שומר רוח לא יזרע
ורואה בעבים לא יקצור.
(קוהלת, יא)
– – – אי אפשר יהיה לנו בכלל להתקיים במשקינו, אם כל רוח מצויה בשווקים תרפה את ידינו מענף אחד ומענף משנהו. ואת ענף הלוּל הן רק אתמול הרימו משקינו על ראש תקוותיהם ואצו ורצו ללוות כספים ולבנות לוּלים; ואם היום ירפו ידיהם מן הלול, ואת כל מעיניהם ישקיעו בעצי פרי ובאשכוליות, האם אין חשש במחר (בל יעלה ובל יבוא) יתקפם רפיון הידים גם בענפים החדשים האלה, כאשר רק תעבור “רוח־שוק” מצויה ורגילה בשווקים? ואל מה יקפצו אז? “המחלבה אינה שווה כלום”; “הלול אינו כדאי”; מפלחה התיאשו כבר מזמן: “בירקות – עבודה קשה והכנסה קלילה”; והמטעים יהיו תלויים אולי בנס… ובכן נשאר רק להיות פרדסן ביהודה… אך אל האושר הזה הן לא יגיעו!… אכן לאָשרנו אין מצב הענפים במשקינו, בתוך עצמם, רע כרוע מצב־רוחם של אנשי משקינו. ואמנם אף רוע מצב הרוח במשקינו אינו נגרם ישר על־ידי מצב הענפים אלא בראש ובעיקר על־ידי הדוחק הכספי שבהם, החובות הלוחצים עד לדכאון ויאוש, בתוך היתמוּת והעזובה אשר משקינו נתונים בהם, ללא מוסד מיישב מרכזי מקשיב למצוקתם ונותן את דעתו – למצער – לסבלם ולמחסורם… ואולם הן מרפיון ידים לא תבוא עזרתנו; ואם מחמת המצוקה נשב בעצלתים, הן ימך גם המְקָרֶה על ראשנו ־ ויבואנו חורבן גמור.
המשבר שהתגולל על החקלאים בכל ארצות התבל עומד עדיין בתקפו. לארצנו הגיע דכיוֹ המדכא בראשיתו, וחלף עבר ממנה מהר. כיום לא נכון יהיה לאמור, שהמשבר בחקלאות העולמית נוגע בנו במידה ניכרת. אמנם לנו החקלאים בארצנו ישנן “צרות שלנו” (הידועות לנו למדי ולא נתעכב עליהן כאן), אך צרות אלה אינן מזדהות את צרות המשבר שבארצות אחרות.
בנו, הישוב החקלאי העברי כאן, נמצא גם הליקוי הזמני; שאנו דור ראשון, מעם משוסה, לחקלאות בשממות ארץ חרבה. אכן לרפיון הרוח ולקינות היאוש, אשר רבים ממשקינו משקיעים עצמם בהם, אין כל סיבות בגורמים החיצוניים של חקלאותנו. מפעפעים הם מנבכי התלישות של אנשינו, אשר אולי הספיקו כבר להכות שרשים בקרקענו, ואולם רוח הקרקע טרם נספגה למדי בנפשם לבל “ישמרו רוח” ולא “יראו בעבים”, אלא יזרעו ויקצרו בקביעות מבלי לנוד מענף משקי אחד למשנהו, כדרכם עכשיו, אשר עם כל ענן קל המכסה לרגע את שמש הצלחתם באיזה ענף שהוא הנם אצים לאחוז בענפים חדשים, אשר גם לאלה אין כיום שמש ההצלחה מובטחה באחריות לעולמים… והם יהיו נדונים להתיאש מענפים רבים ולא להצליח אף באחד.
– – – בשבילנו אין תוצרתנו רק האמצעי ללחם־חוקנו אנו יום יום, אלא גם כל תקוותינו לתקומת עמנו כאן בארצנו כרוכות בזה: אם יש לנו האפשרות להרבות בייסוּד משקים חדשים, אשר יוסיפו תוצרת חקלאית כהנה וכהנה ויחיו בה; או… או אין אפשרות להרבות בתוצרת בתוך משקינו הקיימים, מאין קונה לה בשווקי ארצנו, ואף אין־אונים אנו להוציאה אל שווקי חוץ; וממילא אין אפילו לחלום על ייסוּד משקים חקלאיים חדשים, שיוסיפו תוצרת מן הסוגים ההם; וממילא אפסה כל תקוה להגדיל את ישוּבנו כאן בארצנו, אף כי פזורי עמנו הולכים וכלים בגלויותיהם…
תרצ"א (1931)