הַשִּׁיר הַזֶּה, שֶׁכָּתַבְתִּי

לִפְנֵי חֳדָשִׁים אֲחָדִים,

כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתּי לִהְיוֹת הַפַּרְשָׁן

לְנִחוּשׁ, לְחֻלְשָׁה, אוּלַי מְדֻמִּים,

וּבוֹ מִזּוּג שֶׁל מַכְאוֹב, יְדִיעָה,

הִתְמַכְּרוּת לַבִּלְתּי־נִגְדָּר,

שִׂמְחַת‏־רֶגַע שֶׁל כַּף סְגוּרָה

וְאַכְזָבַת הִמָּלְטוֹ שֶׁל פַּרְפָּר –

עוֹד לֹא נִבְחַן בְּלֵבָב אַחֵר.

הַאִם הוּא כְּבָר בֶּאֱמֶת שֶׁלִּי?

וְאִם לֹא יִרְאֵהוּ אִישׁ –

הַאֶשָּׁאֵר לְבַדִּי בָּרַחַשׁ הָעַרְפִלִּי?

אֲנָשִׁים יְכוֹלִים לְהָבִין לְעִתִּים

מַבְּטֵי עֵינַיִם, מַגְּעֵי גוּף;

שִׁיר צָמֵא, גּוֹשֵׁשׁ, מְנַסֶּה

אוּלַי יְגַלֶּה מְקוֹמוֹת נִסְתָּרִים.