היתה זו, אתמול, פגישתנו הראשונה זה כ־10 חודשים.

מאז דחיתיה מעל פני, בהוראת שׂרים ונגידים חזקים ממני, ידעתי שנותר בלבהּ משקע מריר. כל אימת שפתחתי את המגֵרה – והיא מונחת שם בפינה נעלבת, מבוּישת ותוהה על משמעות החיים בעולם חסר־רחמים זה, השתדלתי שמבטינו לא ייפגשו. איכשהו חשתי כלפיה חיבה והערכה בזכות שלושים השנים שחיינו יחד ב“טוב וברע, בבריאות ובמחלה, בעושר ובעוני”.

אתמול גאלתי אותה מגלותהּ הכפויה. הוצאתיה מן המגֵרה, ליטפתיה ברגש וגלֵי נוסטלגיה הציפוני.

אמנם הטבעתי על גופה המפוחת את האות “ש”, כמִצוות הבאנקים, אך עצם העובדה שההמחאה הישנה, הנקובה בלירות, שוב נכנסת למחזור, עוררה בי את המחשבה המרושעת, שיום יבוא וכך, בחיבה, בחום ובנוסטלגיה נתרפק גם על המחאת־השקל, כאשר נטביע עליה את האות “ל”.