האיש בא – כך מספרת הכרוניקה הפלילית בעתונים – צלצל בדלת, הציג עצמו כשליח של חנות־פרחים. זר גדול ויפה היה בידו.

האשה פתחה, כמובן, את הדלת. השליח נכנס וברוב נימוס הגיש לה את הזר. עוד היא תוהה על העדר פתק־לוואי, הוא משמיע שריקה חדה ולדירה חודר חברו, שהמתין בהיחבא בחוץ ושני הנבלים שודדים מן האשה מוכּת־ההלם את תכשיטיה ואת אשליית־הרגע שמישהו – אולי מישהו קרוב ומוֹדע ואולי מישהו שהחליפה אתו מבטים בפגישה מקרית – כיבד אותה בפרחים לשנה החדשה.

עתה שוב יהססו רבים לפתוח דלתותיהם לפני מי שבא ופרחים בידיו.

אתמול היה זה דומני מישהו שהתחזה למתקן טלפונים; שלשום – מישהו שהציג עצמו כבודק המקרר; מחר אולי ייטול הנבל צרור מכתבים בידו ויציג עצמו כדוור.

לא, ידידַי. אל תפתחו עוד את דלתות ביתכם לפני מי שבא לדבר אתכם בפרחים, כביכול, או מי שטוען שבא לתקן את הברז, או המקרר, או החשמל – בלי שהוזמן.

מעתה, אם תשמעו צלצול בדלת, בחנו אותו היטב מבעד לעין־הצצה ואם נראה לכם האורח כמישהו סולידי ומעורר אמון, אדם־מן־היישוב, כשליח־נושא־פרחים, כאינסטלטור או כדוור – אל תפתחו. בשום אופן.

רק אם ייראה האדם כשודד מקצועי, מין פרצוף מאיים כזה, אלים, גס, שרירי – אפילו אקדח בידו – פִתחו. הוא כנראה לא מסוכן.

ועל כל פנים – בוודאי לא מתחזה.