שבועות מעטים לאחר שהשתקע בירושלים, ישב רבי יעקב סקילי בביתו החדש, שבע רצון שסוף־סוף, אחרי מכשולים רבים, קיים את נדרו והוא ואשתו ובנו יחידו הגיעו לירושלים, וישב לכתוב איגרת לידידיו ולרעיו בארץ הולדתו ספרד. היה זה כשלושים שנה לאחר שאחרוני הצלבנים נטשו את הארץ והיא חזרה ונסתגרה בגבולותיה כשבלול בקונכייתו. שקט בא אליה ונסתרה מדעת העולם. אבל יעקב סקילי העז ובא מספרד והתיישב בירושלים כדי לקיים נדר שנדר. וכפי שהבטיח לידידיו בספרד כתב איגרת מפורטת וסיפר להם כיצד יתקין עצמו אדם לנסיעה לארץ־ישראל:

כל זה כדאי לאדם לעשות בשעה שהוא נמצא בדרך עד הנמל ובספינה עצמה. ואילו רבי יעקב סקילי המשיך והסביר מה יש לעשות בשעה שמגיע אדם לארץ־ישראל ומה יעשה בירושלים: “וחייב לטבול כל גופו ומלבושיו קודם ראותו ירושלים ובית־המקדש… וצריך ללמד את בניו ואת בני ביתו לשון הקודש.”

עד כאן עצות מעשיות, מכאן ואילך לימד דיני ארץ־ישראל והלכותיה.

וסיים כתיבתו והביט בחלון ביתו וראה בעדו סמטאות ירושלים ורחובותיה ובתיה ויהודים וערבים ההולכים לדרכם ולעסקיהם ושמע שאונה ורעשה של העיר וקולות הבנאים הבונים בתי־מדרשות לערביים ומבואות וחאנים ומרחצאות לתועלת בני העיר, והיה שבע רצון. ועברו לנגד עיניו כל הגלגולים וכל התלאות אשר עבר עד אשר קיים נדרו ועלה לארץ־ישראל.

מספרד בא, שם למד תורה ונתפרסם בין תלמידיו הצעירים של הרא"ש, רבי אשר יחיאלי, מגדולי הרבנים והפוסקים באשכנז, אשר היגר לספרד והיה שם למורה הוראה לעילויים שבתלמידים ולפוסק הלכה. ונדד יעקב סקילי במחוזות ספרד להוסיף דעת ולפגוש גדולים וחשובים ולרכוש ספרים נדירים, ואז חשקה נפשו לעלות לארץ־ישראל כדי לעסוק בה בתורה.

ובהיותו בעיר קורדובה קנה לו ידיד נפש, רע כאח לו, אף הוא מצעירי התלמידים של הרא“ש, רבי חזקיה. ונתחברו שניהם ללמוד ביחד וגם נתחברו בידידות עמוקה ובחודש מרחשון של שנת ע”ח, סוף 1317, נדרו השניים לעלות עם משפחותיהם לארץ־ישראל בתוך שתי שנים, ולהמשיך וללמוד שם ביחד. וברוב אהבתם זה לזה קיבלו עליהם בשבועה, שמשפחותיהם יחיו כמשפחה אחת להוצאות והכנסות, ואם לא יצליחו שניהם ללמוד תורה ולפרנס את ביתם, ילמד אחד מהם כל הזמן וחברו יעבוד ויפרנס את שניהם ואת משפחותיהם ואחר כך יתחלפו ביניהם, כנאמר בשבועתם:

וקיבלו על עצמם שלא יתעכבו בספרד משום סיבה שהיא ולא ישמעו לאוהביהם אם יפצירו בהם להישאר בארץ מגוריהם ויהיו תמיד בהסכמה אחת. והחליטו גם כי כשיהיו בירושלים יקדישו מהממון שימצא בידיהם חומש “לכבוד השם יתברך ולכבוד תורתו.”

לאחר כשנתיים, בשנת פ', מכרו את חפציהם ואת כלי ביתם וקנו צידה וביקשו לנסוע לסיביליה ושם לעלות בספינה. אבל אז נודע להם כי ספינות פורטוגל “הולכים בים לשלול שלל ולבוז בז לכל יהודי וישמעאל, במאמר האפיפיור.” והניחו בני משפחותיהם בקורדובה ויצאו לסביליה ולא מצאו שום ספינה לנסוע בה. חזר יעקב סקילי לקורדובה, ואילו חזקיה הביא את בני ביתו לסביליה. והסכימו כי כשיוודע לו שאפשר להפליג לארץ יודיע מיד ליעקב סקילי וייצאו לדרך. ועבר זמן רב ולא נמצאה ספינה ויעקב סקילי היה בצער, שכן מאז נדר את הנדר לנסוע לארץ־ישראל ולא נסע מתו ארבעה מבניו ונותר לו בן אחד בלבד וסבור היה כי האסון נתרחש עליו כיוון שלא מילא את נדרו. ובשנה השלישית לנדרם מצא חזקיה ספינה מתאימה והעלה עליה את חפציו והודיע ליעקב סקילי כי יוצא הוא לדרך. וביקש סקילי למהר ולהגיע לסביליה עם משפחתו כדי להצטרף לחזקיה, אבל הדרכים בין קורדובה וסביליה נשתבשו מפני מלחמה ואוהביו לא נתנו לו לסכן את עצמו ואת אשתו ואת בנו היחיד, ולא יצא לדרך. ומשראה חזקיה כי יעקב סקילי לא מגיע, עלו הוא ומשפחתו לבדם על הספינה וסבור היה להיפגש עם יעקב בדרך. אבל אז קרה אסון לא ידוע לנו וחזקיה ניצל בנס, וראה בכך אות משמים, שאל יעזוב את תלמודו בספרד וייצא לדרך ארוכה כי מי יודע אם יתאפשר לו שם לעסוק בתורה כראוי, והודיע ליעקב סקילי שהוא לא ייסע לארץ עד אשר יעביר כמה שנים בתורה בספרד, וירדו הוא ומשפחתו מן הספינה.

ואילו יעקב סקילי חשש שאם לא ייסע לארץ־ישראל ייפגע גם בנו הנותר ופנה אל רבו, הרא“ש, וביקש ממנו להשפיע על חזקיה שימשיך איתו בדרך, ואם לאו, שיתיר את הנדר שנדרו לצאת לדרך ביחד, ויוכל הוא עצמו לנסוע לארץ־ישראל. וציין, כי “מיום שנדרתי ועד עתה לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי ובאו עלי כמה הרפתקאות ומצאוני צרות רבות… ובעוונותי שרבו באלה ארבע השנים שעברו מיום שקיבלתי את הנדר קברתי ארבעה צאצאים.” וביקש מהרא”ש: “ואנא, תיקר נא נפשי ונפש בני בעיניך, והורנו הדרך הטובה והישרה וחנני וענני והעלני מן הסערה.” והוסיף: “המבוקש ממך להודיעני אם אני רשאי ללכת עם אנשי ביתי לבדנו זולתי החכם השלם רבי חזקיה.” והסביר, כי יש מהמון העם המזלזלים בשבועות ומועלים בנדרים באומרם כי גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם נודרים ואינם מקיימים שבועתם, והם מרננים אחרי תלמידי חכמים שפיהם ולבם אינם שווים. לכן הריהו מבקש לדעת אם נדרו עם הרב חזקיה יכול להיבטל, ואם יקבע הרב כי אמנם יש בביטול הנדר ובעלייתו לבד בלי חזקיה משום פגם – שכן פשוטי העם ירצו גם הם לבטל נדריהם כמותם – הרי “מוטב שנסכן עצמנו אנו ואלף כיוצא בנו ולא יתחלל שם שמים בפרהסיה.”

וענה הרא"ש ליעקב סקילי והודיע חד וחלק: “אם נשאר הרב חזקיה כדין או שלא כדין, אין עליך נדר, ואם אתה רוצה ללכת הרשות בידך כי נתפרדה החבורה ובטל הנדר שלך כיוון שהוא אינו הולך.”

ושמח יעקב סקילי ולקח את בני ביתו ויצא לדרך הארוכה והגיע לירושלים וכאמור, כתב איגרת לקרוביו ולידידיו בספרד ובה הוראות ליוצאים לדרך. ומשסיים חיבורה ישב בביתו והסתכל בעד החלון אל העיר הקדושה שאליה נכסף לבוא וששכל בניו כיוון שלא קיים נדרו, ובא אליה לבסוף. וראה בעד החלון קצה חומת הר הבית והרגיש קדושה רבה, וחשב על חברו רבי חזקיה, ששניהם רצו לקשור חייהם זה בזה ולא עלה בידם. והתגעגע אליו, וראה נגד עיניו כיצד היו חיים שניהם בירושלים, הם ומשפחותיהם, וכיצד הם לומדים ביחד. ושאל עצמו, מה עושה עכשיו רעי חזקיה והאם גם הוא רואה אותי לנגד עיניו.

מקורות: קונטרס ארץ־ישראל מאת אפרים קופפר בקובץ על יד סדרה חדשה ספר ז‘; ר’ יעקב סקילי וספריו – ש“ח קוק בעיונים ומחקרים; עלייה ועלייה לרגל לישראל 1099־1517, חיבור לשם קבלת תואר ד”ר מאת אלחנן ריינר.