נפשו הנסערת ורבת־הסתירות – נפש איש־האדמה, החייל, המדינאי והפייטן – כראי היתה למתבונן בה:

מי שחיפש בה את גיבור־חלומותיו – מצאהו; וכך גם מי שביקש בה את המוקד לשׂנאותיו.

מי שחיפש בין ערוגות־פרחיה סלעי־מגור – מצאם, וכך גם מי שביקש בין צוּקיה המחוספסים את ציץ־השדה.

מי שביקש בה את מעיין־הנחמה – מצא, ומי שחיפש בור־תוכחה – מצא.

למעריציו היה משענת, ליריביו – משׂוכה; חולל סערות ועמד במרכזן, ניצב בראש מחנה ומרד בו, עשה חוקים והפירם, איש מלחמות שהשלום נהיה מרכז מאווייו, אוהב־חיים שבלא הרף שׂרה עם המוות.

כי טובים עליו הדברים שאמר היינה על נאפוליון:

הוא לא עוּצב מעץ שמלכים־בשר־ודם עשויים ממנו, הוא נחצב משיִש שהקדמונים עשו ממנו אֵלים.