“אחד השרים” חזר לביתו עייף ורצוץ.
הישיבה במעונו של ראש הממשלה דיכאה את רוחו.
זו לא היתה פעם ראשונה בחייו המיניסטריאליים שהוא מרים ידו למען החלטה שלבּו לא שלם אִתה, אך הפעם חש שהעניין חמור במיוחד. הוא התרוצץ בחדר אנה ואנה עצוב ומיוּסר – כוסס ציפורניו, הדליק סיגריה בסיגריה, ואשתו לא הספיקה למלא את ספלי־הקפה שרוקן זה אחר זה.
אחרי ככלות הכול – כך אמר לעצמו – נושא אני באחד־חלקי־שמונה־עשר של אחריות לגורל העם והמדינה, ולא הוצאתי אפילו הגה מפי במשך הישיבה כולה. כלום. מלה לא אמרתי. ישבתי דבוק לכיסא כמו מהופנט.
“אחד השרים” חש ייסורי־מצפון נוראים.
בצעדים מהוּססים פסע לעבר הטלפון, הציץ בפנקס־הכתובות, וחייג את המספר. כשאך שמע מעברו השני את הקול המוּכּר, התאושש ובנעימה בוטחת השמיע דבריו: "אלימלך, זה אני, כן. אינני יכול עוד לשתוק. הפעם העניין חמור ביותר… כן… כן… אתה יכול בהחלט לציין, שאחד השרים אמר לך, שכדבר הזה עוד לא היה. כן… כן… וכי הוא, אחד השרים, דוחה בכל תוקף את הסגנון של ראש־הממשלה ורואה בחוּמרה רבה את ההתפתחות… כן… אתה גם יכול להוסיף, שאחד השרים חושש מאוד לגורלהּ של המדינה אם כך יימשכו הדברים…
לא… חלילה… אל תזכיר את שמי. לא. גם לא את המפלגה… לא… בשום אופן! אף לא רמז קל שבקלים, שבעזרתו אפשר יהיה לזהות אותי…
“אחד השרים” לא נראה לך? טוב, אלימלך, תגיד שר בכיר.