לוגו
עובדיה הנורמנדוס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1


חבורת אבירים חמושים רוכבים על סוסים עטורים שלטי גיבורים עברו על פני מנזר סן פייטרו במחוז אפוליה שבאיטליה, לא רחוק מבארי, ועצרו שם, דפקו בשער, נתקבלו בסבר פנים יפות והוזמנו פנימה. בלילה ישבו עם הנזירים ונתכבדו במזון ובשתייה וסיפרו על מסעם ברחבי אירופה, לאחר שנענו לקריאתו של האפיפיור אורבן השני, שקרא בקלרמון שבצרפת לגאול את הקבר הקדוש ואת הארץ הקדושה מידי המוסלמים הכופרים, שכן יום הדין קרוב ומלכות שמים עומדת לקום. אחד מהנזירים ששמעו את דברי נושאי החרב והצלב היה האח יוהאנס, שהתרגש מאוד לפגישה עם האבירים, שכן הללו בני ארץ אביו הם, נורמנדים. כחמישים שנה לפני כן יצא אביו מנורמנדיה הפרושה רוב הימים בערפל ובגשם על שפת האוקיינוס הגדול, והצטרף לחבורת אנשי חיל אמיצים, שיצאו לחפש נחלאות חדשות. הם עשו דרך ארוכה והגיעו לדרומה של איטליה שטופת השמש והשתלטו על אזורים גדולים של אפוליה וקלבריה. אביו, דרו, ממשפחת אצילים שלא מרום המעלה, נתמנה שליט על הכפר אופידי, ליד בארי לחוף הים האדריאטי, ולא עברו ימים רבים ובני המקום קיבלו את מרותו כמו היה אחד מהם. אמיץ והגון היה ונענה לצורכיהם. דרו הביא אליו את אשתו מריה וילדה תאומים, הבכור, רוייריוס, הוא רגיר, הוכיח מנעוריו כי נועד למלחמות, וכשגדל, נעשה אביר והשכיר עצמו לפטרונים שביקשו שכירי חרב.

את אחיו התאום יוהאנס, הוא גואן, ילדה אמו בייסורים רבים. יוהאנס, ששקע מילדותו בספרים, נועד לכהונה, למד אצל כומר הכפר ואחר כך נשלח למנזר סן פייטרו ולמד את ספרי הקודש והדת ואת נעימות התפילה. קולו היה ערב והיה שר את התפילות להנאתם של הכמרים־המורים והחניכים. כאשר ראה פטרונו אב המנזר כי רכש כל מה שצריך איש דת לדעת, עיטרו בעטרת כמורה והוא בן עשרים־ושתיים ונתקדש לעבודת האלוהים. זמן לא רב אחר כך, בשנת 1096, החלו לעבור במחוז עשרות חבורות אבירים פרנקים, שנענו לקריאתו של האפיפיור, שטפו את ארצות אירופה, והכינו את חרבותיהם לקראת המלחמה הצפויה מעבר לים, בשחיטת יהודים ביישובים שבדרך. לימים כאשר כתב יוהאנס את קורות חייו במגילה תיאר את האבירים נוסעי הצלב ואת רצח היהודים: “ויעשו הצלובות כל אחד על בגדו ועל כתפו ללכת אל ירושלים. ויאמרו איש אל רעהו לאמור: למה זה אנחנו הולכים להילחם באויבינו והנה בארצותינו ובערינו יושבים אויבינו ושונאי דתנו, ואיך נעזוב אותם עם נשינו?”

למחרת המשיכו האבירים בדרכם, הגיעו אל נמל בארי ועלו על ספינה שהפליגה לקונסטנטינופול, כדי להתאחד עם המחנה הגדול שעמד לצאת לארץ הקודש. אחריהם הגיעו לסן פייטרו חבורות אבירים נוספות וכן כנופיות איכרים שיצאו אף הם לארץ הקודש. צרות רבות הביאו עמם. שיכורים ורעבים היו רוב הזמן ובזזו את מחסני המזון של המנזר, והקיאו סובאם בחצר המנזר ובחדריו. בלילות היו מתכנסים סביב למדורה שהעלו בחצר וסיפרו בהנאה כיצד אנסו נשים ושדדו ובזזו והרגו במיתות משונות את היהודים, שחלקם ניסו לעמוד על נפשם וחלקם טרפו נפשם בכפם.

כל המחנות הללו פנו מזרחה. באו מגרמניה ומצרפת ומארצות השפלה, שטפו כארבה מחוזות חדשים, עברו בארצות הבלקן, הגיעו לקונסטנטינופול ושם, במלכות המזרחית של רומא, היא ביזנט, נטו אוהליהם עד שהמשיכו לארץ הקודש.

אירופה, כדוב ענקי שישן זמן רב, הקיצה משנתה. האבירים שמחו לצאת לארץ החדשה ולערוך מלחמות כשברכת האב הקדוש מלווה אותם והבטחתו כי ייטב להם בעולם הבא. אבל גם חיי העולם הזה עמדו לנגד עיניהם. נחלותיהם צפופות היו ולא יכלו להכיל את כולם, והם, רבי און ותאווה לשררה ולממון, נשאו עיניהם אל נחלאות חדשות וחיים חדשים המחכים להם מעבר לים.

אותות רבים בישרו כי גדולות ונצורות עומדות להתרחש. הירח לקה והשמש לקתה ובאמצע היום בא לילה ואנשים נבהלו. ובאפוליה, במחוזו של יוהאנס, כמו התהפכו השמים. גשם של כוכבים נפל בלילות כמין ברד וביום היו השמים אדומים כמו נצבעו בדם. אב המנזר היה מצטט בלטינית מספר יואל: “ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן. השמש יהפך לחושך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.”

עיין יוהאנס בספר יואל וקרא את דברי הנבואה על סימני הגאולה והמשיך וקרא: “כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשוב את שבות יהודה וירושלים וקיבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פיזרו בגויים ואת נחלתי חילקו.” וסבור היה כי טעה אב המנזר והדברים שציטט מוסבים על בני ישראל, על היהודים, והאותות הנראים בשמים מנבאים את גאולתם־שלהם, של העם שישו בא ממנו. יוהאנס הכיר יהודים, גם אם לא התקרב אליהם שכן הזהירו מורו ורבו שמזרע השטן הם. בעיר בארי הסמוכה היתה קהילה גדולה ומדי פעם, כשהיה בא לשם, היה מתפלמס איתם על דברי הברית הישנה ומבקש להחזירם לדרך הישר. לאחר שקרא בספר יואל נזכר בסיפורים ששמע בילדותו ובשמועות שהילכו במחוז: אנדריאס, הארכיבישוף של בארי, נטש את כהונתו, ברח לקונסטנטינופול, התייהד ונסע למצרים. המקרה זיעזע את יושבי המחוז והם היו מספרים עליו בהשפלת קול שכן התביישו שכוהן חשוב בחר בדתם של היהודים המושפלים.

ואולי היה זה מקרה לילה, קרי, שאירע לו אותה שעה ונבהל, וראה עצמו טמא והרבה להתפלל ולבקש על נפשו וציפה לאות מישו שמחל לו על חטאו, והנה בחלום לילה בא אליו משה, ראשם של היהודים שהוציאם מעבדות מצרים, ואמר פסוקי מקרא בשפה שלא הבין, אבל שיער שהיא העברית ובאה הארה לנפשו וראה עצמו כמחזיק בדת של שקר, ודת האמת היא היהודית והאותות אשר בשמים אמנם בשורות ירמזו, אבל לא על תחיית ישו וייסוד ממלכת אלוהים החדשה, אלא על משיח היהודים אשר יבוא ובעקבותיו – הגאולה. ונטש יוהאנס בחשאי את המנזר ויצא לבארי, ובא לפני רבני הקהילה ואמר כי נגלה אליו אלוהים וגילה לו מהי דת האמת וביקש שימולו את בשרו. ויוהאנס אז כבן שלושים שנה.

ודחוהו. והודיעוהו, כי ישראל דוויים ומשועבדים ולמה זה יבקש להיות אחד משלהם. ואמר להם: “וכי איני יודע כי ישראל בזויים ומחורפים? ואף על פי כן מבקש אני להיות ישראלי.”

וראו כי מאהבה בא, והסכימו להכניסו לקהל ישראל על אף הסכנה שהדבר יוודע לשכניהם וירדפום. ואפשר שעשו זאת, מפני הגאווה שנתגאו, כי כוהן לאלוהי הטועים, שבא ממשפחה חשובה ומלומד הוא בספרים הנוצרים, מבקש להצטרף לעדת ישראל. והודיעוהו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ואמרו לו עונשן של מצוות והוסיפו: “הווי יודע שעד עתה, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת ואם חיללת שבת אי אתה ענוש סקילה. ואילו אם יהודי אתה, ענוש תיענש בכל אלו.”

ואמר: “אף על פי כן, רוצה אני!”

וכשם שהודיעוהו עונשן של מצוות כך הודיעוהו מתן שכרן. וכך אמרו לו: “הווי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות.”

וכאשר קיבל על עצמו את כל התנאים מלו אותו. ושני תלמידי חכמים עמדו על גבו והודיעוהו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ונקרא בשם עובדיה, וקראוהו גם עובדיה הנורמנדוס וגם עובדיה הגר. והציעו לו לצאת לארצות המזרח, ששם שולטים הישמעאלים ואין הם רודפים את הגרים, ושם קהילות יהודיות גדולות ורבנים חשובים וילמדוהו את התורה ויהיה גם קרוב לארץ־ישראל. ונתנו לו מכתבי המלצה לקהילות שיעבור בדרכו וביקשו שיעזרו לו. היה זה בשנת 1102 ובסידור התפילה שלו כתב עובדיה לאחר שנים רבות בדף האחרון, כשידע היטב עברית, ואף ניקד את דבריו: “עובדיה הגר הנורמנדוס אשר בא בברית ישראל בחודש אילול שנת אתיג לשטרות, הוא דתתסב לבריאת העולם.” ולעדות שהוא עצמו כתב את הדברים הוסיף: “הוא עובדיה הגר כתב בידו.”

ועלה בספינה בבארי ונסע עד קנדיאה שבאיי יוון ומשם הגיע לקפריסין ושאל בין הספנים ונתברר לו כי נוסעי הצלב כבשו את כל הנמלים שבסוריה, חוץ מנמל טרבלוס הנמצא עדיין בידי המוסלמים ועלה על ספינה קטנה וירד בטרבלוס ובא אל היהודים שבמקום והראה להם תעודת הגיור מבית־הדין של בארי ואמר להם כי רוצה הוא להגיע לארץ־ישראל. ואמרו לו כי הפרנקים לוחמים בארץ ובכל מקום שהגיעו אליו הרגו ביהודים, וחכמי היהודים מטבריה ומירושלים נמלטו ממקומותיהם והם יושבים עכשיו בערי סוריה. וסיפרו לו כי העיר חלב שבצפון סוריה מבוצרת היטב ולא נכבשה על־ידי הפרנקים ושם יושב הרב ברוך בן יצחק והוא רב חשוב ונכבד ולו בית־מדרש והוא בוודאי יקבלו בחפץ לב. ובא לחלב ונתן עובדיה לרב ברוך את מכתבי היהודים והאיר לו הרב פנים והושיבו אצלו ובני הקהילה פירנסוהו. ולמד מפי הרב לשון עברית ודינים. עד שבאו גדודים של ראשי הפרנקים בלדווין ובוהמון ונתייראו בני חלב כי יבואו אל עירם בחרב. ואמר הרב ברוך לעובדיה כי כדאי שייצא מן העיר שכן כוהן היה לדת הנוצרית והתייהד ואם יתפסוהו הפרנקים – יהרגוהו. ואמר לו ללכת לעיר בגדד, שם מצויים חכמים רבים ושם יוכל להשלים לימודיו בתורה ובלשון העברית. ונתן לו הרב איגרת וכתב כי נושאה היה כומר חשוב ונכסף לעבור לדת האמת ונימול וביקש להיזהר בכבודו ולא להתאנות לו.

ונדד עובדיה בין סוריה ובבל ושמע כי הופיעו שני אנשים וכל אחד אומר כי הוא המשיח ולכל אחד חסידים רבים. ובכל מקום שבא הראה את האיגרת של הרב ברוך וקיבלוהו במאור פנים, והיו מקומות ששהה בהם זמן קצר ומקומות שעשה בהם זמן ארוך, וביקשוהו לספר על בני ישראל שמעבר לים וסיפר מה שידע ושמעו דבריו בפליאה. ובכל מקום למד דינים נוספים מתורת ישראל וצירף תלמודו לחוכמה שכבר רכש. ועבר בעיר מכסין ופנה מזרחה לרחבא ובא לבגדד ותפסוהו הערבים וציערוהו הרבה וניצל מהם בנס. ולא היה לו מודע או מכר בעיר וחיפש בית־כנסת ועמד בפתחו. ומשראו יהודי המקום את האיש שניכר בו כי בא ממרחקים, שלחו אליו את שמש הישיבה והראה לו את מכתבו של הרב ברוך והביאו לפני ראש הישיבה הרב יצחק וסיפר לו קורות חייו והרב בחנו וראה כי אמנם איש בעל מידות הוא וצירפו לבני הישיבה כאמור במגילת חיים שכתב אחרי זמן רב: “ויושב המשרת את עובדיה בבית אשר היהודים יתפללו בו ומזונות הביאו לו ויהי אחרי כן ויצו יצחק ראש הישיבה להיות עובדיה הגר עם הנערים היתומים ללמדו תורת משה ודברי הנביאים בלשון העבריים.”

ובאותם ימים קם בהרי אשור אשר בארץ כזריה יהודי אחד ושמו שלמה בן רוגי ושם בנו מנחם. ועמהם איש יודע לשון ושמו אפרים בן עזריה הירושלמי והוא מכונה גם בן פדלון. וכתבו השלושה כתבים אל כל היהודים הקרובים והרחוקים ויאמרו כי באה העת אשר יקבץ האלוהים את עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים עיר הקודש וכי שלמה בן רוגי הוא מלך המשיח. וכאשר קראו היהודים את האיגרות שמחו מאוד והרבו בצום ובחסדים כדי להיטהר לפני בוא יום ה' הגדול, והיו מתכנסים בבתי־הכנסת ומרבים להתפלל, והגויים ראו את שמחת היהודים וציערו אותם והיהודים אמרו, קרובה נקמתנו לבוא.

ועברו הימים וגאולה לא באה. התביישו היהודים מפני שכניהם הגויים שהלעיגו ואמרו: “הנה היהודים יחפצו לעוף לארצם ואבר לעוף אין להם.” והיהודים בושים וכואבים.

ולא עברו ימים רבים והגיעה שמועה ממחוז שנמצא כמהלך יום מבגדד כי קם שם יהודי ושמו בן שדד וגם הוא מנבא כי קרובה גאולה והוא המשיח. ושוב נתפסו היהודים לאמונת שווא, ועובדיה ביניהם. ושלח מלך בגדד חיילים ותפסו את בן שדד ואת המאמינים בו וכלאום בבית־הסוהר.

ועובדיה ישב ימים רבים בבבל, כשתים־עשרה שנים, ולמד תורה ולמד לשון ודקדוק וניקוד והיה מנקד את דבריו כאיש בקיא ויודע היטב את חוקות העברית. ולא היתה נפשו שקטה. מבקש היה לבוא לארץ־ישראל ולקדם שם את פני המשיח. ויום אחד נטל חבילתו והלך לסוריה ועבר בערי המדינה, וחזר ובא לחלב, וזקני העיר הכירוהו ושמחו בו וישב עמם. ובאותם ימים מת מלך חלב ונשארו לו בנים קטנים והם אינם ראויים למלוך ושמעו הפרנקים ובאו וצרו על העיר לכובשה ונמלט עובדיה לדמשק, העומדת על נהרות אמנה ופרפר ושוקיה גדולים ומסגדיה וארמונותיה מפוארים, וקיבלוהו היהודים בלבבות פתוחים וקיבצו כל שבוע כסף למחייתו.

וכבר עברו כעשרים שנה מאז יצא מן המנזר ועדיין לא מצא מנוח. מבקש היה לבוא לעיר הקודש, אבל חשש שאנשי הצלב יתפסוהו ויגלו שהיה כומר והתייהד ויהרגוהו. וחקר את האנשים שפגש על ירושלים ומראותיה ושרידיה. והלך קרוב לארץ וראה מבצרי הצלבנים בראשי ההרים וראה צליינים נושאי צלבים הולכים בשיירות וצפה בהם מרחוק והיה משקץ את הצלב שבידיהם ונמלט. סובב עובדיה סביב ארץ־ישראל כציפור המחפשת צוהר שבו תוכל להיכנס לבית שבו כלוא גוזלה, ולא עלה בידו.

ובא לכפר דן, הוא בניאס היושבת על הדרך לצידון, בגבולה של ארץ־ישראל, ובה שולטים מושלי דמשק, ומצודתה ניצבת מול מלכות הצלבנים. פלגי הירדן עוברים בה ובתוכה ובסביבתה שיחים ועצים רבים ובכל מקום נשמעים קולות מי הנהר, הזורם עז ושוצף, יורד ונופל אל ביצות אגם מירום ואל הכנרת ומשם מגיע אל המדבר. וכשבא לבניאס חש כמציב רגליו בתחום ארץ־ישראל ושמח על כך.

ובבניאס שתי קהילות, של יהודים רבניים ושל בני מקרא. ובאותם ימים, היה זה בשנת ד’תתפ"א, בחודש אלול, שבו פתוחים לבותיהם של ישראל לשמוע דברי תשובה ואמונה, בא לבניאס אחד מבעלי המקרא, שלמה שמו, ואיש לא ידע מאין בא, וביקר בבתי־כנסיות של הרבנים והקראים והכריז כי בעוד חודשיים וחצי יקבץ האלוהים את עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים עיר הקודש. שמע עובדיה על האיש וביקש להיפגש עמו. שאל אותו עובדיה:

“מאין ידעת הדבר הזה, אדוני?”

וענה לו שלמה: “כי אנוכי הוא האיש אשר ישראל הם מבקשים.”

ואמר לו עובדיה: “הנה שמעתי כי אתה מזרע אהרון הכוהן, והיום תשע־עשרה שנה מיום אשר באתי בברית אלוהי ישראל ולא שמעתי כי ישראל מבקשים הישועה על־יד בן שבט לוי כי אם על יד אליהו הנביא ומלך המשיח מזרע דויד מלך ישראל.”

ולא ענה לו שלמה על שאלתו, אבל אמר כי אין הוא אוכל לחם ואינו שותה מים. ועובדיה תמה: “ומה אתה אוכל ושותה?”

וענה לו שלמה: “רימונים ותאנים שקדים ואגוזים ושקמים ותמרים ותפוחים הבאים מן האילנות והעצים ואשתה חלב.”

נראו לו הדברים תמוהים וכבר התאכזב פעמיים בבבל ממשיחי כזב, אבל האיש נראה לו תמים ומאמין. וסיפר לו עובדיה כי רוצה הוא לנסוע למצרים, ושלמה אמר לו: “אל תלך מצרים כי מעתה ועד שני חודשים וחצי נהיה אנחנו וכל ישראל אנשי הגלות מקובצים בירושלים.”

אמר לו עובדיה: “אני אלך אל מצרים ואם נכונים דבריך, אשוב עם אחינו בני ישראל אשר במצרים אל ירושלים.”

והלך שלמה לדרכו ועובדיה פנה לצידון והפליג למצרים. ועברו חודשיים וחצי ומשיח לא בא.

ועובדיה הנורמנדוס, שהיה כבר כבן חמישים, השתקע במצרים וציפה שם לגאולה ובינתיים נתאזרח בין יהודיה, והיה איש נכבד בעיניהם. ואם בא לבסוף לירושלים, אינני יודע, אבל אני חושש שלא זכה לראות את עיר הקודש. כל אותן שנים ערכו הצלבנים מלחמות רבות עם שכניהם בארץ ובסביבותיה וכוחם גבר והלך. ועובדיה הגר הוסיף חוכמה ודעת וכתב מגילה וניקדה כיאות ובה סיפר קורות חייו מאז שהיה פרח כמורה ועד שירד למצרים, וגם זכה בזכות ראשונים: הוא העתיק כמה פיוטים והוסיף להם סימני נגינה, כפי שלמד אצל הכמרים, ואלו הפיוטים הראשונים שאנו יודעים כיצד הושרו. וכתביו נגנזו בגניזה של קהיר ונחשפו לאחר מאות שנים, ומתוך אבק הגניזה ואלפי הדפים שהתגוללו שם, בקע קול שירת היהודים לפני אלף שנים. נוח בשלום עובדיה הנורמנדוס. הנה הקולות עולים בירושלים.




  1. מקורות: התנועות המשיחיות בימי מסעי הצלב הראשונים – י‘ מאן, התקופה כ"ד; האוטוביוגרפיה של עובדיה הגר הנורמאני – י’ פראוור, תרביץ מ“ה, ג־ד; מגילת עובדיה הגר – נ' גולב במחקרי עדות וגניזה תשמ”א; סוגיות בספרות העברית של ימי הביניים – צ' מלאכי, תשל"א.  ↩