ובא סוכות והיתה השמחה באותה שנה גדולה מתמיד וקרב הושענא רבה והתכוננו בני הארץ לקראת העלייה לירושלים ולקראת הכינוס הגדול בהר הזיתים, ולתפילות ולשירות ולברכת הכוהנים ולתהלוכה הגדולה ולדבריו של הגאון ראש הישיבה; ואמרו כי הפעם עתיד הגאון להכריז הכרזה חשובה, ותמיד נשמעו דברי הגאון בהתלהבות רבה, שכן הוא יורשם של הנשיאים הקדמונים גדולי הארץ.

מעבר לנהרות היתה בבל, שחכמיה גדולים בתורה, מהם יצאו האמוראים, הסבוראים והגאונים, ראשי כלה וראשי גולה, ובה שתי הישיבות פומבדיתא וסורא, ששמען יצא בעולם. ויהודיה חיים בשלווה ובביטחון בחסות מושלי הארץ הח’ליפים המוסלמים, מהם גם בעלי ממון ושררה, והם גאים בהישגיהם בעולם הרוח והחומר, מתנשאים על אחיהם במקומות אחרים, ומבקשים להכתיר את ארצם בכתר הבכורה על בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, והם מבקשים להטיל את מרותם אפילו על ארץ־ישראל, שהיתה בעיניהם כבן המשפחה העני שירד מנכסיו, ועירערו על הזכות האחרונה שנותרה לה – להכריז על הלוח. וזכות זו עמדה לישיבת ארץ־ישראל, היא ישיבת גאון יעקב, עוד מן הימים שבית־המקדש עמד על מכונו וסנהדרין שבירושלים היא שהכריזה על החודשים והמועדים והעיבור, וקהילות ישראל בכל מקום שהן ציפו לשליחים מירושלים ולמשואות שנדלקו ביהודה.

אבל עכשיו הצטרף לחכמי בבל רבי סעדיה, המכונה “פיומי” על שם מקום הולדתו במצרים, היודע את גדולתו ואינו מצטנע בענווה רבה ויצא למלחמה נגד זכותה של ארץ־ישראל להכריז על המועדים ועל הלוח וטען, כי מאחר שחשבון הלוח ידוע לכול ובבל היא עתה מרכז לתורה, עברה הזכות אליה. והפיומי, וכשמכנים אותו כך חכמי ארץ־ישראל יש בדבריהם נימה של כעס ורוגז, יצא למלחמה חריפה נגד גאון ארץ־ישראל וישיבתו. ומי שעמד אז בראש הישיבה היה הגאון מאיר, שהכיר בגדולתו של רב סעדיה והתחמק מלהשיב לו מלחמה, אבל בנו אהרון, איש צעיר היה ולא ירא ממריבות, ודחק באביו לעמוד כנגד רב סעדיה ולצאת למאבק נגדו. ועל־כן ציפו בני הארץ, באותו סתיו של שנת ד’תרפ"ב, לטקס הושענא רבה על הר הזיתים ולדברי בן הגאון. נאמר כי חוגר הוא מותניו למלחמה נגד בבל המתנשאת ונגד רבי סעדיה.

כבן ארבעים היה רבי סעדיה באותו זמן וכבר נודע בתורתו ונתפרסם בקנאותו. רבי סעדיה נולד בשנת 882 במצרים במחוז פיום, ארץ פשתן ותעשיים אריג. לימים טענו חכמי ארץ־ישראל, משהחריפה המלחמה בינו לבינם, כי אביו יוסף היה גר וטבח. סעדיה למד אצל רבני מצרים והרבה מעצמו, נשא אישה והוליד ילדים. והתפרסם בידענותו ובתורתו וכתב את ספר האגרון, והוא מעין מילון עברי ראשון לפי אל“ף בי”ת. הרבה למד מן ההוגים הערבים והיה בקי במדעים של אותם ימים, הערביים והיווניים. איש בטוח בעצמו היה וללא מורא ויצא למלחמה בקראים, ופירסם ספר נגדם, ואפשר ומלשינות של הקראים או מריבות אחרות, אילצוהו לעזוב את מצרים בשנת 915 לערך והשאיר במצרים את משפחתו. ובא לארץ־ישראל ולמד את חוכמת העיבור. ורוב ימיו ישב בטבריה ושם השלים לימודיו אצל מלומד טברייני בשם אבן כת’יר ולא עמד בקשרים עם שאר חכמי ארץ־ישראל ואף לא ביקש את קרבתו של גאון הארץ מאיר וחכמי ישיבתו. מדוע? אולי גם בארץ־ישראל בא במריבות עם החכמים, לא איש כמוהו יוותר כהוא זה על דעתו. לאחר כשבע שנים עזב סעדיה את הארץ ויצא לדמשק ולחלב ולבגדד. וחכמי בבל שידעו את גדולתו בתורה מן הכתבים שכבר פירסם וממלחמתו בקראים וממשא־ומתן של תורה שניהל עם ראש ישיבת פומבדיתא, קיבלוהו בסבר פנים יפות ולא עבר זמן רב ורבי סעדיה הכריז כי ארץ־ישראל איננה רשאית יותר להכריז על המועדות לכל התפוצות, ובבל שהיא מרכז התורה, היא הקובעת. ושמחו חכמי בבל שיש מי שייצא למלחמה למען תורת בבל ומאחר שבתואר גאון נתכנו רק ראשי ישיבה, הכתירוהו בתואר אלוף ריש כלה של ישיבת סורא, תואר הניתן לחכמים חשובים מחוץ לבבל. ומשהגיעו דבריו לחכמי ארץ־ישראל – הודיע אהרון בן הגאון מאיר כי לא יקום ולא יהיה דברו של הפיומי, איש איננו רשאי ליטול מארץ־ישראל את הזכות שניתנה לה ולסנהדרין שלה לפי דין תורה.

ומשקרב הושענא רבה של שנת ד’תרפ"ב, 921, רב המתח. ונתאספו באותו יום אלפים מבני הארץ ומעולי רגלים בהר הזיתים, ופתחו בתפילה ואחר כך הקיפו את אבן השכינה והגאון רבי מאיר וחכמי הישיבה הולכים בראש ואחריהם צועדים הכוהנים ובני הארץ ואת התהלוכה מסיימים עולי הרגל. והכוהנים משוררים פיוטים מיוחדים שנכתבו לכבוד היום על־ידי חכמי הישיבה והעם עונה אחריהם ומסיים בקול רם: הושענא! והתהלוכה עברה על ראש ההר, מול עיר הקודש והמקדש, וקול המתפללים התפשט על ההרים סביב ועלה עד השמים, ושעריהם נפתחו לפניהם והתפילה מגיעה עד כיסא הכבוד.

ומשסיימו לסובב את האבן והכוהנים עטו את טליתותיהם ובירכו את העם קרא הגאון כמסורת את שמה של כל קהילה וקהילה ובירכם ובירך את הנדיבים אשר תרמו למען הישיבה בארץ־ישראל ואז הושלך הס וידע הקהל כי הנה הגיעה השעה המצופה. ואל האבן עלה אהרון, בנו של הגאון, וקולו נשמע בבהירות כשהכריז על המועדות והודיע בשם אביו כי חשון וכסליו השנה יהיו חסרים, בני כ"ט ימים כל אחד, וחג הפסח יחול ביום א‘. ומשסיים את הכרזתו היתה עדיין הדממה שורה על הקהל הגדול – רבי סעדיה יחד עם חכמי בבל טענו כי חשון וכסליו מלאים, בני ל’ ימים כל אחד, ופסח חל השנה ביום שלישי. הנה עכשיו הוכרזה המלחמה, ארץ־ישראל יצאה לקרב אחרון על בכורתה. האם יקבלו סעדיה הפיומי וחכמי בבל את הדין?

והיתה התרגשות רבה בקהל וכשהסתיים הטקס לא מיהרו להתפזר והתגודדו שעה ארוכה חבורות חבורות, עד שירד היום ונחשכה ירושלים ואחריה ההרים מסביב וחזרו לבתיהם והשליחים יצאו דחופים אל תפוצות הגולה ולהודיע על המועדים כפי שהוכרזו בהר הזיתים ואהרון בן הגאון כתב אל חכמי בבל ואמר בין השאר:

וביקש: “ואתם אחינו שמעו והאזינו, אל תגבהו, חוסו על נפשכם ועל ישראל המפוזרים בין האומות, אשר על חודו של סיף הם עומדים.”

וקילל את כל מי שלא ישמע לדברי חכמי ארץ־ישראל והזכיר את שמו של רבי סעדיה:

והתפלל: “מלך ברחמיו הרבים יחזיר לבב עמו ישראל וישבור מעליהם עול ברזל ויביא להם מורה צדק ונזכה, ותזכו, להקביל משיח במהרה ובזמן קרוב.”

וסיים: “ושלום כבודכם יפרה וירבה וידגה ויעצם ויושרש ויוענף ויסולסל לעולם. שלום.”

והגיעו הדברים לבגדד ועלתה חמתו של רבי סעדיה ואמר להם לחכמים שאבדה חוכמה ודעת מאנשי ארץ־ישראל והודיע שוב כי המועדות חלים כדבריו, חשון וכסליו מלאים ופסח יחול ביום השלישי. ואני כותב הדברים הללו, שאין שכלי מספיק לעשות חשבון העיבור והלוח והמועדים, מצטט דבריהם של חוקרים חכמים המסבירים כי הוויכוח לא היה בין מי שטועים ובין מי שאינם טועים. אלא בעניין גיאוגרפי פשוט. וסיבת המחלוקת היתה בהבדל הזמנים באותה שנה בין בבל וירושלים. חצות היום בבבל קדם לחצות היום בירושלים בשעה בקירוב וזו היתה סיבת השינוי. וכך, המולד של אותה שנה גרם למועדים שונים, תלוי באיזה מקום הוא מוכרז.

ורבני בבל בעידודו של רב סעדיה כתבו לגאון ארץ־ישראל ותבעו ממנו שיחזור בו מקביעתו, והאיגרות בין ארץ־ישראל לבבל וחזרה יצאו בדחיפות, ואהרון בן מאיר ענה בשם אביו: “האמת איתי וכדת הכרזתי, לא לכם המרות את פי ולסור מדברי ימין ושמאל.”

והציעו לו חכמי בבל לבחור חכם בורר מקובל על כל הצדדים שישפוט ביניהם, ובן מאיר לא זז מדעתו: “אין רשות לשום אדם מישראל בכל מקום שהוא להשיג גבול ראשונים.”

ובני בבל ענו: “רק בימי הבית אסור היה לעבר מחוץ לארץ־ישראל וכיום אנו יודעים חוכמת העיבור טוב מכם.”

ובן מאיר: “האמת אתי וכדת הכרזתי, לא לכם המרות את פי.”

והמלחמה בין ארץ ישראל ובבל החריפה ואם־כי דברי חכמי בבל נאמרו בשם ראש הגולה וראשי הישובות, הרי בעצם, רב סעדיה, הוא שהוביל והנהיג את המלחמה החריפה שאין בה פיוס, והוא שכתב את האיגרות והכריז על החרמות, ולא היה בו רחמים או ויתור. והקראים שנואי נפשו של רב סעדיה נהנו מן המלחמה שבין הרבניים ובין עצמם והוסיפו אש למדורה ואחד מחשובי הקראים סהל בן מצליח, הכריז לימים:

ואהרון בן הגאון מאיר, שידע כי הפיומי הוא העומד מאחורי המלחמה הקשה, לא נמנע מלהכפישו ומלרמוז רמזים מגונים על אביו. “נתברר לפנינו בעדים ברורים וכשרים” – הודיע לבני בבל – “שהעידו שהיה אביו מכה בפטיש בארץ מצרים לעבודה זרה ואכל מרק פיגולים ונדחף מארץ מצרים ומת ביפו.” ורבי סעדיה לא נמנע אף הוא מדברים קשים ומכאיבים ופירסם כנגד בן מאיר את ספר המועדות, שעליו חתומים אמנם ראש הגולה וראשי הישיבות הגדולות, אולם סעדיה הוא הכותבו.

ולאחר שבארץ חגגו את הפסח כפי שהוכרז על הר הזיתי ביום הראשון בשבוע, קרא סעדיה לבני הארץ למרוד בגאון ולחגוג את יום הכיפורים הקרוב כפי שקבעו בבבל: “אם עשיתם בניסן בשגגה אל תעשו בתשרי בזדון” – תבע מהם.

כל הקיץ סערה המלחמה בין ארץ־ישראל ובבל ואיש לא ויתר, תלמידי חכמים עקשנים הם ועיקשותם הופכת לעתים קשה כברזל, ויקוב הדין את ההר.

לבסוף ניצחה בבל. והזכות האחרונה שהיה לארץ־ישראל מאז הימים הקדומים – בטלה, תורת בבל הכריעה את קדושת ארץ־ישראל והמועדות נמנו מאז כמניין סעדיה ובבל.

וסעדיה איש המלחמות, לא פסק מקנאותו ויצא למלחה נגד חוי הבלכי, שכינוהו הכלבי, שביקש לקעקע את תורת ישראל מדורות ויש אומרים שביקש לעבור לנצרות. והמשיך סעדיה במלחמתו בקראים, וכתב ספרי הלכה העומדים לדורות, ופיוטים וסדר התפילה, ופירסומו גדל והלך ועשירי בבל היו תלמידיו והביא ממצרים את בני משפחתו.

ולא הידר פני איש ויצא לפולמוסים גם נגד חכמי בבל עצמה – נגד ראש הגולה ונגד ראש ישיבת פומבדיתא ונגד רבנים וחכמים אחרים, וידעו הכול שאין גדול ממנו בתורה אבל היו יראים מלשונו החריפה ומשנאתו.

משנתפנתה משרת ראש ישיבת סורא וראש הגלות דוד בן זכאי ביקש להחזירה לגדולתה הציע את המשרה לסעדיה, והיו שהזהירו את ראש הגולה, כי אמנם סעדיה המצרי גדול בתורה, “אבל אינו מתיירא מאדם בעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם מפני רוב חוכמתו.”

ולא שמע להם ראש הגולה ואפשר שרצה להעמיד איש משלו כנגד ראש ישיבת פומבדיתא בעלת המוניטין ומינה את סעדיה לראש ישיבת סורא והוכתר כגאון ורבי סעדיה שלא הסביר פנים לאיש נשא דברים בשעת הכתרתו ויצא נגד דרך לימוד התורה בבבל וטען כי חכמיה אינם יוצאים מישיבותיהם אל העם והתורה נשארת נחלת יחידים, ומלמדים הם אותה לפי דעת האמוראים והסבוראים בלבד ואין הם מתירים להוסיף עליה מאומה וקרא להחזיר את התורה לרבים, ושומעיו נדהמו. ואחר־כך שלח לקהילות מצרים וספרד איגרות והודיע להן כי יפנו אליו בכל עניין גדול או קטן לשאול את הדין וההלכה. והחל בריב עם מיטיבו ראש הגולה, דוד בן זכאי, ועם חכמי ישיבת פומבדיתא. וכתב ספר נגד בן זכאי ונגד חכמי פומבדיתא והם החרימוהו. וראש הגולה הודיע כי הוא מורידו מכיסאו כראש ישיבת סורא וסעדיה גאון מצדו מינה את אחיו של דוד בן זכאי כראש הגולה ולא נמנע גם מלפנות לח’ליף, שליט הארץ הערבי, לעמוד לצדו. ונענה לו הח’ליף, אבל משמת, שמע הח’ליף החדש לאויביו וחל לרודפו, ורבי סעדיה אנוס היה להסתתר שבע שנים ובאותו זמן תירגם את התורה לערבית וחיבר את ספריו החשובים, שהידוע בהם הוא ספר האמונות והדעות, והביא לראשונה לעולמה של היהדות את העיון הפילוסופי של ימיו והישגי התרבות האיסלאמית של סביבתו נתנו את אותותיהם בכל יצירתו: לשון ופרשנות המקרא והתלמוד ומלאכת השיר, והוא נמנה עם גדולי היהודים שספריו וכתביו עיצבו את פני היהדות לדורות.

בסופו של דבר השלים סעדיה עם ראש הגולה בן זכאי ובתענית אסתר של שנת ד’תרצ"ז התחבקו ונשקו זה לזה ורב סעדיה אכל סעודת פורים על שולחנו של ראש הגולה, וחזר לראשות ישיבת סורא ומשמת בן זכאי ומת בנו, אסף סעדיה את נכדו הילד אל ביתו וחינכו.

כאמור, איש מלחמות היה ובסוף ימיו אף ביקש לשנות מסורת הלימוד הבבלית, אבל לא הצליח. הוא מת בשנת ד’תש"ב, 942. בשנותיו האחרונות לקה במרה שחורה, אולי כיוון שראה שאדם לא יכול לקבוע את דין כל העולם לפי דעותיו. אפשר גם שהצטער שהדיח את ארץ־ישראל מן הבכורה. אבל זו השערה שלי בלבד, ואיננה מתקבלת על דעתו של שום חוקר. גם בימיו הקודרים בטוח היה בעצמו.

מקורות: מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר – ח“י בורנשטיין בספר היובל לסוקולוב, ורשה, 1904; חג על הר הזיתים – אלחנן ריינר, עת־מול י”ג, חוברת 1; אם למסורת – שמואל ביאלובלוצקי; ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, כרך א' – משה גיל; ארץ ישראל ועליית רגלים בפיוטי ר' פנחס – מנחם זולאי, ירושלים תשי"ג.