לפני זמן־מה קרה בספרותנו מקרה מעניין מאוד, בחינת קוריוז. הגב' דבורה בארון כתבה באחד המוספים של ה“דבר” רשימה ביבליוגראפית על הרומאן “ימים ולילות”. הרשימה נכתבה כפי הנראה מתוך יחס נאמן ורציני אל הספר, אלא שנכשלה בשגגה: ברשימה זו אמרה המבקרת – נשים דעתן קלה! – דברים בלתי נעימים ביותר למחבר. והנה יצא עליה הקצף מאת יהודה קרני, ומעל “הבימה הקטנה” שלו ב“הארץ” הביע קבל־עם את השתוממותו וצערו על מעשה זה: הא כיצד? – טען מר קרני – סופר טרח שלוש שנים, ואת באה ומזלזלת בכבוד ספרו! איך אפשר להעיר על ספר שהוא משעמם למשל או שהוא ארוך יותר מדי, או שלמחבר אין כשרון, ולשכוח כמה שנות חיים ביזבז עליו המחבר?

קיוויתי שמר יהודה קרני יתרעם על הגב' דבורה בארון על שלא מצאה לנחוץ למסור בקיצור, לפחות את תוכן הרומאן, הכאראקטריסטיקה של גיבוריו, הפרובלימות שהמחבר מעמיד ביצירתו, כנהוג וכדין, ועל שהסתפקה ברושם פרטי בלתי מנומק, והנה – טענה משונה זו: שלוש שנות עבודתו של ביסטריצקי! יהודה קרני שהוא – כפי שצריכים להגיד – קרוב לביסטריצקי, ידע כמה זמן עבד זה על יצירתו. הגב' דבורה בארון שאינה קרובה לביסטריצקי, איך תוכל היא לדעת זאת?

הלא תודו שזהו צנזוס חדש למחברים. עד היום לא שמענו על אודותיו לא אצלנו ולא אצל אומות העולם: כמות הזמן שהמחבר ישב על האבניים! על פי קנה־מידה זה מה ערך יש, למשל ל“חטא וענשו”, שדוסטוייבסקי עבד עליו רק שנה אחת, או ל“תאיס”, שאנאטול פרנס עבד עליו, אם איני טועה, רק שישה חדשים, כלפי “ימים ולילות”, שירחי הלידה שלו נמשכו שלוש שנים? שמנדלי מוכר־ספרים לפעמים משעמם מאוד, או שברנר היה מספר רע? אה, חלילה! עדיין לא נמצא בין מבקרינו שוטה כזה, שיסכים מטוב־לב לאבד את עצמו לדעת… אדרבא. את “רשימות־הפחם” של ג' שופמן מצאו פעם ב“דבר” ליצירות “עולמיות, גאוניות”, כדרך הטבע… וכשמשווים המבקרים את הסופר ולא את הספר לנגדם תמיד, זוכרים בהכרח גם את המפלגה שמאחורי גבו. אני מכבד מאוד את כשרונו של יהודה בורלא, אני אוהב את “אשתו השנואה” למרות כל מומיה, ואין זה מפריע לי כלל וכלל למצוא את סיפוריו האחרונים ב“ספר השנה” וב“השלוח” לחלשים מאוד. אבל למבקר ה“דבר” יש כבר נוסח מוכן בשביל בורלא, וכשמזדמן לו לכתוב עליו, הריהו פטור מכל מחשבה ושיקול־דעת, אין הוא צריך אלא להוציא מנרתיקו את המימרות הידועות, וסגי לו. בורלא נכנס אל הקאנון; פלוני ואלמוני, חוששני שלא יכנסו לעולם… ומכיוון שכך, מכיוון שזוכרים את הסופרים ומסיחים את הדעת מן הספר, הלא תבין שמוכרחים להביא בחשבון כמה שנים הזיע פלוני על סיפורו, כמה ליטרות בשר הפסיד פלוני מגופו תוך כתיבת פואימות ארוכות ורחבות…

גילה לי פעם ידידי הסופר בסוד, שהחליט לחתום על ספרו שהוא מכין לדפוס באיזה שם לועזי מצלצל יפה, כמו שטיפטר למשל, הוא ביאר לי את טעמו: אף פעם לא זכה עוד לביקורת הגונה, וברי לו, שאם יכתוב על שער ספרו: “מתורגם מאנגלית” או “מגרמנית” ודאי שלא יעברו עליו בשתיקה… שמעתי את דבריו ונזכרתי, על פי איזו אסוציאציה בשלטים שראיתי בירושלים: “גזוז אירופי”, “משחה לנעלים אירופית”. אבל הפרובינציאליות הזאת אצל מבקרינו קובעת עניין לשיחה מיוחדת.

מי שאוהב את עצמו ואינו אוהב את זולתו לא יוכל לשפוט על בני־אדם. בשביל לשפוט אדם, צריכים לדעתו ולהבינו. בשביל לדעת ולהבין אדם, צריכים לאהבו. המבקר חייב קודם כל לאהוב את הספרות, ומתוך אהבה זו להתייחס אל כל חזיונותיה, בין אם הוא מחייב, בין אם הוא שולל. אצלנו או שמתפעלים או שמגנים, אבל אין אהבה, אותה האהבה שיש ושצריכה להיות אצל כל מבקר שמומחיותו וכשרונו בכך. (אגב, כמה סופרי ה“ליטעריר עקא” וה“נובל ליטרר”, למשל, יודעים לחבב כל ספר חדש על הקורא ומשתדלים לעניין את הציבור בכל יצירה חדשה. ומה עושים אצלנו לשם כך? במקום לתת מאמר מספיק כדרוש על ספר כמו “ימים ולילות”, מביאים ה“כתובים” שתי שורות של סתם שבח ממאמר שנכתב על ידי רבי בנימין ב“דבר”, ממש כמו שעושים המו“לים והמו”ס במודעותיהם. ובזה יצאו ידי חובתם כלפי הסופר, הספר והקורא!…) כי מהמבקר דורשים בטלנות מתוך אהבה עצמית, לא הנאה קרניסית, לא התפעלות גרידא מחוסרת תוכן שיקול־דעת, לא חשבון מפלגתי, והעיקר – לא פחדנות ועצלות המחשבה, אלא רצון לחדור אל עולמו של המחבר, רצון להתבונן וללמוד את חברת האנשים והאידיאות, שבתוכן מזמין אותנו המחבר לחיות שעות ידועות, לשקול ולבחון אם חברה זו כדאית לכך.

[כ“ט אלול תרפ”ו]

מקור: “כתובים” שנה א' גליון ז', כ“ט אלול תרפ”ו.