כשמתמעטים הדפים בלוח-השנה מתרבות הברכות בתיבת-הדואר, סימן הוא שקרבים חילופי-משמרות במניין השנים; צריך להיפרד מן השנה הפונה ללכת ולקבל פני זו הנכנסת ובאה. הגויים עושים זאת בהילולא וחינגא, היהודים בחשבון-נפש ותפילה. הישראלים, כדרכם, נוטלים מזה ומזה: מזה בראש-השנה, ומזה בליל-סילבסטר.
באים הפוּריסטים הלאומיים, מצטרפים לפוּריסטים הדתיים ושואלים במחאה: מה לכם ולהילולא הזאת? סילבסטר איננו קדוש שלנו, את ברית-המילה של הנוצרי איננו חוגגים, ולמנהגי הסטורנאליה של הרומאים איננו נושאים עינינו. אז מה לכם נשפיות בלילה זה?
ומשיבים החוגגים תמיהה כעוסה: מה פתאום סטורנאליה וברית-מילה וקדוש? מי בכלל יודע שסילבסטר הוא שם של קדוש? מי זוכר ומי מחשב, כי לנוצרי מלאו בתאריך זה שמונה ימי מילה? שנה הולכת ושנה באה, רוצים לשמוח ולחוג. פשוט כך, אין כאן שום אידיאולוגיה.
ובאמת אין שום מניע אידיאולוגי בחיקוי זה של חוקת הגוי, ואף אין הוא דומה להצבת עץ-אשוח בחג-המולד, שגם בו מצטעצעים כמה סנוֹבים בישראל. ברור שצריך להשאיר לטעמו של הפרט כיצד לחוג מה.
כשלעצמי, בלי כל אידיאולוגיה, אינני נוטה לשמחה בצאת שנה, עברית או אזרחית. בליל ראש השנה כבליל-סילבסטר אני תמיד עצובה קמעה ומהורהרת הרבה, אפשר מתוך אגוצנטריוּת: הנה מסתלקת שנה של חיי, טובה או רעה, אך שנת חיים.
היא לא תשוב עוד, לא אלי ולא אל ההויה של כלל האנושות, כי ברגע שתעבור את סף העבר, תטעם מטעם הילתוֹ ותמהר להצטרף להיסטוריה.
ההיסטוריון ישפוט אותה כפי שישפוט, אבל הדור שחי בה יזכור אותה כשנה “טובה”. מה שהביאה לנו בסבל ובקשיים חודו יקהה, ומה שהביאה בנועם ובהישגים יגדל בעיני הזכרון לממדים של אושר.
כי היא תהיה העבר, והזכרון שלנו טוב ומטיב. בכוח הסלקטיביות שלו הוא מטשטש ומשכיח מה שהעיק והציק. אפילו נזכור את הקשה והחמוּר של העבר, הם יתכסו במעטה-קטיפה חלומי המרכך כאב ונוטל תחושת מציאות.
שאם לא כן, איך נסביר כי הימים שעברו הם תמיד הימים הטובים ההם? הלא כאשר היו, הם לא היו טובים כל כך.
אולי הילת העבר היא רק הצער על הזמן שחלף. בעבר היינו צעירים יותר, יפים יותר. קרוב לוודאי שהיינו תמימים יותר ונדמה לנו, כי היינו גם טובים יותר. אנחנו מתרפקים על האתמול, כי מתגעגעים אנחנו אל עצמנו במהדורה צעירה יותר שלנו – אל עצמנו כפי שהיינו לפני שהופיעו הקמטים הקטנים מסביב לעיניים; אל עצמנו כאשר עוד רקמנו חלומות באמונה תמימה שיתגשמו.
ואולי הילת העבר אינה אלא הפחד מפני העתיד. העבר ידוע ומוּכר – ומה שמוּכר, טוב או רע, איננו מפחיד. העתיד זר ומיסתורי, עוטה ערפל הבלתי-נודע; לא ברור מה יגזור עלינו ואיך נתמודד עמו.
ממילא קשה להיפרד משנה שיוצאת, אפילו היא רק יחידת-זמן קונבינציונלית, כשם שקילו הוא יחידת משקל קונבנציונלית. בשבילנו היא יחידת-חיים, פרק-גורל, הממש של היום.
ובמלאות ימיה לחדול, כפי שחדֵל החי, היא נישׂאת אל הזכרון על כנפי החלום של האתמול.
שלום לך, שנה. מסרי ד"ש להיסטוריה.