כאשר עלה הטאנק הכבד על מגרש הכדורגל בשכונת־התקווה היו הכול משוכנעים שזוהי תצוגה של הגרסה החדשה והמשופרת של ה“מרכבה” הישראלית.
סקרנים התגודדו סביבו, וכמקובל אצל עמך ישראל מיד נמצאו המבינים־המומחים, שהצביעו על היתרונות והחסרונות של טאנק זה לעומת ה“סטאלין” הסובייטי וה“ליאופארד” הגרמני.
אך עוד הם מתווכחים ביניהם, הזדקר מן הצריח גוש מתכת מרובע – דומה מאוד לראשו של רובוט מסרטי הבדיונים.
אכן, היה זה ראש. אבל לא של רובוט, כי אם של ראש צוות הטלוויזיה הישראלית, שבא לצלם את משחק־השבוע.
ראש הצוות חבש קובע־פלדה, פניו היו נתונים במעין כלוב־ברזל שרק העיניים בלטו מתוכו וכל גופו – בתוך שריון־קשקשים, בדומה לשריון שהיו לובשים אבירים בימי־הביניים.
אך פשטה בין הקהל הידיעה שאין הטאנק גרסה חדשה של “מרכבה”, כי אם טאנק טלוויזיה – פרי תכנון ופיתוח של המוח הישראלי הגאוני, מיד החלו צעקות: “טלוויזיה בן זונה! טלוויזיה בן זונה!”. אבל הצוות שהיה מוּגן הפעם היטב בין דופני־השריון התעלם מן הצעקות ואף הציע מקלט לכמה שוטרים, שהעדיפו להתרחק מחמוּמי־המוח החמושים בנשק קונוונציונאלי מצוי.
אחרי שנרגעו מעט הרוחות, עלו שתי הקבוצות על המגרש וצוות־הטלוויזיה דרך את מצלמותיו ואת מכונות־הירייה הקבועות בדופני־הטאנק.
ה“קליק” של מכונות־הירייה עורר בהלה בקרב השחקנים ואוהדיהם, והם נעמדו במקומותיהם קפואים מרוב פחד.
מבחינה צילומית היה זה מעמד נפלא, אבל מובן שלא היה אפשר להמשיך בקיפאון־עד־אין־סוף.
ראשון התאושש קפטן “בני־יהודה”, שהודיע שהמשחק לא יחודש, אלא אם כן יבטיח צה"ל הגנה נאותה לקבוצות מפני הטלוויזיה או לפחות יצוּידו אוהדי הקבוצה בנשק אנטי־טאנקי.
המו"מ נמשך שעה ארוכה, אך לבסוף בהתערבות שר־הביטחון הוּשגה פשרה, שלפיה קיבלו השחקנים ואוהדיהם תוספת־סיכון נאותה והטלוויזיה הורשתה להמשיך בצילומיה.