לוגו
השדכן, הבדחן והחזן.
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בין הפרנסות הדלות והרזות אשר היו לישראל בתחום המושב ברוסיא, היו השדכנות והבדחנות אשר לא נתנו די לחם לעובדיהם רק פעמים אחדות בשנה, במשתה כל חתונה. וגם זאת רק בעד השדכן או הבדחן עצמו, ולבני ביתם הביאו רק מנות פתותי תופינים ואיזה פרי עץ. אבל לא לחם לשובע.


מסד השדכנות נבנה על יסוד חזק ונאמן, הצניעות וטהרת המשפחה. יסוד מתנועע ומט לנפול בימי אורה היום, – ההפקרות אשר יכנוה היום בשם “אור” – ישחקו נא הנערים, גבורי ציד לצוד נפשות עלמות קלות דעת, ישחקו נא על אולת הוריהם אשר לא ידעו טעם “מים גנובים” וישברו את צמאונם מבאר מים חיים, מים טהורים ממעין טהור.


הצניעות יסדה את השדכנות. ולולא השדכנים הלא יכלו בנות ישראל לשבת עד אשר הלבינו שערותיהן, ומי יודע הדרך הלכו בה הבחורים בלי שדכנים. בחורים ובתולות לא הלכו יחד לבתי משחק. בתי ספר למחולות טרם היו בישראל, “ולחכמת הרגלים” טרם הוכן כסא פּראפעססארים בימים ההם חפרה הלבנה להביט בפני הנאהבים והנעימים המתחבאים בצל חרש מצל, בדעתה כי לא תמצא בפני מי להביט.


הבחורים והבתולות ידעו כי הוריהם ידאגו להם, ויאמינו כי ההורים יבקשו טובתם, ואם קרה לפעמים כי “המיוחסים” מאנו להתחתן בבן בוז משפּחות, הן הסכימו לזה גם הצעירים עצמם, והנסיון הוכיח כי הצליחו חיי המשפחה אז יותר מעתה.


השדכנות לא נוסדה על יסוד חקים קבועים, והשדכנים לא יסדו להם “צעך” (יוניאָן) מיוחד. וכל איש אשר בחר לעשות את השדכנות למשען לחמו, עשה זאת ברצון חפשי, צעירי ימים לא חשו מעולם לפרנסה זאת, ועל פי רוב היו מלמדים אשר מאסו במלאכתם הקשה, ובדעתם המון רב מהורי הבנים פנים אל פנים, חשבו כי יקל להם הדבר. היו אמנם ביניהם גם אנשים נכבדים ידועים בערים רבות, ובהם יודעי תורה אשר עשו להם שם “שדכן עולמי”, אלה לא העיזו לבוא לבית נדיבים ולספר כזבים כהמון שדכנים פשוטים. וגם נתקבלו בכבוד בכל מקום בואם. בידם היו ספרים שלמים, ובהם רשומים שמות נכבדי עם בכל עיר ועיר. מעשיהם, מסחרם ויחוס אבותיהם, וסך הנדה אשר הבטיחו, ובאיזה מין שדוך יבחרו, והאיש אשר שלח את השדכן ללכת בשמו לאיזה עיר, שלם הוצאות דרכו, ומהם היו שדכנים כאלה אשר הרויחו כסף רב. אך בפי המון העם היה שם “שדכן” שם נרדף עם מכזב ומשקר, כי אמנם לא יכלו לעשות אחרת בבואם לבית איש זר להציע לפניו איזה שדוך, ובלי גוזמאות הן לא יכלו למצוא אזנים קשובות, ובין כה וכה, הוריד צד אחד את המחיר, והשני הוסיף מעט עד אשר סוף סוף נשתוו ביניהם. אפס בלי שדכן לא הבין איש יהודי איך יתכן להביא בחור ובתולה תחת החפה. אך לא כן היה גורל הבדחן. כי בעוד אשר השדכן היה הלחם אשר בלעדו לא יחיה האדם, הנה היה הבדחן רק מין נופת, מותר, ובכל זאת לא חסר הבדחן אף בחתונות עניים, אשר גם קרוביהם ומיודעיהם חפצו להתענג מעט. ויד המנגנים אשר לא רב היה כחם בחכמת הזמרה לא יכלה לגרש את התוגה אשר שררה תמיד כמעט בחתונות כאלה, ותהי זאת שמחתם, בעלות הבדחן על השלחן או הכסא וישר את שיריו, פעם שירי תוגה, פעם שירי שמחה, מהתלות, בקרת ועקיצות, ובזאת אמנם הצטיינו רבים. אבל הבדחנות בכלל לא היתה לפרנסה מיוחדה, רק לשנים שלשה איש אשר עשו להם שם בארץ, עד כי לחתונות עשירים נקראו לבוא מקאוונא, ווילנא או מינסק. וגם היו בדחנים אשר לא דרשו כסף מחיר חכמתם, וילכו לשמח לב החתן והכלה רק לשם מצוה, ולא נקראו בשם “בדחן”, שם אשר לא חלק כבוד רב לבעליו. ובחתונות רבנים לא נתנו מקום לבדחנים, מפחד עון “מושב לצים”. ותחת זה, עשו להם לחק, כי בכל עת המשתה השתעשעו בשיחות חולין של ת“ח, ובפלפולים נלוזים ומהתלות מעורבות ומסובכות לושות באגדות חז”ל ויתלון בשערות מאמרים שאין להם כל קשר וחבור, וזאת הבינו רק יודעי תורה.


שונה משני אלה היה מצב “החזן” בכל קהלה. ראשית דבר שאלו אם החזן הוא יודע פירוש המלות וירא אלהים. כי איך יתכן להעמיד לפני ארון אלהים איש אשר לא יבין מה שיתפלל, ואם איננו ירא אלהים, איך יוכל לעמוד להתחנן בעד עמו לפני אדון כל הארץ. והבית הקדוש הן לא במת משחק הוא. דרשו אמנם מהחזן כי יהיה נעים זמירות. אף התפארו לפעמים כי החזן יודע גם פרק בתוי הנגינה. ובערים הגדולות, אם מצאו להם חזן כלבבם לא החליפוהו באחר, ומצבו היה איתן, ומעולם לא הלך לתור לו עיר אחרת. ולחזנים מפורסמים בארץ, הנחה עשו לו בני עדתו ללכת להתפלל בערים אחרות איזה שבתות בשנה. ובימי היו אז מפורסמים בכל ארץ רוסיא, החזן ר' ישראל פיינזינגער הנודע בשם ישראל סקודער (מת בשנת תר"ז בראסיין ולא ידעתיו) ואחריו ר' לייביל סטויבצער, (בראסיין). ירוחם הקטן, בצלאל מאדעססא, ר' סענדער מינסקער, שלמה ווינטרוי בקעניגסבערג. וגם שמענו שמע הפראפעססאר ר' שלמה זולצער. רוב העם אהבו את הזמרה העברית אשר השמיעה הד אנחת עם עשוק ורצוץ משפט. בטעם זמירות הערביים בארץ הקדם, ומנגינות הימים הנוראים חדרו באזני העם, עד כי בכל עת מצוא דרשו מהחזנים אשר באו לעמוד למבחן, כי יזמר להם זמירות ר“ה ויוכ”פ. ורבים מהמון העם למדו לחקות את החזנים. וכן נשמעו תמיד שירי החזנים בין הפועלים היהודים, וביחוד בין החייטים בעת עבודתם. בערים הקטנות היו החזנים גם שוחטים, ומהם מופלגי תורה, ואחרי הרב והדין, היה החזן האופן השלישי במרכבת הקהלה. ולכל משתה ושמחה היה החזן בין ראשי הקרואים, והוא היה גם מסדר הקדושין, והרב היה מסדר קדושין רק לעתים רחוקות בחתונת אחד מראשי הקהל, אשר זכו לכבוד כזה.


החזן ככל משרתי הקהלה והרב בראשם, היו כלם עניים מרודים, וישתפקו בכבודם לבד, ובכל זאת קנאו בהם עשירי העם אשר בכל עשרם לא הצליחו להכבד על פני העם, והדבר הזה לבד אלצם לפתוח את ידם וכיסם למען ימצאו חן וכבוד גם המה.