הכיס והנשמה, הלב והיד המה כלי מלאכה למעשה הצדקה אשר בלעדם לא תכון אף יום אחד. ואם תחסר אחת מאלה, אז תחדל מהיות צדקה ותהפך למכונה מקולקלה אשר חדלה מעשות מלאכתה, ורק גויתה הקשה ושמה ישארו בה.

רוב המלאכות והעבודות נעשו לפנים בידי פועלים, מלאכת יד. ולא לבד את ידיהם, אבל גם את נשמתם השקיעו במלאכתם. וכן היו גם מעשי הצדקה, מלאכת יד פשוטה, בלי פרחים וצעצועים, אבל מלאה נשמה, אשר השקיעו בה עובדיה.

מוסדי צדקה וחסד, בתבניתם היום, לא ראינו בעינינו אז. בתי חולים, בתי יתומים, בתי מושב זקנים, בתי ספר גבוהים ורמים, אף לא בתי כנסיות בנוים כהיכלי מלך, כי על כן לא ראינו משפחות עניות מושלכות החוצה עם כלי הבית והסחבות ביום סגריר, גשם או קר נורא. לא ראינו יתומים ואלמנות מתי רעב. הזקנים ישבו בבתי בניהם, או עבדו את עבודתם עד יומם האחרון ולא שמענו כי יתאוננו האבות הזקנים לפני שופטי הממשלה על בניהם הנאורים אשר לא יתנום לדרוך על סף ביתם, ולא יחושו אם יגועו ברעב. עניים לא מתו בלא עת, מאין “מטה” בעדם בבית החולים. סביבות בתי תפלה לא עמדו המונים המונים בחוץ מבלי יכלת לבוא פנימה באין פתקא (טיקעט או בּילעט) להוכיח, כי שלמו מחיר התפלה או לשמוע תוכחת “המגיד”. תחת בית ספר אחד היום, היו חמשים מלמדים באהלי דלים, גגותיהם תבן, וחדריהם מלאים כל טוב. זבובים, פרעושים וכל מיני רמש מצבעים שונים, בלי רצפת קרשים. המלמד האביון רעב ללחם, עצמותיו שפו, עיניו מפיצות יגון, אשתו סובבת בחצר ללקט איזה כפיסי עץ לחמם את החדר ולבשל מעט מים חמים במקום טהעע, הצאצאים מתגוללים בחוץ חצי ערומים, בלויי סחבות לבושם, מבקשים לחם, לוא גם יבש, והאם האמללה צועקת, רעבתנים! זוללים! הלא כבר אכלתם בבקר לחם גם צנון במלח, ומה אתן לכם עתה עוד הפעם. קחו נא, קרעו את בשרי לנתחים ואכלתם. הלילה ליל חורף, הרבי והתלמידים יושבים סביב השלחן ועורם נקפא מקר. נר חלב אחד יגיה מעט חשכת החדר. צפופים ישבו איש איש עטוף בשמלתו והוגים בתלמוד בהתמדה, וברגע ההוא ישכחו את הקר ואת סער השלג המתחולל בחוץ. ורק לפעמים נשמעה אנחה חרישית מלב הנער אשר עליו לשוב לבדו לביתו מרחק רב, ואין אחד מחבריו הולך לשלחו, ועליו לעבור לפני איזה בית נוצרי, וכלבו הגדול יתנפּל עליו תמיד, מאין דרך להנצל ממנו. ובכל זאת מחדרי אימה אלה יצאו רבנים, חכמים וסופרים ומספר גדול יודעי ספר, שלומי אמוני ישראל, ובשום אופן לא יוכל איש להראות אף על אחד כמו אלה אשר יצאו עד הנה מבתי ספר החדשים לא באיירופא ואמעריקא, ואף לא בארץ הקדושה. ואין כל תקוה למצוא כאלה גם בימים הבאים. בתי חולים לא היו אז רק בערים הגדולות בעד אנשי הצבא ומרחוק אמנם שמענו כי בווילנא יש בית חולים מיוחד לישראל, ויהי הדבר לפלא, כי גם שם בווילנא כנוהו בשם “הקדש”. בית אשר היה לחרפה בעמנו. בכל עיר קטנה או גדולה נמצא בית בשם זה אשר היה להם להכנסת אורחים ולבית חולים. הלך עני כי בא לעיר, ידע כי עליו לסור אל “ההקדש”, וכי נפל למשכב התגולל שמה. לפעמים היה הבית מלא עד אפס מקום מהמון העניים אשר הלכו קבוצות קבוצות מעיר לעיר. וכן הלכו לבקש נדבות – וביחוד ביום קבוע הלכו גם כן קבוצות, כל קבוצה לבדה. בבתי העשירים עמדה בעלת הבּית כל היום לחלק את הנדבות. ואחרי אשר מטבעות “גראָשען” או חצי גראשען לא יתכן היה להשיג בכמות רבה. ע"כ עשו גבאי הקהלה רקועי פחים מרובעים עם חותם אות אחד. חמשה או ששה במחיר כל גראָשען, והמנדבים קנו את אלה בראשונה מיד הגבאים. ואם כלו הפרוטות מכיסה, קנתה אצל העניים עצמם. בית ההקדש היה על פי רוב בקצה העיר או מחוצה, ואיש לא דאג כי יהיה נקי, ואיש לא ידע מכל הנעשה שמה, מלבד הסוכן אשר ישב בו תמיד, עני ככל העניים. אשר קבל את המשמרת חנם, רק במחיר החדר המיוחד אשר יעדו למענו, ולא לחנם היה הבית הזה לחרפה ולשנינה.

“הכנסת כלה” המצוה כלה היתה ביד הנשים הצנועות אשר עסקו במצוה זאת בכל לב ונפש. ואמנם הצליחו בזה יותר מהיושבי בשמים עצמו “כביכול”. ואם מצאו נערה בוגרת ראויה לברכה. פשטו הצנועות כילק על פני העיר לבקש למענה “זיווג טוב” ותמיד אנה אלהים לידן חתן. חסון כאלון, או גם גבן. עור או פסח. עצל או חסר דעת, ויקבלוהו בשתי ידים, ולשמחתן אין קץ, כי זכו להביא “לחופה ולמעשים טובים” זוג עניים כאלה. ואחת הזקנות היתה תמיד מין “אם זקנה” או אפוטרופסית לזוג אשר הביאה בברית.

בתי תלמוד תורה היו רק בערים הגדולות, ונוסד רק בעד בני עניים או יתומים אשר לא יכלו לשלם “שכר למוד”, וכל עני אשר דאג לבנו כי לא ישאר “עם הארץ” לא שלח את בנו לבית כזה אשר שמו היה לחרפה, יען חניכיו המה מלבד בני עניים, “נערים גסים ובורים”, ומי אב יודע רגשי כבוד ישלח את בנו לעשות ממנו בעל עגלה. תופר נעלים או חרש ברזל. והמלמדים נבחרו תמיד מאלה אשר לא הצליחו להציב להם מעמד בין “בעלי בתים” נכבדים, וכרבם היו באמת בורים, או חצי בורים. עבודתם אמנם היתה כבדה ללמד עם חמשים או גם שמונים נערים. אבל תחת זה לא היו תלואים בדעת בעלי הבתים ואבות התלמידים. ותחת אשר כל מלמד נכבד נאלץ לבוא בכל שבת ומועד לבחון את התלמידים בבית הוריהם ולחדור לעומק נפש בעל הבית, לדעת אם הפיק ממנו רצון. הנה היו מלמדי הת"ת פטורים מיסורים כאלה. ורק פעם או פעמים בשנה הכינו בעצמם את “הבחינות” ובחינות אלה לא הכבידו עליהם במאומה.

מלמדים נכבדים “בעלי פועל” למדו לתלמידיהם קרוא וכתוב עברית. ולפעמים גם קריאת שפת אשכנז, אף כי ידיעת המלמד עצמו היתה מר מדלי, אך בבתי הת“ת לא למדו מאומה כמעט, מלבד קרוא בספר התפלה. והנער אשר למד להתפלל, עזב את הת”ת, וילך ללמוד איזה מלאכה. וכמעט כל הפועלים ובעלי המלאכה היו רק בני העניים והיתומים.

בתי יתומים, בתי מושב זקנים, בתי חולים ליולדות לא היו עוד, ואם היו באיזה עיר גדולה כקאוונא או ווילנא, לא ידענו ולא שמענו מהם. ובכל עיר דאגו גבאי הקהלות בעד היתומים, אבל גורל הנערים האמללים אשר נשארו בלי אב או אם היה רע ומר, וכרבם נשארו בורים עד עולם. ובכל זאת היו יהודים תמימים עם אלהים ואנשים ולא סרו מדרך הטוב לרגלי בערותם. ולפעמים קרה כי אחד מאלה אשר הצליח לעלות למעלת “בעל הבית” שכר לו מלמד ללמוד עמו בלילה, אם מאהבת התורה או מחרפה להתחשב בין “עמי הארץ” חרפה נוראה מאד בימים ההם, אשר הפכוה עתה בדור האחרון כמעט לכבוד.

הצדקה לעניי ארץ ישראל נתנו כלם בלב ונפש, וגם בבית העני שבעניים נמצאה “קופת ר' מאיר בעל הנס”, או קופה אחרת, ובבוא “המשולח” מארץ הקדושה, היה אורח יקר, ולכבוד היה לאיש אשר זכה כי ישב בביתו ויאכל מפתו, ולאושר חשבו להם לשמוע מפיו “מעשיות” מארץ הקדושה, אשר ראה בעיניו את כותל המערבי, קברי האבות בחברון, והוא עצמו התפלל על קבר רחל, האם בישראל, ובעיניו ראה את האשל אשר נטע אברהם אבינו ומקות שרה אמנו, ובענג אין קץ בלעו כל מלה אשר שמעו מפי המשלח. וכתבי עתים להשליך עליהם שקוצים, טרם היו בארץ, והסופרים הנערים שכחו להולד בימים ההם.

מכס הבשר (קאראבקא) אשר נוסדה על פי הממשלה לשם צדקה, להחזקת הקהלה, שלמו כלם לא בחפץ לב. יען באמת נשאר הכסף ביד הממשלה, ורק לעתים רחוקות, ואחרי עמל רב הצליח לאיזה קהילה להשיג חלק קטן מכספה, ורוב הכסף עם הריוח נשאר בכיס הממשלה, או נתנה את הכסף לצרכי הנוצרים, והדבר הזה היה בעוכרי היהודים, כי לא יכלו לנהל את כל מוסדי הצדקה הקיימים, ומה גם ליסד בתי חסד חדשים. ולרגלי העוני הכללי לא יכלו בשום אופן לכלכל בתי חסד על חשבונם בלי עזרת כסף מכס הבשר, ולא באשמתם היו כל עניני הצדקה יגעים.

אגודות “גמילות חסד” נוסדו אף בערים קטנות, וכל עני השיג איזה הלואה על “משכון” ולבעלי בתים “יורדים” אשר נודעו לאנשים ישרים, נתנו הלואה גם בלי עבוט, ורבים מאלה, השיגו הלואות מאוהביהם ומיודעיהם, אם בתור גמילות חסד, או “בשטר עסקא”.

“חברא קדישא” היתה אגודה חזקה בסדרים נכונים לפי מצב העת. בכל עיר היה “בית עלמין” אחד כללי בעד כל העיר, כל חבריה לא לקחו שלומים מיד איש, ובערים הקטנות עבדו גם הקברנים אשר נקראו “שמשים” חנם, וכלם הלכו לעבודתם בחפץ לב בקר או בגשם שוטף, וכל ההוצאה היתה, בקבוק יין שרף להעוסקים בקבורת המת, אחרי אשר כלו את מלאכתם. ורק בערים הגדולות אשר שם מתים רבים שלמו “להמקברים”, וההוצאה להחזקת בית עלמין ולהקברן אשר ישב תמיד עם כל בני ביתו בבית חצר המות, שלמה קופת העדה, ומשפחת מת עשיר שלמה להקהלה לפי ערך עשרה. אבל העניים לא שלמו מאומה, והמה הלא היו הרבים.

רבים היו חברי “חברא קדישא” בערים הקטנות, יותר מבערים הגדולות אשר שם אגודות רבות ושונות, ונכבדי העם לא היו חברים לחברא קדישא אשר חבריה היו מדלת העם, תחת אשר בעיר קטנה מאין אגודה אחרת, נלוו אליה רוב תושביה.

מדר דר היה לחק, כי ט"ו כסלו היה חג לחברא קדישא, חג עברי באמת. קודם עלות השחר באו כל חבריה לבית הכנסת לאמר “סליחות” ויתפללו בלב תמים ורוח נשברה, ויצומו כל היום. צמו גם רבים אף כי לא היו חברים לאגודתם, כי איך יכל היהודי לאכול בראותו רעהו יענה בצום נפשו. ובערב באו כלם לבית הכנסת אל “הסעודה”. הוצאות הסעודה שלמו החברים איש איש מעשרים עד שלשים אגורות. מלבד אשר רבים נאלצו להביא איש איש כף מזלג ושכין לעצמו, מבלי יכלת להשיג כלי אוכל רבים במקום אחד, ובאין חנויות מיוחדות לסחר כלים, נשי החברים עבדו כל היום להכין את הסעודה וכלם באו לאכול ולשתות באין יוצא מן הכלל, ולרגלי השתיה בלילה ההוא, ואת אשר שתו המקברים בכל קבורת מת, היו לשחוק בעיני העם ויכנו אותם בשם “שכורים”, והתולים רבים נאמרו על חשבונם. וכבר נודע הפתגם הישן. על הכתוב “ראה הים וינוס” כי ראה ארונו של יוסף וינוס. כי בלי ספק סבבו שמשי חברא קדישא את הארון, והים פחד פן יגיחו אותו השמשים אל פיהם וינס מפניהם. אכן באמת רק התול היה. וכבר נודע כי החסידים יהתלו במתנגדים, כי כל מתנגד החפץ לשתות לשכרה בפורים או שמחת תורה, ישתה צנצנת מלאה חלב ויצא במחול. ובלי ספק לא שתה שמש בחברה קדישא במשך כל השנה, את אשר ישתה האורלאנדי במשך שנים שלשה ימים.

מנהג היה בכל הערים, כי שבת אחת קודם ט“ו בכסלו, היתה כלה קודש בעד החברא קדישא. והנהגת ביהכנ”ס ביום ההוא היתה בידה, המה חלקו את כל “העליות” רק לחבריהם. וכל הנדרים והנדבות להם היו, והגבאי התמידי לא התערב בכל ההנהגה ביום ההוא.

באיזה ערים הקטנות ראיתי ארון המתים עומד על “ספסל הטהרה” בבית הכנסת, הנשען על יד בית המדרש. הארון היה צבוע שחור, ועל פני כלו כתובים פסוקים מכתבי הקדש, באותיות לבנות, וגם מזמורים. ועל המכסה היה כתוב “אדם דואג על אבוד דמיו ואינו דואג על אבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים”. אם העמידו את הארון בבית אלהים מאין להם בית מיוחד על אדמת חצר המות, או רק למען יזכרו באי בית הכנסת את יום המיתה, אינני יודע, ואולי יען מעטים היו המתפללים בבית הכנסת. ביחוד בחורף אשר הקר הנורא היה אדון הבית, ולא היה בו תנור לחמם כמו בבית המדרש. ובתפלת הערב לא האירו בו אור נר מפני עניותם. ואיש לא למד בבית הכנסת אף בקיץ, תחת אשר בית המדרש היה מואר תמיד, ותמיד למדו בו, ובית הכנסת לתפלה היה כמעט נעזב.

בערים יותר גדולות, היו אגודות בשם “לינת הצדק”. מטרת האגודה היתה לעזור לחולים מסוכנים, לשבת אצל החולה כל הלילה, ואם נחוץ היה, גם כל היום, ואם רבו החולים, שלמו לשמשי בתי הכנסיות או “סתם בטלנים” אשר לא חסרו בכל בית מדרש, ובמחיר קטן ישבו אצל החולים. והאגודה התאמצה לתמוך את החולה ברופאים ורפואות. ובמות האיש באו להתפלל במנין בבית האבל במשך חודש ימים, שלש פעמים ביום. ורק ביום השבת הלך האבל להתפלל בבית הכנסת. ובבואו אל הבית, קמו כלם נגדו ויענו “אלהים ינחמך”. ובכל עת התפלה הביטו עליו בעיני חמלה, כמו היה אח לכלם. ואחר התפלה נגשו אליו כל יודעיו ומכיריו לנחמו, וכל אחד ענה “שבת היא מלצעוק”. למען השכיח את יגונו.

אגודות “בקור חולים” היו לפי הנראה מסד עתיק ימים, וגם בכל הערים הקטנות לא חסרו אגודות כאלה, וכל חבריה היו מסורים אליה בלב ונפש, וביחוד שמו עיניהם בחולים עניים. יען אוהבי עשיר רבים גם בלעדם, חברי האגודה היו גם נשים, ולפעמים יותר מאנשים, ובעוד אשר האנשים באו רק לבקר את החולה ולנחמו, וללין עמו כל הלילה, ולקרוא לרופא, ועוד עבודות כאלה הנחוצות לחולה, הנה הביאו הנשים מכלת לבני הבית, נפת וממתקים בעד החולה, ויסעדוהו ברחמים כאמות או אחות מבטן. ומי שלא ראה עבודת נשים רחמניות אלה, אין לו כל מושג מתכונת לב בנות ציון בכל הדרן, ובמקרה מות, היו כרגע לתופרות להכין את “התכריכים”, ובכל יום באו לנחם את האבלים ולהביא להם מכל מאכל אשר יאכל, וחברי האגודה האנשים באו “למנין” שלש פעמים ביום בבית האבל, ויעזרו הרבה לנחום האבלים, בראותם כי רבים יקחו חבל במכאובם, ואם נשארה אלמנה בלי משען לחם, התאמצו ליסד למענה איזה חנות קטנה או ענין אחר לבל יחסר לחמה. יתומים בלי אב ואם רבים לוקחו לבתי בעלי הבתים לחנכם, וחשוכי בנים היו תמיד הראשונים לקבל איזה יתום או יתומה, ותיקר המצוה הזאת בעיני העם עד מאד.

(הכנסת אורחים) בתים קבועים מיוחדים להכנסת אורחים, לא היו בארץ, או אולי היו באיזה מקומות ואַני לא ידעתי, ולא ראיתים בכל הערים אשר הייתי בימי נעורי, ולפי הנראה השתפקו אחנו בימים ההם, כי המצוה הזאת אשר לא מצאה לה בית מיוחד בנוי מעץ ואבן, מצאה לה בית בלב כל איש יהודה. “אורח הגון” כי בא אל העיר ויסר אל “האכסניא” שלמו הוצאותיו לבעל המלון, אך על פי רוב חשבו להם זאת לחרפה, כי איזה רב, חזן או מגיד מפורסם ישב במלון כאיש זר, ונכבדי העיר כלם בקשו כי יסור אל ביתם, ובכבוד גדול לקחוהו עם חפציו ויובילוהו לבית הנכבד בהם. ועניים פשוטים סרו לבית המדרש, ולא נשארו שם רק עד הערב, אשר אז יבואו המתפללים. ואז בראותם את האורח לקחוהו לביתם. ועל פי רוב היתה זאת תעודת השמש לדאוג לאורחים כאלה, והשמש הלך לבית איש הנודע לו “למכניס אורח” ויודיעהו כי יש אורח בבית המדרש, והוא עצמו הביאו אל בּיתו. היו מכניסי אורחים כאלה אשר אמרו עליהם, כי ביתם הוא “ביתו של אברהם אבינו”, והאנשים האלה עשו זאת לא למען התפאר בנדבת לבם, אחרי אשר התואר “נדיב” אשר היה עתה “למלה”, טרם ידעו ברחוב היהודים, ואיש ישר וטוב לב לא חכה לשכר מצוה בעולם הזה, אם יפורסם שמו לנדיב, וסחר הנדיבות לא היה עוד עובר לסוחר בשוק הסוחרים, והטוב אשר עשה היהודי, היה שכרו מצד חובתו ליהדות, בדעתו כי מלא אחת ממצות התורה ובזה מצא ענג לנפשו. ועל כן רבים היו אשר התאמצו להסתיר נדבת לבם, ויתנו “מתן בסתר” ורוב הנדיבים ממין זה היו בין המון העם, ומעטים בין העשירים. ולא שוא היה פתגם ההמון “כי כל דל הוא בעל צדקה”, כי מי יודע נפש הדל יותר ממנו.

אם אמנם למותר הוא לתאר תכונת הצדקה בימים הנאורים האלה. אחרי אשר כלם יודעים זאת כמני, כלם יודעים כי פרחה נשמתה ממנה, ורק גויתה הקרה, קפואה כקרח, נשארה על מקומה, אפס מי יודע עתידותיה. מי יוכל להגיד מראש אם אחרי שנים שלשה דורות לא תשנה פניה אשר לה היום. מי יבטיח לנו כי דור יבוא לא ימלא שחוק פיו על הסדרים הטובים בימינו, כאשר ימלא הדור הזה שחוק פיו על הסדרים הרעים או האי־סדרים בהליכות הצדקה לפנים. אחרי אשר גם עתה נמצאו אפּקורסים המכחישים בצדקות הנדיבים. נקחה נא למשל את העיר הגדולה לאלהים ולביזנעס “נויאָרק”, אשר עליה פרש אלהי הרחמים את כנפי חסדו על כל בשר, ורק בעזרתו יסדו יהודינו ויאהודינו יותר מאלף ושש מאות אגודות לצדקה וחסד, ובכל אגודה חברים למאות, ומהן גם לאלפים, ומספר הנדיבים עולה למצער, עשרה בעד כל עני, ולפי זה אין מאשר בתבל יותר מהעני בעיר הקדושה הזאת, אשר עשתה לה שם עולם בצדקת פזרונה, בכל פנות העיר תפגשו יום יום המון שמחות וגיל, רקודים ומחולות. מנגנים, משוררים ומטיפים לצדקה וחסד, אל המשתה אשר הכינו בנות ציון העדינות לטובת עניים, באו אצילי העם יהודים עשירים ונוצרים נכבדים, ובעד אלף שקל תתן עלמה יפהפיה את לחיה לנשיקות אציל לשם מצוה. בדעתה כי באלף כסף תציל מאה עניים ממות. קרבן נדבה הפלא ופלא כזה הן לא הבינו אמותנו הנשים הפתיות לפנים. נשים שאננות בנות ציון היקרות, כטוב לבן בחרו את העליה התחתית בבית אלהים להתאסף לשחוק הקלפים לטובת בית הכנסת, והמצוה הזאת כה יקרה בעיניהן עד כי לא יחושו עוד אף לחלול הקדש, ואם נמצא רב צעיר אחד בסט' לואיס אשר מחא נגד המצוה הזאת, נאלץ לעזוב את משמרתו, כי נאץ קדושת הקלפים, ובנויאָרק, משכן המצאות חדשות, נוסדו זה לא כבר (תרע"ט) בנות חן, עלמות צעירות לאסוף נדבות מאת כל נדיב לב אשר יבוא לראות במחזה, בעיני בשר ודם, איך תשחינה במים ערומות, ויתחרו אשה ברעותה, מי מהן מטיבה לשחות, ואם לא כלימה תכסה פנינו, ניני דור מכלים וערלי לב אשר לא באו לא במים ולא באש אהבה לטובת אביוני העם, כבני הדור הנאור הזה היודע להוציא כסף מכיס הכילי, יותר מאשר ידע ר' יואל בעל שם להוציא יין מן הקיר. עני בן טובים אשר שכב על ערש דוי ימים רבים ואיש לא ידע, ויעלות חן לא נסו הצג כף רגלן לצאת במחולות לכבוד מכאוביו, ורק בבוא המות ויקחהו, אז נודע הדבר לנדיבנו, כי עזב האמלל אלמנה שכולה ויתומים אמללים ויקומו ויעשו להם משתה שמנים, המנגנים, המזמרים, המשוררים והמשוררות כלם באו לשמחת מות המת. וכל אחד שלם שקל או שנים בעד מאכלו ומשתהו. הבחורים והבתולות רקדו כנדיבים וכל הקרואים שבעו נחת, המשוררים קבלו משכרתם. “המטיפים הלאמיים” הריקו את כל אוצר דרשותיהם, וברכותיהם על ראש הנדיבים מכיני המשתה, ויקבלו מחיר ההטפה, וישובו לבתיהם שמחים וטובי לב, כי צדקה עשו. ולמחרת היום יתקעו בשופר בכל כתבי העתים כי גדולות עשו. והאלמנה והיתומים? – אל תגידו בבראנזוויל, כי בבוא חשבון, לא אספו העוסקים בצרכי צבור באמונה די כסף אף לשלם בעד הוצאות המשתה, ובכן מי לא יודה כי לא יעוף הסוס באויר באין כנפים לו.

בתי חולים יש לנו בכל הערים הגדולות, בנינים גדולים ומפארים בסדרים טובים ונכונים, העבודה פנימה היא על פי סדרי בתי חרשת מעשה. המכונות ערוכות. הרופאים, הפועלים והנשים הצובאות איש איש על משמרתו. ברגע ידוע יבואו ויצאו. ברגע אחד יתנו ארוחה לכל החולים. ובשעה אחת מחויבים כלם לישון. שתי שעות בשבוע יוכלו קרובי החולה לבוא לבקרו, ואם יאחר איש רגע, אז עליו לחכות עוד שבוע תמים, הכל על פי חקי הפּאָליציי, אם כי אינני מחליט, כי הסדר הוא רע, ואולי גם טוב הוא. אחרי אשר גם הפּאָליציי היא טובה ונחוצה, – לולא היתה פּאָליציי, ולולא נוסדה על פי חקי האגרוף והברזל לבד, כמכונה בלי נשמה.

ישנם אצלנו היום בתי יתומים בנוים כהיכלי מלך. כרבם נוסדו על ידי יהודי אשכנז. הסדרים הנם נפלאים למראה איש זר. היתומים אמנים כבני רוזנים, והזר הבא לבקר בית כזה ישתומם על נדבת לב עם אלהי אברהם. אפס אם יעמיק לחדור לנשמת המסד, ימצא עוד הפעם פּאָליציי, מלבד אשר אין הבדל בינו ובין מסד נוצרי, לא במאכלו ולא בלמודיו. להחניכים יאכילו טרפות, ולא ילמדום אף מלה עברית. אין להם כל מושג ממנהגי ישראל ותורת קדשו, ותחת כל אלה ילמדום לנגן בכנור, ולעלות על הבמה לשחק, לזמר ולשיר שיר “יענקי דודעל”, וכאשר יגדלו ויעזבו את הבית הזה הנם נוצרים גמורים, ורחוק למצוא ביניהם אחד אשר נשאר יהודי, ואחרי כל אלה, מעטים המה היתומים אשר זכו להתקבל בבית כזה, ובין אלף יתומים בעיר, תמצאו בבית היתומים חמשים, והנשארים? הלא יש אלהים בישראל, ועליו לדאוג בעדם. אף כי ההגיון הישר יצוה לשאול, במה זכה בן עניים אחד כי יחנך כבן רוזנים, את אשר לא יכל להגיע לכל מנעמי החיים לוא חונך בבית הוריו, ועשרה יתומים אחרים יחבקו אשפתות או יגועו ברעב, ולוא נתנו נשמה לבית כזה, הלא נקל היה לעשותו לבית יתומים עברי. ואיש מהנדיבים לא שאל את אביו או זקנו, מדוע לא ראינו ולא שמענו מעולם, כי יוקחו נערי בני ישראל לחנכם בבתי הממשלה, או כתה נוצרית ידועה בעד “נערים שובבים”, ובצאתם מן הבית ההוא יספחו לאגודות שודדים ורוצחים (גענגסטער) אשר שרצו לרוב בנויאָרק, ולא מעטים המה גם בערי השדה, המחללים שם ישראל באופן נורא, ומי אשם בדבר, אם לא הנדיבים וסדר החנוך אשר נהגו בעד היתומים?

חדרי המלמדים לא היו מעולם בתי חסד וצדקה. כל איש יהודי ידע את חובתו כי עליו לשלם להמלמד אשר יחנך את בנו, כאשר ישלם לפועל אחר, ואיש לא חלם להתגאות בזה, כאשר לא עלה על לב איש להתפאר כי הוא מניח תפילין בכל יום ושומר את השבת, ועתה בדור חכם זה נהפכו כל חדרי המלמדים לת“ת, ויהיו למוסדי צדקה, ובלי נדיבים הן לא יכון כל בית חסד, ואמנם הנדיבים רבו כילק, אחרי אשר להחזיק בית ת”ת אחד, נחוצים אלפי חברים אשר ישלמו כל אחד חמש קשיטות בשבוע, נחוצים מאספים, מלקטים, גבאים, נשיאים, וסגני נשיאים, מזכירים ורואי חשבונות, משגיחים ומשרתים, יועצים ובעלי טובות, מלבד ועד מנהלים, ונדיבי עם ד' אלה יביאו שנים שלשה מורים (לא מלמדים חלילה) ואחד מהם הוא מנהל המכונה המשגיח על עושי המלאכה. וכתם השנה ישלחו כרטיסים לכל החברים לבוא להתענג בבחינות התלמידים והתורה אשר למדו במשך השנה, והמנהל קורא לאחד הנערים, כי יקרא שורה או שתים בסדר התפלה אשר למד עמו ביחוד, וכל הנערים ישירו שיר “התקוה” או שיר לאמי אמעריקאני בשפת הארץ. ועוד הפעם המטיף, הפאנאגראף הלאמי, או הבדחן העולמי, עולה על הבמה, מולל בידיו, יזנק מצד אל צד, מתחיל במהתלות וישאג ככפיר, ובשפת חנף אשר תעוה אזן כל איש ישר משמוע, יגביה עד שמי מעל תהלת הנשיא ועוזריו, ובמצח נחושה ישמיע בקול אדיר, כי מן הבית הזה תצא תורה לישראל, והשומעים ירגזו פן תבקע בטן המטיף מקול צעקותיו, ולכבוד הנשיא יכינו עוד הפעם משתה, ועוד הפעם דרשות, תהלות ותשבחות, בכתבי עתים. והאיש אשר לא ראה כל אלה ויחשדני כי במליצה אדבר, יואיל נא לשאול פי רבבות איש אשר ראו ושמעו זאת כמני. ואני הנני קורא להמטיף עצמו: ר' קרוב! הלא חי חי אתה, וגם אני טרם מתי. קומה העידה! אם תוכל להכזיבני. אתה האיש!

אחרי כל אלה אקוט בפני, ואהיה כמגזם בעיני עצמי, אם אומר רק רע על כל מוסדי חסד וצדקה בדור החדש. כי אמנם ישנם עוד בקרבנו בתים אשר גם אבותינו יכלו להתפאר בהם. בית הכנסת אורחים בנויאָרק הוא מסד יקר ונכבד לכל בית ישראל יושב אמעריקא, ולולא “הפאליטיק” המרחף באויר סביב המכון הגדול הזה, כי עתה יכל להיות עטרת תפארת לכל הגוי כלו במעשיו הטובים לכל גר הבא לבקש לחם וחפש בארץ הזהב. מסדי גמלות חסדים בערים שונות ראוים לתהלה, אם לא קרם האסון לנפול בידי “בעלי טובות” ידועים. בית חולים לנשים יולדות בנויאָרק הנוסד בידי נשים רחמניות מעדת החרדים, ראוי לכל כבוד ותמיכה, והוא באמת זר פרחים לראש בנות ציון בוני ומיסדי הבית הזה, ועוד איזה בתי חסד טובים נוסדו בכל מרחבי הארץ. אבל מעט אויר יהודי חסר בהם, ומהם גם כאלה אשר אין כל אויר וכל רוח בהם.

הנה כי כן, האמת הוא, כי הצדקה לפנים היתה רוחנית, מלאה נשמה וחסרת סדרים, ובימנו הנאורים נהפכה למכונה מסודרה לכל חקתה, בנויה מברזל עשת בלי כל רוח באפּה.

הדברים האלה הנם נכונים ואמתים בכל הנוגע לצדקת אחנו במערב איירופא ואמעריקא החיים על פי המדה והמשורה אשר קבלו מאשכנז, ומהן לא יסורו, ובאמעריקא אשר כל מוסדי צדקה וחסד נוסדו ראשונה בידי יהודי אשכנז שררו גם סדרי אשכנז. אפס למן היום אשר רבו הגולים מארצות המזרח, וברבות הימים גדלו ויעשירו, וייסדו להם בתי חסד על חשבון עצמם, ובמדה ידועה הפיחו בהם רוח יהודי־דעמאקראטי. אבל לאסוננו הביאו בהם גם מגערת חדשה, מגואלה, לא שערוה אבותנו, וזרה גם לסדרי יהודי אשכנז. הפּאליטיק, הכסף והכבוד. המושלים ביד חזקה כמעט בכל עניני קהלות ישראל באמעריקא, ראש מושב שלשת הרועים האלה היא נויאָרק, וממשלתם הגיעה עד ערי השדה, ביחוד הגדולות, עד כי לא רב מספר היוצאות מן הכלל, רק בערים הקטנות בדרום ומערב הארץ הרחוקות מנויאָרק וכל המונה. יאנקיל החייט מקופּישאק אסף איזה מאות שקל, ויקרא את שמו “דזייקאב” ותקטן עוד זאת בעיניו ויאמר לנחול גם כבוד, ויאסוף אליו עוד עשרה חייטים “אוהבי הפועלים” הנודעים בכל התבל, וייסד “אגודה־דעמאקראטית” למען הכעיס לב הביוראקראטים העשירים הפוסחים על ראשי העם, וביום בהיר אחד, והנה הוא “פּרעזידענט” לאגודת יקנה“ז, ומשלם בעד מודעות בכתבי עתים לפרסם את שמו, וחמשה שקל ישלם להמטיף – על חשבון האגודה – אשר ישים בשמים קינו, ואחרי זמן קצר, בחשבו כי כבר נודע שמו בישראל יהיה לבעל טובה ונדיב, ויודיע לכל העולם, כי הנדיב האדון דזייקאבס מנדב אלף או אלפים שקל ליסוד בנין בית כנסת, בית חולים או מסד אחר, ועוזרים המתחממים לאור אשו לא יחסרו לו בין “הירוקים” ואז יחלו לאסוף נדבות מכל נדיב לב הנותנים למשכן ולעגל, ולעוזריו יבטיח נתח שמן, זה יהיה המזכיר, השני הסוכן והשלישי לנאמן ורואה חשבון במחיר לא קטן, ובמשך זמן קצר יפורסם שמו באמת לנדיב, עושה טוב בעמו, והנה הוא מנהל, וידו ולשונו בכל, הוגה דעות, וכל הגה מפיו חק לסכלים, ובמשך הזמן יתעשר מפרי חכמתו ונדבותיו, וירחמיאל העגלון אשר ידע את החייט מארץ מולדתו, ואם גם לו חלקה אמעריקא מחכמתה – איזה מאות או אלף שקל – יתקנא בו, ויאמר לעשות כמתכנתו, יקהל אליו איזה “תלמידי חכמים” אשר למדו עמו בארוה אחת, ויעשה לו “מנין” והאלהים הטוב יוריד אליו מטל השמים איזה “מגיד” חצי אלם וחצי עם הארץ, והפּרעזידענט יקרבהו, ואחרי כן ישים חחים בפיו וירתמהו בעגלתו, ובמהרה יהיה המגיד לרב וגאון, ולפעמים גם “לרב הכולל” – תואר זול מאד באמעריקא, 50 סענט מחירו, – ומודעה במכתב עתי זארגאני תשמיע נדבת לב הנשיא וחכמת רבו הגאון הגדול, ובמשך שנה או שנתים, והנה קהלה חדשה, ובראשה הנדיב המהלל, וגאון מפורסם לימינו, והעם החכם והנבון ימטיר עליהם מטרות נדבה. ובאופן כזה קמו קהלות ואגודות אין מספר, ורבנים גאונים, נשיאים מנהלים ומוסדי צדקה ובעלי טובות לאלפים, ואם על פי מקרה יתערב גם איש ישר ונכבד בקהלתם, יתאמצו להרחיקו, עד כי לא יאמן אם יספר, את אשר ראו עיני איזה פעמים, כי כאשר הציעו להביא איש נכבד לחבר להם קמו המנהלים נגד ההצעה, ואני שאלתי פעם אחת סבת הדבר בנויאָרק, ויענוני בשפה ברורה לאמר: מדוע לא תבין דבר פשוט כזה, למשל, לוא יציעו להביאך בסוד קהלתנו אשר עד הנה אני הוא אחד המנהלים, אפס אם אתה תהיה חבר לנו, אז מי אני נגדך, ואיך אוכל להרים ראש בשבתך עמנו בסוד עצותנו, כי על כן הנני משמיעך בפה מלא. כי אם יציעו להביאך בקהלינו, אז אהיה אני הראשון להתנגד לך, בדעתי יתרונך עלי”. ולא לפלא הוא, כי המון רב ישרי לב, תמימי דרך, נדיבי לב באמת, חכמים, סופרים ותלמידי חכמים אינם חברים לקהלות ואגודות, וחיים חיי בדידות בסתר אהלם, ובכאב אנוש יביטו על כל השערוריות אשר תעשינה יום יום בידי נעוי לב אלה המושלים בעם כהצוערים בפרייסען, ויחרישו, כי נטל עליהם לשבת דומם, מאין מקום בכתבי עתים להשמיע כאב לבם על עם ד' ההולך תהו באשמת רועיו הרעים, ותרומת נדבותיהם זרים יאכלו ואף גם ברגע זה, בעת צרה הזאת, אחרי המלחמה האיומה, אשר מאות אלפי אחינו נתונים בצרה ובשביה, נהרגים ונחנקים בכל איירופא, ואחינו באמעריקא מוריקים שקי זהב לעזרת האמללים, הנה אין קץ לכל התועבות אשר תיעשינה בכסף הקדשים בנויאָרק. ומקום אין לגלות את המסכה, ולגרש את השודדים מעל האבוס…

אמנם סדרי צדקה וחסד כאלה לא ידעו אבותינו מעולם. ומי יתן ולא ידענום גם אנחנו.