יוצא משורר לדרך ארוכה. משוררים אוהבים דרכים ארוכות וארצות רחוקות. יהודה אלחריזי מהעיר טולדו בספרד נכספה נפשו לחוויות ולהרפתקאות ולתעלולי העתים והפליג למזרח רב התעלומה. עתה זה השלים את תרגומן מערבית של המקאמות – סיפורי־שירה – של אלחרירי, המשורר הנודע מבצרה, שמת שמונים שנה לפני כן ושיריו נישאו בפי כול בממלכת המוסלמים הגדולה, שהשתרעה מעיראק, ארצו של אלחרירי ועד ספרד, ארצו של אלחריזי. פנו אוהבי שירה יהודים לאלחריזי, שנודע בכישרון הפיוט שבו, וביקשו ממנו לתרגם לעברית את השירות של אלחרירי, המשובבות לב אדם. וכבר ניסו לעשות במלאכה זו משוררים אחרים ונכשלו. ישב אלחריזי כמה שנים ותירגם את המקאמות והוציא מתחת ידו מלאכה מפוארת – מחברות איתיאל, והיה בהן מטעם המקור וממנגינת העברית ושמחו בהן אוהבי לשון הקודש ואמרו שלא בא כבושם הזה, והגבירים המזמינים שילמו למשורר בעין יפה, והעמידו סופרים להעתיק את המחברות וקראו בהן ונהנו. ואלחריזי צרר את צרור הכסף בכיסו ויצא לדרך.

לפני כן, בתחרות עם שמואל אבן תיבון, תירגם אלחריזי מערבית את מורה נבוכים, ספר ההגות הגדול של הרמב“ם, והיתה מחלוקת גדולה בין מביני דבר תרגומו של מי נכון יותר ולשונו של מי טובה יותר. בסופו של דבר, נתקבל תרגומו של אבן תיבון לדורות ויהודה אלחריזי היה קובל על כך בוויעודים עם ידידים ורעים ובמשתאות היין הליליים. איש דברים היה אלחריזי ואוהב ויכוחים והיה מרבה לריב על עניינים שונים והשתתף גם בוויכוחים הקשים בין הרבנים והחכמים על המורה של הרמב”ם, שמבקריו ראו בו כמעט ספר של כפירה, ומעריציו, ובהם יהודה אלחריזי, הגנו עליו בהתלהבות, ואלחריזי יצא נגד המתנגדים בלשון חריפה וחדה, כדרכו.

אבל לא רק בתורה ובשיר, בתרגומים, בוויכוחים ובתורת הפילוסופיה עשה אלחריזי את זמנו. הוא לא בחל גם בתענוגות, ביין משובח ובנשים, וכתב: “נטיתי לבי בימי נעורותי וזמן בחורותי, לרדוף אחרי התענוגים עם חברים.” ובדומה לפייטנים רבים מדורות עברו, היה עני ודלפון ועבר מבית נדיב לבית נדיב, כתב לכבודם שירים והם פירנסוהו. מי ששילם לו בעין יפה – שיבחו בשיר יפה, ומן הקמצנים לא מנע את שבט לשונו. אבל פגם היה בו והדבר ציערו מאוד: לחייו לא הצמיחו חתימת זקן, ואלחריזי סבל מכך כל חייו ואפשר שרוגזו שעלה מדי פעם בסערת ריב, מקורו היה בהרגשה לא נוחה שאין בכוחו להפגין את גברותו בהדרת זקנו כאנשים אחרים, אם כי הדבר לא מנע ממנו מלחשוק בנשים ולרדוף אחריהן ולשיר להן שירי עגבים. ושירתו הנחילה לו כבוד ומעריצים רבים.

בנעוריו נדד אלחריזי בין ספרד ופרובנס ונהנה מטובן. יצר הנדודים לא נטש אותו גם כשהיה כבן חמישים וביקש לנסוע לארצות המזרח כדי לראות מקומות חדשים ואנשים אחרים, לטעום מיינן המשובח ולשורר בבתי נדיבים שם, שלפי השמועה ידם פתוחה. אבל נפשו נכספה גם לראות את ירושלים ואת ארץ־ישראל וביקש גם להכיר את אחיו החיים במזרח. מנה אלחריזי את הכסף שקיבל בעד תרגום המקאמות של אלחרירי ויצא לדרך.

בשנת 1215 עלה בספינה במרסיי והפליג לאלכסנדריה. משם הפליג בנילוס והגיע לקהיר. הוא לא זכה לראות את הרמב"ם הנערץ עליו, שכבר נפטר, אבל נפגש עם בנו אברהם. התארח בבתי נדיבים שפירנסוהו בכבוד, שמחים לארח משורר נודע מספרד, וחיבר לכבודם שירים, ולא היסס לתקוף את מי שלא נראו בעיניו, וקרא משיריו במסיבותיהם והיה זה חג לאוהבי שיר במצרים. ואנו, אף שאיננו רוצים לדבר סרה במשורר הדגול, חייבים להודות כי לפעמים הקדיש את אותם השירים לנדיבים שונים, שלא ידעו זה על זה, והבטיח לכל אחד מהם שהשיר נכתב לכבודו בלבד, וקיבל מכל אחד מתת נדיבה.

אחר כך הצטרף לשיירה שעברה במדבר סיני לבוא לארץ־ישראל והיתה הדרך קשה, כפי ששר: “ונעבור דרך המדבר, ארץ צייה וצרה… ונלך במדבר הגדול והנורא, הוא מקום דאבון נפש וכיליון עיניים ונחש ושרך וצימאון אשר אין בו מים.”

הגיעו לעזה ושם “ערכנו תהילה לאל בתוף ומחול, על כי עברנו מעבר החול.” מעזה עלה משוררנו לירושלים – היה זה בשנת 1218 – וחונן עפרה ונשק חורבותיה והכריז: “אמותה הפעם אחרי ראותי פנייך” ונשא קולו ושורר בהתרגשות:

עברו כבר כשלושים שנים מאז כבש צלאח א־דין את ירושלים והיהודים, שנאסר עליהם לחיות בעיר הקודש בימי שלטון הצלבנים, שבו לחיות בה. ואלחריזי מספר לנו בספר תחכמוני, ספר המקאמות שכתב על נסיעתו והגיגיו וכל מה שקרה בו, וטען כי לאחר שכבש צלאח א־דין את העיר, פירסם מעין הצהרת כורש ובה קרא ליהודים לחזור לירושלים.

אלחריזי מתאר כיצד הוא מסייר בירושלים ופוגש בבן העיר: “ובעודי מתהלך בנפש שואפת, ודמעה נוטפת כנחל שוטפת, ראיתי לעומתי איש מבני העיר.” ואותו אדם אומר לו: “אחשוב כי אתה מקצווי גלויות ומארצות נוכריות”, ואלחריזי עונה: “כן הדבר ועתה רצוני לשאול דבר ממך.” ועובר האורח אומר לו: “הנני עמך, שאל ואגיד לך.”

אלחריזי מבקש לדעת מתי חזרו היהודים והתיישבו בירושלים, שנאסר עליהם לדור בה בימי הנוצרים הערלים:

אלחריזי מבקש פרטים נוספים על אותם ימים ובן שיחו מספר לו:

והאל המקנא מצא לו שליח – את צלאח א־דין, שכבש את ירושלים מידי הצלבנים, בני עשיו בלשונו של אלחריזי. והירושלמי ממשיך ומספר לאלחריזי:

והכרזה זו של צלאח א־דין, שיש ויכוח אם אמנם יצאה מפי הכובש, כינינו בראש דברינו הצהרת כורש.

אגב, אלחריזי טעה בשנת כיבוש העיר. הוא טוען כי המאורע קרה בשנת 4950 לפי התאריך היהודי, והוא שנת 1190 לספירה הכללית, אבל ירושלים נכבשה בידי המוסלמים שלוש שנים לפני כן.

אלחריזי מספר כי בירושלים יושבים עתה יהודים מאשקלון ומספר גם על חבורת יהודים מצרפת ומאנגליה, בהם רבנים נודעים, שהתיישבו בירושלים כמה שנים לפני בואו, וסח על פגישה עם שניים ממנהיגי החבורה. הוא מוסר גם על קהילה יהודית נוספת שישבה בירושלים, המערבים, עולים מצפון אפריקה:

לא איש כאלחריזי ימנע מאיתנו דברי רכילות וסיפור עסיסי, והוא מגלה כי על רבי אליה המערבי, ראשם של יהודי צפון אפריקה בירושלים, “יצאו עליו דיבות גדולות ורבות במעשים רבים ועברות ופעולות מכוערות והאל יודע נסתרות.”

לפני כן הוא מתאר את רבי אליה המערבי כ“בעל חסדים ומרבה צדקה למרודים,” וכמה שורות אחר כך הוא מוציא עליו לשון הרע. אמרנו כבר, כי אלחריזי איננו אדם הנוצר לשונו מרע. בכל זאת, נראה שהתיאור השלילי על רבי אליה נוטה יותר לאמת, שכן יש בידינו ידיעות על רבי אליה זה ממקור אחר, וגם משם עולה רמז של חשד למעשים לא הגונים שעשה.

אבל מי אנו שנתערב בענייני פרנסי ירושלים שבאותה תקופה שוב פרחה בה תקווה?

מדוע מכונה ראש קהילת האשקלונים שהשתקעו בירושלים בתיאורו של אלחריזי “איש ימיני”? יש הטוענים כי השם רומז שהיה מיוצאי תימן. ואמנם אנו יודעים כי בעת ההיא היו בירושלים גם קהילה ובית־כנסת של בני תימן. ובכן, נמצאים בה, בעיר, בני כל הגלויות שמיהרו ליישבה לאחר שהותר להם – יוצאי צרפת, בני מרוקו, אשקלונים, תימנים – מיזוג גלויות מושלם.

אלחריזי, כפי שראינו בבירור, איננו מהנוסעים הרואים רק טוב סביבם. עובר אורח שפגש בירושלים מספר לו על מריבות ומלחמות בין יהודי העיר, ואלחריזי מביא את דבריו בהנאה:

ועוד הוא אומר מפי אותו בן ירושלים שאיננו שם מחסום ללשונו, ולבנו, הקוראים, כואב: “אש המריבה יום ולילה דולקת בנו ולבות אוהבים חולקת, ואם לא יכבוה מתי־יושר ותום – בנו חמת אל תהיה נישקת.”

כל אלו דברים שכתב אלחריזי. אנו מקווים ומתפללים כי יש בהם הגזמה רבה, כמנהג המשוררים.

כחודש עשה אלחריזי בירושלים. משם יצא לעכו, שהיתה עדיין בידי הצלבנים. העיר ריגשה אותו והוא כותב: “אני עכו, אני הוד כל מדינה, כלילת חן ואין קץ לתכונה. והכרמל סביבי עם לבנון, ושם נגלה כבוד שוכן מעונה. וארצי מימות עולם קדושה, ואנוכי שכנה לשכינה.”

בעכו מצא אלחריזי חברים, תלמידי חכמים ורבנים שבאו לא מזמן מצרפת ומאנגליה והקימו בה ישיבה ומרכז תורני גדול. דומה שהשתעשע שם בדברי תורה וחוכמה ושיר, אבל נראה שבסופו של דבר בא בריב עם בני העיר והוא קובע: “ולא ראיתי כהם מהיותי ועד כה, כי כולם ריקים עמי ארץ, אין בהם גודר גדר ועומד בפרץ.”

אלחריזי מספר על גלות גאוני הארץ והישיבה, שעברו לצור ואחר כך לערי סוריה אחרות. מדבריו אנו למדים על גורלו של השריד האחרון לגאונים:

מצפת נסע לדמשק ויופיה כבש את לבו ומצא בעיר נדיבים שאירחוהו בכבוד רב, ובהם הרופא משה בן צדקה, ששמו נתפרסם במדינות רבות. ונפגש עם משוררים, יהודים וערבים, ועל אחד מהם כתב, “איש מצרי יחבר שירים אסורים לשמוע. והשומע אותם חייב לקרוע.” הוא מתכוון כנראה למשורר הקראי משה דרעי. בדמשק פגש גם אנשים שלא השביעוהו נחת, כמו הרופא ברוך ובנו יצחק, שלדברי אלחריזי אמר על אחד השירים ששלח אליו, כי הוא עצמו חיברו, ואלחריזי כתב עליו שיר לעג, בו מנה את חטאיו ואת חטאי אביו, רשעותם וקמצנותם.

מדמשק יצא לארם־צובא, היא חלב, ואף שנתקבל בה בהתלהבות לא מנע מראשי הקהל דברי לעג, כמו על הערים האחרות שעבר בהן ולדעתו לא קיבלוהו כראוי. ועבר לעיראק ולעג על קהילת מוצול (“כל איש מהם בחיק הסכלות נרדם”) ונסע לבגדד ועלה על קברו של עזרא שאת ארונו גילה – לפי אלחריזי – רועה צאן ערבי שהיה עיוור ונתפקח אחר כך וסיפר כי במקום הקבר מצויים אורות ואין איש יודע מקורם. וחיבר שיר על קברו של הנביא יחזקאל הנמצא גם הוא סמוך לבגדד. ונסע משם לעיר ואסיט, והיא יישוב גדול באמצע הדרך בין בגדד ובצרה ושם סיים את כתיבת ספר תחכמוני. ובעיר ואסיט מצא נדיב שפתח לפניו את ביתו וכיסו וקיבלו בשמחה רבה ולאיש זה, השר שמואל אלברקולי, הקדיש את הספר שסיים כתיבתו בעירו. (אם כי משפגש אחר כך נדיבי לב אחרים שהשפיעו עליו רוב טוב, הקדיש גם להם ספר זה.)

וחזר אלחריזי מערבה ושב לחלב, ונפגש עם משוררים ועם אנשי רוח מוסלמים וגם עם מושלים מוסלמים והשתעשע איתם במליצות ובשירים והללו שיבחו את לשונו הערבית הנאה ואת ידיעותיו במכמני שירתה, וציינו שמבטאו והגייתו הם כנוסח המערב, דהיינו מדינות צפון אפריקה. והקדיש שירים בערבית לנדיבים ולמושלים ערביים. וחכם מוסלמי – שפגש את אלחריזי באחרית ימיו בחלב – כתב מפיו ומפי אחרים את תולדותיו בצד תולדות חייהם של משוררים סורים, וקרא לו בספרו יחיא אלחריזי אליהודי מן אהל טולטילה, ושיבח אותו על שירתו וציין כי “הוא חיבר חיבורים רבים בלשון העברית… הוא היה משורר רב כישרון ושופי יצירה, חיבר שירים רבים בתחום השבח והלעג.” ונראה שנודעו לו פרטים מחייו ועל כן הוסיף: “לשונו היתה נבזית וקיננו בו כוונות רעות. כל אימת ששיבח אדם היה בהכרח חוזר ולועג לו.” ובחלב נפטר אלחריזי והוא כבן שישים, בסוף שנת 1225, בשעת לילה, כדברי כותב תולדות חייו הערבי. ושם נקבר, בלב המזרח שבו נדד.

וספר המקאמות שלו, תחכמוני, הוא גם מעין יומן ודין וחשבון המתאר את המדינות שבהן ביקר ואת אנשיהן, ומספר על חיי היהודים ומשאיר לנו פרטים רבים על ארץ־ישראל. וכתב אגדות ומשלים ודברים של אמת ודברים שאינם כל כך אמת, ולעתים שיבח אנשים ידועים ולעתים קרובות יותר ביזה אותם. מאורעות הספר מסופרים באמצעות עלילות שני רעים – הימן האזרחי וחברו הקיני. הימן הוא מלומד, רציני ושקול, וחברו – קל דעת, עושה מעשי קונדס, מעמיד פנים, מתחמק ומתגלה פתאום, הלא הם שני הגיבורים הנצחיים של ספרי המקאמות. ושניהם גם יחד, הם בעצם יהודה אלחריזי האחד, על כל צדדיו, המשורר שלבו יצא לארצות רחוקות ולתענוגות חדשים. נפשו לא יכלה לעמוד בפני רוממות המקומות שבהם שכנה השכינה, ועטו לא יכול להימנע מלספר כל שמועה טובה וסיפור יפה, וכאמור גם מעשה רכילות מפולפל.

מקורות: ספר תחכמוני – מאת רבי יהודה שלמה אלחריזי ז“ל, מהדורת שטערן, תרי”ד; השירה העברית בספרד ובפרובנס ג' – חיים שירמן; תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת – חיים שירמן, עידכן והשלים עזרא פליישר; רבי יהודה אלחריזי כצומת תרבותי – יוסף סדן, פעמים 68, קיץ תשנ"ו.