אין דבים ואין יער, לא נולד ולא מת
עוד לפני חמשים וחמש שנים החלותי לחבר ספר בשם “לא דבים ולא יער”, ומטרתי היתה להראות, כי האיש ישו אשר כל גוים יעבדוהו ויעשוהו לאלוה, איש כזה לא נולד מעולם בין היהודים, כי בכל ספרת ישראל העתיקה אין כל זכר ורמז מתי ואפוא נולד ומה היו מעשיו, ואם נזכרו אודותו איזה ענינים מפוזרים בין אגדות חז“ל, אין אלה חומר לדברי הימים, מפאת היותם רק אגדות, מלבד אשר אין אחד מהתנאים הראשונים אשר השמיע בדברים ברורים כי ראה אותו או את מעשיו, וספור האגדה של ר' יהושע בן פרחיא הלא היה זה כמאה שנה לפני ספורי העוואנגעליום, וכמעט כל אגדות חז”ל המזכירות את הענין, כלן נכתבו בידי האמוראים, שלש, ארבע עד חמש מאות שנה אחרי יסוד הנצרות, וחז“ל ידעו כי כבר ישנה אמונה כזאת בעולם, אף כי בעיניהם לא ראו את הנוצרים בבבל, אבל שמעו שמועות רחוקות, והאות הוא, כי כל זכרונותיהם לא יתאימו עם ספורי הנוצרים, למשל, העוואנגעליום מספר כי שנים עשר תלמידים היו לישו, וחז”ל יזכירו רק חמשה, אשר יקראום בשם, ומהם רק אחד אשר שמו נזכר גם בעוואנגעליום (מתי, או מתיא).
כל ספרי ויכוח אשר כתבו היהודים נגד העוואנגעליום1 (אשר רק מעטים מהם נדפסו עד הנה, ורבם הנם עוד בכ"י) כלם הוכיחו באותות ובמופתים הגיונים כי אין אף מלה אחת אמת בכל ספוריו, ובכל עמל החכם הנוצרי ה' מוישטער אשר מלא גליונות התנ"ך הגדול אשר הדפיס בשם "מקדש יי' ", לא הצליח להפיל אף מלה אחת מכל דברי בקרת חכמי ישראל (נדפס בבאזעל רצ"ד־ה, 2), וכן שוא עמל החכם הויקשפאן בבקורתו על ספר הנצחון לר' ליפמאן מילהויזן, (נירנברג 1644, ואלטדארף 1645), והצורר וואגענזייל נגד ס' חזוק אמונה, ועוד רבים מחכמי העמים, ובדבר הזה לבד די להראות ולהכחיש מציאת ישו הנוצרי, אחרי אשר אם אין יסוד ואין יכלת ביד כל חכמיהם להעמיד חזון אמתת ספורי העוואנגעליום, אשר עליו נוסדה כל תורתם ואמונתם, וישו הנוצרי מאין? ואם היהודים לא ידעו מציאותו בימיו, טרם היו עוד נוצרים בתבל, אם כן אפוא הוא המקור אשר ממנו ישאבו מים טהורים לטהר בהם את ספורי הבדים אשר בדאו אנשים אשר לא ידענום? וזאת ראו גם חכמיהם גם כהניהם, ועל כן נאלצו לבדוא שקר חדש לתרץ את השקר הישן, ויחליטו לזייף את הספר “קדמוניות היהודים” ליאזעפוס פלאוויוס, ספר דברי הימים לישראל הנעתק לכל לשונות העמים הנאורים, ומקובל לאמת אצל העמים יותר מאשר קבלוהו היהודים, ויוסיפו בו בספר השמונה עשרה “לעתיקות ישראל” בדברו אודות הרעות אשר עשה הצורר פילאטוס נציב רומא בירושלם לאמר:
“ויהי בימים ההם היה איש בשם ישו, איש חכם, אם בכלל יתכן לקרוא אותו בשם איש. הוא עשה נפלאות גדולות ויהי מורה לכל תאבי דעת ואמת, ורבים נהרו אחריו, יהודים ולא יהודים, הוא היה המשיח אשר האשימוהו רוזני בני עמנו וגדולנו, ופילאטוס הביאו לתליה, ובכל זאת, למרות כל אלה, לא עזבוהו אוהביו הראשונים, ונראה חי עוד הפעם שלשה ימים אחרי התלותו, כאשר נבאו עליו איזה נביאים, עם עוד מופתים אחרים אשר עשה, וישנם עוד היום קהל בני אדם הנושאים עליהם שם “משיחיים” אשר קבלוהו עליהם לראש”.
על דברי שקר כאלה אשר שמו המזייפים בפי שר צבא ישראל2 בן כהנים גדולים אשר בו שמו כל ישראל את מבטחם להצילם מכף עריצי רומא, ועל הזיוף הזה כבר התעוררו חכמי הנוצרים עצמם, זיוף אשר יכירהו אף העור בשתי עיניו, והנה חדשה:
בחורף תרמ“ג, הודיעו כל כתבי העתים, כי נועד יום אחד בפאריז אשר בו ימכרו ספרים וחפצים עתיקים במכירה גלויה לכל המרבה במחיר, וליום הנועד באו שרים ורוזנים עשירים וחכמים, ובין הספרים העתיקים נמכר ספרו של יאזעפוס, האינקונאבל הראשון, במחיר ארבעים ושנים אלף פראנק, מחיר גדול מאד לא נשמע כמהו, מלבד המחיר אשר שלמו בעד התנ”ך הראשון תוצאת גוטטענבערג, וספר זה זכה להמכר במחיר יקר מפנינים, רק בעד הערה אחת קטנה, בעלת שתי שורות, אשר העיר הפועל המסדר לדפוס לאמר: “כי בתוך הכתב יד העתיק אשר ממנו סדר את הספר, לא נמצאה אף מלה אחת אודות ישו הנוצרי, והוא זיוף אשר הוסיפו אחרים”, וכאשר נשלמה מלאכת הספר בדפוס, וקנאי הנוצרים מצאו את ההערה הזאת, שמו את הפועל המסדר בכלא, ויוציאו עליו משפט מות להשרף (אויטא דע פע), וגם את כל הספרים שרפו באש, ורק שלשה ספרים מהם נצולו, ואחד מאלה היה זה אשר מכרוהו במחיר מ“ב אלף פראנק, הקונה היה איש אנגלי, ובקראי את כל הדברים האלה הייתי נכון כרגע ללכת לפאריז לראות את הספר ההוא, ולדאבון לבי נוכחתי כי ימים רבים יעברו טרם אשיג תעודת מסע ללכת לארץ אחרת, ואחדל, אבל מאז עד היום בקשתי בכל אוצרות ספרים הגדולים אולי אמצא ס' יוסיפון כ”י עתיק בשפת יון או רומי בין רבבות כתבי היד לנוצרים הנמצאים בתבל, וביחוד המוזעאום הבריטי, העשיר בין כל אוצרות הספרים, ולא מצאתיו, וזה הוא הספר השני אשר בקשתי בכל ימי חיי ולא מצאתי, אחרי אשר כבר בקשתי למצוא כ“י עתיק מספר הזוהר, עתיק יותר מהנדפס ראשונה במנטובה שנת שי”ח, וגם ספרי קבלה אחרים אשר מספרם רב מאד, כלם כמעט חדשים המה, אשר על כן החלטתי עתה, אם יהיה אלהים עמדי ויתנני לשבת במנוחה באוצר ספרי, הנני לשלם נדרי אשר נדרתי לפני חמשים וחמש שנים לכלות את המלאכה, בספרי “לא דבים ולא יער” להראות בכתב אמת וברוח בקרת נאמנה, כי מעולם לא נולד ולא נתלה איש בשם “ישו הנוצרי”, למען ידעו בני עמי אלה אשר לא העמיקו חקור בענין זה, המאמינים בספורי מעשיות אשר יספרו כהני אל נכר, ולא יבינו, כי אם אין ישו הנוצרי, אין מקום לכל אשמות הבל אשר יטילו על ראשינו כל הצוררים מבין הנוצרים, ואני מוצא לי לחובה להזכיר בזה, כי זה כבר הפצרתי בחתני הרב דר' שמואל ס. דינארד כי יחבר הוא ספר כזה באנגלית, והוא אמנם התחיל במלאכה וידפיס כבר איזה מאמרים במכתב עתו האנגלי, אפס לא כלה את מלאכתו, מפחד ראשי האוניווערזיטאט במיננעאפאליס אשר בו נשא משרת פראפעססאר, ואולי גם מעצלות מעטה, ולוא כלה את מלאכתו, אשר היתה באמת מלאכה וחכמה גדולה, כי עתה היה לשם ולתהלה בכל הארץ, ואולי יתעורר עתה לגמור את ספרו, והיה לנס עמו, כי הוא האיש היודע שפות מזרח ומערב שכם אחד על כל חכמי ישראל, ואולי גם על כל חכמי העמים באמעריקא, ולמלאכה זאת נחוצה דעת שפות שונות, ומי יתן וישים זאת אל לב, והעצל יהיה לחרוץ, ואז יברכוהו טובים.
לטובת הביבליאגראפיא העברית, הנני מוצא חובה עלי להזכיר, כי בשנת תרס“ד הדפסתי שנית את המחברת הנפלאה “הודאת בעל דין” נגד הנצרות, מאת דון דוד נשיא, ובהקדמתי כתבתי אז לאמר: בין כל המון השקרים אשר בדו העמים על ישראל, השקר הכי גדול הוא, כי איש יהודי אחד עשה עצמו לאלוה”. כל התוצאה נשרפה בשרפת דפוס ה' ליפשיץ בנויארק, ובידי נשאר רק עקזעמפלאר אחד.
-
אין את נפשי להשתמש בהעתקת המלה הזאת לכנות את הספר ההוא בשם “ברית חדשה”, יען כן יכנוהו הנוצרים למען יעמוד במערכה נגד תורתנו הקדושה אשר יכנוה “הברית הישנה”, ואחרי אשר לנו היהודים אין ברית חדשה, הנה כי כן לא נוכל לכנות גם את תורתנו השם “הישנה” יען לא זקנה מעולם. ↩
-
המקרה הזה נזכר בקצור נמרץ גם במ"ע Jewish Ledger מן 16 אפריל, 1920, הערוך בידי חתני הרב דר' מענדיל זילבּער. בנוי ארלעאנס. ↩