בעצם, את מה-נשתנה צריך היה לשאול בליל כל נדרי. כי יום הכיפורים שונה מכל הימים ומכל הלילות יותר מסדר-פסח, זאת מכמה בחינות.
ראשית-כל, צמים – בניגוד לכל הימים, ובניגוד-שבניגוד לכל החגים. יש אומרים, לא בלי יסוד אבל במידה של רשעות, כי מה שנשתמר יותר מכל ממסורת החגים היהודיים קשור באכילה. סעודות דשנות, מאכלים מיוחדים; כופתאות של פסח ועוגות גבינה של שבועות, אזני-המן של פורים ולביבות של חנוכה. אני חושדת באנשי הליגה למניעת כפייה דתית, כי בסתר הם אוכלים בשבת ארוחות טובות יותר מבשאר הימים – כלומר, הם חוגגים אותה.
אבל יום הכיפורים נשתנה מכל החגים, כי כולו צום, ובכל זאת הוא החג הנשמר ביותר מכל חגי ישראל.
וגם בכך, בעצם היותוֹ נשמר כל-כך, הוא נשתנה משאר המועדים. יש בדיחה חמודה על יהודי מפרנקפורט שלא רצה להוציא כסף על מקום התפילה לימים הנוראים. כשניסה 'להתפלח" לבית הכנסת, אמר לשַמָש שומר-הסף כי בא לחפש את דודו. “אותי לא תרמה” – עצר בעדו השמש – “אתה רוצה להתפלל, גנב שכמותך!” ללמדכם, בדרך הלצה, כי גם מי שאינו מבאי-בית-הכנסת אף הוא רוצה להתפלל ביום האחד הזה. אני עצמי הכרתי בחוץ-לארץ יהודים מומרים – לא אנוסים בני ימינו, אלא משומדים סתם – שהלכו לבית-הכנסת ביום הכיפורים.
ועוד נשתנה היום הזה משאר המועדים בלוח ישראל, במהותו ואופיו. אין הוא בא לציין מאורע היסטורי בתולדות העם, לא נס ולא חורבן, והוא גם אינו קשור לעונות החקלאיות. הוא בכלל אינו חג של הקולקטיב הלאומי, ולא של הקולקטיב הדתי. הוא של הפרט, של הפרט כחלק מן החברה האנושית, של האדם באשר הוא אדם.
ברשימה המפורטת הארוכה של חטאים, כמעט ארבעה תריסרים במספר, שעליהם אנו מבקשים סליחה ומחילה וכפרה ביום הכיפורים, מדובר רק בחטאים בעלי אופי אֶתי, בעבירות של התנהגות כלפי הזולת, של מוסר. לא מדובר בה בעבירות מסוג חילול שבת או אפילו “נשואי-תערובת”, לא עלינו. ודאי שאפשר לכלול עבירות מסוג זה בחטא של פריקת-עול או בחטא של ריצת-רגליים-להרע, המופיעים ברשימה. אבל גם אם כך נפרש, הרי לגבי עבירות מוסר לא הסתפקו מחברי התפילה בהכללות כאלה ולא השאירו את העניין לפירושים. כאן פירטו במפורש את החטאים של הונאת רע ושל צדיית רע, של לקיחת שוחד ושל נשך ומרבית, של חוזק-יד וקשיות עורף, של עזות מצח ונטיית גרון, של לשון הרע ושל רכילות, של צרות-עין ושל שנאת-חינם.
זוהי רשימה שכל-כולה אוניברסלית בערכיה. אין בה כל דבר בלעדי לדת היהודית, וכל דבר שהוא בלעדי לדת היהודית אינו מוזכר בה, ואפשר דווקא בכך היא יהודית מאוד, כי מעמנו נקנו (אם כי לא תמיד קויימו) הערכים האוניברסליים.
כולנו מכירים את המעשה בהלל הזקן שבא אליו נכרי וביקש להתגייר על-מנת ללמוד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. והלל הזקן אמר לו: “מה ששׁנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא”. שמאי לא גרס כך, אבל הרוח של הקדוֹש בחגי ישראל מחזקת את גירסת הלל:
המאמינים מאמינים, כי ביום הכיפורים יושב האל בדין לחרוץ גורלו של כל אחד מאתנו בשנה החדשה. והיהודים מיטהרים לפניו וחוזרים בתשובה ומבקשים מחילה, ומי שמתחרט על מעשיו הרעים באמת ובתמים (ואינו אומר בליבו: אחטא ואשוב, ואינו מפרש את התרת הנדרים כפטוֹר מפדיון שטרות ומכיבוד המחאות ומשאר התחייבויות, אלא באמת מתחרט) הקדוש-ברוך-הוא מוחל לו על עוונותיו. אך לימדוני, כי הכל-יכול אינו יכול, או אינו רוצה, לכפר על עוונות שאדם נתחייב בהם כלפי זולתו. על אלה צריך לכפר הזולת, ומן הזולת צריך לבקש מחילה וסליחה, ואף לא מצאתי כתוב בשום מקום כי הזולת הזה חייב להיות יהודי או שעווֹן כלפי גוי יכופר.
ובאלה נשתנה יום הכיפורים משאר המועדים שבלוח ישראל, ומכל המועדים של כל הגויים. ובשל אלה הוא החג היהודי ביותר מכולם שאין דומה לו בשום אומה ודת לטוהר ולקידוש ערכים שצריכים להיות כלל-אנושיים.