולם קולה נבלע ברעש גערותיהם של החיילים המזרזים את המעפילים לרדת.

“הגענו! הגענו!” צהל ד"ר אייזנר, כשהוא מתופף בכפית לבדיקת מישטחי גרון על גבי האבזם של תיק הרופאים שלו.

“רק אנשק לעפרה של ארץ-הקודש, אדון קארול,” קרא הרופא סמוך לאזנו של אמנון, “אחר כך לא איכפת לי. רק אנשק ודי לי,” היה מכריז בהתרחקו.

“חשה בריח התפוזים?” שאל אמנון משנתרחק הרופא.

“כן,” אמרה.

“זה מן הבית. מעין-השרון.”

“כן,” אמרה.

“ארוזים פה, בארגזים. מכוסים אברזין,” הצביע על הרציף.

“כן,” אמרה.

“עכשיו מגייסים את כולם לקטיף. אפילו את ילדי בית-הספר. מכיתה ו'. עבדת פעם בקטיף?”

“לא.”

“אפילו קורנבליט מן הוועד הפועל עובד עכשיו בקטיף. הישיבות בוועד הפועל יכולות לשבת גם בלעדיך, אמר אהרונצ’יק, מרכז המשק.”

“כן,” אמרה, וחשה ניחוח התפוזים העוטף את כל-כולה.

“גם את אימוני הפלמ”ח מפסיקים ומתאמנים במזמרות," נתחייך באפלה.

“כן,” אמרה והוסיפה בהיסוס, “אולי עסוקים כולם בקטיף תפוזים. לכן לא באו…”

“אני אהבתי להוביל את התפוזים מן הפרדס,” לא שמע הערתה, “עוד בכיתה ו' הובלתי. יחד עם יעל.”

“יעל,” אמרה קלארה.

“יעל מתה,” הוסיף בחומרה, אך קולו שב ונתרכך, “על העגלה השטוחה, הרתומה ל”בּאבּה," החמור מקפריסין, הובלתי את הארגזים. פעם עלה החמור על עץ ושפך את כולם," פרץ בצחוק, “אז בכיתי.”

קלארה הניחה אצבעותיה על שפתיו ולחשה “לא צריך לבכות בגלל תפוזים.”

“אינך מבינה,” גער בה, וריח הפרדסים של מיכל היה באפו.

“הכל אני מבינה,” השיבה לו בנימתו ונעלמה בעלטה.

הורדת המעפילים התנהלה בזריזות וביעילות. ניכר היה שהחיילים מאומנים במלאכתם. היו מובילים משפחות משפחות במורד הכבש, חומת השומרים חבושי הכומתות מזרזים את המהלכים על הרציף עד שהיו נכנסים לתא-החיטוי, ובטרם יספיקו העולים להתאושש כבר היו מציצים מאחורי סורגי הכלוב שעל אנית הגירוש, והם לבנים מאבקת הדי. די. טי., כאילו הלבישום כותנות של יום כיפורים. פעמים היו החיילים נוקטים תכסיס של עורמה: נוטלים ילד בידיהם, ומושכים אותו אל המיכלאה, כשבני המשפחה רצים להשיג את בנם. הצעירים, שניסו להתנגד, הוכו באַלות בכל חלקי גופם, ונגררו במורד השלבים, כשקים של תפוחי-אדמה. לא רבים היו הנגררים. עיקרם הפסיעו מעצמם, מהלכים בשופי, עקב בצד אגוּדל, סוקרים באדישות מהולה בפחד את חומת החיילים, מציצים בגניבה אל אורות ההר הקורצים, משפילים את עיניהם בבישנות ומהלכים הלאה. הם לא התנגדו אף כשנטלו מהם תרמיליהם הדלים, בני עשרת הקילוגראם, והטילום בנפרד, לצורך חיפוש אחר דברי ערך ונשק.

לו ראה חיימק את אמנון ברדתו, בהתנגדותו, לוּ ראהו מחלק מהלומות כמו בטירת קורנה, כמו על הספינה בשעת הקרב, היה מצטרף אליו ונלחם עמו שכם-אל-שכם, כיאה לאחים, שהרי קלארה אחותם היא. אולם את אמנון לא ראה. שמועות נפוצו, כי ירד ללא התנגדות, כדי שלא יכירוהו, על פי פקודה מגבוה. אחרים טענו, שאמנון הצליח לחמוק מידי השומרים והריהו כבר יושב על הכרמל ומתכנן שחרורם מאניות הכלובים, לפיכך ממילא אין טעם להתנגד להעברה. ויש שנשבעו, כי ראוהו יורד למטה, אל בטן הספינה. שני צעירים התלחשו, כי לפני היעלמו שינה הוראתו, והתיר לעבור ללא התנגדות. אף חזרו על משפטו: מוטב שתעלו לארץ בריאים ושלמים, ואפילו דרך קפריסין, מאשר פצועים ונכים ללא תחנת המעבר בקפריסין. אחד מהם הוסיף, כי אמנון אמר דברים אלה, לאחר שביקר בפעם האחרונה אצל יהודה. שץ, שעמד סמוך לשני הצעירים, לא הכחיש דבריהם.

אף על פי כן החליט חיימק להילחם. אפשר שאמנון כבר עשה את שלו, הירהר, ועתה רשאי ללכת. אבל לא אני. עתה הגיעה השעה להוכיח לקלארה מי אני. אמנון נעלם. ואני אלחם. חיימק דחק את גופו לתוך דרגשו. רגליו בלבד השתרבבו לתוך הפרוזדור. פחד מעיק צבט את חזהו ועלה לגרונו. המורא עטף את בטנו בגלי כאֵב. כפות רגליו שמאחורי סוּליות נעליו נדרכו לקראת כל קול של הלמות צעדים. הם עלולים לחסלו בשקט. מבלי שאיש יידע על כך. אפילו לא קלארה. מכּת אַלָה בראשו וכבר הוא מעולף. מכה נוספת כשיהיו בתחתית הספינה, וראשו כבר מחליק אל המים השורצים כּרישים. אף לא יידע בקרוֹע הדגים אברים אברים מגופו. והוא לעולם לא יזכה לראות אותה אשה שבחוף תל-אביב. היא, ואמבטית החול הזהוב, ולא את דודו האלמוני בחיפה. ולא יבקר בפרדסו של אמנון, אותו פרדס המניב אלפי-אלפים של תפוזים. דימה לשמוע את חריקת שיניהם כפוּלות הטוּרים של הכּרישים, ופיצוח עצמותיו בינותיהן. אפילו החיילים לא יספרו מותו. קלארה ואמנון יהיו מטיילים בין שבילי הפרדסים, והיא תחשוף עור גווה בפניו, כדרך שנחשף עורה במורד החורש, והוא יאמר: עורך רך, קלאריק, צח. קלארה סיפרה לו התפעלוּתו של אמנון. בשעה של גילוי-לב, סיפרה לאחיה חיימק חששותיו של אמנון. חשבתי, שגוף של פליטה מלא חבורות, וצריך לרפאותו ימים רבים בארץ-ישראל. אך היום תשמור קלארה על עורה, למען יהא שלם, ללא פּגמים כחוּלים. ובלילה תלחש על אזנו: רואה, הכל כמו קודם. אפילו חייל אחד לא נגע בי. אפשר בקפריסין יהיו מהלכים. אף שם פרדסים כמו בארץ-ישראל, כך סיפר שץ. אף הרים בה כמו בגליל העליון. וריחה כשל ארץ-ישראל.

האַלה נקשה על רגליו רכּות, כמבקשת רשותו לחבוט בו. חיימק כינס רגליו, אלא ששריון כשל צב לא היה עליו, לפיכך שבה האלה ונקשה. הפעם מעל לפנתות נעליו, מעל לקרסוליו, על גבי עצמות סובכיו. ולא היה עוד מקום להיסתר. אף על פי כן זחל לפנים, לתוך מאורת הדרגש, מבלי להציץ לאחור. קיווה, שאם לא יביט בכיוון המלקות יסתדר הכל איכשהו. אולם שתי ידיים לפתו קרסוליו ומשכון באחת, כעומדות לקרען מגופו. אפשר שהדג כפול-השיניים כבר נינעץ בו. אלא שגופו נמשך לאחור, וכבר הוא עמד על הארץ, בתווך, בין שיני החיילים. ללא אומר דחפוהו בידיהם עד כי סנטרו נחבט בדופן משכבו. הגערות והצווחות, שהגיעו מלמעלה, הגבירו את הדממה המאַיימת, שעמדה כאן. דימה לשמוע את טיפות השמן בחדר המכונות, הניגרות קצובות, כדם שיינגר בעוד רגע מגופו. זנבות הכרישים התדפקו אל תחתית הספינה. חיימק פרץ בדהרה לאורך הפרוזדור, במעלה הסולם. לצאת מכאן. לעלות למעלה. שם יש אור. אורות ההר, עיניהם של בני-אדם. שמע צחוקם של החיילים הרודפים להשיגו. לפתע נקרעה העלטה. עיניו נסתנוורו. הרציף זהר וניצנץ כמזמן עצמו לחינגא לילית. כובעי הכלניות הבהיקו כנרות מסתורין. חיימק הליט את פניו בידיו. כשהסיר זרועו ראה עיניים עיניים נינעצות בו. אלומת אור מיששה את גופו מכפות רגליו עד קצות שערותיו הגזוזות, כתרה אחר מקום תורפה. עתה לא יירא להילחם. עתה יוכיח להם, כי חיימק אף הוא יודע להילחם למען אדמת אבותיו, כפי ששץ היה מטיף. הוא לפת בשתי ידיו את מעקות הכבש, נעץ כפות רגליו בין שלבי הסולם וציפה, כולו דרוך לקראת המכה. עתה יוכיח לקלארה, כי אינו נופל מאמנון. אמנון נבהל מפני כל החיילים האלה שלמטה, והוא יילחם. אחר-כך יפשוט כותנתו ויאמר, רואה, קלאריק, גופי כחול. זה מהם. הכּוּני, קלאריק. יקרא לה קלאריק, כדרך שאמנון היה מכנה אותה בלילות. לוּ ניסו עתה להסיר את הדגל היה מטפס על התורן כמו…

החיילים באו עליו מאחור, בחשאי דחקו אַלותיהם בין אגן ירכיו לבין צלעותיו, כנגד כליותיו. כדרך שדוחקים בשור עיקש. איש מלמטה לא ראה את שמעוללים לו. המקלות לא הונפו על ראשו. האַלות קדחו בגופו כּמַקדחים קהים המבריגים את עצמם מלוֹא מישטחיהם. חיימק פלט זעקת כאב, ונענה בפרץ צחוק מתוך חומת הכובעים האדוּמים. בשתי ידיו ניסה להרחיק את האַלות מגופו הדווּי. אז דחפוהו, והוא נחבט בפניו. מיד הפך את גופו. ובלבד שלא יפגעו שוב בגבו. שכב אפרקדן במורד הכבש, וידיו שבו ולפתו את המעקים. הם ניסו להתיק אצבעותיו, וכשלא עלה בידם, החלו חובטים על ידיו. האורות שבהר ניצתו וכבו, והיו גם כאלה שכבו ולא ניצתו עוד. שבר של הירהור חלף במוחו. כמה זמן יכול היה מנהיגם להחזיק אצבעותיו כנגד המקלות. אצבעו של המנהיג נתונה היתה רק בלהבו של נר אחד. אצבעותיו שלו בוערות כולן בשלהבות. כבר אין הוא יכול להניען לרצונו. בשׂרו התפוח מבקש לפרוץ מבעד לכיסוי הציפרניים, והאורות בהרים כבים ואינם נדלקים עוד.

הם השילו אצבעותיו מן המעקה כהשל קליפת עץ יבשה. ניסו להרימו, אך הוא הכביד גופו, כאילו הוציא מקרבו יונקות-שרשים לתוך הסדקים שבין קרשי הסוּלם. ארבעה חיילים ביתרו גופו. איש איש נטל אחד מאברי גפיו והיו מפסיעים לאורך ערוגות הפרחים, מתנשפים בהילוכם, כמטפסים במעלה ההר, אל פסגת הכרמל הלוטה אפלה, וראשו של חיימק נחבט בברכיהם, ככפרה שחוטה.

ד

ד"ר אייזנר היה מתרוצץ סביב לאלונקה, בה נישא יהודה. החיילים היו פוסעים בקצב אחיד, נזהרים שלא לטלטל מיטענם, כמצוות הרופא. מדי פעם היה הרופא מרכין ראשו אל אזנו של יהודה ולוחש, רואה, כבר אנחנו בארץ-ישראל. כבר כיפרת בדמך הישארותך. הישארות הגוף והנפש כאחת…

לשוא התחננה מינה במבטי עיניה לבל יפריע מנוחתו של פצוע. מהלכת היתה בצד האלונקה שתוקה, מעבירה בחשאי אצבעותיה בבלוריתו של יהודה, ומנסה להחליק אצבעותיו על כרסה, כמבקשת להעביר לו סודה בדרך של מגע. אלא שיהודה שכב בעיניים עצומות, וידיו נחות רגועות על חזהו, כאילו סיימו מלאכתן. רק שפתיו התכווצו בחיוך מסוּתר, ואפשר שנתעוותו בכאב, שהרי מצחו היה לח ושערותיו דביקות. מינה היתה מלחשת בשפתיה תפילה, שלמדה אצל סוקלסקי במרתף. לפתע חדלה מתפילתה ושאלה את הרופא: “הוא יבריא?”

“ודאי שיבריא,” פלט הרופא ללא שהיות, “אלא מה חשבת, שלא יבריא?”, הוסיף בחוסר בטחון, “כבר אמרו חז”ל: אוירא דארץ-ישראל מחלים," אמר בעברית.

“מתי?” האיצה בו מינה.

“בקרוב. בקרוב. רק ינשום מעט מן האווירא. יודעת מה זה אווירא? הנה. נישמי עמוק. מרגישה? ריח מיוחד.”

“הוא מוכרח להחלים,” התחננה, “מוכרח, ד”ר אייזנר."

הרופא נשתתק לרגע והיה בוחן ממושכות פלג גופו התחתון של יהודה, המונח שלוו, שלווה מוחלטת, שלווה שאין אחריה יקיצה. “בעוד שבועיים… שלושה הוא קם והולך אתך אַנגַזֶ’ה,” חייך והניח כף ידו על מותנו, בהותירו רווח בחלל המשולש שבזרועו בשביל ידה של מינה, “הנה כך תהיו מטיילים במישעולי הארץ, בין צפת למירון, כמו האר”י הקדוש זצ“ל, וכמו ר' שלמה אלקבץ. לקבל את פני שבת המלכה תהיו מטיילים…,” לפתע החל מדבר עברית, “ויביאני אל ההיכל… ויוציאני אל החצר החיצונה, הדרך דרך הצפון,” ליכסן מבטו למעלה, מעבר לכומתותיהם של החיילים, אל גושי ההרים האילמים בצלליהם הכבדים, שב והרכין פיו אל מינה, “ויאמר אלי… הנה לשכות הקודש אשר יאכלו שם הכוהנים אשר קרובים לה' קדשי הקדשים,” השהה את עיניו על פניו הצהובים של יהודה והיה מוסיף ומדבר עברית, “שם יניחו קדשי הקדשים והמנחה והחטאת והאשם כי המקום קודש…,” משראה פיקפוקה של מינה בפניה הוסיף ביידיש, “ודאי שיבריא. הרי לא לשכב בארץ-ישראל באנו, אמת דיברתי, מינה?” — “אמת” ענתה מינה, ועיניה לא משו מפניו של יהודה.

ליד האמבולאנס הצבאי נפרד ממנה הרופא ופנה עם זרם המעפילים. את יהודה החליקו לתוך המכונית כלחם לפי התנור, וסגרו עליו בדלת ברזל. מינה ניסתה לחמוק בעקבותיו פנימה, אולם החיילים אחזו בזרועותיה וגררוה בכוח מן המקום. הצליחה להשתחרר מידיהם הכובלות, אולם האמבולאנס כבר לא היה. רק רצועה יבבנית נשמעה מרחוק, החותכת את אוויר הלילה הבּשׂוּם. מינה השתפלה על הארץ והקיאה. על שמלתה החומה זרם קיאה, ועל גרביה החומים. הקאה מכוערת היתה זו; פיה מעוּות, ושיירי הצנימים והסרדינים שטרם נתעכּלו תלויים היו עתה בסנטרה ועל חזה. אף לא ניסתה להרכין ראשה אל מעבר לגופה. דמתה כנהנית בהיזדהם עליה בגדיה. עיניה הביטו מזוגגות אל נעליהם המסומרות של החיילים. פני החיילים נפנו ממנה בסלידה.

הם החזירו את ד"ר אייזנר מתוך תא החיטוי. שערו וזקנו היו עתה לבנים, וכן היו בגדיו ותיקו השחור. בדחילו, ככוהן בליל כל-נדרי, כרע לידה על הארץ, ובממחטתו המאובקת היה מספיג פניה הסגוּפים. הוא הזיח צמותיה הפרוּעות אל מאחורי כתפיה, והיה מלחש כמשיח עם עצמו. “אין דבר, מינה. אין דבר. ראשונה תשובי אַת מקפריסין. כאשת איש תשובי. אשתו של יהודה אפשטיין. וגם התינוק שייוולד לך שמו יהיה אפשטיין,” בזהירות נשא סנטרה, “התבונני בי, הנה, כך יותר טוב.” “אתה לבן דוקטור,” לחשה מינה בביישנות.

“הו, זה,” צחקק בינו לבינו, “בגדים של הכוהן הגדול. חיטוי נגד כינים. בארץ-ישראל אין אוהבים כינים משם,” משראה עיניה שבות ומשתפלות הוסיף, “ברשיון העליה יהיה כתוב: מינה בת דוקטור ואלטר אפשטיין, גם אבי יהודה,” הוסיף בבת צחוק, “שנינו נעלה. בזכותו של יהודה.”

חייל אחד הניח שתי ידיו על כתפיהם, כמרמז על סיום הטיפול הרפואי.

“בלתי אפשרי,” אמרה מינה מפויסת, כאילו ידו של הבריטי הרגיעה, “אם יהודה ואני נשואים לא תוכל אתה להיות אבינו,” נתחייכה והחלה מתרוממת לאיטה מן הקרקע. כתמי שמלתה דבקו אל גווה.

“שכחתי לגמרי,” טפח הרופא על מצחו, ואיבוכי אבקה נישאים משרוולו, “את צודקת, מינה. כנראה שנגזר עלי לא להיכנס לארץ. גם משה רבנו לא בא בשערי הארץ. מרחוק הביט בה ואליה לא בא. לא כל אחד זכאי לבוא אליה, מינה.”

הרופא מתח מקטורן חליפתו על גופו הרזה, החליק על זקנקנו, ניער כפיו מן האבקה, ושב והניח ידו הפנויה על מתנו, בזמנו את מינה לשלב זרועה בזרועו. בלכתם אל אנית הכלובים נעצרו רק פעם אחת. הרופא אז השפיל את עיניו לקרקע בבקשו לקיים את נידרו. היה תר אחר פיסת עפר לנשקה, ולא מצא. הוא שיחרר לרגע זרועו מזרועה, והיה ממשש על פני כיסיו בקדחתנות, בבקשו את משקפיו. קיווה בעזרתם למצוא את מבוקשו. רק חופן שברי זכוכית מצא. רסיסיהם ניגרו מבין אצבעותיו הפצועות, מתנצנצים באורות הזרקורים, ובאלומות בודדות שהבליחו מן ההר. רגליו המשיכו לדרוך על פני רציף הבטון הקשה, ופיו מלמלם מילים מוזרות בקול מרגיע, חדגוֹני, כמערסל את גופה של מינה: זה יהיה לך מקודש הקדשים, מן האש… כל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים…

מרגריטה השליכה מעליה את שמיכת הצמר שכיסתה את רגליה, וקפצה בזריזות מן האלונקה. היא נטלה תינוקה בזרועותיה וקרבה במהירות אל חומת החיילים חבושי הכומתות האדומות. שץ ניסה להוליכה אל שורת האַמבולאנסים, שהמתינו בקצה הרציף. קיווה לחצוץ בינה לבין זיגפריד העלול להתגלות בין השומרים. בגוו ובחליפת בגדיו שהתרחבה על גופו יחצוץ בינה לבין זיגפריד. אפשר שתסב שם בנה לתנק. קלארה היא של אמנון, ומרגריטה של מי? הנה מהלכת קלארה לצידה של מרגריטה, וסרט של אחות רחמניה תלוי על זרועה. אמנון נעלם. איננו. מרגריטה כאן. אם רק יושיבנה באמבולאנס, יוכל להפליג ללא חשש לקפריסין. ד"ר אייזנר הבטיח שהכל יהיה בסדר. לחיי התינוק חיוורות, ועיני שץ אינן משות משפתיו הממצמצות בשנתן. בטרם נתלוה הרופא אל יהודה, דאג להרדימו בלומינאלט. לא יתעורר עד בית-החולים של קופת-חולים, הבטיח. ואם יתעורר, כיצד תטפל בו מרגריטה לבדה. תינוק צריך אב. אב שיגן עליו, אב שיהא מוּגן.

נסיונו למשוך את מרגריטה אל האמבולאנס לא עלה אף בפעם השניה. חייל אחד חצץ לפתע בינו לבינה, והצביע באַלתו לכיוון אנית הגירוש. שץ היכה על זרועו של החייל, וביקש להמשיך בעקבות מרגריטה. אולם חיילים רבים עטו עליו, כאילו ארבו להרמת ידו, ועתה גררוהו במהירות, ודחקוהו בין שאר העולים הזורמים לאיטם על פני הרציף. אף כאן לא הניחו לו עד שתחבוהו לתוך כלוב האניה, כששני חיילים חוסמים דרכו בחזרה. על שאלותיה של שולה לשלום מעפיל אלמוני לא השיב.

מרגריטה היתה מפסיעה לאיטה, גופה החלוש נתמך בידי קלארה, ועיניה סוקרות את פניהם של החיילים הניצבים בשורה ארוכה. בהילוך של אֵם המנזר צעדה מרגריטה, וקלארה קיוותה, כי זיגפריד יימצא. הוא מוכרח להימצא. כאן ארץ-ישראל, הבטיח אמנון, כאן הכל יסתדר. הכל יבוא על מקומו בשלום. אחד החיילים, שכובע הברט שלו ניסוט לאחור בגלותו בלורית שׂער לבקני, קרא בקול רם: “הי, מה את מביטה בי כמו בגן-חיות! לא ראית גברים מימיך?” הוסיף בצחוק מתגרגר, כשהוא מעביר את גומי הלעיסה מלחי אל לחי. אף הציץ אל שכנו בעיני ניצחון, כמחפש אישור לקריאתו. שכנו השפיל את עיניו ברמזו על תינוקה. מרגריטה הישירה מבטיה אל עיניו ולחשה בשפתו: “ראיתי גברים כמותך.”

החייל הזיח במבוכה את כובעו מעורפו אל מצחו, חדל לרגע מלעיסתו, נשא ראשו, וקרא בפנותו אל הספינה: “אתם שם, יותר מהר! רוצה עוד לישון הלילה!”

מדי רגע חשה קלארה בהכבד גופה של מרגריטה. אלא שגווה שלה היה זקוף, נכון לעמוס על כתפיה מלוא גופה של היולדת. הושיטה ידיה אל מרגריטה, ובזהירות נטלה את התינוק. ראשו נח סמוך לצלב האדום שעל זרועה. אמנון הבטיח להחליף את הצלב במגן-דויד. מגן-דויד שונה יהא זה, הבטיח. לא כמו בגיטו. מגן דויד של ארץ-ישראל. ולא עוד תהא זקוקה לקילינסקי. רגליה נשׂאוה עתה מעצמן, וצליל הפעמונים של כנסית סטלה-מאריס על ההר מקיש פסיעותיה על פני רציף הביטון. אפשר דמתה, כי חלומה המעומעם במנזר אודות התינוק שיבוא מקרבּה, קם והיה למציאות. חלום של נזירה טירונית היה זה. אף-על-פי-כן קיוותה כי ייוולד, ויתענה למען אביה ואמה, וכל השאר. הלא אף היא שמה מאריה.

שׁדיה הרטיטו לקראת התינוק. אמנון מוכרח להמצא אי-כה, בקרבת מקום. היא תציג בפניו תינוקם.

זרועות עטויות מדים חטפו את מעפיל-אלמוני מידיה. מרגריטה באה בעקבותיו אל האַמבולאנס. קלארה מעדה ונפלה על פניה. בהרגשת רווחה הצמידה גווה אל הארץ. האדמה להטה תחת ביטנה. אדמתו של אמנון. החליקה חוטמה על פני הביטון עד שחשה בפיסת עפר לחה. ביקשה אחר ניחוח תפוזיו של אמנון, ולא ידעה שניחוחם כבר היה בתוכה.

ירושלים מרחשון תשכ"ה



  1. פולקובניק (פולנית): מפקד חטיבה.  ↩

  2. דורוז‘קה (פולנית) — כרכרה. דורוז’קאז' נקרא הנוהג בכרכרה, ופירוש הביטוי כולו: אדוני העגלון.  ↩

  3. במקור נדפס בטעות כך: “עף–על–פי”. הערת פרויקט בן–יהודה  ↩

  4. כינוי גנאי לרוסים בפי הפולנים.  ↩

  5. אציל  ↩

  6. “בויובייץ” בפולנית פירושו לוחם. “בויובצ'יק” — לשון הקטנה מ“בויובייץ”.  ↩

  7. "קיבוץ — קבוצת נוער או קבוצת בוגרים, שהתרכזו במקום אחד ממנו התעתדו לעלות בצוותא לארץ–ישראל.  ↩

  8. אוּמשלגפלאץ — מקום האיסוף, בטרם נשלחו בקרונות המוות.  ↩

  9. “לארץ יילך כל הקיבוץ שלנו / אפילו תבכינה אחרינו אמותינו.”  ↩

  10. קפא"פ — קרב פנים אל פנים.  ↩

  11. א"ש — (ראשי תיבות) אימוני שדה.  ↩

  12. “סליקים” — כנוי סתר למחבואי נשק.  ↩

  13. מגלי–מוקשים.  ↩

  14. טוב, טוב.  ↩

  15. טוב, טוב, נערי.  ↩

  16. “סלקציה” — מיוּן  ↩

  17. מוזלמאנים — כנוי לאסירי מחנות המוות שגופם תשוש.  ↩

  18. הוד מעלתך.  ↩

  19. מהר! מהר! (גרמנית)  ↩

  20. האדון האלוהים.  ↩

  21. האֵם האלוהית — ביטוי שגור בפי הפולנים.  ↩

  22. שפינג — מכונה להקצעת ברזל.  ↩

  23. “ביקי” – בפולנית – שוורים. “ביצ'קי” – לשון הקטנה מ“בּיקי.”  ↩

  24. כך במקור. צ“ל ”היה“. הערת פב”י.  ↩

  25. בלז, עיירתי בלז…  ↩

  26. ביתי בו ביליתי את ימי ילדותי… (שיר עם ידוע)  ↩

  27. במקור נדפס בטעות כך: “חהיילים”. הערת פב"י..  ↩