סבורני שעוד לא עבר הזמן לדבר על “כנסת”, שעורכו רוצה לעשותו אכסניה קבועה לסופרי ארץ־ישראל. הקובץ הזה הוא הראשון לשורת קבצים כיוצאים בו, שיופיעו אחריו. את המבקר מעסיקה ביחוד השאלה עד כמה משתקף ב“כנסת” כוח היצירה האמנותית והעיונית של הארץ הזאת, כיוון שלא זכינו עדיין לבמה ספרותית חדשית או שבועית, שבה נראה באופן קבוע ומתמיד את עמלי העט בעבודתם, בהצלחותיהם ובכשלונותיהם. מובן מאליו שבמה שנתית אינה יכולה לשמש לנו מקום תצפית להערכת כל סופר וסופר, לראותו בעלייתו או בירידתו, כיוון שהוא עולה שם על דוכנו רק פעם אחת, אחת לשנה, ומסתלק. אולם להקיף במבט־עין מכליל, מסכם את הצירה הארצישראלית בכללותה, אולי אפשר גם מתוך קובץ שנתי.

ואין אצלי ספק שמנקודת־מבט כללית זו יכולים אנו למצוא קורת־רוח, ואולי גם יותר מזה, בארץ־ישראל הרוחנית שלנו. גם העמים הגדולים והמתוקנים, שהפריה־והרביה הספרותית גדלה אצלם בזמן האחרון במידה שאין לה שיעור, גם הם לא בכל שנה ושנה יכולים לציין במאזן הספרותי שלהם יצירות גדולות אשר תעמודנה לדורות. בכלל אין יצירות גדולות צצות כפטריות לאחר הגשם, ומי חכם ויגיד בביטחה איזוהי שתזכה לחיי עולם? כמה סופרים יצאו במרכבת נצחון, וקהל המבקרים רץ לפניהם בתשואות “הידד” ובקריאות “אברך”!, ולא הספיקה הדיו שלהם להתייבש, ולא הספיקו זרי־הפרחים לנבול, ושמות גיבורי השעה כוסו במשאון! וכמה סופרים התנודדו כל ימיהם בצידי דרכים ובשבילים נדחים ויימקו בבדידותם, ופתאום, לאחר שכבר עלו עשבים בלחייהם ובלחיי מבקריהם בני־דורם, העלו את שמותיהם מתהום הנשיה ולעיני העולם הנדהם פיענחו תחת האדרות הישנות והבלויות, אשר הבודדים היו בשעתם מליטים בהן את פניהם, פורפוריית מלכים! מי ינוד כעת לקטוף פרחים על קברה של ג’ורג' זאנד? ולעומת זאת, עוברת לפני אירופה המשתאה, כרוח שהופיעה לפני האמלט, רוחו של סטנדאל, אשר קם מקבר השיכחה ועטרת מלכים בראשו… ניזהר איפוא מחלק מקומות ב“עולם הבא”. נסתפק בזה שנתענג על היצירות, אשר מטעם זה או אחר, מתאימות לטעמנו, לדרישות היופי שלנו ולתפיסת האמת בימינו, שגורמות לנו אימוציות אסתיטיות, אשר בלעדיהן אין זכות קיום לשום יצירה אמנותית, ונברך עליהן ברכת הנהנין, ואל נקפיד על הכמות במקום שהאיכות היא העיקר…

גולת הכותרת של הפרוזה בקובץ הזה היא בלי ספק סיפורו של ברש: “יהודי מצרה נחלץ”. הרי זו סקיצה ג’אנרית מחיי היהודים בגאליציה. מעשה בגלח, שאת כל מרצו, כספו וגם אהבתו השקיע באחוזתו שהיה משפר, מתקן ומשכלל משנה לשנה, עד שעשה אותה לגן־עדן, על פרחיו, אילנותיו, בנייניו, סוסיו, פרותיו ועופותיו המשובחים והמובחרים. תחת אהבת נשים היתה לו אהבת האדמה, אשר אירס לו אותה באמונה. ליהודים לא היתה כמובן דריסת רגל באחוזה זו. אך אלהי ישראל התנקם בצוררי עמו. קרה מקרה והגלח התחיל מהרהר בתשובה ובתיקון נשמתו, החליט למכור את אחוזתו ולבנות בכסף בית־יראה. ולמי מכר? מובן מאליו, ליהודי. והנה ברש מספר לנו מה עלה לגלח ולגן־העדן אשר יצר, לפרחיו, לאילנותיו, למזרקות־המים ולשבילי החצץ שלו, לאחר שנכנסו לתוכו היהודים… פרובלימה לא חדשה: ה“גוי” והיהודי ביחסם אל הטבע. ברש מספר בלי התמרמרות ובלי בחילה על כל מעשי הניוול שעשו היהודים בגן האחוזה. הוא מספר כיהודי גאליצאי השמח על מפלתו של הגוי ועל נצחונו של היהודי. על ידי כך ניצלה השלימות האמנותית של הסיפור. גם ביצירתו זו, כמו בשאר יצירותיו, אין ברש מעמיק לחרוש במציאות ואינו משדד פרובלימות, אבל הסתכלות אמנותית ויד ברוכה לו. לפעמים הוא יוצר רק פריסקאות, אבל הפרופילים אצלו בולטים ונשמת חיים מפרפרת בהם. אמרתי “יד ברוכה”, מפני שכל מה שיצא מתחת היד הזאת, הוא שלם, מהוקצע, ומלוטש, אין חסר ויתיר, אין שום נעימה מזויפת, אין שום קו יוצא דופן שיפגום את הרושם. בסיפור שלפנינו, הופעת האם המנוחה לפני מנלי בתפילתו, שלא נתנה לו לרוץ אל הגלח לקריאתו ועל ידי כך הצילה אותו ממוות, ־ שרטוט זה של מעשה־ניסים היה יכול במקום אחר ליתן טעם לפגם, פה הוא במקומו. אותו יהודי שמספר לנו את סיפור־המעשה היה צריך ואולי גם היה מחויב להאמין בזכותה של האם שהגנה על הבן… הפרוזה של ברש, כמו בניית הסיפור, יש בה מידה, משקל וקצב. אינה דשנה יותר מדי; אם כי עשירה, אבל אין זו עשירות של קבצן שהעשיר פתאום העומס את כל אבני־היקר שלו ואת כל תכשיטי זהבו, לראווה; הוא יודע בסגנונו מידת העניוות. הייתי אומר, הצמצום והפשטות. לא מסתפינא לומר שבימינו ברש הוא מהיחידים, שהפרוזה שלהם היא מופתית.

לעומת זאת ש' בן־ציון בפרוזה שלו מעלה עליו את הכתוב: “עושר שמור לבעליו לרעתו”. ש' בן־ציון כתב סיפור מתקופת בית־שני, בשם “מגילת חנניה”, סיפור, שבתחילתו אינו משולל חן של פשטות ידועה, מחוסר ברובו תבונת־חיים ואמת, וכולו מסופר ביד רפה, חסרת בטחון־אונים. בחור שנתן לו אביו כסף לעסוק בפרקמטיה, וחזר אל בית אבא בלי סחורה ובלי כסף אלא עם בחורה שבויה שפדה. מובן מאליו שאביו גירש אותו ואת הבחורה, ושניהם חיים בעוני ובמחסור. הבחורה אוהבת את הבחור ואינה רוצה שוב לחזור אל בית אבא שלה: “עמך עמי ואלהיך אלהי”, אמרה לו ממש כמו רות בשעתה. לבסוף נתגלה, שהיא בת־נסיכים. לימים בא אביה היווני (“אפרכוסת של קורקירה”) לירושלים לחפש את בתו וכמובן מצאה בדרך נס, וכמובן גם כן, שאמונת היהודים מצאה חן גם בעיניו ונתגייר, וגם אביו של חנניה השלים עם בנו ושב לב אבות אל בנים וגו‘, והכל אתי שפיר… הסיפור הוא מתקופת הבית השני ועל כן הוא כתוב בסגנון של המשנה והאגדה, ויש אשר הוא גם אצל ש’ בן־ציון פשוט, נעים ומלא חן. אולם ברובו מלאכותי ומצועצע: יש שאין הקורא יכול לרוץ בו בלי מילון ביד. כשאתה מעיין במדרש אין אתה מוצא מלים זרות במספר כזה אשר אתה מוצא ב“מגילה” זו אשר לפניך. ש' בן־ציון כאילו במתכוון אסף את נדחי המלים הנשכחות המוזרות ביותר, מבלי לבדוק אם מקורן הוא עברי, ארמי, או יווני, רומי. להקים לתחייה מלים שלא מתו אלא נשכחו, שיש בהן משום חיוניות, על ידי הזרקת דם של תוכן חדש, של גון־משמעות חדש, – הרי זה טוב מאד, אבל בספרות יפה צריכים להתנהג בהחייאת מתים זו בזהירות, כדי שהאורחים החדשים האלה לא יקומו ולא יבואו בהמון ויפחידו את הקורא בפרצופם הזר והחדש; או במלים פשוטות יותר, כדי שהזרות והחידוש במלים לא ירבו על המידה ולא יפריעו בעד רושם הנועם והחידוש שסיפור טוב צריך לעשות. ש' בן־ציון אינו יודע בסגנונו את מידת העניוות והפשטות האצילית, בבחינת “כבודה בת מלך פנימה”. הוא בבחינת parvenu, שכורע תחת המשא הכבד של תכשיטי הזהב ואבני־החפץ שהוא תולה על עצמו לראווה.

המחזה שכתב ז' י' אנכי: “טווס זהב” הוא מחיי היהודים בעיירה הקטנה. אל משפחת אנשים פשוטים גסים ומלוכלכים, מופיעה משרתת בת־רבנים מיוחסת, כולה טוהר וחן, וריבה זו היתה כקו־שמש שנוגעת בביצה ומפיזה אותה. כל החיים נשתנו במשפחה זו לאורה של את’לה (מדוע רוצה המחבר דווקא בכתיב האידישי “עטה’לה”?): גם נקיון, גם שקט ושלום השכינה ריבה זו בין האנשים, ומשנסתלקה מהם – שוב החל החול הנורא אחרי שעה קלה של חג. שוב הקטטות, שוב הזוהמה והרפש. צילה של אגדה עבר על דרך סוחרי העטרן, משק כנפי טווס הזהב נשמע רגע מעל ראשיהם, והכל פתאום נגוז, חלף כחלום… קומדיה מוצלחה, האנשים חיים, הטיפוסים בולטים, והשיחות מלאות תנועה.

יצירה דראמאטית חשובה כתב שלמה צמח מחיי האיסיים. לצערי איני יכול לנתחה אפילו בקיצור משום שלא באה ממנה ב“כנסת” אלא עלילה אחת. לכותב הטורים האלה היתה ההזדמנות לקרוא את היצירה כולה. “תנחום מכפר ינוח”, מחוה בשש תמונות, בנוי על הפרובלימה הנצחית של הקונפליקט בין דרישות החיים ובין הפורמולה המגובשת של הדת או של הכת הקפואה על תקנותיה. אלה תולדות אחר, אקוסטא והגדר מוייטמברג…

מה מוזר הדבר, שהבימה ה“עברית” שלנו נודדת על יצירות מתורגמות שערכן האמנותי הוא מסופק, בשעה שבתיקי סופרינו מונחות יצירות כ“תנחום מכפר ינוח”! אלה הם האבסורדים המרגיזים שבחיינו בארץ הזאת…

טוב עשה העורך שבפתח הקובץ נתן את פואימתו של דוד שמעונוביץ: “בבית הנחשים”. אילו היה הקובץ כולו מלא זיבורית ספרותית, זכותה של הפואימה הזאת היתה מגינה עליו; אם לא יוכל המשקיף, העתיד לכתוב בסוף השנה את ההשקפה המסכמת של התוצרת הספרותית שלנו, להראות על שום יצירה הראוייה להתכבד בה, זולתי “בבית הנחשים”, נאמר: דיינו! אותנו משחד תמיד ביצירת שמעונוביץ היחס הרציני, כובד הראש החמור כלפי החיים. החיים אינם במת שעשועים, שטופת שמש וסוגת שושנים. הם מאפליית עבי האדמה המלאה חידות של הפרדה והרכבה, של ריקבון וצמיחה, וכמו האדמה דורשים גם הם עבודה, עמל וצער כדי שינוב גיל ויצמחו פרחי אמונה ובטחון. שמעונוביץ מעמיק ומאריך את מעניתו; הוא מהפך בפרובלימות החיים כאותו חורש שמהפך במחרשתו רגבי־אדמה כבדים. גם בפואימה זו אשר לפנינו, כמו בכל יצירותיו, שמעונוביץ אינו רק פייטן פילוסוף, הוא צייר. משורר שאין בו פלאסטיקה, שאין בו ציוריות אינו משורר. בשביל “בבית הנחשים” שלו בחר שמעונוביץ במבחר צבעיו אשר על פאליטרה שלו. אני משוטט בזכרוני בכל שירתנו החדשה ואיני מוצא בה ציור ערב ובוקר בכרך, ציור לילה בגן החיות, כמו אלה שמצוירים בפואימה זו. אף על פי שבמקומות ידועים אפשר היה אולי לצמצמה ולרכזה יותר, פואימה זו היא אחת הפנינות היפות, אשר בכתר משוררנו. המשורר נתעה בערב אל גן החיות, ושם הובילוהו רגליו אל כלוב של נחש, אחד מצאצאי הנחש הקדמוני. והנה נתגלה למשורר מפי הנחש שאדם וחוה לא אכלו כלל מפרי עץ הדעת. אלהים ידע כי שפעת און כבירה הומה בנפש האדם, ואם האדם צמא־המעשה יתקשר עם הנחש צמא הבינה ויחד יאכלו מפרי עץ הדעת, ויפקחו עיניהם ומיגרו אותו מעל כסאו… מה עשה? עקר בלילה בחשאי את עץ הדעת ובגומתו נטע עץ אחר, את עץ הפחד מפני המוות.

מִי יֹאמַר, מִי יַגִּיד מַה־מָּוֶת?

כִּי מָוֶת יֶשְׁנוֹ מִי יֵדָע?

אַךְ פַּחַד הַמָּוֶת קַיָּם,

מִצִּלּוֹ כָּל נֶפֶשׁ חְַרֵדָה.

והפחד הזה קצץ את כנפי החיים; אוצרות חיים עצומים וכוחות אדם אדירים נמסים מחמת הפחדים האילמים הטמירים. והאדם מבזבז בתום ובערמה כל חילו וגנזיו לשחד מפלצת־הפחד ולעוור עיניה בכזב.

וּפִזֵּר בְּלֹא יוֹדְעִים וּבְיוֹדְעִים

כָּל אוֹצְרוֹת הָרָז הָעְַצוּמִים

עַל יֵינוֹת שִׁכָּרוֹן לְשַׁכֵּר

אֶת נַפְשׁוֹ שְׁבוּיַת אִיּוּמִים.

לשווא נשמעת קריאת הנחש הקדמון דרך שדרת הדורות להעפיל לעלות אל גן־העדן, מפני ששם משמשג עץ החיים והדעת שהוא אחד ונתיב אחד מוביל אליו, אשר העלים אלהים בערמה מן האדם; לבל ירתעו מפני להט החרב המתהפכת ומן הכרובים, כי התהילה והשבח לנועזים. האדם אינו שומע לקריאה זו.

כִּי פַחַד מַר־הַמָּוֶת

אֶת כָּל הַחַיִּים הָמַם,

הוּא נִשְׁזַר בְּרִקְמָתָם

וְנִמְזַג כְּבָר עִם דָּמָם.

אולם כאשר יחשך על האדם יום החיים, ואפילה לאט לאט תשופנו, רק אז יתעוררו בו שוב

גַּעְגּוּעֵי־מֶרְחָב נַעֲלָמִים,

וּכָמְהוּ שֵׁנִית הַנְּשָׁמוֹת

לְאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים…

צר לי מאד כי מקוצר המקום איני יכול להתעכב בפרוטרוט על חלק הביקורת, הפובליציסטיקה והפילוסופיה שבקובץ. ביחוד ראוי לתשומת לב מאמרו של אליעזר שטיינמן “על הביקורת”. שטיינמן שולל את ערך הביקורת הספרותית. יתר על כן הוא מוצא אותה במקרים ידועים גם למזיקה. המבקר, בבחינת מורה, מחלק לסופרים ציונים “מספיק” “טוב” “טוב מאד”, כדי להזהיר את הקורא מן היצירות הזיבוריות ולחבב עליו את העידית. אבל מה הבטחון שהמבקר גופא לא יכשל בטעמו ולא ירים על נס דווקא את היצירות הלקויות והפגומות? ואם גם נניח שהמבקר עלול לטעות, הלא אין קביעות בתפישתו ובטעמו; מה שהוא מקרב בנערותו ידחה בבגרותו, מה שהוא מעריץ בשנות העמידה, יבטל בשנות הזיקנה, ועל כן מה ערך יש לגושפנקא (המיבטא הוא של שטיינמן) שיניח על פרי רוחו של הסופר? ובכלל הנאה האסתיטית היא יותר כעין פרוצס פיסיולוגי־אורגאני (המלה “כעין” היא שלי), כטעם האכילה והשתייה, האהבה והטינא, שאינו ניתן לתיווך, לאמצעיות ולסרסרות. והמבקר שבא ללעוס למפרע את המאכל הרוחני שהקורא עתיד לבלוע, לנתח את ההנאה שזה עתיד לקבל הרי אינו אלא מקפח הנאה זו, מונע בעד הקליטה הישירה, בלתי הממוצעת שהיא היא עיקר ההיפעלות האמנותית. הביקורת מפריעה בעד הקורא לרכז את מאורות נפשו על היצירה באופן פעיל, מתוך התערותא פנימית, ספונטאנית; היא מכינה לו את הרושם שהוא עלול לקבל ומחלישה את התרשמותו מתוך שהיא נעשית יותר סבילית. מלבד זאת, הביקורת מקלקלת לא רק את הקורא אלא גם את הסופר, מפני שהיא מגרה בו את יצר הכבוד, את הנטיה לקילוסין ולתשבחות, ועל ידי כך מתמעטת אצלו הדחיפה החופשית ליצירה. דעת המבקר תלויה עליו כחרב דמוקלוס, והוא רוהה שמא חלילה יכשל ולא ישא חן…

על מאמרו של שטיינמן כבר השיב ש' צמח הרבה דברים של טעם. הביקורת אצלנו עוד טרם הגיעה למדריגת מקצוע ספרותי קבוע ומפותח, שעוסקים בו סופרים מומחים לכך; היא עדיין ארעית ודילטאנטית. אולי משום כך יצא עליה הקצף של שטיינמן.

הביקורת בדרך כלל, הביקורת הראויה לשמה ומקובלת בספרויות העולם, שלושה סוגים בה. הביקורת האנאליסטית. או, אם רצונכם בכך, האובייקטיבית, יוצאת משתי נקודות מבט. היא אומרת: אם אמנם אין הטעם ניתן לוויכוחים ואין גם קבע בתפישתו האסתיטית של אדם, יש בכל זאת יסודות אנושיים כלליים בתפישת היפה והמכוער, שבנוגע אליהם אין חילוקי דעות, אלא שתפישה זו נתונה לפיתוח, לעידון לשיפור. המבקר המומחה הוא בר סמך ומוחזק לבעל טעם מעודן ומשופר ויכול לשמש מורה דרך, מאמן ומחנך את הקורא לבור את הבר מן התבן, את האמת מן המזוייף. הוא כמובן ידוע כאיש המדע בממשלת האמנות. הוא מנתח את היצירות האמנותיות כיצירות בראשית, כחזיונות טבע, מלמד את הקהל לגשת אליהן, להבינן, לפרשן ולהבינן, ליהנות ולהיזון מהן. לסינג לימד את העם הגרמני להבין את הדראמאטורגיה הקלאסית, לימד אותו להבין את שקספיר ולהבחין את הדראמאטורגיה הפסיבדוקלאסית על אורותיה וצלליה. המבקר מחפש את ההקדמים, המניעים וההשפעות ההיסטוריים, הכלכליים, הציבוריים ועוד, שהכשירו את היצירה. ודאי וודאי שיכולה להיות הנאה אסתיטית פשוטה בלתי אמצעית. אבל איננה דומה ההנאה הבאה מתוך הבנה והבחנה להנאה השפירית, הייתי אומר, המדומדמת שיש לאדם חסר התרבות ולילד. הנאת המוסיקאי מן הסמפוניה הבטהובנית שונה מהנאת השומע מחוסר כל חינוך מוסיקאלי. המבקר מראה מה הם היסודות הפסיכולוגיים הציבוריים וגם הטכניים שעליהם הושתתה היצירה; הוא מסיק מסקנות וקובע חוקים לאמנות על יסוד החזיונות הספרותיים הגדולים, כמו שעשה לסינג, כמו שעשה רסקין, ברינטייר ואחרים, או על יסוד חוקים וכללים ידועים הוא מעריך חזיונות ספרותיים. זאת אחת. והשנית: החזיונות הספרותיים אינם ארעיים, אינם קלוטים מראשו של המשורר כפאלאס אתונה שיצאה מראשו של ציאוס, אינם עומדים בודדים. יש להם משפחה, יש להם אבות, שלשלת יוחסין, יש להם קרקע ציבורי ידוע שממנו צמחו, אטמוספירה היסטורית ידועה. במידה שהיצירה טבועה בחותם המקוריות, בה במידה היא מעורה בקרקע הסביבה ויונקת מאווירה של התקופה. העבירו את “מאדאם בובארי” או את “אנה קארנינה” בארצות אחרות או בתקופות אחרות ולא תבינו אותן. ועל כן באים הטנים, הבראנדסים, המיכאילובסקים, ללמד מן היצירה על התקופה, על כל העליות והירידות בזרמים הציבוריים והאידיאולוגיים של אותה החברה שטיפחה את “הטיפוסים הנצחיים” ואת האטמוספירה החברתית מסביבה.

הסוג השני, הביקורת הסובייקטיבית, מתייחס אל היצירה האמנותית, כמו שהאמן מתייחס אל חזיונות הטבע והחיים; הוא מדבר על היצירה כמו שהמספר מדבר על נוף יפה, על שקיעת החמה היפה; במלים אחרות הוא מדבר על עצמו, על מצב רוחו, על הגיוני לבו, הרהוריו וחלומותיו שהתעוררו ורחשו בקרבו אגב קריאה. המבקרים האלה אינם חוששים כלל לחילופים ולתמורות בדעותיהם ויחסיהם כלפי יצירות ויוצרים ידועים. כי לאמיתו של דבר לא הסופר הנדון מעניין את הקורא, לכל היותר הוא יכול לעורר בו סקרנות, כי אם המבקר הסובייקטיבי הדן אותו. את מאמרי הביקורת של אנאטול פראנס, של למטר, של הרמאן באהר אנו קוראים לשמם ולא לשם אינפורמאציה על ספרים וסופרים. (אגב אורחא: למה היה נחוץ לה' א' שלונסקי לספר לפני קוראי “הארץ” שרק המספרים הבינוניים עסקו גם בביקורת, ועל יסוד זה בנה לו סברות הכרס על סמכות הסופר־המבקר. אם כן, אנאטול פראנס שכתב שלושה כרכים של ביקורת או פול בורג’ה שכתב גם כן כרכים רבים של ביקורת או טורגנייב או אנדרי ג’ו, ועוד כיוצא בהם, כולם סופרים בינוניים?).

ויש עוד סוג שלישי של ביקורת, היא הרצנזיה, הפיליטון הביקורתי בעיתון. הרצנזנט או הכרוניקור הספרותי נותן דין וחשבון לקוראי עיתונו על הספרים החדשים שמופיעים. אף הוא, כמובן, מחלק ציונים לסופרים ולאמנים; יש ויש, כמובן, הסופרים שהם חללי הכרוניקרים האלה, ולפעמים גם בעלי הכשרון הגדולים, מפני שהם, הרצנזנטים, יוצרים דעת הקהל, להם יש ציבור של קוראים שמושפעים מטעמם, מחיבתם או משינאתם של הללו. ומה בכך? אם מותר לדון על הופעה ציבורית על מפעל חברתי, על יצירה מדינית, להביע את החיבה או את השינאה אליהם, להעריכם אם הם “מספיקים” או “מספיקים בקושי” “טובים” או “טובים מאד”, מדוע אסור לעשות כזאת ביחס לספרות? המבקרים עלולים לטעות, טעמם אינו קבוע ואבסולוטי, והמלומדים, והפובליציסטים, הדנים על עניינים לא פחות חשובים מן הספרות, האם הם חפים מטעויות, ומכשלונות? אם להשתמש בדוגמא שהבאתי לעיל, כשבמחצית הראשונה של המאה הקודמת שלטה ג’ורג' זאנד בקרית ספר ולסטנדאל לא חפצה הביקורת לתת רשות הכניסה, הרי אין זאת אומרת שאז הבינו המבקרים פחות ביצירות ספרותיות ממבקרי מאת העשרים העושים סטנדאל לנסיך הרומאן החדש. אלא שהציבור היה אז אחר, טעמו האסתיטי, דרישותיו האמנותיות, גם חינוכו הפוליטי והאזרחי היו אחרים מאשר כעת. מדוע העריצו אצלנו את ברדיצ’בסקי לפני כעשרים שנה ועתה חדלו לגמרי לקרוא אותו? האם המבקרים שלנו אשמים בזה שקילסו לפני עשרים שנה מה שלא היה ראוי לקילוסין, או ששוכחים עתה מה שראוי לשבח ולתהילה? לא. הסיבה אינה בסופר שאינו הולך ומשתנה, אלא בעם, בחברה, שהולכים ומתפתחים ומתקדמים בטעמם או להיפך, לפעמים הולכים ונסוגים לאחור בדרישותיהם האמנותיות. הביקורת יכולה אמנם לפעמים לקלקל כשרון רך הטעון טיפול וטיפוח, על ידי שבחים מופלגים או על ידי קלסה מוגזמה ובלתי מוצדקת, כשם שהפובליציסט יכול באופן כזה גם להזיק למפעלים ציבוריים, ולהטעות את החברה בדרכים עקלקלות. ומשום כך לא נבטל את הפובליציסטיקה והמדע. הברק עושה את שליחותו ואינו שואל אם יברכנו המשורר על שהאיר לו פאת נוף יפה, או אם יקללנו האיכר על ששרף את גרנו. כך היה עושה המשורר את שליחותו שלו, ואחר כך באה ההיסטוריה וגוזרת מי לחיים ומי למוות…

הארכתי יותר מדי בשאלה זו שהיא יקרה לי. ולא נשאר מקום לשורות אחדות על אודות סיפוריהם של סיקו ויעקב רבינוביץ, על שיריהם היפים של ולפובסקי, קמזון, טמקין ועוד (וביחוד יפים שירי טמקין). גם, או אולי דווקא, הפואימות של שלונסקי ושל א' צ' גרינברג תובעים הערכה ידועה מצד המבקר… את כל אלה סליחה.

צר לי מאד שאיני יכול גם להתעכב על מאמרו החשוב של הפרופיסור ד"ר יוסף קלוזנר על “האופי היהודי בתורת שפינוזה”, החשוב מכמה בחינות, כמו על שאר המאמרים בפובליציסטיקה ובביקורת.

מכל מקום יש ב“כנסת” יצירות יפות וחשובות בשיר ובמחשבה. הספר הזה מגביר בלב כל שהספרות יקרה לו, את הצער והכלימה על העדר אורגאן חודשי קבוע לשירה ולפרוזה.

[ג' כסלו תרפ"ח]

מקורות: דברי ספרות של סופרי ארץ ישראל. העורך פ' לחובר. ספר ראשון הוצאת כנסת ת"א תרפ"א. “הארץ”, ג' כסלו תרפ"ט (16.11.1929).