היה הדבר בימים הראשונים לאחר כיבוש הארץ בידי העות’מאנים. מגורשי ספרד, עניים מרודים שהגיעו לירושלים, התיישבו בחורבות ובדירות רעועות וכדי להתפרנס עברו על בתי הערבים ומכרו בגדים ישנים או פלפל, מצרך מבוקש.
נזעקו סוחרי העיר הוותיקים בעלי החנויות לאסיפה וטענו שהפליטים הספרדים פוגעים בפרנסתם והציע אחד הסוחרים שנכנהו לוי, כי יכריזו בחרם שאסור לשום אדם לעבור על הבתים ולהציע למכירה בגדים או פלפל. וקם אחד מהקהל ונכנהו ראובן והוא תלמיד חכם וביקש את רשות הדיבור ואמר לסוחרים, כי לפי הדין אי־אפשר למנוע מאדם לעבור על הבתים לשם המסחר, אפילו אין הוא מתושבי המקום, ורק מי שאיננו פורע מסים עם הקהל, אפשר למנוע ממנו את המסחר. והללו, החדשים שזה מקרוב באו, הרי משתתפים במסי הקהל.
וצעקו אליו כמה מהמתכנסים: “אבל הם מתנכלים לפרנסתנו!”
ומישהו אמר כי תקנת חרם תיקנו גם בחברון.
התרתחו הרוחות והיו שחירפו אותו תלמיד חכם, ולוי הכריז: “אם כך כתוב בספרים, בחרם יהיו הספרים! אין אלו אלא ספרים חיצוניים!”
ואותו לוי תקיף היה ויראו לצאת נגדו, אף על פי שהיה עם הארץ ובור ומימיו לא למד ולא שנה.
קריאות העלבון הכעיסו את ראובן והוא קם ממקומו והאשים כמה מהסוחרים שהם גם מלווים בריבית וכן ציין כי מקצתם קונים בגדים מגנבים המפשיטים אותם מאנשים שנרצחו.
וצעק לו מישהו מהקהל כי שקר הדבר, וראובן הזכיר: “כך עשיתם לעני אחד מן החדשים, שגזרתם עליו שלא יסובב בעיר ולא היה לו במה להתפרנס והלך בחברת הגנבים ונתפס לליסטים.”
והיה לרגע שקט בקהל, שאמנם כך היה המעשה. אבל מיד התעוררה שוב המהומה, ואמרו שכל כוונתם בתקנה לשם שמים, שמא ייוודע הדבר לפקידי הרשות שאינם רואים בעין יפה סוחרים העוברים על הפתחים, והם יתנכלו לקהל כולו.
ואמר להם ראובן: “אם כוונתכם לשם שמים כמו שאתם אומרים, היה לכם לעשות תקנה שלא יקנו כרכום שהוא גזלת המלך, גם לקנות גנבות שהוא איסור וגורמים להרוג נפשות מישראל ומסתכנים בנפשם ובממונם ומסכנים את הקהל שמא תעשה המלכות גירוש.”
ולא שמעו לו המתכנסים והכריזו כי אם יימצא מי שיעבור על הבתים וימכור בגדים או פלפל – יגורש מן העיר.
ובירושלים חי באותו זמן הרב אברהם טרייוויש, שעלה לארץ מאיטליה, ונודע לו על החלטת הקהל ועל ערעורו של ראובן, ואפשר שראובן עצמו בא אצלו והתלונן על הקהל, ונודע לרב אברהם טרייוויש כי אחד ממכריו מתושבי העיר, מוסלמי, עומד לצאת בענייני מסחרו לקושטא וביקש ממנו לקחת עמו איגרת לראש רבני טורקיה, הרב הנודע שפסיקתו מקובלת בכל רחבי הממלכה, הוא הרב אליהו מזרחי, הרא"ם. וגולל לפניו מה שאירע והסביר כי סוחרי ירושלים החליטו על גירושם של פליטי ספרד העוברים על הפתחים כדי למכור סחורה ולהביא טרף לביתם, וביקש הרב טרייוויש מראש הרבנים:
ועתה יודיעני אם המחרימים הם בנידוי. וגם מה שאמרו, כי ככה שמעו שעשו בחברון אין אמת בדבר, שגם שם לא תיקנו אלא בפלפל, לא בבגדים, שהוא זכות של השלטון. גם מה דינו של אותו לוי שאמר בחרם יהיו הספרים – אם הוא מנודה מעצמו או צריך לנדותו.
והרב טרייוויש כתב שאין הוא רוצה להטריח את ראש הרבנים ואין הוא מבקש פסק הלכה ארוך ומנומק, אלא רק הכרעת דין, לכאן או לכאן. ועוד: השליח המוסלמי צריך לחזור מיד לירושלים: “על הכול ישיבני כבוד תורתך על ידי הנושא כתבי, בלתי אריכות. רק הדין לבד, כי לא יאחר זה הישמעאל הנושא כתבי רק כמו שלושה או ארבעה ימים.”
לא נדע מה ענה הרב הגדול, הרא"ם מקושטא, להרב טרייוויש בירושלים, שכן אבדה התשובה. אבל מסתבר שאין חדש בארץ, מאז ומעולם שמחים היו בני הארץ ביהודים הנוספים אליהם, אבל אם חשבו שהם מפסידים בגינם, מיד יצאו בתוקף כנגדם.
מקורות: ספר שאלות ותשובות ר' אליהו מזרחי, סימן מ"ה; ארץ־ישראל בספרות התשובות – ישראל שציפנסקי.