אם נאמר שהעם לא אהב את המס החדש – “מס השלום” – תהיה זו לשון המעטה.
אדרבה! והאמת היא, שהעם התקומם נגד מס זה בכל נפשו ובכל מאודו.
לא הועילה מערכת־ההסברה בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים בנוסח “לשלום יש מחיר”, “לדם אין תמורה”, “כל קרבן כדאי למען השלום” וכיו"ב סיסמאות.
העם התקומם. “נִצים” ו“יונים”, דתיים וחילוניים, אנשי עיר ואנשי כפר – כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל רטנו, חרקו שן, קיללו.
לא שלא העריכו את חשיבותו של שלום בין ישראל למצרים כגורם להבטחת היציבות וקיום הביטחון במזרח התיכון. לא שלא הכירו בצדקת תביעתם של תושבי חבל ימית לפיצויים על נטישת רכושם ועל הסֵבל והכאב שייגרם להם עם הפינוי.
אבל מה שהרגיז והרתיח הוא גודל הסכומים, התביעות המשונות והמופרזות, האמצעים האלימים שנקטו התושבים – בעיקר בימית.
אם ממשלת־ישראל טיפלה בחוסר־יעילות בפרשה זו, אם לממשלת־ישראל לא עמדו התבונה והאומץ לטפל כראוי בסחטנות, מדוע צריך כל העם לסבול?
האם אין אנו נושאים כבר זה שנים בנֵטל כבד למען מדינת־ישראל, ביטחונה ורַווחתה?
*
ההתמרמרות בעם גאתה והגיעה לממדים שהזכירו לרבים את מרד־המִסים שקדם ל“מסיבת־התה” המפורסמת של בוסטון משנת 1773.
לא היתה לבסוף ברירה לנשיא רונלד רייגן, אלא להופיע אישית בנאום נרגש לאומה, בשלוש רשתות הטלוויזיה מחוף אל חוף, ולהסביר לעם האמריקני, שבאי־רצון רב קיבלה האדמיניסטראציה את דרישת ועד יישובי חבל ימית, שהועברה אליה באמצעות ממשלת־ישראל, אך כששקלה מה עלולות להיות האלטרנאטיוות, הסכימה בסוף להטיל את נטל השלום על שכם העם כולו.
“אני מקווה”, אמר הנשיא, “שהעם האמריקני הנדיב לא יירתע מתשלום חד־פעמי של כשניים וחצי דולארים לגולגולת, כדי להציל את השלום במזרח התיכון ואת יוּקרתה של ממשלת־ישראל, שהיא נכס אסטראטגי ראשון במעלה עבוּר ארצנו”.