על הספר ומחברו    🔗

סיפור התארגנותם של הפועלים היהודים בארץ־ישראל בתקופת העליה השלישית ראוי להכתב לא רק למען הדורות הבאים אלא גם למען דורנו. שהיה בעצמו עד חי להתארגנות זו ונתנסה בה.

ההיסטוריונים בעתיד יקצו בלי ספק חלק רב ממחקריהם לניצני הפעילות הזאת על כל גלגוליה ונסיונותיה בהקמת מפעלים ומוסדות שתרמו כה רבות להתפתחות ארצנו ובנייתה.

אולם חסרה בזמננו – במיוחד בקרב צעירי דורנו – תחושת החשיבות של הדברים שהתרחשו בימים ההם, חסרה ההבנה לגודל ערכם. מחסור זה מאפיין את דורנו השקוע בחמרנות, ומעבר לה אין לו כל עניין.

אכן, יש חשיבות מיוחדת בהעלאת זכרון ימי הבראשית של אנשי העליה השלישית, תוך תיאור הסכנות, הלבטים והמאבקים שעמדו בהם, תוך סיפור על המצוקה והסבל שהיו מנת חלקם בנסותם להכות שורשים בארץ, ועל הכל – תוך ציון אמונתם הלוהטת, כי במעשיהם הם מניחים יסוד ותשתית למולדת הנבנית.

*

כותב הזכרונות האלה אהרן קמינקר, הוא אחד מראשוני העליה השלישית, שעבר את כל גלגוליה ונתנסה בכל קשייה ולבטיה, החל בייבוש ביצות כבארה, חציבת סלעים כחבר ב“חבורת העמק” בטרם הסתפחותה לעין־חרוד, (ואח"כ כחבר קיבוץ עין־חרוד) ועד הצטרפותו לחופרי היסודות של ביהח"ר נשר, שבו התמיד לעבוד במשך ארבעים שנה, עד צאתו לפנסיה.

במשך שנות עבודתו ב“נשר” השקיע קמינקר את כל מאודו ונפשו בארגון פועלי ביהח“ר “נשר”, בייסוד שכונת נשר שלצידו ובהקמת מפעלי הציבור בתוכה. הוא הטביע את חותמו עליהם ושימש דוגמא ומופת לאחרים במסירותו למען הכלל, כעסקן במפלגת פועלי א”י ובהסתדרות, כפעיל ב“הגנה”, כגפיר (נוטר) בשנות המאורעות 1936־1939 ובשרתו כמתנדב למעלה משלוש שנים בצבא הבריטי במלחמתו נגד היטלר.

ראוי לזכור, שהתארגנות פועלי ביהח“ר “נשר” היתה כרוכה בקשיים עצומים, בין היתר בגלל חוסר גיבוי ותמיכה מצד הסתדרות פועלים חזקה ובעלת סמכות. להסתדרות הכללית הצעירה לא היה אז עדיין הכוח הדומיננטי ביחסי־עבודה, גם במהלך בניית השכונה החדשה ליד ביהח”ר שלטו הסטיכיה וההפקרות, וזאת, משום שזכות קיומה, בראשיתה, היתה תלויה בחסדו של הערבי בעל הקרקע (המדומה או האמיתי), אשר יחד עם החכרת פיסת האדמה להקמת צריף, הכתיב לנו את רצונו וקבע את צורתו של המבנה ומיקומו. הוא עשה זאת ככל שעלה על רוחו, לפי מיטב “דמיונו היוצר” והשכונה היתה בבחינת “יצור לתוהו בראה”. כדי להתגבר על כך, דרושים היו הרבה מאמצים, גודש של מסירות ושפע של כשרון ארגוני.

בעסקנות הציבורית היה, איפוא, בימים ההם משום מעשה חלוצי גדול, שלא כל אחד היה מסוגל לעמוד בו ורק בודדים, בעלי תחושה ציבורית עזה, יכלו להטיל על עצמם את העול הכבד הזה.

אהרן קמינקר היה אחד מהם. יתירה מזו, הוא עמד בראש הפעולות הציבוריות המגוונות לאורך כל תקופת עבודתו, ללא קבלת תשלום וללא טובת הנאה כל שהיא. אגב, ישיבות ועד הפועלים והפגישות התכופות עם הנהלת ביהח"ר (שברוב המקרים נתקיימו ביחידות עם קמינקר) היו על טהרת זמנו הפנוי, בגמר יום העבודה הרגיל, ולא כפי שנהוג היום, כשהכל נעשה בשעת העבודה ועל חשבונה, בתוספת כיבוד.

אין כותב הזכרונות מספר על פעולות נשגבות ומעשים מרקיעי שחקים, אלא על זוטות, כביכול, על דברים, שהם, במיעוטם חלק מחוויותיו האישיות, וברובם מהווים תיאורים מהווי הימים ההם, על קשייהם ומצוקותיהם ועל הסכנות והתקוות שהיו חלק מהם.

יש בזכרונות המחבר מהיסוד הכללי של חיינו בארץ בזמנים ההם. בחוסר יומרנותם ובפשטותם מאפיינים זכרונותיו את השכונה, האפורה מלבר והמעניינת עד מאוד בהתהוותה ובחייה הפנימיים, שכונה ייחודית, שמעטות דוגמתה.

פנחס ארז (רזניצ’נקו)

 

פתח דבר    🔗

בספר זכרונותי על שכונת נשר, יותר משבאתי לספר על תולדות המקום ולתאר את ההתרחשויות והמאורעות הקשורים בו, התכוונתי לתת מבע לאווירת הימים שעליהם מסופר ולרוח שהניעה את אנשי השכונה, עם הקמתה ובהמשך קיומה.

שני קווים בולטים ציינו את שכונתנו מראשיתה. אל“ף, עובדת היותה שכונתם של עובדי תעשיה כבדה, הראשונים בארץ, ובי”ת, הקמתה לא תוכננה מראש ומתיישביה לא הכינו את עצמם לקראתה. לשני הקווים האלה הייתה משמעות מיוחדת בעיני אנשי התקופה. אך בעוד הראשון נראה בעיניהם ראוי להערכה ולשבח, היה בשני, לדידם, טעם לפגם.

אז, בימי העליות החלוציות, הממויינות והמסווגות לפלוגותיהן, ולחבורותיהן, והמחולקות לפי מגמות התיישבותיות, מי לקבוצה, מי לקיבוץ, מי למושב וכו' וכו' – היתה נשר, השכונה המקובצת באורח אקראי, יוצאת דופן לא רק בחוסר התיאום בינה לבין מתיישביה, אלא גם בחוסר תיאום מראש של מתיישביה בינם לבין עצמם.

זאת היתה מגרעת רצינית, שעוררה חששות מפני כשלון.

כיום אנחנו יודעים, שנשר התגברה על ה“פגם” שליווה את לידתה, אנחנו יודעים שהתפתחותה הוכתרה בהצלחה וכי עמדה בכל התלאות והמצוקות שפקדו אותה ונגד כל הסכנות שארבו לה. אנחנו יודעים שהיא עשתה זאת לא פחות טוב, ולעיתים אפילו טוב יותר, מיישובים אחרים, גדולים יותר, מתוכננים יותר ומגובשים יותר והשאלה הנשאלת היא: בכוח מה?

שאלה זו ששאלתי אותה לא אחת את עצמי, אפשר להפנותה במידה רבה לכל היישובים בארץ, אך היא נראית לי חריפה במיוחד כשמדובר בראשוני נשר, דווקא, בשל העדר התיאום מראש ביניהם, בשל הספורדיות שבהתיישבותם במקום, ובשל “כל איש לאוהלו”, שציין אותם בהתחלה.

כדי להשיב עליה, חזרתי לזכרונותי כפי שעלו במוחי, זכרון פה וזכרון שם, ללא סדר ומשטר. לנגד עיני ניצבו האנשים, על תכונותיהם ומעשיהם, הופיעו המאורעות לפרטיהם, על נסיבותיהם ותנאיהם, ומבעד לזכרונותי הפרטיים צפו ועלו ההיבטים החברתיים והלאומיים בכל בליטותיהם, עלו המניעים החבויים, וקמה רוח התקופה בכל תפארתה ובכל השגב שבה.

הנני מודע לחסרונות הרבים המצויים בספרי, לחוסר הסדר השרוי בו, לסובייקטיביות שבהצגת הדברים, אולי לשמץ של משוא פנים (אם כי אלוהים עדי, שנזהרתי מכך). ייתכן שדילגתי על פני מאורעות חשובים, אולי חסרים בו מעשיהם הראויים לשבח של אחדים מבני שכונתנו, וייתכן שלא הובלטו בו עוד דברים שהיו ראויים לזכירה.

אך, דומני, שעל כל אלה תכסנה כנות רגשותי כלפי שכונתנו והערכתי העמוקה כלפי ראשוניה וממשיכיה, הערכה הספוגה בזכרונותי ושהיוותה הכוח המניע לכתיבת ספרי.

לפתח הנוסטלגיה רובצת האידיאליזציה, ובבואנו לתאר את האתמול, הננו נוטים לשכוח הרבה, ליפות הרבה, להקל בתיאור משוגותיו וליישר את עיוותיו. נזהרתי מכך בזכרונותי – על אף חיבתי העמוקה לדמויות הפועלות בו ולמרות הערכתי הרבה לפועלן.

ייתכן שיראת הכבוד, שאני חש כלפי האתמול המסופר על ידי, היא שהטביעה את חותם האמת בראייתי ובזכרונותי – אמת פשוטה, דלת ביטוי, אך שרשית, שמהותה וגדולתה כלולים בעצם התרחשותה.

אך לא פחות משעיצבו את זכרונותי עומק זיקתי וכנות הערכתי למעשים ולעושיהם, כפי שסיפרתי עליהם, עיצבו אותם מהות חיי בארץ, אמונתי הציונית העמוקה והאני מאמין החברתי שלי.

מיום שעמדתי על דעתי הקפדתי עם עצמי להיות לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ומיום בואי ארצה נטועה בי האמונה, שרק ע“י עמל ויצירה בכל השטחים ובכל העבודות, קשות וקלות כאחת, וע”י אחריות אישית לנעשה, נרכוש את ארצנו לצמיתות.

ציונות לגבי, משמעותה היתה לא רק האחזות בארץ ועצמאות מדינית, אלא לא פחות מכך, יצירת חברה מתוקנת, שטוב לחיות בה, שאיש אינו רודה בזולתו ואינו מנצל את זולתו.

את אמונתי זו קיימתי במשך כל שנות חיי ולה הטפתי בכל הזדמנות. היא שכפתה עלי לא אחת את הצו “במקום שאין איש השתדל להיות איש” ומכוחה הטלתי על עצמי שליחויות שונות, אשר השתדלתי לקיימן באמונה.

זאת היתה דרך חיי וכך היה טוב לי.

גם היום, נוכח המתרחש לנגד עינינו, לא פגה אמונתי הציונית והחברתית. כנאמן למורשת אבותינו אני מאמין בזכותנו על הארץ הזאת, אבל זוהי לדעתי זכות, שעלינו לחדשה יום יום במעשינו – בעבודתנו המסורה והאחראית ובאורח חיינו הצנוע. עלינו לארוש אותה – כדברי הנביא הושע – בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, ולבי דווי על דברי הרהב והכיעור שנתרבו בתוכנו ועל עבודת האלילים, אלילי החומר והבצע, שפשתה בתוכנו.

מתוך אמונתי הציונית והחברתית, יקרו לי כל אלה שהיו שותפים לה, אף כי לא תמיד ראינו אותה עין בעין. סיפרתי בזכרונותי על שותפי לדרך, ולא דילגתי על חילוקי הדעות והוויכוחים שהיו בינינו, אנשי המפלגות השונות בנשר, אך לעולם לא שכחתי את מערכת היחסים האישיים הידידותיים ששררו בתוכנו והקיימים בתוכנו עד היום.

אני בטוח שמערכת יחסים זו היא שהעניקה לי את העין הטובה על חברי ואת הרצון העז לספר עליהם.

הספר נכתב על יסוד זכרונותי בלבד. מעולם לא רשמתי לי רשימות ולא אגרתי לי התרשמויות. ייתכן, איפוא, שנפלו בספרי טעויות – טעויות שבשכחה וטעויות שבקוצר דעת ובחולשת הדעת, ואני פונה לידידי ולקוראי שיתיחסו לזכרונותי באותה הרוח הטובה שבה כתבתי אותם.

*

עם הגשת הספר לדפוס, ברצוני להודות לכל אלה שעודדוני להוציאו לאור.

תודתי נתונה לוועדי הפנסיונרים, הפקידים והפועלים של ביהח“ר,”נשר", להנהלת “נשר”, ובמיוחד לידידי דב רפופורט ולחברי לעבודה יצחק טייטלבוים.

אסיר תורה אני לבני ולכלתי היקרים, שלמה וחנה, על שאימצו את רוחי במשימה הקשה שלקחתי על עצמי.

תודה מיוחדת לעורך הספר, ידידי אריה שנטל, שלא חסך כל מאמץ ושקד בנאמנות על הוצאתו המתוקנת.

המחבר

 

ימי בראשית    🔗

ציוני רקע    🔗

בשנת 1923, שנת בואי לנשר, שרר משבר כבד בארץ. באותה שנה נסתיימו בצפון הארץ עבודות הסלילה של כבישי הבטחון מיוזמתו של הנציב העליון הבריטי הראשון, סיר הרברט סמואל. סלילתם של כבישים אלה ארכה כשנתיים ועבדו בה מרבית החלוצים שהגיעו באותן שנים ארצה, ועם סיום סלילתם, בטלו סולליהם מעבודה ומקורות פרנסתם נסתתמו.

בעקבות האבטלה ירדה על העובדים מצוקה גדולה והשתררה בקרבם אווירה עכורה. אני עד היום זוכר את המבוכה שהוטלה אז בנו. המצב נראה ללא מוצא ורבים באו לידי יאוש. היו שכפרו בעצם הדרך והצטערו על הקרבנות שהקריבו למענה. חלוצים נאמנים וישרי דרך, כשלו מחמת המציק וזרם היורדים הלך וגדל.

כדי לעמוד באווירה הזאת, דרושים היו אומץ לב, כושר החלטה וגודש של עקשנות, של אותו “אף־על־פי־כן”, שציינו תמיד את טובי המחנה בעתות של משבר, ובעיקר דרושה היתה אמונה בחזון התחיה של העם והארץ.

עם גמר עבודת הכבישים, התפזרו העובדים לכל עבר, חלק עבר למושבות ולקיבוצים, שהיו אז בשלבי התארגנותם לעליה על הקרקע.

לרוע המזל לא הוכשרה אז עדיין תנועת ההתישבות החקלאית לקליטתם. החקלאות שהיתה משאת נפשם של רבים וטובים בקרב הנוער החלוצי, היתה אז בעצמה שרויה במשבר קשה. אלה שעלו על האדמות השוממות, השקיעו בעיבודן עבודה על־אנושית וכילו את כוחותיהם בהפרייתן, אך האמצעים הכספיים שעמדו לרשותם היו דלים מדי, וכוחותיהם היו רפים מכדי להפוך את הקרקע המוזנחת מדורות והעקרה מחוסר טיפול, לאדמה מניבה יבולים ונושאת חיים.

חרף העבודה המפרכת, לא הוציאו החלוצים הראשונים את מחיתם מאדמתם והחובות שרבצו עליהם גדלו והלכו מיום ליום והעיקו עליהם בכל כובדם.

במצב כזה עברו רוב הנפלטים מעבודת הכבישים לערים הגדולות, בהן התרוצצו בחיפושים אחר עבודה ונאחזו בכל בדל־של־הזדמנות על מנת לקיים את עצמם.

המשבר הכבד הזה שהביא על ציבור הפועלים היהודי בארץ יסורים רבים, והשפעתו הבלתי אמצעית היתה שלילית ביותר, נשא עמו בעת ובעונה אחת תמורות מרחיקות לכת במהלך חייו של ציבור פועלים זה והיה אחד הגורמים לגידול כוחו בעתיד ולהתפתחות הגדולה של משקו העצמי בעיר ובכפר.

באותה תקופה עמד בראש המשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות דוד רמז ז"ל, שנמנה עם מנהיגי תנועת הפועלים בארץ. מודע למשבר ולסכנות הכרוכות בו, פנה רמז בקריאה לפועל העברי לכבוש את עבודת הבניין בארץ, שהיתה כולה בידי הבנאים הערבים, וללמוד את מלאכת הסיתות, הטיח (השימוש בבטון היה עדיין נדיר) וכל העבודות האחרות הקשורות בבניין החל בחפירת יסודות ועד למקצועות הנגרות, המסגרות וכו'.

התעשיה טרם היתה בארץ. בערים הגדולות (הגדולות לפי ממדי הימים ההם) היו כמה בתי מלאכה, מהם של הגרמנים, שעמדו על רמה מסויימת וכל השאר היו עלובים, ובחיפה התחילו בעבודתם ביהח"ר “שמן” והטחנות הגדולות.

קל, איפוא, לשער את הרושם שעשתה עלינו הידיעה, כי בקרבת חיפה הולך ומוקם בית־חרושת למלט, בית־חרושת ממש, המוכן להעסיק פועלים יהודים.

בונה בית־החרושת היה יהודי בעל הון מרוסיה בשם מיכאל פולאק. על פולאק התהלכו שמועות שונות. סופר, למשל, שהיה מנהלם של מפעלי רוטשילד בבאקו, וכשפרצה המהפיכה הבולשביקית, ברח לפאריס. באותם הימים הגיעו לרוטשילד הידיעות מהארץ על מירבצי אבני־סיד טובים למלט במורדות הכרמל בקרבת חיפה והוא יעץ לפולאק שישקיע את כספו במירבצים האלה ויבנה במקום בית־חרושת למלט.

כך קמה חברת מלט “נשר” בע"מ שרוב מניותיה היו ברשותם של פולאק ורוטשילד. פולאק היה נציגם של מרבית בעלי המניות ומנהלו הראשי של המפעל.

המקום שעליו נבנה בית־החרושת והשטח הרחב סביבו ממורדות הכרמל ועד לקישון נקנה ע“י יהושע חנקין מידי משפחת כורי, בעלי הקרקעות הגדולים במקומות שונים בארץ. כפי שסופר, ידע חנקין כי ההר מכיל מרבצי־סיד טובים למלט, אבל הסתיר זאת מאת המוכרים הערבים והעמיד פנים, שכלל אינו מעוניין לרכוש את הגבעה השוממה הזרועה סלעי־ענק, ללא סימן של ירק. אולם האחים התעקשו, שבשטח הנמכר תיכלל גם הגבעה שאין־חפץ־בה, באומרם “מי שקונה את הבשר, עליו גם לצרף את העצמות” ואחרי מו”מ ארוך הסכים חנקין לקנות גם את הגבעה במחיר זול יותר.

לפי הסיפור הזה שילם חנקין לבעלי הקרקעות הערבים 6% לא"י לדונם.

כך או כך, כשהגיעה אלינו הידיעה על בניית בית חרושת למלט בקרבת חיפה, התחיל כבר מיכאל פולאק לפתח בתנופה את המקום ולהניח יסודות למפעלו.

חפירת היסודות התחילה בשנת 1923 והשומרים הראשונים עוד לפני החפירות היו קושניר ז“ל וגוטבטר יבל”ח

מגעים ראשונים    🔗

אני זוכר עד היום את יום בואי הראשון למקום. המראה שהזדקר לנגד עיני היה מישור רחב ידיים, מחורץ בחלקו בתעלות, ועליו מגובבות ערימות של עצים, אבנים, חול, מוטות ברזל וכו', ופועלים מתרוצצים סביבם.

מיד בבואנו למקום הועסקנו בחפירת תעלות אצל הקבלן קטינקה. היה ברור שמחכה לנו עבודה קשה ומפרכת, אבל זה לא הבהיל אותנו, כמעט מאחורי כולנו היו שנות עבודה קשה בארץ, אני עצמי עבדתי מאז בואי ארצה בשנת 1920 בעבודות שונות. בזכרון-יעקב עבדתי בפיתוח הקרקעות של פיק"א באדמות נזלה, שפיה, גבעת עדה, שוני, בייבוש ביצות כבארה ובסלילת הכביש זכרון־-שני. טעמתי גם את טעם העבודה הקשה בחבורת “העמק” בעין־חרוד. כמובן שרוב חברי נתנסו באותם נסיונות והקשיים שציפו לנו כאן לא הרתיעו אותנו.

מלבד זאת לא יכולנו להרשות לעצמנו את המותרות של פינוקים והיינו מוכנים לעסוק בכל עבודה שהיא, כי פשוט לא היתה אחרת. נוסף לכך היה קסם מיוחד בעבודה זו, בגלל ההבטחה, שהיתה כאילו מובנת מאליה, שבתום הבנייה נוכל לעבוד בבית-חרושת ותובטח לנו עבודה קבועה לכל אורך חיינו,

כניסתנו לעבודה היתה, איפוא, בסימן של תקוות מרובות, לאומיות ואישיות כאחת. בכלל צריך להיאמר, שבתקופה ההיא קשה היה להפריד בין שאיפות אישיות לבין מאוויים לאומיים־ציבוריים. היינו בני תקופה שהיתה ספוגה הרגשת יעוד וצרכינו הפרטיים היוו חלק מהפרימט הציוני חלוצי ששלט בנו. בעבודה בהקמת בית־חרושת למלט, שעתיד למלא תפקיד ראשון במעלה בבניין הארץ, ראינו את עצמנו חלק מהממלאים את התפקיד הזה וזה סיפק אותנו מאוד מאוד.

אני חושב, שלהרגשה הזאת, שקשה למדוד אותה, היה חלק חשוב לא פחות מאשר לחלקים אחרים, והוא דירבן אותנו לעמוד במבחן.

המראות שלפנינו    🔗

מהימים הראשונים לעבודתנו במקום זכורים לי במיוחד הסביבה ומראות הנוף. היה זה נוף פראי שהוד קדומים היה נסוך עליו. אל מול פנינו והשתרע למלוא העין מישור רחב־ידיים טובעני בחורף ומכוסה דרדרים וקוצים בקיץ. מישור זה נתמשך עד לגבעות טבעון ומרגלות הרי בית־שערים מימין; עד לגבעות שפרעם ממול ועד לעמק זבולון שהסתיים בדיונות החול שעל שפת הים.

בעורפנו התנשאה חומת הרים מסולעת ומחורצת ואדיות אפלים, שפרשה את זרועותיה ימינה ושמאלה והגיעה הרחק־הרחק עד לפרשת־המים בפסגה וממנה במורד מערבה עד לשפת הים.

בשעות העבודה לא שמנו לב לנופים ולמראות שלנגד עינינו, אך בבואנו אחרי גמר העבודה לצריפים שנבנו בשביל העובדים בקרבת בית־החרושת, חשנו דיכאון למראה עינינו.

ההר היה ריק כמעט מיישובי אדם. היישובים היחידים מעלינו מערבה היו הכפרים הדרוזיים עוספיה ודלית אל־כרמל ורק רחוקי רחוק במורדות המערביים של ההר בשפלת החוף, היו כמה כפרים ערביים עלובים. יצורי האדם היחידים בהר שממולנו היו הרועים על עדרי עזיהם השחורות, שכילו כל שיח וכל ירק והשאירו מאחוריהם שממה כמעט, כשממה שאחרי מסע הארבה.

לאור היום ריככו האיים הירוקים והעצים שבמורדות ההר את המראה החמור, ועיניו של הבא מקרוב התחילו להסתגל לסביבה. אך לא כן היה עם רדת הלילה. האפלה שמסביב נתעבתה לכדי מסך אטום, רוחש סכנות, מבעד למסך הזה לא נשמעו לא קול אדם, לא קריאת תרנגול, לא נעירת חמור ולא געית פרה. נעדרו כל אותם סימני־חיים של יישובי־אדם. מלבד נביחותיהם של כלבי הרועים, ששמרו על העדרים המכונסים במערות, בקעו מתוך החשכה המעובה קולות מוזרים, התנשמויות כבדות, נחירות וצריחות וציוצים של צפורים, ועל כולם – יללות נוקבות של תנים.

היה ביללות הנוקבות של מקהלות התנים מעין הכרזת מלחמה נגדנו, המעיזים להתייצב נגד השממה ונגד התוהו־ובוהו מסביב. למען האמת עלי לומר שהכרזת מלחמה זו בקולות מחרידים וצורמים, שהגיעו לאזנינו מתוך חשכת הלילה, הטילה בנו, אם לא חרדה, הרי הורידה עלינו מין מועקה, מין תוגה, שקשה היה להשתחרר ממנה.

אך עם אור הבוקר, נמוגו הללו. לפנינו עמדו בעיות ממשיות שדרשו פתרון. אלה לא הניחו לנו להתמסר להירהורי־תוגה, העבודה היתה מרובה, ההסתגלות, קשה, והזמן – בארץ הזאת תמיד דחק.

בעיית המגורים    🔗

אחת הבעיות הראשונות, שהטרידה אותנו בבואנו למקום, היתה בעיית המגורים, מקום המגורים הראשון שהקצתה הנהלת ביהח"ר “נשר” בשביל הפועלים, היו 3 חצרות על הגבעה, ומסביבן מבנים בצורת ח, ששימשו לתעשיה פרימיטיבית של משי, (בקרבת מקום, לרגלי הגבעה, היתה גם חורשה של עצי תולעי־משי). את המבנים האלה שיפצה הנהלת בית־החרושת והתקינה אותם במקום מגורים לפועלי ולמשרדי המפעל.

נוסף לכך הקימה הנהלת בית־החרושת על מורדות ההר ובמישור בקרבת בית החרושת, מספר צריפים מעץ למגורי הפועלים, אבל כל זה לא הספיק – המבנים והחצרות לידם, נוצלו על ידינו להתקנת המטבחים, והצריפים היו מעטים מדי, כך שהצפיפות בתוכם היתה רבה מאוד. מיטה במיטה נגעה, בלי אפשרות של מעבר.

מלבד זאת, נועדו צריפים אלה רק לרווקים. הנהלת בית־החרושת הסתפקה במספר הצריפים שהקימה, ועל כל אחד הוטלה המעמסה לפתור בכוחות עצמו את בעיית מגוריו. היו כאלה שנשארו לגור בחיפה ומדי יום ביומו היו עושים את דרכם הלוך ושוב מחיפה לנשר. אוטובוסים טרם היו ואת מסעם עשו באופניים, בטרמפים ואפילו ברגל, על כל הטרחה, ביטול הזמן וההוצאות הכספיות הכרוכות בכך.

אך פתרון־לא־פתרון זה עשוי היה להועיל לזמן קצר בלבד ולמעטים בלבד. רוב הציבור לא יכול היה לעמוד בכך לאורך ימים, בייחוד בתנאי העבודה המפרכת, שעוד אספר עליהם.

המוצא היה להקים לעצמנו צריפי מגורים במקום, לכך דרושה היתה הרגשה שאיננו בונים לריק, ושעם סיום הקמת בית החרושת, נעבור לעבוד בו בקביעות. כאן נחלנו אכזבה מרה ביותר, בניגוד למצופה ובניגוד לחלום שבבניית בית־החרושת, אנחנו בונים לא רק מעוז תעשייתי בבניין הארץ, אלא גם בונים את עתידנו האישי, הקפידה הנהלת בית־החרושת בכל מגעיה אתנו להדגיש, שעבודתנו בבניין בית החרושת אין בה כלל ועיקר כדי להקנות לנו עדיפות כלשהי לעבודה בבית־החרושת לכשיקום.

עניין זה יהיה סלע מחלוקת בינינו לבין הנהלת בית החרושת ויגרום למאבק שיימשך זמן רב. היינו בטוחים שבעבודתנו המסורה נעביר את רוע הגזירה, אבל בינתיים לא היתה לנו ברירה אלא להשלים עם המצב הקיים ולהמשיך בבניית המפעל, חרף אי־ הבטחון שיינתן לנו להשתרש בו. עם ההשלמה, הגיעו אחדים מאתנו לידי החלטה להתחיל לבנות לעצמנו מקומות מגורים, ובהגיענו לידי החלטה כזו, נאחזנו ברעיון לחכור מאת הערבים חלקות אדמה במדרון ההררי המסולע ממול לבית החרושת ובשכנותו, ולבנות עליהן את צריפינו.

האדמה היתה אדמת ואקף, אדמת הקדש האסורה למכירה או להחכרה, אך הערבים מצאו תחבולה להחכירה אותה לנו.

ידענו שהאדמה היא אדמת ואקף, ללא רישומי בעלות ושהיא שייכת מבחינת החוק למדינה, אך בנסיבות הקיימות ובגלל דוחק הזמן נמנענו מלהיכנס לסכסוכי קרקע ולוויכוחים משפטיים עם הערבים. תורם של אלה יגיע כעבור כמה שנים ויתברר שהבעיה היא סבוכה ביותר. בינתיים השלמנו עם המצב וקיבלנו את תנאי החכירה שהכתיבו לנו שכנינו הערבים, שמייצגם היה המוכתר של בלד א־שייך, סלים־א־חמדן.

אחד מתנאי החכירה היה שעל כל חלקה מותר לנו להקים צריף עץ ארעי בלבד ולא בית־של־קבע. היה זה תנאי אחד בין תנאים אחרים, קשים ביותר, בכלל, כל עניין ההתנחלות בנשר היתה קשה מאוד ומפוקפקת למדי, אך אחדים מאתנו, ואני בתוכם, ראינו את בניית המגורים במקום, כפתרון הטוב ביותר בתנאים הנתונים, כל אחד מאתנו חתם על חוזה החכירה וניגשנו להקמת הצריפים.

האחרים, שנרתעו מפני הקשיים, חיפשו לעצמם מקומות מגורים בחיפה, ומאוחר יותר, בשכונות החדשות שנבנו והלכו במבואותיה.

אלה ואלה מצאו לעצמם הצדקה בבחירתם. אותנו שבחרנו בנשר, מלווה עד היום הסיפוק שהיינו הראשונים בהקמת השכונה. סיפוק זה מהול בהרגשת צער שהיינו כה מעטים ושרבים בחרו את מקומות מגוריהם הרחק ממקום העבודה המשותף. אמנם שבענו תלאות, נתנסינו בחבלי בנייה ועברנו סכנות, אך טעמנו גם את טעם הראשונות, את חוויית הצמיחה ואת הרגשת היצירה בהקמת יישוב, קטן אמנם, אך חי ותוסס, שלא אחת שימש דוגמא לאחרים.

חבלי בנייה    🔗

את הצריף הראשון הקימה במקום משפחת רוסובסקי, שעור אשוב לספר עליה. מיד אחריה הלכו אחרים. אני הייתי הרביעי. הקימותי אותו חודשים אחדים אחרי שהוקם הצריף הראשון. אחר כך הלכו והתרבו הצריפים במקום. כולם נבנו במתכונת אחת – בני חדר אחד, פרוזדור קטן ומטבח. הצריפים נבנו מלוחות־עץ בלתי מהוקצעים ולכל אחד מהם היה צמוד בית שימוש, בנוי מפחים משומשים או משברי קרשים. בתי־שימוש אלה נראו כמין ארגזים.

כל אחד מאתנו, בגשתו להקים את צריפו, איתר לו בחלקתו מקום שיהיה בו מינימום של חציבה, והיה נראה לו קל להכשרה, כך שהצריפים הוקמו ללא סדר, ללא משטר וללא יד מכוונת. על שירותים ציבוריים אין מה לדבר, כמו שלא יכולנו לדבר על שימוש בחשמל. במשך תקופה ארוכה היינו משתמשים במנורות־נפט ומבשלים על פתיליות־נפט או על פרימוסים.

צרה צרורה היתה בעיית אספקת המים, הבאר הקטנה שליד צריפה של משפחת רוסובסקי היתה המקור היחידי שלנו של מישתיה. את הבאר קדח אורלוב, המומחה המפורסם בשעתו לקדיחת בארות, והמים שהועלו מתוכה באמצעות משאבת־יד היינו מביאים בתוך פחים לצריפינו. אחדים מאתנו השתמשו בשרותיו הטובים של אחמד העיוור, שהיה מספק להם את המים לצרכיהם, לאחמד זה היה חמור ועליו היה מעמיס ארבעה פחי מים ומספקם ללקוחותיו.

בעיית המים הטרידה אותנו לא מעט, מה גם שידענו כי ליד בית החרושת “נשר” נמצאת בריכה, שביכולתה לספק לנו מים בשפע. פנינו בעניין זה להנהלת בית־החרושת ואחרי מספר פניות, נאותה זו להענות לבקשתנו והסכימה שנתקין צינור בעובי של שני צול מן הבריכה עד לגבול השכונה. מכאן התקנו צנורות לכל צריף וצריף. את עבודת ההתקנה עשינו כמובן בעצמנו.

מאוחר יותר החלפנו את הצנור של 2 צול בצינור של 4 צול, ודבר זה הוריד מאתנו את העול הכבד של הספקת מים. בהתחלה היינו מקבלים מהבריכה את המים ללא הגבלה וללא תשלום, אבל בהמשך הזמן נדרשנו ע"י הנהלת בית החרושת להתקין שעוני־מים ולשלם סכום מסויים בעד המים שסופקו לנו. כעבור שנים התקשרה השכונה עם חברת מקורות וממנה היא מקבלת את מימיה עד היום.

סימני השתרשות    🔗

בימים הראשונים, לפני שהותקנה אספקת המים בצינורות, היה לכל אחד מאתנו, “חדר־מקלחת” במחסנים הקטנים שהקימונו, רובנו, ליד הצריפים. מקלחת כזאת היתה מורכבת מפח־של־בנזין, שבתחתיתו היה מותקן ברז עם מסננת. את הפח הממולא מים היינו מעלים באמצעות חבל וגלגלת מעל לראש, ועם פתיחת הברז קלחו המים על גופנו. הסידור הזה היה בהחלט מקובל עלינו והשתמשנו בו עד שהותקנה בצריפינו רשת מים ונבנו מקלחות כדת וכדין.

מאותם הימים הראשונים זכורה לי עוד בעיה, בעיית שמירת טריותו של המזון בימות הקיץ והחום. כמובן שאיש לא חלם אז על פריג’ידרים המופעלים ע"י חשמל. קודם כל לא היה לנו עדיין חשמל ואילו אפילו היה, ספק אם היינו נזקקים לפריג’ידרים, שרכישתם עלתה בממון רב. יכולנו לכל היותר לחשוב על ארגזי־קרח, שבהם ניתן היה לאכסן את המזון שלא יתקלקל.

זכות ראשונים בשטח זה מגיעה לחברנו יהודה וינר, הוא היה הראשון בנשר, שתיכנן ובנה ארגז־קרח, ולפי מתכונתו הותקנו כל ארגזי־הקרח שבשכונה. ארגז כזה היה בנוי מדפנות עץ כפולות וממולאות בנסורת־עצים. בתא העליון, המצופה פח, היה מקום לגוש הקרח ובתחתית הארגז היה מותקן בית־קיבול מפח שלתוכו ניקוו מי־הקרח, ובצידו היה ברז להוצאת המים. ארגזים אלה שירתו אותנו במשך שנים רבות לשביעות רצוננו, עד שהחלפנו אותם במקררים חשמליים.

כאן המקום לציין, שכל חידוש, כל המצאה שהיה בהם כדי להקל על החיים הקשים, או שהיה בהם כדי לשרת את תושבי השכונה בתנאים המיוחדים שבהם נמצאו – המצאה או חידוש כזה, כשהגיע לאחד המשתכנים, נעשה עד מהרה לנחלת הרבים. איש לא שמר לעצמו את הידיעה, אלא היה מתחלק ברצון עם אחרים. כך היה בענייני המקלחות וארגזי־הקרח שהזכרתי וכך היה בצביעת העצים הלא מהוקצעים בפנים חדרי מגורינו, בבניית תנורי אפיה מלבנים בחצרותינו, בהתקנת קערות־בטון לכביסה וכו' וכו', הכל לפי ההישגים והאופנה של התקופה. כל חידוש וכל המצאה הסבו לנו קורת רוח מרובה. כל אחד עשה זאת במו ידיו, במיטב יכולתו, בלי להזדקק לבעלי מקצוע, ויש שמעשי ידיהם עוררו התפעלות כללית.

היו בודדים בתוכנו שהקימו ליך צריפיהם רפת קטנה לפרה או דיר לעזים. היו גם שהקימו לולים ושובכי יונים. מסופקני אם היה להם מזה ריווח כספי גדול, אבל היה בכך כדי להטיב את המצב הקשה שבו היינו שרויים.

אורח חיינו היום־יומי    🔗

בדרך כלל היו ידינו מלאות עבודה. בגמר יום העבודה בבית־החרושת, היינו ממהרים לסיים את ארוחת היום, ומיד יצאנו לשטח, מי להשלים את בניית המחסן או הרפת ומי לנטיעת גינה, מסביב לצריף, לשיפורים שונים, לתיקון השרותים או התקנת כלים בשביל עקרת הבית. אני עד היום נזכר בפליאה באותה עבודת־נמלים שקדנית שהתנהלה בשכונה.

למותר לדבר על אורח חיינו הצנוע, בכך לא היינו יחידים. לכל אורח החיים בארץ היה אז אופי צנוע. אנשים הצניעו בלבושם, במגוריהם, בריהוט בתיהם. ההסתפקות במועט היתה בגדר הטעם הטוב, וכל התהדרות, כל ראוותנות היו פסולים והוכיחו על טעם פגום.

הרגשתנו היתה, בצדק או שלא בצדק, שגם אנחנו כאן בשכונתנו הקטנה, העושה את צעדיה הראשונים על אדמת הטרשים בצילו של בית החרושת העתיד לשמש מנוף כביר לבניין הארץ – מהווים חלק מהכוח הבונה הזה. ראינו את עצמנו לא סתם כקבוצת עובדים שניטלטלו למקום מחמת חוסר עבודה, המחפשים במקום את מחייתם ותו לא. את נסיונות השתרשותנו במקום ראינו כחוליה בשרשרת, שראשיתה היתה נעוצה בחינוכנו היהודי, בהשקפתנו הציונית־סוציאליסטית וביעד שהצבנו לעצמנו – עלייה לארץ, בנייתה והפרייתה במו ידינו. המטרה הזאת שהצבנו לעצמנו לפני בואנו ארצה ושעמדה לפנינו בעבודתנו בארץ, הטילה עלינו חובות כבדים – לא רק של בניין הארץ, ושל בניין המולדת, אלא גם של בניין עם עובד ובניין חברה צודקת ברוח של שותפות, עזרה הדדית ורעות טובה. לגבינו, כל זה לא היה משהו ערטילאי, עניין של שיחה נאה, אלא חובה פנימית שיש למלאותה, וככל שהצלחנו למלאותה, כן ראינו טעם בעבודתנו וביסורי השתרשותנו.

ייתכן שלמסתכל מן הצד נראו חיינו משעממים למדי, וכי מה יכול להיות מלהיב בעבודה קשה במשך שעות ארוכות בבית־החרושת ובחצרו, ואחר־כך, בבואנו מהעבודה בבית־החרושת, שוב עבודה מיגעת ואפורה בבית ולידו? אך אילו היה הצופה מן הצד טורח להציץ עמוק יותר, היה מתפלא ללהיטות שבה עשינו את עבודתנו, חיינו בימים ההם בהרגשה של הרפתקה בלתי פוסקת.

כל חידוש בעבודה או בשכונה נראה לנו כמאורע. הכל היה גדוש חוויות, שהעשירו את רוחנו.

עם זאת אין ברצוני לומר שהימים הראשונים בשכונת נשר היו מעין אידיליה ממושכת, ושתהליכי השתרשותנו היו תמיד חלקים וללא חיספוסים. כלל וכלל לא. מלבד הקשיים החיצוניים והסכנות שארבו לנו מראשית קיומנו, היה עלינו, בימים הראשונים להסתגל בבת אחת למצבים שלא היינו רגילים בהם.

הסתגלותנו לעבודה    🔗

הראשון בהם היה אופן הסתגלותנו לעבודה, כמובן, שאנחנו, אנשי שכונת נשר, לא היינו היחידים בקרב פועלי בית־החרושת, שעמדנו בפני בעיית ההסתגלות לעבודה, אלא שאצלנו היוותה בעיה זו אחת ממכלול הבעיות שעמדנו לפניהן ומן הראוי להתעכב עליה.

כבר ציינתי קודם שלמרביתנו לא היתה העבודה הפיזית בבחינת חידוש. רבים בתוכנו נתנסו בעבודה פיזית בשטחים שונים ואין לשכוח שבחינוכנו החלוצי תפסה העבודה הפיסית חלק חשוב ביותר והתבשרנו לקראתה עוד לפני עלייתנו ארצה במשקי ההכשרה או בדרך אחרת.

אף־על־פי־כן היתה העבודה בבניין בית החרושת, גם למנוסים בתוכנו, בבחינת מבחן שלא קל היה לעמוד בו. השעות הארוכות בחפירת יסודות, ביציקת בטון, בסבלות בתנאי ובשיטות העבודה של הימים ההם התישו את כוחותינו.

בסך־הכל עמדנו במבחן הזה. לא מעט בגלל המצב הקשה ששרר בארץ ומתוך חושש לא לאבד את מקור פרנסתנו, אך אלה יכלו לכל היותר להחזיק אותנו רתוקים לעבודתנו המפרכת בעל כורחנו מאימתה של האבטלה, משל לאותו עבד הרתוק לעבודה וממלא אותה בעל כורחו מאימת השוט המאיים עליו. אילו כך היה, היתה העבודה הקשה והכפויה מטילה בנו קדרות ומרה שחורה וזעם־אין־אונים ומעוררת בקרבנו הרהורי בריחה. אבל לא כך היה. להיפך, שררה אצלנו מין עליצות־להכעיס, מין צחוק־של־דווקא. בצד אי־הרצון המובן מאליו לנטוש מקום פרנסה (דלה למדי, כפי שעוד אספר להלן) פעל בתוכנו משהו עמוק יותר. זה היה חלק מהשליחות שלקחנו על עצמנו ברגע שהחלטנו לעלות ארצה, ראינו בעבודה הקשה מעין מבחן לכוח יכולתנו ולמידת נאמנותנו לעצמנו. צעירים היינו ברובנו, ואותו המבחן העצמי שצעירים בעלי נפש מציגים לעצמם, הוצגו עתה בפנינו בכל חריפותו. ראינו בכך אתגר הראוי להתמודדות. וככל שהיה קשה יותר, כך נסכה בנו עבידתנו, בטחון עצמי וסיפוק של גאווה.

בעבודות חפירה

מצויידים בכל אלה, הסתגלנו תוך תקופה קצרה יחסית לעבודה הקשה עד שהשתלטנו עליה כליל. לא יעבור זמן רב והנהלת בית־החרושת תבחין בהסתגלות זו, ברוח הטובה שבה אנו מקבלים את הקשיים. היא תבחין בתושיה שאנו מגלים ובכשרון ההמצאה שלנו. כל אלה יהיו הפתעה בשבילה, משהו שסטה מהדעה הקדומה כלפי הפועל היהודי.

הראיה החדשה הזאת תתרום ללא ספק ליחסים החדשים שיבואו בהמשך הזמן, עד שנגיע לכך, עד שייכונו בינינו היחסים של כבוד הדדי ושל הכרת השיתוף שבמטרתנו, יחסים שציינו מאוחר יותר ועד היום הזה את יחסי העבודה בבית־החרושת “נשר”, עוד נתנסה במאבקים מרים וקשים, אבל הגרעין להבנת ההדדיות שבמטרה נשתל באותם הימים, ימי בראשית של חפירת היסודות ויציקתם.

אינני יודע, אולי דווקא יסורי הבראשית וההתגברות עליהם, אולי דווקא הם שחרטו בנו את הימים ההם כימים היפים בחיינו, בימים של גאווה עמוקה על יכולתנו לעמוד בקשיים ברוח טובה ובכבוד.

מי ומי במשתכני שכונת נשר    🔗

ציבור המשתכנים הראשונים בשכונת גשר היה רובו ככולו מורכב מעולים חדשים מרוסיה, פולין, גליציה, הונגריה ועוד, שגלי ההתעוררות הציונית הגדולה בעקבות הצהרת בלפור הביאו אותם ארצה. כולם נתנסו בנסיונות הדמים של מלחמת העולם הראשונה ובתהפוכות שבאו אחריה ברוסיה ובמקומות אחרים. חלק גדול מביניהם טעמו על בשרם את הפוגרומים של פטלורה, דניקין ואחרים ואת ימי הרעב של שנות המהפיכה ברוסיה והיו עדים להתפרצויות האנטישמיות בפולין החדשה שקמה לתחיה.

למרבה המזל היו רוב המשתכנים בשכונה בעלי תודעה חלוצית על כל המשתמע מכך וקרובים בהשקפותיהם וברוחם לתנועת ארץ־ישראל העובדת במישור הלאומי והחברתי כאחד.

פרט לבודדים, היו שורשינו הרוחניים נעוצים במסורת היהודית. מרביתנו עברנו הכשרה חלוצית והיינו חדורים התלהבות וצמאים לפעלתנות ציבורית ולהגשמה עצמית. חלק לא מבוטל ממתיישבי נשר, מלבד זאת שעבר הכשרה בעבודות גופניות שונות, בחקלאות ובענפי עבודה אחרים, נתנסה גם במשך פרקי זמן ארוכים או קצרים בחיי שיתוף בחוות ההכשרה מיסודן של התנועות החלוציות, מתוך מגמה להמשיך בארץ בעבודה יצרנית ובמיוחד בהתיישבות החקלאית המושתתת על חיים משותפים. רובם ככולם, כשם שראו בציונות את דרך המלך של העם היהודי ואת בניית הארץ כמטרה עליונה, כך ייחסו חשיבות מרובה לאיכות החברה שתקום בארץ.

בעניין זה היו הגוונים מרובים ומעוגנים בהשקפות החברתיות השונות שהתהלכו אז בארץ ובעולם, אבל היסוד היה אחד – בניין ארץ יהודית וחברה יהודית מתוקנת, שתהייה מיוסדת על אדני הצדק החברתי והיושר האישי.

היינו אז כולנו צעירים, לרוב רווקים ללא התחייבויות משפחתיות, ומטבע הדברים שחיינו הציבוריים היו ערים ביותר, גדושים אינטנסיביות ומלאים פעלתנות.

המסגרת שבה פעלנו היתה, כאמור, תנועת ארץ־ישראל העובדת, לגווניה השונים, ואף־על־פי שהמסגרת הזאת כללה להלכה את כולנו, הרי הגוונים השונים שבתוכנו גדלו לעתים לכדי חילוקי־דעות תהומיים. תרם לכך ללא ספק השוני שבדעות ובהשקפות, אבל בעיקר נבעו להט הוויכוחים והחריפות שבשוני זה, מהנלהבות והערנות של המתווכחים ומגילם. צעירים היינו ונלהבים. הוויכוחים בינינו היו, איפוא, בבחינה “מחלוקת לשם שמים” שאינה יודעת פשרות. אין גם לשכוח את כוחן של האידיאולוגיות למיניהן באותם הימים. הן היו אז במלוא תוקפן, במלוא ערכן ובמלוא אמינותן. בכלל היתה למלה כוח מאגי כמעט וההתייחסות לרעיון או להשקפה היתה רצינית ביותר, אישית ממש, הן לחיוב והן לשלילה. הלהט החסידי בער בתוכנו, כמו שבער בקרב כל ציבור עובדים אחר בארץ, ודורנו, שראה את עצמו כביכול חופשי מדעות אבותיו, והשקפת עולמו היתה שונה לחלוטין, היה דומה לאבותיו כשתי טיפות מים, מי בגילויי הדבקות שבו לרעיון ולהשקפה שאימצם לעצמו, ומי ב“מתנגדות” שבו לרעיונות אלה.

החריפות הזאת, חרף סממניה השליליים והשלכותיה הפלגניות, הוסיפה עניין רב לחיינו. מה גם שאחרי הכל עצר משהו בנו לא להישטף כליל בריב הזרמים האידיאולוגיים ולהשאיר מחוצה לו איים יבשים, מין “ערי מקלט”, שבהן יכולנו להידבר איש עם רעהו. רצון הבנייה העז – בניית המקום ובניית החברה – אחז בציציות ראשינו והעלה אותנו, כשהגיעו לדברים חיוניים, מעל לוויכוחים ולמריבות. ובעוד כל אחד עומד בעקשנות על דעתו, מקפיד על השקפותיו ומקצה את עצמו מהשקפות חבריו, היתה היד עושה במלאכה במשותף ובהרמוניה, כאילו שלטו בנו שתי רשויות שאינן מתערבות זו בזו.

הבנות באות…    🔗

כשבאנו להתנחל בשכונת נשר, היינו רווקים ברובנו, וכאלה נשארנו בשנתיים עד שלוש השנים הראשונות להאחזותנו במקום. היו בתוכנו שתיים־שלוש משפחות, אבל בכללותנו היינו ציבור של גברים, ללא נשים וללא ילדים.

הנהלת בית־החרושת, שבנתה את צריפי המגורים הראשונים בשביל הפועלים, היתה מודעת לעובדה זו, והועידה את הצריפים שהקימה, לרווקים בלבד. כך שלשכונה היה בתקופה הראשונה אופי של מחנה צבאי מובהק.

אוכלוסיה־של־גברים היא מעצם טבעה בגדר אנומליה, אבל כשמדובר ביישוב העומד בשלב התחלתי של בנייה ובגברים צעירים העובדים קשה, ההשלכות שיש למחסור בנשים הן חמורות ביותר מבחינה אישית וציבורית כאחד.

לא אומר שבבואנו למקום היינו “צעירים מתרוננים” כאימרת השיר, אבל היינו צעירים מלאי חיים, והנה אחרי שעברנו רק שבועות מעטים של עבודה בהקמת בית־החרושת ושל שעות השממון אחריה בצריף הצפוף, האפור והמרושל, במקומות מגורים שבהם לא נשמעו קולם של ילד או של אשה, התחיל הדכאון לכרסם ברבים מאיתנו.

מצב זה גרם לנו דאגה מרובה. הבינונו שבאווירת המועקה ההולכת ומשתררת בתוכנו, אין כל תקווה שאי־פעם יקום כאן יישוב בני־אדם על כל המשתמע מכך.

למזלנו כללו העליות החלוצית בשנים ההן גם מספר ניכר של נערות, וחלק מהן הגיע גם אלינו, אחדות נתקבלו לעבודה בבית־החרושת באגף השקים הריקים מיוטה (עבודה קשה, שעוד אייחד עליה את הדיבור), אחדות הועסקו בשני בתי האוכל לפועלים שהוקמו בשכונה, ובחלקן הגדול התרכזו בצריף העץ, שבו נפתחה בתיאום עם הנהלת בית־החרושת מכבסה לפועלים, בשם "מכבסת הפועלות ב’נשר'. (על המכבסה עצמה יסופר במקום אחר).

בואן של הבנות שינה מן הקצה אל הקצה את מצב הרוח בקרב אוכלוסיית הרווקים שלנו. שכונתנו הרדומה קמה לתחייה. חבר’ה התחילו לצחצח את נעליהם, להתגלח לעתים תכופות יותר. הפנים התחילו שוחקות והעיניים נוצצות. הפגישות עם הבנות הלכו והתרבו, הטיולים נתארכו עד שעות הלילה המאוחרות, נוצרו זוגות, ולא עברו חודשים רבים ונערכו החתונות הראשונות ובעקבותיהן באו אחרות. נבנו קני משפחה שבמשך הזמן הלכו והתרבו. נולדו ילדים, ועם לידתם הושתת עתיד שכונתנו על יסודות איתנים.

באותן השנים, ליתר דיוק בשנת 1926, באתי גם אני בברית נישואים עם צפורה פופקינה. היא היתה אחת מעובדות המכבסה ואחרי שנת היכרות אחת, נישאנו והיינו בין ראשוני המקימים את צריפיהם במקום.

חלקן של החברות בשכונתנו    🔗

ניתן לומר: כשם שכניסת חברותינו לשכונתנו היתה בסימן של מזל, והן שהצילו אותה למעשה מכליה, כך היתה נוכחותן במקום בסימן של ברכה. אורח חיינו החלוצי, שהטיל מעמסה כבדה על כולנו, היה קשה במיוחד לאשה. נוסף לעיסוקן בבית עברו רובן ככולן בעבודות שונות מחוץ לבית, על מנת להשלים את החסר לפרנסת המשפחה. אבל גם אלה שנאלצו להסתפק בעבודה רק במשק ביתן, היה להן חלק שווה בהזנת המשפחה. העבודה הקשה והרגשת החשיבות שבעבודתן, הקנו להן בעיני עצמן ובעיני בעליהן את תודעת הערך העצמי ועיצבו את אופיין.

חברותינו בשכונת נשר, שהרגישו את עצמן כשותפות שוות בכל לנו הגברים, לא הסתפקו בזכויות ששותפות זו מקנה להן במישור האישי והציבורי כאחד, אלא רכשו אותן במעשיהן בכל שטחי חיינו הציבוריים. הן תרמו בחן נשים ובלהט נעורים את חלקן בפעילות הציבורית הענפה שהתנהלה בוועדות השונות שהוקמו אצלנו כיוזמות, כמארגנות וכמבצעות.

הן היו רוב המשתתפות בחוגים התרבותיים השונים מטעם ועדת התרבות והן שלקחו חלק פעיל בוועדת קופת מלווה למתן הלוואות לנזקקים, ובכלל ניתן לומר שהחיים בשכונתנו, וחיי הרוח בפרט, היו עלובים ביותר אילולא הברכה שהוענקו להן ע"י חברותינו במסירותן, בהבנתן, בהשתתפותן הערה בכל עניין ועניין שנגע לשכונתנו או שנגע ליישוב בכלל, ובהתעניינותן התעניינות ממשית בבעיות המנסרות בעולם.

כל אלה העשירו את חיינו, הרימו את רוחנו בזמנים של שפל. חברותינו השתתפו איתנו, יד ביד, בהתייצבות מול הסכנות האורבות, כפי שיסופר על כך בפרקי ההגנה על השכונה.

בשנים מאוחרות יותר קם בשכונתנו ארגון אמהות עובדות, שמעשיו הברוכים ופעילותיו המרובות מהווים מסכת מפוארת, הראויה לפרק מיוחד. פרק זה שייך לתקופה מאוחרת יותר ועליו אספר אחר־כך במסגרת סיפורי על מוסדות שכונתנו.

התארגנותנו הראשונה בשכונה    🔗

כפי שכבר ציינתי היתה השתכנותנו במקום פרטיזנית. כל אחד שחכר חלקת אדמה מאת המוכתר של השכונה הערבית בלד א־שייך, בנה לו את צריפו במקום שנראה לו. בהתחלה לא היתה קיימת בשכונה מרות ציבורית כלשהי. העניינים התנהלו תוך כיבוד הדדי בסוגיות מסויימות בלבד, כגון בהשתלבות בתור לשמירה וכדומה. הסידורים האלה נעשו תוך הידברות אישית ונקבעו כסדר מקובל, שאיש לא עירער עליו.

ה“משטר החפשי” הזה התקיים אצלנו כשנתיים ימים. באותה תקופה גדל בשכונה מספר המשתכנים באורח איטי והגיע בין השנים 1924 עד 1927 לעשרים וחמש משפחות. העניינים נסתעפו ונעשו מורכבים יותר. שוב לא הספיקה ההידברות האישית ובקרב חברינו הורגש יותר ויותר הצורך בהתארגנות ובבחירת מוסד ציבורי שיכוון את ענייני השכונה ביושר וללא משוא פנים.

את מימושה של ההרגשה הזאת קיבלו על עצמם אחדים מחברינו. הם התחילו ב“עיבוד השטח”. שוחחו עם חברים, הצביעו על הנזק הנגרם ע"י המשך המצב הקיים והציגו לפניהם את הפתרון. עד מהרה נתברר להם שהעניין אינו פשוט. היו דעות שונות, חששות והיסוסים. עבודת ההסברה בקרב אנשי השכונה נתארכה מעל למשוער ורק ביום 9 בנובמבר 1927 התכנסה בצריפו של דוד רוסובסקי אסיפת ההתארגנות הראשונה של אנשי שכונת נשר (רוסובסקי עצמו חשש תחילה להצטרף ליוזמיה). נראה שההתארגנות היתה בעיתה, כי כל אנשי השכונה נענו להזמנה והופיעו בשעה היעודה.

הנאספים בחרו בי כיו"ר האסיפה, ואני פתחתי אותה בתיאור קצר של המצב הקיים בשכונה ושל הנזק הנגרם לה עקב כך והצבעתי על הצורך בהתארגנות ובבחירת ועד שיעמוד בראש השכונה וידאג לניהול תקין של ענייניה.

בסיום דברי ביקשתי מאת הנאספים להשמיע את הערותיהם. ההיענות היתה רבה. נשמעו הצעות, מהן מעשיות ביותר, ביחס לעיצוב אורח חיינו הציבוריים. נתברר כי כשמגיע לדברים מעשיים, מהווה ציבורנו גוף הומוגני בעל מגמה אחידה – השתרשות מהירה במקום ויצירת חברה מתוקנת שטוב לחיות בה.

אחת הבעיות העיקריות שהטרידו אותנו ובאה לידי ביטוי חוזר באסיפה זו, היתה בעיית חכירת הקרקע מידי המוכתר הערבי, שהיתה, כאמור, אינדיבידואלית, של כל חוכר ומתיישב לחוד. נוהג זה נוצל מצד אחד ע"י המחכירים הערבים לרעת המשתכנים, ומצד שני יצר בשכונה מעין תוהו ובוהו בהקמת צריפי המגורים. הם צצו במקומות הבלתי צפויים ביותר ללא סדר ומשטר והיוו מפגע חמור בהתפתחות השכונה.

הדיונים נסובו גם על ענייני השמירה והחובות הכספיים של השכונה, שהצטברו והלכו, ודרוש היה למצוא להם פתרון.

בתום הדיונים, שנמשכו משעה 7 עד 10 בלילה, נבחר הוועד הראשון של שכונת נשר.

חבריו היו: דב אלבינגר ואהרן קמינקר, ומטעם המטבח הקואופ' של יוצאי גליציה – יוסף קופרמן.

אחרי בחירת הוועדה חתמו כל הנאספים על יפוי־כוח שנוסח ע“י שמחה גולדברג ובו ממלאים החותמים את ידי הוועד שנבחר לייצג את המשתכנים. הנאספים החליטו, כי מעתה חייב כל מתיישב בשכונת נשר, שירצה לחכור מגרש ע”מ לבנות עליו את צריפו, לעשות זאת באמצעות ועד השכונה. החותמים מתחייבים כמו כן לסלק את החוב המגיע לשם כיסוי צרכי השכונה.

מסירת יפוי־כוח ע"י כל המשתתפים באסיפה לידי הוועד שנבחר זה עתה, להסדרת ענייני הקרקעות, העידה על חריפות הבעיה ודחיפותה, אך מצד שני היה בה כדי להצביע על האמון במוסדות הנבחרים.

האמון הזה היה אחד המרכיבים היסודיים בחיינו הציבוריים ותרם להתפתחותה התקינה ולסגולותיה המיוחדות של שכונת נשר.

ניתן לומר שבחירת ועד השכונה היוותה מפנה בתולדותיה של שכונת נשר. סיפוק צרכי הציבור שהיו מקודם מפוצל וללא דואג לו, רוכז במוסד אחד, אשר לא זו בלבד, שביטא את רצונו הקולקטיבי של ציבור זה בכל הנוגע לטיפול בדברים הדחופים, שדרשו פתרון מעשי – אלא אף שאב מהציבור את כוחו ואת סמכותו לטפל בענייני־היסוד של השכונה, בעיות שונות שלא היה להן גואל או צרכים שהיו מעל לצרכי־היסוד היום־יומיים, או שהיו מעבר לאופק ראייתו של המשתכן הבודד, נכנסו למסגרת פעולתו של הוועד. דברים שלא נראה קודם כבעלי חשיבות, הועלו לדרגת חשיבות ציבורית, הראויים לתשומת לב ולטיפול.

מלבד בעיית המו"מ עם בעלי הקרקעות הערבים והסדר חוזי החכירה, ומלבד הטיפול באספקה תקינה של השירותים הציבוריים והדאגה לבטחון, שהתחיל להתערער מיום ליום (במשך הזמן הפכה דאגה זו לחלק עיקרי מבעיות המקום ודרשה את התעניינותו המלאה של ועד השכונה), התחיל הוועד להקדיש את תשומת לבו לענייני תרבות וחינוך, לענייני חברה, לבעיית הצרכנות השיתופית וכו' וכו'.

בהמשך דברי יוקדשו. פרקים מיוחדים לכל אחת מהפעולות הללו ויסופר עליהן בפרוטרוט. בינתיים עלי לומר, שפעלתנותו של הוועד, התושיה שגילה והשיפור שחל בסידור ענייני השכונה, הוכיחו לחברים שעצם בחירת הוועד היתה דבר בעתו, וכי האמון שנתנו לחברי הוועד הצדיק את עצמו. עדות ליחס החיובי כלפי הוועד היתה בחירתם מחדש של חלק מחבריו.

בסך־הכל ניתן לומר, שוועד שכונת נשר תרם הרבה מאוד לעיצובה של שכונתנו כאחת מאבני החן בבנין היישוב החדש בארץ, בסדריה הציבוריים המתוקנים, בפעילותה התרבותית הערה ובנאמנותה לדרך הציונית־הסוציאליסטית. לשבחו של הוועד יש לומר שידע לגבש את רצון תושבי השכונה, להעניק לו תנופה, ולשוות ע"י כך לשכונתנו את אופייה המיוחד.

יחסינו עם הנהלת ביהח"ר “נשר”    🔗

בדברי על יחסינו עם הנהלת ביהח“ר “נשר” כוונתי קודם כל ליחסים שנגעו להתנחלותנו בשכונת נשר. היה לנו יסוד להניח שהיא רואה את ההתנחלות הזאת בעין יפה. קודם הזכרתי את בניית הצריפים הראשונים לפועלים ואת הרשות שנתנה לנו להשתמש במימיה, קודם בלי תשלום ואח”כ בתשלום מינימלי. הנהלת בית־החרושת בנתה (בשנת 1925) בגבול השכונה את בית האוכל המרווח לפועלים, ששימש במשך שנים רבות כ“בית העם” של השכונה ובו קיימנו את אסיפותינו.

האמת ניתנת להאמר, שבשנים הראשונות היה היחס של הנהלת ביהח"ר פושר למדי ולא התבטא בעזרה ממשית. כדוגמא ליחס זה יכול לשמש סירובה המוחלט להעניק לנו קביעות בעבודה, וכפי שכבר הזכרתי היה בכך כדי להשפיע לרעה על התפתחות השכונה. המשתכנים בכוח חששו להשקיע כוחות וכספים במקום, שעתידם בו אינו בטוח.

רק בשנים מאוחרות יותר, אחרי שביתת 1925, ועם התבססותנו בבית החרושת, נתהדקו גם הקשרים בין שכונתנו לבין הנהלת בית החרושת. יש לציין במיוחד את העזרה שזו הושיטה לנו, במובנים רבים, בתקופת המאורעות בארץ, ובדרך כלל ניתן לומר שלאורך שנים רבות ועד היום, שררו ביננו יחסי שכנות תקינים.

 

פרקי בית־חרושת “נשר”    🔗

עבודתנו בבית החרושת “נשר”    🔗

ספר זכרונותי מספר אמנם בעיקר על שכונת נשר, על התפתחותה והווי חיינו בתוכה, אולם בבואי לספר על השכונה חייב אני להקדיש כמה דפים מספרי לעבודתנו בבית החרושת “נשר” שהיה מקור קיומנו והשפיע רבות על חיינו, ולהזכיר קצת את המאבקים שניהלנו על עיצוב תנאי עבודתנו בתוכו.

בראש הנהלת בית־החרושת בתקופת בניינו עמדו ד"ר שפיגל והמהנדס גוט. שניהם היו מפורסמים כבעלי מקצוע מובהקים בשטח פעילותם. מוצאם היה מהונגריה ושפתם היתה השפה הגרמנית בהיגוי הונגרי. שפיגל וגוט היו מתבוללים גמורים, אדישים ליהדות ולא כל שכן לרעיון הציוני. יעדם המרכזי בארץ היה להקים את בית־החרושת ותו לא. כל השאר לא עניין אותם, ואיתנו, החלוצים יוצאי רוסיה, פולין וגליציה, לא היה להם כל קשר. הם היו זרים לנו לא רק בשפתם ובאורח חייהם, אלא גם לא היה להם כל עניין בנו, באורח חיינו ובמאוויינו החלוציים.

ד"ר שפיגל היה במקצועו כימאי, אך הוא היה גם מייצגו של בעל בית־החרושת, מיכאל פולאק, ואתו היינו באים במגע בתקופת בניית בית־החרושת לשם סידור ענייני העובדים. הוא היה איש נעים הליכות והיה מתנהג אתנו, נציגי העובדים, באדיבות רבה.

שונה. לגמרי ממנו, מבחינת התנהגותו עם העובדים, היה המהנדס גוט. הלה היה האחראי העיקרי על הארגון וההוצאה לפועל של בניין בית החרושת וריכז סביבו צוות של עוזרים, מהנדסים צעירים יוצאי הונגריה, ששימשו כמנהלי העבודה וכמבצעים את תכניות הבניין על אגפיו השונים. מהם אני זוכר את סבו, בודנר, קרקש, שניטלנדר ואת הנוצרי ורגו, שהתגייר אח"כ. הם היו, רובם, ביחסי ידידות איתנו והתחבבו עלינו, אך סמכותם היתה מוגבלת והיו מפוחדים מפני המהנדס גוט, שניסה להטיל את אימתו על כולנו. היחידי שהיה מקורב לגוט היה וייצנבלט, פועל בבית־החרושת בתקופת בנייתו, שהיה אהוד גם עלינו.

את עבודתנו ב“נשר” התחלנו בקבוצות. הקבוצות הללו נתארגנו לרוב באקראי והיו מורכבות ממחוסרי עבודה שנשלחו ל“נשר” ע"י לשכת העבודה בחיפה. בין אנשי כל קבוצה לבין עצמם לא היה בדרך כלל כל דבר משותף מלבד זאת שכולם רצו להפטר מהצרה של חוסר־עבודה.

הקבוצות הראשונות עבדו בעבודות חפירה וסלילה אצל הקבלנים דוניה־קטינקה ואחרים. בהתחלה, בשנת 1923, עסקו בחפירת תעלות שבצידי הכביש הראשי ואח"כ כרו את התעלה לקישון. שכר העבודה היה 8 - 9 גרוש לקוב חפירה והעבודה היתה כמובן ארעית.

במקביל לפועלים שעבדו אצל הקבלנים בעבודות ארעיות, היו גם פועלים שעבדו בבניית בית־החרושת בפיקוחם של מהנדסי המפעל, ועם התרחבות והתעצמות העבודה בבניין בית החרושת, החל משנת 1924 ואילך, הצטרפו רבים מהפועלים שעבדו אצל הקבלנים, אל בוני בית־החרושת.

עבודת הבנייה היתה מחולקת גם היא בקרב קבוצות שונות, כל קבוצה וסוג העבודה שלה. היו, למשל, שלוש קבוצות לחפירות ויציקת בטון. בראשה של אחת מהן עמד מנחם וקסמן. בראש הקבוצה השניה, שעבדה במיוחד בחפירת תעלות ואח"כ עסקה בפריקת המכונות, עמד אהרן קמינקר, ובראש הקבוצה השלישית עמד משה בן־ציוני. היתה קבוצה של ברזלנים שבראשה עמדו יוסף זיבנברג ולוסטיג, קבוצה של נגרים ובראשה עמד עפרון, והיו עוד קבוצות לעבודות השונות הדרושות לבניין מפעל מסוג זה. סמכות ראשי הקבוצות היתה מוגבלת אך ורק בתחום הביצוע בצמוד להסכם.

העבודות נעשו לפי הסכם עם המהנדס הראשי גוט ועל יסוד קבלני. בצד העבודה הקבלנית היו גם עובדים בשכר יומי, שבהתחלה היה בגובה של 20 ג“מ ליום ואח”כ עלה ל - 25 ג“מ ליום ועם סיום השביתה נקבע ל - 30 ג”מ ליום. זה היה גם שכרם של פועלי ביהח"ר לאחר הפעלתו.

בתקופת הבנייה התעוררו, מדרך הטבע, בעיות שונות שנגעו למערכת היחסים הפנימיים ולחלוקת העבודה בין הקבוצות, כגון שאלת הוותק, זכות ראשונים ואחרונים. היו ויכוחים על העבודות הקלות יותר או המשתלמות יותר וכדומה. היו על כך ויכוחים ולא אחת הביאו הוויכוחים האלה לידי מריבות, שלשם יישובם הזדקקנו להתערבותה של מועצת פועלי חיפה. ברל רפטור, איש מועצת פועלי חיפה, היה משמש כבורר מוסכם עלינו ולאחר ששמע את הצדדים, היה פוסק את דינו. עד כמה שאני זוכר לא היה מקרה של אי ציות למסקנותיו של ב"כ ההסתדרות, שהשפעתה בימים ההם היתה בלתי מעורערת.

לידתה של קבוצת קמינקר    🔗

בעיה בפני עצמה היו הפועלים שהמשיכו לעבוד אצל הקבלנים בעבודות חלקיות וחולפות. פועלים אלה התחילו להסתכל בקנאה על חבריהם שזכו להימנות עם הבונים את בית־החרושת. היה ברור שהללו יהיו הראשונים לקבל קביעות בבית־החרושת לכשיתחיל בייצור, ואילו העובדים אצל הקבלנים הפרטיים בעבודות ארעיות צפויים שוב לחוסר עבודה.

מצב זה יצר רגשי מרירות בקרב אותם הפועלים שעבדו אצל הקבלנים הפרטיים, ובלחצם של פועלים אלה פניתי למהנדס גוט וסיפרתי לו על האווירה הקשה השוררת בקרב חלק מהעובדים. בין היתר אמרתי לו שהפועל היהודי לא יסכים זמן רב לעבוד בתנאים משפילים ולא יוותר על זכותו להתארגנות.

דברי הגלויים הרגיזו את גוט והוא הגיב עליהם בהכרזה פסקנית, שאני וחברי קבוצתי – “אנשים שיש להם רעיונות כאלה” – לעולם לא יורשו לעבוד בבית־החרושת “נשר” וכי יתן הוראה, שכף רגלנו לא תדרוך על ספו.

גוט היה יהודי בעל עקרונות ומרגע שהוציא מפיו את הכרזתו הקפיד לקיימה. מייד נתן הוראה לממונים על כוח אדם שפועלים אלה ואלה אסור שיתקבלו לעבודה. בעיקר יצא זעמו עלי ועל עוד שניים שלושה חברים והזהיר את איש אמוניו, וייצנבלט, שהיה הממונה על כוח אדם, שהוראותיו בנדון תבוצענה בשלמותן.

וייצנבלט היה ידידנו הטוב וניסה בכל כוחו לרכך את הגזירה, אבל כל שידוליו לא הועילו. גוט עמד על שלו ומעמדתו לא זז כמלוא הנימה.

בכל זאת הצליחו בהמשך הזמן מרבית פועלי הקבוצה להסתגן לעבודה בבית־החרושת ורק עלינו, על משה נמירובסקי, חיים יבלונסקי ועלי, היתה עינו של גוט פקוחה והאיסור על כניסתנו לעבודה בבית החרושת נשמר בכל חומרתו.

בינתיים סיימו הקבלנים את עבודתם ואנחנו, שלושה המנודים, נשארנו בלי עבודה. מצבנו החומרי נעשה גרוע מיום ליום ובצר לנו פניתי לידידי וייצנבלט לעזרה.

וייצנבלט עשה כמיטב יכולתו לרכך את ליבו של גוט, אך כל שידוליו לא הועילו. שערי בית־החרושת נשארו נעולים בפנינו.

מצב זה נמשך מספר חודשים ועד היום זכור לי חג הפסח של שנת 1924 כאחד החגים הקשים ביותר בחיי. ראשית המפנה חל בימים האחרונים של החג. כשהמכונות הראשונות החלו להגיע לבית החרושת. זה היה מטען שבסך הכל היה משקלו כעשרת אלפים טון והנהלת העבודה החלה בעבודת הכנה לפריקתן. נבנו המתקנים המתאימים ולפי הוראותיו של גוט גייס וייצנבלט צוות פועלים מתאים לעבודת הפריקה.

וייצנבלט בחר כמובן בפועלים בעלי כושר פיזי מתאים שיוכלו לפרוק את המשאות הכבדים, אך רובם של הללו כשהועמדו במבחן, נכשלו לגמרי. התברר שלא די בכוח פיזי בלבד ושדרוש משהו נוסף כדי לכבוש את העבודה הקשה הזאת.

במצב זה ראה וייצנבלט שעת כושר להסיר את החרם מעלינו. הוא פנה לגוט והתחיל לדבר על ליבו שימסור לי ולחברי את עבודת הפריקה. “רק קמינקר וחבריו – אמר – מסוגלים לבצע את העבודה הזאת, הדורשת כוח פיזי בלתי רגיל, אך גם אחריות בלתי רגילה והמון תושיה והתלהבות לעבודה” – כך טען וייצנבלט בלי הרף באוזניו של גוט.

גוט היה כאמור בעל פרינציפים ובהתחלה לא רצה לשמוע על שינוי החלטתו, אך כשעניין הפריקה נעשה יגע יותר ויותר, התרצה להכניסו לעבודה בתנאי שנעבור בחינה ונוכיח את יכולתנו.

הבחינה שהתקיימה עם בוא מטען המכונות בקרונות הרכבת (על פסי המסילה שנסללה במיוחד ל“נשר”) בפיקוחו של המהנדס ורגה וארכה כחצי יום, נסתיימה בחוות דעתו החיובית בהחלט של הבוחן.

כך התחלנו את עבודתנו כקבוצת פריקה שהמשיכה להתקיים עד גמר התקנת המכונות בבית־החרושת והתחלת הנעתן ועד הפעלת בית החרושת בכלל.

עם חברי הקבוצה נמנו משה נמירובסקי, חיים יבלונסקי, יהושע וכהולדר, שמעון רובל, ספיבק, משה חרובי (ז"ל) ואהרן קמינקר והדבר הראשון שיש לציינו הוא היחס החברי ששרר בתוך הקבוצה. ייתכן שמערכת היחסים הטובים בתוכנו היא שהשרתה עלינו את אותה הרוח הטובה המקלה על הקשיים והיא שהעניקה לנו את הכוח להתגבר על העבודה המפרכת ואת כוח ההמצאה שלא אחת הפליא את הממונים עלינו.

אין לשכוח שמכשירי הפריקה היו פרימיטיביים ביותר וכל מה שעמד לצדנו היו התושיה שלנו, חוש האחריות שהיה מושרש בתוכנו ואותה הרגשת השליחות שמילאה כל בחור וטוב באותה תקופה.

ואכן קבוצתנו זכתה בהרבה מובנים להתבלט לטובה, לא רק מבחינת ביצוע העבודה, אלא בעיקר מבחינת החברות ששררה בתוכנו. חברות זו באה לידי ביטוי גם בתקנות שהתקנו לעצמנו. חברי הקבוצה נועדו לעתים מזומנות יחדיו לשיקולים משותפים ולקביעת חוקים פנימיים בעלי משמעות חברתית שביסודם הונחו העקרונות של עזרה הדדית ושל שוויון בחובות ובזכויות.

שכר עבודתנו היה 11 גרוש לאיש לכל טונה פריקה, אך תודות לאירגון העבודה היעיל העלינו בהרבה את שכרנו. את השכר הזה היינו מחולקים בינינו שווה בשווה. חבר שחלה או נעדר מסיבה אחרת מהעבודה, לא קופח וקיבל את שכרו, תוך הכרת חובתו לחברו שיחלה מחר או שלא יהיה מסוגל להתייצב לעבודה.

להתנהגותנו יצאו מוניטין ואני זוכר את השיחות שהיו לי על כך עם בלה שפיגל, מנהל בית החרושת נעים ההליכות. הוא לא יכול היה להבין את “מנהגנו המוזר”, כפי שקרא לו, להתחלק שווה בשווה בשכרנו. “אני מבין – אמר – שלמומחה מגיע שכר גבוה יותר, אבל האם כולכם מומחים? אני מבין שראש קבוצה האחראי לעבודה זכאי לשכר גבוה, אבל שהוא יתחלק עם חבריו, – זה בניגוד לשכל הישר ולכל הגיון. אין דבר כזה בעולם כולו.” טען בחום.

לשבחו של שפיגל יש לומר, שבהמשך הזמן התחיל להבין לגישתנו והביט עלינו בעין טובה, אך מה מעטים היו כמוהו.

על כל פנים, המהנדס ארפד גוט לא נמנה עמהם, וגישתו הנוקשה הוליכה לשביתתם הראשונה של פועלי “נשר”.

שביתת 1925 ורקעה    🔗

על שביתתם הראשונה של פועלי “נשר” נכתב ונאמר רבות, אך לצערי נשתרבבו לתוך הסיפורים על השביתה וגורמיה, דברים שאינם הולמים את המציאות. הייתי חבר ועד פועלי “גשר” ושותף פעיל למו“מ שניהל הוועד עם הנהלת ביהח”ר, לפני פרוץ השביתה, בעיצומה של השביתה ועם סיומה, ונדמה לי שביכולתי להעמיד את הדברים על אמיתותם. זוהי, בעיני, סיבה נוספת לחזור ולספר על הפרשה הזאת.

השביתה פרצה כשנתיים לאחר התחלת עבודת הבנייה של בית החרושת וערב סיומה. זה היה שלב שבו המפעל טרם השלים להרכיב את המכונות וטרם הונעו גלגליהן של אותן המכונות שכבר הורכבו.

חשוב לציין שהקמת בית־החרושת למלט בארץ לא היה עניין לוקלי בלבד, שנגע רק לאנשים המעוניינים ישירות בו, כבעלים או כעובדים, אלא היה עניין כלל־ארצי ואפילו יותר מזה. בית־החרושת למלט “נשר” נועד לשמש מנוף כביר להתפתחות הבנייה בארץ והתקוות שתלו בו היו רבות מאוד.

קל, איפוא, לשער איזה רושם עשתה השביתה בקרב הציבור היהודי בארץ. היא היתה בבחינת מכשול ששיבש את כל הציפיות. משום כך חרגה מתחומם הצר של הצדדים המעורבים בסכסוך ועוררה סערות בציבור הרחב הן בהיקף והן בעומק.

להבנת הסכסוך שהביא לידי שביתה, מן הראוי לספר קצת על הדמויות שהיו מעורבות בו ועל הנסיבות שבהן פעלנו.

המהנדס גוט היה, כפי שכבר נאמר, איש תקיף, בעל שררה ושתלטן מטבעו, ולא זו בלבד ששלט על כל שטח העבודה בבניין בית־החרושת והנהיג משטר דיקטטורי בעבודה, אלא ניסה גם לחלוש על כל סדרי חיינו הפרטיים והציבוריים, החל בקבלת פועלים ופיטוריהם ועד לקביעת מקום מגורינו. הוא אשר סגר את חדר־האוכל בפני אסיפות והרצאות, השגיח על סדרי הנקיון במחנה, שהיה מיועד לפועלי בית־החרושת, והוא שהיה מוסר הרבה עבודות לקבלני־חוץ, כגון קטינקה־דוניה, דוניץ, משרד העבודה, קבוצת ענבי וכו'.

ניתן לומר, שמגמתו היתה הנהגת משטר קפדני וסדר צבאי, וזאת תוך התעלמות גמורה מאורח חיינו החלוצי, מההווי התרבותי שלנו ומכיסופינו לבניית חברה חדשה בעלת ערכים חברתיים, שלהגשמתם עלינו ארצה. בעיקר בלטה התנגדותו לכל נסיון של התארגנות מצדנו. הוא אסר עלינו לבחור בוועד פועלים, שייצג את כלל העובדים ב“נשר” ומנע מאתנו להשתייך להסתדרות העובדים. הוא פשוט לא נתן דריסת רגל לב"כ ההסתדרות בשטח המפעל.

מצב זה, בנוסף לחוסר בטחון, אם נוכל להימנות עם עובדי בית החרושת לאחר הנעתו, ולזכות בקביעות בעבודה, הביאו לידי מתיחות בקרב ציבור העובדים. מצד אחד שררו בקרב חלק מהציבור רגשי מבוכה ואכזבה, שגרמו לידי פירוד הלבבות וחוסר בטחון, אך מצד שני עוררו בקרב חלק גדול מהציבור רגשי מרד ורצון להתארגן לכוח לוחם נגד מגמות הדיכוי. רבים הבינו שקודם כל עלינו להשתייך להסתדרות ולהעזר במועצת פועלי חיפה בנסיוננו להאבק נגד המצב הקיים.

העבודה שלנו, נעשתה, כאמור, בקבלנות. הסתגלנו לעבודה הקשה ומוסר העבודה היה אצלנו גבוה מאוד. גם שכר העבודה לא היה מן הנמוכים – בעד מטר מרובע חפירה היינו מקבלים 8 - 9 ג“מ, בעד טונה פריקה ממכונית, 11 ג”מ, שהיו אז מחירים נאים למדי, ועבודה לא היתה חסרה. ניתן, איפוא, לומר, שלא המצוקה החומרית היא שהולידה בקרבנו את התסיסה, את רגשות המרד ואת הרצון להאבק על שינוי המצב. הגורם העיקרי לאי שביעות רצוננו היה מגמתו של גוט לכוף עלינו משטר־חיים זר לרוחנו. לאט לאט נתחשלה בקרבנו ההחלטה להאבק על האפשרות לעצב את חיינו כרצוננו, לזכות בקביעות בעבודה, להשיג שכר עבודה נאות לעובדים היומיים הן לאלה העובדים בבנייה והן לאלה העובדים בביהח"ר עצמו, ועל הכל – להנהיג משטר־עבודה הוגן, ללא לחץ וללא הפחדה.

כפי שכבר ציינתי היה ביהח“ר “נשר” בבעלותה של חברת מניות שנקראה חברת מלט “נשר” בע”מ. רוב המניות היו ברשותם של חברת רוטשילד ומיכאל פולאק, שהיה גם מייצגה, כנציגו של רוב בעלי המניות היה פולאק המכריע היחידי בכל השאלות שנגעו לחברת “נשר” ולנעשה בבית־החרושת “נשר”.

(בקשר לבעלי המניות זכור לי אחד מהם, איש דתי, אשר ברשותו היו כעשרה או כחמישה עשר אחוז מהמניות, שבא במיוחד ל“נשר” וזימן את חברי ועד הפועלים (שביניהם היו גם שומרי מסורת) וניסה להשפיע עליהם שישביתו את בית־החרושת בשבתות ובחגים, כדי למנוע חילול שבת בארץ־הקודש בפרהסיה". כמובן שלא קיבלנו את הצעתו. השתדלנו להסביר לו שהצעתו היא בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ושבתהליך הפקת המלט, חייבת הבעירה בכור ההיתוך להיות רצופה בלי הפסקה כלשהי. הוא כמובן לא שוכנע והישיבה נסתיימה ללא תוצאות).

יש לי יסוד להניח, שעם השלמת עבודת בניין בית־החרושת בהגיעו לשלב של הנעת גלגלי המכונות והתחלת הפקת המלט, נעשה ברור למיכאל פולאק, שהמשטר האוטוקרטי, שהנהיג המהנדס גוט בתקופת הבנייה, לא יתאים למציאות החדשה, ושמעתה יש להשתית את יחסי העבודה בביהח"ר על יסודות הגיוניים ומעשיים.

הוא הבין, שכדי להגיע לכך יש קודם כל לטהר את האווירה העכורה ולשנות הרגלים מעוותים, שהשתרשו במפעל. הוא התחיל בכך עוד בתקופת הבנייה ולשם כך מינה את ידידו האישי לוי שניאורסון מפטרוגרד, כעוזרו של ד“ר שפיגל בהנהלת ביהח”ר, והעניק לו את הסמכות למלא את מקומו שלו עצמו, בעת העדרו מן הארץ.

במצב ביניים זה שררה בקרב עובדי “נשר” תסיסה רבה לקראת הבאות, ואנחנו, קבוצת הפעילים, היינו מתכנסים לעתים קרובות לדיונים ובירורים לשם קביעת צורת יחסי העבודה שישררו במפעל והמשך דרכו של ציבור העובדים ב“נשר”.

קבוצת הפעילים, שביניהם בלטו יונה בן־נר (כיום חבר כפרי יהושע), לפידות, משה בן־ציוני ואהרון קמינקר (כותב השורות האלה) ושמילאו למעשה את תפקידי ועד הפועלים, היתה מודעת לחשיבותה של שעת־המעבר בקביעת עתידו של ציבור העובדים ושל המפעל כולו והיתה מוכנה להכנס למאבק עם הנהלת ביהח"ר על הדברים שנראו לה חשובים במיוחד.

בעת ההיא נעדר מיכאל פולאק מן הארץ ואנחנו נפגשנו עם ממלא מקומו, לוי שניאורסון. שניאורסון שהיה איש עסקים מנוסה, בעל נימוסין, משכיל ובקי בהוויות העולם, הדובר רוסית, אידיש ועברית רהוטה ויודע להתהלך עם אנשים, קיבל אותנו בסבר פנים יפות. אך שאל אותנו “מי שמכם?”, כלומר מי ייפה את כוחנו להיות לדוברים ולמייצגים את ציבור הפועלים. השאלה היתה במקומה ואנחנו התחייבנו שתוך יום־יומיים נביא לו יפוי־כוח מאת ציבור העובדים לדבר בשמם.

ואמנם אנשי הוועד מייד התיישבו וחיברו תזכיר להנהלת ה“נשר” ויפוי כח מצד עובדי “נשר”, שהחברים אלה ואלה מוסמכים לנהל בשמם מו"מ על קביעת תנאי עבודה ובכלל לדבר בשמם. המשימה להחתים את ציבור העובדים על יפוי־הכוח ועל התזכיר הוטלה על יונה בן־נר ועל כותב השורות האלה ואנחנו מלאנו אותה בשלמותה.

לזכותם של פועלי ביהח“ר “נשר” ויאמר, שכולם, פרט לשניים שחששו לתת את חתימתם, חתמו על התזכיר. במצב הקיים, שבו היתה הנהלת ביהח”ר כל־יכולה, ויכלה לסלק מהעבודה את כל מי שלא נראה לה, היה ביוזמתנו סיכון רב גם ליוזמים וגם לאלה שחתמו על התזכיר. זו היתה סכנה רצינית למדי, נוכח העדר כל אלטרנטיבה לקבל עבודה במקום אחר, ולא כל שכן עבודה, שהיו לה הסיכויים ליהפך לקבועה וממושכת לאורך שנים רבות.

נראה כי כיוונו את השעה, וכי הנהלת ביהח“ר התחילה גם היא להיות מודעת לכוח הטמון בציבור העומד מולה וחששה להגדיש את הסאה. בתשובה לדרישה הקולקטיבית, הודיע לנו שניאורסון בשם הנהלת ביהח”ר שהיא מוכנה להכיר בביאוּת־כוח העובדים (קרי בוועד הפועלים) ולבוא אתה בדברים על תנאי עבודה והסדרים מתאימים. אבל זאת תהיה הכרה דה־פקטו ולא הכרה דה־יורה. כלומר הכרה לשם ניהול מו“מ על דברים קונקרטיים ומעשיים שיתעוררו מדי פעם בפעם, אבל אין היא מתחייבת לראות בנציגות הפועלים פארטנר, שעליה החובה לנהל אתו מו”מ בכל התנאים.

אשר להכרה בהסתדרות – בעניין זה עמדה הנהלת בית־החרושת בעקשנות על שלה, שאין היא רואה בהסתדרות צד כלשהו ביחסים שבינה לבין העובדים, ואינה מוכנה לבוא איתה בדברים בכל עניין שהוא.

אנחנו לא יכולנו להשלים עם כך. מטבע הדברים שהיו בינינו חברים קיצוניים ופחות קיצוניים בתביעותיהם, אבל כלפי ההנהלה היינו כולנו מאוחדים, וכאשר המו"מ התארך ותביעותינו האלמנטריות לא באו על סיפוקן, צפה השאלה אם לא לנקוט באמצעי האחרון, כלומר בשביתה, חרף המשבר והאבטלה ששררו בארץ.

אמרנו זאת לשניאורסון. הוא ביקש מאתנו שנתאזר בסבלנות ושנמתין לשובו של פולאק ארצה. אך אנחנו בהתחשב עם הנסיבות ועם הלך־הרוחות ששרר בקרב הציבור החלטנו להגיש לו תזכיר מפורט ואולטימטיבי, שבו הוצגו הדרישות דלקמן:

א) הכרה רשמית בוועד שנבחר ע"י ציבור פועלי “נשר”.

ב) הכרה בסמכותה של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י.

ג) קביעת שכר מינימום של 30 ג“מ ליום לפועלים היומיים במקום 25 ג”מ ליום.

ד) קבלת עובדים ופיטוריהם אך ורק באמצעות ועד הפועלים בשיתוף לשכת העבודה בחיפה.

ה) זכות קדימה לעבודה בביהח"ר לפועלי הבניין שעבדו בבנייתו.

ו) יצירת תנאי עבודה נאותים בכל ענפי הייצור והמחלקות.

בתזכיר פירטנו עוד סעיפים, שהיו קשורים לשינוי האווירה והמשטר בתוך בית־החרושת.

עם הגשת התזכיר לשניאורסון, השתדלנו להציג בפניו את המצב הקיים תוך התראה שלא יתעלם מהמרירות השוררת בקרב הציבור ותוך אזהרה, שהפעם לא יסתפק ציבור זה בתשובות מתחמקות.

יחד עם זאת הדגשנו את ענייננו העליון בהפעלת המפעל, בהשלמתו ובשיגשוגו. חזרנו ואמרנו שאיננו מתנגדים להנהגת סדרים תקינים במפעל ולשמירתם, באשר אנו רואים בו מפעל חיינו ומקור קיומנו. לבסוף הבענו את התקווה כי הנהלת המפעל תסכים לדרישותינו וע"י כך תתרום להרגעת הרוחות ולמערכת יחסים תקינים ועבודה משותפת ופוריה.

הוא ענה שאינו מתנגד לעצם תביעתנו, אך הוא חסר סמכות למלאותה, ועמד על שלו שעלינו להמתין לשובו של פולאק, באשר הוא היחידי שיש לו הסמכות להחליט על התביעות שהצגנו.

ידענו את הסכנות הצפויות, וההתלבטויות בתוכנו היתה רבה. ברגע האחרון הצענו לשניאורסון שיודיע במברק לפולאק על המצב החמור שנוצר במפעל ויתבע מייד את שובו. ואנו נעכב בינתיים את הכרזת השביתה.

לצערנו, לא נענה שניאורסון להצעת הפשרה שלנו, עתה הפכה שאלת המברק לפולאק לנקודת־המחלוקת העיקרית. באין ברירה הכרזנו על סכסוך עבודה בדרישה אולטימטיבית, שאם עד שעה 11 לפנה"צ למחרת היום לא נקבל תשובה חיובית על תביעתנו לשלוח מברק למיכאל פולאק, תפרוץ שביתה במפעל “נשר”.

את ההודעה על כך מסרנו לשניאורסון. בעת ובעונה אחת פרסמנו מודעות, בהן מסרנו לידיעת הציבור את השתלשלות העניינים, עיקרי סעיפי תביעותינו והכרזה על פתיחת השביתה החל ממחר בשעה 11 לפנה"צ. הודענו שבשעה זו עם צלצול הפעמון, על הפועלים להפסיק את עבודתם ולהופיע לאסיפת הסברה שתתקיים בחצר המפעל.

בהודעה על הכרזת השביתה, פנינו בקריאה לפועלים, שישמרו על הסדר ועל הוראות הוועד והרגשנו, שהשביתה מכוונת להשגת תביעותינו הצודקות ולא נגד המפעל, שבו השקענו ממיטב כוחותינו, ושאנו רוצים בקיומו ובשגשוגו,

ביום פרוץ השביתה, בשעה 9 בבוקר, היה נסיון אחרון מצדי למצוא מוצא מהמצב. נפגשתי, בהסכמת הוועד, עם שניאורסון וניסיתי להעמידו על חומרת המצב, תוך בקשה שישלח את המברק לפולאק וזה יאפשר לנו לדחות בינתיים את השביתה. אך כל מאמצי היו לשווא. הפור נפל. נפרדתי ממנו תוך אזהרה שהאחריות לנעשה תחול עליו.

מערכת ימי השביתה    🔗

בשעה 11, עם צלצול הפעמון, פסקה העבודה וכל הפועלים בלי יוצא מהכלל התכנסו, כמתוכנן, בחצר בית־החרושת לאסיפת ההסברה הראשונה.

על שולחן הברזלנים, ששימש כדוכן לנואמים, התייצבו חברי ועד פועלי “נשר” והח' ברל רפטור, נציג מועצת פועלי חיפה. חברי הוועד מסרו סקירה מפורטת על השתלשלות העניינים ודו“ח על המו”מ עם הנהלת “נשר” ונפתוליו. בדבריהם מסרו חברי הוועד על מאמציהם ליישב את הסכסוך עם ההנהלה, כדי לא להזדקק לשביתה וכי נקטו באמצעי השביתה אחרי שמיצו את כל הדרכים למניעתה.

ברל רפטור שהיה אחרון הנואמים, הביע בדבריו את עידודה של ההסתדרות ושל מועצת פועלי חיפה לפועלים השובתים והבטיח את תמיכתה. הוא הודיע לנאספים, כי מועצת פועלי חיפה כבר פנתה בקריאה לחברי ההסתדרות לתמוך בשובתים וכי מוסדות ההסתדרות מתכננים להכריז על מגבית כספית למטרה זו. (קרן השביתה של ההסת' טרם נולדה)..

בשטף דיבורו פנה ברל רפטור מעל דוכן הנואמים בקריאה אל הפועלים המצרים, שעבדו בהקמת קונסטרוקצית־ברזל מטעם חברה בלגית־מצרית, שגם הם ישביתו את עבודתם כאות לסולידריות פרולטרית. הפניה לפועלים המצרים שיצטרפו לשביתה כאות לסולידריות נעשתה בלי ידיעתנו וזכור לי שעוררה בנו מורת רוח. היה זה צעד פזיז. המצרים נענו לקריאת הנואם והשביתו את עבודתם, והמציאות אימתה את חששותינו. שביתתם הוסיפה לנו סיבוכים בלתי רצויים והכבידה על מאמצינו למצוא פתרון למשבר, שבלאו הכי היה קשה ומסובך.

ימים אחדים אחרי פרוץ השביתה חזר פולאק ארצה, ואנחנו, חברי הוועד, בשיתוף הדוק עם דוד כהן, המזכיר דאז של מועצת פועלי חיפה, התחלנו בשורה של מגעים אתו. הפגישות נתקיימו בחדר מגוריו של פולאק במלון אפשטיין בחיפה התחתית.

פרשנו לפניו את פרשת תביעותינו ומעל לכל את דרישתנו הנמרצת לשינויים מהותיים במערכת יחסי העבודה. דרשנו גם השוואת שכר העבודה ב“נשר” לזה הנהוג במפעלים התעשייתיים האחרים, שהיו כאמור עדיין מעטים בארץ.

אחרי ישיבות אחדות וחילופי דברים עם מיכאל פולאק, שהיו לפרקים חריפים למדי, הגענו למבוא סתום. אנחנו, נציגי העובדים לא התיאשנו מלמצוא פתרון והמשכנו בדיונים, אך בקרב ציבור השובתים עוררה נוקשותה של הנהלת “נשר” מרירות רבה. האווירה בקרבם היתה דחוסה בלאו הכי והתארכות השביתה בלי סיכוי של פתרון, הגבירה בקרבם את רגשי הזעם.

לשם הבהרת המצב והשקטת הרוחות, היינו מקיימים לעתים תכופות אסיפות־הסברה של השובתים וכל אסיפה היתה מלווה ויכוחים נוקבים. אין גם לשכוח את ההדים שהשביתה עוררה בקרב היישוב בארץ, והחרפתה עוררה דאגה כללית.

הדים אלה תרמו בוודאי גם הם לעומס האחריות של הצדדים לסכסוך, ולמרות האווירה הדחוסה לא נפסק המו“מ ביניהם, בעצם המשכת המו”מ היה ביטוי לרצון הצדדים להגיע לידי סיכום מתקבל על הדעת, ואף־על־פי שכל צד הגן בעקשנות על עמדתו, התחילו להסתמן סיכויים של מוצא. לאט לאט הוסרו מכשולים בעלי אופי יוקרתי וכשהגענו לעיקרי הדברים, נתגלו אפשרויות מתקבלות על הדעת, כך שאחרי קרוב לחודש של שביתה, הגענו להצעות מוסכמות על הצדדים.

הבעיה היחידה שהיותה עתה סלע המחלוקת, היתה בעיית דמי השביתה. פולאק הציע למסור את פתרון הבעיה להחלטת בורר יחיד, שיהיה מקובל על שני הצדדים, והחלטתו תהיה מחייבת.

אנחנו, אנשי ועד הפועלים, היינו מוכנים להסכים להצעתו של פולאק, אך נכונותנו להסכמה, שימשה גורם למחלוקת חריפה בקרב ציבור העובדים. חלק מהציבור עמד מאחורינו, אך השוללים את עמדתנו, ראו בה כניעה ודרשו להמשיך בשביתה עד לנצחון המלא.

עדיין שמורה בזכרוני המחלוקת החריפה בעניין זה בקרב העובדים. לאורך שלושה ימים נמשכו האסיפות ולעינינו נתגלתה תמונה עצובה של ציבור מסוכסך ומלוהט ע“י קריאות התגר של השוללים, אך בסופו של דבר הגיע רוב רובו של הציבור (פרט לבודדים) לידי החלטה לקבל את הצעת הפשרה ולמסור את בעיית דמי השביתה להחלטת בורר־יחיד. הנהלת ביהח”ר “נשר” הציעה כבורר את ג. זוכוביצקי, יו“ר הקק”ל דאז, איש שהיה מקובל על היישוב, ואנחנו הסכמנו להצעתה.

ישיבת סיום השביתה    🔗

בישיבת הבוררות לפני ז’וכוביצקי השתתפו מצד הנהלת “נשר” מיכאל פולאק ולוי שניאורסון, ומצד העובדים ב“נשר” – חברי ועד הפועלים לפידות, משה בן־ציוני, בן־נר וכותב השורות האלה בנוכחותם של יצחק בן־צבי, מטעם ועד הפועל של ההסתדרות, דוד ארדשטיין ודוד כהן (מזכיר מועצת פועלי חיפה, שהיה שותף פעיל למו"מ שלנו עם הנהלת “נשר”) מטעם מזכירות מועצת פועלי חיפה.

התובע והדובר בשם ועד פועלי “נשר” ובשם השובתים, היה כותב השורות האלה.

ראשון לטוענים היה שניאורסון. אחרי דברי פתיחה קצרים, בהם קידם בברכה את המסובים ואיחל הצלחה לדיוני הבוררות, גולל את טענותיו נגד ועד הפועלים. לדבריו היתה נכונות מצד הנהלת “נשר” לשאת ולתת עם ועד הפועלים על תביעותיו. כל מה שביקשה היה להמתין לשובו של מיכאל פולאק. הוא חזר על כך מספר פעמים בפני ועד הפועלים, אך הלה גילה, לצערו, קוצר רוח ולחץ לקראת שביתה שערערה את יסודות קיומו של המפעל.

כמובן, שאנחנו, בתשובתנו הפרכנו את טענותיו של שניאורסון והוכחנו כי הקשיחות הבלתי הגיונית מצד ההנהלה היא שהסעירה את ציבור העובדים הממורמר ואילצה את ועד העובדים לנקוט בשביתה.

הישיבה התקיימה אחרי שבועות של עימות חריף, ובכל זאת היתה האווירה ששררה בה מלאה רצון טוב. שני הצדדים היו מעוניינים לסיים את הפרשה הכאובה ולחדש את העבודה על יסודות חדשים.

גם בדברי הסיכום שלי, בהם הצגתי במלוא חריפותם את גורמי השביתה: את היחס המחפיר לפועלים, את רצון ההשתלטות של המהנדס גוט ואת התחמקות ההנהלה לנהל אתנו מו"מ, הדגשתי גם את העניין שיש לנו בקיום המפעל ואת ההערכה היסודית שיש לנו ליוזמיו ומנהליו.

בין היתר אמרתי:

“אנו, ציבור פועלי ‘נשר’ מעריכים הערכה עמוקה את מר מיכאל פולאק על הקמתו מפעל תעשייתי חשוב בארץ, שישמש מנוף לבניינה. אנו מצדנו היינו רוצים, שגם הוא יכיר בכך, שאנחנו ציבור החלוצים המונעים ע”י החזון הציוני, רוצים בכל מאודנו, שהמפעל שהתחיל בו, יצליח בכל המובנים ואנו מוכנים לתרום לכך בכל כוחנו.

"במשך תקופת עבודתנו בבניין בית־החרושת הוכחנו את מסירותנו ואת יכולתנו. עשינו זאת, חרף יחסי העבודה הבלתי־נאותים ולמרות המשטר שהיה זר לרוחנו, ואשר שלל מאתנו את הזכות האלמנטרית להתארגן ולבחור בנציגות שתדבר בשמנו, ומנע מאתנו להשתייך להסתדרות, שהיא הנציגות של כלל העובדים בארץ.

“לצערנו, חשנו יותר ויותר את האווירה המחניקה שהשתלטה במפעל. לא זו בלבד ששללתם מאתנו את החופש להתארגן, אלא ניסיתם גם לשלול מאתנו את החופש לקיים חיים תרבותיים הנהוגים ומקובלים בכל הארץ. סגרתם בפנינו את דלתות בית־האוכל ואסרתם עלינו לקיים בתוכו את אסיפותינו ולשמוע את ההרצאות על נושאים הקרובים לנו. הייפלא שבמצב כזה פקעה סבלנותנו ולא יכולנו עוד להסכים לדחיות, לא יכולנו עוד לשכך את זעם העובדים שנגרם על־ידי התנהגותכם?”.

בסוף דברי חזרתי והזכרתי לשניאורסון את הצעת הפשרה שלנו ערב פרוץ השביתה, שישלח מברק למיכאל פולאק על המצב החמור, ואת סירובו העקשני לעשות כך. הזכרתי לו את שיחתנו האחרונה כשעתיים לפני השביתה, בה הזהרתי אותו על האחריות שהוא נוטל על עצמו, ואמרתי: “אזהרתי היתה, לצערי, לשוא. אתה, מר שניאורסון, בעמדתך הנוקשה גרמתה לשביתה. עשית זאת לפי הוראות הנהלת בית־החרושת ‘נשר’, ועליכם, רבותי, האחריות לשביתה ולכל תוצאותיה”.

רגע מרגש היה לכולנו כאשר מיכאל פולאק קם, בתום דברי, ממקומו, ניגש אלי ולחץ את ידי בהתרגשות רבה, בהביעו את הערכתו לוועד הפועלים, אשר תוך כדי מאבקו על הדברים שנראו לו צודקים, לא שכח את המטרה המשותפת ולא נגרף עם הקיצוניים“. פולאק הודה בדבריו שהנהלת ביהח”ר לא נהגה כשורה, בנתנה לסכסוך להתגלגל עד כדי שביתה והביע את התקווה, שהשביתה תשמש לקח להבא, ושפריה יהיה שיתוף פעולה מתמיד ונאמן בין הנהלת ביהח"ר “נשר” לבין עובדיו.

תוצאות הבוררות לא איכזבו אותנו. הבורר אישר את תביעותינו, כפי שהסכמנו עליהם במו"מ עם הנהלת “נשר”. הוא גם פסק על תשלום 75% בערך מדמי השביתה.

בכך תמה ונשלמה פרשת השביתה. מפעל “נשר” נכנס למסלול התפתחותו, כאחד המפעלים הגדולים בארץ, התורמים לקיומה ולשגשוגה וכאחד ממוקדי כוחו של ציבור העובדים בארץ.

קבוצת עובדי הפחם    🔗

בין העבודות הקשות שבהן נתנסינו בימים ההם בביהח"ר “נשר” ראויה לציון מיוחד העבודה של קבוצת עובדי הפחם. מספר על כך יהודה וינר (ניר), שהיה אחד מחברי הקבוצה:

באחד מימי סוף ינואר 1926 נפגשתי בזאב טופולנסקי, חבר ועד פועלי “נשר”, והלה סיפר לי שמתארגנת קבוצה של בחורים הרוצים לעבוד בפריקת הפחם ב“נשר” במקום הערבים והמצרים, ושאל אותי אם אני מוכן להצטרף לקבוצה זו.

ידעתי שזאת היא עבודה מלוכלכת וקשה ביותר, אבל אמרתי לו שאני מוכן להצטרף.

בקבוצה היו כ־7 או 8 בחורים מכפר חסידים ואני הייתי היחידי מנשר, וגם הצעיר בין חברי הקבוצה. את עבודתנו בפריקת הפחם התחלנו בחודש פברואר 1926 ושכר עבודתנו היה 15 אגורות ליום. זה היה שכר ירוד מאוד (שכר העבודה בביהח"ר “נשר” היה אז, אם זכרוני אינו מטעה אותי, 30 אגורות ליום) ונוסף לשכר הירוד, היה עלינו לעבוד בכל שעות היממה, ביום ובלילה, לפעמים מעל לשמונה שעות. אף־על־פי־כן הסכמנו לעבוד במחיר ירוד כזה ובתנאים גרועים כאלה, כדי להאחז בכל העבודות של המפעל ולהראות שגם יהודים מסוגלים לעבוד בפריקת פחם.

אחד הצדדים הגרועים בעבודה זו היה שהמים במקלחת היו באותם הימים מלוחים (מטעמי קימוצים של הנהלת המפעל) ובמים כאלה כמעט שלא ניתן היה לשטוף מגופינו את אבק הפחם שנדבק בנו (קשה במיוחד היה לסלק את סימני הפחם מסביב לעיניים), ואני זוכר, כששמעתי בעוברי ברחוב, וסימני הפחם דבוקים בי, אומרים תוך הצבעה עלי, “הנה זה עובד בפחם”, נתמלאתי גאווה… הייתי בין כובשי העבודה. כזאת היתה הרוח ששררה בימים ההם, וכשאני משווה למה שמתרחש היום, נעשה לי עצוב על הנשמה.

*

לדבריו של יהודה ניר עלי להוסיף:

המים המלוחים במקלחות היו מי הקישון שבהם היו מקררים את הטורבינה בביהח"ר. המים שיצאו מחוממים מהטורבינה שימשו במקלחות לעובדים.

כדאי לציין של“קבוצת הפחם” עמדה זכות ראשונים להתקבל כקבועים בביהח"ר “נשר”. מהם הגיעו לתפקידים חשובים ואף האריכו בהם ימים עד צאתם לפנסיה.

בערך בשנת 1935 זנח המפעל את ייצור המלט באמצעות הפחם ועבר ל“כבשנים הסובבים” הפועלים בשמן מזוט.

הרשימה דלהלן נכתבה ע“י רעייתו צפורה ז”ל חודשים אחדים לפני פטירתה, בהגיע בית החרושת “נשר” לשנת יובלו.

זה היה בשנת 1924. באותה שנה זרמה ארצה בקצב גובר והולך העליה הרביעית שכונתה “עליית גרבסקי”, משום שברחה מפולין בגלל נטל המסים הכבד שהוטל על־ידי שר האוצר הפולני גרבסקי. באותה תקופה היו מקורות העבודה בארץ דלים מאוד, והבעיה למצוא עבודה בשביל החלוצים העולים היתה חמורה ביותר.

קשה במיוחד היה למצוא עבודה בשביל העולות החלוצות. רובן ככולן היו חסרות מקצוע, והעבודות היחידות שיכלו לבצע היו: בישול, כביסה, ניקוי הבית וכו'. המסעדות היו מעטות בימים ההם בארץ, והביקוש לעבודות שהבחורות ידעו לעשותן, היה קטן, בעוד שההיצע היה רב מאוד.

באותה תקופה החליטה הנהלת ביהח"ר “נשר” להקים מכבסה שתשרת את ציבור עובדיה, שביניהם היה חלקם של הרווקים רב למדי.

המכבסה תפסה את מחציתו של צריף־עץ גדול, שהוקם על שטח שומם שגבל בוואדי. המחצית השניה של הצריף שימשה כמקום מגורים בשביל עובדות המכבסה.

המכבסה צויירה בכלי כביסה מתאימים. הותקנו שוקתות מבטון הוכנסו קרשי כביסה וכו'. רשת של צינורות מים הובילו מהמכבסה לדוודים גדולים שכוננו על יסודות־אבן בחצר. דוודים אלה הוסקו בעצים שנאספו בסביבה. הגיהוץ נעשה במגהצים שחוממו בפחם מעץ.

בסך הכל היו הסידורים במכבסה ואביזריה מאוד פרימיטיביים וקשה היה להשתמש בהם. המגהצים, למשל, הפיצו גזים מרעילים שגרמו לנו כאב ראש בלתי פוסק. כמובן שעל מכונות כביסה איש לא חלם, וכל עבודת הכיבוס נעשתה בידיים, תוך שפשוף בקרשי־הכביסה.

אף־על־פי־כן קיבלנו על עצמנו, 8 חלוצות מהעליה השלישית (שמהן אני זוכרת את שמותיהן של חיה, דבורה, בטיקה, ונחמה), לארגן ולהפעיל את המכבסה. תוך זמן קצר הסתבר לנו, שלא זו בלבד, שקיבלנו על עצמנו עבודה קשה ומפרכת, אלא גם שהתשלום שאנחנו מקבלות תמורת עבודתנו, אין בו כדי לספק את צרכינו המינימליים ביותר. מה עושים? ניסינו לבקש תשלום גבוה יותר, אבל נתקלנו בסירוב, ולא נותר לנו אלא להוסיף על עבודתנו, להתאמץ יותר ולהאריך את שעות העבודה, כך שכל חיינו היו מרוכזים במכבסה וסביבה.

צרה צרורה היתה מיקומה של המכבסה. השטח שעליו הוקמה, היה שטח הפקר, רחוק מן היישוב. היתה זו סביבה שוממה, מדברית, שהטילה עלינו אימה ופחד. בייחוד בלילות ללא ירח. פנינו מספר פעמים להנהלת בית־החרושת שתינתן לנו שמירה, אך פניותינו לא נענו.

אני זוכרת מקרה אחד, שיש בו כדי לאפיין את מצבנו.

באותה תקופה עבדו בבית־החרושת “נשר” קבוצת פועלים מצרים בהתקנת קונסטרוקציות מברזל, שנשכרו לכך ע"י חברה בלגית. אחדים מהם הביאו לנו את בגדיהם למכבסה, והנהלת בית החרושת “נשר” דרשה מאיתנו במפגיע, שלא נסרב לקבל מהם את בגדיהם הצואים ולכבס אותם.

והנה באחד הלילות, בשעה מאוחרת, התפרץ דרך החלון לתוך צריפנו, אחד מלקוחותינו המצריים. נקל לשער את הבהלה שאחזה בנו. התחלנו לצעוק בקולי קולות. למזלנו הגיעו צעקותינו למגורי הפועלים היהודים, שחשו מייד לעזרתנו. בבואם אלינו, הספיק הפורץ המצרי כבר להמלט, אך ידענו והכרנו אותו. שמו היה שלבי והוא היה רשום אצלנו בספר הכביסה המתקבלת והיוצאת. למחרת בבוקר הגיעה המשטרה, ואחרי שמסרנו את עדותנו, נעצר הפועל המצרי וגורש מן הארץ.

את המקרה הזה ניצלנו לחדש את תביעתנו שתינתן לנו שמירה. הצענו להנהלת “נשר” שייבנה חדר נוסף ליד צריפנו, שבו יגורו מספר חברים ממכרינו, ועצם נוכחותם במקום, תרחיק כל פגע רע.

הפעם נענינו, ובמשך הזמן הפך צריפנו למקום מפגש של חברים וחברות בשעות הפנאי. כאן נוצרה מערכת יחסים ידידותיים, טהורים, מעין חוג משפחתי שבו לובנו בעיות הכלל והפרט, כאן צחקנו וחלמנו חלומות נעורים על עתיד הארץ ועתידנו, תוך ניהול הווי חיים חלוצי, תוך שיכחת הקשיים והמצוקה ותוך הרגשת גאווה על היותנו חלק מהמפעל האדיר ש“נשר” שמו, שלו נועד תפקיד גדול בבניין הארץ.

כשאני מסכמת את התקופה ההיא, אין לי אלא לברך על הטוב. חלומות נעורינו הפכו למציאות. זכינו להקמת המדינה, וגם כל אחת מאיתנו זכתה לחיי משפחה מאושרים, לראות בנים ובני־בנים, המעניקים להן נחת לרוב, אך ככל שאני מתרחקת מהימים ההם, שבהם התלבטנו בבעיות ואורח חיינו היה צנוע ודל מבחוץ, אך עשיר ומלא מבפנים, הם נראים לי הרבה יותר יפים, הרבה יותר מהותיים, מחיי השפע החמרי ובולמוס הראוותנות השוררים במדינתנו כיום. החיים כיום ודאי יותר נוחים, קלים, אך גם יותר ריקים, יותר דלים.

לא לקטרג, חלילה באתי על אורח־החיים של היום, אלא להזכיר באהבה ובהערכה עמוקה את אורח החיים שלנו של אתמול, לפני יובל שנים.

צפורה קמינקר

*

דבורה ניר, מעובדות הראשונות של המכבסה, מוסיפה לתיאור דלעיל את הפרטים הבאים:

לפני שאני באה לספר על המכבסה בגשר, ברצוני לעלות את זכר הימים שקדמו לכניסתי לעבודת המכבסה.

בשנת 1923, כארבעה חודשים אחרי בואי ארצה, הוצע לי להצטרף כטבחית, לקבוצה של 13 בחורים, היוצאים למקום מרוחק כ־6 - 7 ק"מ מחיפה, שבו ייבנה בית חרושת למלט.

עבדתי אז כמחליפה זמנית במטבח הפועלים בחיפה, אחרי שהייתי זמן ממושך מחוסרת עבודה, ולשמע ההצעה על עבודה קבועה התלבטתי לא מעט. הייתי אז בת 16 בסך הכל, כמעט ילדה, והעבודה במקום שומם, יחידה בקרב קבוצת בחורים, כמבשלת אחראית (בעוד שלמעשה לא היה לי כל נסיון בבישול), הפחידה אותי לא מעט. מצד שני קסמו לי דבריו של החבר שבא לשדל אותי לקבל את ההצעה. הוא תיאר לפני את המפעל העומד להיבנות, אמר שעבודתי תהיה קבועה ושחברי הקבוצה יעזרו לי בעבודתי, והעיקר שבעוברי למקום החדש, אקנה לי את הזכות להיות בין ראשוני הבונים של מפעל שעתיד להיות מפעל־תעשיה הגדול ביותר בארץ.

החלטתי לנסות, ובבוקר למחרת שמחת תורה (שנת 1923) יצאנו ברגל למקום החדש. יכולנו אמנם לנסוע בדיליז’נס ערבי, אבל הנסיעה עלתה 2 פיאסטרים, וזה היה סכום גדול מדי בשביל כיסינו.

אני זוכרת עד היום את פגישתי הראשונה עם הסביבה שעליה נבנה אח“כ בית החרושת והשכונה, ראיתי לפני, גבעה שוממה ועליה שורה של בניינים הרוסים למחצה בנויים בתבנית ח', שהזכירו בנייני קסרקטין. בכל בניין היו 2 חדרים גדולים, ומאחוריו השתרעה חצר גדולה. היו שם שלוש חצרות, שאחת מהן היתה תפוסה ע”י קבוצת “אחוה” (שעברה אח"כ לאדמתה, הלא הוא קיבוץ יגור של היום). המקום שבאנו אליו נקרא יג’ור על שם הכפר השכן, או סולומיה, שם שבו בחרה לקרוא לעצמה הקבוצה הראשונה במקום. חברי הקבוצה שבאתי איתם, ושמספרם הגיע עתה ל־20 איש, התחילו להכשיר את החדרים למגורים ועלי היה להאכיל אותם.

את המצרכים, כגון בשר (ליומיים בלבד, שלא יתקלקל, כי מקררים לא היו אז), לחם, כל מיני קיטניות ועוד, היו מביאים מחיפה, לפעמים בדיליז’נס ולפעמים על חמור. ביצים ולפעמים חלב, היינו קונים בכפר הערבי השכן.

בינתיים גדל מספר הפועלים במקום ונוספו עוד מטבחים, כך שתוך זמן קצר היו במקום 6 מטבחים ובכל אחד מהם אכלו כ־18 איש. אצלי אכלו יותר מ־20 איש. האוכל ליום עלה 1.50 עד 8 פיאסטרים, כשהשכר היומי היה 20 פיאסטרים. האנשים עבדו קשה והיו זקוקים לאוכל משביע וכדי שיהיו מרוצים, היה עלינו להתאמץ מעל לכוחותינו ולהתגבר על התנאים הקשים. בישלתי על פרימוס ואני זוכרת כמה שמחתי כשקיבלתי עוד פרימוס. עבדנו מהשכם בבוקר עד שעה מאוחרת בלילה ולא פעם קרה, שלא אכלנו ארוחת צהריים, משום שחילקנו את כל האוכל שבמטבח לאורחים בלתי צפויים, ואנחנו היינו אוכלות את השאריות, אם היו כאלה. אף־על־פי־כן היינו מרוצות ומלאות תקווה לעתיד.

עם גידול מספר העובדים הקימה הנהלת ביהח"ר מטבח גדול ומשוכלל יחסית לתקופה ההיא. את המטבח החדש ניהלה חנה בעזרת משפחת צ’רבינסקי, שהיו בה שבע אחיות ואח קטן, ובעלה של אחת האחיות היה טבח. עם הקמת המטבח החדש (שמצרכיו גם סובסדו ע“י הנהלת ביהח”ר) לא היה עוד מקום למטבחים הקטנים. הם התפרקו והבחורות שעבדו בהם היו למחוסרות עבודה. (אני, הייתי היחידה שהמשכתי לעבוד כעוזרת לטבח במטבח החדש).

בתנאים כאלה נולד אצל הבחורות מחוסרות העבודה רעיון של הקמת מכבסה בשביל פועלי בית החרושת “נשר” ונתארגנה בקרבנו קבוצה לשם ביצועו.

צפורה קמינקר ז"ל, כבר מסרה ברשימתה המפורטת תיאור חבלי הלידה של המכבסה והקשיים שבהם נתנסינו ולא אחזור עליהם, אציין רק את העזרה שהגישו לנו ידידינו מבין הפועלים וגולדשטיין בראשם, להתגבר על הקשיים האלה.

בקשר לכביסת בגדי הפועלים המצריים, ברצוני לציין שהתלבטנו אם להסכים לכך, חששנו ממחלות וכו'. היסוסינו כמעט שגרמו לוויכוח פומבי בין פועלי ביהח“ר. הקומוניסטים שביניהם ראו בסירוב לכבס את בגדי הפועלים המצריים, אפליה גזענית. גם הנהלת ביהח”ר התערבה, והסוף היה שכיבסנו גם את בגדיהם, כמו את בגדי יתר הפועלים.

בסיכום אני יכולה לומר, שחרף הקשיים, היינו מרוצות. עבדנו (ועוד איך) והיתה לנו מיטה לישון, וכשבאה אלינו חברה מחוסרת עבודה, היא כבר נשארה אצלנו, כך קלטנו עשרות חברות, שבמשך הזמן הסתדרו בעבודה.

על האווירה הטובה ששררה אצלנו כבר סיפרה ציפורה ז"ל ואני מציינת בסיפוק שעד היום הזה קיימים יחסי ידידות הדוקים בין חברות הקבוצה ואנו שמחות לקראת כל פגישה הדדית.

דבורה ניר

 

תאורי חטף מהימים ההם    🔗

אסיפת פועלים בחיפה    🔗

קשרינו עם מועצת פועלי חיפה התחילו עם חפירת יסודותיו של בית־החרושת “נשר”. רבים מאתנו היו חלק מציבור הפועלים בחיפה, ומועצת פועלי חיפה – כנציגת הפועלים וכשלוחה של ההסתדרות – ראתה חובה לעצמה לעמוד לצידנו במאבקנו על תנאי־עבודה תקינים ועל שכר הוגן. אחר־כך, כשהתחלנו להקים את שכונתנו, הסתעפו והלכו הקשרים שלנו עם מ.פ.ח. והפכו למסכת שלמה של פעולות משותפות, שעל חלק מהן מסופר בספר זה.

אך, בשולי סיפורי על הקשרים הללו, ברצוני להעלות קטע מזכרונותי על ציבור פועלי חיפה בימים הרחוקים ההם, שבו משתקפת דמותו הרוחנית של ציבור זה, על לבטיו ויסוריו, בקטע זה מועלה שמץ־מה מהווי הימים, מקדרותם וכן משהו מסוד עמידתו של ציבור פועלים בקשיים ותקוותו להתגבר עליהם.

בחרתי לספר על אסיפת כ־ 60 - 50 פעילי ציבור הפועלים בחיפה לקראת בחירת מועצת פועלי חיפה, שהתקיימה בשעות אחה"צ של אחת השבתות בחורף שנת 1924. כרגיל באסיפות מסוג זה, נוצלה האסיפה כדי לדון במצב שבו נמצא באותה תקופה ציבור הפועלים היהודי בארץ, והועלו בה כל הסוגיות המדיניות, החברתיות והכלכליות שהטרידו את הציבור ושרובן היו שנויות במחלוקת בקרב הפלגים השונים של ציבור זה.

מקום האסיפה היה באולמו המרווח של מינזר נוצרי בעיר התחתית בחיפה, שנרכש (כולל מגרש החול הענק, אשר סביבו) ע“י קק”ל או ע"י חברת הכשרת היישוב בראשית העלייה השלישית. בחצר המרווחת של המינזר, שגלי הים התנפצו לחופה, עמדו אוהלים, ובהם התגוררו החלוצים שעלו לא מכבר ארצה. הללו, כצופים, הוסיפו נופך משלהם לאווירת האסיפה, שהפכה עד מהרה לזירת ויכוחים לוהטים.

כדי לרדת לעומקם של ויכוחים אלה ולהבין את הטעם לחריפותם, מן הראוי להכיר במקצת את ההווי היום־יומי של ציבור הפועלים בחיפה בימים ההם ולהתוודע לבעיותיו.

ציבור זה היה, כאמור, רובו ככולו מורכב מחלוצים בעלי תודעה חברתית ומדינית חריפה. הוא התרכז אז בעיקר בעיר התחתית, באיזור, שבו נמצאים היום מרכז המסחרי הישן והקטע של רחוב יפו בקרבתו (רחוב העצמאות דהיום, שעברו השני, היה עדיין מתחת לגלי הים). באיזור הזה התרכזו מוסדות הפועלים המעטים, שהיו אז פעילים, ביניהם מטבח הפועלים בהנהלתו של לייבקה ליבשיץ, ופישל’ה, עוזרו החרוץ. לייבקה, הזכור עד היום לטובה בקרב הוותיקים, היה אהוב על כל הציבור ללא הבדלי דעה והשקפה. אצלו, במטבח, נתקבל כל מחוסר עבודה במאור פנים והוא היה נותן לו בהקפה אוכל לשובע, תוך הוספת מלה טובה והבעת אמון בסועד שישלם את חובו לכשירחיב…

מטבח הפועלים שימש גם כמקום מפגש, מעין מועדון לפועלים המובטלים והמה יומם ולילה. מולו היה בית־אוכל מודרני בשם “לבנון”, שבו סעדה האינטליגנציה המקומית – פקידים, עורכי־דין, עתונאים, עסקני ציבור, מתווכי קרקעות וכו'. המקום היה, לפי מושגי הימים ההם, מהודר, ואת המאכלים היה מגיש מלצר לבוש בגדי־שרד…

בקרבת המקום היה בית האוכל של כץ, שהיה מגיש לאורחיו תבשילים בטעם יהודי פולין במחירים זולים ומתאימים ליכולתם של החלוצים. בית האוכל של כץ המשיך להתקיים שנים רבות.

באיזור היו גם כמה חנויות מכולת, שנפתחו על־ידי חלק מהחלוצים, שנשרו מהעבודה. בעלי החנויות נחשבו בעיני חבריהם לעליה, כבוגדים במעמד העובדים בגלל נטישתם את המערכה והתמכרותם לחמרנות…

הלבוש היה אז למטה מצנוע, כמעט אחיד. בחורף לבשו בגדי־צבא, משאריות הצבא האמריקאי או האנגלי, ונעליים צבאיות, לא תמיד לפי מידת הרגל, ובקיץ הלבוש היה מכנסיים קצרים וחולצה מבד חאקי, סנדלים וכובע קש או כובע טמבל.

את הביגוד הזה היתה מספקת חנותו של שולמן שברחוב יפו מול בנק אפ"ק (בל"ל כיום). מלבד הביגוד הצבאי היתה חנותו של שולמן מוכרת גם שמיכות צבאיות וכו'. היא היתה מספקת את סחורותיה לקבוצות ולקיבוצים שבעמק והיא היתה אז לשם דבר.

מוסדות הפועלים, המסעדות, חנויות המכולת וחנותו של שולמן, הפכו את האיזור, שהיה לא גדול יחסית, למרכז הומה. בכל שעות היום והערב התקיימו בו פגישות והתנהלו בו ויכוחים סוערים על בעיות שהטרידו את הציבור. בשעות הערב, השתלבו לעתים הידיים למעגלים של ריקודי הורה ממושכים באמצע הרחוב באין מפריע.

בתקופה שאני מספר עליה היה ציבור זה שרוי במשבר קשה. נוסף לקשיי הסתגלות לתנאים החדשים, לאקלים החדש, לבדידות והריחוק מבית ההורים החם, מהאחים והאחיות, שרר בארץ חוסר עבודה חמור, שפגע קשות במורל והעיב על ההתלהבות והאמונה בחזון הציוני, ציבור זה שהיה חדור אמונה ותקווה, מצד אחד, ואכזבות קשות, מצד שני, היה מפולג למפלגות שונות ולרסיסי מפלגות, ומחולק בנושאים מדיניים וחברתיים שונים, אך ככל שרבו הקשיים, לא זו בלבד שנתחדדו ביניהן חילוקי הדעות, אלא גם גרמו לגירוי יצרים, להתנצחויות מופרזות, לאווירה חברתית עכורה וליחסים אישיים פגומים.

האסיפה התקיימה, איפוא, על רקע של ציבור מובטל ברובו מעבודה ורעב למחצה, והיא שימשה לרבים פורקן לזעם ומרירות שנצטברה בקרבם.

השתתפו בה נציגי כל המפלגות שבארץ הפועלי של היישוב – “אחדות העבודה”, “הפועל הצעיר”, “פועלי־ציון שמאל”; “מ.פ.ס.ע.” נוסף על המפלגות האלה היו בה נציגים של בלתי מפלגתיים ושל רשימת ענבי־קסטנברג, שסיסמת הבחירות שלה היתה התביעה לדצנטרליזציה במשרד לעבודות הציבוריות בחיפה.

הדיונים היו ספוגים מרירות, ולא תמיד התנהלו על נושאים רעיוניים בלבד. לעתים קרובות הפכו להתנצחויות על עניינים פעוטים, שהביא לידי ריב ומדנים, מלווים פגיעות והאשמות אישיות.

הכתובת העיקרית לבקורת ולהטלת אשמה, היתה מפלגת הרוב בהסתדרות, “אחדות העבודה”. בה ראו את האשמה במחדלים ואת האחראית למצב הקשה.

חרף חילוקי הדעות וניגודי ההשקפות, בין המפלגות שמניתי לעיל, היו כולן, פרט לאחת, משותפות באמונתן בחזון הציוני ולקחו חלק במפעל בניית הארץ. יוצאת הדופן ביניהן היתה מ.פ.ס.ע. (מפלגת פועלים סוציאליסטים עברים) מפלגה זו, שהיתה אחד הגלגולים של המפלגה הקומוניסטית, היתה שונה במהותה מכל יתר המפלגות, קודם כל בכך, שהיא שללה מכל וכל את הדרך הציונית. שלילה זו הביאה אותה לידי התכחשות ולידי התנכרות לכל מה שנעשה בארץ ולידי יחס של ביטול כלפי כל הישג. אנשיה התבלטו בסגנונם הקשה והפוגע וברצונם לעקור את הכל; ניפחו כל כשלון, כל מצוקה, לממדים ענקיים, מתוך מגמה להשתיל את כפירתם בלב הציבור.

ברור שנציגי מ.פ.ס.ע. באסיפה ניצלו כמיטב יכולתם את המצוקה שפקדה את הציבור ושלחו את חיציהם המורעלים בהנהגת תנועת העבודה הציונית ובדרכה בארץ.

דברי הבלע שלהם והתנהגותם המחפירה עוררו זעם בקרב הנאספים, אשר עם כל חילוקי הדעות שביניהם, היו נאמנים לרעיון הציוני וקשרו את גורלם עם בניין ארץ־ישראל. הללו השיבו להם, מי מתוך כאב־לב עמוק על טעותם הפאטאלית, ומי מתוך בוז על דברי השקר והזדון שהשמיעו. היה זה חלק מהמאבק בעל המשמעות העקרונית הגדולה והעמוקה על המשך קיומנו בארץ.

האסיפה נעשתה סוערת מרגע לרגע. כבליסטראות נזרקו לחלל האולם דברי־הזעם, הצעקות וקריאות הביניים חסרות־הסבלנות.

יושב ראש האסיפה היה דוד כהן, ששימש כמזכיר מועצת פועלי חיפה. הוא היה אדם מנוסה בניהול אסיפות ואדם מוכשר ובעל השפעה, אף־על־פי־כן לא השכיל להשתלט על הציבור הזועם ולהשקיט את המפריעים למהלכה התקין.

אני עד היום זוכר את עצמי יושב באסיפה זו עצוב ומדוכה והרהורים קשים פוקדים אותי. למראה הציבור הבלתי מרוסן ולשמע הגידופים הקשים שבפי חלק מהמתווכחים נעשיתי מלא חרדה לעתידנו בארץ. האמנם יהיה מסוגל ציבור מסוכסך ומפולג כזה להתמודד עם הבעיות הקשות הצפויות לו? הידע להתלכד ביום צרה ובעת סכנה? היתן כתף למילוי המשימות הקשות שלפנינו – קליטת העליה, בניין היישוב, הכנת חברה מתוקנת ועוד ועוד? היתנער מאווירת המועקה שבה הוא שרוי?

אורח האסיפה היה דוד רמז, ממנהיגי מפלגת “אחדות־העבודה”. הוא ישב שעות ארוכות על הבמה, ליד שולחן הנשיאות, והקשיב קשב רב לדברי המתווכחים. גם הדברים החצופים ביותר לא הוציאו אותו משתיקתו. כאן עלי לציין שדוד רמז זכה להערכה אישית רבה והיה מקובל גם על מתנגדיו בקרב תנועת העבודה הציונית. כשקיבל רמז את רשות הדיבור השתררה דממה. בתחילת דבריו סקר סקירה מקיפה את המצב המדיני והחברתי ואת הבעיות הקשות בתחום הכלכלי. בדבריו לא פסח על הקשיים ועל המכשולים ולא ניסה להעלים את הכשלונות. אחד אחד מנה אותם תוך הסברת גורמיהם.

בעוברו לדבר על הדברים שהושמעו באסיפה, ציין את הגישה הקונסטרוקטיבית של חלק מהמבקרים, אשר תוך כדי גינוי התופעות השליליות ותביעה לעקירת הפגמים, לא שכחו את החיוב הגדול שבמטרה המשותפת – עליה יהודית לארץ־ישראל, בניין הארץ וייסוד חברה החיה על יגיעת כפיה.

אני זוכר שהוא קרא לכל אלה, שמטרה זו קדושה בעיניה, ואמר: חברים יקרים, הבה נעשה נסיון כן ומעשי, נמיין את ההצעות השונות שהושמעו כאן, נבדוק אותן ונדון בהן לגופן. נבחון את תועלתן ואת יעילותן ונבחר בטובות ביותר; באלה העשויות להבריא את המצב, לתקן את המשגים ולקדם את כולנו לקראת המטרה המשותפת. כל זאת בתנאי אחד – שהמטרה העומדת לפנינו היא אמנם משותפת…"

כאן הרים רמז את קולו ופנה לעבר הפינה, שבה התרכזו חברי מ.פ.ס.ע., באומרו: “אתכם, חברי מ.פ.ס.ע. אין לנו מטרה משותפת. אתם אינכם שותפים שלנו, לא במטרה ולא בדרך לקראתה ואם לא אכנס אתכם כאן לדיון על חילוקי ההשקפות שבינינו ולא אריב אתכם על השוני שבמטרותינו, הרי לא תכופר לכם התנהגותכם הקולוקלת ומלאת הזדון נגד כל דבר יהודי ונגד שאיפתו הגורלית של העם היהודי, לא היריבות של דעות, היא שמפרידה בינינו, אלא תהום עמוקה רובצת בינינו, הבונים את עתידו של עמנו, בונים ונופלים, וקמים וממשיכים לבנותו – לביניכם, הרואים את עצמם יושבים ביציע כמשקיפים ומבקשים את רעתנו ואת כשלוננו, לביניכם העוסקים בלי הרף בהסתה ובהשמצה גדושת שקרים. דברי הבלע שלכם הערב, דברים שרק שונאי ציון וישראל מסוגלים להוציאם מפיהם, הוכיחו לנו שוב ושוב שהנכם נצר זר ומתנכר לעמנו. עם כאלה לא נקיים כל שותפות וכל מגע”.

דבריו של רמז, שנאמרו בפאתוס רב, הדליקו ניצוצות רבים בקרב הציבור. חלק ממנו פנה בזעם לעבר חברי מ.פ.ס.ע. והרחיק אותם בכוח מהאולם. בצאתם, פרצה מפי כולנו שירה אדירה, מלאת אמונה בכוחנו להתגבר על כל המכשולים.

עם שוך הרוחות המשכנו באסיפה והבאנו אותה ברוח טובה לידי סיכומה. נגולה אבן מליבנו ורווח לנו, והיתה לנו האסיפה הזאת למאורע מרשים ובלתי נשכח.

בן־גוריון וחזונו    🔗

בזכרוני שמור ביקורו של דוד בן־גוריון בשכונתנו, שהותיר בנו רושם בל ימחה.

זה היה בשנות השלושים המוקדמות, בשעות הצהריים של אחת השבתות. בן־גוריון התאכסן בצריפו של פנחס רזניצ’נקו (ארז), ואנחנו, קבוצת עסקני ציבור ופעילי מפלגת פועלי ארץ־ישראל, הזדמנו עמו, כדי לקבל את פניו של האורח החשוב ולשמוע מה בפיו.

השיחה נסבה על הבעיות המדיניות והבטחוניות שהעסיקו באותה תקופה את היישוב.

האורח, שגולל לפנינו יריעה רחבה של בעיות ושל דעות, מהן מקובלות על כולם ומהן שנויות במחלוקת, לא ניסה לטשטש את הקשיים, להעלים את הכשלונות או להקל בסכנות הנשקפות ליישוב היהודי בארץ. בסך הכל היתה התמונה שהציג לפנינו קודרת למדי, ובכל זאת נסכו בנו דבריו, ובעיקר הנעימה שבהן נאמרו, בטחון מוחלט שנעמוד במבחנים הצפויים לנו.

בתום השיחה יצאנו ללוותו לאוטובוס מס' 8 הנוסע לחיפה. (פרט אופייני לתקופה – מנהיג היישוב נוסע באוטובוס ולא ברכב הסתכל ארוכות בנוף שמסביב, וככל שהמשיך להסתכל אורו פניו, ואחרי רגע של דומיה שהשתררה בתוכנו, פנה אלינו ובקולו הפסקני, הנוסך בטחון, הכריז: כאן, בחבל ארץ זה בנחלת שבט זבולון, עוד נזכה כולנו לראות יישובים יהודיים שוקקי חיים.

בדברו, פרש את ידו סביב סביב, כאילו חפן בה את ההר ואת העמק הנרחב, והמשיך: אני צופה שבמרחב הזה יקומו וישובים פורחים, מפעלי תעשיה אדירים נושאי חיים ומפרנסי אוכלוסיה של מיליון יהודים.

הדברים שנאמרו בפאתוס רב ובאמונה פנימית עמוקה היוו סתירה בולטת לשממה שמסביב, ובכל זאת לא היה איש בתוכנו שיטיל ספק בחזון שנפרש לפנינו. זה היה כוחו וגדולתו של האיש שידע לנסוך בשומעיו לא רק את תחושת הגדלות של התקופה ולנעשה בה, אלא הרבה יותר מזה – את התחושה, שהם עצמם, אלה המאזינים לדבריו, מהווים חלק מגדלות זו, כי גם הם בעושים. ציון לשבח זה בפיו של בן־גוריון נסך בנו גאווה רבה.

כיום, למעלה מארבעים שנה אחרי שיחתנו עם בן־גוריון, מי שנקלע למקום, בו שמענו את דברי חזונו על הסביבה, יווכח כמה היטיב לחזות. במישור, ככל שהעין פונה עד לגבעות במזרח ובצפון יישובים יהודיים מאוכלסים בצפיפות – קרית טבעון, שער העמקים, יגור, כפר חסידים־רכסים, קרית־אתא, רמת יוחנן, כפר מכבי, אושא והקריות הדבוקות אחת ברעותה לאורך החוף מחיפה עד עכו והלאה ממנה, שדות מעובדים לתפארת, מפעלי תעשיה לעשרות עם ארובותיהם המזדקרות אל־על ובתוכם מפעל “נשר” המהווה גוש בניינים אדיר, רשת של כבישים רוחשי־תנועה יומם ולילה ועל מדרוני ההר לכל אורך הדרך בואכה חיפה, שורות שורות של בתי מגורים ויישובים גדולים – גבעת נשר שגדלה והתרחבה, תל־חנן, עין־דור הנוגעת בבנייניה הנישאים של קרית הטכניון, ולמעלה בפסגת ההר – קרית האוניברסיטה על גניה הנרחבים ובנייניה המפוארים.

אכן, מציאות שהתרגלנו אליה וליבנו גס בה, ורק אלה שזוכרים, יודעים להעריך אותה ואת מגשימיה.

יום אחד מהימים ההם    🔗

כפי שכבר ציינתי היו חבלי הסתגלותנו רבים וקשים עד מאוד. עמדתי גם על מקורם המגוון – ארץ חדשה, מקום עבודה חדש, תנאי עבודה חדשים, התנחלות חדשה. הכל ללא הכנה מוקדמת, בתנאי בטחון רעועים ובשכר עבודה מצומק. לי, כאחד מאלה שענייני הציבור היו קרובים לליבם, היה קושי נוסף, במילוי נאמן של התפקידים הציבוריים שהוטלו עלי היה כמובן מאמץ, אך מאמץ מיוחד היה דרוש באותן השנים למלא את תפקידי כחבר ועד הפועלים. היחסים בין המעבידים והפועלים בארץ שנתגבשו במשך שנים תוך נסיון הדדי ותוך ויתורים הדדיים, היו אז בבחינת קרקע בתולה. היו מעבידים, שראו את עצמם כיחידים בזירה וחשבו שיוכלו לאכוף את רצונם על עובדיהם. אין גם לשכוח שמספר פועלי התעשיה בכל הארץ לא עלה על 2000 איש,

לשם המחשת הקשיים האלה בחרתי לספר על יום אחד מהימים ההם, שבו נזכרתי עתה, בעת כתיבת זכרונותי, בסיפורי לא דילגתי על פרטים ועל שמות עד כמה שאני זוכר אותם והזכורים בוודאי לרבים משכונתנו ולראשוני הפועלים בבית – החרושת “נשר”.

היה זה בשנת 1927, כשהשכונה מנתה בסך הכל כעשרים מתיישבים. בעוברי באחד הבקרים, בדרכי לעבודתי בבית־החרושת, ליד צריפם של בני הזוג, שהיו מכונים בפינו פיקולו ובטקה, מצאתי את בן הזוג (ששמו האמיתי היה יצחק אורנשטיין) עמל, כדרכו בחריצות, בהקמת מחסן מלוחות־עץ בלתי מהוקצעים. בדיוק לוחות באלה היו דרושים לי לבניית מחיצה בצריף שלנו בין הפרוזדור לחדר. שאלתי איפוא את יצחק מניין השיג את הלוחות והוא סיפר לי שקנה אותם בזיל הזול אצל החצרן הערבי של חברת “פטרול קומפני”, שבנייניה נמצאים ליד הכביש בכניסה לחיפה (כיום מפעלי “הזורע”). הוא הוסיף שהלוחות לקוחים מארגזים שעלי יהיה לפרק אותם ואחרי פירוקם להוציא את הלוחות מחוצה לחצר, להניחם בצד הכביש ולהמתין לעגלון מכפר חסידים, העובר בשעות הצהריים בדרכו הביתה, שיסיעני עם הלוחות לנשר.

העניין מצא חן בעיני. הייתי זקוק לכארבעים לוחות ועשיתי חשבון שקניית הלוחות במחיר שיצחק נקב, תחסוך לי סכום כזה שלמענו כדאי לי לעשות מאמץ ניכר.

לביצוע הקניה ולהקמת המחיצה היו דרושים לי כמה ימי חופש ולשם השגתם פניתי למנהל העבודה, הגרמני ללמן, שיסדר אותי למשך כמה ימים לעבודה במשמרת לילה. מצדו לא היתה כל מניעה, ועוד באותו יום, חזרתי לפנות ערב לבית־החרושת ועבדתי כל הלילה יחד עם עוד פועל, בפירוק הפונצר־פלאטות הישנות בתחנת מלט קלינקר ובהחלפתן בחדשות. משקלה של כל פלאטה היה 90 ק"ג וקל לשער כמה קשה היתה עבודתנו בחום ובאבק, כשרעש מהתחנה הסמוכה החריש את האוזניים.

בשעה 6 בבוקר עם סיום המשמרת, כשהייתי על סף היציאה מבית החרושת, הופיע לפני, נסער ומרוגז, חברי בוועד הפועלים צבי גולדשטיין והודיע לי שהפועלת נ. ממשיכה לעבוד במחסן השקים הריקים, בניגוד להחלטות ועד הפועלים.

זה היה מעשה חמור. נוכח חוסר עבודה ששרר בקרב הפועלות, דאג ועד הפועלים לתור צודק ולאי־העדפת פועלת אחת על פני חברתה. בעבודת הפועלת נ. מחוץ לתור היתה, איפוא, נוסף לאי הצדק שנגרם ע"י כך לפועלת אחרת, גם הפרה חמורה של סמכות ועד הפועלים וזריעת הפקרות ביחסי עבודה. גולדשטיין טען כל זאת בחום ומתוך מרירות ודרש ממני שניגש מיד למחסן השקים ונפסיק את עבודת הפועלת.

הייתי עייף ורצוץ ורציתי ללכת הביתה לנוח קצת לפני יציאתי ל“פטרול קומפני” לשם קניית הלוחות, אבל לא היתה ברירה אחרת וניגשנו שנינו למחסן השקים, כדי להסדיר את העניין.

בבואנו למחסן השקיט, נתקלנו על מפתנו במנהל המחסן יואל קסטנר ז"ל, שכנראה ידע על העומד להתרחש, והזהיר אותנו שלא ניכנס למחסן ולא נתערב בסידרי העבודה. כל טענותינו והסברותינו היו לשווא. האיש עמד בסירובו ולא נותרה לנו ברירה, אלא להכנס למחסן בניגוד לרצונו.

לפועלת נ. פנינו תחילה בדברי הסברה שקטים ואדיבים, על הנזק שהיא גורמת בעבודתה, חזרנו והסברנו לה שהיא מערערת את סמכות הוועד ופוגעת בחברותיה לעבודה. כל דיבורינו אליה היו כאילו דיברנו אל הקיר. וכשניסינו לנקוט בטון חריף יותר, היא התחצפה נגדנו. הסוף היה שאחזנו בה והוצאנו אותה בכוח מהמחסן – מבצע בהחלט לא נעים.

הגעתי במצב־רוח קשה הביתה, ואחרי מנוחה קצרה נסעתי ל“פטרול קומפני” לשם קניית הלוחות.

שיחק לי מזלי ובחצר החברה מצאתי מספר ארגזים, שנראו לי מתאימים, ואחרי שהסברתי לחצרן את מבוקשי, הוא נתן לי כלי עבודה ובמשך כשלוש שעות פירקתי את הארגזים. הוצאתי כל פעם מספר לוחות מהחצר ושמתי אותן בצד הכביש, שנמשך במקביל לפסי הרכבת.

הייתי, כאמור, נורא עייף, ומרוב עייפות לא שמתי לב לרכבת המתקרבת, וכשהשגחתי בכך, היה כבר מאוחר. הרכבת פגעה בעצים ופיזרה אותם. אותי הפילה אבל יצאתי בדרך נס ללא פגיעה. אך שמחתי היתה מוקדמת מדי, כעבור רגע התחילה הרכבת להאיט במהלכה, וכשנעצרה קפצו ממנה עובדי הרכבת הערבים ורצו להעלות אותי בכוח לרכבת ולהביאני למשטרה בעוון שימת מכשול בדרך מעברה של הרכבת.

סיפרתי להם שעבדתי כל הלילה ושעשיתי מה שעשיתי בשגגה והתחננתי שיניחו לי, כנראה שעייפותי הרבה, שהיתה ניכרת לעין, ותחנוני, ריככו את ליבם, והם נעתרו לבקשתי להניח לי, והלכו לדרכם.

בגמר הוצאת הלוחות מהחצר, נקב החצרן את הסכום שאני חייב לשלם לו, והנה התברר לי, לתדהמתי, שהלה דורש בעד הלוחות מחיר כפול מזה ששילם יצחק אורנשטיין. הרימותי קול צעקה: הייתכן? אך החצרן עמד בעקשנות על שלו; או שאשלם את המחיר שהוא דורש, או שאחזיר את הלוחות פנימה לחצר, אני טענתי את שלי והוא טען את שלו ואחרי חילופי דברים חריפים הגענו לידי מהלומות. הייתי לבטח מתגבר עליו ומלמדו לקח, אילולי באו לעזרתו ארבעה ערבים מפועלי המקום, הרפיתי ממנו, אך הללו התחילו לרגום אותי באבנים, שפגעו בכל חלקי גופי וגרמו לי פצעים שותתי דם. מצבי נעשה חמור מרגע לרגע והתחלתי לקרוא לעזרה, אך המקום היה שומם ואיש לא שמע את צעקותי. ברוב יאושי תפסתי אחד מלוחות העץ שבערימה והשתערתי עליהם בשארית כוחותי, בהכותו בהם על ימין ועל שמאל. עתה הם נבהלו והתחילו לצעוק בקולי קולות: ואללה, הדה מז’נון כלומר שמטורף מתנפל עליהם. צריחותיהם הגיעו כנראה למשרד והזעיקו למקום אחדים מפקידיו, ביניהם גם שניים־שלושה יהודים. הפקידים הפרידו בינינו ואחרי ששמעו את פשר המריבה, פסקו לטובתי, תוך אזהרה בחצרן ומרעיו שלא יפגעו בי לרעה.

שילמתי את המגיע וכעבור כחצי שעה, בהגיע העגלון מכפר חסידים עם עגלתו, העמסתי עליה את הלוחות והבאתי אותם הביתה. בבואי הביתה נבהלה ציפורה ז"ל למראי, הרגעתי אותה. סיפרתי לה את כל מה שעבר עלי תוך הבעת סיפוק שיצאתי בשלום.

אחרי שנחתי קצת ואכלתי את ארוחת הצהריים, ניגשתי להקמת המחיצה. הלוחות היו בלתי מהוקצעים, ואחרי שניסרתי אותם לפי המידות הדרושות לי התחלתי להדביק אותם זה לזה. העבודה הרגיעה אותי ורוחי היתה טובה עלי. הייתי בטוח שצרותי עם הלוחות נסתיימו והחלטתי לשכב קצת לנוח מעמלי בטרם אצא לעבודה במשמרת הלילה, אבל מיד התברר לי שהיתה טעות בידי.

רגעים אחדים אחרי ששכבתי ועוד בטרם שהספקתי להירדם, הופיע בצריפנו ואכטל, שליח הנהלת בית־החרושת, והושיט לי הזמנה לבוא תיכף ומיד למשרדי ההנהלה.

כמובן, שחרף עייפותי, נעניתי לקריאה, קמתי מיד ממיטתי ובלי להחליף את בגדי ניגשתי למשרד ההנהלה. במשרד המתינו לי מיכאל פולאק והמנהל הכללי של בית החרושת, הגרמני שטול. השניים קיבלו אותי בפנים רציניות, ואחרי שהשיבו בקרירות לברכת השלום שלי, פנה אלי פולאק בנעימה של תרעומת על המעשה שעשיתי בבוקר. הוא דיבר אלי אידיש ורוסית לסרוגין ואמר שנתאכזב ממני. תמיד חשב אותי לאדם הגון, לחבר ועד אחראי, החרד לסדר ולמשטר בעבודה והיודע גם ללחום לטובת הפועל וגם לשמור על טובת המפעל, והנה אכזבה כזאת. להתפרץ למחסן השקים בניגוד לאיסור המפורש מפי מנהלו ולהוציא בכוח פועלת שסודרה בעבודה, הרי זוהי הפקרות גמורה.

נניח שהיתה לכם טענה צודקת, אמר. אם כן, כלום נעולה דלתנו בפני ועד הפועלים, בפניך, מר קמינקר?

כל נסיונותי להסביר לו את מניעי מעשי עלו בתוהו. הוא פשוט לא רצה לשמוע. חשתי שדברי רק מרגיזים אותו ונשתתקתי. שעה ארוכה דיבר על המעשה “הנורא” שעשיתי ולבסוף הודיע לי, שמהרגע הזה אני יכול לראות את עצמי מפוטר מעבודה.

שטול ישב כל הזמן והקשיב לדבריו של מר פולאק ולנסיונות ההסברה שלי, בלי להשמיע מלה.

הייתי עייף ומדוכדך, אך בשומעי את הודעת הפיטורין של פולאק, הציפה אותי מרירות רבה ובקול נרגש הסברתי את מצבן החמור של הפועלות מחוסרות העבודה ואת הנסיונות הנואשים של ועד הפועלים להנהיג תור צודק וסדר בשליחות האנשים לעבודה. הזכרתי שפנינו מספר פעמים להנהלת בית החרושת שתעזור לנו בזה. ושלא תעסיק את הפועלת נ. מחוץ לתור, אך לא נענינו. היינו בטוחים שהנהלת בית החרושת תעזור לוועד הפועלים בשמירת התור הצודק, למען שלא נגיע ח"ו לידי כך שהפועלים מחוסרי העבודה יעשו מרוב רוגז דין לעצמם.

מיכאל פולאק הפסיק אותי באמצע דברי ופסק: מר קמינקר, אין לי עוד אמון בך. בהתנהגותך פגעת בסמכות הנהלת המפעל ולא נותרה דרך אחרת אלא לפטר אותך מהעבודה.

כאן הפסיק שטול את ישיבתו הדמומה, ובלחישה על אוזני הציע לי להתנצל בפני פולאק על המעשה שעשיתי ולהתחייב שלא אחזור עליו לעולם. אם אעשה כך, ואבטיח להניע את ועד הפועלים שלא יתערב בסדרי העבודה שנקבעו ע"י ההנהלה, הוא ימליץ בפני מר פולאק למצוא דרך של פשרה.

אם הודעת הפיטורין של פולאק, עד כמה שכאבה לי, נגעה כאילו רק לי, הרי הצעת הפשרה של שטול חישפה בפני את המשמעות הציבורית של השיחה הזאת. הרגשתי שאסור לי לשתוק ושלא זו בלבד שעלי לדחות את הפשרה, שראיתי אותה כמבישה ממש, אלא גם להודיע במפורש שהוועד ינהג לפי מיטב הבנתו ושיפוטו ולא ייכנע בעניינים מסוג זה לתכתיבי ההנהלה. חשתי שעלי גם להזהיר את פולאק ושטול על התוצאות של פיטורי.

אמרתי בנעימה תקיפה: אדון פולאק, קיבלתי את הודעת הפיטורין בצער רב, ואני כבר הלילה לא אתייצב לעבודת המשמרת, אך דע לך, שהמעשה שעשינו היום עשינו אותו בשם ועד הפועלים, ובעונש שאתה מטיל עלי, אתה מעניש את ועד הפועלים כולו, את כל ציבור העובדים אתה מעניש. לכן, יש לי יסוד לומר, שמחר בבוקר, אחרי שאמסור את תוכן השיחה הזאת לוועד הפועלים, תושבת כל העבודה במפעל. משמעות הדבר ברורה לכם, והאחריות לכך תחול עליכם רבותי!

הייתי כה נרגש שלא יכולתי להמשיך…

השניים הביטו עלי בתדהמה. הם לא היו רגילים לשמוע דיבורים כאלה מפי, ואני קמתי, אמרתי שלום והסתלקתי,

ברוח נמוכה שרכתי את דרכי הביתה. כל מה שעבר עלי באותו יום שבר אותי לגמרי, הפכתי והפכתי בראשי ושאלתי את עצמי במה חטאתי, ישבתי ליד השולחן במבט בוהה, מבלי לנגוע באוכל אשר לפני. רק מפעם בפעם נדלק בי איזה מין גאווה, שעמדתי בכבוד בפני ההנהלה.

בעיצומן של מחשבות אלה, בשעה 8 בערב, הביא לי וכטל הודעה מאת שטול, שהוא שוחח עם פולק וביקש ממנו שיוותר הפעם ופולאק נענה לבקשתו וביטל את הפיטורין. בשעה 10 בלילה הלכתי לעבודה.

כך נסתיימה הפרשה המבישה ונסתיים היום ביש המזל, כדי להתחיל למחרתו ביום חדש ובתלאות חדשות.

 

מול שכנים מתנכלים    🔗

בעיות בטחון    🔗

מצבה הגיאוגרפי והטופוגרפי של שכונת נשר היה מבחינת הבטחון גרוע ביותר. מימיננו שכנה העיירה הערבית בלד־אל־שייך ומשמאלנו הכפר יג’ור – שהיו מקום משכנם של קני מרצחים. מאחורינו היה ההר על ערוציו, מערותיו וחורשותיו הסבוכות, ומלפנינו השתרע המישור השומם, כל אלה שימשו “מרחב מחיה” לכל אוייב.

מצב זה חייב אותנו לערנות מירבית מיום בואנו למקום. כבר מהלילה הראשון לא יכולנו להשאיר את המקום בלי שמירה, ומאז היינו יוצאים לילה לילה לפי תור קבוע, לסייר בגבולות השכונה, לפקח על הנעשה תוך כוננות להתייצב נגד כל פורע וזומם רע.

היה זה, כמובן, עול כבד לצאת לשמירה כמעט לילה אחרי לילה, אחרי יום עבודה מיגע בבית־החרושת ולהסתובב במשך שעות מסביב לשכונה.

כדי לעמוד בעול הזה היה עלינו קודם כל להקפיד על כך, שהוא יקיף את כל תושבי השכונה ושחלוקתו תהיה צודקת. בדרך כלל נשאנו בו כולנו. ראינו בשמירה צו ראשוני, שיש לקיימו בכל התנאים, אף הקשים ביותר, והמקרים הבודדים של נסיון להתחמקות באו על תיקונם, אחרי נקיטת האמצעים המתאימים.

אף־על־פי־כן היו ענייני השמירה בשכונת נשר בשנים הראשונות לקיומה יגעים מאוד. קודם כל, כלל כל הנשק שהיה בידינו שלושה אקדחים מיושנים (בלתי ליגליים כמובן) ומקלות (שלאחר זמן פורזלו בקצותיהם). איש מאתנו לא השלה את עצמו, שעם המקלות האלה נוכל להתגונן במקרה של התנפלות מאורגנת על השכונה, אבל לא היה לנו הכסף, כדי להצטייד בנשק יעיל יותר.

ניתן לומר, שעד ערב פרוץ מאורעות שנת 1929, היתה שכונתנו פרוזה למעשה, חרף המאמצים שהשקענו כדי לשמור עליה.

מאורעות 1929    🔗

שבועות אחדים לפני פרוץ מאורעות 1929 הבחנו אצל שכנינו בבלד־אל־שייך סימנים של תסיסה שפקחו את עינינו לראות נכוחה את הסכנות הנשקפות לנו. המודעות למחסור בנשק הלכה והחריפה וכה העיקה עלינו שנאחזנו בכל מיני תחבולות, כדי להרתיע את שכנינו.

לפי רעיונו של מישהו, ניסינו להרכיב פצצות משלנו, ואני עדיין זוכר אותה שבת לפנות־ערב, שבה ניסינו את יעילותן של אותן פצצות על חמור מסכן. קשרנו את החמור לעץ, הפעלנו את הפצצה וחיכינו לתוצאות. ההתפוצצות היתה אדירה, פרצו אש ותמרות עשן, אך לאחר שהתפזר העשן הסמיך, ראוני¹ את הקרבן המיועד עומד לו במקומו ולוחך לו בשאננות את העשב שמסביבו.

האכזבה היתה מרובה, אבל לא זנחנו את רעיון הפצצות, בגלל הרעש שהקימו… בחינת אם אין פצצות, יש לפחות רעש של פצצות העשוי להפחיד את האויב. לימים שיכללנו את הפצצות האלה. התקנו אותן מזוויות של צינורות בקוטר של שני צול, ממולאים בחומר נפץ ושברי מתכת. אינני זוכר אם ניסינו את יעילותן ע"י העלאת חמור לקרבן עולה, או בדרך אחרת, אבל פצצות פרימיטיביות אלה העניקו לנו יתר בטחון ושמן יצאו למרחקים עד כדי כך שהעברנו חלק מהן לכפר חסידים וליישובים השכנים ואפילו עד לנהריים הגיעו.

עם פרוץ מאורעות 1929, שפגעו באורח חמור ביישוב היהודי בארץ ובהם התרחשו טבח־דמים בישיבת חברון ובפרעות ביהודי צפת, הוחוור לנו שמבחינת הנשק שבידינו, הננו למעשה חסרי הגנה וכי במקרה של התנפלות עלינו ע"י המון סוער, לא יועילו המקלות המפורזלים, וגם הפצצות ספק אם יפחידו את המתנפלים.

בצר לנו, פנינו למרכז ההגנה בחיפה. אינני זוכר אם נענינו מיד, אבל אני זוכר שבאותה תקופה בערך סיפק לנו מרכז ההגנה בחיפה את שלושת הרובים הראשונים ודאג גם שנקבל מאת המוסדות היישוביים וההסתדרותיים קצת כסף לקניית נשק. אני זוכר, כי את המאה לירות ארץ־ישראליות הראשונות קיבלנו מאת מנהלה דאז של קופת מלוה וחסכון של העובדים בחיפה (לימים בנק הפועלים), הח' איתמר ענבי ז"ל.

קשרינו עם מרכז ההגנה בחיפה התחילו עוד לפני פרוץ מאורעות 1929, אבל למעשה הם נעשו אפקטיביים יותר עם פרוץ המאורעות והתהדקו והלכו, החל משנת 1930 ואילך. קשר זה היווה גורם משמעותי ביותר לחיזוק כוחנו והפך אותנו לחוליה חשובה במערכת ההגנה האזורית.

עד להתקשרותנו עם מרכז ההגנה, היה כוח התגוננותנו עלוב ביותר עקב הסיבות שהזכרתי קודם, ולא חלילה מחוסר רצון לקחת על עצמנו את העול הזה. להיפך, אנשינו היו מודעים לחשיבותו של ארגון ההתגוננות העצמית והיו גם כאלה שהיו מוכנים לכך בלב ונפש, ואפילו המחסור בנשק לא הרתיע אותם מכך.

מבצע ההצלה של משק הפועלות בק"מ ½4    🔗

אחת העדויות לכך הוא מבצע ההצלה בימי מאורעות 1929 של קבוצת הבחורות במשק הפועלות בק"מ ½4.

מדובר בחווה חקלאית בבעלותה של קבוצת חברות בנקודה שכונתה ק"מ ½4 בדרך שבין חיפה לשכונתנו. הקבוצה מנתה כעשרים חברות, אשר ראו ביצירת משק חקלאי עצמאי לא רק שליחות לאומית חלוצית, אלא גם ביטוי לעצמאותה של האשה. בתכניתן היה לפתח משק חקלאי זעיר שיכלול לול עופות, גן ירקות וכו'.

לרוע המזל לא היתה בחירת המקום מוצלחת ביותר. אחרי כניסתן למקום, נתברר שהאדמה אינה כשרה לגידולים חקלאיים, וכתוצאה מכך, לא צלחו גם הענפים האחרים, ובסך הכל לא נשא המשק את עצמו,

אף־על־פי־כן לא הירפו החברות ממשקן והשקיעו בו מיטב עמלן תוך אמונה שבסופו של דבר ישיגו את יעדן: משק עצמאי שישמש דוגמא לרבים. בוקר־בוקר היו יוצאות בשעה מוקדמת ממחנה האוהלים, שהקימו לעצמן בשכונת נשר, לחוותן והיו חוזרות ממנה עם רדת החשכה.

את השמירה על משקן הפקידו בידיו של השומר אליעזר הורוביץ, שכינויו היה לייזר החרש. הלה, איש העליה השניה, היה שומר מנוסה ונשקו היה אקדח־מאוזר, ללא רשיון כמובן, שהיה מסתיר מעיני השלטונות.

מאורעות 1929 בארץ והנסיון של אספסוף ערבי להתקיף את הדר הכרמל, שנסתיים בכשלון ובהריגתו של אחד מראשי המתקיפים, שילהיבו את ההמונים הערביים בכל האזור והאווירה היתה רוויה מתיחות.

אחד מסימניה הראשונים היה שיתוק הקשר התחבורתי הבינעירוני. תנועת הנוסעים היהודית פסקה כמעט לחלוטין והתוצרת החקלאית של משקי העמק לא יכלו להגיע לחיפה. המצב הבטחוני החמיר עד כדי כך, שפועלי ביהח"ר “נשר” נאלצו להשאר בתחומיו ללינת לילה מחמת הסכנה שארבה להם בדרך הביתה.

הקשר היחידי שפעל כתיקונו היה הקשר הטלפוני, ודרכו היינו מקבלים את ההוראות הבטחוניות מאת מפקדת ההגנה בחיפה. בין ההוראות הללו היתה אחת, בעלת דחיפות מיוחדת, שאסרה איסור מוחלט על קבוצת הפועלות לצאת בבוקר לעבודה במשק בק"מ ½4.

את הפקודה האוסרת את צאתן לעבודה קיבלנו במוצאי־שבת, ומחמת חומרת העניין, לא סמכתי על אחרים והלכתי בעצמי למקום מגוריהן, על מנת למסור להן על האיסור. בבואי למקום התברר לי שהבחורות היה כה עסוקות בענייניהן שלא ידעו על המתרחש, אבל אחרי מסירת הפקודה האוסרת על צאתן למשקן ואחרי שהסברתי להן את הסכנה הנשקפת לעוברי דרך יהודים, הבטיחו לי לציית להוראה ולהשאר למחרת בבוקר במחנה.

ביום א' בבוקר נודע לנו שהבחורות הפירו מתוך מניעים בלתי ידועים את ההוראה המפורשת ויצאו בשעות המוקדמות של הבוקר לעבודה במשקן. לשמע הידיעה נחרדנו, לפי הידיעות שהיו בידינו, היו עדיין הסכנות במלוא תוקפן והחלטנו להחזירן מייד הביתה. כלי הרכב היחידי שהיה מצוי בשכונה, היה האוטובוס מס' 8, שנרתע מלצאת אותו בוקר לחיפה מחמת הדרך המשובשת. נהג האוטובוס היה ידידי ברוך הנדל ולו סיפרתי על צאתן של הבחורות לעבודה וביקשתי את עזרתו כדי להצילן. ברוך היסס תחילה אבל לבסוף נענה לפנייתי ושנינו עלינו על האוטובוס והתכוננו לצאת לדרך תוך שאני טוען את האקדח שהיה בידי ומסתירו באחד הסלים מעיני המשטרה הבריטית. עם התנעת האוטובוס הגיע במרוצה מרדכי פורקש, המסגר, והצטרף אלינו.

כך יצאנו שלושתנו, מודעים לסכנה האורבת לנו אבל נחרצים בהחלטתנו להגיע למשק הפועלות ולהוציא את הבחורות ממנו, כל עוד לא יהיה מאוחר.

בהגיענו למבואות בלד־אל־שייך נתקלנו במחסום שהוקם לרוחב הכביש, כשסביבו מתגודדים המוני ערבים משולהבים. הללו השתערו עלינו מכל עבר בצעקות ובגידופים, רגמו אותנו באבנים וחבטו באוטובוס במקלותיהם. ברוך הנדל היה מוכן לכך, והאוטובוס שעשה את דרכו במהירות עצומה, פרץ את המחסום והצליח להמלט ממקום הפורענות.

כאן עלי להזכיר פרט אחד, שנשאר חרוט עד היום בזכרוני. בהמשך נסיעתנו לעבר משק הפועלות, התייצב לפתע מולנו, באמצע הכביש, עד שכמעט דרסנו אותו, ערבי בלתי מזוין, שנפנף במרץ בזרועותיו וקרא לנו בכל כוחו שנעצור. למראה האימה שבפניו של הערבי וקריאות התחנונים שלו, האיט ברוך את האוטובוס, להפתעתנו קרא לנו הערבי בקול בוכים שלא נמשיך בדרכנו לחיפה: “בחיפה מתרחשים דברים נוראים. הערבים והיהודים טובחים זה את זה” – אמר בדמעות – “אנא, אל תסעו, אל תסעו!”.

מאז, כל פעם שמדברים על הערבים כעל “עם של מרצחים” ניצב לנגד עיני אותו ערבי, אשר באווירת רצח זו, גילה חרדה כה עמוקה לגורלנו וסיכן את חייו כדי להזהירנו. יש כנראה משהו באדם, לטוב ולרע, שטרם ירדנו לעומקו ואין לך שקר גדול יותר, מאשר ההכללה הפסקנית, הגוזרת בהבל פה טיבם של בני אדם.

אותה שעה לא היתה, כמובן, כשרה, להרהורים פילוסופיים, ואנחנו המשכנו בדרכנו. בדרך עפר צדדית הגענו למשק הפועלות.

בהגיענו למקום מצאנו את הפועלות בריאות ושלמות ועוסקות בעבודתן. היה מישהו בינינו שניסה לייסר אותן על שהפרו את הפקודה, סיכנו את עצמן וגרמו גם לנו להסתכן, אבל היינו כה שמחים לראותן שלמות, עד שגנזנו את התרעומת שהיתה לנו נגדן, מה גם שהן עצמן הביעו את חרטתן על מה שעוללו וניסו להתנצל, באומרן שלא יכלו להשאיר את המשק החי ללא מזון ומים.

לא היה זמן לדיבורים רבים, ותוך רגעים ספורים העלינו אותן על האוטובוס שלנו ויצאנו חזרה הביתה.

ליד בלד־אל־שייך חיכו לנו המוני ערבים ליד המחסום שהוקם מחדש. בראותם אותנו מתקרבים, התחילו להתגעש ולרגום אותנו באבנים. הפעם קשה היה לפרוץ את המחסום והמצב נעשה חמור. לא היתה ברירה אחרת אלא להשתמש באקדח ויריתי כמה יריות באוויר. היריות הפחידו את ההמון, שפתח במנוסה ואנחנו הצלחנו לעבור, ללא פגע כמעט, את המחסום ולהמשיך בנסיעה הביתה.

את קבלת הפנים שחיכתה לנו בשכונה אין כלל לתאר. בהעדרנו, התפשטה שמועה, כי בעוברנו ליד בלד־אל־שייך, פרץ קרב יריות בינינו לבין הערבים. השמועה הזאת גרמה לחרדה רבה, שהלכה והעמיקה ככל שארך זמן העדרנו. מרוב דאגה יצאו כל אנשי השכונה מבתיהם לכביש הראשי וציפו שם שעה ארוכה לשובנו. לאחדים מהנאספים על הכביש לא עמדה הסבלנות וטיפסו על העצים לראות אותנו שבים ולצפות על המתרחש לאורך הכביש לבלד־אל־שייך.

קל לשער את ההתרגשות שהתעוררה בקרב הנאספים למראה הופעתו הפתאומית של האוטובוס שלנו, ומה רבה היתה השמחה, כשראו אותנו יוצאים ממנו שלמים וללא פגע.

אנחנו – שלושת המצילים – היינו לגיבורי היום, והשכונה כולה חגגה את המאורע בשמחה שבלב. לשמחה פומבית לא היתה השעה כשרה. הארץ לא שקטה עדיין והיישוב היהודי עדיין עמד בפני סכנות חמורות. הקולות שהגיעו אלינו מבלד־אל־שייך העידו על כוונות זדון נגדנו והצביעו על הצורך בערנות מירבית. אני זוכר שיצאתי עוד באותו לילה לשמירה.

לסיום הפרשה עלי לציין, שמשק הפועלות נהרס עד היסוד ונשרף ע"י המון ערבי פרוע מיד אחרי שחילצנו ממנו את הפועלות.

על כך נודע לנו רק כעבור ימים אחדים אחרי שוך המאורעות.

הריסת המשק קיפדה לתמיד את החלום, שמייסדותיו טיפחו אותו בליבן.

קשרינו עם מפקדת ההגנה בחיפה    🔗

בשנת 1930 קמה מועצת ההגנה בנשר, שהתחילה לארגן מחדש את סדרי השמירה במקום. היא שהחליטה להקים את גדר הבטחון בגבולה המערבי, לנקוט באמצעי בטחון אחרים ולהנהיג סדרי גיוס נאותים של אנשי השכונה.

המחצית הראשונה של שנות השלושים נמנית לכאורה עם התקופות השקטות בתולדות היישוב היהודי בארץ. אבל מי שעקב אחר הנעשה מתחת לפני השטח, יכול היה לראות שזהו שקט מדומה וכי הערבים מתכוננים למאבק דמים על שליטתם הבלעדית על הארץ, ולעקירתם מן השורש את היהודים ואת כל מה שנעשה בארץ על ידם.

אנחנו, כשכנים קרובים לבלד־אל־שייך, אשר שימשה קן למסיתים מהסוג הגרוע ביותר, יכולנו לראות משהו ממה שהללו זוממים והיינו מודעים לסכנות הצפויות לנו. מיום ליום נעשה יותר ויותר ברור לפעילי השמירה בשכונה, שבתנאים הקיימים, שכונת נשר היא למעשה חשופה ומופקרת למתנכלים אליה ושיש לנקוט בכל האמצעים ולהתכונן לקראת הסכנה המאיימת עלינו.

התחלנו לשקוד על ביצור השכונה, על שיפור ארגון השמירה, על רכישת נשק, בניית סליקים וכדומה, אבל האמצעים הכספיים שהיו דרושים לכך לא היו ברשותינו. גם לא היו לנו, חרף מסירות אנשינו, הכוחות המאומנים לשם ארגון שמירה יעילה, למקרה של התנפלות מאורגנת בנשק חם ובשיטה צבאית.

המחסור בנשק הניע את חברי ההגנה בנשר לתת את חלקם, וכבר במאורעות 1936 עסקו חברינו בביח“ר “נשר” בשיפוץ רובים ישנים ובהפקת אקדחי רקיטות. מאוחר יותר, בשנת 1946, מתרחבת הפעילות ובבית המלאכה של “נשר” עוסקים חברינו בהתקנת מרגמות “2 ו־”3 ובשנת 1947 נוצר תת־מקלע מסוג “סטן”, וכאשר יוצאים חברי ה”הגנה" לפעולת תגמול נגד בלד־אל־שייך וחווסה, נמצאים בידיהם סטנים מתוצרת זו.

ציינתי קודם את פנייתנו למפקדת ההגנה בחיפה בעקבות מאורעות 1929, שתספק לנו נשק מגן וגם ציינתי את היענותה לפנייתנו. ההיענות היתה אמנם צנועה, אבל יחד עם ההיענות, הלכו והתהדקו הקשרים, שהיו רופפים במשך כל השנים, בין פעילי השמירה בשכונתנו לבין מפקדת ההגנה בחיפה.

ניתן לומר שהידוק הקשרים שלנו עם מפקדת ההגנה היווה מפנה בארגון ההגנה במקום בכל המובנים. קודם כל היה להידוק הקשרים השפעה מבורכת על מועצת ההגנה במקום, שהתגערה מההרגשה של חוסר אונים והתחילה לגלות פעילות נמרצת.

אחד ממעשיה הראשונים של מועצת ההגנה המקומית, מייד עם התארגנותה, היה לפנות בקריאה לכל תושבי השכונה, וגם לפועלי ביהח"ר “נשר” להצטרף לשורות ההגנה ולעמוד לרשותה, במקרה הצורך, גם בגיזרות אחרות, שהיו מחוץ לגבולות השכונה.

אני זוכר היטב שקריאה זו מצאה הד רב בקרב כל חברי השכונה, ופרט לבודדים, התגייסנו גם לשורות הכלליות של ההגנה ופעלנו בתוכה, למרות התנאים הקשים בתוך השכונה עצמה, שדרשו את נוכחותנו בתוכה.

אין ספק שלנכונתנו להתגייס לשרות הבטחוני הכללי, תרמה לא מעט אישיותו של קלמן רדין. הוא היה שומר מנוסה והחל משנת 1931, עם התמנותו כאחד מראשי ההגנה במקום, שקד על הכנסת סדר ומשמעת בקרב החברים שהתגייסו ל“הגנה”. תודות לו ולחברי מועצת ההגנה האחרים בנשר, גברה הפעילות הבטחונית המסועפת בתוך השכונה ומחוצה לה במשך השנים הקשות שבהן היינו שרויים עד להקמת המדינה. עד כדי כך ששכונת נשר נעשתה למעוז ההגנה החזק ביותר בכל האיזור.

אם ציינתי את חלקו של קלמן רדין בחיזוק כוחות ההגנה בנשר, חלילה לי לקפח את חלקם של אחרים, וקודם כל את חלקם של חברי ועד הבטחון במקום.

אזכיר רק את אלה שאת שמותיהם אני עדיין זוכר, הלא הם פלדינגר, זיבנברג, אלימלך גורניצקי, בלסון, אלימלך וקסמן, רוט ועוד. (שמותיהם של אחרים נשמטו, לצערי, מזכרוני).

חברי ועד הבטחון, היו רובם ככולם אנשים בעלי מסירות עליונה, שהקדישו את זמנם לכל הקשור במערכת הבטחון במקום, וכשהגיעה שעת חרום, לא ידעו מנוחה ועמדו יומם ולילה על משמרתם.

ההתנהגות הזאת שימשו דוגמא לכל תושבי השכונה, ואכן, כשהגיע לעניינו בטחון והגנה, הורגשה אצלנו מעין התמזגות כללית, גוש מוצק אחד של מילוי חובה, של נאמנות ושל רעות למופת.

כל התכונות הללו היו בבחינת סם חיים, כשהגיעה השעה ועלינו היה לעמוד מול אויב אכזרי. זה היה חלק מהאווירה הכללית של אנשי ההגנה בארץ, ואני בגאוה מציין שחלקנו לא נפקד בה.

ארגון הגנתי מתואם    🔗

בתקופה ההיא עמדו בראש מפקדת ההגנה בחיפה יעקב פט, יעקב דוסטרובסקי (לימים הרמטכ“ל הראשון של צה”ל, יעקב דורי), משה קיסלוב (כסלו), רוזה כהן (אמו של יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל לשעבר), ברל רפטור, הרמן ופעילים אחרים, שאת שמותיהם אינני זוכר.

למותר לומר, שהיו אלה אישים מסורים בכל מאודם ונפשם לתפקידם הקדוש – הגנת היישוב היהודי בארץ, תוך מילוי שליחויות מסוכנות ובתנאי מחתרת. אך פעילותם בהיקף רחב, לא מנעה מהם מלהתמסר לפרטים קטנים ומלדאוג דאגה נאמנה לכל יישוב יהודי קטן כגדול ולעשות לחיזוקו העצמי ע"י ארגון אנשיו ככוח שיוכל לעמוד נגד הסכנות האורבות לו.

מלבד הנשק שסופק לנו, שאותו כבר הזכרתי, וכלי הנשק שנוספו עליו מאוחר יותר, דאגו אנשי המפקדה בחיפה להקנות לנו את הידיעות הדרושות לא רק להגנת המקום, אלא גם לעשותנו חלק מכוח־המגן הכללי של היישוב היהודי בארץ, מתוך ראייה מרחיקות־ראות להקים רשת של תאים הגנתיים, שבצד תפקידי השמירה על יישובי מגוריהם, יהוו גרעינים של כוח גדול, כל־ארצי.

בהתאם לכך, נקטה מפקדת ההגנה, בתיאום עם ועדת הבטחון בשכונת נשר, בשורה של פעולות ארגוניות והסברתיות. נשלחו אלינו מדריכים מנוסים, שטרחו להקנות לנו ידיעות־יסוד בכל הפעולות הצבאיות לסוגיהן, החל מתרגילי סדר, הרכבת ופריקת אקדחים ורובים, טיפול ברימוני־יד וכו' וכו‘. המצטיינים בינינו, כונסו לכיתה נבחרת בהדרכתו של מרדכי נמצאבי ז"ל, ועם סיום תקופת האימונים הגיעו לדרגה גבוהה בידיעת סוגי כלי נשק, תכסיסי הגנה והתקפה, שליטה באנשים וכו’ וכו'. למוכשרים במיוחד לא היו האימונים האלה בבחינת סוף הדרך. הללו נשלחו. לקורסים מיועדים למפקדי כיתות ומחלקות ולבעלי דרגות קצינות, ובשובם אלינו המשיכו במלאכת ההדרכה – נטעו בנו משמעת וסדר ותירגלו אותנו באימוני שדה ובתרגילי־קרב.

לנוער שלנו, בני 12 - 16, נועד התפקיד של מקשרים בין העמדות (בטרם שהותקן קשר טלפוני), וגם אומן באיתות בפנסים.

אחת הפעולות הברוכות של מפקדת ההגנה היו אסיפות ההסברה על נושאים בטחוניים ומדיניים. באסיפות הללו, שבהן הופיעו מפקדי ההגנה ואישי ציבור והיו פתוחות לכל תושבי השכונה, תארו המרצים את התמונה הכללית של מצבנו בארץ, הסבירו דברים סתומים, חיזקו רוחות נכאים, נסכו תקווה והפיחו בטחון ש“לא ינום ולא ישן שומר ישראל”. מתוך ההרצאות הללו למדנו שאנחנו, בנשר הקטנה עם כוחותיה הדלים, הננו חלק של כוח גדול ההולך ומתחזק מיום ליום.

היה בפעולות מוסדות ההגנה בשטח הארגוני וההסברתי משהו שחרג ממישור הטכני והארגוני גרידא, זו היתה המחשה מובהקת לכלליות המאבק על זכות קיומנו בארץ, לרוח ההקרבה המצויה בקרב היישוב היהודי בארץ, לאחדות המטרה ולעזרה הדדית כשמדובר בענייני הגנה. כל אלה נתנו את אותותיהם בקרבנו ותרמו להבנה הדדית והרמוניה בקרב שורותינו, שהיום נראות כחלום.

תרמו לכך כל אחד לפי יכולתו וכשרונותיו, אך לציון מיוחד זכאים ראשי ההגנה שגילו כלפינו דאגה מיוחדת, מביניהם אני זוכר את חלקם של בן־זיו, מרדכי נמצאבי ויעקב דוסטרובסקי־דורי ז"ל. הלה, הקדיש לנו הרבה מזמנו ואני זוכר עד היום את לילות המפקד בהשתתפותו. אחרי המפקד היינו מתיישבים ליד שולחנות ערוכים והוא היה מעלה לפנינו יריעה רחבה על הנעשה בארץ. לפעמים היה מעלה בפנינו את ערכי ההגנה העצמית תוך הקפדה על כיבוד צלם האדם ולפעמים היה מלמדנו תכסיסי קרב או מרצה הרצאה מאלפת על נושא צבאי כללי. היו אלה ערבים מלאי השראה, וכל מי שזכה להיות נוכח בהם לא ישכחם לעולם.

מעמד בלתי נשכח אחר היה טקס השבעת חברים חדשים לשורות ההגנה. ההשבעה היתה נערכת בבית הספר המקומי.

באולם הגדול של בית־הספר, שהיה שרוי באפלה כמעט מוחלטת, ישבו על שורות הכסאות חברי וחברות ההגנה בדממה מוחלטת ופניהם אל השולחן המכוסה בדגל הלאומי, כשלידו מסבים חברי המפקדה המקומית והאזורית. הנרות הדולקים שעל השולחן, שהאירו את פני המסובים ליד השולחן ואת פניהם של הנשבעים, שיווו חגיגיות מיוחדת למאורע.

ראשונים נקראו אחד אחד אל השולחן מסיימי הקורסים להדרכה, ומפקדי המחלקות והכיתות, בחורים צעירים, שכבר הספיקו להוכיח את עצמם כבני אדם וכמפקדים ואחדים מהם אף נתנסו בטבילת־אש, ואחריהם עלו אל שולחן ההשבעה חברים מן השורה, איש ואשה, מבוגר וצעיר. כל אחד מהנשבעים שם את ידו על ספר התנ"ך וחזר, מי בקול רועד מהתרגשות ומי בקול צלול ובוטח, אחר מלות השבועה של מנחה הטקס.

היה בטקסים הללו כדי לנטוע בנו הכרת ערך עצמנו, מודעות המטרה וחשיבותה העליונה, רושמם היה גדול במיוחד בעתות סכנה ובשעת חרום. תחושת הסכנה הוסיפה עומק רב למלות השבועה, וככל שהמצב היה חמור יותר, כן העמיקו המלים את רושמן בלבבות המשתתפים בטקס והצופים בו.

ערבי ההגנה לסוגיהם ופעולת ההגנה בכלל, היוו גורם מעודד ומלכד. תוך חתירה לגבש כוח מגן יעיל, הועמדה המציאות באורה הנכון. בצד התיאור הנכון של הסכנות הוצבו התשובות להן, ומול רצינות הדברים ושגב התפקידים נראו הסכסוכים האישיים והתרעומת הפרטית כה קטנים, כה חסרי ערך, שנקטעו באיבם או נגנזו ונשכחו. לעומת זאת היה במטרה המשותפת ובהליכה יחד לקראתה, בדרך זרועה סכנות, כדי להעניק לנו הרגשה של מין אחוות לוחמים ואווירה של שכנות טובה.

חברותינו בשורות ההגנה    🔗

באחד מפרקי הספר סיפרתי מקצת מן המקצת על חלקן של חברותינו בשכונת נשר ובהקמתה, בניין חברתה ובעיצוב דמותה. עתה, בעומדי בפרשת ההגנה על השכונה, ברצוני לספר על חלקן הרב בגיזרה חשובה זו של חיינו.

עוד בימיה הראשונים של השכונה מצאנו אצל החברות הבנה לכל התארגנות לשם הגנה עליה. לא זו בלבד שעודדו אותנו, אלא גם לקחו בעצמן חלק בעבודות הביצור והגידור והיו ביניהן גם כאלה שהשתתפו ממש בשמירה.

למעשה ניתן לומר, שחלקה של החברה בהגנה על השכונה התחיל מאותו רגע שרעיון השמירה קרם עור וגידים, ועוד בטרם יצאה הקריאה לחברים להתגייס לשורות ההגנה, היו חברות שהצטרפו לאותם החברים שקיבלו על עצמם את חובת השמירה מרצון, בלי שנקראו לכך.

מאוחר יותר, לאחר שנת 1930, כשמועצת ההגנה בנשר הכריזה על חובת הגיוס של החברות לשורות ההגנה, היתה ההיענות מצד חברות נשר למעלה מהמשוער, ומשהתגייסו, התבלטו בצמאונן לפעולה, ברגש החובה ובקבלת עול המשמעת.

לחלק מחברותינו הוקצה התפקיד של אחזקת הקשר עם כל הגורמים שהיינו אתם במגע, כגון עם המפקדה המרכזית בחיפה ועם היישובים באזור. תפקיד זה קיבל חשיבות משנה במאורעות 1936. לימים התקנו קשר טלפוני פנימי בין עמדות ההגנה לבין המפקדה, ועבודתן המסורה והאחראית מנעה שיבושים ושמרה על התיאום.

החברות גם אומנו באיתות בפנסים להחזקת קשר־לילה עם נקודות־השמירה בכל האיזור והן ראו בתפקיד זה מעין מונופול נשי. לעומת זאת חלקו החברות על מונופול אחר, שהיה כביכול מונופול גברי – הכוונה לאימון בנשק חם. הן נאבקו על זכותן להשתתף באימונים כאלה, ולבסוף השיגו את שלהן. רבות מהן השתתפו בתרגילי־יריה למיטווח, והיו גם כאלה שהצטיינו בכך.

שותפות חברותינו בשורות ההגנה, נוסף לכך שהיה בה משום תוספת כוח רציני, אחראי ומסור לכוח המגן הכללי, היה בה גם משהו שהעניק למסכת החמורה של ההתכוננות למאבק ולעמידה על הנפש נופך של יסוד נשי שוני מה בסגנון, שהיה בהם כוח משיכה לא מבוטל.

אין ספק, כי החברות בשורות ההגנה תרמו בכל אתר ואתר את ייחודן ואת מיטב כוחותיהן לחיזוק השורות ולהצלחת הפעולות, אבל השם שיצא לחברות ההגנה בנשר, היה מיוחד במינו, ומי שראה מקרוב את מעשיהן, יודע שהן היו בהחלט ראויות לכך.

בית קברות מוסלמי בלב שכונתנו    🔗

בתחילת שנת 1934 קיבלנו מאת הוועד העליון של המועצה המוסלמית בחיפה הודעה שהיכתה אותנו בתדהמה. הם הודיעו לנו, כי החליטו להקים בית קברות מוסלמי אזורי על חלקת אדמה הנמצאת בתוך שכונתנו והכלולה בתוך האדמות שהחכירו לנו, ודרשו מאיתנו שנפנה מייד את החלקה מהצריפים (כעשרה במספר) שהוקמו עליה. משמעות ההחלטה היתה כה חמורה, שמייד עם קבלת ההודעה עליה אחזנו בכל האמצעים כדי לסכל אותה. גייסנו את כל המוסדות היישוביים, שיעמדו לצידנו ופנינו בתזכירים לכל מוסדות הממשלה, ובהם הסברנו את הסכנות הכרוכות בהקמת בית־קברות מוסלמי בתוככי שכונה יהודית, במיוחד בתנאי הארץ, שבה פורענויות וסכסוכי דמים הם בגדר תופעה שכיחה.

בין היתר פנינו גם למושל המחוז וביקשנו את תיווכו אצל המועצה המוסלמית. הצענו מצידנו עסקת חילופין, לפיה נמסור לערבים תמורת הקרקע הנדרשת, שטח קרקע אחר, קרוב יותר לחיפה ומתאים הרבה יותר לצרכיהם.

לצערנו עלו כל מאמצינו בתוהו. הערבים עמדו על שלהם. השלטונות, או שכל העניין לא היה איכפת להם, או שבאמת לא יכלו לעשות דבר נגד דרישות הערבים. ההחלטה היתה לעובדה. נאלצנו במו ידינו להוריד את הצריפים ולפנות את השטח.

מייד עם פינוי השטח ניגשו הערבים למלאכה ותוך זמן קצר נשתל בית־קברות מוסלמי בתוך שכונתנו, לחרדתנו ולמגינת לבנו.

כמובן שהשטח השומם בלב השכונה היה מתחילתו לגבינו בגדר מיטרד רציני ואני עדיין זוכר את המתח שלנו בהגיענו בלילות השמירה לתחומיו. כל רשרוש וכל אוושה שהגיעו לאוזנינו מבין הקברות הבודדים עוררו את חושינו. שטח ההפקר שממולנו עורר בנו חרדה סתומה.

החרדה פסקה להיות סתומה עם פרוץ מאורעות 1936. בית הקברות שהיה עד עתה בגדר מיטרד בלבד, הפך למוקד של סכנות חמורות. הסימן הראשון למה שצפוי לנו ניתן לנו ב־27 באוגוסט 1936. ביום זה ניתך מאחורי שער הברזל של בית הקברות מטר יריות על האוטובוס מס' 8 והושלכו עליו פצצות. רק בנס לא ניזוק איש.

את אשר יגורנו בא לנו. בית הקברות לא זו בלבד שהיה למקום ריכוז למתנכלים לשכונתנו ולתחבורה היהודית בכביש שלצידו, אלא שהערבים הפכוהו למרכז של הפגנות המוניות. לכאן הובאו לקבורה אנשי הכנופיות, שנפלו בקרבות עם האנגלים, והפכו לקדושים, כגון השייך קאסם וכדומה, כשהם מלווים ע"י אלפי ערבים מוסתים ומוסערים. כאן נישאו נאומים חוצבי להבות, כשאצבע הנואמים שלוחה לעבר שכונתנו הקטנה שמעבר לגדר…

אכן, נוצר מצב בלתי נסבל, שדרש פתרון. בהתיעצות משותפת של מועצת השכונה, ועדת הבטחון וועד עובדי ביהח“ר “נשר” סוכם להקים גדר תיל מסביב לבית־הקברות. גדר זו הוקמה ללא שהיות ע”י כל הגורמים שהזכרתי, במשותף עם הנהלת ביהח"ר “נשר”. בנוסף לגדר הקימונו גם מספר בונקרים ששימשו אותנו במשך התקופה.

כמובן שלא יכולנו להסתפק בגדר בלבד, אלא היה עלינו לגלות ערנות בלתי פוסקת, במיוחד נוכח הלוויות ההמוניות שהלכו ותכפו ונעשו פרועות יותר ויותר.

זכורה לי אחת הלוויות הללו, שהתקיימה בשלהי הקיץ של שנת 1938. שירתתי אז כנוטר, ובבואי הביתה אחרי משמרת לילה, קיבלתי פקודה מאת קלמן רדין, מפקד ה“הגנה” במקום, שעלי להתייצב בשעות הצהרים במלוא החגור בעמדה 5. בשעות הצהרים של אותו יום עמדה להתקיים הלוויתו של מנהיג כנופיה ערבי שניתלה בכלא עכו. המצב היה מתוח ביותר וכדי לקדם את פני הרעה הוכרז על מצב חירום בשכונתנו וכל הנוטרים וחברי ה“הגנה” נקראו להתייצב בעמדותיהם.

ההתייצבות היתה מלאה. עמדנו, כל כוחות ההגנה שבמקום, שאחרי הכל היינו קומץ קטן מול אלפי הערבים הצורחים בקולי קולות ומשליכים אבנים על הצריפים שלנו, ובלבנו החלטה קדושה להגן על שכונתנו.

עמידתנו הנחושה הרתיעה גם הפעם את הפורעים והלוויה נסתיימה ללא התנגשות, אך בית הקברות המוסלמי בליבה של שכונתנו היווה קוץ ממאיר בבשרה עד להתרוקנות האיזור מתושביו הערבים. בית הקברות עומד היום בשממונו ומזכיר לנו את ימי המבחן שעברו עלינו.

מאורעות 1936 – 1939    🔗

שכונת נשר נמנתה עם אותם היישובים בארץ, שתושביהם חשו את בואם של מאורעות 1936 – 1939 עוד בטרם שהופיעו על פני השטח והקיפו את הארץ כולה.

היישובים הערביים בלדי אל־שייך ויג’ור שבשכנותנו, אשר עם בואנו לשכונת נשר מנו כמה מאות נפש, גדלו במחצית הראשונה של שנות השלושים לכדי אוכלוסיה של 15 אלף נפש. ערביי בלד־אל־שייך הקימו ליד הכביש המוליך לחיפה שורה של חנויות ובתי קפה שלידם היו תמיד התקהלויות של המונים, ובשכנותנו ממש השתרע בית־הקברות החדש שלהם, שגם הוא שימש לעתים קרובות כמקום פורענות עם התקהלותו של עם רב בשעת קבורת מתיהם.

לבית קברות זה הובא שבועות אחדים לפני פרוץ המאורעות בקיץ שנת 1936, שייך קאסם, מנהיג כנופיות ידוע בקנאותו, שנהרג בעת התנגשות עם המשטרה הבריטית. בלוויה זו לקחו חלק אלפי ערבים והושמעו בה נאומי הסתה, שהגיעו עד לאוזנינו.

זה היה רק אחד הסימנים מבין הסימנים הבולטים האחרים בהתנהגות שכנינו, שמשהו רציני הולך ומתבשל, ושעלינו להתכונן למבחנים קשים.

באותה תקופה היו בשורות ההגנה בנשר למעלה ממאה ועשרים חברים וחברות מאומנים. היינו גם מצויידים בנשק, יחסית יפה למדי, אבל נוכח הסכנה המתקרבת היה עלינו לתגבר את כוחנו.

עם פרוץ המאורעות בארץ, היינו עדים להשפעתם המשלהבת על המוני בלד־אל־שייך. ביקורו של המופתי חג’־אל־חוסייני במקום, נתן את אותותיו וימים אחדים אחרי הביקור הותקפנו ביריות מן ההר. בהתקפה זו נפל יצחק פטרנקר, בעת שחש להציל את תינוקו.

לנוכח הסכנה המוחשית, התחלנו להקים גדר תיל בגבולה המערבי של השכונה ולהתקין תאורה חשמלית לאורכה. ביצרנו את הצריפים הקיצוניים ובנינו עמדות מבוצרות. התקנו גם קשר טלפוני בין העמדות למפקדה ואירגנו משטר של שמירה שהקיף את כל אנשי השכונה.

עלי לציין שכל זה נעשה תוך תקופה קצרה להפליא, בשיתוף פעולה ובעזרת ביהח"ר “נשר”. היינו מודעים לכך ששכנינו עוקבים אחר הנעשה אצלנו ועלינו לעשות את כל המאמצים כדי להקדים את ביצור השכונה לפני ההתנפלות שזממו נגדנו.

יש יסוד להניח שבמרוץ הזה, ידנו היתה על העליונה ושכוננותנו המתמדת, עבודות הביצור שהושלמו והשמירה הערנית, הרתיעו את השכנים. כאן ראוי לציין, שבכל שלוש שנות המאורעות, בכל הנסיבות, גם כשהאווירה בארץ היתה רוויה הסתה ובמקומות שונים התחוללו מהומות דמים, שרר לאורך גבולנו עם בלד־אל־שייך שקט. מתוח אמנם, אבל שקט.

עובדה זו ראויה לציון מיוחד, הואיל ובלד־אל־שייך היתה אחד ממבצריו של המופתי חג’־אל־חוסייני ומקום ריכוזם של כנופיות פורעים, שניסו להטיל את פחדם על יישובי הסביבה ולהתנפל עליהם לילה־לילה. הם ניסו במיוחד לשבש את הדרכים ולמנוע מהמשקים היהודים בעמק יזרעאל לספק את תוצרתם החקלאית לחיפה והסביבה. הם עשו זאת בכל מקום, מחוץ לקטע הכביש שעבר בגבולנו. כאן שמרו על השקט. אין להניח שחששו לפעולות תגמול מצידנו, כי עדיין שמרנו אמונים לצו ההבלגה, והם ידעו על כך היטב היטב, אבל ידעו כנראה שעינינו צופיות על הכביש וחששו להתגרות בנו.

ראוי לציין שבמסגרת ההגנה האזורית השתתפו אנשינו בשמירה על עורק התחבורה החשוב שבין חיפה והעמקים, ולא אחת באו לעימות עם הכנופיות שפעלו באזורנו.

אש מן ההר    🔗

למרבה הצער היה השטח ההררי השומם שבעורפנו מחוץ לשליטתנו. הכנופיות הערביות ששלטו בו ללא מצרים, היו מטרידות אותנו לעתים קרובות. במיוחד בלילות האפלים היו ממטירות עלינו מטר של כדורים. האורות שבקעו מתוך סדקי צריפינו שימשו להן מטרה נוחה.

להתקרב אלינו לא העיזו, אבל לא היה כל בטחון שלא ינסו זאת לעשות וכל פעם שהתחילו היריות, צריך היה להוציא את נשקנו מן הסליקים, ולפי הסדר קבוע מראש, חש כל אחד, תחת מטר הכדורים לעמדתו.

עוד יחלוף הרבה זמן עד שנשתלט על השטח ההררי השוטם, השולח בנו את אשו בלילות. בינתיים שימש לגבנו ההר כעין אזהרה מתמדת, שלא נרפה מערנותנו – שנרבה באימונים, שנקפיד על הארגון הנכון ושנצטייד כהלכה בנשק לקראת המבחן הצפוי לנו. לא אחת רצינו להעפיל אל ההר ולבער את קני המרצחים, אבל המשמעת שהוחדרה בנו ע"י מוסדות היישוב העליונים מנעה אותנו מכך. חרף הזעם שחילחל בתוכנו וחרף הבטחון העצמי, שבכוחנו להנחית מכה ניצחת על כנופיות הפורעים השולחות בנו את אשן, נכנעגו לצו ההבלגה וחיכינו לשעה המתאימה לעשיית חשבון סופי עם המתנכלים לנו.

פלוגת הנוטרים (הגפירים) בנשר    🔗

תקופת המאורעות 1936 – 1939 נמנית עם אחת התקופות הקשות ביותר בתולדות היישוב היהודי החדש בארץ. לשם הבנת גורמיה מן הראוי לזכור שבתקופה ההיא נוצר באירופה מצב מדיני מסוכן, שבעקבותיו השתררה בעולם, ובארצות אירופה במיוחד, אווירה קודרת של ערב־אסון. התחושה הכללית היתה, שעומדת לפרוץ מלחמת־עולם, אשר תביא עימה הרס ומוות בממדים עצומים.

בתקופה ההיא לא זו בלבד שנתגבשו והלכו שני מחנות־העימות – גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית וגרוריהם, מצד אחד, ואנגליה, צרפת ובנות בריתן, מצד שני – אלא שבלט והלך ההבדל בהתנהגותם של שני המחנות. מול התנופה השחצנית של הגרמנים והאיטלקים, הזדקרו המבוכה וחוסר הבטחון של מתנגדיהם, ולהבדל הזה היתה השפעה עצומה על מהלך העניינים בכלל ובאזורנו בפרט.

במצב דברים זה הגיעו המופתי ומרעיו לידי מסקנה, כי שעתם הגיעה, והם התחילו (בתמיכת הגרמנים והאיטלקים) בפעולות־מרי נגד השלטון האנגלי, ובעיקר במלאכת העקירה של היישוב היהודי בארץ. הכנופיות הערביות זרעו מוות והרס בדרכים, התנפלו על יישובים, שרפו את יבולי השדה, הכל תוך מגמה לערער את יסודות חיינו, לשבש את דרכינו, להצר את צעדינו ולהפסיק את זרם העליה של היהודים הנרדפים באירופה שהתדפקו על שערי הארץ.

מעשיהם הרצחניים של הערבים, גילויי המרד שנגעו גם בתחומי השלטון, איומיהם להשבית את נמלי הארץ ולהשתלט על מקומות חיוניים אחרים בארץ (בין היתר הכריזו פועלי המחצבה הערבים ב“נשר” על שביתה) התחילו לעורר דאגה גם בקרב ראשי השלטון המנדטורי בארץ.

שלטון זה, אשר בדרך כלל, היה נוטה חסד לערבים והשתדל לקנות את ידידותם, נחרד הפעם מההתפתחות המסוכנת, שהובילה לידי אבדן שליטתם בארץ.

המצב החריף עד כדי כך, שהממשלה המנדטורית הסכימה להיענות לחלק מדרישות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, ולגייס חיל־נוטרים יהודי, שישמש כוח־עזר במערכת הבטחון של היישוב בעיר ובכפר לשם שמירה והגנה על מפעלים ומוסדות יהודיים, והיא הסכימה לצייד את הכוח הזה בנשק להגנה בפני המתנכלים. כך נוסד חיל־־הנוטרים (גפירים) היהודים.

ראוי לציין שפקודת־הגיוס של חיל הנוטרים כללה שני סוגים של שומרים נושאי נשק: א) שוטרים מוספים, ב) נוטרים־גפירים. השוני ביניהם היה, שהשוטרים המוספים היו מקבלים את נשקם (רובה צבאי), את מדיהם ואת משכורתם ממחלקת המשטרה, ואילו הנוטרים הולבשו במדי חקי צהובים ומקומטים ועל ראשיהם חבשו קולפק (מין כובע עשוי פרווה) ועליו סמל המשטרה.

עם מתן הרשות ע“י הממשלה לחזק את כוחות המגן של היישוב היהודי, נועדו יחדיו ועדת הבטחון של נשר עם ועד פועלי ביהח”ר ועם חברי מועצת השכונה והחליטו לדרוש מאת השלטונות לאפשר לנו לגייס עשרים נוטרים מקרב פועלי נשר לצורך השמירה על השכונה ועל המפעל. על חברי ועד פועלי “נשר” (שהייתי אחר מחבריו) הטילו לבצע את ההחלטה באמצעות ובשיתוף עם הנהלת ביהח"ר “נשר”.

בהתאם לכך פנינו למנהל הראשי, הגרמני שטול, אך הלה היפנה אותנו לסגנו היהודי, ד"ר לווין, ולמר פולאק, באומרו, שזהו עניין החורג ממסגרת המפעל, וכבר בפגישתנו הראשונה עם פולאק ולווין גילו הללו הבנה לפעולתנו בעניין גיוס נוטרים רשמיים ורכישת נשק. בעקבות הפגישה בינינו פנתה הנהלת “נשר” בתזכיר מפורט אל מחלקת אגף הנוטרים, בו הסבירה את מצבנו הטופוגרפי המיוחד, המקשה על השמירה וביקשה לאשר לנו לגייס עשרים נוטרים מצויידים בנשק. כעבור זמן־מה, אחרי טיפול נמרץ ולחץ על השלטונות, נענתה הממשלה למחצה לתביעתנו ואישרה לנו לגייס פלוגה של עשרה נוטרים.

כאן עלי לקבוע כי אנשינו בחיל־הנוטרים, אעפ“י שהיו חלק ממערכת כוחות הבטחון לובשי המדים בארץ והיו מקבלים את משכורתם (שש לא"י לחודש) מאוצר ממשלת המנדט ואעפ”י שלהלכה היו כפופים למפקדיהם הבריטיים וסרו למשמעתם, הרי למעשה פעלו כשליחי ועדת הבטחון בשכונתנו, עשרת הנוטרים הראשונים (שלצערי אני זוכר מהם רק את שמותיהם של גשבינדמן, יעקב גרין, ששירת בדרגת סרג’נט, זילברג, בנדרסקי, נפתלי ויזל, מינצר, אהרן קמינקר) לובשי המדים, שהיו מצויידים בנשק חם והיו רשאים להשתמש בו, היוו חוליה חשובה ביותר במערכת ההגנה שלנו, ולמותר לציין עד כמה החשבנו תוספת כוח זו.

עבודת הנוטרים לא היתה קלה. יום־שמירה היה בן 12 שעות ביממה, שבוע במשמרת־יום ושבוע במשמרת־לילה, שכן היה עליהם ללוות את הפועלים בנסיעתם לעבודה בביהח"ר וממנה למקומות מגוריהם, כגון חיפה, הקריות, טבעון, אלרואי וכו'. לפעמים הוטלה עליהם גם השמירה על כלל. הנוסעים באיזורי השכונה.

על מידת הסיכון שבתפקיד הנוטר, למותר להרחיב את הדיבור. מאפיין אותו המקרה, שהייתי עד לו, המתואר להלן:

באחד הימים ההם בשעת בין ערביים, בנטוע האוטובוס מספר 8 מחיפה לנשר, כשהוא מלא וגדוש נוסעים, הוא נתקל במבואות בלד־א־שייך במחסום – קורת עץ עבה מסומרת לעצים חצתה את הכביש לכל רוחבו, בעוד שמן התעלות שבצידי הכביש הציצו לעברנו ערבים מזויינים.

הנהג האיט את מהלכו, כי לא היתה כל אפשרות לעבור את המחסום בלי לסלקו, ואנחנו, נוסעי האוטובוס, ישבנו כולנו חרדים מפני הצפוי לנו. באותו רגע קם סרג’נט הנוטרים יעקב גרין, שהיה באוטובוס בתפקידו כמלווה ושומר על הנוסעים ובידו היה נשק, קפץ מן האוטובוס והסיר את המחסום.

במעשה הגבורה שלו איפשר לאוטובוס המלא נוסעים להמשיך בדרכו ולהגיע בשלום לנשר.

מקרים כאלה היו אז מעשה יום־יום וכמעט שהתרגלנו להם. רק היום, בהביטנו לאחור, ניתן לנו להעריך את מנת הגבורה שהיתה דרושה לכך. אז, לא ראינו את עצמנו כגיבורים, אלא כחלק מציבור גדול העומד על נפשו. אנחנו הנוטרים, בדומה לחברי ה“הגנה” ראינו בתפקיד שלקחנו על עצמנו חובה קדושה שיש למלאותה. היינו במצב של כוננות מתמדת לקראת המבחנים הצפויים לנו ובמשך הזמן נהפכה הכוננות לטבע שני, השלמנו עם המציאות והשתדלנו לעמוד בה בכבוד.

מן הראוי לציין את חלקה של הנהלת ביהח“ר “נשר” בהחזקת הנוטרים. בהתאם להסכם, השלימה הנהלת הנשר” את ההפרש בין ה־6 לא“י לחודש שקיבלנו מאת האוצר הממשלתי לבין המשכורת שהיינו מקבלים תמורת עבודתנו בביהח”ר.

חודשים אחדים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה פירקו השלטונות את חיל־הנוטרים בנשר. זמן פירוק חיל־הנוטרים לא היה אחיד בכל הארץ; היו וישובים, שבהם המשיכו הנוטרים היהודים למלאות את תפקידיהם, ורק עם פתיחת החזית השניה באירופה וירידת המתח הבטחוני בארץ, החליטו השלטונות המנדטוריים לפרק את חיל־הנוטרים בארץ, ורק בודדים המשיכו בתפקידיהם.

בנשר התקיים חיל־הנוטרים קרוב לשלוש שנים. במשך הזמן הזה, התחלפו בו החברים בהתאם לסידורים שנקבעו ע"י ועדת הבטחון בנשר, כך שהשרות בחיל־הנוטרים הקיף חלק גדול מפועלי “נשר”.

בסיכום: עלינו להתייחס לחיל־הנוטרים באותה הוקרה שאנו מתייחסים למגיני היישוב לפני קום המדינה, ולגיבוריה אחרי הקמתה, כי אכן רוח אחת ואמונה אחת הפעימו אותם וכיוונו את מעשיהם, – רוח ההתנדבות ללא מורא וללא רתיעה ואמונה לוהטת בתחיית עמם ובקיומו.

בין מלחמת העולם השניה למלחמת העצמאות    🔗

בשורות־האימים שהגיעו אלינו בתקופת מלחמת העולם השניה, השפיעו השפעה עמוקה על תושבי שכונתנו, שלרובם ככולם היו קרובים ובני־משפחה בשטחי הכיבוש הגרמניים, והמלחמה עצמה על זוועותיה ועל חובותיה, נתנה בנו את אותותיה. רבים מצעירי השכונה וחלק לא מבוטל מוותיקיה אשר עברו את גיל הגיוס, התנדבו לצבא הבריטי, ואילו חברי ההגנה שנותרו במקום, הגבירו את פעילותם בלימוד והתמחות בשטחים צבאיים שונים.

במסגרת האימונים הנרחבים של מפקדת ההגנה הכל־ארצית התכוננו בצורה אינטנסיבית נגד סכנת הפלישה הגרמנית, שנראתה אז כבלתי־נמנעת. הוואדיות המפותלות שבהרים היוו שטח מצויין לאימונים נרחבים ומורכבים. את החורבה שעל הכרמל, שבה התבצר מנהיג הכנופיות אבו־דורה בשנות המאורעות 1936 – 1939 הפכנו למקום ריכוז של הכוחות המתאמנים. ערכנו בשטח תמרוני הגנה והתקפה בהיקף נרחב, התמחינו בפעולות לילה ולמדנו תכסיסי מלחמה שונים, כגון הסוואה, פריצת גדרות, חדירה למקומות מבוצרים וכו' וכו'.

עם סיום המלחמה לא חלה הרפיה כלשהי בפעולות ההגנה לקראת הבאות. האויב הגלוי היה בתקופה ההיא המשטר המנדטורי, אשר גמר אומר לבצע את גזירות “הספר הלבן” על כל חומרותיהן. היישוב היהודי ראה בגזירות אלה פסק־דין מוות לעתידו בארץ והחליט להתקומם נגדן בכל כוחו. זאת היתה החלטה גורלית שכל כובדה הוטל על כוחות המגן בכל אתר ואתר והללו מילאו אותה במקסימום האחריות ובמלוא המסירות, גם בביצוע היומיומי של התפקידים הנדרשים ובעיקר בהתכוננות לקראת רגע ההכרעה שנראה אז באופק.

באותה תקופה הועמדנו יחד עם כל חברי ההגנה בארץ בפני הסיוט של מלחמה נגד הפורשים. המשטר המנדטורי לא הקל עלינו בעניין זה. פעולותיו הדרקוניות נגד היישוב היהודי הוליך בתוכנו אהדה טבעית לפעולות המרי של הפורשים, אבל היתה חזקה עלינו חובת המשמעת למוסדותינו העליונים, והחלטותיהם בנדון היו לנו לצו. כיום אני יכול לומר, שחשנו אז מין כפילות שברגש, מין אמבייוולנטיות, שקשה היה לעמוד בה.

עם הכרזת החלוקה    🔗

בשנת 1937, עם הכרזת עצרת האו“ם על חלוקת א”י, הפך יישובנו וסביבתו לאחד הקטעים הפרועים ביותר בארץ. שלושה ימים בלבד אחרי ההכרזה הנזכרת, נחסם בגבולות בלד־אל־שייך הכביש המוליך לחיפה. המון ערבי פרוע התנפל על הנוסעים היהודים העוברים בו. שניים מתושבי שכונתנו נדקרו בסכינים ומכוניתם נשרפה. האנגלים שהיו נוכחים במקום לא הגיבו והסתכלו בשוויון נפש במעשי הפורעים.

בגבולנו המערבי שכן מחנה הלגיון הערבי. אנשיו לא לקחו חלק בהתפרעויות ועדיין עצרו את האש שלהם. אבל ידענו היטב לצד מי יעמדו ביום עברה, כשיגיע לידי מאבק גלוי בינינו לבין הפורעים הערבים.

אין פלא, שהיריות הבלתי פוסקות שנורו לעברנו מבלד־אל־שייך ושכנות הלגיון הערבי, גרמו חרדה רבה לדיירי הצריפים הקיצוניים, ודרושה היתה עבודת־שיכנוע מאומצת, כדי להניעם שלא ינטשו את צריפיהם. ביצרנו ככל שיכולנו את הצריפים מפני פגיעות של יריות־רובים, הוספנו עמדות־מבוצרות לאורך הגדר והגברנו את השמירה. מעמסת השמירה שוב רבצה עלינו בכל כובדה. למזלנו. הצטרפו אז לשורות ההגנה שלנו מאה ושלושים בחורים ממחנה העולים (מחנה המעפילים). הצטרפותם היוותה תגבורת ממשית לכוח־המגן במקום ועודדה את הרוחות.

על אחת התקריות הממחישה את הווי הימים ההם מספר חנניה פלדינגר:

בשבועות האחרונים לפני שהאנגלים עזבו את הארץ, היו מביאים אלינו לביח"ר “נשר” ציוד צבאי שנרכש בדרכים שונות. מעולם לא היינו מקבלים הודעות מראש מתי יגיע הציוד, אולם כל פעם שהציוד הגיע – היינו מגייסים את אנשינו, יורדים לבית החרושת, מפרקים את הסחורה ומחביאים אותה באחד המחסנים.

באחד הלילות קרוב לחצות נקראתי לרדת למרכז השכונה. כשהגעתי לכביש הראשי, היה המקום מואר ועל הכביש חנו 3 ג’יפים של הצבא הבריטי, ובהם קצינים וסמלים אנגלים.

מפקד המקום, המא"ז אלימלך וקסמן־דונג, שהייתי סגנו, סיפר לי מה שקרה: אחד משומרינו עצר את הג’יפים הצבאיים, וכשראה שיש בהם אנשי צבא, הסתלק לתוך השכונה. עכשיו מבקשים הקצינים הבריטים שיביאו אליהם את השומר עם הרובה על מנת לעצרו. אלימלך ביקש ממני כמי ששירת בצבא הבריטי ויודע אנגלית, להסביר לקצינים שקיים הסכם בינינו לבין מפקד המחנה הצבאי בנשר, כי בגלל גניבת דלק מן המחנה, נעצור כל מכונית.

פניתי אל קצין בדרגת סרן. הצגתי את עצמי כסמל משוחרר מן הצבא הבריטי והסברתי לו את דבר ההסכם עם מפקד המחנה. אך הסרן סירב להקשיב לדברי ואמר שהוא רוצה את השומר עם הרובה, ולא – יקח אותי. טענותי, שלא הייתי במקום בשעת מעשה ושאין לי כל נשק – לא הועילו ותוכחותי שעליו להתבייש במנהגו זה כלפי חייל בן ברית ששוחרר מצבא הוד מעלתו ונלחם באל עלמין – לא עשו עליו כל רושם. הסרן פקד עלי לעלות על הג’יפ. סירבתי. טענתי שידועים לי חוקי הצבא הבריטי ואם ברצונו למצוא את השומר שילך לחפשו, אך הוא פקד עלי לעלות על הג’יפ ובעזרת 4 מחבריו, שכיוונו אלי סטן ואקדחים, תפסו אותי בכוח והעלוני לג’יפ. בשבתי על הג’יפ, כשלידי סגן עם אקדח ורב־טוראי עם סטן, שנשקם מכוון כלפי, פקד עלי הסרן להודיע לחברי, שאם תוך שתי דקות לא ימציאו את השומר, הם יקחו אותי אתם. ובפנותו אל הסגן אמר: “אם ניקח אותו אתנו, נהרוג אותו ונזרוק אותו לתעלה בצד הדרך”.

מסרתי לחברי את דברי הסרן, אולם הללו נמנעו מלהשיב. כעבור שתי דקות הותנע הג’יפ. באותה שניה נשמעה קריאת “סטופ” (עצור) ונשמעה דריכת רובים. מנוע הג’יפ כבה מיד. בכביש הופיעו שניים מתושבי השכונה המבוגרים (ורשבסקי הזקן ז“ל ורזניק ז”ל). הם נגשו לג’יפ ושאלו באנגלית רצוצה “מה רצונכם?”

בינתיים נתאספו סביב הג’יפ כשלושים איש לא חמושים, ומכיוון בית החרושת הגיע קלמן רדין חמוש באקדח. הוא ביקש לדבר אל בעל הדרגה הגבוהה ביותר. הצביעו על רב־סרן שישב בג’יפ השני, ורדין פנה אליו ואמר: אני אחראי בשכונה ולי נשק ברשיון. אני מזדהה בשמי וכתובתי. אם ברצונכם שנביא את השומר מחר לתחנת המשטרה – נביאנו. הלילה לא יצאו כל אדם או נשק מן השכונה. אנחנו במצב של מלחמה. אם אינכם רוצים בשפיכות דמים – שחררו מיד את האיש שלנו".

הרב־סרן פקד לשחררני מיד, והג’יפים המשיכו בדרכם.

ליל נקם ושילם לפורעי בתי הזיקוק    🔗

הלילה האחרון של שנת 1947 היה ליל נקם ושילם לעיירת הפורעים שבשכנותנו, לבלד־אל־שייך.

את האסון על עיירתם הביאו חלק מתושביה במו ידיהם. הם וחבריהם ממקומות אחרים רצחו באכזריות ארבעים ושלושה יהודים בבתי הזיקוק, שהיו חבריהם לעבודה במשך שנים רבות.

היישוב היהודי בארץ נחרד לנרתח מזעם על הרצח הבוגדני, וכשהודיעו לנו על מסע העונשין המתוכנן נגד בלד־אל־שייך ושכונת הצריפים חווסה, ועל השתתפותנו במסע זה, רחב ופחד לבנו. מצד אחד היינו שותפים לרגשות הזעם נגד המרצחים ולרצון להעניש אותם כראוי, אך מצד שני חששנו לשכונתנו בשל קרבתם של מחנה הלגיון הערבי ומחנה הצבא הבריטי. את החשש הזה גילינו רק לעצמנו – הפשע היה חמור ומסע העונשין צודק מדי, שנוציא מפינו את החרדה שהיתה בליבנו.

המסע הזה, שבו נפלו אחדים מטובי הלוחמים של ה“הגנה” ביניהם מפקד המסע חנן זלינגר והלוחם עמוס בן־דור, שעל שמותיהם נקראים היישובים בן־דור ותל־חנן, היה אחד המבצעים הגדולים שבהם השתתפו אנשי שורות ה“הגנה” של שכונת נשר.

מקומם של אנשי ה“הגנה” בני שכונתנו לא נפקד בכל הקרבות הגדולים שהתנהלו באותם החודשים הגורליים שבין הכרזת עצרת או“ם על החלוקה, עד להקמת המדינה ועד לכינונו של צה”ל. ועם כינונו, המשיכו אנשינו בכך בכל המלחמות ובכל החזיתות.

בכל מקום ומקום גילו אנשינו את רוח ההקרבה, את אהבת עמם ומולדתם ואת חובת המשמעת כפי שניטעו בהם בבתי ההורים בשכונתנו, בבית הספר שלנו, בשורות־ההגנה, שבה היו חברים מנעוריהם, וע"י אותה האווירה המיוחדת ששררה בתוכנו.

רבים מהם נפלו, רבים מדי, והם חרותים עמוק בליבנו באהבה מיוחדת כנערים שגדלו לנגד עינינו וכבנים להורים שלרבים מהם היינו שותפים לחבלי ההשתרשות, יחד טעמנו את חוויית היצירה ויחד נשאנו בעול ההגנה, שעליה נפלו הבנים.

סיפורו של עדי ראייה    🔗

להלן פרטים אחדים מפיו של יהודה ניר (וינר) על מסע העונשין נגד קני הפורעים בבלד־אל־שייך וחווסה:

זה היה ב־31 בדצמבר 1947, למחרת הטבח של 43 יהודים בבתי הזיקוק ע"י שכנינו מבלד־אל־שייך וחווסה. את האוירה בשכונתנו קשה לי לתאר. האבל הכבד על הנופלים היה מהולה בזעם בלתי מרוסן וכולנו ציפינו שהפעם יבואו הפורעים על עונשם.

אך בינתיים התנהלו החיים כסדרם, ואני זוכר את עצמי עובד באותו יום בביהח“ר “נשר” במשמרת מ־2 אחה”צ עד 10 בלילה, כשמחשבותי נתונות למתרחש בחוץ. והנה, בשעה 8 בערב באו אלי אלימלך וקסמן ואלימלך גורניצקי (ליוביץ') מראשי ה“הגנה” בנשר ואמרו לי להפסיק את העבודה ולהכין בית חולים נייד בצריף של גן הילדים (מקום המכבסה לשעבר של “נשר”). זה צריך להיעשות, אמרו, ללא שהיות ובסודי־סודות.

לא שאלתי שאלות, ומייד ניגשתי למקום והתחלתי להכין את כל הדרוש, תוך כדי עבודתי, בערך בשעה 10:30, הגיע למקום בחור ממשק יגור בשם יהושפט. הוא סקר את המקום. שאל שאלות אחדות ומדבריו הבנתי שהוא נועד להיות המפקד על פעולת התגמול נגד יישובי הפורעים בלד־אל־שייך וחווסה.

הפעולה נועדה לשעה 12 בלילה, בדיוק בחצות, ולפי התכנית היו צריכים להשתתף בה גם אנשי ה, הגנה" מחיפה והסביבה. הללו היו צריכים להגיע דרך ההרים לחווסה (בן־דור היום), ואילו עלינו, אנשי ההגנה" בנשר, הוטל התפקיד לנקום בשכנינו בבלד־אל־שייך.

הפלוגה שנבחרה לפעולת העונשין, היתה פלוגה נבחרת, צעירים מנוסים ומאומנים, חברי ה“הגנה” מנשר וממקומות אחרים, אך הבעיה היתה כיצד להגיע למקום, מבלי לעורר את ערנות השלטונות, ובמיוחד את ערנותם של הלגיון הערבי, שחנה בוואדי בגבולנו עם בלד־אל־שייך ושל הצבא הבריטי במחנות שבסביבה. כדי למנוע זאת היה על אנשינו לעשות את דרכם בזהירות רבה, בהקפה הרחק במעלה ההר ובחשכה מוחלטת, תוך הקפדה על שקט מוחלט.

אני זוכר שרגעים אחדים לפני 12 בלילה, שעת התחלת הפעולה, יצאנו, מרוב מתח, מתוך הצריף לראות בנעשה, והנה בדיוק ב־12 הופיעו על פני השמים המוני זיקוקין די־נור והאירו את כל הסביבה, כולנו נחרדנו עמוקות, ומישהו קרא תוך יאוש: הלשינו עלינו החבר’ה אבודים! אך באותו רגע בא חבר בריצה וקרא לנו לא להבהל. התברר שהזיקוקין נורו מתוך האוניות העוגנות בנמל לכבוד השנה החדשה…

המפקד אמר לנו שבגלל הזיקוקין תידחה התחלת הפעולה לשעה 1 אחרי חצות, ואכן ב־ 1:10 נשמעו היריות הראשונות, שהלכו וגברו ונמשכו שעה ארוכה. במשך כשעתיים ציפינו במתיחות גדולה לידיעות, ובשעה שלוש לפנות בוקר הביאו אלינו, לביתי החולים הנייד, על אלונקה, את מפקד הפלוגה, חנן זלינגר. חבריו נשאו אותו דרך הרים וואדיות, בהסתר מעיני הלגיון הערבי.

בבדיקה ראשונה ראינו, אלימלך גורניצקי ואני, שהוא מת ושנפגע מטווח קרוב. כנראה מרובה ציד.

כמובן, שלא סמכנו על עצמנו והעברנו אותו מייד למרפאת־בית־החרושת, לד"ר צייטלין, רופא בית־החרושת והשכונה, והלה קבע את מותו.

הסכנה הנשקפת לשכונה מהמצאות ההרוג במקום, היתה גלויה. היה ברור שהשלטונות יבואו למקום לחפש פצועים וסימנים אחרים להשתתפותנו במסע נגד קני הפורעים. כל סימן כזה, משמעו מאסרים וחקירות. לפיכך, הדבר הראשון שהיה עלינו לעשות, היה לסלק את גווית ההרוג במהירות האפשרית.

תוך התיעצות עם ד"ר צייטלין ועם אהרן קמינקר, שהיה אותה שעה במרפאה, העברנו את גוויית ההרוג באוטו־משא ליגור ושם נקברה עוד באותו לילה.

*

עד כאן סיפורו של יהודה ניר, ועלי להוסיף שאני עדיין זוכר את ההתלבטות שעמדנו בפניה נוכח הסכנה שנשקפה אותו לילה לשכונתנו, עקב המצאות גווית ההרוג אצלנו, והקושי העצום שהיה בהעברתה למשק יגור.

אגב, למחרת בבוקר באו לשכונתנו קציני המשטרה המנדטורית ופתחו בחקירות, אך לא מצאו מאומה נגדנו.

אשר לפעולת העונשין עצמה, היא בוצעה כמתוכנן והיתה אחת מפעולות־הראווה הראשונות של ה“הגנה” שהוכיחו את כוחה והכניסו מורך בלב הערבים.

הפעולה בעלת ההיקף הרחב עלתה בחייהם של שלושת הלוחמים הצעירים:

עמוס גלילי (רובינשטיין),

חנן זלינגר, שעל שמו נקרא היישוב תל־חנן,

חיים בן־דור, שעל שמו נקרא היישוב בן־דור.

שלושתם קבורים ביגור.

ב־21 באפריל 1948, השתלטה ה, הגנה" על שכונותיה המערביות של חיפה ובליל הסדר של פסח תש“ח נדרשו תושבי בלד־אל־שייך וחוואסה למסור את נשקם. הם סירבו ונטשו את המקומות. גם ערביי הכפר הקטן יג’ור נטשו אותו. עם נטישת המקומות ע”י הערבים, נכנסו לתוכם אנשינו והתבצרו בהם מתחת לאפם של חיילי הלגיון הערבי החונה בסמוך.

עוד לא נותקה השרשרת…

 

בחומר וברוח    🔗

על הפעילות התרבותית וארגונה בשכונתנו    🔗

ימינו הראשונים בנשר היו כה עמוסי דאגות, וכה רבות היו הבעיות שהציקו לנו, עד שכמעט לא יכולנו לתת את דעתנו לפיתוח הווי תרבותי בשכונתנו.

לכאורה היה הדבר הזה צריך להיות דאגתנו האחרונה, אבל למעשה לא היה זה פשוט כל עיקר. הסתבר שלגבינו כבנים לעם בעל מורשת תרבותית עתיקה, ושכל מניעיהם לעלות ארצה ולבנות בה חברה חדשה היו פרי הגות ומחשבה לאומית וחברתית, היתה חשיבות עצומה לפתח, בצד סיפוק הצרכים החומריים, חיים רוחניים ופעילות תרבותית.

המחסור בהווי תרבותי מאורגן גרם, איפוא, לרבים מאתנו – חרף העבודה הקשה והעיסוקים המייגעים אחריה – מצוקה נפשית, מה גם שהתחליפים ההמוניים של המזון התרבותי – הרדיו, הטלוויזיה וכו' – טרם היו בארץ.

בחיפה התחתית פעל בשנים ההן קולנוע יחידי, בשם ״עדן", שהציג סרטים לטעמה של האוכלוסיה הערבית. קולנוע זה, למרות דמי הכניסה הזולים, היה למעשה מחוץ לתחום לגבינו, מכמה וכמה טעמים – הוצאות הנסיעה הלוך ושוב לחיפה ושעות ההצגות הבלתי נוחות לנו, כמעט שלא איפשרו לנו לבקר בו.

בתקופה ההיא היו התכנסויות החברים על ענייני דיומא, מזוננו הרוחני העיקרי, ובהן באה לעתים לידי ביטוי ה״נשמה היתירה" שהיתה חבויה בקרבנו. לאסיפות הללו הייתה משמעות חברתית עמוקה והן היוו גורם מלכד, חרף הוויכוחים הלוהטים בין חסידי האידיאולוגיות השונות, שרצו ליישם אותן גם לעניינים היומיומיים שלנו.

שמיעת הרצאה היתה מקור לסיפוק רוחני אמיתי ובימים ההם מרצה שנזדמן למקום, היה בגדר מאורע, ולא היה בתוכנו איש, שידיר את עצמו מלהיות נוכח בהרצאתו. הצגות תיאטרון היו כה נדירות וכה מבוקשות, שהתכוננו לכל הצגה במשך שבועות לפני כל הצגה ודיברנו עליה שבועות אחריה.

נוכח מצב דברים זה, טבעי הדבר, שוועדת התרבות היתה הראשונה בוועדות שקמו אצלנו. ועדה זו, שהיתה מורכבת מנציגי כל הזרמים המפלגתיים ומחברים שהעניין נגע ללבם, היוותה מראשיתה גורם קבוע ומבורך בשכונת נשר, שהעשיר את תוכן חיינו ושיפר את איכותם.

הוועדה בהרכביה השונים לאורך שנות קיומה, פעלה בכל התנאים ובכל המצבים – בימים האפורים של התקופות השקטות ובסערות של ימי־חרום. והיותה גורם משפיע, עתים מעורר, עתים משכך, עתים מלהיב ועתים ממתן את ההתלהבות, אך תמיד מדריך ומעניק לחיינו טעם ועניין.

פעולות התרבות העיקריות מראשית קיומה של הוועדה, היו ערבי הרצאות על עניינים שהיו מנסרים בעולמנו, אך גם לא התנזרה מלהביא אלינו מרצים בנושאים כלליים.

שורת המרצים שבאו אלינו עשויה להרשים גם היום. היו ביניהם מנהיגי מפלגות, סופרים, עתונאים ואנשי מדע. נראה שציבורנו היווה כוח מושך, והמרצים נענו ברצון לכל הזמנה מטעם ועדת התרבות שלנו.

עניין מיוחד עוררו ההרצאות על ענייני דיומא. הללו היו, בדרך כלל שנויים במחלוקת בין המפלגות השונות ועוררו ויכוחים נוקבים בין הנאספים. היינו, כאמור, ציבור בעל תחושה פוליטית חריפה והיה בנו גודש של ערנות מחשבתית, כך שכל ויכוח בנושאים פוליטיים או חברתיים, היה בבחינת תבלין מגרה ובילוי מעניין ברזיל יום־יום האפורים והקשים שלנו.

מטבע הדברים, שהרוח האקטיבית שפעמה בציבורנו, לא הניחה לנו להסתפק זמן רב בתפקיד הפאסיבי של מאזינים. במשך הזמן התארגנו, ביוזמתה של ועדת התרבות, חוגים שונים לפעילות אקטיבית בשטחי תרבות מגוונים.

בשנת 1930 קם אצלנו החוג לתנ"ך, שהיה מתכנס פעמיים בשבוע ופיתח פעילות נמרצת ומעניינת, שמשכה אליה רבים מאנשי שכונתנו. זהחוג לספרות עורר גם הוא עניין אצל רבים וההשתתפות בו היתה ערה. המרצים בחוגים אלה היו על פי רוב מצוות המורים של בית ספרנו בצירוף אנשי רוח וסופרים. צעירינו מצאו כר נרחב למרצם בחוג לספורט, שכלל את כל ענפי הספורט.

בימים הראשונים היה ציבור תושבי נשר מקבל את הידיעה על קיום אסיפה, הרצאה או מבצע תרבותי אחר מפיו של כרוז, שהיה מקהיל את שומעיו על־ידי נקישות קולניות על פח־ריק־של־בנזין ומוסר להם על המאורע העומד להתרחש. מאוחר יותר עברה ועדת התרבות למודעות כתובות ביד ומודבקות בכל פינות השכונה, עד שהגיעה למודעות־דפוס באותיות רבתי כדת וכדין.

גורם ראשון במעלה להצלחת הפעולה התרבותית הענפה, היווה האולם הגדול והמרווח של מטבח הפועלים. אולם זה, במורד ההר בגבול שכונתנו, דומני שהיה היחידי בגודלו בכל האיזור. היתה בו גם במה קטנה להצגות תיאטרון והיה מתאים מכל הבחינות לפעילות תרבותית, עשירה, כולל הצגות תיאטרון של ״אהל" ושל להקות הסטירה דאז ״הקומקום" ״המטאטא" ולהקות אחרות. ההצגות האלה היו בבחינת חג לאנשי השכונה ואיש לא נעדר מהן.

השחקן המחונן מאיר מרגלית ז“ל, שהיה מאוד קשור לאנשי ״נשר” וקיים יחסי ידידות עמוקים עם רבים בתוכנו, היה מבקר אצלנו לעתים קרובות ומהנה את קהלנו בהופעותיו ההומוריסטיות, הזכורות לנו עד היום הזה בהנאה רבה.

אין ספק, שליחסים המיוחדים עם אנשי נשר מצד מאיר מרגלית וחבריו השחקנים ומצד מנהיגי מפלגות ומרצים, היה חלק לא מבוטל לעובדה, שאנחנו, פועלי התעשיה הכבדה, שמספרם בארץ היה אז עדיין מועט ביותר, היינו מבחינה מסויימת ״מיוחסים" וחשובים שכולם רצו ביקרם. אבל לא פחות מכך תרמה ליחסים הטובים, הנלהבות שלנו לכל דבר שהיה בו כדי להזין את הנשמה ולהעשיר את הרוח.

לימים, עם חדירת החציבה לתוך צלעות ההר, נפל לה קרבן אולם התרבות שלנו, ואחרי מו“מ ממושך ומיגע עם הנהלת ״נשר” הוקם במקומו צריף גדול, ששימש במשך שנים רבות כ״היכל התרבות" של שכונת נשר. גם בתוכו, כבקודמו, רחשה פעילות תרבותית ערה לא פחות מאשר בשנים הראשונות, אך עשירה ומסועפת פי כמה.

במרוצת הזמן, עם גידול השכונה, נאלצנו לנטוש את צריף התרבות ולעבור למקום מרווח יותר, והוא נשאר עומד ריק ומתפורר משנה לשנה. נשארה ממנו החורבה העומדת עד היום כמצבת זכרון עלובה לימיו המפוארים יותר, ולפעילות שרחשה בין כתליו. הוא וחברו הזקן ממנו, שכיום אין זכר ממנו, היו עדים לעבודתה הבלתי נלאית של ועדת התרבות שלנו בהרכביה השונים, ולנכונותם של מרבית אנשי שכונתנו להענות בשקיקות ובהתלהבות לכל מבצע תרבותי. תודות לכך זכינו שחיינו הקשים היו טוויים חוטים־של־זוהר, השמורים בלבנו עד היום הזה.

״התזמורת הניאפוליטנית של פועלי נשר"    🔗

תזמורת המנדולינות שלנו, או כפי שכונתה: ״התזמורת הניאפוליטנית של פועלי נשר", היתה בבחינת פנינה בכתרה של שכונתנו. התזמורת נוסדה, אחרי לבטי התארגנות רבים, בשנת 1928, ותוך זמן לא רב יצאו לה מוניטין ברחבי הארץ. פעילותה המוסיקלית היכתה גלים והקונצרטים שלה הלהיבו את הקהל.

הראשונים שהניחו את היסוד לאירגון התזמורת בנשר, היו איזק ליברמן, מישה פרליובסקי, זאב ברנדר זכרונם לברכה ויהושע שטרנברג יב"ל. ובקומה, השתתפו בה לאורך דרכה והיו קשורים אליה בכל נימי נפשם.

את הדחיפה הראשונה לייסוד התזמורת נתן המלחין והמנצח החיפאי משה ביק, שאירגן בחיפה בשנת 1925, בהשראתה של מועצת פועלי חיפה, תזמורת מנדולינות. הופעתה הראשונה של תזמורת זו היתה באולמי מטבח הפועלים בחיפה. רבים מפועלי נשר שחוננו בחוש מוסיקלי, לא החמיצו את ההזדמנות ובאו ברגל מנשר לחיפה לקונצרט הראשון של תזמורת המנדולינות, הם כה הוקסמו מהופעת התזמורת, שהחליטו לייסד תזמורת דומה ופנו למשה ביק שיקבל על עצמו את ארגונה וניהולה.

משה ביק היה מוכן לכך, אולם בשל המחסור בכסף הדרוש להפעלתה, התנהל עניין גיבושה של התזמורת בנשר בכבדות רבה. קרוב לשנתיים ימים התנהל מו“מ עם הגורמים השונים, כדי להבטיח תקציב בסך של שתי לא”י לחודש לכיסוי ההוצאות ההכרחיות ושכר מינימום למנצח. רק עם כניסתה של ועדת התרבות בנשר, בראשותו של זאב לויט, לטפל בעניין, נוצרו התנאים הנאותים להפעלת התזמורת.

חברי ועדת התרבות בנשר, בשיתוף עם ועד פועלי ״נשר“, פנו להנהלת ביהח”ר בנדון, ואחרי מו“מ ממושך הצליחו להניעה להקציב 2 לא”י לחודש לכיסוי ההוצאות ההכרחיות של התזמורת.

במשך 4 השנים הראשונות לקיומה בהנהלתו של משה ביק, גדלה התזמורת והתפתחה הן במספר מנגניה, הן ברמת הביצועים והן בגיוון תכניותיה. ממספר מצומצם של מנגנים בתחילת דרכה, היא הגיעה בתום 4 השנים הראשונות ל־40 מנגנים.

ביק עצמו מספר על כך בזה הלשון: התחלתי עם 4 אנשים, שאחד היה צולע על כינור ואחד עם מנדולינה שבורה ואחד על איזו גיטרה סדוקה. לאחר 3 שנים מנינו יותר מ־40 איש ועברנו את כל הארץ עם קונצרטים. זנדבנק ממרכז התרבות בוועד הפועל בת“א שלח מכתב לכל היישובים: אני מייעץ לכם להקשיב לתזמורת פועלי נשר”.

ואכן, סגולותיהם של אנשי התזמורת ושל מנצחה והמסירות שכה איפיינה אותם, נתנו את פריים, תוך תקופה קצרה זכתה התזמורת לפרסום ולתהילה בכל רחבי הארץ. המרכז לתרבות שליד הוועה"פ של ההסתדרות ראה בתזמורת מפעל אמנותי בעל רמה ובעל איכות מיוחדת במינה והמליץ עליה במלים חמות. מפת הופעותיה כללה יישובים רבים בארץ. היא קצרה תשואות ביריד הגדול בתל־אביב בשנת 1932 והיא הופיעה בהזדמנויות שונות בירושלים, בקרית־ענבים, בנהלל, בעפולה ובעוד עשויות מקומות, ולא כל שכן שלא נפקד מקומה בכל חגיגות ההסתדרות שנערכו בחיפה. למותר לומר ששמרה אמונים לשכונתה־מכורתה נשר ולא היתה חגיגה, נשף או מסיבה ציבורית בנשר, שהתזמורת לא השמיעה בהם את נעימותיה.

לציון מיוחד ראויים הקורסים למוסיקה שאורגנו ע"י התזמורת. בקורסים אלה למדו ילדים ומבוגרים והתאמנו על כלי־נגינה שונים – כינור, מנדולינה, גיטרה, פיקולו, חליל וכו' וכו'.

ראוי גם לציין את האווירה החברית הגאה ששררה בתזמורת ואת השפעתה העצומה על מאזיניה.

הרפרטואר של התזמורת היה מגוון ועשיר. הוא כלל מנגינות עמים ושירי ישראל, קטעים מיצירות סימפוניות מעובדות לתזמורת כלי פריטה ופרקי אופרה ואופרטה. הדגש היה על מוסיקה עממית, על מנגינות אהובות על הציבור, נעימות חסידיות וכו' שעוררו התלהבות.

בשנת 1932, אחרי 4 שנים של פעילות נמרצת ופוריה, החליט משה ביק לנסוע לצרפת לשם השתלמות, ולדאבון ליבנו נשארה התזמורת ללא מנצחה המסור.

בתקופה ההיא היתה כבר התזמורת ״חי הנושא את עצמו" מבחינה ארגונית ואמנותית כאחד והיא המשיכה בפעולתה המוסיקלית במלוא המרץ בראשותם של המנצחים־המורים זוסמן, פז־ גולדמן והילמן ובהדרכתם של המוסיקאים המצויינים ד“ר אוסטין וד”ר וייטהורן.

הדגש היה על העמקת הידיעה המוסיקלית, על השתכללות בלתי פוסקת, על העלאת הרמה האמנותית ועל שיפור הביצוע. אך יחד עם כל אלה, שקדה התזמורת על טיפוח הקשר בינה לבין הציבור. היא המשיכה לערוך בקביעות קונצרטים בקיבוצים ובמושבים, בבתי הבראה ובחגיגות לעת מצוא, ובוודאי שלא הזניחה את ביתה, את שכונת נשר, שתושביה קיבלו אותה תמיד בחיבה.

ראוי לציין, שאנשי התזמורת היו כולם אנשי עבודה והופעתם על במת הקונצרטים היתה לאחר יום עבודה מלא, ולא זנחו גם את חובותיהם הציבוריות, כגון שרות ב״הגנה" וכו', ובכל זאת היתה זאת תמיד הופעה רעננה ומרעננת. ואם נזכור שבממוצע הופיעה התזמורת לפני הציבור לפחות פעם אחת בשבוע, ולפעמים גם במקומות שהנטיעה אליהם הלוך ושוב, ארכה שעות, נדע מה גדול היה המאמץ שהשקיעו בעבודתם ובאיזו אהבה עשו אותה.

התזמורת זכתה, כאמור, לפופולריות רבה אצל הציבור. אולם על מידת יכולתה לספק גם את אניני הטעם ועל רמתה האמנותית תעיד האפיזודה הבאה: בהופעתה בתכנית המוסיקלית של תחנת הרדיו הירושלמית ״קול ירושלים" (התחנה שקדמה ל״קול ישראל"), כה הרשימה את מנהל התחנה, עד שהוא האריך את הקונצרט ב-10 דקות מעל הזמן המוקצב, מעשה יוצא דופן, המעיד על זכות מיוחדת.

מבין מנצחיה של התזמורת, שלאחר תקופת כהונתו של ביק, ראוי לציון מיוחד (גם בשל הזמן הרב שעבד עימה) המנצח זוסמן. לכאורה גילה הלה אדישות כלפי המסורת היהודית, אך במעמקי נשמרנו היתה כנראה חבויה זיקה חזקה למוסיקה יהודית, ונגינתו הרעידה את נימי נפשנו. הניגונים החסידיים, שהתזמורת השמיעה בניצוחו וביצעה אותם בדבקות בלתי רגילה, הותירו בנו חוויה בלתי נשכחת.

*

במרוצת השנים, באה על תזמורת המנדולינות בנשר תקופה־שפל, ואחרי גלגולים רבים היא התמזגה עם התזמורת לכלי-פריטה בחיפה, ובשנת 1954 עברה לפיקוחה של המחלקה לספורט ולנוער שליד עיריית חיפה. התזמורת כונתה בשם ״מצלול" ובתוך שורותיה נתלכד חבר מנגנים ותיקים וחדשים, מבוגרים וצעירים, אשר בעבודתם המאומצת ובניצוחו של שלמה ברוקנטל ממשיכה במסורת הנאה ורבת האחריות של התזמורת בנשר והיא זוכה למידה גדולה של פופולריות בקרב הציבור.

עם המיזוג בין שתי התזמורות עברו יצחק ליברמן (שלעיתים הופיע גם כסולן), אבנר ברנרד, דיים פטרנקר, יואל אורנשטיין יהושע שטרנברג, יהושע גוטרמן, אריה קליינשטיין ועוד מחבריה המוכשרים של תזמורת נשר, לתזמורת ״מצלול" ורבים מהם ממשיי כים לגרום בנגינתם קורת רוח לקהל.

בכותבי על התזמורת בנשר, ברצוני גם להעלות את זכרו של ״מוסד" מוסיקלי אחר בשכונתנו, שמלבד זאת שהעניק לנו הנאה רבה, היה גם גורם חברתי מתסיס ומלכד. כוונתי למקהלת נשר, שפעלה בשכונתנו במשך תקופה מסויימת.

קולות ערבים לא חסרו בשכונתנו, היתה גם נכונות מצידם לתת את קולם בשיר. את הנתונים הללו ניצל משה ביק לייסוד מקהלה. כל מי שחונן בקול זימרה נבחן על ידו. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, חבורה של ״עליזים מתרוננים" התלכדו יחד ושרו את שיריהם בפני הציבור.

היו למקהלה מופעים רבים ומוצלחים, אך העבודה במשמרות של רבים מחברי המקהלה הכבידה על השתתפותם הסדירה בחזרות, והמקהלה נאלצה לבסוף להתפזר, למרבה הצער של כל אלה שזכו לראותה ולהאזין לזמרתה.

למרות תקופת קיומה הקצר, הותירה אחריה המקהלה זכרונות מרשימים ורגשי תודה אצל כל אלה שזכו להיות נוכחים במופעיה.

בסיכום ניתן לומר, שהגופים המוסיקליים בנשר, ובמיוחד התזמורת שהתקיימה במשך שנים רבות, העניקו לנו גם כבוד רב וגם שעות של נעימות ושמחה, והם שמורים בזכרוננו באהבה.

הטיולים בארץ    🔗

בין הפעולות שוועדת התרבות שלנו שקדה עליהן, היה ארגון טיולים על פני הארץ. את הטיולים האלה, שבהם הרבינו להשתתף, היינו עורכים בשבתות ובחגים והם היו חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

ראוי לציין שהטיולים לפינות שונות בארץ, היו באותן השנים מנהג מקובל בקרב העליות החלוציות וכולם שקדו לקיימו, אני זוכר, כי בבואי ארצה בשנת 1920, הדבר הראשון שעשינו, חברי ואני, היה לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה.

הדחף לטיולים אלה היה מורכב למדי ובעל מניעים שונים. קודם כל היתה כאן סקרנות טבעית של אנשים צעירים לראות נופים ומראות חדשים ולהכיר אנשים בעלי אורח חיים שונה לגמרי מזה שהיה מוכר להם בארצות מושבותיהם, משכה את הלב ההזדמנות לבלות ימים ולילות בחברותא של בחורים ובחורות קלי־רגל, שפרקו מעל עצמם בטיולים אלה את הדאגות שהעיקו עליהם נוכח העתיד המעורפל הצפוי להם. מחוסרי העבודה שבינינו, מצאו בטיולים תחליף מהנה לימי הבטלה מאונס, ועלו בעליצותם על כל השאר. בטיולים הממושכים הנצו ניצני אהבה ונקשרו יחסי ידידות עמוקים, ומשובת הנעורים פרצה כל גבולות.

אך היו גם בטיולים הללו טעמים עמוקים יותר, שהיו גנוזים בחזונם הציוני של הצעירים והצעירות, שהביאם לארץ רחוקה ושוממה למחצה ולהחליף חיים לא דאגה, סיכויים של קריירה והרגלי נוחות, בחיים קשים ועמוסי דאגות. משכה אותנו הארץ, שהיתה ממש ארץ חלומותינו, ורצינו להכירה מקרוב. היינו, ברובנו חניכי ה״חדר" ונפשותינו נשבו, בעודנו בגיל הרך, בקסמו של עולם קדום ומופלא – עולם התנ"ך, על גיבוריו ונופיו.

אני זוכר, בטיולי הראשונים בארץ לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאני מתהלך בנוף מוכר לי משנים רחוקות. בסיורנו בחברון זיהיתי בכל ערבי זקן ונשוא פנים את עפרון ומרעיו המנהלים משא־ומתן עם אברהם אבינו על מכירת מערת־המכפלה. בשכם ניצבו לנגד עיני שמעון ולוי הטובחים בחרב את האספסוף המתרוצץ מסביב ומכריז בקולי קולות על סחורותיו ובעוברנו את עמק דותן, ראיתי בעיני רודזי את עשרת בני־יעקב המוכרים את אחיהם יוסף לישמעאלים, העוברים עתה לנגד עיני על גמליהם. בכל מקום ומקום הפכה האגדה לממשות. בבואנו לגבעת המוחרקה נקלע לדמיוננו אליהו הנביא, הלוחם בנביאי השקר, ובהביטנו למטה, ראינו את נחל קישון, שעל גדותיו נחלו יבין מלך כנען וסיסרה שר צבאו את מפלתם מידי דבורה וברק בן אבינועם; את עמק יזרעאל, את שרשרת הרי גלבוע, וממולם את הרי הגליל התחתון על המאורעות המופלאים הקשורים בהם. לא אחת היינן אומרים לעצמנו: על האדמה הזאת, שכפות רגלינו דורכות עתה עליה דרכו גם רגליהם של אבותינו, והמראות שעינינו רואות לפנינו, ראו כל אותם האישיים, המלכים, הנביאים, התנאים, האמוראים המוכרים לנו מקרוב, בשמותיהם, במעשיהם –בני אדם שדמם נוזל בעורקינו ומורשתם מחלחלת בנו.

בטיולים הללו חיפשנו את הקשר שלנו אל עברנו. רצינו אולי להבין את סוד כוחו להטביע בנו חותם שלא יכלו למחוק אותו לא מדורות־האש של האינקביזיטורים, לא סכיני הפורעים ולא מגלבי המגרשים. חיפשנו את זהותנו ההיסטורית, ומצאנו אותה על כל צעד ושעל בשמות המקומות, בשרידי העתיקות –הכל היה קרוב, מוכר, והמחיש באורח בולט את ההמשך ההולך ונרקם בין דורות ואנשים, שהתהלכו לפני מאות ואלפי שנים בארץ הזאת, בנו את עריה, איכלסו את כפריה ועיבדו את אדמותיה –לבינינו, שבאנו אליה לבנותה מחדש למעננו ולמען הדורות הבאים.

זה היה הקסם המיוחד שבטיולים אלה, הוא אשר שיווה להם עומק והוסיף להם את נופך השגב של החזון המטיל חובה.

אז, בימים ההם, היינו, עושים את טיולינו ברגל מתחילתם ועד סופם, קודם כל מהטעם הפשוט, שלא היה לנו הכסף לשלם בעד רכב. אבל, זה לא היה הטעם היחידי, אפילו לא העיקרי, ראינו בטיולינו מעין כריתת ברית מחודשת עם הארץ, וזאת, חשנו, יש לעשות ללא חציצה לא להסתפק בהסתכלות מרחוק, אלא תוך מגע קרוב־קרוב ושיתוף כל חמשת חושינו.

כמובן שלא הסתפקנו בדרך המלך, אלא היינו חודרים לפני ולפנים אזורי סיורינו. עולים הרים ויורדים עמקים, מסיירים בסימטאות המפותלות של הכפרים, מציצים למאהלי הבדווים, משוחחים בערבית עילגת עם זקניהם ומשמשים נושא לתהייתם של ילדיהם ולזעמם של כלביהם.

למותר לומר, שטיולים אלה היו מלווים התרוממות־רוח, שקשה לתארה. כסף, כאמור, לא היה לנו והצידה לדרך שלקחנו עמנו, היתה דלה ובקושי השביעה את רעבוננו, אבל היה לנו שפע של שמחה בלב שהיתה מתפרצת בשירה אדירה ובריקודי הורה ממושכים, שהשכיחו את הרעב ואת המצוקה.

אני, כשלעצמי, גמניתי עם אלה, שנוסף לשרידי העתיקות ולאתרים ההיסטוריים, מצאתי גם עניין רב במציאות שמסביב. הסתכלתי במקומות שבהם סיירנו ועקבתי אחר אורחם ורבעם של תושביהם. ראיתי לפני אוכלוסיה מוכת רעב ונחשלת.

מארת הארץ היתה, שהבעלות על רוב אדמותיה הפוריות היתה בידי משפחות עשירות –האפנדים, והללו נצלו את אריסיהם עד תום. הבעלות על הקרקע נרכשה, בין היתר, ע"י האפנדים מידי הפלחים המסכנים ששיעבדו להם את אדמותיהם תמורת הלוואות ברבית קצוצה, עד שלבסוף הפכו לאריסיהם. (אני לפעמים חושב, שהיחס האכזר הזה נתן את אותותיו בכל הליכותיה של אוכלוסיית הארץ והגיע לידי ביטוי גם ברצחנותה כלפי המתיישב היהודי).

את העובדה הזאת, שהנה הארץ נותרה שוממה למחצה ודלת אוכלוסין וכאילו חיכתה שנשוב אליה, אפשר להסביר בנתונים ריאליים ואפשר לראות בה אצבע אלוהים, אך אין ספק שהיתה בה ברכה להתנחלות היהודית בארץ ולהגשמת הרעיון הציוני.

את המנהג הזה של טיולים בארץ הירבתה ועדת התרבות בנשר לטפח בשיתוף פעולה הדוק עם ועדת התרבות של ההסתדרות. בראש הטיולים עמדו מורי דרך מאומנים וחוקרים מובהקים של ארץ־ישראל, כגון זאב וילנאי, יוסף ברסלבסקי ואחרים. כל תקופה של שקט יחסי נוצלה לצאת למקומות מרוחקים, או קרובים יותר. עתים היו אלה סתם סיורים בשדות ובהרים ועתים היינו מבקרים בבית שערים, בחפירות מגידו או באתרים ארכיאולוגיים אחרים. היו בתוכנו כאלה, שלא ויתרו אף על טיול אחד והיו חוזרים ומבקרים באותו מקום מספר פעמים אך רוב המטיילים היה מורכב מנוער ומעולים חדשים. הללו, בהיכרותם הקרובה את הארץ דוידשו את אהבתם ואת הקשר החם אליה, כפי שבאו לידי ביטוי עילאי במלחמת השחרור ובמלחמות ישראל האחרות שבאו אחריה.

ניגודי השקפות ורוב דעות    🔗

כבר היתה לי ההזדמנות להזכיר את הערנות הפוליטית שהיתה קיימת בקרב ציבורנו. ציבור זה כלל בתוכו את כל ההשקפות הפוליטיות והחברתיות של מחנה העובדים בארץ. כבני הדור שהיה נתון בעיצומם של קטקליזמים חברתיים ומדיניים והושפעו משלל הרעיונות שהטביעו את חותמם על התקופה, היו בינינו חברים בעלי השקפות שונות והיו חלוקים ביניהם בדעותיהם במישור הלאומי והחברתי כאחד.

מלבד זאת שהתייחסנו ברצינות מרובה לאמונותינו הפוליטיות, אין גם לשכוח שהיינו כולנו צעירים, ולאדיקות באמונותינו נוספה התלהבות הנעורים. היינו ציבור צעיר, נלהב, אדוק באמונותיו לוחם על דעותיו וחסר סבלנות כלפי דעות היריב.

מבחינה זו לא היינו שונים מהציבור החלוצי שזרם אז ארצה, שנתגבש בקבוצות, בקיבוצים, במושבים ובגופים אחרים. ההבדל היה (וזה היה הבדל בעל־משמעות רבה), שבמסגרות האחרות הדעות שנתגבשו, היו בדרך כלל אחידות, ואילו לשכונתנו נזדמנו יחד בעלי השקפות שונות. עבדנו יחד באותו מקום עבודה, גרנו יחד באותה שכונת מגורים, אירגנו יחד את השמירה על עצמנו וגיבשנו יחד הווי חיים משותף. דחיינו בכפיפה אחת, זה ליד זה, חרף הניגודים האידיאולוגיים ולמרות ריב הדעות, יצרו אווירה מיוחדת במינה. החיים, המשותפים למעשה, כלל לא ריככו את חריפות חילוקי הדעות, אבל איכשהו עצרו בנו מלעבור את הסף שבין ויכוח להרס הדדי, ומנעו מאתנו להגיע לידי קרע שאין לתקנו.

דבר נוסף שמנע את הקרע הסופי, היה, שהוויכוחים שהתנהלו ללא סוף, גם לא הובילו לידי תכלית; הם היו בסופו של דבר בעלי אופי תיאורטי. גם הנלהבים ביותר בתוכנו לא דימו לעצמם לבנות לאלתר את המשטר שאליו נכספו ולקראתו הטיפו. זה היה חזון לעתיד לבוא שעליו לחמו בחריפות, אבל בינתיים, במציאות הקיימת, יש דרישות שאין להמלט מהן ויש צרכים משותפים וחייבים לשתף פעולה על מנת להשיגם.

במשך הזמן, כשהתחלנו להכיר יותר זה את זה, קרה גם שנוצרו קשרי רעות וידידות אישיים בין בעלי פלוגתא בשטח הרעיוני. לעתים היו הידידות האישית והיריבות המפלגתית באותה דרגת נלהבות, בלי שאחת תגרע מרעותה או תפיג את רעותה.

כל זה אמור ביחס לניגודי השקפות אידיאולוגיים וליריבות פוליטית. עניין לגמרי אחר, שראוי לעמוד עליו, היה היריבות שבין החילוניים לדתיים בשכונת נשר, או יותר נכון – ההתייחסות של רוב הציבור בשכונתנו אל חברינו הדתיים.

בין חילוניים לדתיים    🔗

אנשי שכונת נשר, ככל יוצאי העליות החלוציות, לא היו דתיים ברובם. כמוהם, היינו ברובנו, בנים למשפחות אדוקות בדת שם בני שוחטים, מלמדים, סוחרים זעירים וכו' וחינוכנו היה דתי מובהק. אף־על־פי־כן היה יחסנו לדת ולמייצגיה, אדיש עד עויין; היו כמובן יוצאים מן הכלל, אבל לרוב לא היה היחס לדת בקרב העליה החלוצית חיובי כלל וכלל.

לא אכנס לחקר הגורמים ליחס זה. הם היו רבים ושונים. קודם כל נשבו אז ברחוב היהודי המתעורר, רוחות החופש שמקורם היתה משנתם הפילוסופית והחברתית של הוגי הדעות מהמאות ה־ 18–19. רבים מהנוער היהודי נסחפו בהתלהבות בחזון התחדשות האדם החופשי, שהמדע היה נר לרגליו והוא שיובילו לעידן שכל אדם יהיה אדון לגורלו, ולמסתורין ודת לא יהיה מקום בחייו.

לסוג זה של גורמים בעלי אופי כללי, שייכת גם הנהייה אחר הראדיקאליזם החברתי –הטולסטויאניזם, האנרכיזם, הסוציאליזם, הקומוניזם וכו' וכו'. בעיניהם של הללו היתה הדת כלי־שרת בידי הריאקציה ועזרה להם להשתלט על ההמונים ולדכא אותם.

אבל בניגוד לחוגים הרדיקליים היהודיים, שהתנגדו לרעיון הציוני, ושראו בדת היהודית (כמו בשאר הדתות) מכשול להקמת חברה חופשית, אחידה בשאיפותיה ובלתי מחולקת ע“י אינטרסים שונים וע”י דתות שונות, וקיוו שבהסתלקות מהדת היהודית ומהמנהגים היהודיים, יסולקו גם כל הצרות האחרות –לא היה בהתנגדותו של הנוער הציוני הסוציאליסטי לדת משום ביטוי לרצונו לבטל את ייחודו של עמם. להיפך, כל מאווייו היו נתונים להמשך קיומו של עמם, המחדש את נעוריו בארץ אבותיו.

יחסו של נוער זה לדת היהודית היה, איפוא, מאוד מסובך ומאוד אישי. מצד אחד היתה נהייתו לציון מעוגנת בספר התנ“ך ובמסורת הדתית הארוכה של אבותיהם. ספר התנ”ך, מחוקקיו ונביאיו היו, אחרי הכל, המבטאים הגדולים ביותר של שאיפתם לצדק החברתי. התמונה שלקחו עמם מבית הוריהם ומעיירת מולדתם, לא תאמה כלל וכלל את התיאורים בספרות ההשכלה ואת הנאמר בכתבי ההוגים הסוציאליסטיים על תפקידו הזדוני של הקלריקליזם על כל גווניו. הרב, השוחט ושאר כלי־הקודש שבעיירתם היו רובם ככולם עניים מרודים, ולא אחת היו טרף למריבות שניהלו על גבם המחנות היריבים בעיירה וכלל לא היו בטוחים בפרנסתם הדלה. על אף הוויכוחים המרים בינם לבין הוריהם, שהביאו לעתים לידי קרע, נותרה בכל זאת פינה חמה, נסתרת יותר או נסתרת פחות, בלבם, לאבא בעל הזקן, הלובש טלית ומניח תפילין ולאמא החובשת פאה נכרית, לבית הכשר, על מנהגיו וסדריו ולשבתות וחגים על דיניהם, פריטיהם ויופים.

מצד שני, ההתנגדות החריפה שגילו החרדים ומרבית האדמו"רים כלפי התנועה הציונית בכלל ולעליה החלוצית במיוחד, עוררה טינה עמוקה בקרב חברי תנועת העבודה הציונית נגד החוגים הדתיים ונגד כל מה שהם יוצגו. עזיבת בית ההורים, שקדמו לה ויכוחים מרים, עד כדי התמרדות במרות האב והאב², האפילה מאוד על הפינה החמה שנותרה כלפיהם בלב, לעתים עד כדי צינונה המוחלט. לא אחת היינו עדים לכך אצל יוצאי משפחות אדוקות: ככל שאדיקות ההורים היתה חמורה יותר, כן היתה ההתנגדות של בניהם לדת חריפה יותר.

אין גם לשכור את המעבר הפתאומי מהמסגרת המשפחתית הסגורה על כל חובותיה, שבבית ההורים, אל החופש המוחלט בארץ, ללא מסגרת משפחתית וללא כבלים. ה״חופש" הזה עורר את תאבונם של ״המשוחררים" ויצר אצלם רגישות לכל נסיון להחזירם למסגרות מצרות ולהטיל עליהם עול וחובות, שאך זה עתה השתחררו מהם.

בסך הכל ניתן לומר, שעם כל הסנטימנטים החבויים כלפי הוריהם ועם כל היחס האמביוואלנטי כלפי הדת, היתה עמדת אנשי העלייה החילונית מוצקת ואחידה בשלילת כל נסיון להפעיל עליהם השפעה דתית.

עם זאת, היו במגמה הכללית של שלילת הדת, פרצות, קטנות אולי בממדיהן, אך חשובות מאוד במשמעותן. אני מתכוון לאלה שעלייתם ארצה וקבלת עול העבודה, לא הביאה אותם לנטישת דרך אבותיהם. היו שעמדו בכך כבודדים, כל אחד במקומו, בלי לנפנף דגלים, אלא פשוט המשיכו בדבקותם בדת ובמצוותיה, והיו שהשתייכו לתנועת הציונות הדתית על גוונית השונים. בדרך כלל הם לא היוו בעיה מיוחדת. לכל היותר היו גוף נוסף, בעל דרך משלו, בין הגופים האחרים השונים בהשקפותיהם, מה גם שבמוקדם או במאוחר, התכנסו גם הם בתחומים, שלאחרים, מחוץ למחנה הדתי לא היה חלק בהם – בשכונות ובקריות דתיות בלבד.

לא כן היה המצב אצלנו בשכונת נשר. בשכונה, החילונית ברובה, התחילו להתיישב, בין יתר פועלי בית החרושת ״נשר", גם פועלים דתיים. הללו, שלא נפלו מאחרים במסירותם לעבודה, עמדו בכל הקשיים ונשאו בכל החובות, לא ראו את עצמם נחותים מאחרים מבחינה ציונית ובכל הנוגע לבניין בארץ, ולא מצאו לנכון להצניע את דרכם. המיוחדת. להיפך, הם רצו בדבקותם הדתית וברגש האחריות שבקרבם (״ישראל ערבים זה לזה") לשמש מופת לאחרים.

תוך זמן לא רב גדל מספרם, ורישומם בשכונה התחיל להיות ניכר. קודם כל החליטו להקים בשכונה בית־כנסת. נבחר ועד שבא בדברים עם מוכתר בלד־אל־שייך וחכר ממנו חלקת אדמה במרכז השכונה, סמוך לכביש הראשי. הוועד התרים חברים ואוהדים בכסף או בימי עבודה, ואחרי מספר חודשים הוקם בנין בית־כנסת לתפארת.

עם הקמת בית הכנסת, שנעשה עד מהרה לא רק למקום תפילה בימי חול ובשבתות ובחגים, אלא גם למקום מפגש ולמרכז החיים הדתיים בשכונה, המשיך הוועד (שמחבריו יש לציין במיוחד את קמפינסקי ז"ל במסירותו בלב ובנפש לעניין) בניהול וטיפוח החיים הדתיים בשכונה.

כאן נפגשו דרכיהם עם כלל הציבור בשכונתנו. באחד הימים הופיעו נציגי הדתיים לפני ועד השכונה ודרשו ממנו הקצבה לסיפוק הצרכים הדתיים של תושבי השכונה. הם הציגו שורה של דרישות, ביניהן אחזקת רב, שוחט ושאר כלי קודש כיאות לקהילה יחודיות, והצהירו שיעמדו על תביעתם בכל תוקף.

התביעה שצרכי הדת של אנשי השכונה, המהווים מיעוט בתוכה, יסופקו להם ע"י הרוב החילוני, עוררה סערת רוחות הן בקרב ועד השכונה והן בקרב תושביה. אנשי השכונה הראשונים, זכרו עוד את השוחט, שהיה מופיע לעתים קרובות בשכונתנו בראשית ימיה. זה היה זקן מופלג, שהיה בא מחיפה כפעמיים –שלוש פעמים בשבוע והיה שוחט את העופות בדמי־שחיטה מעטים. בזקנו הלבן ובמזגו הנוח עודד אהדה ורובנו היינו שוחטים אצלו את העופות שלנו. (אמרו שביניהם היו גם האדוקים ביותר בחילוניותם…).

ייתכן שאילולא הציגו הדתיים את תביעותיהם ברמה, לא היתה ההתנגדות כל כך חוריפה. אבל עכשיו הוויכוח היה על עניין עקרוני. בעלי השקפת־עולם חילונית ראו עצמם נתבעים לתמוך בהשקפת עולם מנוגדת להם בתכלית, ובהטלת מס לצרכים דתיים ראו משום כפייה מצפונית שאין לסבול אותה בשום פנים ואופן.

הוויכוחים נמשכו זמן רב וכל הנסיונות לפשר בין הצדדים עלו בתוהו. בעלי הפלוגתא העלו את מיטב נימוקיהם, אלה טענו לחופש הפרט והמצפון ואלה טעגו לצביונה היהודי של השכונה. לטענת הדתיים, הם הינם המייצגים האמיתיים של אנשי השכונה, אשר, לדעתם, הם בסתר ליבם מאמינים בני מאמינים, ואילו מתנגדיהם מייצגים רק את עצמם וקומץ קטן שמאחוריהם.

הוויכוח היה נמשך עד אין קץ אילמלא התערבותו של הוועד הלאומי בירושלים. הוועד הלאומי, שבו היו מיוצגים כל המפלגות והזרמים ביישוב היהודי, היה אז המוסד העליון של היישוב היהודי בארץ, מעין ממשלה יהודית בדרך. הוא חולש על מועצות הקהילות, על ועדי השכונות ועל כל המוסדות המקומיים שבכל אתר ואתר; הוציא צווים וחקק חוקים לניהולם התקין. המפלגה הקובעת בתוך הוועד הלאומי היתה אחדות העבודה ולאחר מכן מפא“י, כמייצגת רוב היישוב, ונציגה, יצחק בן־צבי המנוח (לימים נשיאה השני של מדינת ישראל), עמד בראשו. בהתאם להסכם בין־מפלגתי בין מפא”י לבין המזרחי, שנציגו בוועד הלאומי היה הרב אוסטרובסקי ז"ל, חייב היה כל יישוב יהודי להקציב חלק מתקציבו לצרכים הדתיים, כגון אחזקת רב ושוחט, הספקת תשמישי קדושה וכו'.

בתוקף החובה הזאת היתה ידם של הדתיים בשכונתנו על העליונה. כמובן שזה היה למורת רוחם של החילוניים האדוקים בתוכנו. היה גם נסיון לסרב להוראות הוועד הלאומי בנדון, או להתחמק מלמלאותן ע"י יצירת שני גושי אוכלוסיה בשכונה, שתאפשר סיפוק צרכיה של האוכלוסיה החילוניות לחוד ושל האונלוסיה הדתית לחוד, אך חיש מהר התברר שאין זו הצעה מעשית ונדחתה.

הרוב בוועד השכונה ראה שאין טעם להכנס בריב עם הוועד הלאומי ולערער את סמכותו. ערעור כזה פירושו היה בעיניהם החלשת הריבונות היהודית בארץ, ולכן לא רצו לתת לכך את ידם. בעמדה זו היו להם שותפים מרבית תושבי השכונה. כך שבסופו של דבר נסתיים הוויכוח בין הצדדים. הדתיים קיבלו את שלהם והחילוניים האדוקים שבתוכנו נאלצו להשלים עם כך.

המעניין הוא, שתוך כדי הוויכוח, כשנתחדדו הקצוות, גדל מספר המתפללים בבית הכנסת, ועם סיומו, גדל מספרם, בייחוד בחגים ובימים הנוראים, עד שצריך היה לחשוב על בניית בית־כנסת נוסף בשכונה. ואמנם ביוזמת הרב שיר, רבה של קהילת נשר, נבנה בית כנסת שני מעבר לכביש, שנקרא בית הכנסת של הרב.

הצרכניה בנשר    🔗

הצרכניה שלנו, ששמה המלא היה ״צרכניה שיתופית נשר־יגור", נמנתה עם אותם המוסדות שהקלו על חיינו ותרמו במידה רבה להתפתחותה של שכונתנו.

הצרכניה נוסדה בשנת 1932, שמונה שנים אחרי ראשית התנחלותנו במקום. בזמן ייסוד הצרכניה גרו בשכונה כ־50 משפחות בערך, וכבר היו בה 2־3 חנויות, שבהן היינו קונים את מצרכינו ומזוננו.

לא היינו ראשונים לייסוד צרכניה; היו כבר צרכניות במושבות ובעיירות בארץ, ולמען האמת, לא העקרונות הקואופרטיביים או הרעיונות החברתיים הם שהניעו אותנו לייסוד הצרכניה. ידענו על הרעיונות החברתיים הגנוזים בצרכנות השיתופית, אבל הגורמים העיקריים לייסוד הצרכניה היו מעשיים ופרוזאיים ביותר. מבחינה מהותית הם היו דומים לאותם הגורמים שהביאו לפני 150 שנים בערך את הכורים בעיירה האנגלית רוצ’דייל לייסד את הצרכניה שלהם, שהיתה לאבטיפוס של הצרכניות השיתופיות. כמוהם התלבטנו בקשיי פרנסה וכמוהם רצינו לחסוך בהוצאות המחיה שלנו ולא להיות תלויים בבעלי החנויות הפרטיות.

עלינו לזכור, כי שכר העבודה היה בימים ההם 30 ג“מ בערך ליום, כלומר 9–8 לא”י לחודש (רק עובדי המשמרות השתכרו 11–10 לא"י לחודש) וזה לא הספיק לקיום, בייחוד למשפחות עם 3–2 ילדים. רוב משתכני נשר היו, נוסף לכך, עמוסים בחובות שהם הטילו על עצמם לשם בניית צריפי מגוריהם ולרהט אותם.

בין יוזמי רעיון הצרכניה זיו בן־שאול, קושנירמן, משה ברוכשטיין דב אלבינגר, שטרנשוס, תלמודי, רוטה ועוד, ואחרי בירור הנתונים, קראו היוזמים לאסיפה כללית של המשתכנים ופרשו לפניהם את תכניתם המפורטת להקמת צרכניה במקום ותיארו את התועלת שנוכל להפיק מכך.

כפי שאפשר היה לשער, נתקבל רעיון הצרכניה על הנאספים, ובו במקום נבחר ועד עם אלימלך וקסמן בראשו, ואושרה תכנית הפעולה.

צעדו הראשון של הוועד היה פתיחת חנות הצרכניה במחסן משפחת בן־שאול־אזרסקי. בעת ובעונה אחת איתרו אנשי הוועד מגרש במרכז השכונה, ואחרי מו"מ חכרו אותו מידי המוכתר של בלד־אל־שייך.

אחרי חכירת המגרש, ניגש הוועד להקמת הצריף ועם השלמתו (בחלק ניכר ע"י התנדבות הדברים), התחילו חברי ועד הצרכניה בפעולתם הסדירה של רכישת מצרכים אצל הסיטונאים, הבאתם לנשר. וסידורם במחסן הצרכניה, והתחילו במכירתם לבני השכונה.

המוכר הראשון שעבד בצרכניה בשכר היה קפוצ’בסקי ולידו עבדה קבוצת מתנדבים, שמסרו ממיטב זמנם לטיפול בענייני הצרכניה יום יום אחרי גמר יום עבודתם בבית־החרושת, בלי לקבל תמורה כספית.

כעבור שנה לפעולת הצרכניה התקיימה האסיפה השנתית הראשונה של אגודת הצרכניה, שבה הובא לפני הנאספים דו"ח שנתי ומאזן כספי. באסיפה זו הועלו בעיות, הוצעו הצעות שונות ונשמעה גם ביקורת ביחס לפעולות מסויימות, אך ביסוד היה הסיכום חיובי ביותר. כבר בשנה הראשונה הוכיחה הצרכניה את התועלת המרובה שהיא מביאה לציבור, והאסיפה הביעה את הערכתה למארגניה ופעיליה.

במרוצת השנים (כעבור 10 שנים בערך), עם גידול האוכלוסיה בשכונה, גדל גם מספר חברי הצרכניה. הצריף נעשה קטן מדי מלהכיל את המצרכים הנדרשים והצפיפות הכבידה על הקונים. היה ברור להנהלת הצרכניה שעליה לדאוג למקום חדש, שיתאים לשינויים המתחוללים בשכונה, ובשיתוף עם ועד פועלי ״נשר" פנתה להנהלת ביהח“ר ״נשר” בהצעה, שזו תמסור לאגודה את הבניין הגדול שבגבול השכונה, שאז התפנה, על מנת למקם בו את הצרכניה.

אחרי מו“מ ממושך נאותה הנהלת ״נשר” למסור למטרה זו את הבניין, ותוך זמן קצר התברר שהוא מתאים מכל הבחינות ומשביע את רצונו של ציבור הלקוחות.

עם גידול מספר חברי אגודת הצרכניה, גדל גם מספר העובדים בשכר, בראש מינהל הצרכניה עמד בעל מקצוע מאומן ולידו עבדו 4–3 שכירים, ששרתו את הלקוחות.

ברבות הימים הצטרפה זהצרכניה שלנו לארגון הצרכניות הקואופרטיביות, על כל הזכויות והחובות הכרוכות בכך. בהתאם לחוקה ולצורך מעשי הקפידה הנהלת הצרכניה על עריכת מאזן השנתי, ששיקף את כל פעולותיה, כולל תנועת ההכנסות וההוצאות, מצב הריווח וההפסד, מספר החברים וכו'. את המאזן השנתי היתה מגישה לביקורת לוועדת הביקורת הפנימית של האגודה ולברית הפיקוח של איגוד הצרכניות, ואחרי שהמאזן אושר על ידי המוסדות האלה, הוא הובא לאסיפה השנתית של חברי האגודה.

האסיפות האלה, שהתקיימו מדי שנה בשנה, היו רבות משתתפים ובהן נבחנו הפעולות שנעשו והועלו תכניות לעתיד. בהן גם נבחרו חברי הוועד, מהם ותיקים, שאושרו להמשיך בתפקידם ומהם שנבחרו מחדש.

מהחברים ששימשו במשך השנים כחברי ועד הצרכניה או כחברי ועדת הביקורת, זכורים לי שמותיהם של זיגבנגרק, יצחק טייטלבוים, ועדת הביקורת, זכורים לי שמותיהם של זיבנברג, יצחק טייטלבוים, יהושע רפופורט, שלמה קופרמינץ, דוד כץ, יוסף וייסמן, גירינגר, שני.

היו עוד חברים בהנהלה, אבל שמותיהם לא זכורים לי, לצערי הרב.

ראוי לציין, כי בימי חירום, שפקדו אותנו לעתים קרובות, כגון במלחמת חבש, ערב מלחמת העולם השניה ועוד, כשהמוסדות העליונים של היישוב, הוציאו הוראה על הכנת מנות־ברזל, עמדה הצרכניה שלנו על הגובה, סיפקה לציבור את כל הנדרש וזכתה להערכת תושבי השכונה.

לבסוף, ראויה במיוחד לציון העובדה, שבמשך כל שנות קיומה (היא התקיימה 26 שנים, מ־1932 עד 1958) חרגה הצרכניה שלנו מהתחום הצר של מספקת מצרכים במחירים זולים לתושבי השכונה, והיתה למרכז ציבורי שוקק חיים. היא שימשה בין היתר כבית־ספר לניהול עצמי ותרמה רבות למערכת החברתית בשכונתנו. אין פלא שעד היום זוכרים אותה אנשי שכונתנו כמוסד שמילא למופת את תפקידו ומזכירים בהערכה את פעיליה.

בשנים האחרונות לקיומה של הצרכניה עמד בראשה רייטר. הוא עשה מאמצים רבים למען המשך קיומה, אך בתוקף הנסיבות העלה חרס. חלק מחברי הצרכניה עזב את נשר, חלק עלה לגבעת נשר, מספר לקוחותיה הוקטן ואילו צוות עובדיה לא הוקטן. זה גרם להפסדים שהיא לא יכלה לעמוד בהם. בנוסף לכך תש כוחם של חברי ההנהלה שמסרו את נפשם למענה והם נלאו מלשאת בטרחתה. כל אלה הביאו לסגירתה.

*

לשם השלמת התמונה פניתי ליצחק טלבוים, חבר הנהלת הצרכניה במשך שנים רבות, והלה: הואיל להוסיף את הפרטים דלקמן:

א) דוברי הנהלת הצרכניה היו מקפידים לרכז ערב ערב את החשבונות והיו מעבירים אותם בסוף החודש למנהל החשבונות לחיפה, קודם למר בקר, ואח“כ למר ינגבר מה״משביר המרכזי” והללו היו עורכים את המאזן החודשי (תמורת 5–3 לא"י לחודש) ושולחים אותו לברית־הפקוח לעריכת המאזן השגתי.

ב) חוויה מיוחדת הותירו בנו האסיפות הכלליות השונות. הן נערכו באולם בית־הספר, או בבניין ציבורי אחר, באווירה חגיגית, לפעמים ליד שולחנות ערוכים. את ה״כיבוד“, שכלל עוגות ודברי מאפה שונים וכן משקאות, היו מכינות חברות הצרכניה, ובגמר האסיפה, היינו מבלים את הערב בשירה בציבור. לפעמים היתה ועדה מיוחדת מכינה לערב זה עתון בעל־פה מענייני דיומא, או עתון התולי, ולפעמים הוזמן אליו אמן־אורח (יצחק יצחקי, למשל) או ״תזמורת המנדולינות נשר”, שתרמו את חלקם להנעמת הערב.

ג) לשם הכנת מלאי של מצרכים חיוניים (בהתאם להוראות המוסדות העליונים בתקופה של מלחמת חבש וערב מלחמת העולם השניה) נעזרה אגודת הצרכניה בהלוואות שקיבלה מוועד הפועלים ומהנהלת ביהח“ר ״נשר”. לשם איחסון המצרכים שנאגרו, נאלצה הנהלת הצרכניה לחכור חדר בדירתו של הילברון. כאן המקום לציין, שהנהלת הצרכניה הקפידה על 'חלוקה צודקת של המצרכים ומעולם לא התעוררו בעיות בשל כך. ראוי גם לציין, שחוץ מהעובדים בשכר והמנהל, היתה עבודת חברי ההנהלה וועדת הבקורת על טהרת ההתנדבות, בלי לקבל כל תשלום או פיצוי אחר תמורת עבודתם המסורה.

ד) לחברי הצרכניה, שהתקשו לשלם במזומנים בעד מצרכיהם, בגלל עומס החובות שרבץ עליהם, נהגה הנהלת הצרכניה לחלק פתקאות־אשראי (בונים) שהיו נפדים ע"י החברים הנזקקים להן, בסוף כל חודש, עם קבלת המשכורת החדשית. נוהג זה היה קיים כמעט עד סגירת הצרכניה.

ה) הצריף הראשון של הצרכניה שימש בהמשך הזמן כספרייה והתקיימו בו פעולות שונות מטעם ועדת התרבות, כגון שיעורי ערב, חוגים לתנ"ך וכו'.

ו) עם סגירת הצרכניה, הפך בניינה למועדון מפלגת פועלי א"י על שמו של יהודה שומרוני.

מבעיות השיכון בשכונתנו    🔗

מציאת פתרון הולם לשיכונם של עובדי ביהח“ר ״נשר” ושל תושבי שכונתנו, היתה אחת הבעיות הסבוכות ביותר שהעסיקה את ועד שכונתנו ואת ועד פועלי ביהח“ר ״נשר”, מראשית קיומנו. מדי פעם בפעם בחרו המוסדות הללו בוועדות שיכון, שהקדישו הרבה מזמנן לפתרון הבעיה, אך הקשיים שנתקלו בהם, שמו לאל את מאמציהן.

הקשיים היו בעלי אופי שונה ומשונה. אני עדיין זוכר את המגעים בנדון עם חברי קיבוץ יגור, שגילו יחס חיובי לעניין, והביעו רצון להקצות לנו חלק מאדמותיהם אך בגלל המכשולים הטופוגרפיים והאבק מביהח“ר ״נשר” המכסה את השטח, נטתיימו המגעים הללו ללא תוצאות. גם שכנינו בכפר חסידים הסכימו באמת ובתמים לתת לנו חלקה בתוך שדותיהם, ושוב נסתיים העניין במפח נפש, בגלל הקדחת שהיתה נפוצה בסביבה ופגע האבק שהטריד אותה.

הנהלת ביהח“ר ״נשר”, אשר היוותה באורח טבעי הכתובת העיקרית למאמצינו למצוא פתרון לבעיות השיכון של עובדיו, מצאה דרך להתנער מאחריותה. את סירובה להקצות שטח מאדמותיה למטרות שיכון נימקה גם היא באבק הנפלט על פני השטח מתוך ארובות ביהח"ר, ובתירוץ נוסף, שהאדמה השחורה המיועדת לשיכון, דרושה לה לשריפת הקלינקר. טענתה הנוספת היתה שהיא יצאה ידי חובתה כלפי עובדיה בבנייתה כעשרים בתים למענם ובהקמת בית־ספר לילדי נשר.

*

כדי לרדת לעומקה של הבעיה מן הראוי להתעכב קצת בתולדות התפתחותה של שכונתנו.

מיום שתקענו יתד בשכונתנו על הקרקע החכורה מידי הערבים, ליווה אותנו אי־סיפוק מעובדת אי־השתרשותנו במקום. אדמת הטרשים שעליה הקימונו את צריפינו היתה, כפי שכבר ציינתי באחד הפרקים הראשונים בספר זה, אדמת ווקף, אדמה האסורה לפי החוק המוסלמי למכירה ולהחכרה. אולם, נוכח ההזדמנות להפיק תועלת כספית, מצאו שכנינו הערבים תחבולה לעקוף את האיסור ע"י כך שהנהלת הווקף מסרה את השטח לפיקוחו של מוכתר בלד־אל־שייך והלה החכיר לנו אותו באורח זמני, תוך הגבלה מפורשת ומודגשת שעל הדלקה החבורה מותר להקים בניין ארעי, כלומר צריף בלבד, וכדי לקיים את ההגבלה הזאת מינה המוכתר שומר ערבי מיוחד, אשר שמר בקפדנות ובאורח מתמיד, שהחוכר לא יפר את התנאי הזה.

מובן מאליו, שחותם הזמניות והארעיות שהטביע על שכונתנו תנאי זה שבהסכם בינינו לבין בעלי הקרקע הערבים, מנע רבים מעובדי ״נשר" מלקשור את גורלם עם שכונתנו ולהשקיע בה את כספם, כוחותיהם ועתידם. רבים מהם העדיפו לרכוש מקום מגורים בחיפה או במקום אחר בסביבה, שהיה אמנם מרוחק ממקום העבודה, אבל יסודותיו היו הרבה יותר בטוחים מאשר בשכונה הקרובה לבית־החרושת.

בראשית שנות השלושים נדמה היה שחל מפנה בנדון. זרם העלייה של יהודי גרמניה, שהתחילו להגיע ארצה באותן השנים, הביא לידי התעוררות הבנייה בארץ ונתן דחיפה עצומה להתפתחותו של ביהח“ר ״נשר”. נוספו תנורים, הוכנסו שכלולים וגדל מספר העובדים. תוך זמן לא רב גדל מספר מבקשי מקומות מגורים, דווקא בקרבות ביהח“ר ושאלת השיכון שהחריפה, הניעה את ועד פועלי ״נשר” להציג מחדש לפני הנהלת ביהח“ר ״נשר” את בעיית שיכונם של עובדיו ולדרוש את השתתפותה בפתרונה תוך נסיון לשכנע אותה שהקמת השיכון בקרבת ביהח"ר תואם גם את אינטרס המפעל.

את הפניה בשם ועד פועלי ״נשר" הביאו לפני הנהלת המפעל שמואל טובי וכותב השורות האלה. מדובר היה שהנהלת ״נשר" תקצה למטרת שיכון עובדיה חלקה מאדמותיה שמעבר לפסי הרכבת צפונית־מערבית לבנייני ביהח“ר, בצד הפונה לים. התחיל מו”מ ואחרי בירור הפרטים הסתמנה הבנה בין הצדדים ולא נותר אלא עיבוד פרטי אופן הביצוע.

לרוע המזל –תוך ניהול השלב המסיים של המו“מ בינינו לבין הנהלת ״נשר” על הקמת השכונה בקרבת בית־החרושת, צצה במפתיע ההצעה החדשה שהועלתה בהשראת מועצת פועלי חיפה, על הנחת יסודות לשיכון פועלים רחב ידיים במפרץ חיפה –הלא הוא איזור קרית־חיים של היום.

התכנית היתה קוסמת מכל הבחינות –בית מרווח לכל משתכן על חלקת אדמה בגודל של קרוב לחצי דונם לפיתוח גן פרחים, עצי פרי ולול עופות, מעין משק־עזר קטן שישמש מקור פרנסה נוסף למשפחה – הכל בתנאים כספיים סבירים בליווי כל השירותים הדרושים ובפיקוח מוסדות מיישבים, שיכללו גם את נציגי המתיישבים.

ההכרזה על תכנית השיכון לפועלי חיפה, שהיכתה גלים בקרב ציבור הפועלים, הכניסה מבוכה בקרב המועמדים לשיכון בקרבת ביח“ר ״נשר”. רבים מהנרשמים לא יכלו לא להעדיף את השיכון החדש על יתרונותיו השונים, המוקם בקרבת הים, באוויר צח, ונקי משמץ של אבק, על פני השיכון ב״נשר", הנעדר כל היתרונות הללו.

ההבדל היה כה גלוי לעין, עד שלא היה טעם לנסות לדבר על לב המועמדים שיעמדו נגד הפיתויים ויבחרו להשתכן בנשר, במקום שיעוצב על ידינו ולפי טעמנו. לא היתה איפוא ברירה אלא לגנוז לעתיד לבוא את תכנית השיכון של עובדי ״נשר" בקרבת מקום עבודתם.

*

בינתיים המשיכה שכונתנו הארעית לגדול לאט לאט ולהתפתח. המשתכנים הסתגלו לתנאי המקום הקשים ונוספו עליהם מתיישבים חדשים, גם שלא מבין פועלי ״נשר". הסתבר שלמרות ההגבלות לא פסקה השכונה מלהרחיב את גבולותיה. חלק מאלה שבאו לתוכה מקרוב, התיישבו, מחוסר ברירה, מעבר לכביש, ליד פסל הרכבת, וחלק בנה את צריפי מגוריו על מדרון ההר בצמידות לשכונה, אך הקומץ לא השביע את הארי – בעיית השיכון בעינה עמדה וחיכתה לפתרונה.

בשנות הארבעים, עם החמרת הבעיה, נטלה על עצמה נציגות פועלי “נשר” את היוזמה למצוא לה פתרון. אנחנו, אנשי השכונה, היינו, כמובן מעוניינים בפעילותה בנדון ועודדנו אותה בכך. גם הנהלת ביהח“ר “נשר” נתנה את ידה ליוזמה זו, ואחרי בירורים ממושכים עם גורמים ממשלתיים שונים הצליח ועד פועלי “נשר” להתגבר על שורה של מכשולים חוקתיים סבוכים, וביוזמתו נרכש ע”י קק“ל שטח אדמה שנועד לשיכונם של פועלי נשר”. השטח שנרכש כלל חלק מרכסי ההרים שמעל לשכונה וגם את מדרון ההר הצמוד לה, ושבחלקו היה כבר מיושב.

בכך באה סוף־סוף על סיפוקה שאיפתנו להקנות לשכונתנו יסוד יציב ולהעמיק את השתרשותנו בתוכה. מלבד, כמובן, עצם הסיפוק ממציאת פתרון לבעיית שיכונם של רבים מעובדי “נשר” ומתושבי שכונתנו, שהיו זקוקים לכך.

השטח שנרכש היה כולו פראי, זרוע סלעים ומבוקע ע"י ואדיות, שבנקיקיהם שרצו חיות־השדה. בימי המאורעות היה השטח כולו נתון לשליטתם של כנופיות פורעים, שהמטירו את יריותיהם על שכונתנו.

עם רכישת השטח התחילה ועדת השיכון, שהיתה מורכבת מנציגיהם של ועד פועלי נשר ושל מועצת שכונתנו, בטיפול בכל מכלול העניינים הקשורים בבניית המקום.

אם משום ריבוי הבעיות וחומרתן ואם בגלל הגיוון הרב בדעות חברי ועדת השיכון, התנהלה עבודתה תוך ויכוחים וחיכוכים בלתי פוסקים, אך רגש האחריות של חבריה גבר על הכל ונתגבשה תכנית פעולה שהניבה פירות.

המקום החדש נקרא בשם “גבעת נשר” וראשית פעולתה של ועדת השיכון היתה פרסום כרוז למעוניינים –פועלי “נשר” ועובדי ציבור – על השיכון החדש ועל תנאי ההרשמה וצורת התשלום. תוך מספר ימים נרשמו קרוב למאה מועמדים.

עתה הגיע תור הביצוע, ואחרי ויכוחים והתלבטויות מרובות סוכם למסור את הכנת תכנית השיכון למרכז השיכון שליד מועצת פועלי חיפה, ואת עבודות הבנייה, אחזקת השרותים וסלילת הכבישים, לחברת סולל־בונה, והללו ביצעו את מלאכתם תוך שיתוף פעולה עם ועדת השיכון ובאישורה.

*

בשלב זה מן הראוי לציין את חלקה של הנהלת ביהח“ר “נשר” ובמיוחד של מנהלה באותה תקופה, הד”ר לנדאו, בהגשמת רעיון השיכון בגבעת־נשר,

זה היה בשנת 1946 אחרי המפנה שחל בבעלות על ביהח“ר “נשר”, כשהמפעל עבר מרשותו של מיכאל פולאק לחברת סו”ב ושות' ובראשותו הועמד ד“ר לנדאו. ד”ר לנדאו גילה מייד עם כניסתו לתפקיד, אוזן קשבת לבעיות השיכון בגבעת נשר והקדיש לכך הרבה מזמנו.

נכונותו לעזור לקידום השיכון התבטאה בכל התחומים וביד נדיבה. הוא נענה לבקשת ועדת השיכון להתקין צינור מים מבריכת נשר והסכים לעזור למשתכנים בהלוואות כספיות, ובכלל ראה בשיכון גבעת נשר מעשה הנוגע גם להנהלת ביהח"ר “נשר” והתנהג בהתאם לכך.

ד"ר לנדאו נפטר בעיצומה של הקמת השכונה החדשה וכאות הכרה לפעולתו החליטה ועדת השיכון לגמול לו חסד־של־אמת בהקמת אולם ציבורי גדול בתוכה על שמו.

עתה, כעבור למעלה משלושים שנה לקיום שכונת גבעת נשר, מרהיב המקום את העין ביופיו. הבתים הנאים שעצים זקופים מצילים עליהם וכבישים ומדרכות מתמשכים לאורכם, משרים על המבקר במקום רוח נעימה, והנוף הנשקף למרחקים הוא תאווה לעיניים. יש בה מגרשי ספורט, גני ילדים, בית־ספר מרווח, בית־כנסת לתפארת, אולם ציבורי רחב ידיים ע“ש ד”ר לנדאו, ובמרכזה מתנוסס המגדל הגבוה לזכר בניה הצעירים של שכונתנו, שהשתתפו במערכות ישראל ונתנו את חייהם על הגנתה ועל כבודה של ארצנו. תמונותיהם ושמותיהם החרוטים על הקירות מסביב, מעוררים תוגה עמוקה בתחום וגאווה שאין למעלה ממנה.

המבקר היום בגבעת נשר, קשה לו להעלות בדמיונו את מראה המקום לפני שהיתה בו יד המשתכן היהודי, הנאמנות, האחריות, החריצות, הטעם הטוב ורגש אזרחות למופת חוגגים כאן את נצחונם המלא. אכן, ראויים היוזמים והפותחים במלאכה, והממשיכים אחריהם במחשבה ובמעשה, לכל היקר והתפארת.

ישר כוחם!

בית הספר בנשר - הדסה מילר    🔗

הדסה מילר, שעבדה במשך שנים כמורה בביה“ס בנשר ואח”כ ניהלה את ביה"ס היסודי בגבעת־נשר, נענתה לבקשתי וכתבה את הסקירה המקיפה דלקמן על בית הספר בשכונתנו.

הגעתי לנשר בשנת 1933, ואני אז מורה צעירה, אחרי שנת הוראה אחת בתל־אביב.

בבואי, בישרו לי הכל, כי בת מזל אני, וזאת משום שביה"ס עומר לחנך בניין חדש.

המורים שקדמו לי, סיפרו רבות על תלאותיהם בביה"ס הקודם, ששכן בצריפים על ההר סמוך למחצבה.

התנאים היו קשים, אפילו לפי המושגים של הימים ההם. הסידורים הסניטריים היו בשפל המדרגה. השטח היה פרוץ ובהפסקות התפזרו הילדים לכל עבר בתורם אחרי פרחים ובעלי חיים. המחיצות בין הכיתות היו דקות והילדים שמעו את הנעשה בכיתות הסמוכות. מובנת על כן השמחה לקראת הבניין החדש, הבנוי כולו בטון ובחזיתו קבוע שעון חשמלי הנראה למרחוק ומורה את השעה לילדים ולתושבי השכונה כאחד.

עד מהרה התברר לנו, שגם לבניין החדש מגרעות רבות. מגרעתו העיקרית היתה קרבתו לבית־החרושת. לשוא עמלו פועלות הנקיון. הן, שפשפו ומרקו את ביה"ס עד שעות הערב המאוחרות, ובבוקר היה הכל מכוסה שכבה דקה של אבק מלט ועל הרצפה נראו עקבות צעדינו. צבעם של העצים בחצר היה אפור ורק בימי החורף, ברדת הגשמים, בצבץ ויצא הצבע הירוק.

לא פחות קשה היתה מגרעתו השניה של ביה“ס –צורת הבנין עצמו. החדרים היו גדולים ותקרותיהם גבוהות. כל מלה נענתה בהד ולילדים היה קשה לשמוע את דברי המורים. לאורך הכיתות היה פרוזדור ארוך ובימי גשם התרכזו בו בהפסקות כל תלמידי ביה”ס והמהומה היתה רבה.

בכל זאת היינו גאים בבניין שלנו, ויש לציין שהוא עומד על תלו עד היום ומשמש, בתוספת בניינים אחרים, כמשכן לבי"ס תיכון מקיף.

ענייני החינוך במקום היו בעת ההיא בידי ועדות התרבות, שנבחרה על ידי אנשי המקום. מהם, ובעיקר מהחבר זאב לויט, שעמד בראש ועדת התרבות, שמעתי על ימיו הראשונים של ביה"ס.

הסופר אליעזר שמאלי, בימים ההם מורה צעיר, היה הראשון שהרביץ תורה לילדי נשר, שמאלי לימד לפי “נושאים” וביכר את הלימוד בחיק הטבע על הישיבה בין כתלי הכיתה. אנשי נשר, שהיו ברובם חניכי ה“חדר” וה“ישיבה”, לא גרסו שיטת לימוד זו, ובינם לבין שמאלי התגלו מריבות. הסכסוך עבר לדפי “דבר”. שמאלי כתב מאמר בשם “פועלי תחמס” בו גינה את אנשי נשר ואלה השיבו תשובה בסגנון דומה, והתושבים נחלקו לשני מחנות – תומכי שמאלי ומתנגדיו.

תומכי שמאלי בחרו בוועד הורים וקיבלו את ביה“ס לידיהם, אך כעבור שנתיים נאלצו להחזירו לוועדת התרבות ושמאלי עזב את המקום. ביה”ס בנשר היה תחת פיקוחו של ה“מרכז לחינוך” והשתייך לזרם העובדים.

כשאני הגעתי לנשר, מצאתי את ביה“ס בידי יעקב ניב ז”ל, שנקרא בימים ההם יעקב הלפרין. הוא הגיע לנשר מהמושב בלפוריה. המלה “מנהל” לא היתה אז מקובלת. ביה"ס התנהל על־ידי המועצה הפדגוגית, שהיתה מורכבת מחבר המורים ומחברי ועדת התרבות והחינוך, ומורה אחד ריכז את העניינים וכונה בשם “מרכז”.

יעקב ניב היה מרכז ביה"ס היה דמות מרכזית בשכונה. הכל היו משכימים לפתחו ושואלים בעצתו בעניינים שונים.

בימיו הראשונים של ביה“ס לא היו הכיתות מאוכלסות ומורים לימדו כיתות מצורפות. הנהלת “נשר” שבנתה את הבניין החדש חשבה ומצאה שיהיה צורך לפתוח כיתה א' רק פעם בשנתיים ובהתאם לכך תיכננה את הבניין. אך המציאות טפחה על פניה. אוכלוסיית המקום גדלה, נוספו פועלים בביהח”ר, וכן באו לגור בשכונה בעלי מלאכה, חנוונים ובעלי מסעדות, ששרתו את פועלי ביהח"ר “נשר”. ילדי משק יגור וחלק מילדי כפר חסידים למדו אף הם בנשר, כך שהבניין היה צר מהכיל את כולם והיה צורך לסגור מרפסות ולהוסיף חדרים.

חבר המורים היה מורכב ברובו מגברים, אנשי חינוך, מהם אוחזים בעט סופרים ובמשך הרבה שנים שמרו על כך, שבביה"ס לא תהיינה יותר משתי מורות לכיתות א' ב'. כל ילד שנולד בנשר, מיד חישבו הוריו, מי תהיה מורתו –יונה או הדסה, והחשבון נמצא תמיד נכון.

ככל בתי הספר ב“זרם העובדים” דגל ביה“ס שלנו בעבודה כערך עליון, אך בגלל חוסר תקציב, לא היתה אפשרות להזמין מורים חלקיים, ומקצועות העבודה חולקו בין המורים, וטענות המורים שהם אינם בקיאים במקצועות אלה, לא הועילו. יעקוב ניב ז”ל טען שהמורה יכול ללמוד יחד עם התלמידים, והוא עצמו הראה דוגמא לכך במלמדו את כיתתו ערבית, שפה שהוא עצמו לא ידע אותה.

על המורות הוטלה המשימה ללמד מלאכת־יד. היה ברור שבהיותן נשים עליהן לדעת מלאכה זו.

למרות כל החסרונות, יש לציין שהרבה מטרות החינוך, שהן עכשיו בבחינת חידוש, היו אז דבר מובן מאליו.

אצלנו היה נהוג יום לימודים ארוך ומכיוון שעל מסעדה בביה"ס טרם חלמנו בימים ההם, היו הילדים לומדים בשני המשכים – בקיץ משמונה עד אחת ומשלוש עד חמש, ובחורף משמונה עד שתים־עשרה ומשתים עד ארבע.

בהפסקת הצהריים היו הילדים הולכים הביתה לאכל ולנוח, ובימי החורף גמרנו לא פעם את הלימודים לאור החשמל. מובן מאליו שאנו לימדנו בשני ההמשכים, כי משרת מורה במרכז לחינוך היתה 34 שעות בשבוע. בהגיענו הביתה אחרי יום לימודים ארוך, היינו צריכים לבדוק מחברות ולהכין שיעורים ליום המחרת.

חברי ועדת החינוך היו משתתפים באופן קבוע במועצות הפדגוגית. הם היו גם אלה ששילמו לנו את המשכורת.

הכסף לתשלום המשכורת בא משלושה מקורות: הנהלת ביהח"ר “נשר”, הוועד הלאומי ושכר לימוד של התלמידים, ובהתאם לכך היתה משכורתנו משולמת לנו בשלושה תשלומים.

בהיות התלמידים שלנו ילדי פועלים, הבאנו בחשבון שלא כולם יוכלו להמשיך ללמוד בבי“ס תיכון או מקצועי. השתדלנו על כן להקנות מקסימום ידיעות בביה”ס היסודי. בביה"ס בנשר לימדו כבר בימים ההם בכיתה ח' אלגברה וערבית, מקצועות שטרם היו נהוגים במקומות אחרים בגיל זה.

יחד עם זה טיפחנו גם חיים חברתיים. ביה“ס היה עורך חגיגות ברוב פאר, בעיקר זכור לטובה טכס הביכורים, שהיה מתנהל בחצר ביה”ס או על המגרש שממולו תחת פיקוחו של המורה להתעמלות יעקוב אילנברג. הילדים היו באים לטכס לבושים לבן ועמוסים ירקות מהגינות שעל־יד צריפי הוריהם. אחרי הטכס היתה נערכת מכירה פומבית וההכנסה היתה קודש לקרן־הקימת.

כאן יש לציין, שהקרן־הקיימת היתה בביה"ס במרכז העניינים. כל ילד ידע שעלינו לגאול את אדמתנו, ובכל יום שישי היתה מהדהדת השירה: “דונם פה ודונם שם” כשהילדים משלשלים את פרוטותיהם לתוך הקופסה הכחולה.

בימים ששרר שקט, היה ביה"ס עורך טיולים ארוכים, כשאת רוב הדרך עוברים ברגל. בימים יפים היינו מטיילים בסביבה הקרובה, עולים על ההר, הולכים בואדי, עד המעון, ולעיתים פונים לצד הקישון. שם היתה הקרקע בוצית והילדים היו חוזרים עם צרורות נרקיסים ועם נעליים מלאות בוץ. ופעם קרה שמורה חדשה, אשר לא הכירה את הסביבה, חזרה עם נעל אחת, כי הנעל השניה נשארה תקועה בבוץ ואי אפשר היה להוציאה.

אחרי יעקוב ניב ריכז את ביה“ס משה ונחוצקר ז”ל. הוא הנהיג משטר ברזל והשתלט על חיי התלמידים בביה"ס ומחוצה לו. ידועים סיוריו בקולנוע, כדי לבדוק אם יש שם תלמידים, ולא פעם קרה שאם הסתירה את ילדה מתחת לבגד מפחדו של משה…

מקובל היה על משה עונש בשם “מאסר בית”, כלומר הילד נצטווה לא לצאת מפתח ביתו אחרי הלימודים ואוי להם להורים, שלא ביצעו את ההוראה כהלכתה. על הכנת השיעורים היה משה מקפיד הקפדה רבה, והילדים למדו לדעת שאי אפשר לרמותו. גם כשהוא לא שאל אותם למחרת, הם ידעו שיגיע יום, לפעמים כעבור חודשים רבים, שהוא ישאל את השיר שנתן ללמוד בע"פ.

ביה"ס היה הבניין הציבורי היחידי בשכונה הבנוי בטון, ועל כן הוא שימש לתפקידים רבים: הוא היה בעין “מרכז קהילתי”.

בימי מאורעות, כשחיילי ה“לגיון הערבי”, ששכן בתוך השכונה, היו מכוונים את רוביהם לעבר הצריפים, היו מעבירים את התושבים שצריפיהם גבלו עם מחנה ה“לגיון” לתוך ביה“ס והם היו יושבים שם עד יעבור זעם, כשהמורים ומתנדבים אחרים מגישים להם שתיה וכריכים. בכל ימות השנה היו נערכים בביה”ס שיעורים של ה“הגנה”.

בסיסי הארונות שימשו סליקים לנשק. השיעורים היו נערכים במטווה של הרצאות. על ידי אחד הבתים הסמוכים לביה“ס היה עומד שומר ובהתקרב משמר של אנגלים, היה לוחץ על כפתור שהפעיל בביה”ס את הפעמון. מייד היו מחביאים את הנשק, ואחד המשתתפים שנקבע מראש היה ממשיך “להרצות”.

גם הרצאות ממש נערכו בין כתלי ביה“ס באין מקום מתאים אחר. כן נערכו בביה”ס נשפים לטובת “הפועל” ולטובת מוסדות אחרים.

בפרוץ מלחמת העולם, הגיעו ימים רעים לביה“ס. השכונה הופצצה מדי לילה על ידי הצרפתים של וישי ששכנו בטוריה. היינו יושבים כל הלילה במקלטים ובבוקר הולכים לביה”ס עייפים וסחוטים.

לא עבר זמן רב והצבא האנגלי תפש את בניין בית־הספר ושיכן בו את חייליו, ואנו נאלצנו להתפזר על פני השכונה בחדרים קטנים של בתים פרטיים ובצריף הנוער העובד. במקום יום לימודים ארוך לימדו עכשיו במשמרות, הכיתות הגבוהות בבוקר והכיתות הנמוכות בשעות אחר הצהרים.

הילדים הקטנים היו באים לביה"ס עייפים אחרי משחקם כל שעות הבוקר בחוץ. אנו, המורים, השתדלנו בכל כוחנו שהחיים יימשכו כרגיל ושהילדים יקבלו את המגיע להם הן בלימודים והן בחגיגות.

זכורה לי במיוחד חגיגת מחזור אחד. באמצע החגיגה הגיעה לאוזני המורים ה“בשורה”, שהגרמנים עומדים בשערי מצרים.

לא קשה לשער כיצד השפיעה ידיעה זו על מצב רוחנו. אך כבשנו את צערנו והמשכנו בחגיגה כאילו לא קרה דבר.

בהתרחק הסכנה מהארץ, לאחר צאת איטליה מהמלחמה, חזרנו לבית־ספרנו והמשכנו לפתחו כשאנו רוכשים מכשירי לימוד וספרים ומתגברים על כל הקשיים.

אחרי מלחמת השחרור הפך היישוב הערבי הסמוך ליישוב עברי, זרם גדול של עולים הגיע לסביבה ומספר הילדים בביה"ס גדל. היה צורך בפתיחת כיתות מקבילות והבניין היה צר מהכיל את כל הכיתות.

כשמשה ונחוצקר עזב את המקום, ניהל במקומו את ביה“ס אריאל שרון ז”ל, ששימש לפני כן כמורה בביה“ס, ועם מותו הפתאומי, שעורר אבל כללי בקרב תושבי השכונה, בא במקומו דב ירקוני ז”ל.

בינתיים גדל מספר המורות ונתברר כי גם הן מסוגלות ללמד בכיתות הגבוהות. במשך הזמן הגיעו לבית ספרנו מורות שהיו לפני כן תלמידיו, והן הוכיחו את עצמן בכל המובנים.

כשנבנתה גבעת־נשר היו הילדים מגיעים יום יום לביה“ס באוטובוס ואוכלוסיית ביה”ס גדלה בלי הרף, וכעבור זמן התברר שאין מנוס מחלוקת ביה“ס לשנים. בגבעת־נשר נבנה בי”ס חדש וכותבת השורות האלה עברה אליו לנהלו.

כשאני סוקרת במבט לאחור את התלמידים שגמרו את ביה"ס אינני יכולה שלא לחוש גאוה על שלקחתי חלק בחינוכם. כולם אנשים ישרים הממלאים תפקידים שונים במשק הארץ. מהם פועלים, מהנדסים, רופאים, מרצים באוניברסיטאות, סופרים ואנשי מפתח בכל השטחים. רבים מתלמידינו נפלו במלחמות ישראל. בעיקר היה גדול מספרם במלחמת השחרור. וכל פעם שאני נזכרת בהם ליבי נכמר בקרבי. להנצחתם הוקמה על הגבעה מצבת זכרון ושם תלויות תמונותיהם עד היום.

בכל שנה, ביום הזכרון, פוקדים אנשי המקום ויוצאי נשר את פנים המצבה ומסתכלים על התמונות שמהן נשקפות פנים של הבחורים הצעירים והנחמדים.

רבים מהם אני זוכרת בתור תלמידים בהיותם ילדים קטנים ומלאים חיים. לחלק מהם כבר אין הורים בחיים, ואנו קומץ האנשים שנשארנו בחיים מהימים ההם, זוכרים אותם בחיבה עמוקה.

הדסה מילר

*

ברצוני להוסיף למאמרה הממצה של יהודית מילר מספר משפטים על פעילותו של ועד ההורים שליד ביה"ס.

הורי התלמידים, ביוזמת מועצת השכונה ובפיקוחה, בחרו מייד עם פתיחת ביה"ס בוועד הורים. ועד הורים זה שנבחר מדי שנה בשנה מבין הטובים שבאנשי השכונה, שיתף פעולה עם הנהלת בית־הספר ועם מוריו בכל הסוגיות והבעיות שהעסיקו אותם, כולל תכנית הלימודים, עריכת מסיבות וחגיגות וכו'.

כמובן, שבמהלך הפעולות פרצו לא פעם אחת חילוקי דעות, ביניהם, אך הואיל והמטרה היתה משותפת וקדושה לשני הצדדים, היה ביניהם שיתוף פעולה למופת.

עם גידול מספר התלמידים והבניין נעשה צר מלהכילם, תרם ועד ההורים רבות להקמת הבניין החדש. הוא הניע את מועצת השכונה וועד פועלי “נשר” להרתם לעניין זה.

הייתי אז חבר בוועד הפועלים ובהשפעת ועד ההורים פנינו להנהלת ביהח“ר “נשר” והפעלנו את כל השפעתנו עד שזו נענתה לנו וניגשה לבנות בניין מפואר בשביל ביה”ס החדש. אח"כ הוסיפה עליו עוד קומה, הקימה גדר סביבו ובהמשך הזמן בנתה חדר מלאכה ובמשך שנים השתתפה בבדק בית הספר, כגון סיוד, ריהוט וכו' וכו'.

 

אישים ודמויות    🔗

שכונתנו, שתושביה היו ברובם יוצאי התנועות החלוציות הצטיינה בריבוי האישים והדמויות הססגוניות. עצם העליה ארצה ועזיבת בית הורים בגיל צעיר, הצריכו סגולות נפשיות בלתי רגילות ומטען רוחני למעלה מן הממוצע. לצערי, לא רשמתי לי מעולם רשימות וידיעותי עליהם מעטות מכדי שאוכל לכתוב עליהם, לפיכך בחרתי באחדים הקרובים לי ביותר, או באלה שנתנו את רישומם בשכונה.

רעייתי צפורה    🔗

עלתה ארצה בשנת 1923, כחברה בקבוצה החלוצית “גלילית”, שנתארגנה ביליסבטגרד ועברה מסע נדודים, שארך שנה וחצי, דרך רוסיה, פולין, רומניה, עד שהגיעה ארצה. בדרך נדודיה של הקבוצה עמדו חבריה בתלאות מרובות, גנבו גבולות והסתתרו מפני המשטרה, וכדי לקיים את עצמם עבדו בכל עבודה שנזדמנה להם – חטבו עצים, סחבו משאות וכו'.

בבואה ארצה נשלחה צפורה ע“י מחלקת העליה בחיפה ל, קבוצת עבודה” בנהלל, שחבריה עבדו בייבוש הביצות שבסביבה. היא קיבלה אז 40 ג"מ להוצאות הדרך ותפקידה היה לשמש כמבשלת הקבוצה. התנאים במקום היו איומים. סדרי הבישול היו פרימיטיביים ביותר, העבודה מפרכת, ונוסף לכל זה, היה מחסור מתמיד בפרודוקטים. ובכל זאת נשארה חודשים אחדים לעבוד בקבוצה, כי ליבה לא נתן לה לעזוב את הבחורים המסכנים, ללא אוכל מבושל.

תחנתה השניה היתה יגור־נשר, בראשית בניינו של ביהח"ר “נשר”. כאן היתה בין המייסדות את מכבסת “נשר”, שעליה היא מספרת במקום אחר בספר זה.

בשנת 1925 נפגשנו וכעבור למעלה משנה, באלול תרפ"ו, נכנסנו לברית נישואין בבית ידידינו, משפחת חיינסון בנוה־שאנן בחיפה, ומאז עשינו את דרכינו המשותפת במשך יובל שנים תוך אהבה ויחס של כבוד.

במשך שנות נישואנו עברנו תקופות שונות, מהן קשות ביותר, אך היא, מעולם לא חלשה דעתה. לא זו בלבד שלא התאוננה, אלא שימשה לי ולאחרים מקור של עידוד מתמיד ומופת בהסתפקותה במועט, בניהול אורח חיים צנוע, בנדיבות רוחה, בטוהר מניעיה ובאמונתה הציונית העמוקה.

צפורה נולדה באחת המושבות החקלאיות היהודיות שבדרום רוסיה בשם סיידהק, שאחיה, המורה והסופר מרדכי לזר(פופקו) ז"ל, תיאר אותה בהרחבה בספרו “במערבולת התמורות”. כאן, בבית הוריה, ספגה את אמונתה הציונית וכאן עוצבה דמותה בעלת הסגולות הנעלות.

צפורה היתה בוגרת הגימנסיה העברית בקריבורוג, למדה באוניברסיטת סמרה (כיום קויבישב) ונוסף להשכלתה הכללית הרחבה, היתה מושרשת בתרבות ובספרות העברית.

מיום שהכרתי אותה ובמשך כל שנות חיינו המשותפים הקדישה חלק עיקרי מזמנה לפעילות ציבורית, בכל התחומים ובהרבה שליחויות – בוועדת התרבות, בוועדה סוציאלית, בקופת הלוואות לנזקקים, במפלגת הפועל־הצעיר" ואח“כ במפא”י, ועל הכל בארגון אמהות עובדות. מספר פעמים נבחרה כצירה לוועידת הפועלות, ובשנת 1950 נשלחה מטעם סניף מפא"י בנשר לוועידת המפלגה, כאחת מנציגותיו.

כל זאת עשתה בהתנדבות ובנפש חפצה, תוך שמירה על יחסי חברות עם הנציגים מכל הזרמים וגישה כנה ועניינית לבעיות שעמדו על הפרק.

גם אחרי שעברנו בשנת 1956 לגור בחיפה, המשיכה צפורה בעבודתה הציבורית ותוך זמן קצר השתלבה בפעילויות השונות בהתאם לנדרש. כבימי נעוריה גילתה התלהבות ומסירות לתפקידים שלקחה על עצמה. לא החסירה מאורע בעל חשיבות ציבורית, השתתפה באסיפות, בחוגים ובסמינריונים והיתה פעילה במגביות למטרות שונות.

בעשר השנים האחרונות לחייה הצטרפה לצוות המורות להנחלת הלשון (מטעם אא"ע) לעולים חדשים, בעיקר לעולי רוסיה. היא ראתה בעבודה זו עבודת קודש והתמסרה לה בכל חום נפשה. גם בתקופה האחרונה, כשתקפוה מיחושים שונים ובריאותה נחלשה והלכה, המשיכה בשארית כוחותיה לנסוע לשכונות עולים, כדי ללמדם עברית, לעודדם, לאמץ את רוחם בדרכם החדשה, להשיב לקושיותיהם ולשמש נציג נאמן של אותו הציבור הרוצה בכל הלב בעליית יהודים ועושה למען קליטתם.

ברצוני להוסיף, שעבודתה הציבורית הענפה והמסורה, מעולם לא הסיחה את דעתה מתפקידיה כעקרת בית וממסירותה הנפלאה כרעיה נאמנה, כאם אוהבת וכסבתא החרדה על נכדיה. לנו היא מאוד מאוד חסרה, וחסרונה אינו פוסק מלהעיק עלינו.

כך עברה את דרך חייה, בפעלתנות בלתי פוסקת ובצניעות וענווה, תוך נאמנות לעמה ומסירות לציבור, עד כדי שיכחה עצמית.

בת 77 היתה במותה ובלכתה מאתנו הותירה עצב שלעולם לא יפוג.

מיכאל פולאק    🔗

מיכאל פולק, מייסד ובעל בית־החרושת “נשר” לא נמנה עם תושבי שכונתנו, אבל חלקו הממשי בעצם הקמתה של שכונת נשר, והשפעתו העקיפה על הנעשה בה, היו כה בולטים, שאי אפשר לא להזכירו.

כפי שכבר ציינתי, בא מיכאל פולאק ארצה אחרי שהיה במשך שנים רבות שותפו של רוטשילד למפעל נפט בבאקו שברוסיה. כבעל הון מסוג זה, היו השקפותיו על יחסי העבודה תואמות את האסכולה הישנה, ומטבע הדברים שרצה לנהוג לפיהן גם בארץ.

לשבחו יש לומר, כי אף־על־פי שלא נטש גם בארץ את השקפותיו השמרניות, ועל רקע זה בא לידי התנגשות עם עובדי ביהח"ר “נשר” עד לידי עימות בשביתות וכדומה, הרי היה ביסודו איש נבון וישר, ולמד מהר את ההבדלים שבין העובד היהודי בארץ לבין הפועלים שעימם עבד ברוסיה.

דמותו היוצאת דופן ואורח חייו בעל הסגנון המיוחד במינו (הוא היה רווק ונהג בהוצאותיו האישיות כקבצן) גרמו לכך, שהדעות על אישיותו היו חלוקות, וההערכות עליו היו שונות מאוד. אחת הנקודות השנויות במחלוקת היתה אם מניעיו בבניית ביהח"ר למלט בארץ נובעים ממקור ציוני או שכל מטרתו אינה אלא הפקת רווחים כספיים ותו לא.

היו שראו בצנע שנהג בלבושו, בהוצאותיו האישיות ובמגוריו (הוא גר בחדר מרוהט בפשטות במלון “הרצליה” בעיר התחתית, מלון בעל דרגה נמוכה) ביטוי לקמצנותו והטילו ספק בשמועות על נדבנותו בעילום שם למטרות שונות.

כמי שהיה חבר ועד פועלי ביהח"ר “נשר” במשך שנים רבות, היתה לי ההזדמות לבוא במגע לעתים קרובות למדי עם מיכאל פולאק ולהכירו מקרוב. לכן ארשה לעצמי לקבוע, שרוב ההערכות עליו היו מבוססות על שמועות קלוטות מן האוויר,

לדידי, היה פולאק דמות מעניינת מאוד וראויה בהחלט לכבוד. מאז שהכרתיו עקבתי אחרי מעשיו, וכל כמה שהכרתיו יותר כן גדלה הערכתי אליו.

עצם העובדה שייסד בארץ מפעל גדול בתנאים חלוציים, השקיע בו הון רב והקדיש לו את מיטב שנותיו בעקשנות וללא רתיעה מפני קשיים עצומים ובאוירה דחוסה – העובדה הזאת עצמה מעידה עליו.

(ראוי אגב לציין שפולאק התעניין, בטרם שהחליט על הקמת ביח"ר למלט בארץ, להשקיע חלק מהונו בבית החרושת “שמן”.)

אני, למשל, אינני זוכר הרבה בעלי הון, אפילו מבין הציונים הדגולים, שעלו בימים ההם ארצה, השתקעו בה והשקיעו בה את כספם, ואח"כ פיתחו בה תעשיה בתנאים קשים ונוכח סיכויי הצלחה מפוקפקים ומעורפלים.

אינני מתעלם מכך, שפולאק היה בעל הון שחס על כספו ובבניית בית החרושת בארץ לא התכוון למעשה פילנטרופי או למיחווה ציונית רבת־רושם, אלא בראש ובראשונה לעשיית רווחים. ועל רקע זה התנהל בינינו מאבק, לעיתים חריף למדי, אך נעלה מכל ספק, וחברי לועדי הפועלים ב“נשר” יעידו על כך, שבכל הליכותיו היה פולאק איש ישר־דרך ואחראי, וביסוד גילה הבנה לתביעות העובדים ותמיד חיפש מוצא של פשרה.

על הבנתו לצרכי הפועלים תעיד העובדה, שפולאק היה הראשון בארץ (ואולי בכל המזרח התיכון) אשר מתוך דאגה לפועלי “נשר”, התקשר עם חברת הביטוח המפורסמת “פרודנשאל”, כדי לבטח אותם נגד מקרים של תאונות בעבודה. יתירה מזו, הואיל וחברת הביטוח סירבה להיכנס לעסקת ביטוח זו מחמת מיעוט המבוטחים בארץ, הסכים פולאק להעלות את גובה דמי הביטוח באחוז אחד, ובמקום שני אחוזים שילם שלושה אחוזים.

בשטח זה של דאגה לעובדיו ראוי גם לציין את חלקו בייסוד קופת התגמולין של פועלי “נשר”.

זה היה בשנת 1932. קופות פנסיה טרם היו בארץ, ועל זכויות סוציאליות לעובדים איש לא העיז לדבר, ובהעדרם של אלה, רע ומר היה לפועל שפקדה אותו צרה והיה זקוק לסעד ולעזרה.

מקרים כאלה היו לא מעטים, ואנחנו, חברי ועד הפועלים, בחיפושינו אחרי דרך לבוא לעזרת הנזקקים לה, החלטנו לייסד קופת תגמולין, שכספיה יהיו קודש למטרות אלה.

ראינו שבכוחות עצמנו לא נצליח להקים קופה בעלת אמצעים מספיקים לכסות את הצרכים, ופנינו להנהלת ביהח“ר “נשר” שתתרום את חלקה למטרה זו. אני זוכר שהגשנו להנהלת הנשר” תכנית מפורטת, וכשזו הובאה לישיבת ההנהלה, שאליה הוזמן גם מיכאל פולאק, היה הוא בין הראשונים להענות להצעת הוועד, והישיבה החליטה על השתתפות ההנהלה במימון הקופה בסכומים שיהיו מקבילים לסכומים שיפרישו העובדים. (זה היה אז 5 לא“י מול 5 לא”י לשנה. אגב, פולאק הציע 6 לא"י לשנה, אך אנחנו לא יכולנו להענות בסכום כזה).

הקופה הזאת שהתקיימה שנים רבות, עד לייסודה של קרן הפנסיה הכללית, שצברה סכומים ניכרים במשך קיומה ותרמה רבות להקלת מצוקתם של מוכי הגורל בקרב העובדים, היתה בהנהלתם המשותפת של נציגי ועד העובדים ושל הנהלת “נשר”. (שליחנו היה יוסף זיבנברג (זהר) ואת ההנהלה יצג ד“ר לוין ואח”כ ד"ר לוינשטיין) ובמשך כל שנות קיומה התנהלה השותפות ללא חיכוכים.

יחסו ל, הגנה" שהיה בתחילה אדיש ואף עוין, נתרכך בהשפעתו של חיים וייצמן, ולא זו בלבד שהוא השלים עם פעילות אנשי ה“הגנה” בנשר, אלא גם תרם כספים לקופת ה“הגנה” בחיפה.

לציון מיוחד ראויה העזרה שהגיש לנו מיכאל פולאק בתקופות־החירום שפקדו את שכונתנו. במקרים רבים נתגלה לא רק ביהודי מסור וכציוני מעשי (אעפ"י שייתכן כי בהשקפותיו, בייחוד בשנותיו הראשונות בארץ, לא היה כלל ציוני), אלא גם כאדם אמיץ מאוד, ובתקופת המאורעות היה משמש בכבודו ובעצמו כמקשר בינינו לבין מפקדת ה“הגנה” בחיפה, ובמקרה של צורך היה נוסע במכוניתו הלוך ושוב לחיפה בכביש המשובש והמסוכן.

בתקופת המלחמה, כשנשקפה סכנת הפלישה של צבאות רומל לארץ ומפקדי ה“הגנה” התכוננו ללחום מלחמת־יאוש על פסגות הכרמל, חזר פולאק בן ה־78 מארצות־הברית (שבה שהה מראשית המלחמה) דרך המזרח הרחוק, ארצה. לפועלי “נשר” שבאו לברכו לשובו הוא אומר: “באתי, משום שאני רוצה להיות עם היהודים בצרתם”.

למותר לומר, שהנהלת “נשר” בהשראתו של מיכאל פולאק, השתתפה בכל ההוצאות שהיו קשורות בביצורה של השכונה לשם הגנתה, ואני זוכר שבשנת 1929, בעת ששכונתנו היתה מנותקת לחלוטין מהעיר, דאג פולאק להביא לנו בכבודו ובעצמו שקי לחם מחיפה, תוך הסתכנות בנסיעה בדרך המשובשת.

אנחנו, הפועלים הוותיקים של ביהח“ר “נשר” שעבדו תחת הנהלות שונות, יכולים לזקוף לזכותו של מיכאל פולאק את העובדה הנוספת, שבתקופת כהונתו ופיקוח עוזרו הגרמני שטול, שררו בביהח”ר משטר וסדר שעלו בהרבה על אלה ששררו במשטרים שבאו אחריו. גם מוסר העבודה היה בזמנו גבוה יותר.

*

בערוב יומו, בהגיע פולאק לשנתו ה־75 ומעלה, כשחש כי כוחותיו הפיזיים והרוחניים תשים והולכים, החליט למכור את מפעל “נשר”.

על חיסול עסקיו השפיעו גם גורמים נוספים, ביניהם השביתה ב“נשר” בשנת 1945 והנוהגים הכושלים של יועציו. אך נאמן לעצמו, היתה עיקר דאגתו של פולאק, שהמפעל ימשיך להתקיים וישרת את אותם היעדים שהוא הציג לעצמו בזמן ויסודו, היינו להיות אחד המכשירים הכבירים לבניין הארץ.

כעד ראייה, אני יכול לומר בוודאות, שזו היתה המטרה שהציג אז לעצמו, בעת מכירת המפעל ולא חישובים כספיים. בהתאם לכך הוא חיפש את הכוחות הנאמנים שיוכל למסור לידיהם את המפעל היקר לו.

ביהח“ר “נשר” היה גם בתקופה ההיא מפעל נושא רווחים בעל סיכויים מזהירים ורבים היו בקרב בעלי ההון בארץ ובחו”ל שהביטו עליו בעין חומדת והיו מוכנים לרכוש אותו בכסף מלא, אך מיכאל פולאק, בחר אחרי שיקולים רבים ומעמיקים בחברה ההסתדרותית סולל־בונה, שהיתה אז בהנהלתו של דוד הכהן, ולה מכר את מפעל חייו.

למיכאל פולאק היתה כבר הזדמנות להכיר את ערכה ואת יכולתה של סולל־בונה. היה זה בשנת 1937, בתקופת המאורעות שהחריפו מיום ליום, הפועלים הערבים, שעבדו בחציבה בהר וסיפקו לביהח"ר “נשר” את החומר הגלמי לייצור המלט, הכריזו על שביתה והפסיקו את עבודתם.

השביתה לא היתה על רקע כלכלי ולא הציגה דרישות להעלאת שכר או להטבת התנאים הסוציאליים. זאת היתה שביתה פוליטית, שהוכרזה בהשפעתם והסתתם של שליחי המופתי.

הפסקת עבודת החציבה, עלולה היתה לגרום נזק רב למפעל – לשבש את תהליך שריפת המלט ולהשבית את העבודה ב“נשר”. לא פחות חמורה היתה המשמעות המדינית־כלכלית של השביתה לגבי היישוב היהודי בארץ.

במצב זה נכנסה לעובי הקורה סולל־בונה ותודות להתערבות מנהלה דוד הכהן, הפסיקו הערבים את שביתתם וחזרו לעבודה. פרי ההתערבות הזאת היה, שנחתם הסכם בין כל הצדדים, ובו הותנה כי שליש מהמחצבה – הפינה הצפונית הפונה לעבר חיפה תימסר לחציבה לעובדים יהודים בהנהלת סולל־בונה.

הסידור הזה שנתגלה כמוצלח ביותר וסיפק את כל הצדדים, הרשים מאוד את מיכאל פולאק. הוא השתכנע ביכולתם של אנשי סולל־בונה, והם רכשו את אמונו.

עתה, כשעמדה לפניו השאלה, למי למכור את המפעל, לא התקשה מיכאל פולאק לבחור את סולל בונה כקונה המתאים ביותר והנאמן ביותר עליו, שימלא את משאלותיו ואת השאיפות שתלה במפעלו.

החלטתו של מיכאל פולאק למכור את “נשר” לסולל־בונה הפתיעה את בעלי הממון וראשי התעשיה בארץ ועוררה את זעמם. הם ניסו להניאו מלמכור את המפעל לסו"ב, בטענה, שהוא בוגד במעמדו, כביכול, אך לא הצליחו להזיזו מעמדתו.

משלא הועילו הלחצים שהופעלו נגדו, ניסה ארגון בעלי התעשיה להציע לפולאק סכום מוגדל מזה, שהוצע לו ע“י סו”ב, אך גם זה לא הועיל להם.

לבסוף הפך עניין המכירה נושא לוויכוחים ציבוריים סוערים ונוקבים בין פולאק ובעלי התעשיה. הללו נעזרו באנשי־שם בעולם היהודי, ותחת לחצם נמסר העניין להחלטת צוות של אישי ציבור. הללו הוציאו פסק־דין של “גזורו” – חצי לסולל־בונה וחצי לבעלי־הון בשותפות עם האחים טייבר. כך נסתיים הוויכוח הממושך, ובשנת 1946 עבר “נשר” לבעליו החדשים.

אין בכוונת דברי לומר, שחיינו ב“נשר” בתקופת בעלותו של פולאק התנהלו על מי מנוחות ושררו בינינו יחסים אידיליים. כלל וכלל לא, וכבר רמזתי על כך שהיו בינינו מאבקים, לעתים חמורים וחריפים ביותר, שבהם כל צד עמד על שלו. אולם, למרות חילוקי הדעות והניגודים, השתדלו הצדדים להימנע מהחרפת הסכסוכים ותמיד בחרו בשביל הזהב. לא תמיד זה הצליח, אך תמיד היה רצון כן וישר, כך מצידנו, נציגי הפועלים, וכך מצד הנהלת “נשר” ומיכאל פולאק בראשה ליישר את ההדורים ולעבוד יחד לטובת המפעל המשותף.

*

אשר לוויכוח על קמצנותו או נדיבותו של מיכאל פולאק, ברצוני לומר שחרף הקושי לדעת בפרוטרוט את התנהגותו בשטח זה הואיל ותרומותיו ניתנו בסתר, ידוע לי שהוא תרם בשעתו סכום ניכר להשלמת בניין בית הכנסת הגדול בחיפה. אני יודע שנענה לדרישתו של חיים וייצמן והשתתף בתרומה כספית ניכרת להאחזותנו בחניתה. הוא ייסד את בית־הספר המקצועי “שבח” בתל־אביב לזכרו של אחיו ותרם עשרת אלפים לא“י להצלתם של ילדי אוסטריה, אחרי כניעתה לנאצים. חלקו רב ברכישת אדמת כברה ובעליית הקיבוץ מעגן מיכאל (הקיבוץ שנקרא על שמו) על אדמה זו. פולאק היה שותף פעיל בהחזקת המוסד לילדים בכפר יחזקאל ויש לי יסוד להניח שתרם כספים רבים להרבה מוסדות ציבור, אם כי תמיד הקפיד שהדבר ייעשה בעילום שם. ידוע, למשל, שפולאק הקים באנגליה את ה”הומניטריאן טרוסט", קרן בעלת הון של מיליון לירות שטרלינג ושפירותיה מיועדים לסייע למפעלי חינוך, מדע וסעד בכל העולם ובעיקר בישראל.

*

מיכאל פולאק מת ערירי במרץ 1954, בשנת ה־90 לחייו, ונקבר בבית העלמין בחיפה. לאחר מותו ניהלו בני משפחתו מאבק ממושך על עזבונו, אך איש אינו פוקד את קברו.

*

עתה, בהביטי לאחור, הריני רואה את מיכאל פולאק, הקפיטליסט המובהק, ה“ריאקציונר” כביכול בהשקפותיו, כאחד מאתנו, כדמות מופת מבחינות רבות, הראויה להערצה. הוא היה אחד מ“השלישיה הגדולה” – רוטנברג, נובומייסקי, פולאק – בעלת החזון והמעש שתרמה כה רבות לפיתוח הארץ ולבנייתה.

אצלנו, אנשי שכונת נשר, שהכירו את מיכאל פולאק מקרוב, הותירה קירבה זו רגש חם כלפיו ודמותו שמורה בזכרוננו בהערצה וחיבה.

בסיום דברי, ברצוני לציין שאת זכרו של מיכאל פולאק מנציח עצם קיומו של המפעל. אבל אנחנו אנשי השכונה ומניחי יסודה הזוכרים את יחסו החיובי אלינו, לא דאגנו, לעניות דעתי, להציב לו זכר בשכונתנו. את היחס הזה יש לתקן.

*

אחרי קבלת דפי ההגהה של ספרי, נזדמנתי עם ידידי ורעי אליעזר חסיד ומסרתי לו לקריאה את רשימתי הנ"ל על מיכאל פולאק.

א. חסיד, שהיה חברי ושותפי לוועד פועלי “נשר” ושנינו הרבינו להיפגש עם הנהלת ביהח"ר ועם מיכאל פולאק, הזכיר לי, בתום קריאת הרשימה, פגישה אחת עם מ. פולאק, המבליטה את אישיותו המיוחדת.

זאת היתה פגישה, שבה גם אני השתתפתי ושלצערי נשמטה מזכרוני. לרגל חשיבותה החלטתי לכלול אותה בספרי, ולבקשתי העלה אותה אליעזר חסיד בשורות הבאות:

"הערכתו של א. קמינקר את מיכאל פולאק (ויכול אני להעיד, כי היתה הדדית) לא תהיה שלמה בלי להזכיר פגישה אחת עם פולאק, שבה נתגלה הלה כבעל לב יהודי חם.

נעתרתי איפוא לבקשתו של ידידי ורעי א. קמינקר והעליתי בכתב את זכר אותה הפגישה, שקיימנו שנינו עם פולאק, כבאי כוח מועצת פועלי ‘נשר’.

היה זה בשנת 1935. מזה כשנתיים שלטו בגרמניה היטלר ומרעיו, אשר מייד עם עלייתם לשלטון התחילו ברדיפות נגד היהודים. בתגובה לרדיפות הללו התעורר ביישוב היהודי בארץ מסע חרם נגד כל תוצרת גרמנית.

הכרזת החרם העמידה אותנו, את פועלי ‘נשר’, לפני דילמה קשה.

מרבית המכונות הראשונות בבית־החרושת ‘נשר’ היו מתוצרת גרמניה, ודבר זה חייב גם את השימוש בחלקי חילוף מארץ זו.

את הדבר הזה יכולנו עוד איכשהו להבין. אך לא יכולנו בשום פנים להבין, שדווקא בעת מסע החרם ביישוב נגד תוצרת גרמנית, לא זו בלבד שגדל בבית החרושת היבוא של חלקי חילוף מגרמניה, אלא שלפתע מתרבות והולכות המכונות המובאות משם.

דבר זה עורר רוגז רב בקרב פועלי ‘נשר’ עד כדי דרישה לא לפרק ולא להרכיב את המכונות והחלקים המובאים, אשר למרבה הרוגז היו עטופים בעתונים גרמניים, שעל טוריהם התנוססו לא אחת קאריקאטורות אנטישמיות ונכתבו דברי בלע נגד היהודים.

אנחנו, חברי ועד פועלי ביהח“ר ‘נשר’, פנינו בענין זה לד”ר לווין, הממונה על המחלקה המסחרית במפעל (עם המנהל הגרמני, שטול, לא יכולנו מטעמים מובנים לדבר על כך). הבענו בפניו את התרעומת שלנו ואת רוגזו של הציבור, ודרשנו להפסיק מייד את היבוא הגרמני ל’נשר'.

ד"ר לווין אמר לנו שהבעיה היא סבוכה ועדינה. הוא טען שהעניין נמצא בטיפולו הישיר של מיכאל פולאק והבטיח לנו לקבוע בימים הקרובים פגישה איתו.

ד"ר לווין קיים את הבטחתו, וימים אחדים אחרי שיחתנו איתו, קיבלנו הזמנה מאת פולאק להיפגש איתו בשבת בשעה 9 בבוקר.

בדרך כלל היו פגישותינו עם הנהלת ‘נשר’, שבהן נדרשה גם השתתפותו של פולאק, מתקיימות במשרד הנהלת המפעל בשטח בית־החרושת. אך הפעם לרגל אופיה המיוחד של הישיבה שחייב את היעדרו של שטול, התקיימה הישיבה בחדרו של פולאק בבית מלון הרצליה' בעיר התחתית בחיפה.

בפתיחת דברינו מסרנו לפולאק על התסיסה הקיימת בקרב פועלי ‘נשר’ נגד הבאת המכונות וחלקי החילוף מגרמניה. הודענו לו על חששותינו, שהפועלים יסרבו לטפל במשלוחים האלה.

דיברנו גם על כך, שלא ייתכן כי מפעל יהודי בארץ־ישראל יעסיק מנהלים ועובדים גרמניים, בעוד שהגרמנים רודפים בארצם את היהודים ומציקים להם.

את דברינו על המנהלים והעובדים הגרמנים המועסקים ע"י ‘נשר’ ליווינו בהדגשה שאין לנו מבחינה אישית מאומה נגד העובדים הגרמניים ב’נשר'; אמרנו שהללו מגלים אמנם טאקט ואין להטיל בהם דופי, אך נוכח דרכם של הנאצים בגרמניה, היה רצוי לדאוג בעוד מועד להחליפם ביהודים.

בסיום דברינו הצגנו בפני פולאק את שתי הדרישות דלקמן:

א) הפסקת היבוא של מכונות וחלקי חילוף מגרמניה.

ב) פיטורי המנהלים הגרמניים והחלפתם ביהודים.

מ. פולאק הקשיב בעיון לדברינו, ובתומם הוציא ממגירת שולדונו צרור מכתבים והציג אותם בפנינו. היו אלה מכתבים אליו מהסוכנות היהודית, שבהם נתבקש להרבות בהזמנות מגרמניה. במכתבים אלה נאמר כי על־ידי כך ניתן באמצעות הטראנספר' להציל את כספם של יהודי גרמניה ולאפשר את הגירתם ממנה. במכתבים הובעה משאלה דחופה אליו, שישתדל להחיש עד כמה שאפשר את הזמנותיו ולהרבות בהן.

לדרישתנו לפטר את המנהלים הגרמניים ב’נשר' הגיב פולאק בהצגת שורה של מכתבים בינו לבין שפיגל (שכיהן כמנהל קונצרן של בתי־חרושת למלט בהונגריה והיה מעין מנהל ראשי של ‘נשר’. מדי פעם בפעם היה עושה שבועות אחדים בארץ ועל פיו יושק כל דבר שנגע לעניינים טכניים ופרסונליים) ומהם התברר כי מזמן ביקש משפיגל לחפש אחרי מנהל יהודי ל’נשר' וכי הלה אמנם חיפש, אך ללא הצלחה. אמנם נמצא באוסטריה מועמד מתאים מכל הבחינות, אך גילו היה בעוכרו. הוא היה יהודי בן שבעים, וספק אם בגיל כזה יוכל לשאת במעמסה.

אחרי הצגת המכתבים, ביקש מאתנו פולאק שאנחנו נפנה לוועד הפועל של ההסתדרות ונבקש את עזרתו במציאת מנהל מתאים ל’נשר'.

המכתבים גילו לפנינו את כל עומק הבעיה והבינונו שאין טעם לעמוד על דרישותינו.

שיחתנו עם פולאק גלשה מן הנושא והתגלגלה לחילופי דברים על תופעות שונות בארץ. פולאק סיפר לנו על יהודים בעלי הון הבאים להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו בדבר השקעות בארץ והקמת מפעלים בתוכה. הוא דיבר בהערצה על מנהיגי ההסתדרות כא. קפלן, ד. רמז, א. הרצפלד י. בן־צבי והירבה בשבחי ה’יוניון' (כך כינה את ההסתדרות) על חלקו בבניין הארץ ובייחוד בתעשיה.

השיחה ארכה למעלה משלוש שעות, שיחת רעים ממש, ללא שמץ של מחיצה בינו לבינינו. על העניין שמצא בשיחתנו תעיד בקשתו, כי כל פעם שיציק לנו עניין כלשהו נבוא לבקרו, בלי שנבקש רשות או אפילו נודיע מראש על כך להנהלת ‘נשר’.

עם כל חילוקי הדעות שהיו קיימות בינינו, רחשתי תמיד הערכה רבה לפולאק, אך בפגישה זו נתגלה לפני האיש באור מיוחד, ראיתי שהאיש הטוען תמיד שאיננו ציוני, הוא למעשה אחד הציונים הגדולים בתוכנו, החש את צרת היהודים וכואב את כאבם".

*

עם קריאת רשימתו של א. חסיד, נזכרתי במועקה שרבצה אז עלינו, קבוצת הסבלים והפורקים, בעת שהגיעו ל“נשר” המכונות מגרמניה הנאצית.

עשינו את עבודתנו תוך כפיה מצפונית בלתי נסבלת, וכפי שהזכיר זאת א. חסיד, הוסיפו על רוגזנו קטעי העתונות והקריקטורות, שהגיעו יחד עם משלוחי המכונות.

הדבר דרש פתרון נמרץ וקיווינו למצוא אותו בפגישתנו עם פולאק.

לא אחזור על הדברים שכבר נאמרו. אומר רק זאת שבפגישה הזאת נוכחנו לדעת שכל אותה המצוקה הנפשית שהציקה לנו חציקה גם לו ושגם הוא לא השלים עם המצב הקיים, וכי רק מתוך אינטרס לאומי עליון עשה מה שעשה.

ברצוני גם לציין את האווירה הטובה ששררה באותה פגישה. הוא קיבל אותנו במאור פנים וכבר בפתיחת דבריו העיר בהתרגשות: זוהי הפעם הראשונה שאנו נפגשים לא על עניינים כספיים, אלא על עניין ציבורי הנוגע לכולנו. ברוח זו, שאנו דנים בעניין ציבורי חשוב, היו ספוגים כל דבריו. חשנו (או יותר נכון, הוא נתן לנו בהתנהגותו ובדיבורו, לחוש) כי כולנו נמצאים בסירה אחת, וכי הוא הנהו אחד מאתנו, דבר שחשתי בו בכל מגעי עימו.

צפורה ואפרים לרמן    🔗

צפורה ואפרים לרמן התיישבו בשכונתנו בשנת 1929. הם הגיעו אלינו מעכו, שבה היה קיים עד פרוץ המאורעות באותה שנה יישוב יהודי קטן, והביאו עמם את שלושת ילדיהם בני 7, 5, ו־3.

צפורה היתה רופאת־שיניים, ובבואה אלינו המשיכה לעסוק במקצועה, שהיה מאוד מאוד דרוש לנו, ואילו אפרים, בעל השכלה ואיש־ציבור מנוסה, שטרם מצא לו תעסוקה מתאימה, התמסר לעניינים ציבוריים שונים, בשכונתנו.

עד מהרה התברר לנו, שבבואם של צפורה ואפרים להתיישב בשכונת נשר, נוסף לנו נכס ציבורי רב־ערך. אין לשכוח שנשר ביישוב מתגבש, היה נתון במשך זמן רב להתלבטויות שונות, ולתקופות של שפל רוחני. לכל כוח חיובי, שהיה מסוגל להשפיע על מהלך העניינים, היתה איפוא חשיבות רבה ביותר. אפרים וצפורה לרמן, שהיו בעלי סגולות נעלות ומבורכים בכוח השפעה כזה, כאילו נזדמנו אלינו כדי להטות את התפתחות ציבורנו בשכונה לאפיקה הנכון.

צפורה במיוחד היתה דמות נדירה, שמסירותה לציבור לא ידעה גבול. היתה בה מזיגה של רגישות עמוקה לצרכי הכלל ולמצוקת הפרט, עם מטען עצום של מרץ ויוזמה לבצע את מה שנראה לה כדרוש. היא היתה מעורבת בכל העשיה הציבורית בשכונתנו והשקיעה בה את כל ליבה ונשמתה.

ביטוי בולט לאישיותה היה היענותה לקריאת מוסדות היישוב והתגייסותה לכוחות הלוחמים בהיטלר. בשנת 1942, בהגיע אלינו הידיעות הנוראות על השואה המתחוללת באירופה, לא יכלה עוד להמשיך בחיים השקטים; עזבה את עבודתה, את בעלה ואת שלושת ילדיה והתגייסה לשורות האיי.טי.אס. היא הלכה אחרי קריאת ליבה ולא מנעו אותה מכך לא גילה הלא־צעיר, לא בריאותה הרופפת ולא אהבתה לילדיה ולבעלה, ושירתה בצבא הבריטי במשך כל שנות המלחמה עד תומה.

אפרים בעלה מילא אחריה בנועם הליכותיו ובכוח השכנוע שהיה מחונן בו, הוא מילא את תפקידו כמזכיר מועצת השכונה בנשר באמונה, ובמשך 15 – 16 שנות כהונתו רכש את לב כל שכבות הציבור בתוכה.

יהודה שומרוני    🔗

יהודה שומרוני נמנה עם אותם אנשים שדפי חייהם כתובים בצפיפות יתירה. ששים ושתיים שנות חייו היו גדושות פעילות עשירה ומגוונת, שמניעיה היו טהורים, וכל כולה היתה מכוונת להגשמת הרעיונות והאידיאלים הלאומיים והחברתיים של דורו.

מי שהכירו מקרוב ידע שמעולם לא נהה אחרי הישגים קלים. תמיד בחר בדרך הקשה. תמיד התמודד עם מה שנראה כבלתי אפשרי לביצוע. כל חייו היו מלאים מאבקים ואתגרים, והוא יכול להם בכוח מסירותו וכשרונותיו.

בנעוריו, בטרנסילווניה, נמנה עם מארגני הנוער הציוני ופעיליו, וכאשר עלה ארצה בשנת 1925, הצטרף למחנה העבודה והיה מעסקניה המסורים והנאמנים של מפלגת פועלי א"י.

תחילת דרכו בארץ היתה בחיפה. כאן סלל כבישים באחוזה ועבד בבניין. אח"כ, בשנת 1927, היה ממארגני קבוצת העבודה “טל” בחדרה, שחבריה היו צעירים יוצאי טרנסילבניה, וכשהקבוצה נתפרקה בלחץ הנסיבות וחוסר עבודה, המשיך שומרוני בתפקידו כמדריך ומורה דרך לנוער עולה מטרנסילבניה.

בשנת 1928 נכנס יהודה שומרוני לעבוד בבית־חרושת “נשר”. כאן עבד במשך שנים בעבודות קשות ביותר, החל בפריקת פחם (במסגרת של “כיבוש עבודה”) וכלה בבית־האריזה של המלט, במגרסת הגבס וכדומה.

למרות עבודתו הפיסית הקשה, העמיס שומרוני על עצמו תפקידים ציבוריים שונים בשכונתנו ומילא אותם בנאמנות.

תכונותיו, כמי שמוכן לעמוד באתגרים, נתגלו בו במיוחד בתקופות משבר, ובשנת 1946, עם תום מלחמת העולם השנייה, נחלץ שומרוני לעבודת ההצלה של פליטי השואה. הוא הצטרף אל פלוגות הסעד של “אונררא” באיטליה, שפעלו במחנות הפליטים, וכקצין סעד עשה גדולות בשיקומם של הפליטים היהודים ובהתארגנותם לעליה לארץ.

בשנת 1947, בשובו מאיטליה, התגייס שומרוני לצה"ל הלוחם את מלחמת השחרור ושירת במשך כשנתיים בחטיבת גולני.

וכשנוסד “שחל”, שמטרתה הייתה ארגון שליחים למילוי תפקידים חלוציים ביישובי הנגב, עבר יהודה שומרוני מטעמה לאילת.

כאן, בתנאי בראשית ובנסיבות קשות ביותר, מילא את תפקיד מזכיר ההסתדרות בכשרון ובמסירות למופת.

אחרי שנתיים של פעילות בלתי נלאית באילת, נענה שומרוני לדרישת סניף מפא"י בנשר לחזור הביתה, אך קשריו עם אילת לא נותקו, והוא אץ לכל קריאת אנשי אילת לעזור להם בימי משבר ולמצוא פתרון לבעיות הסבוכות של המקום. קשר זה ועבודתו הבלתי נלאית של שומרוני למען אילת בימיה הגורליים ביותר, הקנו לו מקום ראשון במעלה בתולדותיה.

עם הקמת המועצה המקומית בנשר, שכללה גם את תל־חנן ובן־דור, נבחר יהודה שומרוני כראש המועצה המאוחדת של שלושת היישובים. אחרי בחירתו הוא נרתם בלהט האופייני לו לפיתוח השכונות וארגון מוסדותיהן.

בתקופת חמש שנות כהונתו בתפקיד ראש המועצה, נתגלה יהודה שומרוני בכל סגולות היקר שבו – בשקדנותו, במסירותו לכלל, בתבונתו וסבלנותו הרבה ובעיקר באהבת הבריות שבו, ואין פלא שזכה להוקרת רבים.

מחמת בריאותו הלקויה פרש שומרוני מתפקידו כראש המועצה, אבל לא פסק מלעסוק בצרכי ציבור. כחבר מועצת המפלגה המחוזית, ריכז את בניין בית מפא“י בכיכר סו”ב בחיפה, ובשנותיו האחרונות עסק מטעם הסתדרות הפקידים בענייני ביטוח ופנסיה והקדיש לכך הרבה מזמנו ומרצו. גם כאן רכש את ליבם של כל אלה שבא איתם במגע.

ידידיו היו רבים בכל חלקי הארץ, אבל לנו בנשר שידענוהו מקרוב, היה יקר במיוחד, כי נוסף לכשרונותיו ולפעילותו הציבורית, היה האיש איש רעים, ידיד בעת שמחה וסומך בעת צרה, וכולנו זוכרם אותו בהוקרה ובחיבה.

משפחת רוסובסקי – ראשונה בין ראשונים    🔗

משפחת רוסובסקי – האם פרומה, האב דוד והבנים בוזיה וניושקה (נחום) – הגיעה לשכונת נשר מבת־גלים בשנת 1923, ואם יש למישהו זכות ראשונים בשכונה, הרי היא הינה המועמדת המתאימה ביותר לכך.

ראשוניותה התבטאה בכל השטחים. דוד ופרומה רוסובסקי חכרו את חלקת האדמה הראשונה מאת המוכתר של בלד־אל־שייך, סלים אל־חמדן. הם שקדחו את באר המים הראשונה בשכונה, שהיתה אחר כך מקור־מים יחידי בסביבה, הם שהקימו את צריף העץ הראשון בשכונת נשר והם גם שהיו הראשונים לפתיחת בית־אוכל בשכונה, ששימש במשך שנים רבות את פועלי בית־החרושת “נשר” ועוברי אורח.

הצריף שהקימו, היה מרווח מאוד, ולצידו היתה גזוזטרה רחבת ידיים (גזוזטרה זו היתה לשם־דבר ונקראה “הגזוזטרה של רוסובסקי”). הצריף כלל בתוכו אולם אוכל גדול וחדרי מגורים. את בית אוכל ניהלה למעשה האם, פרומה. היא זכורה לכולנו כאשה נבונה מאוד, חרוצה ובעלת יוזמה, שרכשה את אהדת כולנו, ובאותה תקופה כשהיינו כולנו רווקים חסרי בית־חם, מצאנו ביחסה הנלבב של פרומה רוסובסקי ובבית האוכל שלה, מקום שהשכיח מאיתנו את המועקה שהכבידה עלינו,

בשנותיו הראשונות היה בית־האוכל של משפחת רוסובסקי היחידי בשכונתנו, והיו בו אוכלים מרובים, אך תודות לארגון העבודה שהיה נהוג בו, הצליח לספק לכולם את מבוקשם. המבשלת והמנצחת על המלאכה היתה האם, פרומה. היא אשר חילקה את העבודה בין שאר בני המשפחה, בהתאם ליכולתם וכשרונותיהם.

את בעלה, ר' דוד, שהיה אז יהודי כבן חמישים בערך, נמוך קומה, כבד תנועה וחולה אסטמה, הושיבה ליד הדלת, כשעל השולחן הקטן שלפניו היה פתוח ספר החשבונות של האוכלים, והוא היה רושם בו את מנת האוכל של כל אחד. האוכל ניתן לרוב בהקפה וכל אחד, בעוברו ליד ר' דוד בדרך החוצה היה מודיע בקול: אדון רוסובסקי, פארשרייבט א בוליון 2 גרוש, מיט א סאלאט, מיט א פארציע ברוט", כלומר: רשום מרק אחד – 2 גרוש, סלט אחד ומנת לחם אחת.

את תפקיד המלצרים מילאו הנערים בוזיה וניושקה (הם היו אז בגיל 14 ו־17, בערך). הם היו מתרוצצים בין המטבח לבין שולחנות הסועדים, מקבלים הזמנות ומגישים לכל אחד את מנת מבוקשו. על אף הדוחק היו ארבעה אלה: האם, האב ושני הבנים משתלטים יפה על העניין. רק בשעות הבוערות צורפה חלוצה כעוזרת, ובמקרים יוצאים מהכלל הובהלו למקום 2 - 3 עוזרות מצוות העובדות במכבסה.

חשוב לציין שבית אוכל של משפחת רוסובסקי, היה מקום למפגש חברים, ובשנים הראשונות שימש אותנו כבית־עם, ובו היינו מקיימים את אסיפותינו וכינוסינו. בימי השביתה של שנת 1925 היינו מכנסים בו את אסיפותנו, ואני עד היום זוכר אחת מהן, סוערת במיוחד, בהשתתפותו של ברל רפטור מטעם מועצת פועלי חיפה.

שנתיים אחרי הקמת בית האוכל של משפחת רוסובסקי התחילו לקום לו מתחרים. הראשון בהם היה בית־האוכל המרווח והמפואר, שבית־החרושת נשר הקים בשביל פועליו. הוא הוקם בשנת 1925 בגבול שכונתנו על אדמת בית החרושת במרחק של 300 מטר בערך מהצריף של משפחת רוסובסקי. אך במשך כשנה מיום הקמתו נאסר עלינו לקיים בו את אסיפותינו והיה מיועד לאוכלים בלבד, כך שהמקום הציבורי היחידי בשכונתנו המשיך להיות בית האוכל של רוסובסקי.

תוך שנים מעטות נשתנה הנוף בשכונתנו. נפתחה חנות המכולת הראשונה של יצחק פרוסטרמן, ואחריה החנות של ברזילי הזקן. זה היה דומני בשנת 1927.

באותה שנה פתחו ספקטור (פועל “נשר”) ורעייתו בית אוכל משלהם שמסרו אותו כעבור זמן־מה לגרישה ואנה דוסטרובסקי. הם התקינו בבית האוכל שלהם גם חדר למשחקים, עם גזוזטרה למפגש רעים.

ליד בית האוכל שלהם היתה רחבה גדולה לחניית משאות, ועד מהרה הוא הפך למקום אהוד על הנהגים מובילי התוצרת החקלאית מהעמקים ובו סעדו את ארוחותיהם.

חרף המתחרים המשיכה משפחת רוסובסקי לקיים את בית האוכל שלה, אך הזמן עשה את שלו. פרומה ודוד הזדקנו, בוזיה הבן הבכור נשא אשה ועבר לגור בחיפה והבן הצעיר למד בבית ספר בחיפה. בשנת 1936 מכרו דוד ופרומה את בית האוכל והם עצמם עברו לגור בחיפה, בקרבת ילדיהם.

כיום מתנוסס במקום בניין גדול ואין עוד זכר לצריף של רוסובסקי. רק מעטים יודעים על בית האוכל של רוסובסקי ועל מקימיו – אנשים אפורים למראה, אך בעלי גודל רוח, שחלקם רב בתולדות בניין שכונתנו.

 

לחברי שלא זכו להגיע    🔗

שורות אלו, האחרונות בספר זכרונותי על שכונת נשר, מוקדשות לחברי וידידי, אנשי השכונה, שלא זכו להגיע; לאלה שמצבותיהם מלבינות בבית העלמין בגבעת נשר ובבתי העלמין בחיפה ובמקומות אחרים.

זכרונותי הם גם זכרונותיהם. ואולי משום כך הרביתי, בעת כתיבת זכרונותי, לבקר על קברותיהם, ובקוראי את שמותיהם החרוטים על המצבות, הם ניצבו לפני – כל שם וסיפורו, כל דמות וגורלה. יש ביניהם שאת כל סאת היסורים ספגו ולידי שמחות לא הגיעו, ויש שהחיים האירו להם פנים לרבע ולמחצה ואפילו מעל לזה.

אבל, אני את סיפור הכלל סיפרתי ולידי סיפוריהם של בודדים לא הגעתי. לא שלא היו סיפורים כאלה. היו גם היו. אלא שדור־של־יחד היינו. חלומותינו היו חלומות של צוותא ועשייתנו המשותפת היא שהיתה בראש מעייננו.

יחד חפרנו את היסודות של בית החרושת ויחד עשינו את צעדינו הראשונים בהקמת שכונתנו. יחד עמדנו ביסורי בראשית ומול פורענויות־הדמים ויחד חתרנו לקראת בניית חברתנו, תוך ויכוחים ערים, קשים לעיתים, אבל תמיד חותרים אל המשותף. כי ממקור אחד שאבנו ואל מטרה אחת שאפנו. הם שעיצבו את הליכתנו ואימצו את ליבנו.

עתה, בנסותי להעלות על הנייר על רקע ההווה, את זכר מעשינו בעבר, קשה לי להשתחרר מרגש הגאווה על חלקנו הרב ביש המפואר אשר מסביב – אכן, ידינו עשו את הרכוש הרב הזה, אך הלב נצבט על אלה שלא זכו לראות בפרי מעשיהם.

לאלה שאת כל המר של הראשית טעמו ולידי המתוק של הסיום לא הגיעו – מוקדשות שורות אלו.

 

ה“אני מאמין” של המחבר    🔗

להלן קטעים אחרים מתוך פרק הסיום בחוברת “ימים משכבר” (פרקי זכרונות מימי ראשית העליה השלישית) – תשל"ב, מפרי עטו של מחבר ספר הזכרונות שלפנינו. יש בקטעים הללו כדי לתרום להבנת אישיותו.

העורך

… כשאני סוקר את כברת־הדרך שעברתי בארץ, יש לי הרגשת סיפוק גדולה על שמראשית דרכי נשארתי נאמן לעצמי ולקו שהינחה אותי. מיום שעמדתי על דעתי – דבקתי בעבודה גופנית ולא סטיתי מדרכי אף כמלוא הנימה. זאת, אולי, גם הסיבה שהניעה אותי להעלות על הכתב פרקים מתולדות חיי.

אולי ייראה הדבר תמוה בעיני רבים: לשמחה מה זו עושה? כלום יש מה להתפאר בחמישים ומעלה שנות עבודה פיזית בארץ? כן, יש ויש! בתוך עמי אני יושב ואני עוקב זה כמה וכמה שנים אחרי התהליך הזה של בריחה והתחמקות מעבודה גופנית. אני מודאג מאוד מתופעה זו, שקיבלה באחרונה ממדים עצומים…

עוד בימי נעורי בהיותי בחו"ל הרהרתי הרבה על מקורות השנאה העמוקה ליהודים בכל תפוצות הגולה. ודאי כי תלישותנו מהקרקע וחוסר מולדת היתה אחת הסיבות לשינאה זו, אך נוכחתי כי גם ההתחמקות של היהודים מעבודה יוצרת, מעמל מפרך, אף היא אחת הסיבות לכך. ההידחקות שלנו למקצועות המיסחר והתיווך היתה בשבילי אחד מסימני ההיכר של הגלות המנוונת… אנו רואים את עצמנו כעם־סגולה, “אור לגויים”, וכד', אך תמיד חשבתי, כי תחילה עלינו להגיע לדרגת עם ככל העמים, ליצור במו־ידינו את כל מה שדרוש לקיומנו, ורק לאחר שנגיע לכך נוכל גם להיות עם סגולה. בעבודה פיזית יוצרת ראיתי ערך עליון בחיים, מצוות־ עשה בשביל עצמי.

תפקידים ציבוריים רבים ושונים מילאתי בימי חיי, אך אלה היו תמיד לווי לעבודה עצמה ולא במקום העבודה. בזמנים שונים העלו בפני הצעות קוסמות שפירושן המעשי היה זניחת העבודה הפיזית, אך לא נתפתיתי להן. היתה לי תמיד הרגשה, כי אם חלילה אזנח את העבודה – הריני זונח את הרעיון אשר לו נשבעתי אמונים עוד בימי נעורי. האמנתי תמיד בהגשמה עצמית. השתדלתי בכל התפקידים שמילאתי לא לתבוע מאחרים את מה שאני עצמי איני מקיים, והמעשה קדם בעיני להלכה. נראה לי, כי דווקא בתקופה זו, כאשר אלפי פועלים ערבים מ“השטחים” מובאים לביצוע העבודות הפיזיות והפשוטות ביותר, וכאשר כל צעיר וטוב רואה את עמל הכפיים כפחיתות כבוד – ראוי להדגיש יותר ויותר את העקרונות בהם דבקנו בימים ההם ואשר בזכותם הגענו עד הלום.

…אף פעם לא קנאתי בכל אותם העסקנים ששכחו טעמה של עבודה ממש והפכו את פעילותם הציבורית למשלוח־יד. נהפוך הוא: ראיתי אותם ראויים לחמלה. השיר שהיו שרים בימי העליה השניה והשלישית “העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו” היה בשבילי לא רק שיר אלא אמת־חיים.

ייתכן, כי לא הייתי מצליח בדרכי זו אילולא העזרה וההבנה של צפורה, חברתי לחיים מאז 1926. היא הבינה את דרכי ואף היא עצמה הלכה בדרך זו. כמוני כמוה לא ראינו אף פעם את פעילותנו הציבורית כשלב בקריירה האישית שלנו, אלא כביטוי לרצוננו להיטב עם הזולת, לשפר ולהעלות את החברה והאדם, כי הרי לשם כך נוצרנו…