באותו בוקר פסקו תלמידי חכמים של צפת מתלמודם ויצאו לבית־הדין של המבי"ט, הוא הרב משה בן יוסף מטראני, והצטרפו אליהם סקרנים ואנשים שזמנם בידם, וירדו ועלו בסמטאות – רגליים עקומות לבני צפת מרוב שהם מדדים בסמטאות המתפתלות של צפת המשתרעת למעלה ולמטה על המדרון – וכולם מבקשים לשמוע את עדותו של האיש שבא מרחוק ועדיין אבק דרכים על בגדיו, הוא אליה בן נחמיה.
אתמול הגיע לצפת וביקש לכנס את בית־הדין בדחיפות, שכן הוא צריך להמשיך בדרכו, אבל מבקש הוא לפני כן למסור עדות ובעדותו תלוי גורלה של אישה, אף שאין איש יודע אם יש אישה כזאת.
והאיש מביא עמו מריח העולם הגדול, ונושא עמו שמות ערים רחוקות, כמו הורמוז, גואה, קאליקוט, מאלאקה ודאכול, ושמות ימים גדולים, עמים רחוקים ומלכים. והיו מבין השומעים, בעיקר מבין הצעירים העוסקים בתורת הסוד, שביקשו לשאול את האורח אולי עבר בדרכו את נהר הסמבטיון ופגש בעשרת השבטים היושבים מעבר לו. על כל אלו עמד לספר אליה בן נחמיה, שביקש להעיד בעניין מותו של איש יהודי בים רחוק כדי להתיר את אשתו מעגינות, ומרוב ההתרגשות, כששמענו את המעשים המוזרים והמקומות הרחוקים שעלו באותה עדות, שכחנו לשאול אם יש אישה כזאת והיכן היא.
השמש קרא לפנות דרך לאב בית־הדין והרב משה בן יוסף מטראני נכנס עם שני חברי בית־הדין לאולם, והתיישבו במקומם. קמו האנשים לכבוד בית־הדין ולכבוד הרב, ששמעו יצא למרחוק בזכות תורתו וחוכמתו, ושפסקי הדין הרבים שפסק מעידים על ידיעותיו בתורה ובתלמוד ובספרי הפוסקים הקדמונים ובספרי בני הדור ועל אהבתו לבני־ישראל והשתדלותו להתיר את כל מה שאפשר להתיר ולהקל במקום שאפשר להקל. ויותר מכול יש לבני צפת יראת כבוד אליו, שכן הוא מארבעת החכמים שנסמכו לפני כשלושים שנה על־ידי הרב יעקב בירב שביקש לחדש את הסמיכה, ואותו מעשה ומה שהיה סביבו כבר היה לאגדה בקרב בני צפת.
“רבי אליה בן נחמיה, קום והעד!” קרא השמש. ואליה קם ועמד לפני הרבנים וסיפר עדותו בעברית, שכן מארץ רחוקה הוא בא ואל ארץ רחוקה הוא הולך, ואין הוא יודע לשון לאדינו הנהוגה בין אחינו הספרדים ולא לשון ערב הנהוגה בארץ. ובשעה שנשמעו המילים העבריות ברהיטות ובדיבור חתוך היה נדמה שרוח מארצות רחוקות נושבת דרך החלונות הקמורים שבתוך קירות האבן העבים, והשומעים נתבשמו מריחות מתוקים. בני צפת תלמידי חכמים הם ומפליגים בדבריהם לעולמות רחוקים, אבל רובם לא יצאו מעודם ממקומם, וחלקם לא היה אפילו בירושלים, והגיעו אליהם שמועות של אמת ושל שקר על הנוסעים הגדולים בני אומות העולם כמו קולון הספרדי שגילה יבשה מופלאה מעבר לים, ועל הנוסעים הפורטוגלים אשר הפליגו בספינות מעין קליפות־אגוז וגילו דרך סביב אפריקה, כמו ואסקו דה־גמה ואלפונסו דה אלבוקרקי, והגיעו להודו ואל הארצות הרחוקות, מדינות התבלינים והאבנים היקרות, ואל ארצות חדשות שאיש לא שמע עליהן עד כה, ועסקו במסחרים גדולים. ועד אז היו עושים אותן דרכים סוחרים ערבים בלבד, שעברו בדרך היבשה או בדרך ים סוף.
וישיבת בית־הדין לא נתכנסה לדון חוטא שנתפס או לפשר במחלוקת בין שני אנשי ריב, אלא כדי לקבל עדות מפי עובר אורח שבא מארץ גואה. כפי שסיפרו אנשים יודעי דבר, מצויה גואה בחוף ארץ הודו, והיא עיר מסחר שהקימו הפורטוגלים, נמל לסוחרים ולהרפתקנים הבאים מכל קצוות הארץ לעשות מסחרים במזרח, וגם אחינו בני ישראל מזדמנים אליה, שכן גם הם מבקשים לנסות מזלם בארצות החדשות, ומהם שמפליגים משם לארץ האנשים הצהובים או לארץ אנשי העיניים המלוכסנות, אם משום סקרנות אם משום תקווה לעסקים גדולים, ומהם היוצאים בשליחות של מלכים ורמים, ואחד מהם היה מאיר אשכנזי, שהיה שליח מלך טטר שעסק במכירת שבויים ונשללה ספינתו בלב ים בידי שודדים, ונרצח על ידם, ועל מאיר זה עתיד האורח להעיד.
ופתח אליה בדבריו והרב משה מטראני רשם את עדותו:
“בפנינו, בית־דין חותמי מטה, העיד אליה בן נחמיה בתורת עדות על נפשו ועל יהדותו, איך בעומדו בגואה ראה יהודי שבא שם והביא שבויים ערלים ממצרים, ושמו מאיר אשכנזי.”
וסיפר לו מאיר שהוא מתושבי קאפה [הוא חצי האי קרים] ושיש לו שם אב ואחיו לומד בבריסק דליטא והיה לו אח נוסף ונהרג.
ואמר אליה שסיפר לו מאיר שהוא נעשה שליח ממלך טטר למלך קראקו, הוא מלך רוסיאה. והעיד אליה שמאיר הלך מגואה לדאכול דרך ים, הוא לבדו עם ערלים, לעשות סחורה. ושמע אחר כך אליה מהיהודים שנהרג מאיר עם כל אנשי הספינה, ושמע גם כן מהגויים שהיו בגואה שאותה ספינה שהלך בה היהודי שללו אותה ליסטים והרגו לכל אנשי הספינה, ואחר כך לקחו שופטי גואה כל המיטלטלים וכל הנכסים שנשארו משל מאיר ומכרו הכול, והכסף מופקד אצלם עד שיבואו יורשי מאיר.
וכתב הרב את עדותו של אליה וסיים:
וחקרנו ושאלנו את אליה אם הערלים ששמע מהם ידעו הדבר על פי השמועה או נתברר להם על פי עדות של רואים, ולא ידע. ולהיות לראיה שכך הועד בפנינו, ביום ראשון ט“ו לחודש תמוז שכ”ז ליצירה, פה צפת, חתמנו שמנו פה והכול קיים.
זו העדות אשר נתקבלה בבית־דין בצפת בקיץ שכ"ז, 1567, על יהודי מבני קרים, שאחיו לומד בישיבה בבריסק בליטא, שמכר עבדים בגואה, היה שליח מלך הטטרים למלך רוסיה ונרצח בים רחוק על־ידי שודדי ים.
שמעו את העדות בני צפת הסקרנים שנתאספו באותו יום בבית־הדין ודמיונם הפליג רחוק.
ופילפל המבי"ט בעניין העדות והעלה סברות ודעות והלכות מספרים רבים ופסק וכתב את פסק דינו בשולי העדות: “אשתו של מאיר1 בכל מקום שתהיה, מותרת להינשא ואין היא בחזקת עגונה.”
וכאמור, בית־הדין אפילו לא ידע אם אותו מאיר אשכנזי שאיש לא הכירו היה נשוי והשאיר אחריו אישה, אלא שמנהג ישראל כך הוא: עובר אורח שנזדמן למקום של בית־דין ויודע על יהודי שמת, נהרג או נרצח רחוק מביתו, יבוא לבית־הדין ויעיד על מות פלוני, ועדותו מתפרסמת ברבים. ואם תתגלה אשתו של הנרצח תהיה בידה עדות בית־דין והיתר מעגינות ותוכל להינשא שנית. אשרי בני ישראל שאוהבים זה את זה גם אם אין הם מכירים זה את זה ועוזרים זה לזה.
ולאחר שסיים המבי"ט לרשום את העדות ולכתוב את פסק־הדין, החזיר את הקולמוס למקומו וביקש מהעד שייכנס ללשכתו. וקם הרב ויצא, ויצאו אחריו חברי בית הדין והקהל גם הוא. האולם התרוקן ומבעד לחלונות זרם ריח עצי הפילפלין שגדלים בחוצות צפת.
הלך אליה אחרי הרב ונכנס לחדרו הסמוך לבית־הדין והזמינו המבי"ט לשבת, ומה ביקש לדעת מפיו? ביקש לדעת שמועות וחדשות מן המקומות שבא מהם, שכן שמע הרב דברים רבים על אותם ערים ויישובים חדשים שקמו לאורך חופי אינדיא, היא הודו, ובמקומות רחוקים יותר, והיו הדברים מופלאים בעיניו ולא ידע מה אמת בהם ומה המצאת דמיון האדם, וביקש לדעת מאדם שבא ממקומות רחוקים ועדיין אבק דרכים על נעליו, שיספר לו על המסעות הגדולים ועל היישובים החדשים ועל אחינו בני ישראל שנתפזרו באותם מקומות.
וסיפר לו אליה בן נחמיה באריכות מה שביקש לשמוע ועיני הרב פקוחות לרווחה. כמה גדול הוא העולם ומה נפלאים מעשי אלוהים, הירהר בינו לבין עצמו, והוא יושב כאן, סגור בין ההרים, זה כחמישים שנה, והכול נעלם מעיניו. והיטה אוזניו לשמוע את דברי אליה הנוסע, שהתיר אישה מעגינותה וממשיך בדרכו.
וסיפר אליה כי באותה שנה ארורת אל, רנ"ב, כשגירשו מלכי ספרד איזבל ופרדיננד, יישחקו עצמותיהם, את היהודים מארצם, יצא ספן אחד, קולון שמו – ויש האומרים כי היה מן המראנוס, הם האנוסים – בשלוש ספינות למסע סביב לעולם, שכידוע הוא מעין כדור, כדי לחפש דרך להודו, שעד אז היו הולכים אליה ביבשה.
ואותו ספן הפליג בראש אוניותיו מערבה ולא הגיע להודו מפני שבדרך מצא יבשת חדשה ועל שמו של ספן אחר נקראה אמריקה, ומצאו שם בני אספמיה אוצרות זהב גדולים ובזזו אותם ומילאו ארמונות מלכי ספרד בזהב. ונתקנאו בהם שכניהם הפורטוגיזים ובמצוות המלך יצא אחד מהם, ואסקו דה־גמה, בשנת רנ"ז, היא שנת הגירוש מפורטוגל, 1497 למניינם, בארבע ספינות, דרך חופי אפריקה, והיה הראשון שהגיע לארץ הודו בדרך הים וחזר לארצו ושב והפליג להודו בראש חיילים רבים וכבש שם כמה ערי חוף וייסד מלכות של פורטוגיזים וגירש את הסוחרים הערבים שסחרו בתבלינים ובאבנים היקרות עד אז.
ותהה הרב מדוע זה דווקא בשנות גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, גילו ספניהן מדינות ודרכים חדשות, והעשירו את מלכיהם, מגרשי היהודים.
ושאל הרב את אליה, אם היו גם יהודים בין הנוסעים והמגלים, ואמר אליה כי היו כמה מהמראנוס שיצאו עם קולון כספנים באוניותיו וקולון גם השתמש במפות שציירו יהודים. ואחר כך סיפר לו מה ששמע בגואה על יהודי מפולין, שנתגלגל לאותו מקום ונתאסלם עוד לפני שהגיעו לשם הפורטוגיזים והיה משרתו של מושל מוסלמי גדול וביקש בשליחות אדונו להערים על ואסקו דה־גמה. וזה סיפור המעשה וממנו אפשר ללמוד עד כמה נתפזר עמו של אלוהים בכל העולם ולאן הגיע ועל מעשיהם המוזרים של בניו.
משהגיע ואסקו דה־גמה עם ספינותיו סמוך לנמל גואה הופיעה פתאום ספינה קטנה מן החוף ונתקרבה לאניות הפורטוגיזים. ומן הספינה הקטנה עלה על ספינתו של דה־גמה איש כבן ארבעים, לבוש כמנהג אצילי המקום וחגור חרב, והביאוהו לפני ואסקו דה־גמה והציג עצמו כמוסלמי ואמר שהוא עובד בשירותו של השליט המוסלמי אשר בגואה והוא בא בשם אדונו המבקש לארח את הנוסעים הנכבדים בארמונו ולכבדם בכל טוב ארצו, כראוי לאורחים מארץ רחוקה. חשד בו ואסקו דה־גמה ושלח מאנשיו לספינה שבה בא מן החוף, ואחד הפורטוגיזים, שידע את שפת המקום, חקר את ספני הספינה ונודע לו שהאיש הוא אמנם שליח של המושל, אבל אין כוונתו להביאם לארמון מלכו, אלא להערים על הפורטוגיזים ולהובילם למקום ששם אורבות ספינות המושל, שיתנפלו עליהם ויהרגום.
וציווה ואסקו דה־גמה לעצור את הזר והובילו עמו לפורטוגל. ובדרך חקר אותו ונודע לו שהאיש יהודי הוא שהתאסלם ומוצאו מארץ פולין. הוריו ברחו משם מפני הרדיפות, ובאו לארץ־ישראל, ומשם עברו לאלכסנדריה שבמצרים ושם נולד. וכשגדל יצא למסעות והרוויח כספים רבים במסחר והגיע עד להודו ונתקרב שם למושל אחד ומצא חן בעיניו ומינהו לשאחבאנדאר בעיר גואה, הוא הממונה על המכס ועל המסים, והצליח והתאסלם. וכשהגיע ואסקו דה־גמה לנמל בחר בו המושל להערים על הנוסע הפורטוגיזי, כיוון שידע שפות והיה חכם.
ושיכנעו ואסקו דה־גמה לעבור לדת הנוצרית ונקרא על שמו, גאספר דה־גמה, וכשחזרו לפורטוגל הציגו דה־גמה לפני המלך וסיפר היהודי למלך דברים רבים על הודו ומצא חן גם בעיני המלך ועשאו אביר. ומאז השתתף אותו יהודי שהתאסלם והתנצר בכל המשלחות של הפורטוגיזים להודו, ושימש כמתורגמן ובא במשא ומתן עם הסוחרים באותם מקומות והצליח מאוד.
ואמר הרב: “נפלאות דרכי עולם!”
וביקש הרב מר' אליה שיספר לו על אותו מקום, גואה. ואמר ר' אליה כי הנמל נכבש לפני כחמישים שנה על־ידי איש חיל פורטוגיזי שבא לשם בספינות רבות ובהן חיילים רבים וגירש מן הים של גואה את הספינות של הערבים והטורקים, ויצא לכבוש מקומות נוספים, אבל מת באונייתו.
וגואה היא עכשיו מרכז המסחר של הממלכה הפורטוגיזית בכל אותן ארצות ובה יושבים משנה למלך וארכיהגמון וכעשר רבבות בני אדם, ויש ביניהם עשירים גדולים, ויש בעיר בניינים מהודרים ובתי־תפילה שבנו הפררטוגיזים, ונמל העיר הומה מעשרות ספינות הבאות מכל קצוות עולם, ממערב וממזרח, מארץ החינים ומאספמיא ומפורטוגיזיה, ומביאות הן עמן סחורות רבות, מהן שלא נראו כמותן במקומותינו.
ומששמע המבי"ט על הצלחותיהם וגדולתם של הספרדים והפורטוגיזים נאנח ואמר, “נסתרות דרכי אלוהינו, מדוע נותן הוא הצלחה ועושר לאספמיה ולפורטוגל, שהצרו ליהודים ורדפום ואנסום לשמד וגרשום מארצותיהם והעלו רבים על המוקד?”
ונדם המבי"ט ונדם עמו אורחו, שראה בצערו של הרב, ואחר כך שאל הרב: “ומצויים יהודים באותו מקום?”
וענה לו אליה כי מראנוס רבים ברחו לגואה ועד לפני כמה שנים ישבו בה בשקט ובשלווה, אבל באחרונה השפיעו הכמרים על מלך פורטוגל, והקים שם אינקוויזיציה שהחלה בחקירת מראנוס החשודים ביהדות בסתר, והעלו אותם על המוקד.
והוסיף ר' אליה וסיפר כי פגש בגואה רופא נודע, גרסיה דה־אורטה שמו, שגילה באינדיא צמחי מרפא רבים וחיבר ספר חשוב על צמחים אלו, המפורסם בין הרופאים והחוקרים. ופעם נקלע למסיבת סוחרים ונכבדים של גואה, והיה שם אותו רופא, וכשנודע לו כי הוא, אליה, יהודי, הרבה לחקור אותו במנהגי יהדות, ואמר לו כל מה שביקש לדעת. ותהה ר' אליה מדוע זה חוקר אותו הרופא הנודע במנהגי היהדות. ומשיצא מגואה והגיע לנמל אחר שמע כי מת הרופא, וסיפרו לו כי היה מן המראנוס ולאינקוויזיציה בגואה נודע כי שמר הרופא בסתר על הדת היהודית ועכשיו רוצים הכמרים לשרוף את עצמותיו, כדינם.
ונאנח שוב המבי"ט ואמר, “ראה אלוהים והביטה, אפילו קלים שבישראל נותנים חייהם על קידוש שמך, ואתה מתי תראה אותותיך ותגאל את העלובה והאומללה?”
ונפרד ר' אליה מהמבי"ט ואמר כי נוסע הוא לירושלים להתפלל במקומות הקדושים ומשם יירד לים יפו ויפליג חזרה לארצו ולביתו שכן לא ראה את אשתו וילדיו זה שנתיים ימים, ומתגעגע הוא אליהם. ובירכו הרב בברכת הדרך וביקש שידרוש בשלום חכמי ירושלים.
ויצא האורח, והירהר הרב במה ששמע מפיו ולשעה קלה נתגעגע לעולם הגדול ועלו לנגד עיניו ימים ראשונים שעשה בצפת. העיר זה עתה נכבשה בידי הטורקים, ומעט־מעט החלו להתיישב בה חכמים, רובם מאלו שגורשו מספרד וברחו מפורטוגל, והשתקע גם הוא בצפת והוא בן שמונה־עשרה, צעיר עדיין, אבל כבר רכש תורה הרבה, ואחרי כחמש שנים נתמנה למורה הוראה ואחר כך למרביץ תורה בקהל בית־יעקב, שייסדוהו עולים מקסטיליה. אותם ימים רבו הבאים לצפת ובית נוסף לבית ונצטופף בה היישוב היהודי. וכבר היה קיים בעיר בית־כנסת של יוצאי קסטיליה, אבל צר המקום מלהכיל והקימו קהל חדש וקראוהו בית־יעקב ומינוהו שם כמרביץ תורה, אף על פי שלא מלאו לו עדיין עשרים־וחמש שנים. ובאותו זמן השתקע בעיר הרב יעקב בירב, ששימש ראש ישיבה ואב בית־דין אצל הנגיד שולאל במצרים ובירושלים, ופתח ישיבה ובית־דין ונתקבצו אליה חכמים רבים והוא ביניהם, ומיד בלט בין חכמי הישיבה והרב בירב קירבו הרבה.
הייתי תלמידו אהובו, לחש לעצמו המבי"ט כשהעלה זיכרונות אותם ימים לפני עיניו.
רוח חמה של יום התחלפה ברוח של אחר הצהריים שהתחמקה דרך ההרים והביאה עמה את ריח הים הרחוק.
ואז הגיע לצפת יוסף קארו, שעדיין לא חיבר את ספריו הגדולים, אבל כבר נתפרסם שמו. היה זה בשנת רצ"ו והרב קארו היה כבר קרוב לבן חמישים. הוא שימש ברבנות בניקופול, באדריאנופול ובסלוניקי, התרועע עם גדולי החכמים, העמיד תלמידים רבים והשיב תשובות לשאלות של חכמים ושל ראשי קהל ממקומות רבים.
המגיד! שמע המבי"ט את עצמו פולט בכעס את כינויה של אותה רוח מסתורית המתחברת לקארו. כבר שלושים שנה שיוסף קארו חי בצפת וכל אותו זמן הוא שומע אותו שם מסתורי – המגיד, בן לווייתו בלילות של קארו, שהכול מדברים עליו בלחישה ואין איש יודע בבירור מיהו ומהו וכיצד הוא מופיע ומה הוא אומר, אבל יודעים כולם כי אותו מגיד־לילה אלמוני הוא שעושה את קארו למיוחד בעיניו ולמי שאינו חייב בדין של איש ומי שעשהו גדול מאחיו.
ואמנם גדול הוא קארו, חיבורו הגדול על הטורים של יעקב בן אשר – בית יוסף, מאיר עיניהם של חכמי ישראל בפירוטיה של ההלכה ובמקורותיה בתלמוד ובפוסקים ובכל חילוקי הדעות שבין החכמים, ונתקבל על רבים וטובים. וכשבא לידו אותו ספר, לפני כחמש־עשרה שנים, שמח בו מאוד שכן מנה הספר הלכות ותולדותיהן והבהיר מחלוקות שבין חכמים וקבע פסקים, אבל עם זאת חש כמו נדקר בלבו: שמץ קנאה אכל בו שזכה קארו ופירסם ספר שהוציא שמעו בכל העולם. והחניק המבי“ט את הקנאה שבלבו, שכן גדולתה של תורה חשובה מכול, אבל בכל זאת אפשר שלא נעלמה אותה קנאה כליל, ואפשר שכמה מחלוקות שנחלק אחר כך עם קארו באו גם בגללה, ובגללה היה מר יותר בריבו. וכששמע את הכינוי שכינו בו בני צפת את קארו – מרן, נתגבר כעסו יותר. רק חכם אחד זכה לכינוי בלי שיזכירו את שמו של האיש – הנשר הגדול, הוא הרמב”ם. האם נתכן קארו במתכונתו של הרמב"ם?
ואחר כך נתגברו הריב ביניהם והמחלוקות והגיעו לעתים לידי עלבון וכעס ולעתים חש בשנאה, שנאה ממש, לקארו, ונבהל. בשעה שכזו נוהג היה לומר במהירות פסוקי תהילים זה אחר זה או שהיה חש לפתוח ספר משנה או גמרא או ספר מוסר והיה לומדו בקול, כדי למחות ולהשכיח שנאה שעולה בו ולהוציאה מלבו. אבל היה אומר לעצמו, גם קארו לא חוסך מדברי עלבון וזלזול בריבו. אבל בכל זאת – להגיע עד שנאה? שאל ונתן מבט בספר החדש שלפניו, המונח על השולחן זה כמה ימים וביקש להתעלם ממנו. זה ספרו של קארו שנדפס בוונציה אשר בארץ איטליה לפני כשנה והגיע לצפת רק עכשיו והריהו גם בידיו – שולחן ערוך קרא לו. ולקח בידיו את הספר והביט בו. עדיין עלה ממנו ריח הנייר והדפוס, המלאכה בת מאת השנים, זו שהביאה לכל בית ספרים רבים ותורה רבה, ועדיין מעוררת בו תמיהה. צפה בשער הנאה, בשלושה הכתרים שעליו ובעמוד השער המסביר את מטרתו של הספר: כדי שכל מבקש ה' ימצא מבוקשו בנקל – כל דין ודין על מתכונתו. וידע כי אם עד עכשיו היה ספרו של קארו בית־יוסף ספרם של רבנים ובעלי הלכה, הרי שעכשיו יצא לאור הספר שיהיה ספרם של כל בית־ישראל, ספר ההלכות והפסקים, ספר־הראש לכל ספרי ישראל.
ועכשיו הבין מדוע הרבה קארו לשבת בכפר ביריה הסמוך לצפת ומדוע מרבה היה להסתגר בביתו בשנים האחרונות: הוא ליקט מבית־יוסף את הפסקים בלבד ועשה ספר חוקים לבני ישראל שבלעדיו אי־אפשר יהיה לדורות הבאים. העביר את הדף וקרא את ההקדמה שבה הרחיב קארו את ההסבר מדוע חיבר את הספר: “כי כאשר ישאלו לתלמיד חכם דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחוכמה אחותי את, וכשם שברור לו שאחותו אסורה לו כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה.” המבי“ט לא יכול שלא ליהנות מן המשל על האחות האסורה שממנו לימד על הלכות אסורות ומותרות. אבל אחר כך תהה: מדוע משתמש הוא במשל מעין זה שיש בו אבק של טעם רע. ואחר כך אמר כי קארו מבקש להיות גדול כרמב”ם בעל היד־החזקה, הוא משנה תורה, ואולי רואה הוא את עצמו עולה עליו. והיה מוכרח להודות, שאמנם כן, יש בספר זה של קארו מה שאין בספריו של הרמב“ם, שכן הרמב”ם חיבר את משנה תורה שהוא ספר פסקים, אבל אין אנו יודעים לעתים מדוע פסק הרמב"ם כפי שפסק, וידוע שרבים אמנם חלקו עליו בחריפות, ואילו קארו חיבר חיבור גדול הוא בית יוסף ושם פירט משא ומתן של חכמים ומחלוקות שביניהם והסיק הלכה, ועכשיו פירסם מעין חלק שני לאותו חיבור והוא ספר פסקי ההלכה בלבד, שולחן ערוך, אבל אין מי שיכול לומר שאין לדעת כיצד הגיע לפסקים אלו, הכול כתוב בבית יוסף.
ועצר המבי"ט ובחן את עצמו וראה שהוא מקנא, קנאה כפשוטה, והיא אסורה מן התורה. אדרבה, צריך הוא לשמוח שבן דורו, חכם מצפת, כתב חיבור שיהיה מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי. חזר ואמר לעצמו: שמח על כך, הרי חכמים חברים אתם, למרות המריבות הרבות והמחלוקות. ואף על פי כן פשטה הקנאה בו כמים זורמים בשדה ונגעה בכל עצם מעצמיו. ביקש להרחיק את הקנאה שמרעילה את לבו ועשויה חס וחלילה להביא לידי שנאה ואמר פרק תהילים במהירות, מבקש להשכיח מחשבותיו, ולא הצליח.
האם גדול ממנו קארו או שמא עסק בחיבור שיביא עמו שם עולם וכבוד, ואילו הוא כל הזמן עסק בבעיות שהובאו לפניו – לשחרר עגונה ולפסוק הלכה בריב שבין סוחרים ולענות לחכמי עיר רחוקה המתחבטים בענייני הקהל ופסקיו מיוסדים על אדני האמת והתורה ומעידים על כך חכמי הדור ועתידים הם לבוא בספרים, אבל לעולם לא יהיה כספר הזה של קארו שיעמוד לדורות, ואילו הוא, משה בן יוסף, עוסק בענייני השעה בלבד.
מאז שהשתקע יוסף קארו בצפת, לפני כשלושים שנה, לא היו חייו כשהיו. מפורסם היה קארו בתורה וכוחו רב בהנהגה והוא עוסק גם בקבלה ובלחש. אמרו כי בא אליו מגיד בלילות ולומד עמו תורה ואומר לו מה שיקרה ומה שיהיה וקארו עצמו לא הכחיש את מעשה המגיד. היתה בו בהתנהגותו התנשאות, גם אם לא רצה בה, והדבר הרגיז את המבי“ט. ואחר כך, משחידש הרב בירב את הסמיכה, היה המבי”ט בטוח שאותו יסמוך ראשון, שכן הוא היה מקורב אל הרב יותר מכל תלמידיו והרב אהבו ואליו שלח אנשי ריב כדי לדון ביניהם; ואפשר אמנם שהרב בירב רצה לסומכו ראשון, אבל אז סבו עליו חכמי הישיבה ובית־הדין ואמרו כי יוסף קארו הוא האיש הראוי להיסמך ראשון אחריך2, ולא עמד בירב בלחצם; המבי“ט זוכר עדיין – עברו מאז שלושים שנה – את רגש האשמה בעיניו של בירב כשראהו בקהל, אבל לבסוף הסמיך את קארו ראשון והוא, המבי”ט, ניצב בצד, נבוך ומבויש. שנים מעטות אחר כך נפטר הרב בירב לעולמו וקארו היה מעתה לראשון בין חכמי צפת ולראש קהל ובית־דין וישיבה גדולה, ואילו הוא המבי"ט, עומד אמנם גם הוא בראש בית־דין ובראש קהל נכבד ותורתו נשמעת ופסקי דיניו מקובלים, וקארו מבקש ממנו לעתים קרובות להצטרף אליו ביושבו לדין, ואף על פי כן, הריהו תמיד שני, שני לקארו. כל חייו עוברים כך.
ונזכר במחלוקות קשות שנחלקו בשאלות שהגיעו מקרוב וממדינות רחוקות, דומה כל מה שאחד מהם פסק מותר, השני אמר אסור. ומנה לעצמו כמה מהמחלוקות בינו לבין קארו במשך שלושים שנה: על גביית כתובתה של אלמנת משה אג’י ובעניין בהמות הלקויות במעיהן, וקארו האשימו שהוא התירן אף על פי שרוב חכמי בית־הדין אסרו אותן וגרם הדבר לידי ריב עם הערבים בעלי הפרות. ורבו על סדרי בית־הדין וסמכותו ועל מעשי ועד ממוני הקהילות וקארו וחבריו טענו כנגד המבי“ט שהוא משלהב את המחלוקות. ולעתים, אמנם מעטות, נרגעו הרוחות ורפתה המתיחות ואותו זמן ביקש קארו לפייסו וכתב אליו בחיבה רבה כמו: “אשרי הדור שכבוד תורתו שרוי בתוכו, יהיה רצון שלא יהיה הדור יתום ממך.” וכשקיבל איגרת זו נתפייס גם הוא על קארו ושיבחו אף הוא והסכים עם פסקיו, כמו בעניין האנוס מפורטוגל שבא על שפחתו והוליד ממנה בת, שפסקו כי אין הבת זקוקה לייבום, ובעניינים אחרים. ואז פתאום, שוב עברה רוח רעה ביניהם ונתעוררו מחלוקות חדשות ובשנת שי”ד גבר הקיטרוג וחלקו ביניהם בעשרה עניינים ובכל אחד, מה שהתיר זה, אסר חברו, ולהפך. וחכמי צפת כעסו ולחשו, שקנאתו של המבי“ט היא שמציתה מחלוקות. אבל היו בהם אוהבי פלפול וחקירה, שאמרו, לו יהיה כך, בינתיים תורה נשכרת, שכן קארו והמבי”ט העלו זה כנגד זה סברות עמוקות ומפתיעות ופלפולים מבריקים והעמיקו בתורה, ואותם תלמידי חכמים האוהבים פלפול של תורה, נהנו.
וזכר המבי“ט עניין עגונתו של מוראליש. הוא התירה וקארו אסר עליה להינשא והיה מצטער משהתברר הדבר לאמיתו, אבל אמר לעצמו שנהג לפי הדין וההלכה. אותה עגונה סיפרה כי בעלה נסע בספינה בענייני מסחרו וטבעה הספינה ליד האי כיאו ומאז נעלם. והביאה עדים שהיו באותה ספינה וסיפרו כי היה סער גדול ונתהפכה הספינה על צדה והם, שהיו על הסיפון, קפצו למים ונתלו בדפנות הספינה. וכשטבעה, שחו סביבה עד שהגיעו לסירה קטנה ועלו עליה וניצלו. ואמרו העדים כי בעלה של העגונה יחד עם נוסעים אחרים היו באותה שעה בתוך חדר סגור בבטן הספינה ולא היתה להם דרך לצאת משם וטבעו עם הספינה. הסתמך המבי”ט על תשובה שהשיב בעל התוספות הרב אליעזר מוואדרון והגיע למסקנה, כי מאחר שלפי העדות טבע האיש בהיותו בחדר סגור שלא יכול להימלט ממנו, אין חל בעניין זה דין הטובע במים שאין להם סוף שאשתו אסורה. והתיר את האישה והיה שמח שלא תישאר אומללה כל חייה וחתם גם הרב אברהם שלום על ההיתר ושלח את פסק ההלכה אל הרב קארו ולא הסכים לחתום עמם. ואחר כך נישאה האישה על פי התרת השניים והאיש שנשאה היה מקהלו של קארו וכינס קארו את בית־דינו ותבע מהחתן החדש לגרש את האישה. וקארו והמבי“ט פירסמו פלפולי הלכה רבים כדי להוכיח צדקתם ולא חסכו גם בעלבונות זה בזה וצפת רעשה, אלו אומרים מותרת האישה לחיות עם בעלה החדש ואילו האחרים זועקים: אשת איש נישאה לאיש אחר וחכם גדול מתיר! ולא ויתר המבי”ט וביקש להביא את הדברים למניין חכמים, אבל רוב חכמי צפת הסכימו עם קארו. ופנה אל הגדול שבחכמי מצרים, הרדב“ז, הוא הרב דוד בן זכאי, וגם הרדב”ז הודיעו כי הוא מסכים עם קארו.
ואמר לעצמו כי הדברים שהחליף אז עם קארו אמנם היו חריפים מאוד, ואפשר שהוא מצטער עליהם, אבל מה יכול לעשות? קארו עצמו גם הוא לא נקט לשון רכה ביותר.
ולבסוף אמנם כפה הקהל על החתן לגרש את אשתו ושככה לכאורה המחלוקת, אבל אחר כך בא לצפת עד והעיד כי בעלה של האישה היה בין הניצולים ונסתבר כי צדק קארו שטען כי העדות על טבועי הספינה אין כוחה להוכיח כי כולם מתו, ואף על פי כן לא ויתר המבי“ט ולא זז מדעתו. וחזר ואמר המבי”ט לעצמו, כי בכל זאת היה ממש בטענתו, שכן לאחר שנתגרשה האישה מבעלה הראשון, התיר לה הרב קארו להינשא לבעלה השני ואיתו חייתה כל ימיה.
וראה המבי"ט כי גם עתה כעבור שנים כה רבות, כששניהם זקנים ושכך כוח המריבה, בכל זאת, הריהו עדיין מתעקש בשלו. זה טבעו, ואין הוא יכול לשנות דבר, וגם עכשיו היה נוהג כאז.
והיו עוד עניינים רבים שהיו חלוקים עליהם וזכרם היטב, וכל מה שבא בעקבותיהם, מריבותיהם ועלבונות שעלבו זה בזה. וזכר עניין תושב סינים שמסר סחורתו לפלוני, ואותו אדם הטעינה בספינה והוא עצמו הפליג בספינה אחרת וטבעה הספינה עם הסחורה, והוא חייב את האיש בדמי הסחורה וקארו ביטל את דבריו בזלזול. הו! כמה קשה המחלוקת! והוסף לכך את המריבות כל שנת שמיטה, שהוא היה מקל ברשות לעבד את האדמה וקארו החמיר והריב ביניהם היה כה גדול, שכבר לא נתפלפלו זה עם זה, אלא זה מבטל דבריו של זה מכל וכול. ושמע המריבות יצא למרחוק והתערבו במריבותיהם חכמים ממצרים. ובצפת אמרו כי עקשן הוא המבי"ט ולא יזוז מדעתו, גם אם הוא יחיד בדעתו, ואין הוא מצטער על כך ונזכר במה שכתב פעם: “כי גברה ידי לתקוע עצמי לדבר אחד וכל חכמי ישראל לא יזיזו אותי ממקומי.” ואמנם כן, אין הוא ירא מאיש וכל זמן שמאמין הוא בצדקתו לא ישנה את דעתו.
וכשהגיע הריב ביניהם לשיאו, אחרי המחלוקת בעניין משה חנן והאפוטרופוס שלו משה אלבוטיני, שלח אליו קארו איגרת ואמר כי המבי"ט מתקומם נגד דעתם של כל חכמי צפת ומפר סדרי העיר, וכדי לקיים את פסקי הלכותיו, שיודע הוא כי עלול בית־דין אחר לבטלם, הוא מתיר ללכת גם לערכאות של גויים. ועוד טען, שהוא מפקיע סמכותם של חכמי הקהלים כדי להתמנות על בני העיר שלא מדעתם. וביקש קארו שיחזור בו מדרכיו, כדי שיחזור השלום לשרור בין חכמי צפת. ואחר כך שלח אליו קארו איגרת נוספת וחזר על דבריו, אבל הוסיף גם דברי פיוס.
וענה לו המבי“ט בחומרה: “מה תאמר לאדון האדונים אם יוכיחך ויעריך לעיניך באומרך שאשוב מדרכי. על איזה מהם אשוב” – הוא שאל – “האם מהשכמת בית־הכנסת והערכתו, או מלימוד בית־המדרש, ואם בזה אני משפיל זיו התורה והדרה על דעתך, במה אגביהנה?” והוסיף: “מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי והרהרת אחרי מידותי?” והאשים את קארו שהוא טופל עליו דברים שלא כדין, מקל בכבודו, מזלזל בתורתו, ומפקפק בכושרו לדון ולהורות הלכה. מנה המבי”ט את ההאשמות כולן והפריכן ותיאר פעילותו למען העיר. ושוב נזכר בעלבון הרחוק ורמז שוב כי רבם הגדול, בירב, קירבו יותר מאשר את קארו וכתב כשהוא מתכוון לקארו: ולא היתה רוחו נוחה הימנו כמו שהיתה נוחה בי. וקבע: “ותודה לאל, לימדתי ולמדתי וזיכיתי את הרבים כמוהו מזמן בחרותי.”
ולאחר שאמר מה שהעיק עליו, נקט לשון רכה:
מה לנו נרדמים. נקום ונקרא בשם ה' אל עולם, נזכה ונזכה, נרים דגל התורה, נגדור פרצות בני עמנו. כל זה חלקנו מכל עמלנו… ואם לעת כזאת לא נגיע לקדש שם כבוד מלכותו, מה נעשה לאחריתנו ואי חשבון ניתן לו יתברך?
והודיע: “אם תשוב ואשוב, לפני קדושת שמו נעמוד לשרתו ולברך בשמו.”
וגם קארו ענה לו בדברי פיוס ושבח והתרגש המבי“ט והודיע שלא נתכוון לפגוע בו וביקש מחילה וכפרה אם פגע בו וענה לו הרב קארו שהוא מוחל על עלבונו וצערו ובא שלום ביניהם לזמן מה. ונדמה כי שלווה באה גם על צפת כולה ושניהם התחברו יחד כשניים שלא עבר ביניהם שום כעס מעודם ובאו ביחד לבית־הוועד והיו כאחים וכל תלמידיהם שמחו על כך. וכשבא לפניהם עניין בונדיאון קרישקאש מקארפאנטראץ שנשא בת חלוצתו, גזר עליו בית־הוועד של צפת חרם אם לא יגרשה וקארו כתב את נוסח החרם ועליו חתמו עשרה חכמים וקארו והמבי”ט בראשם. וקארו הוסיף חתימתו על פסק דין שלו. וכשהותקף קארו על־ידי רבנים ממצרים לאחר שהתיר ליהודי אשכנזי לשאת אישה נוספת לאחר שאשתו לא הביאה לו בנים, צידד המבי“ט בקארו וכתב דברי תוכחה לרבנים במצרים שפגעו בכבודו של קארו. ונדמה שהנה בא שלום לצפת, אבל פתאום שוב באו בריב כשהגיע למבי”ט פסק דין של קארו שביטל זכותה של אישה אחת על חצרו של נפטר, התכעס ואמר שפסק־הדין איננו לפי התורה. והסתכסכו גם בעניין הגט שנתן שמואל ונטורוצו לתמר תמרי בוויניציאה. ואם כי אותו עניין קרה בארץ רחוקה, מעבר לים, הוא עורר מחלוקות בכל מקום ששם ישבו חכמים ורבנים ועד צפת הגיע ונחלקו שניהם ומדוע? יריבו להם הלמדנים הצעירים! ובכל זאת, עומדים הם זה מול זה, שני זקני הדור, שזכרו דור אחרון של חכמי ספרד וזכו לשמשם, ומריבים ביניהם כאילו זקניהם עדיין שחורים כעלמים וכוחם במותניהם.
כל המראות והזיכרונות נתערבבו בראשו, הכאב העמוק והקנאה הקשה. קשה כשאול קנאה, אמר. שלושים שנה הם משמשים בתורה זה על יד זה. הריהו כבן שבעים וקארו בן שמונים. האם יזכה להיות גם הוא ראש ומנהיג, ראשון לרבנים של צפת? לא שביקש את מותו של קארו, חס וחלילה, ישמרו אלוהים ממחשבה שכזו, אבל בכל זאת, האם יעמוד אי־פעם בראש?
וכדי להסיח דעתו מן המחשבות וכדי להימנע מלהעלות שוב ושוב מריבות שהיו ביניהם ולחזור על טענותיו וכדי לא להמשיך ולהתפלמס עם קארו בינו לבין עצמו כאילו נדונים הדברים כיום, שלח ידו אל חבילת האיגרות שעל השולחן, שהגיעו אליו לאחרונה ופתח את האיגרת שבאה ממצרים ובה נתבקש לפסוק דין: מעשה בבעל המבקש לעלות לארץ־ישראל ואילו אשתו מסרבת וטוענת שהדרכים בסכנה והשלטון בארץ איננו בטוח. וחידד המבי"ט את קולמוסו וטבלו בדיו וכתב תשובתו באותיות יפות וברורות, וקבע, שאמנם בזמן שיש סכנה ללכת בדרכים ממלכות למלכות אשר אין שלום ביניהן, אי־אפשר לכוף איש או אישה לעלות לארץ עם בן הזוג ועליהם להמתין עד יעבור זעם, אבל עכשיו נשתנו הזמנים. קושטא שולטת על ממלכה גדולה ושלום שורה בכל ארצותיה והיהודים יושבים לבטח.
נהנה לספר שבחו של השלום השורר בארץ וביטחון הדרכים המובילות אליה וכתב תשובתו לאטו והסביר לשואל:
עכשיו, שאין הסוחרים נמנעים מללכת ולבוא באותן דרכים, ובפרט כי בכל מלכות עותמאן, מאבילונה [עיר נמל בחופו המזרחי של ים איטליה] ומשאר מקומות של רומילי [ארצות הנוצרים] ונטולי [טורקיה עצמה] עד ארץ־ישראל, הכול מלכות אחת, וברוב הזמנים ובכל הדרכים משם לארץ־ישראל הולכות ובאות שיירות, יכולים בעל ואשתו לכוף זה את זה לעלות. וכל שכן ממצרים וסביבותיה ואפילו ממלכות למלכות, כמו מוויניציאה וכל איטליא, כשיש שלום בין המלכויות, והולכים ובאים בני מלכות זה לחברו, יכולים לכוף הבעל ואשתו זה את זה לעלות לארץ־ישראל, שכן בזמן הזה שרוב הארצות של מערב הן של עותמאן, של המלך האדיר סולטן סאלים ירום הודו, לעולם הולכים ובאים, ואם כל הסוחרים אינם נמנעים מללכת בדרכים, גם איש ואשתו יכולים לכוף זה את זה.
וסיים לכתוב את האיגרת ופיזר חול על הכתב כדי לייבש את הדיו, ופסק ממלאכתו והביט בעד החלון. כבר ירדה השמש אל מעבר להרי מירון שהאפילו והכילו סוד מתוק שיש בהרים אלו לעת לילה והשמים מעליהם היו כמטבעות כסף. וקם ממקומו ומתח אבריו ויצא ללכת לבית־המדרש להתפלל תפילת ערבית, ואותו ספר של קארו, השולחן ערוך, חדש ומפתה, מרגיז ומושך, נשאר על השולחן ולרגע שכחו. ובדרך הירהר בדברים שסיפר לו אותו שליח ארץ טטר ואמר, מה נפלאים מעשיך ה'!
מקורות: שו“ת המבי”ט; יהודי הודו – ולטר י' פישל; יוסף בחירי – מאיר בניהו; ויכוח שעבר בין מרן רבי יוסף קארו והמבי"ט – ח' דימיטרובסקי בספונות ו'.