שלמה חזן חצה את עמק יזרעאל רוכב על סוסו, לבו טוב עליו ואין בו שמץ יראה מפני השודדים המשוטטים במחוז. נושא הוא עמו איגרת מעשרים וחמישה רבני צפת לחכמי ירושלים ולמנהיגם הרב לוי בן חביב, ובה כתוב כי הם חידשו את הסמיכה ובחרו ברב יעקב בירב כמוסמך ראשון הרשאי להסמיך אחרים, והרב בחר בלוי בן חביב, רבם של חכמי ירושלים, כמוסמך שני, ומעתה יקום בית־דין אשר יפסוק דינים ויטיל עונשים, קנסות ומלקות כמו בימי קדם, בימי הסנהדרין והנשיאים. שב כבוד לישראל: סמיכת החכמים שפסקה עם חתימת המשנה והתבטלה בגזרת מלכות רומא, תתחדש, ומעתה יהיה בית־דין עליון לישראל, בסנהדרין!

והיתה זו שעה גדולה לשלמה חזן ולבו היה מלא שמחה כי הוא, שלבו מלא רגשות אשם שנתגאל, אמנם שלא באשמתו, בעבודת עכו"ם, ועבר עברות רבות – עכשיו הוא זוכה ונושא עמו את האיגרת אשר תשנה את חיי היהודים ותשנה אף את חייו. ועל כן היה שמח והסיח דעתו מסכנת השודדים השוררים בעמק ודירבן את סוסו כדי שיחיש את צעדיו וימהר ויביאו לירושלים, ועלה אבק רב מפרסות הסוס ועוד הדרך רבה לפניו.

שלמה חזן, תלמיד בישיבת צפת ושליח לדבר מצווה, נולד בפורטוגל בימי השמד וגדל כנוצרי. כשנודע לו כי הוא מבני היהודים, חיפש ספרי יהודים וקרא בהם בחשאי ולמד את דיני היהודים. ואז נפגש עם דייגו פיירס, מזכיר בית־הדין הגדול בליסבון, אף הוא נוצרי בן יהודים, אשר חזה חזיונות נפלאים וחזר לאמונתו ומל את עצמו ונקרא בשם שלמה מולכו. ומולכו הלהיב את רוחו של שלמה חזן ואמר כי מלאכים ורוחות מודיעים לו כי קרובה שעת הישועה. יצא שלמה חזן מפורטוגל ונסע בארצות רבות עד שבא לצפת והצטרף לישיבת הרב יעקב בירב ולמד שם תורה וציפה לגאולה המופלאת שעליה סיפר לו שלמה מולכו, ועכשיו, כך היה נדמה לו, הוא נושא עמו את האיגרת שתפתח את השער לישועה.

צפת וסביבותיה

מולכו יצא למסע במדינות רבות ועבר בממלכת טורקיה וביקר בארץ־ישראל ואירש לו נערה בצפת, ובכל מקום הלהיב הצעיר יפה התואר את צעירי היהודים, שלבותיהם מצפים, לאחר המאורעות הגדולים שנתרחשו באותו דור, לבואו של המשיח, הצפוי לבוא – כך אומרים – בשנת שי“ן, ושנת שי”ן קרובה.

בסלוניקי התקבצו תלמידי חכמים רבים סביב הרב יוסף טייטאצאק, אף הוא ממגורשי ספרד, ובהם יוסף קארו ושלמה אלקבץ ומשה אלשיך, והם למדו תורה מפיו ועסקו בחוכמת הסוד. חוזה הגאולה שלמה מולכו קנה את לבם ובייחוד את לבו של יוסף קארו שידו רבה בהלכה ולבו מלא חזונות והזיות. יצא מולכו לאיטליה, שם נלכדו רבים בקסמיו – אפילו האפיפיור נתן לו כתב־חסות – והתקשר עם דוד הראובני, השליח המסתורי שבא לאיטליה וסיפר על היהודים בני החורין החיים במעמקי אפריקה ואסיה, וביקש לכרות ברית עם שרי הגויים כדי לכבוש את ארץ־ישראל מידי הטורקים. ראובני ומולכו עברו בדרכי איטליה, נושאים דגלם ברמה, ופגשו מלכים ושרים ודיברו איתם כשווים אל שווים, אבל גורלו של שלמה מולכו היה מר: הקיסר קרל הגדול מסר אותו לידי האינקוויזיציה – זה היה דינו של נוצרי שחזר ליהדות – וזו ציוותה להעלותו על המוקד במנטובה. סיפור מותו בקודש של שלמה מולכו הגיע אל מדינות טורקיה ואל ארץ־ישראל ואל צפת, והלהיב לבותיהם של היהודים, שאמרו כי מולכו הוא משיח בן יוסף ועתה יבוא בן דוד. ומששמע יוסף קארו על עקידתו של שלמה מולכו ביקש אף הוא לזכות ולמות על קידוש השם, ויצא לצפת, והצטרף לישיבתו של יעקב בירב, שבה עוסקים בתורה ובתיקונים.

וריח הגאולה עלה וחרך ושרף, ובצפת נתכנסו חולמים והוזים מכל קצות הארץ ורבים מהם מבני המגורשים מספרד ומפורטוגל ומאלה שחיו כנוצרים וחזרו לדת אבותיהם. ואולי התיישבו בצפת ולא בירושלים מפני שצפת סמוכה לקבר שמעון בר יוחאי, אבי לומדי תורת הסוד; ואולי מפני שנאמר בזוהר הקדוש כי משיח יבוא מהגליל; ואולי מפני שצפת השוכנת בין הרים הזכירה להם את עריהם הקודמות בספרד, שם עשו הם ואבותיהם מאות בשנים; ואולי גם מפני שצפת היתה נושבת יותר מירושלים, סמוכה לנמלים ולערי שלטון. והתארגנו בצפת בקהלים – יוצאי כל ארץ בקהל משלהם – וייסדו ישיבות, ופתחו בתי־מלאכה לאריגה ועסקו במסחר בדים ובגדים ובעבודת האדמה ושלחו סחורותיהם אל מעבר לים. והטורקי המולך אז בארץ איננו שם מכשולים על דרכם.

וראש הרבנים של צפת וראש הישיבה הגדולה שהכול רואים עצמם תלמידיו, הוא יעקב בירב, הנודע בתורה ובהוראה ובחוכמה.

יעקב בירב נולד בקסטיליה. בימי הגירוש היה כבן שמונה־עשרה וכבר התפרסם כתלמיד חכם ויצא עם הוריו והתיישבו בפס שבמרוקו והוכתר לרב, ונסע למצרים ונתמנה כדיין בבית דינו של הנגיד יצחק שולאל ואחר כך לאב בית־הדין, והיה מקורב לנגיד, עד שנתגלעה מחלוקת ביניהם וברתחת הוויכוח הכריז הנגיד: אם ימשיך ויהיה יעקב בירב דיין בבית דיני, הריני נודר עלי נדר נזיר שמשון. ונבהלו השומעים, שכן נדר חמור הוא וקשה להתרה. ואחר כך התחרט הנגיד על נדרו וביקש להחזיר את יעקב בירב למקומו בבית־הדין ובירב שידע כי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא חיבר פסק הלכה והוכיח כי במקרה זה אין הנדר נדר, והסכימו עמו מקצת החכמים ואחרים לא הסכימו והרב יעקב בן חביב, שנודע בספרו עין יעקב, והוא כינוס דברי אגדה שבתלמוד, פסק שהנדר הוא נדר ואין בירב יכול לשמש בבית־הדין.

ואף על פי שרוב החכמים הסכימו עם בירב שמותר לו לשמש בבית־הדין של הנגיד, הרי אי־אפשר היה לו להמשיך ולשמש בבית־הדין, כאשר רב גדול בתורה כיעקב בן חביב פוסלו, והנגיד שולאל הצטער מאוד והציע לבירב שיעלה לירושלים, הנמצאת אף היא בחסותו, להרים בה קרנה של תורה. ובא בירב לירושלים בשנת רע“ה, 1515, וייסד בה ישיבה וחידש דרכי הלימוד בגמרא כמנהג קסטיליה. לאחר כיבושה של הארץ בידי הטורקים, בשנת רע”ז, היא 1517, הורע מצבה של הישיבה שניתקה ממקורות קיומה במצרים, ובירב ירד למצרים עם הטובים שבתלמידיו והקים שם ישיבה, אך זו לא האריכה ימים. בשנת רפ"ד חזר לארץ־ישראל והתעסק במסחר אבנים טובות והתעשר, ועכשיו, שלא היה צריך לבריות, התיישב בצפת והקים ישיבה ומיד נתפרסמה וכל הישיבות האחרות שבצפת כמו סניפים לה. ובין הלומדים בישיבה חכמים ורבנים חשובים בזכות עצמם כמו יוסף קארו ומשה מטראני ואברהם שלום וישראל די־קוריאל ומנחם הבבלי.

המאה השלישית של האלף החמישי, שנות השלושים של המאה השש־עשרה, עמדה לבוא לסופה, ובאווירה של צפת היתה מוחשית הציפייה למשיח, וחכמי צפת ראו עצמם חיילים בצבא המלך היוצאים למלחמה לקרב את הגאולה. שלמה אלקבץ, המשורר המקובל וחולם החלומות, כתב את “לכה דודי”, שיר הכיסופים ואמר: “התנערי מעפר, קומי / לבשי בגדי תפארתך עמי / על־יד בן־ישי בית־הלחמי / קרבה אל נפשי גאולה.” וחכמי צפת היו יוצאים בערב שבת עם הדמדומים אל ההר של מירון, לבושים לבן, ושרים את שירו של אלקבץ בהתלהבות.

ואלקבץ התפלל בלב נרגש אל האלוהים ואמר: אין מילה בלשוני לספר את כל הקורות את בניך ואת התלאה אשר מצאתם, ובכל זאת החזיקו את תורתך ולא עזבוה ולא נטשוה. ועתה נדבה רוחם לעלות אל הר ציון, הר ה', לרצות אבניו ולכונן עפר רגבי חורבותיו. כולם נקבצים באים לך, שמו נפשם בכפם, נותנים בים דרך ויעזבו כל רכושם ובית תענוגותיהם, כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו, לבוא אל הארץ. והארץ, הנה היא עזובה, חרבה ושוממה, ויושביה הגויים מושלים בה, ובכל יום ויום עבדיך עולים אליה. העל אלה לא תפקוד ותושיע? המאוס מאסת אותם? חלילה לך, כי עמך ונחלתך הם!

ויעקב בירב לא זו בלבד שלמד ולימד תורה, אלא גם ביקש לעשות מעשה בממש כדי לקרב את הגאולה, ולכשתבוא – צריך שהכול יהיה מוכן לה. וכינס יעקב בירב את חכמי העיר ואמר להם שיש לחדש את הסמיכה ולהקים בית־דין וסנהדרין כבימי בית־המקדש השני והחכמים נענו לו בהתלהבות. בירב הסביר כי חידוש הסמיכה הוא הקדמה לביאת המשיח, והיא תכפה, כביכול, את השמים לזרז את הגאולה. שלמה מולכו ניבא, כאמור, שהגאולה תבוא בשנת שי“ן והנה הם עומדים בשנת רצ”ח. רק שנתיים לפניהם ויש למהר ולעשות.

בירב הביא את דברי הרמב“ם בפירוש המשניות לסנהדרין, פרק א‘, משנה א’: “וייראה לי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהיה בארץ־ישראל… והנה האיש ההוא, תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחרי־כן מי שירצה.” וכן כתב הרמב”ם במשנה־תורה, סנהדרין, פרק ד' הלכה י“א. בירב הזכיר לשומעיו, שמקצתם נאנסו לנצרות בספרד ובפורטוגל וחזרו ליהדותם, כי תשובה בלבד אינה מכפרת על טומאת עבודת עכו”ם, ורק בית־דין מוסמך, שידונם ויצווה להלקותם כדין, רשאי לפטור אותם מעוון כרת. ובית־דין מוסמך הוא אך ורק הסנהדרין.

ושמעו לו חכמי צפת ובאותה שנה, רצ“ח, 1538, נתכנסו בקהל גדול והכריזו על חידוש הסמיכה וכראשון למוסמכים בחרו ברב יעקב בירב ורשות ניתנה לו להסמיך אחרים. עכשיו, כך קיוו, יצטרפו אליהם חכמי ירושלים, כדברי הרמב”ם שתבע הסכמת כל חכמי ארץ־ישראל לחידוש הסמיכה, ובקרוב יקום הסנהדרין ומרותו תהיה על כל היהודים בכל מושבותיהם. והרב בירב שמח כי חבריו בחרוהו פה אחד, והכריז על החכם הראשון שהוא מסמיך: הרב לוי בן חביב, הוא הרלב"ח, ראש הרבנים בירושלים, בנו של רבי יעקב בן חביב. בצפת עמד בראש החכמים יעקב בירב ובירושלים – לוי בן חביב. זה מולך בעיר הומייה ופורחת וזה בעיר המלך, אבל עיר ענייה ומדולדלת.

הרלב“ח היה אף הוא מילידי ספרד, ואביו, יעקב בן חביב, היה מן הרבנים החשובים בדורו וכינס את דברי האגדה והדרש שבתלמוד בספר עין־יעקב. בימי הגירוש עזבו האב והבן את ספרד והתיישבו בסלוניקי. לוי בן חביב נתגדל בתורה ולמד בישיבת הרב יוסף טייטאצאק והיה בקיא גם בחוכמת התכונה וההנדסה, ועשה חשבונות שמיטה ומועדים ופירסם לוחות של מסלולי החמה, וגם היה סופר סת”ם וכתב ספר תורה לעצמו, והשלים את ספר עין־יעקב של אביו וענה על שאלות רבות שהגיעו אליו מקהילות רבות ושמו נתפרסם בעולם. וכל מה שחידש – לא מדעתו חידש אלא מפי רבנים קדמונים, וכל פירוש חדש שאין לו יסוד בספרי הקדמונים – גם אם היה יפה – דחה, כך דרכו. שנים רבות הרביץ תורה ואחר כך עלה לארץ־ישראל והתיישב בירושלים, למרות עוניה. ואחרי מות הנגיד יצחק שולאל היה לראש הרבנים בעיר. ואז היה יעקב בירב סובב־הולך בארץ־ישראל ובמדינות השכנות לרגל עסקיו, והיה סוחר באבנים יקרות ונתעשר והיו בינו ובין הרלב"ח מחלוקות שונות בענייני הלכה. וכשנתיישב הרב בירב בצפת והקים את ישיבתו, בא בריב עם סוחר אחד בעניין עסקי בשמים, והביא הסוחר את תלונתו לפני הרב בן חביב בירושלים, והוא פסק נגד הרב בירב. אף על פי כן בחר בירב ברב בן חביב כמוסמך ראשון, שכן מפורסם היה בתורתו, וקיווה הרב בירב כי בחירתו של בן חביב תוסיף סמכות לסמיכה ויראת כבוד לסנהדרין.

וירושלים באותם ימים רחוקה מהדרכים ואין בה מסחר ומלאכה ויושביה היהודים מעטים ואוכלים מלחם צדקות של אחיהם בגלויות. ואין בה רבנים וחכמים חשובים, להוציא את הרלב“ח, העומד בראש ישיבה קטנה. ואפשר שקינא הרלב”ח ביעקב בירב שמסחרו גדול ואין הוא חי מתלמודו והישיבה שלו גדולה ורבים שומעים לו. אבל את ירושלים לא רצה הרב לוי בן חביב לעזוב, וקינא את קנאתה והרביץ בה תורה, ולא עסק בענייני קבלה וסודות גאולה, ובישיבה שלו דנו בפשוטו ובעומקו של תלמוד ולא נתרגשו ולא נתלהבו לתורת הסוד ולמסתורין. הרלב"ח ידע את הסכנה שבדבר.

כתבו חכמי צפת איגרת בלשון של כבוד אל הרלב"ח וביקשו ממנו שיצרף הסכמתו והסכמת חכמי ירושלים לחידוש הסמיכה, ושאלו מי יביא את האיגרת אל הרב, ושלמה חזן, מתלמידי הישיבה, ביקש שיזכוהו במצווה וימנוהו לשליח. שמח היה שיקום הסנהדרין ובית־הדין של המוסמכים יוכל לפסוק לו מלקות, שיפטרוהו מחטאות נעוריו אשר עברו עליו בעבודת אלוהים זרים.

וכך היה שלמה חזן רוכב בעמק יזרעאל בדרך לירושלים ולבו טוב עליו בחושבו על הצפוי: נושא הוא איגרת אשר תביא לו גאולה.

וכך היה כתוב באיגרת רבני צפת:

ועל החתום עשרים וחמישה גדולי התורה של צפת ואחריהם שאר החברים והתלמידים.

שלמה חזן הגיע לירושלים ומסר לרב לוי בן חביב את האיגרת ואת כתב הסמיכה אשר הסמיך אותו בירב. עיין בהם הרלב“ח, ושלמה חזן תלה בו עיניו, מצפה לתשובתו וזו מתמהמהת. לבסוף אמר הרלב”ח: “טעיתם חכמי צפת! אין רשות לחדש עכשיו את הסמיכה!”

שלמה חזן החוויר והרלב“ח אמר לו כי הרמב”ם עצמו חזר בו מן ההיתר לסמיכה בזמן הזה, ושאל: “ומי נתן לכם רשות להתיר את הסמיכה בלי לשאול את דעתנו, חכמי ירושלים?”

ואמר לו שלמה חזן: “הרי האיגרת לפניך, והרי מינוך, רבי ומורי, למוסמך!”

והרב בן חביב אמר: “הודעתם לנו על המוגמר!”

ביקש שלמה חזן על עצמו וסיפר לרב כי כרבים מבני דור הגירוש נולד בנצרות וחזר בתשובה, ואם לא יקום בית־דין מוסמך שילקהו כדין, לא יוסר מעליו עונש הכרת.

ואמר לו הרב בן חביב בחומרה: “וכדי לפוטרך מן הכרת נעשה את שאסור לנו לעשות?” ולא הזכיר שלכאורה גם הוא עצמו חייב כרת, שכן בילדותו, בשהותו בפורטוגל, נאנס אף הוא לנצרות בעל כורחו, לזמן מה.

ולימים סיפר הרלב"ח: “השליח החכם המעולה שלמה חזן, בחושבו שאני מקבל עלי כתב הסמיכה שהביא, אמר שרוצה לקבל מלקות לפני, כמו לפני סמוך, יען כי בעוונותינו גם הוא נמצא בזמן ההוא.”

הרלב“ח לא סיים את המשפט כדי לא להזכיר את שם עבודת עכו”ם, אבל ציין: “גם שמענו שעיקר הדברים אשר פיתו בו בצפת לרוב החתומים באותו כתב היה פיטור מהכרת על־ידי מלקות של בית־דין מוסמך.”

מה חשב הרב בן חביב בלבו באותה שעה? מי אני הקטן שאדע. אולי אמר לעצמו ברוגז: בירב רוצה לקדם פני משיח כראש הסנהדרין!

חס וחלילה! אין אני מעלה שמץ חשד על הרב הגדול. בטוח אני כי מה שפסק – לפי ההלכה והדין פסק, כפי שהם נראו לו. אבל אולי גם עלה בלבו הרהור על הרב יעקב בירב, שהוא סוחר עשיר ויש לו ישיבה גדולה ומעריצים רבים ההולכים אחריו כסומים, והם החליטו על הסמיכה ובחרו בבירב כראשון ומואילים לבחור בו כשני ומודיעים לו על המוגמר. ואולי עלה לפניו שלפני כעשרים שנה שימש בירב בראש ישיבה בירושלים ושמא סבור הוא שעדיין נתונה סמכותו על ירושלים, אף על פי שהוא, יעקב בן־חביב, עכשיו הוא ראש לחכמים בירושלים? ואולי זכר מריבות שביניהם? ואולי זכר גם ריב שבין הרב בירב לבין אביו?

וחס לי, כמובן, לחשוד בחכמים שקנאת בני־אדם קטנים בלבם, אבל הלא גם הם בשר ודם!

שבועיים שהה השליח שלמה חזן בירושלים וכל אותה שעה היו בני צפת בטוחים, כי הרלב"ח וחכמי ירושלים יסכימו עמם על חידוש הסמיכה ושרתה עליהם שמחה רבה. בשבת נתכנסו בני העיר בבית הכנסת הגדול והרב בירב דרש לפניהם, זוהר בתפקידו החדש, והסביר את היסודות ההלכתיים של החלטתם וקרא להם לעשות להם לב חדש לפני בוא המשיח, והיו השומעים בהתעוררות גדולה.

ובאותו זמן ניסה שלמה חזן לשכנע את הרלב“ח ואת הרב משה דה־קאסטרו, יד ימינו, לשנות דעתם ולהסכים לסמיכה, ולא הצליח. ואילו היו שני אלו אומרים הן, היו חכמי ירושלים האחרים שמחים להסכים גם הם, שכן חידוש הסמיכה הלהיב גם את לבותיהם, אולם הם לא העזו לצאת נגד הגדול שבהם, הרלב”ח, והרלב“ח עיקש בסירובו ופוסק “אי־אפשר”. וכשהיקשה שלמה חזן מי ראוי לדעתו למנות את הסנהדרין, ענה הרלב”ח: “אליהו הנביא שיקדים את המשיח, הוא שימנה את הסנהדרין, או משיח עצמו. מדוע לא משיח עצמו? ואין לנו לעשות מעשה בעצמנו.”

ראה שלמה חזן שאין הוא יכול לשנות את דעתו של הרב וידע כי חבריו ורעיו ורבם בירב מצפים לו והחליט בצער רב לחזור לצפת והודיע על כך לרלב“ח והרלב”ח נתן בידו איגרת תשובה, לאחר שהתייעץ עם הרב דה־קאסטרו וכתב בלשון מפויסת וביקש להסביר בנועם מדוע הוא סבור שאין רשות לאיש להסמיך בזמן הזה חכמים ולהקים את הסנהדרין, וכך כתב:

הרלב"ח שיבח את חכמי צפת שנתכוונו בוודאי לטוב, אבל קיבלו החלטה לא נכונה, והסביר:

והרלב“ח מונה את הסיבות מדוע אי־אפשר להשיב את הסמיכה בימים אלה: הרמב”ם עצמו חזר בו מדבריו, והרמב“ן קבע שאין סמיכה בדורותינו עד שיבוא משיח. ואילו החוזרים בתשובה בכל לב לא יודחו מאת האלוהים גם אם לא ילקו, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה. הרלב”ח, שהיה מומחה בחשבון העיבור והמועדים, מציין גם שעל כל נסמך להיות ידען לא רק בתורה, אלא גם בחשבונות עיבור וקביעת שנים, וכאלה מעטים מאוד בדור הזה, וגם הידענים אינם בטוחים בחשבונותיהם ואם יקבעו עכשיו מועדים, כדין הסנהדרין, עלולים לחול שגיאות וטעויות ובלבולים.

שלמה חזן חזר לצפת ומסר את איגרתו של הרלב"ח לידי הרב בירב. כשראה בירב את פניו הנפולות של השליח הבין את התשובה וקדרו גם פניו. קרא את האיגרת לעצמו ואחר כך קרא אותה לפני חכמי העיר ומשסיים קריאתו נשתררה שתיקה מעיקה בקהל, עד שקם יוסף קארו ואמר: “אנחנו רוב חכמי ארץ־ישראל ובארץ־ישראל הולכים אחרי הרוב.”

וכדי להפריך את טענתו של הרלב"ח כי לפני שהחליטו על הסמיכה לא שמעו את דעתם של חכמי ירושלים אמר: “עכשיו שמענו טענותיהם ודעותיהם, ואיננו מקבלים אותן, ואנו מאשרים שוב את הסמיכה ובוחרים שוב ברב יעקב בירב להיות המוסמך הראשון, וגם לדעתם החלטתנו עכשיו – מקובלת.”

והרב יוסף קארו יצא למלחמת צפת ושלח איגרת לרב בן חביב בירושלים והודיע לו על האישור מחדש של הסמיכה כמעשה בית־דין שאין עליו עוררים, והתכעס הרלב"ח והפעם ענה באיגרת רוגזת ליוסף קארו ואמר כי פגע בכבוד כל חכמי ירושלים ופסק: “כיוון שלכתחילה לא שאלתם דעתנו – לעולם אינכם יכולים לתקן הדבר!”

וענה הרב בירב: “כשביררנו בינינו, חכמי צפת, עניין הסמיכה, היו כבר אז מי שאמרו דעתכם. ובכן, דעה זו כבר נשמעה ולא נתקבלה.”

וכתב בירב את דברי תשובתו בקונטרס ושלחו לירושלים ולמשה דה־קאסטרו כתב בחריפות ובזלזול, שכן דה־קאסטרו היה תלמידו בנעוריו ועכשיו קם על רבו, ואמר בין השאר: “וכי יתוש כמוך – בפני רבו יגזור אומר?”

ובין ירושלים וצפת החלה חליפת איגרות תכופה, זו אחר זו, וכל איגרת חריפה מחברתה, ודברי חקירה ופלפולים רבים נאמרו בהן ואנחנו הרי יודעים: חוכמת בני ישראל אין לה קץ, אבל השנאה גבהה כהר.

ובינתיים אירע מעשה הבריחה: שני מלשינים הלשינו על הרב בירב לפני השלטונות והוא נמלט לדמשק לזמן מה. איננו יודעים מה היתה אותה הלשנה: האם היא קשורה לעניין הסמיכה? האם הודיעו השניים לטורקים כי בירב מבקש להקים בית־דין ולהסיר מעליו עול מלכות? ולא נראה שכך היה הדבר, שהרי הרב בירב ברח לדמשק שהיתה שייכת לאותו מחוז כמו צפת. ואפשר שאותה מלשינות קשורה היתה בעסקי הממון של הרב, שהיו לו מריבות עם סוחרים רבים.

וכשנמלט בירב מצפת חשש שלא יהיה המשך למסורת שחידש ולפני שיצא מהעיר הסמיך, לפי הרשות הנתונה בידו כראשון, ארבעה חכמים והם: יוסף קארו ומשה מטראני, אברהם שלום וישראל די־קוריאל. לימים סיפר הרב בירב על בריחתו ועל הסמיכה שסמך את תלמידיו:

כשנודע לרלב“ח כי בירב הסמיך ארבעה אנשים, פירסם את האיגרות שהחליף עם רבני צפת ברבים. בירב הוכיח בינתיים את צדקתו לפני השלטונות והתירו לו לחזור לצפת. ואילו המלחמה בין הגדול מצפת והגדול מירושלים לא פסקה. והיו דומים כעומדים על ראשי הרים, זה בגליל וזה ביהודה, ושולחים זה בזה דברים בוטים עד מאוד, מלאים כעס ועלבון. בירב לא נצר לשונו: באחת האיגרות גם פגע פגיעה חמורה ברלב”ח שבנערותו, בימי השמד בפורטוגל, הוטבל בעל כורחו לנצרות, שמו הוחלף וזמן מה היה נוצרי למראית עין, עד שחזר ליהדות. בירב, גם הוא מבני ספרד, רמז ברוב חמתו: “מעולם לא נשתנה שמי ולא נתחלל שם שמים על־ידי באחת האותיות.” רלב"ח הנפגע ענה:

והרלב"ח גם הוא פגע בבירב פגיעות אישיות והאשימו בגאווה וקבע: החכם הזה איננו ראוי לסמיכה. ועירער על בקיאותו של בירב שנודע בתורתו: “ואפילו עוקר הרים אינו, אלא הופך משורש הרים, כי פלפוליו ופירושיו אינם מיוסדים על אדני האמת.”

ועל כך ענה הרב בירב שדבריו של הרלב"ח משובשים ואין הוא יודע בהלכה.

והמחלוקת היתה גדולה, ואם כי מעשה הסמיכה היה מקובל על צפת – לא נתקבל בעולם היהודי, ובית־דין של צפת לא היה לבית־דין העליון של כל היהודים.

ושנת שי"ן הגיעה ומשיח לא בא. עוד שנת חזון, אחת מרבות, שניבאו עליה כי הנה הגיע קץ הימים, ולא בא.

ומלחמת שני החכמים לא נמשכה זמן רב. שלוש שנים אחרי המחלוקת על הסמיכה מת יעקב בירב, וזמן קצר אחריו מת לוי בן חביב והמלחמה בין ירושלים וצפת פסקה.

בית־דין מוסמך לא קם, אבל מעשה הסמיכה נמשך כל ימי הזוהר של צפת, שלושה דורות, זה אחר זה.

אחרי מות הרב יעקב בירב קיבל את זכות ההסמכה יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. יש סבורים כי הוא כונה מאז מרן על שום היותו ראש לסומכים. קארו קיווה לשכנע את כל חכמי ארץ־ישראל וחוץ לארץ להסכים להיותו ראש ליהודים ולהקמת בית־דין העליון. משנתמנה לראש המוסמכים כתב מפי המגיד שלו – הרוח הנסתרת שהיתה חוזה לו חזיונות עתיד נלהבים והוא רושמם ביומנו – כדברים האלו: “ארוממך להיות שר ונגיד על כל גלות ישראל שבמלכות ערביסתאן. ויען כי מסרת נפשך על חזרת הסמיכה, תזכה להיות מוסמך מכל חכמי ארץ־ישראל וחוצה לארץ ועל ידך תחזור הסמיכה ליושנה.”

יוסף קארו סמך את משה אלשיך, את אלישע גאליקו ואת יעקב בירב, נכדו של מחדש הסמיכה. משמת הרב קארו עברה רשות ההסמכה לרב משה אלשיך, הנודע בפרשנותו למקרא, והוא סמך רק חכם אחד, בשנת ש“ן, את הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר”י ומפיץ תורתו. רשות ההסמכה עברה אחר־כך ליעקב בירב הנכד והוא סמך שבעה חכמים בסביבות שנת שנ"ט, 1599: משה גלאנטי, אליעזר אזכרי, משה בירב, אברהם גבריאל, יום־טוב צהלון, חיא רופא ויעקב אבולעפיה. אפשר שהיו נסמכים נוספים, אבל אנו לא יודעים עליהם.

אחרי מותו של יעקב בירב הנכד חדלה ההסמכה הרשמית, אולם חיא רופא סמך את המקובל בנימין הלוי ויעקב אבולעפיה סמך את בנו חיים ואת יאשיהו פינטו, שהיה רב בדמשק.

במשך שישים שנות הזוהר של צפת נמשחו חמישה־עשר מוסמכים, אמנם לא ברוב עם. אבל חכמי היהודים מחוץ לצפת לא נתנו ידם לחידוש הסמיכה והסנהדרין ובית־הדין של צפת לא היה לבית־הדין העליון. לא חזרה מלכות תורה לישראל.

מקורות: שאלות ותשובות מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה; מחלוקת הסמיכה בין רבי יעקב בירב והרלב“ח – יעקב כץ, ציון ט”ז, תשי“א; חידושה של הסמיכה בצפת – מאיר בניהו, ספר היובל ליצחק בער; שתי תעודות חדשות על ויכוח הסמיכה בצפת – ח”ז דמיטרובסקי, ספונות ו‘; בית מדרשו של רבי יעקב בירב בצפת – ח"ז דמיטרובסקי, ספונות ז’; פרשה עלומה ביחסי הנגיד ר' יצחק שולאל ור' יעקב בירב – ח“ז דמיטרובסקי, שלם ו‘; החיים הכלכליים בצפת וסביבותיה – יעקב כנעני, ציון ספר ו’; תיקוני תפילה לרבי שלמה הלוי אלקבץ – ר”צ ורבלובסקי

¹, ספונות ו‘; תולדות חכמי ירושלים – א’ פרומקין.