¹

נא להכיר, השם: מבורך הבבלי, אבל למרות שמו, האיש מארץ־ישראל. המקצוע: משורר, וכדרכם של משוררים בכל הדורות, קבצן שבקבצנים. כל נכבדי הארץ חברים שלו. הללו אוהבים שיאמרו שמכירים הם משוררים, ואפילו גאון ארץ־ישראל אביתר, בפוגשו את מבורך הוא מחבקו בחיבה ומעטיר עליו שבחים. ובפעם האחרונה שפגש בו ציין כי הפיוט האחרון שחיבר הוא לעילא ולעילא, שפתים יישק, משכנע, עמוק, מהטובים שבפיוטיו. הוא, הגאון, סבור, שמבורך הוא מהחשובים במשוררינו ואיננו הולך בעקבות המחדשים שקשה להבין את שיריהם, הסבורים שיש לפנות עורף למסורת העתיקה של השירה שתחילתה במקרא והמשכה בנביאינו הגדולים ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. והגאון צוחק: הנה יחזקאל, לכאורה מהפייטנים הישנים, אבל הוא המריא למעמקים מסתוריים ולעליות נשמה שמימיות שמעטים מהיוצרים בלשון העברית הגיעו אליהן; ואל לנו – מוסיף הגאון – להתעלם משירת דבורה וכמובן ממזמורי תהילים של דוד, איזו דבקות! – וקינת קוהלת או האירוטיקה העדינה של משורר שיר השירים, וכמובן פיוטי הפייטנים בני הדורות הקודמים, אלה שכתבו גם “אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ” וכיוצא באלו. אמנם המשוררים הצעירים צוחקים משיר זה בכל פה – אבל הוא, אביתר, סבור שלא יעבור זמן רב ואנחנו נחזור אל היפה שבשירה, ישנה אִם חדשה, וכל חדשנות הצעירים המבקשים לוותר על החרוז והמשקל והקצב וקוראים להשפעה גדולה יותר של השירה הערבית הגדולה, תישכח. ובעיניו, עיני אביתר – והרי גם הוא כתב קצת ספרות, הוא מציין בחיוך – מבורך הבבלי הוא מן החשובים כמשוררים ובדורות שיבואו ישאלו מי הם שביקשו לערער את מעמדו, ואילו שמו יינשא בפי כול. ובינתיים שלום לו – הוא מברך את מבורך ומבקש להמשיך בדרכו.

ומבורך, מובן שנהנה מן השבחים, אבל הרי צריך הוא גם לאכול ואין לו קורת גג ראויה ואפילו – ומה לעשות, אי־אפשר להסתיר זאת – אין לו בגד ראוי להתלבש ושמיכה להתכסות בה. והוא מעכב לרגע את הגאון ושואל אותו, שמא יודע הוא מתי תינתן לו תשובה על בקשתו לתרומה שתאפשר לו ליצור בלי דאגות פרנסה גם אם לזמן קצר. ואביתר מחייך בתבונה ואומר, ראה מה ביני לבינך. אני מדבר בעניינים של רוממות הרוח ואתה עוסק בעניינים חומריים. אני עוסק בשירה ואתה מוריד אותנו לעניינים של בגד ופרנסה. ומביט הגאון אביתר באנשים שנאספו סביבם לבדוק אם הבינו את הרמז, ואומר בסדר, בסדר, הכול יהיה בסדר, תסמוך עלי, וממשיך בדרכו כשאנשיו מפנים לו דרך. ומבורך נשאר עם המחמאות הנאות, אבל אין בידו פרוטה ואין לו תשובה כיצד יתפרנס בימים הקרובים ומניין ישיג קצת כסף לאוכל ולכוסית משקה ובמה יתכסה בלילות החורף הקרים הבאים עלינו וכבר מרגישים בריחם, וכתב גם שיר על כך, וממשיך מבורך בדרכו, נוהם משהו מתחת לאפו ומכנס את ידיו אל גופו הצנום כדי להתחמם.

“אלו שיש להם הכול” – אומר מבורך לידידו המשורר עשהאל, חסר כול כמותו – “נהנים במה שיש להם, ויש להם הרבה, ואילו את הנצח משאירים הם לנו, המשוררים. את שמנו יידעו הדורות הבאים, אבל בינתיים מי יחמם את גופנו.” ושני המשוררים עומדים ברחובה של ירושלים בשעה שהעננים מתקדרים וגשם צפוי בקרוב, ומסתכלים בקנאה בעד החלון אל ביתו של אחד מעשירי העיר, שבו דולקת האש בעצי התנור ועולה משם ריח סעודה דשנה שהכינו בעלת הבית ושפחותיה. המשוררים רעבים לאורך כל הדורות.

ונזכר מבורך באיש עשיר אחד, שבזמנו נענה לו ונתן לו שמיכה להתכסות בה, אך זו בלתה מזמן, ולפני זמן לא רב פגש באותו איש ברחוב והוא שיבח מאוד פיוט שחיבר לתפילת חג הסוכות האחרון ואמר לו – ואין מבורך יודע אם בכובד ראש או שמבלי לחשוב על כך – “אם צריך אתה למשהו, תפנה אלי, אצלי תמצא תמיד את הדלת פתוחה.” והחליט לפנות אליו לאחר שבאו מים עד נפש, אין לו שמיכה ראויה להתכסות בה והקור גובר והולך, ובא לפתח ביתו של אותו איש ודפק על השער ופתח השמש את הדלת ובחן אותו מכף רגל ועד ראש ועיוות שפתיו למראה החורים והטלאים שבבגדו, ושאל מה אתה רוצה, וכשענה, בעל הבית אמר לי שדלת ביתו פתוחה תמיד לפני, אמר לו השמש שהנה הדלת פתוחה ומה הוא רוצה עוד, וסגר אותה על פניו. וחזר מבורך לחדרו הפרוץ לכל רוח וישב אל השולחן ורעד מהקור וכתב איגרת לאותו עשיר ואמר מה הוא מבקש – “תכריך השכיבה”, שמיכה חמה להתכסות בה בחורף הקר. את הבקשה כתב בשורות־שיר נאות, ארוכות ומחורזות, שיר נאה וחכם והכול תמצא בו. והקדים לשיר מכתב והזכיר כי מקבל האיגרת פגש בו ברחוב והיה חביב אליו ואמר לו כי יכול הוא לפנות אליו בכל זמן ושעה, והוא עושה זאת עכשיו. ובשיר ציין את אורכה של השמיכה המבוקשת, עשרים זרתות, כאורך גופו ועוד משהו ורוחבה כחצי מאורכה והוא, המשורר, יודה לו לילה־לילה כשזו תגן עליו מהקור הירושלמי הגדול, ובשבילו, נדבן רחב לב, הרי שמיכה שכזו, הוצאותיה כקליפת השום ואילו בשבילו, מבורך הבבלי, שמיכה זו היא ההבדל בין חורף שיקפיא את עצמותיו לבין חורף שלא יצטרך לרעוד בו מקור, ובזכות השמיכה יצליח לכתוב עוד ועוד שירים חשובים ותהיה שמחה רבה גם לנותן המתנה. וסיים מבורך לכתוב את השיר, ושלחו לבית העשיר בידי נער אחד וציפה לתשובה, מצטנף מקור.

ושמיכה עדיין אין לו למשורר מבורך, אבל אותו עשיר קיבל מידיו שיר שעד היום מדפיסים אותו וחוקרים אותו, ואילו אותה שמיכה, אם באמת קיבל אותה המשורר, הרי מזמן איננה.

וכך נאמר בשיר־הבקשה:

אבקש ממך דבר והוא קל בעיניך ונפש לו יאבה

תשלח לי כראשונה, שנייה, רדיד יפה יפה לתכריך השכיבה

יהא אורכו כמו עשרים זרתות ורוחבו כחצי אורכו, ויובא

אלי ידי, לפי כי זה נקלה בעיניך והיא אצלי חשובה.

וכאמור, איננו יודעים אם אמנם נתן אותו עשיר שמיכה למשורר בפעם השנייה, או שרטן ואמר שהפייטנים הללו נותנים להם מתנה ומיד הם חוזרים ופושטים את ידם. נותר רק לקוות, שאותו משורר ידע חורף חם ובטנו היתה מלאה ומדי פעם גם השיג משקה לרוות את צימאונו ולזכות לביקור ההשראה וכתב שירים ופיוטים חשובים, אך רובם אבדו בצוק העתים.