זכריה־יחיא אלצאהרי נולד כנראה בין השנים 1516–1520 וחי בצנעא. הוא היה צורף ותלמיד חכם שקשרים לו עם רבניה הגדולים של תימן. שתי נשים נשא והוליד, לפני שיצא לדרך ואחר כך, עשרה ילדים, ככתוב באחד משיריו (ואולי נאמר מספר זה משום הצורך בחרוז? לעתים מספר זכריה דברים רק לצורך החרוז).

מנעוריו נמשך לבו למסעות ונראה שתייר הרבה בתימן עצמה ויום אחד לקח, כאמור, את חבילתו ויצא לעדן ומשם הפליג בים כדי להגשים את חלומותיו. את ספר המוסר כתב בארבעים וחמישה פרקים, כל פרק סיפור לעצמו ובכל פרק ידיעות רבות על החיים בארצות שבהן ביקר ובייחוד על חיי היהודים. קשה לעתים להבחין בין אמת ודמיון בסיפוריו: הוא מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם ולעתים מערבבם זה בזה. לא אחת בדה דברים מלבו לצורך הסיפור והמליצה ופעמים הגזים. בדרך סיפורו ביקש ללכת בעקבות הספר תחכמוני ליהודה אלחריזי, שחי כ־350 שנה לפניו, ושל משוררים ערבים נודעים שחיברו ספרי מקאמות.

כמו במקאמות וכמו בתחכמוני גם בספרו יש שני גיבורים – מרדכי הצידוני ואבנר בן חלק. הראשון, הוא המספר, השני – איש העלילות המופיע בכל סיפור, עושה מעשה של חוכמה וגבורה, ונעלם בסופו כדי להופיע שוב, מתחפש בתחילה ומתגלה לבסוף, בסיפור הבא. שני הגיבורים מורכבים מדמותו של זכריה המחבר ועלילותיהם, ככל שהן אמיתיות, שלו הן.

בדרכו הגיע אלצאהרי לארץ־ישראל, שהה בה זמן רב, נפגש עם אישיה הנכבדים, נהנה ושמח. אבל לפני כן עבר ארץ רבה, ממש כגדולי הנוסעים, והוא משורר־מספר על כל מקום ומקום ועלילותיו ותחנתו הראשונה, הודו:

בשורות פתיחה אלו סיפר אלצאהרי על “היהודים השחורים” של קוצ’ין שבקצה חצי היבשת ההודית, שלדבריו הם בני עבדים ששירתו בבתי יהודים ונתגיירו. בקוצ’ין מצא אלצאהרי תימנים בני עדתו שהגיעו לשם כדי לשמש כרבנים ושוחטים. נראה שהמקום מצא חן בעיניו ואם אפשר להבין נכונה את דבריו, אף נשא אישה נוספת מבנות המקום.

מקוצ’ין נסע אלצאהרי לטבריז שבפרס, שיהודיה לדבריו פושעים וחוטאים: קודם התאסלמו ועכשיו חזרו ליהדות, אבל הם שוב פוסחים על שתי הסעיפים. משם יצא למקומות אחרים בפרס, וכיוון שאסור לשהות זמן רב ללא אישה, נשא אישה נוספת, חנה שמה, והיא ילדה לו תאומים. לאחר שנה מתה אשתו, ואלצאהרי עזב את העיר והשאיר אחריו את הילדים. כעבור שנים רבות חזר לפרס ונפגש עם התאומים שגדלו והיו לתלמידי חכמים נבונים, שמחים לראות את אביהם, העתיד מיד לנסוע שוב.

אלצאהרי הפליג בנהר החידקל, הגיע עד ארביל, עיר בצפון עיראק, והתקבל בזרועות פתוחות. הוא המשיך בדרכו ועשה עסקים: מהורמוז, עיר־חוף במפרץ עומאן, הביא לבגדד חמש מאות נבלי יין ומכר אותם שם, ומבגדד נשא לסוריה “חמישים סבל (מטענים) סחורה כוללת משובח ומגונה.” בדרך עבר את אור־כשדים היא אורפלה, ושם הראו לו את שני העמודים שמהם השליכו לאש את אברהם אבינו. לפני כן היה במוסול וגם לטורקיה נסע ועבר בעיר בורסה, היא בירת העות’מאנים העתיקה, ועד איסטנבול הגיע, בירתם הנוכחית, עבר את מיצר המים לאירופה, היה בארץ רום, וחזר לאסיה.

ובא לסוריה וביקר בקהילותיה, ראה מה שלום היהודים ונשא ונתן ודן בסודות התורה ולא חש ולא אץ, הכול בנחת, עד שהגיע לדמשק יפת הערים ומפני שינוי האקלים חלה והתעכב בה שמונה חודשים ואחר כך יצא לארץ שהיתה משאת נפשו ושיא מסעו: ארץ־ישראל. והוא מספר על הדרך לצפת ומוסר את מספר תושביה וישיבותיה ואומדנות שלו כנראה קרובים לאמת:

ואנו שומעים עכשיו עדות ראייה ממש, בלתי צפויה, על צפת של אמצע המאה השש־עשרה. הוא מסייר בעיר ומבקר:

וכאן בא תיאור המפגש עם אחד מגדולי היהודים בכל הדורות. תיאור יחידי של עד ראייה על דרך תלמודו של הרב קארו, הוא מרן בפי העם:

והתלמיד נשא דרוש גדול על כוחות הנפש וסגולותיהם בדרך ההפשטה והקבלה, ואלצאהרי הביאו באריכות.

ישב אלצאהרי בעיר שחכמיה רבים ופגש גם את הרב משה מטראני, הוא המבי“ט, ואת המקובל משה קורדוברו ושמע מפיו את שיטתו בתורת הסוד והקבלה ובוודאי שרצה להאריך את שהותו בעיר, אבל הגיעה השעה להיות בירושלים, וביקש לצאת לעיר הקודש, אבל כדבריו: “עדיין היה לי רומ”ח במדינתי, היא צידון, ואעבור לקחת אותו.”

הרומ"ח איננו אלא חמור בהיפוך האותיות. כיוון שיהודי תימן נקטו בדיבורם לשון נקייה, לא הזכירו חמור בשמו.

בדרך לצידון ביקר אלצאהרי בערי הגליל, עכברא וכנא, והגיע גם לטבריה, שבאותם ימים התחוללו בה אירועים נכבדים:

דון יוסף נשיא, האנוס העשיר מפורטוגל שחזר ליהדות, התיישב בטורקיה והסולטן קירבו ונתן לו את טבריה וסביבתה שהיתה חרבה בחלקה, להיות כעין “מחוז אוטונומי” יהודי. דון יוסף נשיא וחמותו־דודתו דונה גרציה בנו חומות לעיר והקימו בה תעשיית משי, וחמותו העשירה והנדיבה, דונה גרציה, ייסדה בטבריה ישיבה והעמידה בראשה את הרב אליעזר בן יוחאי מצפת.

ואלצהארי הסקרן מובן שביקש לראות את העיר בתחייתה וירד אליה וסיפר:

הוא התפעל מחכמי ישיבת טבריה, והרגיש עצמו חסר חשיבות לעומתם. הוא אף נמלא יראת כבוד למראה זקניהם הארוכים, לעומת זקנו העלוב והדל.

היה יום שישי והשמש כבר עשתה את דרכה במחצית השנייה של שמי טבריה, מעל להרים. חכמי הישיבה התפללו תפילת מנחה ויצאו לחמי טבריה לטבול לכבוד השבת הקרובה ואלצהארי הצטרף אליהם: “וימהרו אל חמי טבריה / כל חכמי טבריה / ואני הלכתי להסיר זיעת הדרך / ובלבי מחמימות המים ופחד ומורך.”

לאחר הרחצה ירד ליל קיץ יפה על טבריה ועל אגמה המשיב את אורות העיר ובני המקום התכנסו לבית־הכנסת, וזכריה מספר בהתפעלות על אותה תפילה:

שהה גיבורנו בטבריה והתאבק לרגלי חכמיה, וכשהגיעה השעה יצא שוב לדרך והגיע לירושלים, סבב ברחובותיה ונשק לאבניו של הכותל המערבי. אבל לא היתה בה בירושלים באותם ימים תפארת רבה כבצפת ובטבריה. ואחר כך ירד ליפו ועלה באונייה והגיע לדמיאט ומשם יצא לקהיר, ובשוקה התווכח עם מוסלמי אחד דתו של מי חשובה יותר ובאי השוק ביקשו להכותו וניצל בנס. ומשם נסע לחבש וחצה את ים סוף וחזר לתימן מולדתו ולצנעא עירו ושמחו עליו שתי נשותיו וילדיו שכמעט איבדו תקווה לראותו וזכריה הוציא צרור כספו שעשה בדרך ובכסף זה, כך סיפר, פירנס את ביתו במשך חמש שנים.

ביקש זכריה אלצאהרי לשבת בשלווה וליהנות מזיכרונות מסעו הגדול ולא עלה בידו. בשנת שכ"ח, היא 1568, יצא האימאם התימני אלמטהר למלחמה בטורקים שביקשו לכבוש את ארצו והצליח להכות בהם. האימאם חשד ביהודים כי עמדו לצד הטורקים והגלה אותם למקומות רחוקים. בין הגולים היה גם זכריה אלצאהרי. מדבריו אנו למדים, שביום שאב מים ובלילות היה לומד וכותב ספרים. שבע שנים היה אלצאהרי גולה ובאותו זמן כתב ספר קבלה ועיון על חמישה חומשי תורה ושמו צידה לדרך.

באותם ימים הגיע לתימן יהודי מצפת, אברהם אשכנזי, ועמו אוצר יקר – ספרי דפוס. רחוקה תימן מיישובי היהודים ופלא הדפוס, בן מאה השנים, עדיין לא הגיע אליהם, והיו בידיהם רק מעט ספרי דפוס שעברו מיד ליד בזהירות ובהתרגשות. עברה השמועה שאל תימן בא יהודי מארץ־ישראל ובידיו ספרים למכירה וכפי שמסרו, אין הוא מפקיע שערים. ועוד מטרה היתה לו לאברהם אשכנזי: המטרונית דונה גרציה, בעלת החסות על ישיבת טבריה, הלכה לעולמה, ולא היה מי שיחזיק בישיבה, וקיבל על עצמו אברהם אשכנזי לאסוף כסף למען הישיבה.

נראה שאברהם אשכנזי הביא עמו ספרים רבים והתקשה לנדוד עמם ברחבי תימן וקבע את משכנו בעיר הנמל שבה ירד, מוכא, ושלח שליחים להודיע על סחורתו היקרה למקומות שהשמועה לא הגיעה אליהם. ואמנם מכל קצות תימן הגיעו יהודים למוכא לקנות מאברהם אשכנזי את ספרי הרמב"ם האהובים, משניות עם פירוש עובדיה מברטנורא שנתחבר לא מזמן, ספרי קבלה וספרי קודש אחרים משובבי נפש. הידיעה על בואו של אברהם אשכנזי הגיעה גם אל מחנות המגורשים וזכריה אלצאהרי מיהר ושלח אליו איגרת והזמין משניות וכן ספר אבודרהם וכמה מסכתות של התלמוד וביקש, אולי יש בידו גם תפילין של ארץ־ישראל.

משסיים אברהם אשכנזי למכור את ספריו יצא ליישובי היהודים בתימן לאסוף כספים למען הישיבה בטבריה ונתקבל יפה בכל מקום ונפגש עם זכריה אלצאהרי, שנתבקש לכתוב איגרת ליהודי טבריה מאחיהם בתימן וכתב מכתב שעורר פליאה במליצותיו וביופיו, והרים גם תרומה נאה לישיבה שכה ריגשה אותו במסעו הבלתי־נשכח – אבן יקרה.

אברהם אשכנזי חזר לארץ האבות. כתשע שנים אחר כך, בשנת של"ז, 1577, הקים בצפת מפעל שלא היה לפניו: בית־דפוס והדפיס בו שישה ספרים עבריים ובית־דפוס זה הוא בעצם בית־הדפוס הראשון באסיה, להוציא טורקיה, שגם בתי־הדפוס הראשונים שבה היו עבריים.

ובינתיים השתחרר זכריה אלצאהרי ממעצרו, אבל נפשו לא שקטה. אפשר שהפגישה עם שליחה של צפת עוררה בו געגועים לראות שוב את ארץ הקודש. ויום אחד לקח נודד ותיק זה את מקל הנדודים ושוב יצא לדרך, ועלה בספינה שהפליגה למצרים ומשם יצא לירושלים ולגליל וכדבריו:

אבל לא רק מגדל בנוי לתלפיות ראה אלצהארי בציפורי אלא גם רופא עושה פלאות, כפי שהוא מספר:

ושוב הגיע לטבריה ובא לישיבה ונשיאה סיפר לו על מות האישה הנכבדת מקושטנטינא רבתי, היא דונה גרציה, וסיפר לו גם על השליח מוכר הספרים ששלחו לתימן לקבץ כסף ועל אבן יקרה ואיגרת נאה שקיבלו משם, והנה להפתעת הנשיא והאנשים שבאו איתו כדי לפגוש את האורח מתימן הרחוקה, נתברר כי כותב האיגרת ותורם האבן – הוא־הוא אלצאהרי העומד לפניהם, ונתנו לו כבוד רב.

אלצהארי ביקר במקומות אחרים בארץ־ישראל ונראה שיצא גם לפרס כדי לראות את בניו התאומים, ויום אחד, בצער רב, הצטרף שוב לשיירות הולכי רגל ורוכבי גמלים, בין זרים ורחוקים, בודד אבל נושא עמו שפע זיכרונות יקרים, וחזר לארץ תימן, אל ביתו, אל נשותיו השתיים ואל ילדיו, והנוסע היגע ידע כי עשה את המסע האחרון.

וישב בביתו, וקרא בספרים וסיפר זיכרונות וכתב את ספר המקאמות על עלילותיו וקורותיו בדרכים הארוכות ועל מסעותיו בארץ־ישראל ויום אחד הגיע לפרק מ"ה של ספרו וזה היה הפרק האחרון וטבל את קולמוסו בדיו וכתב את דבריו של הזקן הנפרד מן החיים: “ידעתי כי דורי נסע מבין אחי, לבית מועד לכל חי.”

וכמעשה אחרון בסיפור ההזיה והפיוט, הוא פוגש את בן לווייתו אשר יצרו בדמיונו ובעצם הינו הוא עצמו, את אבנר אשר ליווהו בכל דרכיו, ולבקשתו כתב אבנר שהזקין בדיוק כמותו את הנקרולוג על זכריה ועל עצמו:

הוסיף אבנר עוד דברים רבים בשבחו ואלצאהרי שמח לשמוע בחייו את הספדו ואמר: “הגוויעה לי תנעם, אמותה הפעם, אחרי ראותי תפארתי בחיי,” וכינס את קולמוסו וסגר את ספרו וביום לא רחוק מאותו יום – היה זה בין השנים שמ“א־שמ”ה – 1581־1585 נאסף הנוסע הזקן אל עמו ואפשר שהמראה האחרון שראה היה מראה צפת ואת רבה הגדול מרן קארו אומר תורה בישיבה.

מקורות: ספר המוסר, מחברות ר' זכריה אלצאהרי, יצא לאור בפעם ראשונה על־ידי יהודה רצהבי, הוצאת מכון בן צבי, תשכ"ה.