כשלוש שנים חי יצחק בן שלמה לוריא – שכונה האר“י – בצפת, ובמשך שלוש שנים אלו חידש תורה שגרמה מהפכה בתולדות היהודים ובחייהם. תורת הסוד היהודית, הקבלה, היתה בת יותר מאלף שנה כשהופיע האר”י, והיא מבקשת להסביר את מהות האלוהות ואת מעשיה ואת דרך גילויה; טעם יצירת העולם ודרך יצירת העולם וטעמה של בריאת האדם ומטרתו ומה יעשה אדם כדי להידבק ביוצרו. ותורה זו היתה מצינורות החיים היהודיים. ובא האר“י והוסיף בתורת הסוד והעמידה על הצמצום שצימצמה כביכול האלוהות את עצמה כדי לברוא את העולם, ועל המפץ הגדול, שבירת הכלים, שהביא את ההוויה כולה לידי גלות וכביכול גם את השכינה, וגלות ישראל אין היא אלא מעין גילוי של גלות השכינה. וגילה האר”י את דרכי תיקון העולם על־ידי ליקוט הניצוצות האלוהיים שנפלו בין הקליפות ושקעו עד התהומות העמוקים, ועל כינוסם של אותם ניצוצות ותיקונם וגאולתה כביכול של האלוהות, ועל הגאולה האחרונה והמשיח, שהנה־הנה הם באים, ועל כל אחד לעשות בתפילותיו, בהזדככותו ובהזדהותו, לחשיפתם של אותם ניצוצות. ואף על פי שהאר"י עצמו לא כתב מאומה מתורתו, היא נכתבה ופורשה בכתבים רבים על־ידי תלמידיו, והגדול שבהם חיים ויטאל ותלמידי תלמידיו ועל ידי מי שהכריזו על עצמם כתלמידיו. ותורתו חילחלה לתוך החיים היהודיים והכתבים היהודיים כמים חיים הפורצים לכל עבר ופותחים שערים חדשים ומאירים באור גדול ומולידים תנועות השוטפות את חיי היהודים ומשנים אותם ומולידים תקוות גאולה ומביאים את היהודים עד סכנת כיליון, ונעלמים שוב ומתנהלים במעמקים ואין מרגיש בהם, וזורמים במסתרים עד ששוב פורצים אל פני האדמה ומתגלים בפנים חדשים ושונים. אבל בעיצומו של דבר, מקורן באותו זעזוע ושבירת כלים ומפץ של כלות החיים היהודיים בספרד וגירושם ופריחתם והתגלותם מחדש בארץ־ישראל ובארצות אחרות, כדי להמשיך בייעוד שנגזר עליהם. שכן יש מטרה לחיי אדם ולחיי העולמות שנבראו, המובילה אל גאולה אחרונה שאיננו יודעים אותה, אבל טבועה היא בעולם מאז ייסודו באותו הרף שנייה של מפץ גדול ואחריו ההכרזה “יהי אור!” על־ידי האלוהים הנעלם שלו כוונות נסתרות. ובסופם של כל הדברים הם יתגלו בבהירות ברורה כצעקתו של תינוק שנולד. ותפקידו של כל אדם לקרב אותה שעה על־ידי איסוף שברי הכלים שנופצו ותיקונם שוב להיות כלי אחד גדול ונפלא.

והתכנסו תלמידים מסורים להאר"י ויצאו עמו להרים הסוגרים על צפת, והוא מדבר והם שומעים ונדהמים, כזאת לא שמעו, והיה בפניו מן הזוהר והקדושה והאמינו כי שומעים הם תכלית כל המעשים ותכלית הבריאה, והוא גילה להם מעט מן הסודות וכל אחד קלט כפי מדרגתו, וגילה גלגולי נשמות קדושות וגילה קברותיהם של הגדולים וגילה את סף הישועה וראו בו משיח בן יוסף שבא להקדים את משיח בן דוד ואחד מתלמידיו כתב עליו:

שלוש שנים חי האר“י בצפת ונפטר לעולמו בשנת של”ב והוא בן שלושים ושמונה ולא עבר זמן רב וסיפור חייו ומעשיו ותורתו, שהיה ידוע לשלושים תלמידיו בלבד, התפרסם בעולם היהודי כזיקוקין די נור המתפזרים ומאירים פתאום. וצעירים שאין שלווה בלבם למדו את תורתו בשקידה ובהיטהרות. סוף־סוף נמצאה הדרך המבוררת מכל הדרכים אל הגאולה הנכספת. והם התגודדו סביב תלמידיו של האר"י וסביב מי שטענו שהם תלמידיו והתחננו ללמוד מתורתו ומה ששמעו הלהיב את לבם. אבל התלמידים העבירו רק מעט מן המעט מתורת הרב, כיוון שאסור היה לה לתורת גאולה זו שתפוץ ללא הגבלה. וחיים ויטאל היה מהלך כנבחר בעיניו ומסרב למסור את תורת הרב. והיא כתובה מגילות מגילות ונסתרת היטב ויש המוכנים לקנותה בדרך גנבה ובכסף רב. וקטעים־קטעים מן התורה החדשה התגלגלו ובאו אל יחידים ונבחרים באיטליה ובאשכנז ובפולין בתימן ובמרוקו והם נסערו ונלהבו ולא יהיו לעולם כפי שהיו.

מי היה אותו איש שכך שינה פני לבבות?

אביו של האר“י, שלמה לוריא, בא לארץ מפולין או מגרמניה והשתקע בירושלים ונשא אישה ממשפחת פרנסיס הספרדית. בנו יצחק נולד בשנת רצ”ד, 1534. כפי המסופר נתגלה אליהו הנביא לאביו ובישר על לידת הבן ואף מל אותו, ומאז – כך אמרו – היה ליצחק לוריא גילוי אליהו כל ימי חייו. בהיותו בן שמונה נפטר אביו והאם והבן ירדו למצרים וחיו בבית אחי האם, מרדכי פרנסיס, שהיה מוכס עשיר. בהיותו בן חמש־עשרה נשא יצחק את בת דודו לאישה. עוד בילדותו בירושלים שמע דברי קבלה מפי רב אלמוני ובמצרים למד אצל הרדב"ז, הרב דוד בן שלמה בן זמרה, רבה של מצרים, ואצל הרב בצלאל אשכנזי, שאיתו אף חיבר פירוש שאבד לאחת ממסכתות התלמוד.

ובהיותו בן עשרים החל לעסוק במסחר בעזרת דודו הוא חותנו. לפי אחת התעודות מכר פלפל, שהביא מהודו, לנתן חפץ מקהיר ב־150 פרחים־זהב, כסף ונציה. את הסחורה התחייב האר“י למסור לבא כוחו של הקונה, ראובן בבלי, באלכסנדריה. מאיגרת אחרת שנשלחה באותו זמן מתברר שהיה מפורסם בתורתו והכותב מכנה אותו “אלופי” ו”החכם המפואר העניו אלופנו".

באיגרת שנשלחה כשנת 1559 למשה בנימין מרשיד, שאיתו עמד האר"י בקשרי מסחר, הוא מודיע כי מאחר שהסתיו כבר עבר, לא ישלח לו הנמען את התבואה שקנה בשבילו: “עד עתה לא הגיעני דבר וזמן החום עבר והגיע גבורת גשמים, לכן מאוד אחלה פני כבוד תורתך שאם לא טען אל ישלח לי דבר, כי הזמן עבר כאשר כתבתי ועל כן גמרתי לשלוח הרץ הזה.”

האר"י צירף למכתב ברכה לקרוב משפחה שהתארס: “הנה בשומעי שקרובי כבוד הרב שמעון מצא אישה מצא טוב, יהי בסימן טוב לנו ולכל ישראל.” הוא אף צירף ברכה לאשתו של הנמען משה בנימין ולבני משפחתו: “ונא תנה שלומותי אל נוות ביתך מנשים באוהל תבורך ואל דוניא בוניא ובנך וכל הנלווים אליך.” והוסיף בשוליים: אם בכל זאת כבר יצאה התבואה לדרך, אנא יודיעהו משה בנימין באיזו ספינה נשלחה, כדי שיוכל לקבלה, וכאמור, אם לא נשלחה – אל ישלח.

ויש בידינו איגרת נוספת ששלח האר“י ל”חכם גביר כבוד הרב שמעון“, כנראה אותו קרוב שלפי האיגרת הקודמת נשא אישה. שמעון זה היה קונה מלפפונים ברשיד ושולחם לאר”י בקהיר. האר“י מבקש ממנו כי יתנה עם הסוחרים שישלחו לו “מהחדש”, משמע מלפפונים טריים, ואם לאו, שיחזירו לו את הכסף. מן האיגרת מסתבר גם כי שמעון שלח לאר”י בד משי כדי שימכור אותו בקהיר, אלא שהאר“י החזיר לו את הסחורה, שכן היא “לא ישרה בעיני הקונה.” מתעודה אחרת מסתבר כי האר”י גם סחר בעורות.

מאחת האיגרות אנו למדים על הולדת בן שני לאר“י וכן על מגפה שהיתה ברשיד והאר”י ביקש ממכר שלו שיעזור לבני ביתו שם לחזור לקהיר, שכן שם כבר שככה המגפה.

וכך נראה שהאר"י עשה עסקים ומסחריו התפשטו קרוב ורחוק, אבל באותם ימים יצר גם בתורת הסוד, ותחילת לימודה, כמסופר באגדות חייו, בספר אחד שחשק בו.

יום אחד ישב האר“י בבית־הכנסת בקהיר ולידו ישב אחד מאנוסי ספרד שחזר ליהדות ועיין בכתב יד והיה קורא וממלמל מה שכתוב בו. הציץ האר”י באותו כתב וראה שהוא מלא סודות. שאל את שכנו על הספר והודה השכן כי אין הוא מבינו כלל, והוא עושה עצמו כקורא שלא להתבייש מפני המתפללים האחרים הקוראים בספריהם. ביקש האר"י מהשכן למכור לו את כתב היד ואמר לו אותו איש שאין לו צורך בכסף, שכן איש אמיד הוא.

שאל האר"י: “ומה אעשה כדי לקבל לידי ספר זה?”

ואמר לו האיש שהוא סוחר והביא סחורה למצרים, אבל הגביר מרדכי פרנסיס, המוכס של קהיר, הטיל עליו מכס גבוה. וזה האיש כידוע לנו, הוא דודו וחותנו של האר“י. תאוותו של האר”י לספר היתה גדולה, ופעל אצל דודו וביטל את המכס שאותו סוחר התחייב בו, וקיבל האר"י את הספר.

ולמד האר“י בספר ורכש ספרי סוד וקבלה נוספים ולמדם והחל לצום ולהסתגף. והפסיק ממסחרו והסתגר שבע שנים באי רודה שבתוך הנילוס שהיה שייך לדודו. ואותם ימים יצא ספר הזוהר לראשונה בדפוס ורכשו האר”י בדמים מרובים ושקע האר“י בלימודו ולמד גם בספרי רבי משה קורדוברו, שחי באותם ימים בצפת. והיו נשמות התנאים הקדומים, כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי עקיבא, מלמדים אותו סודות עמוקים. ומקובל שהאר”י הוא אמנם גלגולו של רבי שמעון בר יוחאי. ולביתו ולאשתו חזר רק בשבת.

ולילה אחד – מספרת האגדה – אמרו לו מלאכי עליון: די לך בארץ טמאה. לך לגליל העליון, ושם תזכה למעלה גדולה. ואף גילו לו כי ימי חייו יהיו קצרים וחייב הוא למהר ולהתחיל בשליחותו.

בראשית שנת של“ט התיישב בצפת, כמסופר: “וישכם הרב בבוקר וירכב את בניו ואת בני ביתו על הגמלים ויקם ויילך לצפת.” ולמד אצל הרב משה קורדוברו – הרמ”ק – בעל פרדס רימונים. ובאותה שנה נפטר הרב קורדוברו. הלך מלך ובא מלך. האר“י החל ללמד את תורתו לכמה תלמידים ובהם חיים ויטאל ויוסף אבן טבול וראו חזיונות שלא ראו מימיהם. וידע האר”י בסודות החי והצומח והבין בסודות הפרצופים ומשראה אדם, מיד אמר מיהו ומהו. וטייל עם תלמידיו בהרי צפת וגילה להם מי קבור בציונים שונים וגילה להם גלגול של מי הם ובימי שישי, בנטות השמש, היה יוצא עמם והם לבושים לבן, אל הר מירון והיו מקבלים פני שבת המלכה ושרים בדבקות רבה “לכה דודי”, שחיבר בן עירם שלמה אלקבץ.

ואמר לתלמידיו: “דעו לכם שאוויר העולם מלא נשמות הנדחים שאינן יכולות לבוא אל מנוחתן.” ופעם אחת הלך עם תלמידיו ללמוד תורה על השדה, וראה הוא לבדו שכל האילנות מלאים נשמות ושאל אותן האר“י מה טיבן כאן, והשיבו שנדחו משום שלא עשו תשובה על פשעיהם והם נדים ונעים מבלי מנוחה וסובלים צער גדול. ועתה שמעו כרוז בשמים שיש אדם אחד, החסיד האר”י, אשר בידו לתקן נשמות נדחות, ועל כן נתאספו כאן לבקש ממנו שירחם עליהם ויתקן אותם ויוכלו לבוא למקום מנוחתם. והבטיח להם האר“י לעשות מה שיוכל. ותלמידיו שהלכו עמו לא ראו את הנשמות, רק שמעו את האר”י מדבר ומשיב ולא ידעו למי הוא מדבר, וסיפר להם.

ולעתים, מרוב שמחה שהגיעו להתעלות הנפש, היו משוררים את שיריו של ישראל נג’ארה, שכתב שירים מתוקים של דבקות באלוהים וגעגועים לגאולת הנפש וגאולת ישראל, ונכתבו השירים לפי מנגינות שהיו משוררים הערבים והטורקים, או לפי הסרנדות שהביאו אבותיהם ואמותיהם עמם מלפני הגירוש מספרד, והן מנגינות אהבה וגעגועים ומסתורין. והיו שיריו של הצפתי בן העשרים אהובים על החבורה, אבל לעתים התמזגה אהבת האלוהים הרבה שבהם עם אהבת בשר ולא ידעו למי התכוון המשורר, שהיה מפורסם בשעשועיו עם החרזנים הערביים בפונדקים שלהם והיה שותה עמם יין ושומע לשיריהם ושר עמם וכותב את שיריו, שירי הדבקות באלוהים כמין שירי חשק, לפי מנגינותיהם. ואמר להם האר“י ששיריו של נג’ארה נכתבו בקדושה גם אם הם בניגון ישמעאלים, שכן המנגינות מרחפות בעולם וכל אדם יכול לקחתן ולנגנן לפי מדרגת נשמתו. ואמר להם, לחברים, שאל ישימו לב להתנהגותו של נג’ארה, שכן שיריו מקרבים את האדם אל השכינה. ושמעו לו החברים, להוציא חיים ויטאל, שהיה מקנא בנג’ארה שגדל כמותו בצפת והוא משורר כזמיר והאנשים מתעלים בשיריו והרב האר”י משבחו למרות דרכיו.

ופעם, כמנהגם, יצאו בני החבורה עם האר“י לפני כניסת השבת, בעוד השמש גבוהה מעל להר מירון, לקבל את פני השבת בשדה הבוסתנים שמחוץ לעיר, הוא שדה התפוחים הקדושים, לבושים בגדי לבן, וזימרו בהתקדשות זמירות לכבוד שבת המלכה־הכלה ואמרו פרקי תהילים ואחר כך שרו את שירו של אלקבץ “לכה דודי”. ומשסיימו תפילותיהם כבר ירד הלילה, וחזרו לבית־המדרש והתפללו תפילת הליל ואמרו בדבקות שיר השירים. ואחר כך הלכו כולם אל ביתו של האר”י והקיפו את השולחן נושאים אגודות הדס בידיהם וקידמו פניהם של המלאכים המלווים את האדם בליל שבת ואמרו ברכות שלום עליכם. ואחר כך ישבו אל השולחן וזימרו אשת חיל ומשסיימו, הכריז האר“י כמנהג: “זו הסעודה של שדה התפוחים הקדושים,” והזמין את השכינה, זעיר אנפין ועתיקא קדישא, להשתתף עמם בסעודה. ואחר כך זימר לבדו את הפיוט לליל שבת שכתב הוא עצמו “אזמר בשבחין למיעל גו פתחין” ולאחריו אכלו סעודת הלילה בשמחה רבה. ובין הסועדים היה גם ישראל נג’ארה וביקשו האר”י לזמר מן השירים החדשים שכתב ופתח ישראל נג’ארה, ואז היה עדיין נער ועיניו עיני נער נלהבות, ושר על השכינה המתגעגעת לאהובה וקוראת לו להתעורר לגאולה:

והחברים שרו עמו את הזמר בכליון נפש והאר“י עצם עיניו והיה בהתעלות גמורה ומשסיים נג’ארה את שירו אמר האר”י כי בזמן שהיה נג’ארה משורר ראה מלאכים לאלפים ורבבות עולים ויורדים בבית לשמוע אל הרינה, כי כל שיריו של נג’ארה הם ברוח הקודש. וגילה לנג’ארה שהוא ניצוץ של דוד המלך נעים זמירות, עליו השלום.

והתפלאו החברים, יודעים היו שנג’ארה הצעיר מתחבר עם הפוחחים והחרזנים הישמעאלים, אבל לא העזו לשאול את הרב מדוע מנה אותו בדרגה גבוהה כל כך. רק חיים ויטאל, שקינא בנג’ארה, אמר: “והלא יש בהם משירת העגבים ומשירת הערביים?” והזכיר כמה שורות משיריו:

ועוד:

ואמר האר"י כי קשה להביא לאהבת הבורא שאין לו מראה ודמות הגוף ודרך הזיווג אליו היא לפעמים כאהבת אישה בשר ודם ואהבה זו מתעלה עד לאהבת הקדוש ברוך הוא, והסביר: יש דרך משירה גשמית אל אהבת ה'.

והוסיף: זו דרך להעלות הניצוצות הקדושים מסטרא אחרא לסטרא דקדושה, ואמר מדברי הרמ"ק, הוא רבי משה קורדוברו: “כל מציאות שנמצא בין זכר בין נקבה כולו מתייחס בסוד הזיווג העליון.”

שתק חיים ויטאל אבל שמר את הדברים בלבו ואת קנאתו בנג’ארה.

והאר"י היה שפל רוח ועניו ותבע מתלמידיו להתרחק מהגאווה ומהליצנות ומלשון הרע ואמר כי העצבות היא מידה מגונה ומונעת השגת רוח הקודש והחוכמה. וביותר הקפיד על עניין הכעס וגילה לתלמידיו שכל עברה ועברה פוגמת באבר אחד, אבל הכעס פוגם בנשמה כולה.

ועוד אמר, כי צריך כל אדם לקבל על עצמו כל יום לפני התפילה מצוות ואהבת לרעך כמוך ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו ועל־ידי זה תעלה תפילתו למעלה. וצריך כל אחד לאהוב את החברים בכל לבו ולכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מהחברים שלו. ואם יש בהם, בתלמידים החברים, אחד שהוא בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו.

והתקין האר“י לתלמידיו לאכול ביחד שלוש סעודות של שבת, והיו שרים את השיר שחיבר האר”י לכל סעודה של שבת, לשל ערב, ובוקר ולאחר מנחה, והשירים כתובים ארמית ויש בהם רזים עמוקים. והאר"י היה פותח בשיר וכל תלמידיו המסובים לשולחן מצטרפים אליו. ולפני כל שיר היו פותחים בפתיחה מיוחדת לאותו שיר, וזה לשונה של הפתיחה לסעודת הערב:

ופירושו: התקינו סעודת האמונה השלימה חדוות המלך הקדוש, התקינו סעודת המלך. זו היא סעודת שדה תפוחים קדושים, וקצר אפיים והעתיק הקדוש באים לסעוד אצלה.

ובאחד הבתים של השיר אף הטמיע נופם וקולם של עמקי צפת: “משח זיתא דכיא דטחנין ויחיא ונגדין בגוה בלחישין” – שמן זית שטוחנים ריחיים, ומושכים הנחלים בתוכה בלחישה.

והאר"י תיקן תיקונים רבים נוספים ואשרי מי שהיה בחבורתו. וכל החברים היו כאחים, בני אם ואב אחד, וכולם נותנים נפשם זה בשביל זה.

וחידשו החברים לפי הוראת האר"י תיקון חצות, וכל לילה סמוך לחצות היה אברהם הלוי ברוכים קם ממשכבו ויוצא וסובב בסמטאות, פנס בידו ובו נר להאיר את דרכו, והיה צועק בקול מר:

“קומו לכבוד השם יתברך שהשכינה היא בגלות ובית־מקדשנו היה לשרפת אש וישראל הם בצרות גדולות!”

והיה בא אל ביתם של החברים וקורא כל אחד מהם בשמו ולא זז מהחלון עד שראהו שהשכים ממיטתו והיה יוצא לבית שני, כדי לאסוף, כמו רועה, את הצאן.

והיו מתכנסים באחד מבתי־המדרשות והעיר צפת סגורה ומסוגרת ומכל הבתים עולה חושך וההרים מייבבים לחישות סוד ובני החבורה היו עורכים תיקון רחל על הגלות ותיקון לאה לקרב את הגאולה וקולם עולה וגובה. ותוך שעה קצרה היתה העיר מתמלאת קולות של משניות ושל זוהר ושל מדרשים ושל תהילים ושל דברי נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות. והרבה מתיקות היתה באותם לילות.

אותו אברהם הלוי ברוכים לא היה חביב על בני העיר, בעיקר על הנשים. שכן כל יום שישי שתי שעות לפי עלות השחר היה יוצא לרחובות וקורא לנשים שיקומו ויכינו לשבת וילושו את העיסות כדי שיספיקו לאפות את החלות לפני השבת, והיה מתרה בהן: “אם אמצא תבשיל או מאפה על גבי האש סמוך לשבת, תדעו נאמנה שאקח הכול למען העניים.” והיו הנשים מפחדות ממנו הרבה.

ושמע האר"י ותורתו נתפרסמו בצפת ורבים ביקשו ללמוד אצלו ובהם גדולים וחשובים, והרחיקם. ולעתים היה דורש בבתי־כנסיות של צפת ומתכנס עם חכמיה הנודעים, כמו יוסף קארו, והיה מחליף איתם דברי הלכה. ולעיר המסוגרת בהרים ומוקפת עמקים ומעיינות שופעים בהם וציפורים מצייצות בהם והר מירון עומד עליהם, זו צפת שבה פרחה אז חוכמה רבה בנגלה ובנסתר, נתוסף באותן שנתיים־שלוש יהלום נוצץ בכתר השכינה הקדושה.

בה' בחודש אב שנת של“ב, קיץ 1572, כשלוש שנים לאחר בואו לצפת, נפטר האר”י במגפה, ויש אומרים כי בגלל תלמידיו, ובעיקר רבי חיים ויטאל, נאסף אל עולמו, כיוון שהרבו לבקש ממנו שיגלה להם תורה וסודות שאסורים היו בגילוי, וגילה.

ובשבת לאחר שנפטר נשא תלמידו שמואל אוזידה הספד לרב, ואפשר שנבחר הוא מכל התלמידים מאחר שהיה מן הצנועים ועושי צדקה בהסתר והרב, כפי המסופר, הכיר בו יום אחד דבר חסד שעשה וקם לכבודו לפני כל התלמידים והושיבו לימינו. והרב אוזידה אמר בהספדו, כי האר"י היו נובעים ממנו נחלי חוכמה משנה ותלמוד, ספרא וספרי, סודות התורה, חוכמות נפלאות. והסביר: זה החכם הכול היה גלוי לפניו, כי בכל חוכמה וחוכמה ששאלו ממנו השיב תשובות נכונות וישרות. והוסיף: ואנחנו היינו חושבים כי זה החכם יהיה חי וקיים עד ביאת משיחנו ויאריך ימים על היותו חסיד גדול אשר לא היה כמוהו – ולא זכינו.

תלמידיו, כחמדנים המבקשים לשמור את רכושם רק לעצמם, סירבו להפיץ את התורה שלמדו מרבם ושמרוה לעצמם. אבל שמועתה של תורת האר“י הגיעה עד מקומות רחוקים בדרכים רבות. ומה שנתגלה ממנה היה מושך ומרגש ואחד מעיר ושניים ממדינה קלטו ניצוצות של תורת האר”י והתלהבו, וחיפשו אחרי כתבים של הרב ואחרי אנשים שידעו את תורת האר“י וביקשו ללמוד מהם. אבל הנלהבים ביותר ידעו שרק בארץ־ישראל ובצפת, מקום מושבו של הרב, יוכלו למצוא כתבים של האר”י ולפגוש תלמידים ששמעו תורה מפיו.

ואחד מאלו היה שלמה שלומיל מיינשטרל, מתושבי מעהררין שחי בעיר דרזניץ. עד גיל עשרים ושתיים בשנת שנ“ו, היא 1596, עסק במסחר ואז פרש מעסקי העולם כדי לבקש את אלוהיו, והחל להתעסק בתורת הנסתר והתענה והסתגף כדי שיזכה להבין את עומקה של החוכמה, והשיג את הספר פרדס רימונים לרבי משה קורדוברו, ונפתחו לפניו שערים נוספים, אבל עדיין לא שבעה נפשו, עד שנתגלגל אליו ספר אחד וממנו נרמז לו על תורת האר”י ונדמה היה לו כי מאז רבי שמעון בן יוחאי לא נאמרו דברים שכאלה. ונתאווה תאווה אחת בלבד: לחיות בצפת, ושם, במקומו של האר"י, ללמוד את תורתו. והיה אז כבן עשרים־ושמונה והחליט לאזור חלציו כגיבור לרוץ אורח ולנסוע לארץ־ישראל. ובני משפחתו, אשתו וקרוביו, ניסו להניאו מהמסע הקשה ושאלוהו כיצד יפרנס את עצמו ואת אשתו בארץ הרחוקה והדלה, ושלמה שלומיל לא חזר בו ורעייתו סירבה לנסוע עמו. וכאשר ראתה שעומד הוא בעקשנותו, הודיעה: אינני נוסעת, ואם ייסע הוא, הריני תובעת גט.

ונתן שלמה שלומיל גט לאשתו ומכר את כל אשר לו, את בגדיו היפים ואת ספריו, והשאיר לגרושתו למזונותיה ולכתובת בתו, ונסע לארץ־ישראל. בחול המועד סוכות שנת שס“ג, בסתיו 1602 – שלושים שנה לאחר מותו של האר”י – הגיע לצפת ובידיו שלושה טאליר וחצי, כסף אוסטריה. בטאליר וחצי קנה ספר הזוהר, וישב בבית־מדרש ולמד בו, והסתפק במועט שבמועט להוצאותיו, ועבר על פני כל בתי חכמי צפת הזקנים והתחנן שילמדוהו מתורת האר"י או שישאילו לו ספרים ללמוד אותה, וסירבו. וכתב שלמה שלומיל לחברים שנשארו בעירו וסיפר:

אבל לא איש כשלמה שלומיל יוותר. אם לא הצליח בדרך ישרה להגיע לסודות תורת האר“י, חיפש ומצא דרכים עוקפות. יום אחד שמע שיחת זקנים בבית־המדרש, שאמרו כי בידי ישראל צרוך, מהחכמים הוותיקים והחסידים בצפת ומתלמידי האר”י האמיתיים, יש כשש מאות דפים כתובים מתורת האר“י, שקנה אותם בסכום עצום, כמאתיים טאליר. ומאותה שעה לא נח ולא שקט שלמה שלומיל וחיפש את קרבתו של הרב צרוך והתפלל בבית־מדרש שלו ונודע לו כי לרב בת בוגרת והוא דואג לה שלא נישאה עד כה. ושלח שלמה שלומיל שליחים לרב וביקש להשתדך עם בתו. והסכים החכם, שכן שלמה שלומיל בעל צורה היה ותלמיד חכם היושב כל היום באוהלי תורה, ונערכה חתונה כדת וכדין והיו הכול מאושרים – הרב שבתו נישאה, הבת – שאספה איש, ושלמה שלומיל, שעכשיו היו בידיו כתבים של האר”י.

עיין בכתבים, אבל נתברר לו כי עמוקים הם מהבנתו והצטער צער רב, עד שנתגלה לו כי החכם מסעוד אזולאי, משיירי תלמידי האר“י, הוא סגינהור ואין מי שיקרא לפניו, והציע לבוא לביתו ולקרוא לפניו מן הכתבים שאין הוא יכול לקוראם בעצמו. והסכים החכם אזולאי וישב שלמה שלומיל אצלו שעות רבות כל יום וקרא מן הכתבים והרב אזולאי שמע והסביר מה ששמע ושלמה שלומיל למד והיה מאושר: הנה נתמלאו כל תאוותיו. וגם רכש כתבים נוספים שסיפרו ממעשי הקדוש והעתיקם, ושלח איגרות לרעיו במורביה ובפולין וסיפר גבורות האר”י. וחבריו העתיקו אותן ושלחו אותן לחבריהם והתפרסמו כדברי לוואי לספר אחד ואחר כך הופיעו בספרים לחוד בכל לשונות היהודים ונקראו שבחי האר“י ונוספו עליהם נפלאות ואגדות רבות אחרות שכינסו אחרים ונתפרסמו מעשי האר”י ברבים ואהבום מאוד.

ואני, חסיד שאינו ראוי, ליקטתי כאן כמה מנפלאות האר“י וחבריו, משל שלמה שלומיל ואחרים, כדי לאמת אותו סיפור־משל חכם האומר כי מי שלא היה בזמנם של אותם אנשים מופלאים ומי שלא יודע לכוון את הכיוונים שנתכוונו ומי שלא יכול להבין לעומק את סודותיהם, יחזור ויספר אותם, וגם בכך יהיה משום תיקון וקירוב הגאולה. והבאתי רק אפס קצהם של הסיפורים. ורבים הסיפורים על האר”י וראוי לכל אחד לקרוא וללמוד אותם במקומותיהם. ואתחיל.

פעם אחת אמר לחברים: "דעו שבשעה זו אני שומע קול הכרוז עומד ומכריז ואומר שיהיה ארבה גדול בגבול צפת ויאכל כל עשב הארץ וכל פרי העץ ולא ישאיר שום מחיה. וכל זה הוא בגלל עני אחד, תלמיד־חכם ושמו יעקב אלטראץ שיושב ומתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא אינו יכול להתאפק על שכניו הרעים שאינם משגיחים עליו לתת לו מחיה.

“לכן בני” – אמר האר"י – “למען ה‘, לכו קבצו ביניכם קצת מעות ושלחו לו, אולי ישוב ה’ מחרון אפו ויינחם על הרעה אשר חשב לעשות.”

מיד קיבצו כ"ח זהובים ושלח אותם הרב על־ידי אחד מן החברים ושמו יצחק הכוהן והוא רץ מהר לבית העני ומצאו עדיין בוכה. שאל אותו יצחק הכוהן: “למה אתה בוכה?”

אמר לו “איך לא אבכה על רוע מזלי כי לא די בעניותי, אלא שעתה גם נשברו חביות של חרס שהייתי ממלא אותן מים לכל השבוע ואין בידי לקנות אחרות. ולכן אני בוכה, שמפני מה אני בזה הדוחק? וכי רשע אני מכל בני אדם?”

נתן לו יצחק הכוהן את המעות ואמר לו שייזהר מכאן והלאה שלא יתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא. וקיבל עליו העני שלא יתרעם עוד, והתפלל לפני ה' שימחל להם.

אחר כך שב יצחק הכוהן אל הרב וסיפר לחברים על המאורע. אז אמר הרב לחברים:

“ברוכים תהיו שבשבילכם בטלה הגזרה.”

וחזר ללמוד.

ובעודו לומד נשאו עיניהם לשמים והנה ארבה חיל גדול וייראו מאוד החברים. אמר להם הרב: “אל תיראו שכבר מחל העני על עלבונו ובטלה הגזרה.”

וכך היה. שקם רוח סערה ונשא את הארבה לתוך הים ולא נשאר מהם אחד.

ומאותו יום היו אנשי צפת משגיחים על יעקב אלטראץ לספק לו כל צרכיו ברווח.

ופעם אחת ישב האר"י עם החברים ושאל: “הכרתם פלוני בן פלוני?”

אמרו לו: “הכרנוהו, והיה רשע גדול ומלשין.”

אמר להם: “מפני חטאו התגלגל בעכבר.”

וציווה האר"י ותיקנו תיבה שצדין בה עכברים והעמידוה במקום אחד ומיד נכנס לאותה תיבה עכבר ודיבר עמו הרב לעיני החברים ואמר לו:

“רשע! מה היית חושב כשהיית מלשין על עניי ישראל, שאין דין למעלה?”

השיב העכבר ואמר: “חטאתי אדוני, חמול עלי והתפלל אל ה' שיוציאני ממסגר זה ואכנס לגיהנום ושם אקבל עונשי.”

אמר לו הרב: “עדיין אינך ראוי להיכנס לגיהנום.”

וציווה הרב שיפתחו את התיבה ויצא אותו עכבר וחזר לחורו.