במחצית דצמבר 1981 נתקבל ברוב גדול “חוק הגולן”. שמונה ח"כים מן המערך הצביעו בעדו. חברים אחרים מן המערך הצביעו נגדו. בכך הפרו המחייבים והשוללים גם יחד החלטה קודמת של הסיעה להחרים את תהליך־החקיקה. בהתעוררות ספונטנית של המצפון המפלגתי הציעו שני המחנות להעניש את עצמם.

ישיבה סוערת כזאת אינה זכורה אפילו לזקני מפא"י ההיסטורית.

הצעקות הגיעו עד לב השמים, ואך בקושי נמנעה תגרה.

הכול התחיל, כמובן וכרגיל, בנאומו החריף של ח"כ יוסי שריד, שהפעם אף עלה על עצמו במענה־לשונו: “חברים, מפלגה המכבדת את עצמה אינה רשאית להשלים עם תופעות של אנרכיה ופריקת־עול, כפי שנתגלו בהצבעתי הסקנדליוזית על חוק הגולן. זה היה מעשה־הפקרות ציבורי, שאין לו מחילה וכפרה. אני דורש להטיל עלי עונש של שלושה חודשי השעיה מן הכנסת ולהוקיע בפומבי את התנהגותי המחפירה. ביזיתי את מפלגת־העבודה ואינני ראוי ליחס של כבוד”.

דברים אלה של שריד הקפיצו ממקומם את הח"כים האחרים, אשר כמוהו הפרו את משמעת־הסיעה בפרשת ההצבעה על הגולן.

ח“כ כץ־עוז הגיב מיד בטונים גבוהים יותר: “לא היה עוד כביזיון הזה, שחבר־כנסת רב־פעלים וחריף־ביטוי, ידרוש להשעות את עצמו לשלושה חודשים. זוהי דמגוגיה זולה וניסיון שקוף לפגוע בתדמית המפלגה. אם יש מישהו הראוי לעונש לדוגמה הרי זה אני, שגרמתי למפלגה נזק מוסרי גדול פי־כמה מזה של יוסי שריד. אני רמסתי את כבודהּ של הסיעה בכנסת, השפלתי את מפלגת־העבודה והוכחתי שאינני ראוי לעמוד בד' אמותיה. אני מתנגד בכל תוקף להשעיית יוסי שריד, דורש להדיחני לצמיתות מתפקידי כיו”ר הוועדה לביקורת המדינה, כן אני מציע…”.

ח"כ עוזי ברעם לא חיכה עד שכץ־עוז יסיים והתפרץ לתוך דבריו: “בושה וכלימה! לא נשלים עם האשמות חסרות־שחר אלה של כץ־עוז. אני דורש שייקח מיד את דבריו בחזרה, וָלא – לא ניתן לו להמשיך. הוא ביזה את המפלגה? הרי לעומת ההתנהגות הנלוזה וחסרת־הכבוד שלי, כץ־עוז הוא סמל הנאמנות והמסירות. אני תובע להביע רשמית רגשי־סלידה כלפי ולזורקני מהנהלת הסיעה”.

ח“כ שלמה הלל, שבדרך כלל נחשב לאחד החברים השקטים והמנומסים ביותר בסיעה, קפץ אף הוא ממקומו כנשוך־נחש: “חברים, על גופי המת! אם הסיעה תקבל את דרישתו המחוצפת של ח”כ עוזי ברעם יהיה פילוג במפלגה! אם יש מישהו שהציג את מפלגת־העבודה והנהלתה ככלי ריק, הרי זה דווקא אני. אני עשיתי אותה לצחוק, אני גרמתי נזק בל ישוער לתדמיתה ולא אסתפק הפעם בנזיפה בלבד; אני דורש להרחיק אותי מן הכנסת לשנה שלמה; אם לא ננהג כך – נוכיח לעם כולו שאיננו ראויים אפילו למעט האֵמון שניתן לנו”.

דברי ח"כ הלל שוסעו בקריאות־ביניים מעליבות של חברי הסיעה האחרים, שדרשו עונשים חמוּרים לעצמם.

יו"ר המפלגה, שמעון פרס, עשה מאמצים נואשים להשקיט את הרוחות ולאחר שעה ארוכה של מהומות וזעקות, הוחלט על שורה של עונשים, שייצגו פשרה פחות או יותר סבירה בין התביעות הקיצוניות.