(מתוך פרטיכל)
– – – כל אשר יקשיב ויאזין להדים הנישאים בשוק ביחס לתנובה, יכול להיוכח בנקל בשינוי היחסים לרע מצד השוק לתנובה. ואם אמנם ישנם בזה גם גורמים אשר אינם תלויים בנו (כגון התחדדוּת היחסים בין ציבור הפועלים ויתר השכבות בישוב, ותנובה מקבלת גם כן חיצי איבה מצד קהל המתנגדים לציבור הפועלים, יחד עם יחסי התנכרוּת לעניניה גם מצד ציבור הפועלים והסתדרותו), הרי אין להכחיש שהרבה מאוד תלוי הדבר בידינו אנו לשמור על העמדות אשר רכשנו בשוק ואף להרחיבן, בזה שאָנו מצדנו נאַמץ את כל כוחותינו להפיק את רצון הקונים בתנובה, ולא לתת לפניהם מצדנו אנו כל תואנות לפסול את תוצרתנו.
והנה דוקא ענין זה הנו מוזנח אצלנו עד לפשע. אף בסניפינו, פּאֵרה של תנובה, אין השגחה קפדנית על הנקיון ועל היחס האדיב לקונה ועל טיב התוצרת, ואין תשומת לב והקשבה מספיקה והגבה עֵרה לתלונות מצד הקונים ואפילו מצד מוסדות.
הנה לדוגמה קיבל המרכז מכתב מאת ועד “בית הכרם” שליד ירושלים, המתחיל בפיסקה זו: “חברי הועד שמעו בהתרגזות מרובה את הדין־וחשבון של הועדה הסניטרית, בדבר אי־הסדרים וחוסר־הנקיון השוררים בסניף תנובה בבית־הכרם”… והנה עוד פיסקה ממנו: “הורי התלמידים מתאוננים, שהתוצרת שלכם המוגשת לתלמידי בית־הספר, מובאה בתוך מגשים מוחלדים ומלוכלכים. הכלים הריקים בחנוּת הם בלתי־רחוצים ומשמשים מקום ללכלוך והצטברות של זבובים.”
שני המשפטים הנ"ל בלבד הם פסק־דין של כליון ודראון על תנובה בכללה, ולא רק על תנובה ירושלים, הפושעת הראשונה במקרה זה (כל מוסדות תנובה ערבים זה לזה, וענין בית־הכרם אינו יכול להיראות כענין ירושלים בלבד).
וזאת לדעת, שאם רק על החנוּת של בית־הכרם בלבד קיבלנו תלונה, הרי אין זה מוכיח שבשאר החנויות הכל כסדר. אלא, פשוט, לשאָר החנויות אין ציבור מלוּכד, כאשר בבית־הכרם, שישמיע את תלונותיו על־ידי ועדים, אלא כל קונה מתמרמר בפני עצמו.
גם בחנויות בתל־אביב אין הענינים טובים במאה אחוז. ישנן חנויות, שאינן עולות בהרבה על החנות בבית־הכרם. ואף בחנויות אשר במרכז העיר, אלה אשר סידרנון בחורף שעבר כדוגמה לחנויות תנובה, גם “עלי הקישוט בחלונותיהן יתעלם אבק” ואין מסיר! במובן זה אין להתאונן על חיפה. אך גם שם אין עוד מה שצריך להיות בתנובה. כי הנה החלטנו בראשית השנה הנוכחית, שתכנית הפרסום שלנו לשנת תרצ“ג ותרצ”ד תתגלם בשיפור החנויות וסידורן בצורה אחידה לכל הארץ. סידרנו את שתי החנויות לדוגמה בתל־אביב והוטל על ההנהלות להעביר את חנויותיהן בהדרגה לצורה זו, אך כמעט שאין התנועה בזה ניכרת לעין.
ועתה נשמעת בקרבנו הדרישה למרכז תנובה, שיתחיל שוב ב“פרסום” בעתונות וברחובות. ואולם אין אני רואה סיבה כיום, שנסור מהחלטתנו בראשית תרצ“ג: “כי אנו מרכזים את כל פרסום תנובה בזה, שנסדר את כל חנויותינו בצורה נאה אחת”. התחלנו בזה והפסקנו בלי כל סיבה מספקת. ותחת שנבוא עכשיו בתהילות ותשבחות על תנובה ותוצרתה בעתונים וב”פלאקאטים" ברחובות, מוטב שנרכז את מרצנו בזה, שקוני תוצרתנו יהללו וישבחו אותה על טיבה ושיפורה, ואותנו על ערותנו לשיפורה והספקתה המסודרת. לבוא עכשיו בפרסום תנובה ותוצרתה בעתונים ובפלאקאטים יהיה מצדנו כלעג לקהל הקונים: כי הן אין לנו כבר כיום די תוצרת בשבילם, ובעוד כחדשיים הלא נימצא במצב קשה עוד יותר מאשר היינו בסוף הקיץ של תרצ"ב, ובסתיו אנו לא נוכל לספק לקונינו הקשורים כבר אלינו את דרישותיהם. ואיזה טעם יהיה לפרסומנו כיום, אשר בתוצאותיו צריכים להתווסף לנו קונים חדשים. כי על־כן אין, לדעתי, כיום לצאת בשום פרסום המכוּון לקרוא בקול קונים חדשים אלינו. כל פרסום כזה יהיה לרעתנוּ.
י“ט סיון, תרצ”ג (1933)