אֲדוֹנִי, קַח בְּכַפֶּךָ מְתוּקָה, / וְתָרִיחַ – וְתִשְׁכַּח הַתְּשׁוּקָה,

אֲדַמְדֶּמֶת שְׁתֵּי פָנִים כְּכַלָּה, / בְּבוֹא רֵאשִׁית שְׁתֵּי יָדַי בְּחֵיקָהּ,

יְתוֹמָה הִיא וְאֵין לָהּ אָב וְאָחוֹת, / וְגַם מֵעַל אֲמִירֶיהָ רְחוֹקָה.

וְעֵת שֶׁנִּלְקְחָה חָמְדוּ חֲבֵרוֹת / הֲלִיכָתָהּ וְצָעְקוּ לָהּ צְעָקָה:

“שְׂאִי שָׁלוֹם לְרַב יִצְחָק אֲדוֹנֵךְ / וְאַשְׁרֵךְ שֶׁבְּפִיו תְּהִי נְשׁוּקָה!”