סְבִיבִי הָיָה דָבָר יָפֶה,
נָגַעְתִּי בּוֹ כִּנְגֹעַ הַגּוּף־לַמָּחֳרָת
בִּשְׁעַת־אַהֲבָה שֶׁל הַלַּיְלָה שְׁחָלַף.
הָיִיתִי בְּמַהֲוֶה יָפֶה,
הָיוּ בּוֹ גַעְגּוּעִים רַכִּים,
פְּגִישׁוֹת שֶׁכָּל אַחַת הַגְשָׁמָה.
רִחַפְתּי בְּשָׁעוֹת שֶׁל הַרְגָּשָׁה טוֹבָה.
נִזְהַרְתּי שֶׁלֹּא לִסְגֹּר שׁוּם דֶּלֶת,
שֶׁלֹּא לִשְׁבֹּר קִירוֹת מֵרֹב חֶדְוָה.
אִם כָּל זֶה הָיָה עוֹד אֶפְשָׁרִי –
הֲרֵי נוֹלְדוּ זֶה בְּתוֹךְ זֶה
חַסְדֵי־יוֹנָה בְּלִוְיְתַן־הַכִּלָּיוֹן.