כשאך פוּרסם ברבים המִבזק הראשון (בטלפון האדום של גלי צה"ל) על סגירת מִכללת א־נג’ח בשכם, התארגנה ספונטנית ורפלקסיווית המערכה הציבורית להצלת החופש האקדמי בארץ־ישראל.

קבוצת פרופסורים ומרצים מתקדמים מכמה אוניוורסיטאות שבתחום הקו הירוק, הכינו כרוּז־מחאה חריף לפרסום בעיתונות.

קבוצת חברי כנסת מתקדמים שבתחום האופוזיציה, ניסחה שש הצעות דחופות לסדר־היום.

קבוצת אמנים מתקדמים מהתיאטראות הרפרטואריים התכנסה להכנת עצרת־מחאה בכיכר־המדינה, עם תכנית אמנותית.

ייבי חיבר פואמה מתקדמת (עם איורים של תומרקין), שעמד לשגר לפינתו ב“הארץ”.

הכול היה מוכן לפעולה. רק צריך היה ללחוץ על הכפתור הנכון בשעה היעודה כדי שנחשול־המחאות יציף את המדינה על כל כלי־התקשורת ובימות הציבור שלה.

אלא שכאן אירע תקר בלתי־צפוי. ראש עיריית שכם בסאם שקעה, שבתחום־שיפוטו המוניציפלי נמצאת המכללה (שנסגרה בהוראת ראש חבר הנאמנים חיכמת אל־מצרי) הזדרז והקדים את פעולות המחאה הספונטניות. הוא פרסם הודעה חד־משמעית וחלקה: “אלו בעיות פנימיות באוניוורסיטה. כולנו אחים, כולנו פלשתינים”.

ורק איש אחד במדינה שמשני עברי הקו הירוק, לא ידע דבר על הסערה שהתחוללה, על המחאה שנמנעה ועל ההכרזה שהרגיעה:

הלוא הוא ד"ר מוחמד חסן סוואלחה, מרצה במכללת א־נג’ח, שבשם החופש האקדמי הוּטל על־ידי הסטודנטים המתפרעים במכללה מן הקומה השלישית ושכב פצוע קשה בבית־החולים, כשהכּרתו עדיין מטושטשת.