וכבר היו אחריו כל הפלוגתות וכל המריבות וכל ניסיונות הפיוס והיה אחריו הוויכוח הקשה עם המומר, והיו אחריו כל הספרים, וכל עומס החיים, ועכשיו, כשהוא למעלה מבן שבעים, ביקש לקיים מה שפסק הוא עצמו כי יישוב ארץ־ישראל היא מצוות עשה גם בזמן הזה. ורבי משה בן נחמן, הוא הרמב“ן, גדול היהודים באותו דור, עלה באונייה והפליג לעכו וירד בנמלה בקיץ של שנת כ”ז לאלף החמישי, היא שנת 1267 למניין הנוצרים.

רבי משה בן נחמן, המכונה בפי אחיו גם נחמני ובפי הנוכרים בונאסטרוג די פורטה, נולד בגרונה שבקטלוניה הספרדית בשנת תתקנ“ד, היא 1194, בשעה שהנוצרים בספרד החלו בכיבושה מחדש של ארצם. בנם של גדולים וחכמים היה ולמד תורה מפי רבנים חשובים והיה מהגדולים בפוסקי ההלכה של ספרד ומקובל על חכמי היהודים גם בארצות אחרות. עוסק היה גם בתורת הסוד ומשורר ופילוסוף ופרשן מקרא וכתב ספרים והיה רופא וראש ליהודי קטלוניה ומקורב למלך אראגון והעמיד תלמידים רבים. ולמד מתורתם של חסידי צרפת הנזיריים והקנאים וידע מתורת ספרד, שבניה עוסקים גם בענייני העולם הגדול, בשירה, במדעים ובחיים היפים. ומשיצאו חכמי צרפת נגד ספריו הפילוסופיים של הרמב”ם כמו מורה הנבוכים וטענו כי העיון בהם יביא לידי כפירה ותבעו להחרימם ורצו לשורפם והתעוררה מריבה גדולה ועמה שנאה רבה, ביקש הרמב"ן לפשר בין רבני צרפת וחכמי ספרד ולא עלה בידו. והמריבה פשטה והלכה כאש המכלה יער.

ואחר כך כפה עליו מלך אראגון, חיימה הראשון, ויכוח עם מומר שביקש להוכיח את אמונת הנוצרים מתוך ספרי היהודים עצמם, ולא עשה זאת ברצון, אבל אנוס היה לשמוע לצו המלך, שהבטיח כי יוכל לומר בוויכוח כל מה שירצה. ונתכנסו המלך ושריו וההגמון וראשי הנזירים בארמון המלכות בברצלונה וטען המומר פבלו כריסטיאני טענותיו מתוך התלמוד, כאילו קיבלו עליהם חכמי היהודים את ישו והוכיח הרמב“ן שלא היו דברים מעולם וחשף את בורותו של כריסטיאני, ואף רמז כי הנצרות היא תורה שאין הדעת סובלתה, וטען את טענותיו בשום שכל ובחוכמה. ארבעה ימים נמשך הוויכוח והרמב”ן יצא וידו על העליונה והמלך שיבחו ונתן לו במתנה 300 דינרים, וציווה שלא לפגוע בו. ואחר כך פירסם הרמב“ן את טענותיו בספר ואז קראו הנזירים יוזמי הוויכוח את הרמב”ן לדין והאשימוהו כי פגע באמונה הנוצרית. והרמב“ן הזכיר להם כי המלך הבטיח שלא ייפגע על דבריו ואמנם המלך ציווה לדחות את המשפט, אבל הנזירים פנו אל האפיפיור וזה שלח איגרת אל המלך ותבע להעניש את הרמב”ן. ונמלט הרמב"ן בחשאי מספרד ולמרות זיקנתו יצא למסע ים ויבשה קשה עד שירד בנמל עכו. ועכו מרכז לצלבנים, לאחר שממלכתם הוכתה קשה בידי צלאח א־דין בקרני־חיטין בשנת 1187.

ולא התעכב הרמב“ן הרבה זמן בעיר אף על פי שישבו בה רבנים וחכמים חשובים והצטרף לשיירה שנסעה לירושלים ועבר במחוזות שהיו נתונים בידי הערבים, הרי השומרון וארץ בנימין, והגיע אל עיר הקודש ביום התשיעי לחודש אלול, בשנת כ”ז לאלף השישי. פתאום נתגלתה לו העיר וירד מסוסו והשתטח על האדמה וקרע קריעה בבגדו כדין אבל. ירד היום ומיהר להיכנס בשערי ירושלים לפני שייסגרו עם ערב, ומצא בה פחות ממניין יהודים, שהעזו והתיישבו בעיר החרבה למחצה, שעברה פעמים רבות מיד אל יד אם במלחמה אם במשא ומתן, מאז נכבשה על־ידי נוסעי הצלב, וידעה ימים גדולים ומלכים רבים באו להשתחוות בה והם רשומים בספר תולדות הימים. ועוד באותו לילה – והיתה בכך סכנה רבה – ביקש ממארחיו שיובילוהו אל הכותל המערבי, ונצמד אליו, כציפור מרטטת מגשם אל אמיר עץ, צמוד צמוד, בוכה, אדם יהודי לבדו בלילה חשוך, דבק בחומה ומייבב מבלי יכולת לעצור בעד עצמו.

ולמחרת בבוקר עבר בכל המקומות הקדושים ויצא מן החומות ועלה להר הזיתים משם השקיף על הר הבית הפרוש לרגליו. וכיפת הסלע הנוצצת בזהב השיבה את אור השמש ודימעה את עיניו וראה הדר המסגדים וזכר תפארת ירושלים שחרבה. וחזר לבית מארחיו ופתח את כתב היד של פירושו לתורה והוסיף לאחר הפסוק האחרון של חמישה חומשי התורה, מושך את החרט במהירות:

וזעק:

ואף על פי כן:

יהודי ירושלים, שהיו יראים להתכנס יחד, לא היו מתפללים במניין אפילו בשבת ואימץ הרמב"ן את לבם ומצאו חורבה ושיפצוה כדי שתהיה לבית־כנסת ושלח שליחים לשכם להחזיר את ספרי התורה שהוברחו מהעיר כשעלו עליה הטטרים־המונגולים, ועמד על רגליו בבית־התפילה כל ימי ראש השנה והתפלל בנהמת לב, ולמרות החורבן הרב שהיה בכל מקום ששם עיניו שם, היה שמח שהנה זכה להיות בירושלים. ואחרי יום הכיפורים כתב לבנו בכורו נחמן בספרד וסיפר לו מהקורות אותו:

כשבא לארץ הביא עמו את כתב היד של פירושו למקרא, שבו ראה את הגדול והחשוב בכתביו, וביקש לסיימו בארץ־ישראל כדי שתגיה עליו בקדושתה. והוסיף בשולי הפירושים דברים שראה במראה עין ודברים שעוררה אותו העיר הקדושה לכתוב, שכן ראה את פרפורי ממלכת הצלבנים המתפוררת וחש את כיליונה הצפוי וכתב בשולי הפסוק בוויקרא “ושממו עליה אויביכם”:

ויצא לסביבות ירושלים וראה ארץ טובה ויפה ופירש את הפסוק “אל ארץ זבת חלב ודבש” שבתורה:

אבל כל מאמציו לא עזרו, ויהודים נוספים לא באו לירושלים והמצויים בה מעטים, והתגעגע אל חברים לומדי תורה ואל הרבנים הנודעים היושבים בעכו וחזר אליה.

עכו, שמנתה אז יותר מחמש רבבות נפש והיתה גדולה מרוב ערי אירופה, היתה שרויה במהומה רוחשת של חילות וצבאות. אצילים ורוזנים וחיילים ופרשים ובעלי אחוזות באים ויוצאים ממנה, חמושים מכף רגל ועד ראש. והייתה בה המולת סוחרים ורבי חובלים וספנים וצליינים ונזירים ואבירים, שבאו להצטרף אל כובשי ארץ הקודש ויושביה, נענים לקריאות הגמוניהם וכמריהם ואפיפיוריהם היושבים ברומא, והיה באוויר זיכרון קולות קרב ורעש מלחמות שנעשו לפני כן ושייעשו בקרוב, והרגשה של זמן רץ ושל דברים המשתנים במהירות. ואם כי איש לא העלה בדעתו שמלכות הנוצרים בארץ הקודש עומדת להיספות מן העולם, היתה הרגשה של סוף ושל סיום ושל קץ, והיתה מהומת האנשים בין החומות ובין הרובעים הנושאים את שמות הערים האיטלקיות. וריח האזוב והמלח של הנמל ורעש ספינותיו הבאות מקצות עולם ומפרשיהן מתגבהים אל השמים, ורחש המחסנים והחאנים והשיכר הזורם בחוצות ומובא אל שולחנות העץ הכבדים בפונדקים וצעקות של בני הכפרים של הגליל שבאו למכור פירותיהם, וקולות הנוסעים השיכורים והזונות המציעות טובן לגברים שירדו זה עתה מאוניות אחרי מסע ים ארוך, ובני הארץ שבאו מהגליל ומהלבנון ומצור ומחורן והביאו עמם את יבולם, ושייח’ים ערביים הבאים מן המדבר והמומים מטירוף העיר, ושליחי ממלכות מדמשק וממצרים ומבגדד, לובשים בגדי יקר וזהב, משתאים מן העיר הנוצרית ובזים לה, ושאון השווקים והבזארים המציעים כל סחורה שבעולם, ושיירות גמלים ומוביליהם הנדחקים בין הסמטאות הצרות והכול עולה ברעש רב ובלשון אחת שהיא מערבולת כל הלשונות הנשמעות כעיר ונדמתה כלשון חדשה.

בעכו היתה הקהילה היהודית הגדולה בארץ ובניה סוחרים בבדים ובבגדים ובה צבעים ועושי זכוכית ורופאים המצטיינים ברפואת עיניים ורבנים שבאו מצרפת ומאשכנז ומאנגליה. שכן בתוך מהומת עכו זו, בדמדומי הממלכה הצלבנית, גברה העלייה לארץ, ודווקא של תלמידי חכמים נודעים, בעלי התוספות, כמו חשו שמשהו עומד לקרות, כמו חשו שבשקוע ממלכה אחת ובבוא השנייה, אפשר שיתרחש הבלתי־צפוי המצופה תמיד, אור ייגה, וישראל יחזור לארצו, שהרי אמר הרמב“ן, אין היא קולטת כל אומה אחרת. ובין המפליגים לארץ היה גם רבי יחיאל מפאריש ותלמידי ישיבתו. ולא זכה רבי יחיאל לראות את הארץ הנכספת – הוא טבע בדרך, אבל תלמידיו ורעיו הגיעו לעכו והקימו בה ישיבה ושמה יצא בארצות רחוקות. ובין הרבנים הרבים פרצו המריבות הישנות ושוב התעורר הוויכוח על כתבי הרמב”ם, אלו מושכים לכאן ואלו מושכים לכאן ומן העיר פשטה המריבה שוב לארצות ספרד וצרפת. והרמב"ן חזר וביקש לפייס בין היריבים ולא הצליח.

והיה נוהג לסובב סביב עכו העומדת בין החומות, מבוצרת מצד הים ומצד היבשה וצופה בהרי הגליל המסתירים תעלומה. ויום אחד הראו לו זקני עכו מטבע ישן שמצאו בחוצות העיר ואמרו לו שהוא כסף של היהודים מזמנים קדומים. ועל המטבע עיטורים וכתב שלא ידע לקוראו, ואמרו לו כי הוא הכתב העברי הקדום והראו את המטבע לשומרונים והכתב כתבם עד היום וקראוהו, וכתב הרמב"ן בהתרגשות:

זהו אחד הממצאים הארכיאולוגיים הראשונים שעליהם נמסר בכתב וזהו תיאור די קרוב לאמת של השקל העברי.

ואותו שקל עתיק עורר את סקרנותו וכשהיה מטייל מסביב לעכו חיפש מטבעות עתיקים ושאר שרידים קדומים, והיה עוצר מדי פעם, ולמרות זקנותו שח ומחטט באדמה במקלו, ומרים מן הקרקע חפצים שעוררו את תשומת לבו והיה מנקם בביתו ובודקם. ופעם יצא כדרכו לשוטט בסביבות העיר, במזרחה, אפשר שהיה זה בחורף ביום שלאחר גשם, בשעה שהמים שזרמו בגבעות, סוחפים עמם את עפרן ומגלים מציאות ישנות, נדמה היה לו פתאום כי נוצץ מולו מטבע עתיק על האדמה, והתכופף להרימו ונתגלה לו שאין הוא מטבע אלא גרוטאה כלשהי. ובכל זאת היה שמח, נהנה מהיום הנאה ומן השמים הבהירים ומן השמש, ומברך את אלוהים. וכיוון ששקע בחיפושיו לא חש שהרחיק מהעיר מרחק רב וכשהרים ראשו ראה שהשמש כבר נוטה לצד מערב ומיהר לחזור אל ביתו. ובדק את הכיסים שבגלימתו הארוכה והנה ראה שאבד חותמו, שבו חרות שמו ושם אביו ושם עירו. וחזר וחיפש בכיסיו ובביתו, אפשר שנשאר שם, ולא מצאו, והיה מצטער מאוד. חותם זה עשה עוד בספרד והוא שירתו עת רבה. וראו תלמידיו את צערו ויצאו למחרת לאותה גבעה וחיפשו שם שעה ארוכה ולא מצאו את החותם ושבו ואמרו לו “לא מצאנו,” והניד הרמב"ן ראשו ואמר, “אשר אבד – אבד,” ועוד אמר: “ואולי עוד יימצא פעם.”

ולא נמצא עוד. והרמב"ן משנזכר באותה אבדה, היה מצטער, אבל חוזר ואומר, “מה שאבד אבד ואצל אלוהים רשום מקום כל האבדות.”

בראש השנה של שנת ה’ל נשא הרמב"ן דרשה בבית־הכנסת של עכו שעוררה הד רב וריגשה אותו הרבה. אחר כך בא יום הכיפורים ודימה כי הוא מתקרב לאלוהיו, וחש הקלת מה שהכול מתארע בארץ־ישראל. הים הנראה בעד חלון ביתו הביא אליו מהאופקים הרחוקים, מן המערב, ריחות וזיכרונות מספרד מולדתו. התגעגע לארבעת בניו, כל אחד איש חשוב בזכות עצמו, תורתו וידענותו, ועיין במכתבים שלהם. זמן קצר אחר כך נפטר. בדמדומי מוחו אמר לעצמו כי תמיד ביקש לחיות בארץ־ישראל וקיים זאת. בני צרפת ואשכנז וספרד וחכמים מן הארץ ומארצות סמוכות שהשתקעו בעכו ליוו את ארונו בדרכו האחרונה, והשיירה הארוכה הלכה עם שפת הים, מקיפה את המפרץ. מקובל כי קברוהו למרגלות הר הכרמל, מקום קבורתם של רבים מרבני אשכנז וצרפת שהתיישבו בעכו, אבל סברות אחרות טוענות שהוא קבור בירושלים, או בחברון, ויש שאמרו אפילו בעכו עצמה, אף על פי שהיא ספק ארץ־ישראל לעניינים רבים.

ועדיין באו רבנים וחכמים לעכו גם כדי לקרב חבלי משיח, והעיר היתה מרכז לתורה וכאמור, גם לפולמוס, והיו שסברו שעתידה תורת עכו לעמוד מכאן ולהבא. עד שנתחדשו המלחמות וכינס ביברס צבא גדול והוסיף ונגס ממה שנשאר מאחוזות הצלבנים ולואי התשיעי יצא שוב בראש מסע צלב דרך תוניס והזה בדמיונו להגיע לארץ מצרים, אבל לואי מת באוהלו, בחולות הלוהטים של תוניס, לוחש מתוך קדחת, “ירושלים, ירושלים.” וביברס המשיך וכבש והרס את ערי הצלבנים במישור החוף, מאשקלון ועד טריפולי בסוריה, והכניע את כרך דה שווליה הגדול ואת הטבטונים במונפור. ושוב בא מחנה של צלבנים מאנגליה והיה עייף ותשוש ואחריהם הגיעו מדי פעם חבורות של שלושים או ארבעים אבירים שנתלקטו בכמה מארצות אירופה וביקשו לבוא לעזרת אחיהם המחזיקים בכוחותיהם האחרונים בארץ הקודש, ואותם מלווים מאות קשתים ועמם תקוות רבות שנמוגו בחופי הארץ. האפיפיורים חלמו בארמונותיהם והחלומות שווא דיברו: מלכות עכו הצטמצמה בין הכרמל לבין צידון, שביתות הנשק עם המוסלמים יצרו הפוגות ותקוות שווא. אבל הגרזן עמד ליפול. יום אחד הגיעו כמה חבורות צלבנים מאירופה, יהירים ושחצנים, והתקיפו רוכלים מוסלמים שהיו רגילים לבוא לעכו מדי יום מן הכפרים ולמכור פירות וירקות ושאר מצרכי מזון. וסולטן הממלוכים המצרי קלאון תבע להעניש את התוקפים ומשלא נענה – יצא למלחמה וכינס צבא גדול. אבל קלאון מת פתאום ובנו אלמלך אלאשרף ח’ליל המשיך בהכנות ואלפי פרשים ורגלים התכנסו סביב עכו ובאפריל 1291 החלו מכונות המלחמה בירי על חומות העיר. שליחים יצאו דחופים אל ערי אירופה והארצות הקרובות להזעיק עזרה ומלך קפריסין הגיע בדרך הים עם גדוד חיילים לעיר הנצורה, אך לא יכול לשנות את גורל המערכה. ב־18 במאי 1291 נפלה עכו בידי המוסלמים. בני העיר נמלטו אל הנמל, ניסו לעלות בבהלה על הספינות, אולם מעטים ניצלו, חלקם נפלו בחרב המוסלמים וחלקם טבעו בים הסוער. כמה שבועות לאחר מכן נכנעו ביירות, צור וצידון לפני המוסלמים ואחריהן עתלית, שאטו דה פלרין, מצודת עולי הרגל, אחרון המעוזים של נושאי הצלב בארץ הקודש. תם הקרב האחרון, לאחר כמאתיים שנה נטשה אירופה את ארץ־ישראל ואחד מחלומותיה ותקוותיה הגדולים, שעברו לאורך כל תולדותיה, נמוג. עוד גל כובשים נפלט מהארץ, והיא עברה לשלטון מצרי למשך 225 שנים, זנוחה, עד שיבוא שלטון חדש לכובשה.

הכובשים החדשים הרגו גם ביהודים ורבים מהם נלקחו בשבי למצרים. כותב דברי הימים רשם אז: “ונהרגו חסידי ישראל שם בד' מיתות בית־דין.” אולם כמה שנים לאחר מכן הגיע לעכו עולה רגל יהודי והוא כותב: “עוד היום יושבים בעיר זו חכמים רבים מחוץ לארץ ורבנים חסידים מצרפת ואשכנז, שם עושים מסחר גדול ותושביה רבים ועשירים.”

מיליוני פרודות של זמן, מיליוני פרודות של מקום, כפולים אלו באלו. מה הם הסיכויים למצוא ביניהן פרודה אחת?

בחורף של שנת 1972, באחד מימי השמש שבו, יצא אורי טהון לטייל בחוצות עכו והרחיק מזרחה ודרומה, עד שהגיע לתל כיסאן, הגבוה בתלי עכו, שפעם עברה לידו הדרך לירושלים. בתל זה קבע צלאח א־דין את מטהו כשצר על עכו בשנת 1189. עיניו של ההלך היו נעוצות באדמה, שבה אפשר למצוא לעתים מטבעות עתיקים, חרסים וצלמיות. עבר את התל כמאה מטר ופתאום ראה מעין גוש קטן של נחושת. הרימו והסתכל בו. דומה היה לטבעת, שידית קטנה צמודה אליה. נטל אותה עמו וניקה אותה וראה אותיות עבריות קריאות. הראה את הטבעת למומחה ואמר לו שזה חותם וקרא את החרות בטבעת ונדהם: לפי הכתוב, בעליו של החותם היה משה בן נחמן גירונדי. היתה זו טבעתו של הרמב"ן. שבע מאות שנים לאחר שאבדה – נמצאה. מה הם הסיכויים של טבעת קטנה להימצא לאחר שבע מאות שנים? דומני, אין כל סיכויים. ואף על פי כן, הנה היא אצורה באוצרות מוזיאון ישראל, עשויה נחושת, בהירה, ברורה, כאילו נחקקה זה עתה. אותיותיה ברורות ואם תחקקן על החומר, הן אומרות: משה בר' נחמן ננ – נוח נפש, המכוון לאב הנפטר – גירונדי חזק.

החותם נחתם וטביעתו באה לעולם, אמנם מאות שנים אחר כך, אבל הנה היא. חזק.

מקורות: פירושי התורה לרמב“ן, מהדורת ח”ד שעוועל; תולדות היהודים בספרד הנוצרית – י' בער; הצלבנים – יהושע פראוור; לתולדות היישוב היהודי בירושלים במאה הי“ג – ב”ז קדר בתרביץ שנה מ“א, תשל”ב; עיונים ומחקרים – ש"ח. קוק; חותם הרמב"ן – ישעיהו שחר, קטלוג כהוצאת מוזיאון ישראל.