נער הייתי כאשר שמעתי לראשונה את סיפורה של מנהרת־ירושלים. לימים, ואני כבר קרוב יותר לצפוּנות עתיקותיה של הבירה, נתוודעתי אל פרשת “כתובת השילוח” המרתקת, המספרת על חציבת הנִקבה, כתובת שעד עצם היום הזה יש חילוקי־דעות בין מלומדים על משמעותן של אחדות מ־222 אותיותיה.

עתה, בעיצומן של מלחמות היהודים בעיר דוד, מעל ומתחת לפני השטח, ניעור בי אותו סיפור בטלטלת־זיכרון עזה ואני בא להעלותו על הכתב, כפי שקיבלתיו בשעתו מאבותי ומורי וכפי שהם קיבלוהו מן הסתם מאבותיהם ומוריהם – סיפור שההיסטוריה, הארכיאולוגיה והאגדה משמשות בו בערבוביה.

*

המעשה אירע לפני כ־2700 שנה, כאשר סנחריב מלך אשור צר על ירושלים, ולפי גרסה אחרת – בסמוך לתחילת המצור.

ביהודה מלך אז חזקיה בן אחז, מן המופלאים שבמלכי בית־דוד, שנאמר עליו כי לפניו ואחריו לא היה כמוהו במלכי יהודה וש“בזכות צִדקתו נעשו לו נִסים”. תולדות חייו של חזקיה, מצוקות הגוף והנפש שלו, הלא הן רשומות במלכים ב' ובספר ישעיהו, ואין ימים מתאימים לחזור ולקרוא בספר זה כימינו אלה.

דאוּג מסכנת המצור הממושך – (“סגרתיו כציפור בכלוב” רשם סנחריב בכתובותיו) – ציווה המלך חזקיהו לחפור בור ענקי מתחת לעיר על־מנת להטות לתוכו מלאי־מים גדול ממעיין־גיחון, לשעת־חירום. משני כיוונים מנוגדים החלו אנשים לחפור באדמה הסלעית של ירושלים, כמצוות המלך; הם חצבו יומם ולילה, במירוץ קטלני עם הזמן.

לילה אחד שמעו החופרים משני העברים צלילי הקשת מקושים וברגע מסוים נקרעה האפלה, נהרסה מחיצת־הקרקע האחרונה והחופרים נפלו איש על צוואר רעהו, חיבקו ונישקו זה את זה. משהו מהתפעמות־לבותיהם של החוצבים אכן חקוק באותה כתובת שעל דופן נִקבת־השלוח.

המנהרה – וזה העוקץ שבסיפור – לא נחצבה בקו ישר, אלא בעקלתון, בצורת S, מכיוון שהחופרים לא יכלו להתקדם זה מול זה, אם מחמת קושי הסלע ואם משום שנתגלו בדרך קברות של יהודים.

ואף כי לא היו בידי החופרים מכשירי־מדידה־וחישה, וחרף כל העיקולים והפיתולים שבתוואי, הגיעו לבסוף החופרים משני העברים בדיוק אל מרכז הנִקבה ונפגשו אלה עם אלה.

*

בזכות מה אירע להם הדבר? בזכות אהבת־ירושלים ובזכות אהבת ישראל – מוסיפה האגדה.