(המליץ תרנ"א)

בחדש ניסן תר“נ נדפס ב”המליץ" וב“הצפירה” מכתב, מאחת ערי רוסיה, בה יודיעו חובבי ציון אשר בעיר ההיא, כי קצבו שכר חמשים רו“כ לסופר אשר יכתוב בשפת אידית ספור אשר יכיל כארבעה גליונות, המדבר על חיי עובדי אדמה וחיי יושבי הערים מקבילים אלה אל אלה, ומועד שָׂמו למחבר הספור, שבעה שבועות, עד אחר חג השבועות. הענין הזה לקח את לבי – אף כי לא טוב בעיני הדבר אשר הוחל זה שנות מספר לבנות את השפה הזאת ואת ספרותה מחורבן אחותה הבכירה ולהסב אליה גם את העובדים החרוצים אשר חנו לפנים על דגל העברית, גם את החמר אשר היה משפטו להעשות למלאכה על אָבניה. עינַי כָּלוּ מִיַחל לעת קץ, ספרתי לי ימים וירחים לעת בוא התבואה חדשה הזאת, כספוֹר שלומי אמוני ישראל את הימים ואת השבועות לעמר. והנה עבר המועד ועוד מועד מועדים אחריו ואחרית דבר הקריאה לא נשמעה בין החיים, ותהי גם היא כאחת האבעבועות העולות לעינינו בספרותנו היומית עלה והתבקע גם באם ישים איש את לבו אליהן. אז חדלתי לספור ואחל לחשוב מחשבות ולבקש חשבונות רבים: האמנם עשרו סופרינו ויעשו חיל במלאכתם עד כי בוז יבוזו לשכר קטן ודל כזה, חמשים רו”כ לארבעה גליונות? ההסכן הסכינו לראות שכר טוב מזה בעמלם?… המֵאנו לחלל קדושת רעיון ישא"י בכתוֹב את הספור הראשון על חבת ציון בשפת בבל? התמו הסופרים בעלי הכשרון אשר כח בהם לרקום על היריעה את חזיונות החיים בצלמם כדמותם? או המצאו להם ענינים טובים מזה לעשות בהם ולבלתי לפנות עוד אל פנה יקרה זאת?

בכל העמים כי תקרינה חדשות גדולות ונכבדות, כי יעשה העם גבורות במלחמה, כי יפרק מעליו עֹל כבד ויצא לחפשי אחרי שנות עבדות ועֹני, כי יצאו מלאכים בַּצִים ומצאו ארץ חדשה, כי ישַנה הגוי את דרכו ומצא לו מקור חיים חדשים לכלכל נפשות רבות, – כל דבר גדול, כל תמורה רבת־עלילה בדרכי החיים מבית או מחוץ, ישפכו את רוחם גם על הספרות, ויותר על הספרות היפה, ושמו אותותיהם בקרבה והבשילה פרי חדש אשר לא היה לפנים. גם בישראל היתה כזאת והתמורה הגדולה אשר היתה בתוכנו לפני דור אחד, ודברי הריבות בין המחדשים ובין המשמרים, בין ההולכים לפנים ובין הנסוגים לאחור, ילדו לנו סופרים כמפו, סמולנסקין, יל"ג, ועוד. ועתה? איה עקבות המהפכות והמסות הגדולות אשר ראו עינינו זה שנות מספר, בספרותנו היפה?

שני דברים גדולים נפלו בישראל בעשר השנים האחרונות ועודם נעשים גם היום כי לא מלא צבאם: יציאת אחינו לאמריקה בחפזון ובמנוסה, בלב נגרש ובלא דעת נפש כגלות ספרד פורטוגל לפני ארבע מאות שנה; וצאת אחדים מקציהם לא"י בשובה ובנחת ובלב נכון ובוטח בעלות ישראל מבבל ירושלימה בשוב ה' את שיבת ציון. המראה הראשון נורא מאד ובכחו להוסיף בספרותנו, בנאד־הדמעות העמוק והרחב הזה, חזיונות־תוגה וספורי עֶצב מרעישי לב ונפש. התלאות והנדודים אשר שבעו האמללים בדרך בצאתם, עֻנוֹתם תחת יד בעלי האניות ובעלי המלונות וציריהם וסוכניהם הרוכלים בנפש אדם, המָּסרם לסבלות ולעבדות ולכל עבודת פרך בבואם חיים “אל המנוחה” ומנת חלקם רעב, שממון חלאים רעים, – הנם כתובים לפנינו, חרותים בעט ברזל על לוח לב אלפי אמללים אשר נדחו שמה. ומי יתַנה את כל אלה ויכתבם בחרט אנוש, בעט סופר, בכל המוראים הגדולים אשר בם? לא אתאוה יום אָנוש כזה אחד מסופרינו וחוזינו, כי יתגלגל תחת שואה בין מוֹצָאי גולה אל עבר הים הגדול ויתענה בכל אשר יתענו האובדים והנדחים ההם עד בואם שמה, וגם אחרי כן למען יספר לדור את אשר ראו עיניו ולהעשיר את ספרותנו בספורים חדשים הנוגעים עד הנפש!

המראה השני נשגב מאד ונאדר בקדש, כי לא היתה כזאת בישראל מאות־שנים רבות, אשר יעזבו אנשים רבים כאיש אחד חברים את הערים ואת המסחר ושאונו והמונו ויצאו השדה והיו לאנשי אדמה, לכורמים ולנוטעים, – והחדשה הזאת אשר תעיר לב כל הוגה בה גם אם לא בסופרים ובמשוררים חלקו, החדשה הזאת, אשר הסבה עליה עיני הקהל הגדול באירופה ותהפוך גם לבב רָעֵי גוים עלינו לטובה ותנחילנו כבוד ויקר תחת בוז ושאט־נפש, – לא נִכּרו אותותיה בספרות היפה עד עתה! אחת דברו חובבי ציון אשר במוסקבה" “שירו לנו משיר ציון!” ולא יספו, וגם אחרים לא התחרו בהם לקצוב שכר טוב לסופרים אשר כתבו בשפת ציון ולא בשפת בבל – ספורים מיֻסדים על חבת ציון וישא“י, ומאלה אין מתעורר לסֹל מסלה חדשה בספרותנו בחלקה הזאת אשר לא נסה סופר עברי כחו בה עד כה. לא נסה – ואם יאמר אחד הסופרים לנסות, היצלח? הימצא ידיו ורגליו בדרך הזה? את אשר עם לבבי לא אכחד, כי גם מבראשונה בהוָדע בקהל דבר הקריאה ההיא על אדות הספור, לא האמנתי כי תהיה אחרית לדבר הטוב הזה. כי מאין יקחו סופרינו את החמר אשר יֵעשה מלאכה כזאת. והם לא היו באמנה אתו מנעוריהם ולא ראו בעולמם כי אם אנשים אוחזים במדה במשקל ובמשורה, או תופשי תורה ומשחריה בישיבות ובבתי מדרש, אך לא תופשי אֶת מחרשה וגרנות מלאים בר – ובאפס מראה עינים גם הלך־נפש אין. גם הסופר אשר חונן כח־דמיון חזק ועין חודרת להתבונן אל כל המעשים ואל כל עלילות בני האדם ושיחם ושיגם, לא יוכל לתלות מעשהו על בלימה ולהתוות תוים אשר לא ראה כמוהם בין החיים המהלכים תחת השמש; ואם יאמר להשען על חזון לבו לבדו לערוך דמות לנפשות ולמעשים אשר עינו לא ראתה, יוסיף או יגרע, ירקיע לשחקים או יַרפה כנפי חזיונו, ולא יהיה בעיני הקוראים כמתאר את החיים וכל צבאם על ספר, כי אם כחולם חלומות ובורא בריאות שאינן לא מן השמים ולא מן הארץ. – הסופרים בדור שלפנינו ישבו בתוך עמם ועיניהם ראו את כל החליפות והתמורות אשר היו בישראל בימים ההם, ואף גם מבשרם חזו רֻבי החזיונות אשר כתבו אותם זכרון בספר בחרט אמן. סופרינו היום אמנם קרובים אל הישיבות ואל החדרים ואל ה”קלייזליך" ואל כל הנעשה שם – כי על כן לא יחסר להם המזג מדי שוּמים את החמר הזה למלאכה – אך רחוקים המה מאד מן המקום אשר צמחו בו החדשות הגדולות אשר לא היו בישראל מתמול שלשם. שמים חדשים וארץ חדשה נבראו לעינינו, אור חדש האיר על ציון ועל מקראיה וסופרינו עודם מקופלים בעולם הישן הם ויצירי כפיהם כעובר במעי אמו, על כן לא חם לבבם ורוחם לא יתעורר בקרבם לחזות חזון ולתאר בשרד את התמונות אשר רֻקמו שם בחיי אחינו. אולם מי יתן ונִקְרָה שמה אחד סופרינו החוזים או המשוררים הגדולים וישב בא"י בקרב אחינו עובדי האדמה ימים או עשור, ולן בכפרים וראה בפרוח הגפן והזית, בעטוף העמקים בר, בשאת הרים שלום לעם וגבעות – מגד שמים וברכות תהום, וראה את החיים החדשים הזרועים שם לדור יבא, חיים שאין בהם מאזני מרמה ורוח שקר ותוחלת ממֻשכה ופחד ליום מחר, – ונפקדה גם ספרותנו בחזיונות ובשירים חדשים למינם, אשר יהיו ראשית לתקופה חדשה בה אשר היו המעשים יסוד לתקופה חדשה בחיי העם.

כי הנה גדול כח המעשים לתפוש את המתבונן בם בלבו ולחדש בקרבו רוח אחרת, כאשר היתה כזאת לא אחת: אחד אחינו יליד גליציה – הארץ אשר יושביה היהודים יתחסדו עם חסידים וצדיקים אנשי מופת או יתתרפקו על הפולנים בוזיהם וכל דבר חבת ציון ותחית הלאם כמו זר נחשב להם עד עתה – בא לארץ ישראל לפני שנים אחדות וירא את המושבות ויושביהן ואת חרבות ציון אשר הפכו לעדן, ותנח עליו הרוח וישר שירי ציון, שירים מלאים חיים ורגש, אשר היו לשירי עם בפי בני המושבות הקטנים עם גדולים. וגם אחד מגדולי חכמינו יליד גרמניה – הארץ אשר מאתה יצאה ראשונה תורת ההתבוללות – עלה לא“י בשנת תרל”ב, למען הכין החמר לדברי ימי ישראל הראשונים על פי מראה עיניו, ויבא וירא – וינֻצח, כי מאז ראה את הארץ נהיה לחובב ציון, ויכתוב את הארץ בראשית החלק הראשון מספרו הגדול בדברים נעימים ונמרצים קודחי אש אהבת ציון בלב כל קורא בם. ומה נאמנה לנו עדותו באמרו: “אם רוח השירה צפון בלב הרואה את הארץ, יתעורר הרוח הזה ויפרוץ החוצה למראה הדרה ורוב עשרה וחמודותיה אשר יראה כל רואה בה בכל אשר יפנה.” ומה חזה אז שולמית? עיים וחרבות, שועלים ושעירים (דמות פניהם פני אדם), זקנים בלים אוכלי לחם קלוקל ותוקעי בשופרות – זה כח מראה עינים בארץ חמדה זאת וזה פריו להעיר ולעורר כל כשרון עצור וכל לב ורוח אשר לא קפאו כאבן! ולו בצעו מחשבתם רבני אונגריה, אשר שמו פניהם בשנת תרמ“ט לעלות לאה”ק לראות את קברי הקדושים אשר בארץ המה, או לו התעו אלהים את “הגרמנים בני דת משה” וכל שארית הדור האומר להשבית זכר ציון וירושלים ותחית הלאם מתפלות ישראל, מפיהם ומלבבם, יִקֶּר מקרֵהם אל הארץ הזאת אשר לשמה ולזכרה יתנודדו, מי יודע אם לא ישובו שני הקצוות האלה לאהוב את אשר מאסו, אם לא יהָפך להם לב אחר למראה עיניהם והיו לנו!

אל זאת ישא נפשו כל חובב ציון: כי היה דבר ישא“י למקור ברכה גם לספרותנו ושקוי לתלמיה כאשר היה ויהיה למקור מזון ומחיה לעמנו הרעב ללחם, וכי באחוז אחינו דרכם, כימים ימימה, גם בימי האביב הבא לעלות ציונה לראות את הארץ או לשבת בה, יהיו גם אנשי רוח בקרב ההולכים, או אז יבּקע אור חדש בספרותנו המתנהלת לאטה בדרכי החיים ונחשלת אחרי המעשים והעתים העוברים עלינו, תחת היות הספרות בקרב העמים כצופה המביט למרחוק וכחלוץ העובר לפני החיים. הן גם תקופת ישא”י הראשונה, בימי עזרא ונחמיה, הגדילו ה“סופרים” לעשות מן ה“אדירים” ומן העובדים והכורמים והחרש והמסגר; וכן ישגיאו הסופרים תמיד פעלם מהמון גבורים, אנשי מעשה, רבי פעלים. מסע נפוליון הראשון למצרים בשנת 1798 לא השאיר אחריו מאומה בדברי ימי עולם, הסערה אשר הכתה בים גלים עברה והמים שבו לאיתנם, אך החכמים והסופרים אשר נסעו בתוך חילו, השאירו אחריהם ברכה אשר אין ערוך אליה, כי מצאו פתרון כתב החרטמים ויביאו תקופה חדשה בדברי ימי עמי הקדם.

לו הייתי אחד מאילי הכסף, ואהבתי לספרותנו ולציון לא הועמה מפני ברק הזהב, כי עתה העברתי אחדים מטובי סופרינו לא“י ונטעתים שם ומכחי תמכתי בידם למען היות זרעם ופרים לברכה לספרותנו; גם נקבתי שכר טוב למחבר ספור, אשר תהיה יסודתו בקורות שיבת ציון מבבל, ואשר יהיו פניו מוסבים גם אל תקופת שא”י ותחית הלאם בימינו הדומה לתקופה ההיא בכל פרשת הדברים: הכתות בקרב היהודים בבבל – העשירים השאננים אנשי החמר מזה, והלאומיים, “הענוים”, אנשי הרוח, מזה, והנואשים אשר אמרו “אבדה תקותנו נגזרנו לנו”, בתָּוך: רגשת שואפי ההתבוללות, התחתנם בעמי הארץ וגדלם בניהם לדבר אשדודית וכלשון עם ועם אך לא יהודית; שנאת השמרונים, סנבלט וחבריו, לישראל, ובעלי בריתם אשר בקרב היהודים; כתיבת השטנה למלכות על הישוב ןאנשי מעשהו; התלאה אשר מצאה את המתנחלים הראשונים לפני עלות נחמיה (אשר יהיה גבור הספור ורוח החיה באופני הישוב בתקופה ההיא, סמל הנדיב הידוע בימינו עתה) מפרס לחדש שנית את הישוב המט להרס ברפות ידי הבונים; פעולת הלאומיים, עזרא וחבריו הסופרים, והתאמצם לחדש בקרב העם רוח נכון, רוח דעת־נפש, בכח תחית השפה והספרות, ועוד ועוד – מה גדול הדמיון בין שתי התקופות הרחוקות והקרובות האלה ומה רב החמר ליוצר אמן! הספור הזה יקרא בשם “שיבת ציון”, ושני פנים יהיו לו, כאמור: אלה יפָּרדו לעבר ואלה להוה, ויחדיו יהיו תמים ביד היוצר כאשר יהיה האופן בתוך האופן. – לו הייתי! ואולם יען אשר יעברו עוד מועד מועדים עד היות סופר עברי לעשיר ודור דורים – עד אשר יהפוך לאילי הכסף העברים לב אחד לדרוש לשלום ציון ולשלום ספרותנו, על כן נכון לבי כי לא בקרוב ימצאו חלומותי אלה פתרונים, והסופרים אשר ישאם לבם לגשת למלאכה כזאת יבטחו כי לא יקבלו שכרה בעוה"ז – לבד השכר האחד אשר ימָּצא למבקשיו על הדרך הזה: אל־מות, שם עולם אשר לא יכָּרת.